אתם לא לבד — מדריך למארח המתמיד

טוב, נו, לא באמת מדריך – סתם הוצאת קיטור משותפת

בגדול, כיף לארח מבקרים מהארץ — להראות להם את העיר, לדבר לידם בנונשלנטיות בגרמנית הקלוקלת שלכם (ולדמיין שאתם נשמעים באוזניהם כמו שילר), לקחת אותם למסעדה האהובה ליד ביתכם, "לפתוח להם קצת את הראש", ואולי בדרך לקבל אספקת מוצרים שעוד לא מצאתם בברלין (וכנראה שגם לא ממש חיפשתם).

אבל מה לעשות שמלבד לנפוש בבירת אירופה החדשה, אתם גם גרים כאן, ולמרבה הפלא יש לכם חיים משלכם, כאלה שחורגים מעבר להדרכת תיירים?

אנחנו לא מתכוונים חלילה למעגל הראשון — אחים, אחיות, הורים וחברים קרובים. אלה אנשים שבאמת מתגעגעים אליכם, מעודכנים בחייכם, ונחמד לכם לראות אותם מתלהבים מהרחובות הקטנטנים שגיליתם. לכבודם אתם מארגנים את הבית (לשם שינוי גם שוטפים ולא רק שואבים), ומשקיעים בשמחה מחשבה לאן תלכו ומה תעשו. אתם נהנים מחברתם ואפילו לומדים דברים חדשים על העיר בזכות הביקור שלהם. בדרך כלל הם גם מתחשבים ועוזרים בשגרת היומיום — אולי איזה סיבוב בסופר על חשבונם (רק תבואו לתרגם להם איפה הגבינות דלות השומן), המתנה לנציג שירות בזמן שאתם בעבודה, שלא לדבר על שירותי אמא למיניהם. כשהם עוזבים, זה אפילו קצת עצוב.

אנחנו גם לא מתכוונים לקבוצה השנייה, של קרובי משפחה וחברים בדרגות שונות. הם גלשו על ספות עוד לפני שנפלה החומה, אכלו ארוחת ערב אצל מישהו שהכירו ברחוב לפני שעה, ושמחים לבקר אתכם ולגלות את העיר מנקודת מבט מקומית. הם בכלל יעדיפו לשכור חדר בדירה כלשהי ויפנו אליכם רק אחרי שבדקו כמה אופציות. הם כבר ציינו לעצמם את כל המקומות המחתרתיים שמבקרים אחרים המליצו עליהם, הדפיסו ורשמו לפי קטגוריות את המועדונים הכי טובים בעיר, והשיגו מודיעין מבעוד מועד על כל השיטות להיכנס לברגהיין בשבת בארבע לפנות בוקר בלי תור. כיוון שהם לא מפונקים מדי לגבי האירוח, בהחלט אפשר ליהנות מחברתם. הם עצמם כל כך נהנים, שבימים האחרונים של הביקור הם מדברים על לעבור לברלין (יעבור להם). כמו ההגעה, העזיבה שלהם תהיה קלילה ומחויכת. בכל זאת, עד בואם מעולם לא נסעתם ב-Regional Bahn לדסאו, וגם לא באמת נכנסתם לברגהיין. אשליית החברות הקרובה תתנפץ כנראה בקרוב, אבל זה היה טוב כל עוד זה היה.

לא, לא, אנחנו מתכוונים לקבוצה השלישית והמפחידה מכולן. אתם יודעים איך זה מתחיל: הודעה ממישהו או ממישהי שדרושות לכם כמה שניות כדי להיזכר מאיפה אתם מכירים (או אם בכלל נפגשתם אי פעם מחוץ לפייסבוק). מזל טוב! ללא ידיעתכם, הפכת לחלק מתוכנית גרנדיוזית, שכוללת ביקור בברלין ואירוח בביתכם!

סביר להניח שאתם בסטטוס שונה בחיים, אבל זה לא משנה להם בכלל: הם יוצאים לחופשה בחו"ל פעם בשנה, והפעם מדובר בחופשה נוסטלגית ומשותפת, אז כדאי שתדאגו שיהיה מעניין, ואם תוכלו לסדר גם שמש, זה לא יזיק בכלל. ההגעה שלהם בדרך כלל דרמטית — עליכם לאסוף אותם משדה התעופה (כי איך הם יסתדרו עם הרכבת בגרמנית), הם לא מאמינים שאתם גרים פה כבר שלוש שנים וטוענים מייד, עוד בטרם הספקתם לשוחח, שהתגרמנתם.

יש להם המון שאלות, הם מתים לראות כל מקום תיירותי שראו באלבום של החברים שלהם בפייסבוק, מתפלאים נורא לשמוע עברית ברחוב, ומתגעגעים לחומוס אחרי ארבעה ימים.

יש להם גם המון רעיונות איך אפשר לשפר כאן דברים, ובתמורה לקופסת הנס הקטנה שהביאו איתם (ואף השתמשו בה), הם מצפים לארוחת ערב יומית מושקעת.

בזמן שהם חוקרים את מפת הרכבת ("איזה מסורבל, בארץ זה הרבה יותר פשוט"), אתם מנסים לחשוב איך אפשר לצוות אותם לטיולים מאורגנים או לשלוח אותם לדבר עם החברים הגרמנים שרוצים ללמוד עברית.

כשמגיע סוף סוף יום העזיבה, אנחת הרווחה שלכם נפלטת עוד לפני שדלתות ה-S-bahn נסגרות. זה הזמן לחזור לדירה השקטה, להעיף את המצעים לכביסה, לתקתק שטיפת כלים, לפנות מהמקלחת בקבוקי "כיף" ריקים, ולהרגיש לאט לאט את השגרה המרגיעה והמבורכת. כן, הכל חזר לקדמותו, וזה הזמן להתרווח לבדוק אימיילים… שייסה! בתיבת הדואר ממתינה הודעה מהבן של החברה הלא-מאוד-קרובה של בת-דודה שלכם, שרק רוצה לבדוק אם יש לכם במקרה המלצה למלון לא יקר במיטה, ואם אפשר גם כמה טיפים לדברים שתיירים לא מכירים. וחוזר חלילה, עד החורף. בהצלחה.

צילומים: מיקי ריס

צילומים: מיקי ריס

תגובות