יומן קורונה ברלין: "כדי להימנע מהרכבת אני הולך המון ברגל ומגלה את העיר מחדש"

תומר דותן דרייפוס, בברלין מ-2011, זוכה מלגת פיתוח לסופרים בשפה הגרמנית של הסנאט הברלינאי לשנת 2020

מי אני, מאיזו שנה אני בברלין ומה אני עושה בעיר?

אני תומר דותן דרייפוס, בברלין מינואר 2011, ואני בעיקר סופר, משורר וכותב מאמרים על ספרות, קולנוע, פוליטיקה ומחשבה ביקורתית בעברית ובגרמנית. לפעמים אני עושה עבודות תרגום מגרמנית לעברית, לפעמים מלמד עברית, אבל כרגע יש לי אישור מהעיר ברלין שאני "סופר". 

איך משבר הקורונה משפיע עליך ברמה האישית?

גיליתי שאני מאוד אוהב את האנשים בחיי. גם אלה שכאן וגם אלה שבישראל. זה נשמע מובן מאליו, אבל ממש לא. חששתי שיש בחיי אנשים שנמצאים שם כי התרגלתי אליהם, וגרוע מכך, שאני נמצא בחיים שלהם רק כי הם כבר התרגלו אלי. אבל גיליתי שאני ממש אוהב הרבה אנשים. עדיין קשה לי להודות בזה, כי מחנכים אותנו ש"אני אוהב אותך" או "אני אוהבת אותך" זה לבני ובנות זוג, ולפעמים בהקשר מסוים למשפחה. אבל כמות האנשים בחיי שאני מתגעגע לחיבוק איתם כשאנחנו מתראים, לצחוק שלהם, לשתיקות איתם, לעוצמות שלהם, גורמת לי לחשוב שאולי נכנסתי למשבר הזה קצת נכה רגשית אם לא ראיתי את כל זה קודם.

התמזל מזלי להיקלע למשבר הקורונה עם מרפסת שטופת שמש, שלא אשוויץ?

איך משבר הקורונה משפיע עליך ברמה המקצועית? 

אני עובד על המחשב בתמלול, תרגום וכתיבה, וחי ממלגת פיתוח לסופרים בשפה הגרמנית של הסנאט של ברלין, כך שכמעט לא הושפעתי מבחינת הכנסה. אבל מבחינת פרקטיקה מקצועית, היה לי מאוד חשוב לפני המשבר לקיים הפרדה מוחלטת בין זמן עבודה לזמן בית, ובין מקום עבודה למקום של בית. הייתי עובד בבתי קפה ובספריות, גם היה מזג אוויר הכי דוחה בחוץ. אז אני לומד לחיות בלי ההפרדה הזאת. כמה אירועים התבטלו לי, ולכל אחד מהם הגדרתי לי יומיים של תסכול ודי.

מה הדבר הכי מבאס שהתבטל לך בגלל המשבר? 

בסוף אפריל היינו אמורים לקיים במסגרת פסטיבל ID פאנל על המאבק המשפטי שהתחולל בירושלים עד הקיץ האחרון על חלק נכבד מכתבי היד של פרנץ קפקא. אני חושב שהסיפור סביב הכתבים האלה פשוט מטורף, בעל אופי של סיפור של קפקא עצמו, מה שהופך אותו לקצת "רדוף", כאילו הרוח של קפקא באה לרדוף את כל המעורבים בפרשה, אבל בעיקר שהנושא והשאלות שעולות ממנו חשובות ורלוונטיות לקהל של ישראלים ויהודים שבחרו לחיות וליצור כאן. האם אני אמן ישראלי כי זו תעודת הזהות שלי? גרמני כי אני חי כאן? גרמני כי זו השפה שבה אני יוצר? ישראלי כי רוב חיי חייתי שם? ואם כך, אז עוד 20 שנה איחשב אמן גרמני? ומה הדחף הזה לקטלג אותנו לאומית?

חוץ מזה, במישור האישי, הייתי אמור להיות כרגע ביוון ולכתוב כתבת תחקיר למגזין גרמני, וכמובן שהנסיעה בוטלה. הכתבה לא ירדה לטמיון למרבה המזל, רק נדחתה, אבל ייתכן שהיה נחמד להיות פתאום שבועיים ביוון עכשיו.

מה מבין הדברים שאי אפשר לעשות עכשיו בברלין הכי חסר לך? 

אני מתגעגע לשחייה. האגמים עדיין קצת קרים מדי, והבריכות סגורות. כשאני שוחה אני הכי רגוע, מתנקה לי הראש, הכל שקט שם, הרעיונות הכי טובים באים אלי בשחייה. 

מה בברלין הכי עושה לך טוב בימים אלה?

אז בגלל שאף אחד לא מעז להיכנס לתחבורה הציבורית עכשיו, יצא שהאובאן מלאה רק באלה שכבר אין להם מה להפסיד, נאמר. היא נראית כמו הרכבת לגיהנום. מעט אנשים וכולם מאוד משתעלים ומאוד מדברים לעצמם. לפחות ככה זה היה בשלוש הפעמים בשבועות האחרונים שנאלצתי להשתמש בה. ואני לא שופט אף אחד, רק מעדיף ללכת ברגל. אז המרחקים שאני הולך ברגל התארכו והתארכו (גנבו לי את האופניים רגע לפני הקורונה). היום אני כבר הולך לחברים שגרים שבעה קילומטר ממני וחזרה. כשהולכים ברגל 14-15 קילומטר בברלין מגלים פינות מטורפות, רחובות קטנים יפים, פלאצים מפתיעים ואדריכלות מיוחדת במינה. כל אחד יודע להגיד שברלין מכוערת, זו לא חכמה. וגם להגיד ש"הקסם שלה הוא בכיעור" זו לא חכמה, זו גישה שייבאנו מתל אביב. אבל אני חיפאי ואנחנו מוקסמים מיפה ולא ממכוער, אז שמחתי מאוד לגלות מקומות כאלה יפהפיים בעיר. מקומות שאני חוזר לטייל בהם, שאני יושב בהם על ספסל לקרוא, מקומות שנשארים איתי.

אדריכלות ברלינאית אדומה שגיליתי בשיטוטים

האם גילית או הבנת טוב יותר משהו על ברלין/גרמניה/הגירה באמצעות/בזכות/בגלל המשבר? 

האמת שקצת שמחתי לעבור את התקופה הזאת בגרמניה ובברלין. בהתחלה חשבתי שמקלים ראש בעניין הקורונה, והיה קצת מלחיץ כשרק באפריל התחילו לבקש מאנשים שחוזרים מאיטליה להיכנס לבידוד. אבל עם הזמן הבנתי שאי אפשר מצד אחד לצחוק על כמה הגרמנים מקצועיים בקטע מופרז, ומצד שני לא לסמוך עליהם כשמגיע רגע האמת, אז שחררתי ולא התאכזבתי. כך שהמקצועיות לא הפתיעה אותי, אבל השקיפות כן. לא תפסתי את התרבות הפוליטית הגרמנית ככזו שמקדשת שקיפות. למשל כשיש פיגוע, אם בשוק חג המולד או בבית הכנסת בהאלה, לא מפרסמים רשמית את זהות התוקף כדי לא לעורר התלהמויות והתרגשויות מיידיות (במקרה של האלה זה דלף מרשתות חברתיות), ובאופן כללי נדמה שלפעמים מעדיפים להסתיר מידע כדי לא לעורר היסטריה. ופתאום מרקל ממש סיפרה לנו הכל! ההבנה שהפעם השקיפות היא דווקא זו שתמנע מהומה היא הבנה משמעותית ומעניינת שהפתיעה אותי לטובה.

המלצות (מכל סוג) לתקופה הזאת? 

לא להיכנע לשפע. כן, זה מצחיק להגיד את זה עכשיו, אבל פתאום כשהכל עבר לאונליין, ה"שפע" שמזמן הפך לעומס יתר הפך מאוד נוכח בחיים של הרבה אנשים. אם אלה אירועי תרבות בזום, שיש שמונה מהם כל ערב, תיאטרון השאובינה ששחרר את הקלאסיקות שלו לצפייה ישירה, אבל רגע, גם הבולשוי, וגם תיאטרון גשר, ומאגרי סרטים ענקיים, ויש את הספרים שתמיד רציתי לקרוא — רק השמונים האלה, ואיך כולם מבשלים מדהים אני חייב גם להשתפר, ומה עם כושר? אז להירגע. גם הכל חוזר לאט לקדמותו, וגם, זה בדיוק ה"שפע" שיש לנו כל החיים, כשיש חמישים סוגים של עדשים ותשעים קורנפלקסים. זה "שפע" שמייצר בלבול, ותסכול, ותחושת חרטה תמידית על מה שלא הספקתי. ומה זה שווה שכולם נשארים בבית אם אתם הולכים להפיל על עצמכם גם בבית את תחושות האשמה של היומיום? אז לקרוא את מה שתכננתם לקרוא גם לפני הקורונה, ולראות סרטים רק של מי שמעניינת אתכם, וזה בסדר גם אם יכולות הבישול לא השתפרו. סופסוף אף אחד לא שופט אותנו.

אומר ולא מקיים: רשימת הקריאה, קורונה 2020 (חדי העין יזהו כאן את השורטליסט של פרס בוקר הבינלאומי)

אני רוצה להוסיף מילה של סולידריות. ההגירה הישראלית בברלין מאופיינת בהכללה בהיותנו יחסית פריווילגיים. הרבה מאיתנו לא נפגעו מהמשבר (עדיין) באופן כל כך קיצוני שעורר חרדה של ממש. אבל בישראל יש הרבה, והם משפחה שלנו, חברים שלנו, או מקיפים אותם במעגל ראשון או שני. זה לא סולידרי לדחוף להם לפרצוף את המצב הסוציאלי שלנו כאן. יש סיבות טובות לא להגר לכאן. אנשים לא רוצים ללמוד שפה חדשה, לא רוצים להתרגל למנטליות חדשה. יש גם סיבות טובות לא לעלות על הכנסת. המשטרה בישראל אלימה, לאנשים יש הרבה מה להפסיד בטווח הקצר, הם מותשים כמו שרבים מאיתנו היו מותשים אם היינו גרים שם. כל השיח של "אצלנו נתנו 5000 אירו", או סוגים שונים של "מתי אתם עולים על הבסטיליה“ פשוט נעדרים חמלה בעיניי. לכולנו יחסים מורכבים עם ישראל, אבל אם יש רגע שבו צריך להיות בסולידריות עם אחינו ואחיותינו בישראל ולהפגין חמלה למאבקיהם ולמצבם, זה עכשיו. אני לא אומר שצריך להסתיר שטוב פה יחסית, חשוב לדעת שאפשר אחרת. אבל זה יותר עניין של איך אומרים, ונדמה לי שזה נעשה עד עכשיו, ממשבר המילקי ועד מלגת הקורונה, בצורה קצת לעומתית ומתריסה.