{ "version": "https://jsonfeed.org/version/1", "title": "מגזין שפיץ - Spitz Magazine", "home_page_url": "https://www.spitzmag.de", "feed_url": "", "description": "שפיץ הוא המגזין העברי הראשון בברלין ובגרמניה מאז השואה. הוא מהווה חלק מהקהילה הישראלית בברלין, וגם אמצעי להתבונן בה. מעבר לכך, מטרתו היא להיות גשר לדוברות ולדוברי עברית בנושאים הקשורים לתרבות, לחברה ולפוליטיקה המקומיות, בדגש על הזוויות והחיבורים הרלוונטיים במיוחד למהגרות ולמהגרים", "favicon": "https://www.spitzmag.de/static/assets/favicon.ico", "author": { "name": "טל אלון", "url": "https://www.spitzmag.de" }, "items": [ { "title": "לראות יופי בחרא, למצוא גאולה בפח זבל, לעשות אהבה במקום שנאה", "date_published": "2026-10-08T17:54:07.680Z", "id": "https://www.spitzmag.de//magazine/make-love-not-war/", "url": "https://www.spitzmag.de//magazine/make-love-not-war/", "content_html": "אחרי שבוע של הכנות, חזרות, חרדות ומדיטציות סיימתי עוד הופעה של הסטנד אפ שלי, Make Love Not War, בתיאטרון הגורקי. האולם היה מלא, ואני הייתי מאושרת שהכל עבר חלק ולא דפקתי את המופע.\nביציאה מהתיאטרון ניגש אלי מישהו ואמר שהוא צחק בטירוף וגם נורא התרגש. הוא גם אמר שחברה שלו, שנשארה עומדת רחוק, סבלה מכל רגע, היא חשבה שזה חוסר טעם גס לעשות בדיחות מטרגדיות. ואני אמרתי ״למה לי לעשות בדיחה ממשהו שהוא כבר בכל מקרה מצחיק?״ - הרי זאת הסיבה שכתבתי את המופע מלכתחילה.\nמאחורי כל בדיחה יש חתיכה של לב שבור. אני מדברת על פרידות וחרדות ועלבונות, על בדידות ואשמה, אכילה כפייתית, התמכרות לסקס וכמובן על השבעה באוקטובר והמלחמה בעזה. אפילו הפסיכולוגית שלי, שאני לא סומכת עליה בשיט ולדעתה כל החלטה שאני עושה היא טעות, חשבה שזה יהיה רעיון מעולה לכתוב את מה שעובר עלי ולעבד את האבל. או כמו שהיא אמרה: ״you have a lot to process״. אני עושה את הטיפול באנגלית ואני כותבת באנגלית, אנגלית די דלה, מה שהפך למעשה אמנות בפני עצמו - לכתוב מחשבות מורכבות במילים פשוטות. לכתוב את הטקסט הזה בעברית זה אתגר בשבילי. אני מדברת עברית וקוראת עברית, אבל כותבת באנגלית כבר 14 שנה.\nעם הסטנד אפ הקודם שלי, Female Shit, הופעתי עד הקורונה. במופע ההוא דיברתי על המעבר לברלין, על הלידה של הבן שלי, על המשבר הזוגי שבא עם המעבר לכאן, ועל ניסיונות ההתאבדות של אבא שלי. גם אז זאת הייתה דרכי להתמודד עם אבל. את המופע החדש רציתי להתחיל מאיפה שהקודם נגמר, בפרידה הכואבת מבעלי ולדבר על ההרפתקאות המיניות הפרועות והמופרעות שלי שבאו אחר כך. אבל היום, בברלין, הזהות שלנו (שוב) הולכת לפנינו, וכישראלית אני לא יכולה לעלות על הבמה ולהתעלם מרצח העם שבחדר.\nהטקסט הזה, אגב, נכתב בזמן שחברים שלי בישראל יושבים במקלט שקועים בפחד ובייאוש, פחות מהטילים ויותר מהממשלה, ואני שקועה ברגשות אשם של ניצולה. התקווה היחידה שנותרה לי היא אמא שלי, שבזמן אזעקות מתמזמזת עם החבר החדש שלה בממ"ד, כך שגם אם ייפול עליה כטב"ם, היא תמות מאושרת (על אשמה, הדחקה ואהבה חדשה בגיל 80 אכתוב אולי במופע הבא).\nהסטנד אפ החדש הוא טריגר אחד גדול, כל אחד ואחת והטריגר שלהם. אני יכולה לראות על הקהל מי מתכווץ ומתי - אם כשאני מדברת על הגירושים, או על פגיעה מינית או על אוקטובר. זה לא מופע לכל אחד - אני נותנת לקהל מבט כן וחשוף על עצמי, כמעט אכזרי, אבל גם מלא חמלה, ומזמינה אותו להפנות את המבט הזה לעצמו. אני דורשת מעצמי ומבקשת מהקהל לראות יופי בחרא, למצוא גאולה בפח זבל, לעשות אהבה במקום שנאה, ולצחוק כשכואב.\nלמרות שהסטנד אפ קורע, הצחוק הוא לא מטרה, הוא אמצעי. המטרה היא לספר סיפור, לגעת בכאב ולהביא לריפוי. כשהקהל צוחק, זה סימן שהם הקשיבו. העיקר שיקשיבו. פעולה שנדמה היה שהיא מובנת מאליה, הפכה למשימה מאתגרת. לא להתווכח, לא להסכים, לא להצדיק ולא לנסות לשכנע - רק להקשיב. זה ממש לא פשוט.\nהכתיבה מצילה אותי, אבל חוץ מהכתיבה יש בי צורך גדול (ועונג עמוק) לספר את הכאב שלי שוב ושוב ושוב, עד שהוא יפסיק לכאוב. ואני זקוקה לבמה, כי הבמה מגינה עלי. על הבמה אני מרגישה בטוחה מספיק כדי להיות חשופה ופגיעה. האמנות מאפשרת לי להסביר את עצמי לעולם ולהסביר את העולם לעצמי.\nאבל אז מאץ’ בטינדר מזכיר לי שוב את הכאב והבלבול והתסכול והייאוש, כל מה שחשבתי שכבר פתרתי בעיבוד לבמה:\n\n…great. It’s a date. see you at 20:00. I’m horny already:)\nme too. Looking forward to it :)\nbtw, what’s your nationality?\nLong break\nI’m from Israel (not the best time to be an Israeli…)\nanother longer break\nIsrael has conducted a genocide for 75 years, so yes, it’s not a good time to be an Israeli but it’s even worse to be a Palestinian! We are not gonna meet.\nAn even longer break\nmen have committed violent atrocities against women for hundreds of thousands of years, but I don’t look at every man and see a murderer and a rapist. I understand if someone wouldn’t like to openly collaborate with Israelis but not to have sex with an Israeli woman because what Israel is doing is really absurd. And it won’t make any Palestinians life any better.\nIf you care so much about values you should have asked me what I stand for or where I stand regarding Israel and the Palestinians, but you just reduced me to a passport? how is this different from any other form of prejudice? you are not the humanist you think you are. even my Palestinian friends and I understand that underneath our nationalities we are all just (horny) human beings.\nI even have a show ״Make Love Not War. A (one night) stand up show״, where I talk exactly about the complex intersection between sex and politics, you should cum… eh… come and see, my next show is on March 14 at 21:00 at Gorki theatre\n\nאבל לפני שהספקתי לשלוח את ההודעה הוא unmatched me.\nהוא כבר לא יבוא להופעה, אבל אתם מאוד מוזמנים." }, { "title": "מאחורי הקלעים של קמפיין גיוס ההמונים של ארגון הגג של צוזאמן ברלין", "date_published": "2026-10-08T17:54:07.680Z", "id": "https://www.spitzmag.de//magazine/campaign-ice/", "url": "https://www.spitzmag.de//magazine/campaign-ice/", "content_html": "בשבוע שעבר הסתיים רשמית קמפיין מימון ההמונים של ארגון הגג של צוזאמן ברלין, ICE (״הקהילה הישראלית באירופה״), שעל מפת הפעילות שלו מופיעות 16 נקודות ברחבי היבשת.\nהקמפיין עלה תחילה לאוויר עם יעד גיוס של לא פחות מחצי מיליון אירו לשנת הפעילות הבאה. כעבור זמן קצר, ככל הנראה בעקבות היקף ההיענות, הסכום הורד ל-250 אלף אירו וכעבור עוד זמן קצר שוב נחתך משמעותית ל-150 אלף אירו.\nגם לאחר ההפחתות הדרמטיות בסכום היעד, וטקסטים שהתריעו שללא הצלחת הקמפיין ״התשתית כולה תיעלם״ ו״לא נוכל להמשיך לפעול ב־2026״ - הקמפיין השיג 26.1% מיעדו, עם גיוס של 39,192 אירו מ-502 תורמים ((הנתונים מעודכנים ל-21 ביולי).\nבתת-קמפיין שהוקדש לצוזאמן ברלין גויסו 3,712 אירו שנתרמו על ידי 130 תורמים (נתוני הקמפיין של ברלין כבר כלולים בנתונים הכלליים ולא נוספים להם; ייתכן שיש תורמים נוספים מברלין שתרמו דרך הקישור הכללי).\nמתוך הסכום הכולל, יותר מ-15,000 אירו (כ-38%) נתרמו על ידי חמישה תורמים אנונימיים בסכומים של בין 1,800 ל-4,250 אירו, רובם בשלב מוקדם של הקמפיין. יצוין, כי ברוב הקמפיינים הרציניים, חלק משמעותי מהתרומות הראשונות מתואם מראש עם תורמים אסטרטגיים, כדי לייצר תנופה.\nבטקסטים שקידמו את הקמפיין ברשתות החברתיות נכתב ש״תורם גדול של הארגון פרש״, אולם לא נמסר מיהו אותו ״תורם״. למעשה, לא מדובר ב״תורם״ (אדם פרטי) אלא בגורם מממן (גוף מוסדי): מי שפרש ממימון ICE הוא משרד התפוצות הישראלי, שכפי שצוין בכתבה שפרסמנו בינואר השנה עם הילו גלזר מעיתון ״הארץ״, הוא גורם מממן מרכזי של הארגון. לפי מידע שהגיע לידינו, אחת הסיבות לחוסר השקיפות של ICE בנושא היא תקווה ״לשמור על יחסים טובים״ ולהצליח לקבל בכל זאת עוד פירורי תקציב מהמשרד.\nלקראת סיום הקמפיין הופיע לפתע מידע חדש בפרסומי הארגון, ולפיו לא רק גורם אחד, אלא שני ״תורמים״ ביטלו את תמיכתם, אולם גם הפעם לא היתה שקיפות לגבי הפרטים.\nכשהקמפיין לא התרומם בהתאם לציפיות, פורסמו הודעות בקבוצות ובערוצים שונים, שבהן התבקשו חברי וחברות הקהילות לתרום ״אפילו 5 אירו״, כדי להראות לתורמים פוטנציאליים ש״שוקלים אם להצטרף״, שאכן יש ״דופק״ לקהילות הללו. במהלך הקמפיין ולאחריו לא נמסרו קריטריונים שיכולים להבהיר אם היקף הגיוס בסופו של דבר מספיק כדי לשכנע את התורמים הפוטנציאליים ש-ICE הוא ארגון grassroots כפי שהוא מציג את עצמו.\nבצוזאמן ברלין סירבו לענות און רקורד לשאלות והפנו אותנו למטה ICE. ממטה ICE בחרו שלא להגיב לפנייתנו." }, { "title": "למה החלטתי לפתוח על המולדת הקדושה והמקוללת שלי", "date_published": "2026-10-08T17:54:07.680Z", "id": "https://www.spitzmag.de//magazine/yousef-between-the-river-and-the-sea/", "url": "https://www.spitzmag.de//magazine/yousef-between-the-river-and-the-sea/", "content_html": "אלכסנדר ניגש אלי לראשונה מאז פרוץ המלחמה בעזה, ושאל בתסכול: ״אבא, למה לא מדברים איתנו בבית הספר על זה? כולם הרי יודעים על המלחמה, למה לא מזכירים כלום?״\nכלום? באמת? שום דבר?\nהסכמתי איתו, כמובן, וגם זעמתי. הייתי גאה בו על כך שהוא רוצה לדעת. 99.9 אחוז מהזמן הוא לא מתעניין בכלל בזהות העשירה שלו. לא מעניין אותו שהוא גם ערבי וגם יהודי, גם ישראלי וגם פלסטיני. האמת שאני גאה בו על זה אפילו יותר, או יותר נכון גאה באמא שלו ובי. עשינו משהו טוב. מה הוא צריך להתעסק בחרא הזה בגילו? אני הייתי צריך להתמודד עם זהויות לאומיות כבר בגיל ארבע! בגן היהודי. אבי ביטון קרא לי ׳ערבי מסריח׳ מול כל החברים שלי. אני לא הבנתי מה זה בכלל ערבי ואיך אני מסריח אם אמא שלי דואגת לקלח אותי פעמיים ביום. אבל אני חושב שגם אבי ביטון לא ידע. אני מדמיין את זה קורה למישל, בתי בת החמש, והגוף שלי מתחיל לפתח אגרסיות.\nובכל זאת, איך יכול להיות שהמורים לא מדברים על זה? במיוחד בבית ספר בינלאומי פתוח ומתקדם כמו שלו. למה על רוסיה ואוקראינה קשקשו במשך שבועות ועלינו לא? אנחנו הרי מרכז העולם.\nלקח לי בדיוק עשר שניות לסגת. רגע, מי ידבר איתם על זה? את מי יביאו? מי מוסמך? אפילו אני, שתמיד התייצבתי בין שני הנרטיבים, הפלסטיני והישראלי, לא מרגיש מוסמך מספיק כדי להסביר לתלמידים מרחבי הגלובוס מה לעזאזל קורה שם, במולדת הקדושה והמקוללת שלי.\nלבן שלי כן ניסיתי: ״אתה רוצה הסבר מעמיק או גרסת טיקטוק של עשר דקות? …לא אלכסנדר, אי אפשר בפחות מזה!״ לא יודע איך הצלחתי לדחוס מאה שנות סכסוך לתשע דקות וחצי, מה לעשות שהילד ירש ממני הפרעות קשב וריכוז? ואחר כך אמא שלו הוסיפה את נקודת המבט שלה. בכל זאת חייבים גם לבלבל אותו קצת.\nאבל זה המשיך להטריד אותי. הגרמנים והאירופאים, אין להם בכלל מושג. הם נעים בין נרקיסיזם לרגשי אשם, אם יש בכלל הבדל בין השניים. לא באמת חוקרים אותנו לעומק. אין פלא שחלק מה"פרו-פלסטינים" מתגלים לפעמים כאנטישמים או אפילו איסלאמופובים, וגם ה"פרו-ישראלים" מתבררים לעתים כאיסלאמופובים או אפילו אנטישמים בתחפושת. אני לא סומך על מי שרגלו לא דרכה על האדמה הקשוחה שלנו להסביר מה קורה, וגם מי שכן - רובם חוו רק צד אחד. את רובם מזין האלגוריתם המוטה מראש, שיודע בדיוק מהן דעותיך וימשיך לספק לך מידע חד-צדדי, כמו סם לתוך וריד השנאה.\nולמרות שאיני רואה עצמי מוסמך, עלו בי שתי מחשבות:\nאולי אפשר להרוויח מזה? פרידות זה יקר ואני צריך פרנסה.\nיכול להיות שאני באמת מתאים לדבר על הנושא? שאין מישהו מתאים יותר? ונכון שגם אני לא ממש אובייקטיבי, אבל אני לא אובייקטיבי באופן הכי שווה לשני הצדדים.\nלרוע מזלי או לטובתו, נולדתי אל תוך שני העולמות. גדלתי ביניהם, ותמיד מצאתי את עצמי מנסה לחבר ביניהם - דרך סדרות וסרטים, או דרך עבודות שבחרתי עוד לפני שהפכתי לשחקן: כשעברתי לתל אביב ללמוד תיאטרון, הדרכתי ב"ניצני שלום" שהפגישה ילדים ערבים ויהודים כדי לשחק יחד ולהרגיש שכולנו בני אדם. הקמתי קבוצות תיאטרון של יהודים וערבים ביפו, ברמלה ובלוד.\nאני כבר 12 שנים בברלין. מאז הספיקו לפרוץ כמה מלחמות, מבצעים, מחאות. ואז ה-7 באוקטובר. אבל התרחקתי בדיוק בגלל זה. לא רציתי עוד מהדיכאון. כבד לגשר. נשבר לו. נשבר הגשר. ואם אני רחוק, יש לי עוד זכות לדבר? מה לעשות כשהילד בא ורוצה לדעת? רוצה שחבריו יידעו? אני חושש לגשת, לנסות להסביר. מה יש להסביר? אין לי הסבר. הלוואי שהיה. החשד שלי הוא שכאשר עזבנו את ישראל לפני 12 שנה, עזבנו כי למעשה איבדנו תקווה. אני מפחד שיראו את זה בעיניים שלי. ייתכן שזו הסיבה האמיתית שלא פציתי את פי מאז ה-7 באוקטובר. מי שאיבד תקווה אין לו זכות לדבר. לפחות אל תמוטט תקוות של אנשים אחרים שיוצאים ומפגינים ומקווים לאיזשהו פתרון, הסכם, או אולי, כמו שאני רואה את זה, איזשהו נס. רק נסים יכולים להציל אותנו עכשיו.\nכנראה שהדבר היחיד שאוכל לעשות הוא לספר את סיפור חיי. כן, רק על עצמי לספר ידעתי: מהיום שנולדתי ברמב"ם בחיפה ואמא ביקשה מרב עובר-אורח לחתוך לי אותו (היא חשבה שזה יותר אסתטי!) ועד לגירושים שאני חווה כעת, שאינם קשורים לסכסוך הפוליטי. או שמא כן? הייתם רוצים שכן, נכון?\n\nכנראה שהדבר היחיד שאוכל לעשות הוא לספר את סיפור חיי. כן, רק על עצמי לספר ידעתי: מהיום שנולדתי ברמב"ם בחיפה ואמא ביקשה מרב עובר-אורח לחתוך לי אותו (היא חשבה שזה יותר אסתטי!) ועד לגירושים שאני חווה כעת, שאינם קשורים לסכסוך הפוליטי. או שמא כן? הייתם רוצים שכן, נכון?\n\nאולי ניסיון החיים שלי בין הנהר לים, בין שני עמים, בין שני נרטיבים, בין שתי אקסיות יהודיות, בין שני עולמות שונים אבל מצד שני כל כך דומים וקרובים, יכול לעזור ליצור נרטיב שלישי. איזושהי ראייה בהירה יותר לתוך המורכבות שבתוכה אני חי, שבתוכה חיים כולנו, גם אם האסונות גרמו לרובנו לראות רק צד אחד. להזדהות רק עם אחד. להאמין רק באחד. הדרך שבה אני בחרתי לחיות, הילדים שבחרתי להביא לעולם, לעולם יהיו בהם שניים. וטוב שכך.\nוהי, אני שחקן! אם כבר אני רוצה לספר סיפור, למה לא לעשות מזה הצגה!\nאז אספתי חבורת אנשים טובים ויצאנו לדרך: איזבלה זדלאק, הבמאית ושותפתי לכתיבה, שהיא גם חברתי הטובה - אוסטרית בלונדינית עם לב זהב שבאה בלי הרבה ידע וראש נקי ולכן הכי מתאימה; תומר מוקד בלום, מוזיקאי מחונן שבזכות דרכונו האירופי טייל בעולם הערבי; מוראט דיקנסי הדרמטורג הגרמני-טורקי מתיאטרון מקסים גורקי; השותפה שלו אירינה צודרוך, דודתו של אלכסנדר (כן, אנחנו מאפיה תיאטרונית); ויובל גרבר התל-אביבית, היח״צנית שלי שהיא גם שומרת הראש שלי.\nוכך, שוב נוצרה קבוצה מהמשולש הטרגי גרמנים-ישראלים-פלסטינים. אבל אל דאגה - בהצגה אני לא מדבר על המלחמה. לפחות לא על זאת שאתם חושבים עליה. אני מדבר על המון מלחמות יומיומיות שלי, במהלך חיי, לאורך פסיפס הזיכרונות והרגעים שעברתי בדרך וגם עכשיו, כשחיי עומדים בפני צומת מכריע.\nאז תודה לך אלכסנדר על השאלות שאתה שואל. בזכותך יש הצגה. אם כי פתאום כשאני מדמיין אותך מגיע לבכורה אני נזכר שאתה כבר לא ילד. אתה גבר בן 15 עם… דעות. טוב, כדאי שאלך לערוך שוב את המחזה. נתראה בתיאטרון.\nהצגת היחיד Between the River and the Sea עולה ב-5 באפריל ב-Studio R בתיאטרון הגורקי. פרטים נוספים\nצילום: אוהד רומנו" }, { "title": "איך זוג מבת עין מארגן את הקהילות הישראליות באירופה (בחסות ממשלת ישראל)", "date_published": "2026-10-08T17:54:07.680Z", "id": "https://www.spitzmag.de//magazine/ice-zusammen/", "url": "https://www.spitzmag.de//magazine/ice-zusammen/", "content_html": "את המבנה של צוזאמן ברלין לא ניתן לזהות מהרחוב. הוא אמנם ממוקם באזור שוקק ומבוקש בלב העיר, אבל רק מי שהוזמן אליו יוכל למצוא את הכניסה. דרך דלת עץ גדולה וישנה נכנסים לבניין מגורים ותיק, דרכו עוברים לחצר פנימית שמובילה לעוד בניין המוסתר מהרחוב. גם כאן אין שילוט או הכוונה וקל להמשיך לעלות בגרמי המדרגות ולפספס את הכניסה. אבל כשמוצאים לבסוף את דלת המתכת, נכנסים לחלל רחב ממדים ומואר, עם תקרות גבוהות וחלונות גדולים.\nאבל אם סביב צוזאמן יש איזשהו מעטה של חשאיות, הוא קשור אך ורק בהסדרי האבטחה. למעשה, אנשי המרכז עושים הכל כדי להגיע לכמה שיותר ישראלים שחיים בברלין. ״החודש מחכה לנו תפריט אירועים מרתקים שלא מפחד לשלב בין דראג לביאליק ובין ג’חנון לדמוקרטיה גרמנית״; ״בואו לגלות את הפיקאסו הפנימי שלכם בקורסי רישום והתבוננות״; ״מוזמנים להתפנק בארוחת שישי חגיגית בצוזאמן מערב ברלין״; ״קורס עיסוי תינוקות בקבוצה קטנה ואינטימית״; ״פמיניזם ברשת והמאבק בפגיעות מיניות״; ״אתגרים והזדמנויות בזוגיות של מהגרים״.\nהערבוביה הזאת, החיננית לפרקים, היא מאפיין בולט בפעילות של צוזאמן. צעירים שהגיעו לא מכבר לעיר, הורים שנאבקים לשמר את העברית של ילדיהם, או בני הגיל השלישי שצריכים לבנות רשת חברתית חדשה בעקבות הגירה מאוחרת — בצוזאמן יוצאים מגדרם לקלוע לטעמן של קבוצות רבות ככל האפשר, משימה לא פשוטה בעיר כמו ברלין, שהאינדיבידואליזם הוא אחד מערכי היסוד שלה ושהיוזמות הקהילתיות הישראליות בה התאפיינו דווקא בנטייה לביזור.\nמה שהתחיל בסתיו 2017 בארוחות שישי קטנות בסלון ביתם של בני הזוג הצעירים והנמרצים תהילה ונתנאל דרמון, שהגיעו לעיר מההתנחלות בת עין, הפך למיזם משגשג, שכבר התרחב לחמש ערים נוספות וצמח לארגון בשם ICE — ״הקהילה הישראלית באירופה״, שתוכניות הפיתוח שלו כוללות הקמת קהילות בערים רבות נוספות ביבשת. היוזמה הייחודית עונה לצרכים קהילתיים מגוונים של ישראלים באירופה שקודם לכן לא קיבלו מענה, או במקרה הטוב טופלו על ידי התארגנויות התנדבותיות נקודתיות ולא יציבות. במובן הזה, ICE מחולל שינוי גדול, שאפשר אפילו לכנותו היסטורי, באופן שבו קהילות ישראליות באירופה מתארגנות ופועלות.\nשני היבטים נוספים של המיזם הופכים אותו לתופעה שיותר מראוי להתבונן בה: היסודיות והשיטתיות של בני הזוג דרמון — אולי בצירוף העובדה שהם עצמם דתיים — הביאו לכך שהם מצליחים ליצור שיתופי פעולה חסרי תקדים בין הקהילות היהודיות והקהילות הישראליות במקומות שבהם הם פועלים. מאפיין נוסף שמושך תשומת לב למיזם הוא המימון הנרחב שהוא זוכה לו מממשלת ישראל. כששר האוצר דאז יאיר לפיד אמר ב–2013 ״תסלחו אם אני קצת חסר סבלנות לאנשים שמוכנים לזרוק לפח את הארץ היחידה שיש ליהודים כי בברלין נוח יותר״, הדברים שיקפו מסורת ארוכה של התייחסות לישראלים שבוחרים לחיות מחוץ לישראל כאל ״יורדים״ ו"נפולת של נמושות". קצת יותר מעשור מאוחר יותר, המפעל של הדרמונים נתמך בהתלהבות ובכסף רב על ידי משרד התפוצות של הממשלה הימנית ביותר בתולדות המדינה.\nההתלהבות הזאת היא גם מה שגורם לישראלים רבים להירתע מהחיבוק הממסדי הישראלי שהם רואים כחיבוק דוב. מבחינתם, ההשקעה התקציבית הגדולה בקהילות ישראליות באירופה למעשה קונה לממשלת ישראל אחיזה בתוכן. זאת באמצעות גוף שכלל לא נבחר לייצג את אותן קהילות, אבל צובר במהירות כוח והשפעה. אם מביאים בחשבון שהקהילה בברלין, לדוגמה, נחשבה למעוז ישראלי ליברלי־ביקורתי, הרי שלממשלת ישראל יש מה להרוויח מטיפוח גוף ממלכתי ש"מייצג" את הישראלים בברלין.\nתהילה ונתנאל דרמון. ״בשנתיים הראשונות לא הסכמנו לקבל כסף מהמדינה״. צילום: Rina Elinson\nמגוף העשייה של צוזאמן לאורך השנים לא ניתן לחלץ איזושהי אג’נדה פוליטית מובחנת או כזו שניתן לכווץ לשורות תחתונות כמו ״הדתה״. למעשה, מסקירה של פעילויות המרכז, עולה שאנשיו חותרים ללא ליאות להתקרב למה שהם תופסים כמהות האמיתית של ברלין ולאו דווקא ״לקרב״ את אנשי העיר. דוגמה אחת היא הסלון התרבותי שהנחה בשנה שעברה תומר צירקלביץ’, כוריאוגרף ואמן פרפורמנס שפועל בברלין. צירקלביץ’ הקדיש את אחד הערבים לאירועי חודש הגאווה ואירח אמנים קווירים שנחשבים רדיקלים כמו אריאל ניל לוי, אמן תיאטרון שמוכר גם בדמות הדראג אנאלי גולדברג, וכמו האמנית הטראנסית ויקטוריה חפץ. גם אמן הספוקן וורד הישראלי יוסי צברי קיבל במה חופשית לביטוי הביקורת החריפה שלו על ממשלת ישראל והעומד בראשה. אפילו ארוחות השישי של צוזאמן, שמהן צמחה היוזמה, היו מרחב מתירני למדי. המשתתפים מספרים על התקהלויות של מעשני וויד במרחק־מה משולחן השבת, שימוש בטלפונים ניידים ואפילו על אורחים שהיו עוברים שם בדרך למסיבה באחד ממועדוני הפטיש בעיר, כשהם כבר בבגדים ההולמים את קוד הלבוש של המועדון.\n״סלון״ נוסף של צירקלביץ’ התקיים בינואר האחרון, בעיצומה של המלחמה. האורח שבמרכזו היה הסטנדאפיסט עידן אלתרמן. בפרסום האירוע בצוזאמן תואר אלתרמן כמי ש"יזם סרטונים קומיים למלחמה באנטישמיות והסברה ישראלית אשר זכו להצלחה רבה". לא כל המשתתפים חשו בנוח עם האירוע, שלדברי אחד מהם ״התנהל באווירת פרופגנדה עם חיוך״.\nדוגמה מובהקת יותר ליומרות ה"ייצוגיות" של הארגון היא אירוע שהתקיים בצוזאמן בפברואר 2023 לכבוד השגריר שנכנס אז לתפקידו, רון פרושאור. האירוע לא נועד לקהילה הישראלית, אלא לפיתוח הקשרים של צוזאמן מול פוליטיקאים מקומיים, ומיצוב הארגון כגורם בעל חשיבות עבורם. במערכת פוליטית שבה הפגנת יחס אוהד לישראל וליהדות נחשבת לסעיף חשוב בכרטיס הביקור של פוליטיקאים, המיתוג של צוזאמן כמי שמקבלים את פניו של השגריר בגרמניה נועד לחצוב לארגון נתיב של שיתופי פעולה עתידיים והקצאת תקציבים.\nתהילה ונתנאל דרמון, שניהם בני 33, שמתגוררים כעת בלונדון, מדברים על הפרויקט שלהם במונחים של ״שליחות״, מילה שגורמת לאוזן חילונית להיזדקף. ״זו שליחות במובן של משימת חיים״, מסבירה תהילה בראיון זום שהתקיים עמם בשבוע שעבר. ״המטרה שלנו היא לייצר חיבורים, לגשר על הפערים והדעות הקדומות ולמצוא את נקודות המפגש בין הקצוות״.\nאת השליחות שלהם בברלין פתחו הדרמונים בפוסט שבו הזמינו את אנשי הקהילה הישראלית לבוא להתארח אצלם בארוחת חג לרגל ראש השנה. חלק מהתגובות היו קשות. ״זה היה פוסט טעון, והוא התהפך עלינו לסוג של שיימינג״, נזכרת תהילה בכאב ניכר. ״אנשים בדקו את הפייסבוק שלנו, הסיקו מסקנות על סמך איך שאנחנו נראים. אמירות כמו ׳ברחנו מישראל בגלל אנשים כמוכם׳. זה היה שוק. חשבנו שיגידו לנו ׳וולקאם׳, ובמקום זה עשו עלינו עליהום. באותו יום אמרתי לנתנאל: בוא נחזור. לא הבנתי איך זה שאני פתוחה וסובלנית לכולם, וכלפיי לא מפגינים סובלנות מינימלית. אבל למרות הכל פתחנו את הבית שלנו בחג ואנשים לא הפסיקו להגיע. התברר שיש צורך ענק במה שהצענו״.\nהעליהום שאת מתארת קרה גם מפני שבתגובה לאותו פוסט נשאלתם אם גם ערבים יכולים להגיע לפעילויות שלכם והשבתם שלא, בגלל אילוצי אבטחה.\n״הלכתי ביי־דה־בוק, לפי הנהלים שקיבלתי מהרשויות בגרמניה ביחס לקהילות יהודיות, וזו היתה טעות. בסופו של יום, היו בפעילויות שלנו לאורך השנים אנשים ממגוון זהויות ולאומים. גרמנים, פלסטינים, הכל מהכל. לכן גם מחקתי את הפוסט ההוא. הוא לא עמד בקנה אחד עם הערכים שלנו״.\nמה העמדה שלכם לגבי נישואי תערובת?\nתהילה: ״כל בן אדם יכול לבחור להתחתן עם מי שהוא רוצה ולהיות מה שהוא רוצה. אני לא סובלת את המילה ׳גוי׳. אנחנו נטו באהבת אדם. אין לנו שום אג’נדה לגבי זה. זה אפילו לא אישיו״.\nתהילה אף מציינת כי הם סירבו לשתף פעולה עם ארגונים יהודיים שגימגמו בהקשר הזה. ״שוחחנו עם קהילה יהודית כלשהי, שרמזה שהיא לא תקבל לתוכה זוגות מעורבים. אנחנו לא ניכנס לשם. באופן כללי, כדי שניכנס לשיתוף פעולה עם קהילה יהודית, צריכה להיות הסכמה שמרכז הקיום של הקהילה הוא לא רק בית הכנסת. שיש בה גם חיים אחרים, לא־דתיים, שמאורגנים סביב נושאים כמו תרבות ורווחה״.\nמיזם הארוחות בערב שבת שערכו הדרמונים בביתם שבשכונת מיטה (Mitte) עלה יפה, וקהילה קטנה החלה להתגבש סביבם. בתוך זמן קצר נוספו לארוחות השישי מפגשים לילדים, אירועי במה פתוחה, סדנאות ועוד. כשלושה חודשים אחרי הגעתם לברלין השיקו הדרמונים רשמית את הפרויקט הטרי שלהם תחת השם ״צוזאמן״ (ביחד בגרמנית) וקצב האירועים, המפגשים והיוזמות הלך וגבר. ״הבנו שעלינו פה על סטארט־אפ חברתי״, אומרת תהילה.\n\n״אני מבינה שיש ישראלים שמפריע להם שהתקציב מגיע ממדינת ישראל״, אומרת תהילה דרמון, ״אבל התמיכה הזו לא נועדה להחזיר אותם לארץ, אלא לאפשר להם לבטא את הישראליות שלהם במקום שבו הם חיים. ישראל לא תופסת אותם כיורדים, כבוגדים או כנפולת של נמושות. זו לא הגישה״\n\nאחרי יותר משנה וחצי שבהן ארוחות השישי נערכו בסלון ביתם והפעילויות האחרות נדדו בין חללים משתנים, ב–2019 נפתח מבנה הקבע של צוזאמן, בלב ברלין. בחלל המרווח ובמוקדים נוספים בעיר מתקיים מגוון רחב של פעילויות ואירועים קהילתיים, לרבות חוגים לילדים (מוזיקה, בלט, עברית ועוד), קורסי העשרה ופנאי למבוגרים, הרצאות, סדנאות, מעגלי שיח, הופעות, ספריית השאלת ספרים, בראנץ’ ישראלי ועוד. ההשתתפות ברוב הפעילויות כרוכה בתשלום סמלי, אם בכלל. בקיץ האחרון נפתח שבט הצופים הראשון בהיסטוריה של העיר ובאוקטובר אפילו התחיל במרכז קורס ללימוד ערבית מדוברת. חלק מהפרויקטים של צוזאמן בנויים על הפעלת מתנדבים ויוזמות מתוך הקהילה — כך היה למשל בעזרה למבודדים בזמן הקורונה ובפרויקט הבישול ליולדות שרחוקות מהמשפחה. לאחרונה צוזאמן אף הודיעו על התרחבות ופתיחת ״צוזאמן מערב ברלין״, כדי לספק מענה גם לישראלים שגרים באזור זה של העיר.\nתורם גדול שנשאר בצל\nבני הזוג דרמון הגיעו לברלין בתמיכת קרן לאודר, שמקימה בתי ספר יהודיים באירופה ומפעילה יוזמות נוספות לעידוד ״אורח חיים יהודי״ בגרמניה ובעוד מדינות. אחד התורמים העיקריים, תחילה לצוזאמן ובהמשך ל–ICE, הוא איש העסקים היהודי־דרום אפריקאי אנתוני מושל, המתגורר בלונדון, שמעורבותו הענפה קיבלה מופעים פומביים מועטים עקב רצונו להישאר אנונימי. מושל, שגדל בדרבן במשפחה מסורתית, עשה את הונו מהימורים באינטרנט, כשהתעשייה הזאת עדיין היתה בחיתוליה. לאורך השנים נעשה דתי יותר ומכר את עסקי ההימורים. הוא עבר להשקיע בנדל"ן ובקרנות הון־סיכון וכן ייסד מיזמי צדקה שונים. בין השאר הוא עומד בראש קרן שמסייעת לילדים יהודים מאוקראינה שהתייתמו מהוריהם או ננטשו. בעמוד הפייסבוק הפרטי שלו מושל מרבה לשתף תכנים דתיים ופרו־ישראליים וכן מבקר גורמים פרו־פלסטיניים שאותם כינה בהזדמנות אחת ״יצורים פראיים״.\nנתנאל דרמון מציין כי מושל מעולם לא התנה את תמיכתו בצוזאמן בקידום השקפותיו. ״אף פעם לא שמעתי ממנו אג’נדה פוליטית או רעיונית לגבי ישראל או בכלל״, אמר דרמון. ״נכחתי בשיחה שבה אנתוני נשאל על ידי אחד הישראלים אם בפרויקטים שלנו משלבים תוכן דתי. הוא ענה שזו בכלל לא המטרה, ושהרעיון הוא לתמוך בעצם ההתכנסות וביצירת מארג קהילתי״. ובכל זאת, בכיר לשעבר במשרד התפוצות שעמד בקשר רציף עם מושל התרשם כי ״המניע של אנתוני לתרום היה לחבר את הישראלים בתפוצות ליהדות שלהם״.\nבכל מקרה, תרומות של נדבנים פרטיים הן רק מרכיב אחד, ולאו דווקא עיקרי, בפעילות של ICE. הארגון נתמך על ידי ארגונים ישראליים ויהודיים, לרבות ההסתדרות הציונית העולמית והסוכנות היהודית, וכן פועל לגייס תמיכה מקרנות וגורמי ממשל במקומות שבהם הוא פעיל. בברלין זוכה ICE לתמיכה מוניציפלית רשמית של רובע Mitte וכן מהקרן הגדולה ״זיכרון, אחריות ועתיד״ (EVZ), שתומכת בפעילות הארגון בתחום המלחמה באנטישמיות.\nאת החיבוק הממסדי החם ביותר מקבל הארגון כאמור ממשרד התפוצות. זאת באמצעות חברה לתועלת הציבור בשם ״מוזאיק יונייטד״, שמשמשת עבור המשרד זרוע למימון הפעילות מחוץ לישראל. ״מוזאיק״ נוסדה ב–2015 תחת השם ״יוזמת עתיד העם היהודי״. זמן קצר לאחר הקמתו שינה הארגון את שמו וחתם על הסכם עם משרד התפוצות לביצוע מיזם משותף שמטרתו ״חיזוק הזהות היהודית של דור העתיד בתפוצות והעמקת הקשר למדינת ישראל ולציונות״.\nבספטמבר 2019 דיווחה ״מוזאיק״ לרשם החברות שהמיזם המשותף יוארך עד סוף 2022 וציינה כי תקציבו הכולל יעמוד כ–800 מיליון שקל. לאחרונה הודיעה המדינה על כוונתה להאריך את ההתקשרות עם מוזאיק פעם נוספת, עד סוף 2027 לפחות, כך שנראה כי הסכום הכולל שהושקע במיזם כבר חצה את רף מיליארד השקלים. המדינה מממנת שליש מהסכום ושאר הכסף מגיע מתרומות. בפרוטוקול ועדת המכרזים של משרד התפוצות נומקה ההתקשרות עם הארגון בפטור ממכרז בכך ש"חברת מוזאיק יונייטד היום היא בעלת הניסיון הרב והעשיר ביותר… בהקמת שותפויות ארוכות טווח בעולם היהודי". כן צוין בפרוטוקול ש"מדובר בהתקשרות הגדולה ביותר של משרד התפוצות לאורך השנים".\nואמנם, מוזאיק יונייטד, שתקציבה השנתי עומד היום על כ–176 מיליון שקל, זוכה למימון ממשלתי יוצא דופן. לאורך השנים, חלק ניכר מהתקציב הוקצה למשכורות עתק שחורגות בהרבה מהסטנדרט הנהוג בשירות הציבורי ובוודאי במגזר השלישי. שכרה של מנכ"לית הארגון לשעבר, איימי הולץ, עמד על לא פחות מ–1.1 מיליון שקל בשנה (כ–91 אלף שקל בחודש). ב–2020 שכרו של המנכ"ל שהגיע אחריה הופחת ל–922,000 שקל בשנה (כ–76 אלף שקל בחודש). שכרו של המנכ"ל האחרון מאיר הולץ, שבספטמבר האחרון עזב את מוזאיק ומונה לראש ארגון ״מסע״, עמד ב–2021 על כ–625 אלף שקל בשנה (כ–52 אלף שקל בחודש). אגב, אף שמוזאיק היא חברה ציבורית שמשמשת קבלנית ביצוע של משרד התפוצות בחו"ל, היא מקצה תקן ל"מנהל תחום קשרי ממשל" כאן בישראל. בתפקיד מכהן מלאכי לוינגר, ראש מועצת קרית ארבע לשעבר, שמשכורתו השנתית הממוצעת עמדה, על פי הדיווח האחרון, על כ–300 אלף שקל (כ–25 אלף שקל בחודש).\nלאורך השנים, גולת הכותרת של פעילות מוזאיק בתפוצות היתה פרויקט הקמפוסים שמטרתו ״חיבור הסטודנטים לזהותם היהודית ולמדינת ישראל״. לפני כחמש שנים השיקה החברה את פרויקט ״ישראלים בתפוצות״ שמטרתו ״להעצים״ קהילות ישראליות ברחבי העולם. בדוח שפירסמה מוזאיק בשנה שעברה צוין כי פרויקט ״ישראלים״ מתוקצב בכ–4.4 מיליון שקל בשנה. במסמך פורט כי ״החברה חתמה על הסכמים עם כמה גורמים המפעילים מרכזים עבור ישראלים בחו"ל ב–2023 הכוללים מרכזים בלונדון, ברלין, אתונה, ברצלונה, וינה וליסבון״.\nהכוונה ב"אותם גורמים" היא בראש ובראשונה ל–ICE, שמקים את המרכזים הללו (מלבד ליסבון) וזוכה למימון. ״אנחנו לא מסתירים את זה שהתקציב מגיע ממדינת ישראל״, אומרת תהילה דרמון. ״אני מבינה שיש ישראלים שזה מבאס אותם, אבל התמיכה של משרד התפוצות לא נועדה להחזיר אותם לארץ. המטרה היא לאפשר להם לבטא את הישראליות שלהם במקום שבו הם בחרו לחיות. ישראל לא תופסת אותם כיורדים, כבוגדים או כנפולת של נמושות. זו לא הגישה״.\n״בשנתיים הראשונות לא הסכמנו לקבל כסף מהמדינה״, מוסיף בעלה נתנאל, ״לא רצינו שיבחשו לנו בקלחת ויגידו לנו שהאג’נדה היא א’, ב’ או ג’. אבל זה לא קורה. מאמינים במודל שלנו״.\nלצד התמיכה בקהילות עצמן, מוזאיק מקצה משרה לראש פרויקט ״ישראלים״ המשמש איש קשר ל–ICE. ב–2021 זכה אלעד מאיר, ראש תחום ישראלים במוזאיק, למשכורת שנתית של כ–402 אלף שקל (כ–33 אלף שקל בחודש). מאיר, תושב ההתנחלות תקוע, שימש בעבר ראש מטה החטיבה להתיישבות וחבר הנהלת המועצה הדתית בגוש עציון. החיבור בין שלוש צלעות המשולש — ממשלת ישראל, מוזאיק ו–ICE — הוא איתן וגלוי. כאשר שרת התחבורה לשעבר מרב מיכאלי התארחה בצוזאמן ברלין עם בן זוגה ליאור שליין, תואר מאיר באתר החברה כשותף מרכזי בהפקת הסיור. את מאיר החליפה בראש תוכנית ״ישראלים״ מיטב טסלר שימל, לשעבר מנהלת תוכנית ״משרתות באמונה״ לליווי צעירות דתיות לקראת שירות צבאי משמעותי, שגם היא עזבה את הארגון לאחרונה.\nנחמן שי, שכיהן כשר התפוצות בממשלת השינוי, קיבל בירושה את שיתוף הפעולה הענף של המשרד עם מוזאיק. בשלהי הקדנציה הקצרה שלו, נחשף גם לפרויקט ״ישראלים״ ולקבלני הביצוע העיקריים שלו, בני הזוג דרמון מברלין. ״הפרויקט הזה עורר אצלי לא מעט ספקות ותמיהות״, אמר השבוע שי בשיחה עם מוסף ״הארץ״. ״זו נראתה לי כמו קליקה מאוד מסוימת של ׳חבר מביא חבר׳ וניסיתי לחקור איך היא נוצרה. שאלתי: איך הם נבחרו? האם היה מכרז? מי החליט לקחת בעל ואישה, נחמדים ובעלי כוונות טובות ככל שיהיו, ולממן להם את השהות בברלין? על סמך אילו קריטריונים? ועל פי איזה סולם נקבע שכרם?״\nשי לא קיבל תשובות מספקות מהדרג המקצועי, וסימני השאלה ביחס לפרויקט הוסיפו להיערם. ״אחר כך אמרו לי: מתרחבים״, ממשיך שי. ״שאלתי, לאן? על בסיס איזו עבודת מטה פורסים את הפעילות? מי החליט שפותחים מרכז נוסף דווקא בברצלונה? האם זו נגזרת של מספר הישראלים בעיר? איך מודדים הצלחה? מי מפקח על הפעילות?״\nגם שאלות אלו נותרו באוויר עד סוף כהונתו של שי במשרד. ״אני תומך בקיום פעילות בקרב ישראלים שחיים מחוץ לישראל, אסור להזניח אותם״, מבהיר שי, ״אבל פעילות משרד התפוצות באירופה נראתה לי כמו סוג של אלתור. משהו שנעשה לחלוטין ללא תכנון, ללא חשיבה, ולצערי לא היה לי זמן להיכנס לעומקו. לא הבנתי מדוע הפרויקט הזה גדל ולאן הוא הולך. זה נראה היה כמו גידול פרא״.\nבתגובה לכך, אומרת דרמון כי ״את השאלה למה אנחנו נבחרנו צריך להפנות למוזאיק ולמשרד התפוצות. להבנתנו, בתחילת הפעילות שלהם עם ישראלים הם בחנו יוזמות שונות בשטח, ובחרו בנו כאחד מהשותפים בפיילוט — שהיה מוצלח״.\nהצעה מפתה\nבספטמבר 2021 הודיעו הדרמונים על שכפול המודל ופתיחת מרכז נוסף בבירת אוסטריה שיציע שירותים דומים לישראלים בעיר: ארוחות שישי, אירועים למשפחות ומופעי תרבות. בראש צוזאמן־וינה הועמדו שליחים מישראל — עדן וליטל גבע, שהתגוררו בשכונת נחלאות בירושלים ויצאו לברלין בשליחות ההסתדרות הציונית העולמית ופעלו בין השאר במסגרת ארגון ״תורה מציון״ שמקים בתפוצות רשת של כוללים ציוניים ובתי מדרש. במהלך שהותם בעיר נחשפו בני הזוג גבע לפעילות צוזאמן ואז נבחרו להקים את השלוחה הווינאית. ״אין קשר בין היותנו דתיים לבין הפעילות במרכז״, ציינה ליטל בשיחה עמה. ״התכנים הם לא דתיים אלא מאורגנים סביב התרבות והשפה העברית. יש אצלנו גם דרוזים וישראלים לא יהודים״. בשנתיים שלאחר מכן פתחו בני הזוג דרמון שלושה מרכזים נוספים תחת המותג ״ביחד״ בתרגום לשפה המדוברת במדינת היעד: מאזי אתונה, חונטוס ברצלונה וצוזאמן פרנקפורט. לצורך ההתרחבות ליעדים נוספים באירופה הוקם ICE. תהילה היא מנכ"לית הארגון והאישה שבפרונט, נתנאל הוא יו"ר הדירקטוריון ואחראי על הכספים והמינהלות.\nבתחילה כיהנו הדרמונים בתפקידיהם במטה האירופי במקביל להובלת המרכז בברלין. בסתיו 2023 הודיעו שבכוונתם לעזוב את העיר ולהעביר את ניהול צוזאמן לשליחים אחרים. לקראת העזיבה, הם ראיינו שורה של מועמדים להחליפם ולבסוף בחרו בבני הזוג מתניה וגיתית גרנות, שהיו פעילים בכפר הסטודנטים בלוד מטעם עמותת ״איילים״. עם גיתית היתה לתהילה היכרות מוקדמת מהתקופה שבה שתיהן עבדו במועצה המקומית של ההתנחלות אפרת.\n״כמעט סגרנו עם זוג חילוני, אבל רציתי להעביר מסר שאני לא מפחדת להביא משפחה דתית״, אומרת דרמון. ״זה הולם את התפיסה שאנחנו מחזיקים בה, שהמרחב המשותף שלנו צריך להכיל ריבוי דעות ואמונות״. אולם משפחת גרנות התקשתה להתאקלם בברלין, וביוני האחרון, חודשים ספורים מאז נבחרו לנהל את הקהילה, הודיעו מתניה וגיתית שבכוונתם לעזוב. גם הדרמונים חישבו מסלול מחדש, והפעם מינו מנהלת שהגיעה מתוך הקהילה בברלין, עדי דואק, שגם צמחה בארגון והובילה קודם לכן את פרויקט החוגים והמשפחות בצוזאמן. ״לכולם חילחלה ההבנה שמי חי כאן יודע יותר טוב מכל שליח מי הקהילה כאן ומה אנשים רוצים וצריכים״, אומרת דואק, ומביעה תסכול מכך שהיא ״עדיין נתקלת באנשים ששואלים אותי אם זה כמו בית חב"ד ואני צריכה להסביר שלא״.\nהמוניטין המתפתח של ICE כארגון עוצמתי שזוכה לגב כלכלי מהמדינה לא נעלם מעיניהם של ישראלים באירופה שכבר הקימו יוזמות קהילתיות התנדבותיות. האפשרות ש–ICE יפרוס עליהם חסות, תוך הבטחה להקצות תפקידים בשכר שיאפשרו להם להתרכז בניהול הקהילה, היא הצעה קוסמת למדי. זאת בצד חשש שביטאו אחדים מהם לאובדן העצמאות שלהם. כך למשל, הדיאלוג עם ראשי הקהילה הישראלית נורדריין־וסטפליה, שחולשת בין השאר על הערים דיסלדורף וקלן, התברר כבוסרי וירד מסדר היום. כיום שוררת עוינות בין הצדדים. בהמבורג, הפנייה הראשונית הגיעה ממובילי היוזמה המקומית, אבל כעת עושה רושם שהקהילה הישראלית המתהווה שם תעדיף לעמוד ברשות עצמה. במדריד, צוזאמן היו קרובים מאוד להקים קהילה ישראלית על בסיס יוזמה מקומית שכבר נבטה. הצדדים כבר החליפו טיוטות חוזה, אך המשא ומתן הסתבך והסתיים בפיצוץ גדול. לבסוף, קמה בבירת ספרד קהילה ישראלית בניהול עצמי.\nגם הקהילה הישראלית בברצלונה שאפה בתחילה להתבסס כארגון עצמאי. אנשיה ניסו להתאגד לראשונה כבר לפני שבע שנים, אך מצאו עצמם נשאבים לעיסוק במינהלות וגיוס משאבים. ״היה לנו המון קושי בעניינים הארגוניים״, מספרת דנה מן־כהן, שעברה עם משפחתה לברצלונה לפני כ–11 שנים. ״עשינו פעילות מועטה, בעיקר בחגים, ואחרי הקורונה השותפים שלי עזבו וגם זה התמוסס״.\nבשלב הזה עלתה האפשרות להתמזג עם ICE. מן־כהן היססה. ״היו כל מיני ספקות״, היא מגלה. ״קיבלתי טלפונים מאנשים שהזהירו אותי מפניהם. מישהו טען באוזניי שהם לא כמו שהם נראים, שזו בעצם הדתה, וניסה להוריד אותי מהעניין״. אולם כבר במפגש הראשון עם אנשי ICE החששות התפוגגו. ״זו היתה שיחה מאוד נעימה שבה כל אחד פירט איך הוא רואה את הדברים ומה החזון שלו. אני אמרתי שאני צריכה שייקחו ממני את כל העבודה המשרדית ויתנו לי לעבוד. גם הבהרתי שאנחנו קהילה חילונית ורוצים להישאר כזאת. שתי המגבלות היחידות שהם העלו הן שלא עושים אירועים בשבת ושבארוחות מגישים אוכל כשר. לא חזיר מן הסתם, וגם לא בשר וחלב. מבחינתנו לא היתה בעיה עם שני התנאים האלה, כי גם בגלגול הקודם שלנו לא קיימנו אירועים בשבת, וגם בעבר לא שמנו אוכל לא כשר״.\nמן־כהן ושותפיה החליטו אפוא להיפתח מחדש כסניף של ICE תחת המותג ״חונטוס״. בדיעבד, היא אומרת, ״זו היתה ההחלטה הכי טובה שקיבלתי בחיים. הם נתנו לנו מה שאנחנו צריכים כדי להקים את הקהילה מחדש ואיפשרו לי להגשים את החלום שלנו: לקיים פעילויות בעברית, לייצר לילדים אווירה של מסורת במובן החילוני שלה ולחוות תרבות ישראלית״.\nבמסגרת המיזוג לתוך ICE, הארגון הקצה לצוות הקהילה כמה תקנים בשכר. כהן־מן עצמה עובדת כמנהלת ב–80% משרה, ״אבל בפועל זו משרה מלאה פלוס פלוס״, היא אומרת. ״כל החלומות והטענות והבעיות של האנשים מגיעים אלייך. אין שעות, אנשים מתקשרים אלייך כל היום. כולם קוראים לי ׳דנה חונטוס׳. אבל אני עושה את זה באהבה ובתחושת שליחות״.\nזיהוי יוזמות מקומיות ושילובן תחת מטריית הארגון הם חלק מתוכנית העבודה של ICE, שאף פתח תוכנית ושמה ״מאיץ״, שמטרתה לזהות ולפתח פרויקטים קהילתיים עצמאיים במקומות שבהם לא נפתחו עדיין מרכזים. ״הם כמו תמנון ששולח עוד ועוד זרועות״, אומר אב המעורב ביוזמת הורים עצמאית בברלין שעומדת בפני הדילמה אם להתמזג עם צוזאמן. ״ובאמת יש משהו מפתה בהצעה שלהם לקחת על עצמם את העלויות ולטפל בסידורי האבטחה, בצד ההבטחה לא להתערב בתכנים. הכיסים שלהם מאוד עמוקים וההבדל ביכולת התקציבית בינינו לבינם הוא שמים וארץ, אבל אנחנו יוזמה בעלת אופי ליברלי־חילוני מוצהר וחשוב לנו לשמור על העצמאות שלנו. שיתוף הפעולה עם צוזאמן עדיין באוויר, אבל יש אצלנו מי שמסתייג ממנו״.\nתומר דותן־דרייפוס, סופר ופובליציסט שחי בברלין ונחשב לאחד הקולות הביקורתיים כלפי צוזאמן בקהילה הישראלית, מסביר את הספקות שלו סביב הנסיבות שבהן ICE הולך ומתרחב: ״צוזאמן ודומיו עונים על צורך אמיתי של ישראלים שחיים מחוץ לארצם — לייצר קהילות ופעילויות בעברית. הם מעניקים תחושת שייכות שמהגרים כמהים לה״, הוא אומר. ״עם זאת, על הקהילות הישראליות בחו"ל להבין שהפעילויות הללו מתופעלות על ידי גורמים מרקע מתנחלי וממומנות על ידי ממשלה פשיסטית. היוזמה נתמכת על ידי המשרד של שיקלי והיא הולכת וצוברת מעמד בתור ׳הפנים׳ של הקהילה הישראלית בעיר. זה דבר שצריך לתת עליו את הדעת״.\n״הם הופכים להיות דה־פקטו הפנים של הקהילה הישראלית בברלין״, אומרת גם יזמית ישראלית שחיה בעיר, ״אבל ICE ואנשים כמו תהילה ונתנאל לא באמת מייצגים נאמנה את הקהל הישראלי־ברלינאי״.\nבני הזוג דרמון לא מכחישים את שאיפתם לייצג את הקהילות הישראליות, אם כי הם מבינים שלא נבחרו לעשות זאת. ״אנחנו פה בשביל להילחם עבור הישראלים״, אומרת תהילה. ״העבודה הזאת נעשית מול ממשלות, ארגונים וקהילות יהודיות. להיות הגוף שמייצג את הישראלים זו לא מטרת־על מבחינתנו, אבל בסוף אנחנו אלה שדופקים על הדלתות ופועלים בשמם כי יש לנו הרבה קהל, ניסיון וידע. בפועל גם אין ארגון אחר, אז אנחנו מייצגים״. ונתנאל מוסיף: ״האם מכורח הנסיבות אנחנו הארגון הישראלי הגדול שקיים כרגע באירופה ויכול לייצג את מספר הישראלים הגדול ביותר? התשובה היא כן. אבל האם קיבלנו את המנדט מכל ישראלי בכל קהילה? ברור שלא. וגם אי אפשר. אנחנו מייצגים את הקהילות שאצלנו בארגון ושואפים להיות הקול של הישראלים בתוכן״.\nבכל מקרה, בני הזוג דרמון דוחים על הסף את הניסיון לייחס להם נטיות אימפריאליסטיות. ״הנרטיב של ׳הם מתפרסים ומשתלטים׳ הוא שקרי ולא מעוגן במציאות״, אומרת תהילה. ״אני יודעת שיש אנשים שהגדילה שלנו פורטת להם על החרדות, אבל אין לנו כל כוונה לכבוש את אירופה״.\nלצד זאת, דרמון מתגאה בגידול העקבי בפעילות הארגון ובראיון שנתנה לפני חודשים אחדים לפודקאסט ״נשים מדברות רילוקיישן״ תיארה אותו בחיוך במונחים של ״מפלצת״. ואמנם, מיזם ארוחות השבת של הדרמונים צמח לארגון רב־זרועות שמעסיק 27 עובדים ותקציבו השנתי עומד על כשישה מיליון שקל. לצד ששת המרכזים הקיימים, הארגון מפעיל מיזמים נקודתיים גם בהאג, סופיה, מילאנו ובמדינת בוואריה בגרמניה. על המפה שלהם מסומנות 25 ערים נוספות שבהן הם בוחנים להקים שלוחה. בני הזוג דרמון מציינים שעוד לפני כן, הם נדרשים לתגבר פעילות בקהילות הקיימות, שההגירה מישראל בצל המלחמה המריצה מאוד את מחזור הדם שלהן בשנה האחרונה. זו גם הסיבה שדווקא בארץ זוכה המיזם שלהם לתגובות מעורבות. ״הגירה היא תמיד סוגיה טעונה בישראל והיום היא כאובה מתמיד״, אומרת דרמון. ״מבחינת אנשים מסוימים בארץ אנחנו מעודדים ירידה, מכשירים את הקרקע ליורדים הנוספים ומרפדים להם את הנחיתה בחו"ל. הטענה היא ׳הקמתם ארגון שמסייע לעוזבים ואתם משאירים אותנו לבד במלחמה על המקום הזה׳״.\nמאבק באנטישמיות\nתהילה דרמון גדלה במשפחה חרדית בבית שמש. היום היא לא מגדירה עצמה חרדית, וגם לא חוסכת ביקורת מהחברה שעזבה. ״זו לא חברה בריאה״, היא אומרת. ״אני לא חושבת שהחברה החרדית היא זו שאמורה לייצג את העולם היהודי״. נתנאל דרמון גדל בהתנחלות מעון שבדרום הר חברון. ״זה מושב שהוקם על אדמות מדינה״, הוא אומר, כדי לחדד את ההבדל בינו לבין המאחז הסמוך חוות מעון שידוע כמוקד של אלימות וחיכוך עם האוכלוסייה הפלסטינית בסביבתו. גם שמו של דרמון נקשר לאירוע כזה, הגם שלא באשמתו. ב–2012 נעצרו שלושה מתנחלים שיצאו ממעון לאחר שביצעו פעולת נקם אלימה בכפר פלסטיני סמוך. במכוניתם נמצאו אבנים, בקבוק תעברה, לום מברזל, אולרים, כפפות, תרסיס צבע ושקית עם מסמרים. בחקירת האירוע התברר כי הרכב המדובר שייך לדרמון. הוא זומן לחקירה ואף שימש עד תביעה במשפטם של השלושה. דרמון העיד כי הרכב שלו שימש כרכב שיתופי הזמין לכל אנשי היישוב, ועל כן נהג להשאיר את המפתחות בתוכו.\n״אני לא סולחת לאנשים האלה, זה היה מפח נפש גדול מבחינתנו״, אומרת תהילה, ומבקשת להבהיר למען הסר ספק את מה שנראה לה כמובן מאליו: ״אנחנו לא מסכימים בשום צורה עם דרך הפעולה של תג מחיר״.\nאף שדרמון לא היה חשוד בפרשה בשום שלב, העובדה ששמו שורבב לפעולת תג מחיר רדפה אותו עד ברלין. פרט נוסף מעברם שעורר הרמות גבה היה העובדה שב–2013 השניים שימשו שליחים בגואה והקימו שם בית למטיילים ישראלים מטעם עמותת ״רוח אחרת״, שמפעילה ״בתים יהודיים״ לתרמילאים בהודו ובדרום אמריקה ומקדמת אידיאולוגיה דתית מובהקת. כך גם בנוגע לבחירתם של הדרמונים לעבור להתגורר בהתנחלות בת עין לאחר השליחות בגואה.\nאת מבינה למה הנראות שלכם והמקום שממנו באתם, בתוספת הדיבור על ״שליחות״, גרמו לחלק מהאנשים לקטלג אתכם?\n״אני בעצמי לא יודעת איפה אני ממוקמת במפה הפוליטית. מבחיל אותי לדבר על השליחות שלנו במונחים של ימנים ושמאלנים. אנחנו כל כך לא שם. אני מבינה שלכיסוי הראש שלי יש השלכות, אבל אני אומרת באופן הכי חד וברור: לא נשלחתי על ידי אף מגזר. המקום שבו נולדנו וגדלנו הוא חלק מהסיפור שלנו, אבל הוא לא מגדיר אותנו״.\nבאביב 2023 גמלה בלבם של הדרמונים ההחלטה לעזוב את ברלין. ״הארגון שלנו גדל, התפתח, ומצאנו את עצמנו עסוקים בהתנהלות מול קהילות וארגונים לקראת פתיחה של מרכזים נוספים״, מסבירה תהילה. ״לא יכולתי לתת לקהילה הישראלית בברלין את המענה שנתתי לה פעם״.\nדרמון מציינת שההחלטה לעזוב ״היתה ההחלטה הכי קשה שקיבלנו, יותר מאשר לצאת לשליחות. התחושה שעדיין לא מקבלים אותי, שיש מי שאומר לי: אין לך קיום פה, זה כאב. הייתי מותשת מהצורך להצדיק את עצמי בכל פעם מחדש״. היא מתארת את התקופה במונחים של ״שבר גדול״, שנפער אצלה לאחר לידת בתה הרביעית. ״התמודדתי עם דיכאון אחרי לידה״, היא מספרת בגילוי לב, ״זה עימת אותי עם העובדה שלי, תהילה, אין באמת קהילה. ושכמנהלת אני לא יכולה להמשיך. שאין לי כוחות. במשך שש שנים פתחתי את הבית שלי, את הנשמה שלי, ובסוף התרסקתי״.\nהדרמונים החליטו לעבור ללונדון ובסוף ספטמבר 2023 הם התמקמו בפרבר ירוק בצפון־מערב העיר. בחודש שעבר הכריזו על הקמת Together, הסניף הלונדוני החדש, שהפך למרכז השישי של הארגון. את המרכז השביעי של הארגון קיוו לפתוח באירלנד, אולם לעת עתה הקמת Together–דאבלין מתעכבת בגלל קושי בגיוס מימון. בכל אופן, התוכניות לפתח את ICE באופן נינוח יותר התנפצו ימים ספורים אחרי שהגיעו לעיר, כשאירועי 7 באוקטובר חוללו תפנית דרמטית גם בארגון.\n\nארגון מוזאיק, שעומד מאחורי פרויקט הקהילות, זוכה למימון כבד של ממשלת ישראל. לא פחות ממיליארד שקל הושקעו לאורך השנים במיזם. בין נושאי התפקידים אפשר למצוא את אלעד מאיר, תושב ההתנחלות תקוע ששימש בעבר ראש מטה החטיבה להתיישבות, ואת מלאכי לוינגר, ראש מועצת קרית ארבע לשעבר\n\nב–ICE מיהרו להתאים את עצמם למצב החדש. לשלושת העקרונות שחרת הארגון על דגלו — קידום תרבות ישראלית, קיום אירועים ברוח המסורת היהודית ועידוד יזמות מקומית — נוסף עיקרון רביעי מוצהר: המאבק באנטישמיות. המשימה החדשה, שהיא למעשה מימוש ראשון של היומרות הייצוגיות של הארגון, תואמת במידה רבה את האינטרס של ממשלת ישראל לנכס את המאבק באנטישמיות. לצורך כך, נפתחה בארגון משרה של רכזת תוכניות זיכרון השואה ומאבק באנטישמיות. בצוזאמן גם יזמו את ״מתן״, קו קשב ותמיכה לדוברי עברית בגרמניה שפועל תחת מרכז הייעוץ אופק, ארגון שנותן מענה ליהודים ולישראלים נפגעי אלימות, אנטישמיות ואפליה (בשיתוף עם ארגון הרווחה של המועצה המרכזית של יהודי גרמניה). הקו לא הוקם בהקשר של מאבק באנטישמיות, אך מאז 7 באוקטובר עלה מאוד מספר הפניות אליו, ופעילותו הורחבה לכל אירופה. משימה נוספת שצוזאמן לקח על עצמו באופן זמני לאחר 7 באוקטובר היא ניטור הפגנות פרו־פלסטיניות בברלין, תוך ציון המיקום שלהן ומסלול הצעדה המתוכנן, על מנת להזהיר את הישראלים. תהילה דרמון בעצמה ציינה כי לתחושתה ״מאז 7 באוקטובר כל ישראלי שחי בתפוצות הולך עם מטרה על הגב שלו״.\nבני הזוג דרמון רואים בישראלים באירופה עתודה בעלת פוטנציאל רב למאבק באנטישמיות. לדברי נתנאל, ״אחרי 7 באוקטובר ישראלים הם גם יותר יעד לאנטישמיות, וגם אלו שהרבה יותר נחושים להילחם נגדה״.\n״בעוד שחברי הקהילות היהודיות שמורגלות בהתמודדות עם אנטישמיות זה עשרות שנים העדיפו להוריד פרופיל ולהסתגר עד יעבור זעם, אצל הישראלים יש פחות פחד לצאת לרחובות, להפגין בעד ישראל או לקרוא לשחרור החטופים״, מבארת תהילה.\nואמנם, השבר של 7 באוקטובר חולל שינוי משמעותי ביחס לארגון. מקורות בקהילה הישראלית בברלין מציינים למשל שמאז הטבח התגברה מאוד הלגיטימציה של צוזאמן וכי החשדנות כלפי הארגון דעכה. לדברי אחד מהם, ״אם קודם היתה תחושה שבערבוב בין ישראליות ליהדות עלולה להיות אג’נדה נסתרת, אז אחרי 7 באוקטובר הרבה ישראלים באירופה ממילא נהיו שותפים להנחה שאין באמת הבדל בין להיות יהודים ללהיות ישראלים״.\nהמטרה החדשה של מלחמה באנטישמיות מסייעת גם לחיבורים עם קהילות יהודיות באירופה. ההצלחה של ICE לייצר אותם היא לא דבר של מה בכך. זאת משום שבאופן מסורתי, הקהילות היהודיות והישראליות פעלו במנותק זו מזו, ובמוקדים מסוימים בתפוצות היחסים ביניהן אף טעונים ומתאפיינים בחשדנות הדדית.\nבאתונה, המרכז של ICE קם בשיתוף פעולה הדוק עם הקהילה היהודית בעיר. כך גם בפרנקפורט. ״שמענו על צוזאמן בברלין וחשבנו שזה יכול להועיל לנו״, סיפר בנימין גראומן, יו"ר משותף של הקהילה היהודית בפרנקפורט בראיון ל"דה מרקר" לפני כחודש. ״רצינו לקרב אלינו ישראלים שלא מתקרבים לקהילה, כי הם לא דתיים״.\nלמוסף ״הארץ״ נודע כי ב–ICE מתכננים לפתוח עוד ארבע קהילות ישראליות בגרמניה, בשיתוף פעולה עם המועצה המרכזית של יהודי גרמניה (Zentralrat der Juden in Deutschland), ארגון בעל השפעה רבה המקיים קשרים הדוקים עם הממשלה הגרמנית ואף מתוקצב על ידה בנדיבות. בני הזוג דרמון היו שמחים להעתיק את המודל הזה למדינות נוספות באירופה. ״יש קהילות יהודיות שהולכות ונכחדות״, אומר נתנאל. ״הגיל הממוצע בהן רק עולה. לאחרונה מחלחלת אצל חלקן ההבנה שאם הן רוצות לשרוד, כדאי להן ליצור שיתופי פעולה עם הישראלים, שזו תת־קהילה שגדלה ומתחדשת. אנחנו יכולים לשמש גשר ביניהן״. ותהילה מוסיפה כי ״במציאות כפי שאני חווה אותה, הישראלים הם העתיד של הקהילות היהודיות באירופה״.\nממשרד התפוצות נמסר: ״משרד התפוצות והמאבק באנטישמיות גאה לפעול למען חיזוק יהדות התפוצות. מתוקף כך, פועל המשרד בהתקשרות עם חברה עצמאית לתועלת הציבור מוזאיק יונייטד בע"מ. התקשרות זו מתקיימת בהתאם לכל דין ולחוק חובת מכרזים״.\nהכתבה פורסמה לראשונה במוסף ״הארץ״" }, { "title": "איך הפך מכון ויצמן למוטב מרכזי בעסקת נדל"ן ברלינאית בשווי כמיליארד אירו", "date_published": "2026-10-08T17:54:07.680Z", "id": "https://www.spitzmag.de//magazine/weizmann-institute-adlershof/", "url": "https://www.spitzmag.de//magazine/weizmann-institute-adlershof/", "content_html": "מאחורי ידיעה לא מסעירה במיוחד שפורסמה בחודש שעבר על הנחת אבן פינה לפרויקט מגורים חדש בברלין, מסתתר סיפור מדהים למדי על ירושה מפתיעה שנחתה על מכון ויצמן למדע ואחרי מסע ארוך הפכה אותו למוטב מרכזי בעסקת נדל"ן בשווי עתידי כולל של כמיליארד אירו.\nמדובר בסאגה שיכולה להתפרס על פני אלפי מילים (או סרט תיעודי מרתק), אבל לעת עתה נסתפק בעיקריה:\nבסוף המאה ה-19 הגיע לברלין יהודי בשם אהרון כהן. כהן, ששינה את שמו לארתור מילר, היה סוחר תבואה ויזם, שפיתח שיטה להקמת אסמים גדולים וזולים לאחסון תבואה. כמה שנים אחר כך יצאה לדרך תעשיית התעופה, ומילר הבין שבהאנגרים הגדולים שבבעלותו אפשר לאחסן גם מטוסים. הוא קנה שטח אדמה גדול ליד ברלין, שעליו הוקם שדה התעופה הראשון בגרמניה והשני באירופה.\nבמלחמת העולם הראשונה העסק של מילר כבר ייצר מטוסים לחיל האוויר הגרמני. לאחר המלחמה, כשנאסר על גרמניה לבנות מטוסי קרב כחלק מהסכמי ורסאי, מילר הסב את עסקיו לתעופה אזרחית והפך למיליארדר במונחים של ימינו. כשהלך לעולמו ב-1935, אלמנתו טקלה מילר הפכה לבעלת האימפריה, אלא שהמשטר הנאצי החרים את החברות שבבעלותה. ילדיה, מקס ולודוויג, ואחריהם טקלה עצמה, אמנם הצליחו לצאת מגרמניה לבריטניה ולארה"ב, אך בחוסר כל.\nאחרי המלחמה, בשנות החמישים, המשפחה קיבלה בחזרה לידיה את ביתה במערב ברלין, אבל שדה התעופה והשטחים שעליהם עמדו ההאנגרים הפכו לחלק ממזרח גרמניה ונחשבו אבודים. מאז עזבו את גרמניה חיו בני המשפחה חיים צנועים, ללא שמץ תקווה שהרכוש הרב שהיה ברשותם ישוב אליהם אי פעם.\nכשנפלה חומת ברלין ב-1989, טקלה מילר ובניה מקס ולודוויג כבר לא היו בחיים. היא נפטרה ב-1953, הם בשנות השמונים. למקס וללודוויג לא היו ילדים. עם איחוד גרמניה ב-1990, התאפשר הליך השבת רכוש יהודי לבעליו המקוריים. חלון ההזדמנויות שניתן להגשת תביעות היה צר: עד סוף 1992.\nמי שנותרה עדיין בחיים בשלב הזה היתה אלמנתו של הבן לודוויג, פרנסיס מילר. היא שמעה ממנו במהלך השנים על הרכוש הרב של משפחתו בנעוריו, והחליטה לפעול. היא פנתה לעורכי דין גרמנים שהגישו עבורה את התביעה להשבת הרכוש. כשאלה פעלו לאיתור יורשי האח השני, מקס, כדי לצרפם לתביעה, הם גילו שמקס הותיר את רכושו (הצנוע, בזמנו) למכון ויצמן.\nבשלב הזה צורף מכון ויצמן לתביעה, וזו התבררה במשך כמעט עשור. בסופו של דבר קיבל בית המשפט בברלין את מרבית הטענות, ורוב השטח הגדול במזרח ברלין הושב לבעלוּת היורשים החוקיים של ארתור וטקלה מילר, שהיו עתה פרנסיס מילר ומכון ויצמן.\nהשטח המדובר מצוי באדלרסהוף שבמחוז הברלינאי טרפטו-קפניק. אמנם נדל"ן עצום, אבל עם הרבה אתגרים: מבנים עם חשיבות היסטורית שהוזנחו קשות בשנים שהיו חלק ממזרח גרמניה, לרבות חברות ממשלתיות שזיהמו את הקרקע. ב-2010, כשעיריית ברלין החלה לאיים בהפקעת השטח אם הוא לא יפותח, מכון ויצמן, בעזרת חברת הנדל"ן שלו, התחיל לקדם את הפרויקט ברצינות.\nבסופו של דבר, אחרי שנים ארוכות של משאים ומתנים עם ממשלות שונות בברלין, הייעוד של הקרקע הומר מתעשייה למגורים ולהייטק, ובמהלך השנים הקרובות ייבנה על השטח רובע חדש שייקרא Segelflieger (דָּאוֹן, כשם רחוב סמוך ורפרור לעבר התעופתי של השטח). הפרויקט יכלול 1,800 דירות חדשות, 153,000 מ"ר של שטחי מסחר, מרכז עירוני, בית ספר יסודי ושני צהרונים. כמה פיסות היסטוריה ישומרו ולדרישת עיריית ברלין, 25% מהדירות יהיו דיור ציבורי בר השגה.\nהפרויקט נתפר כחלק מעסקה מורכבת שבמסגרתה מכון ויצמן מכר את חלקו בקרקע, אבל יהיה שותף לרווחים העתידיים מהפרויקט. וכך, יזמוּת של איש עסקים יהודי בתחילת המאה הקודמת תתורגם למימון לא מעט מחקרים במוסד אקדמי מוביל בישראל, ומעגל היסטורי נוסף ייסגר." }, { "title": "הבחירות לפרלמנט האירופי: ניתוח התוצאות", "date_published": "2026-10-08T17:54:07.680Z", "id": "https://www.spitzmag.de//magazine/europawahl2024/", "url": "https://www.spitzmag.de//magazine/europawahl2024/", "content_html": "ניתוח מקוצר של תוצאות הבחירות לפרלמנט האירופי בשלוש רמות - אירופה, גרמניה, ברלין.\nאירופה: התחזקות משמעותית לימין הקיצוני\nכפי שצפו הסקרים, הימין הקיצוני התחזק ברחבי היבשת בצורה משמעותית ומדאיגה, בבחירות הראשונות מאז הברקזיט. באיטליה, אוסטריה וצרפת, מפלגות ימין קיצוני הגיעו למקומות הראשונים. נשיא צרפת מקרון אף הכריז על בחירות בזק בעקבות התוצאות. עם זאת, מפלגת המרכז-ימין תישאר המפלגה הגדולה בפרלמנט האירופי, ונשיאת הנציבות האירופית אורסולה פון דר ליין הגרמנייה צפויה להמשיך לכהונה נוספת. מפלגות המרכז, שמאל והמחנה הליברלי עדיין צפויות להחזיק ברוב המושבים, אך הדבר נובע בין השאר מפילוג בקרב סיעות הימין. רוח הפרשנויות היא שלהתחזקות הימין הקיצוני תהיה בוודאי השפעה על אישור חוקים וקביעת מדיניות באופנים שונים שיתבהרו בהמשך וכי המצביעים האירופים הראו נטייה ברורה להעדיף סוגיות של ביטחון והגירה על פני סוגיות אקלים.\nגרמניה: אלטרנטיבה לגרמניה המפלגה השנייה בגודלה\nמה שנראה כתסריט בלהות עד לפני זמן לא רב, הפך למציאות: מפלגת AfD הגיעה בבחירות לפרלמנט האירופי למקום השני בגרמניה, עם כמעט 15.9% מהקולות - התחזקות של 4.9% לעומת הבחירות הקודמות שנערכו ב-2019. בכל מדינות מזרח גרמניה, שבחלקן יתקיימו בחירות השנה, אלטרנטיבה לגרמניה אף הגיעה למקום הראשון.\nלמקום הראשון בכלל גרמניה הגיע בהפרש ניכר האיחוד הנוצרי-דמוקרטי, עם 30% מהקולות. במבט על פריסת התוצאות על פני מפת גרמניה ניתן לראות לאיזו תמיכה גורפת זכו במשותף הימין-מרכז והימין הקיצוני, עם שלוש נקודות קטנות ויוצאות דופן במדינות-ערי המחוז הליברליות המבורג (ירוקה), ברמן (סוציאל-דמוקרטית) וברלין (ראו בהמשך).\nהסוציאל דמוקרטים נחלשו בגרמניה בכ-1.9% וקיבלו רק 13.9% תמיכה - תוצאת שפל למפלגת השלטון. נכון לכתיבת שורות אלה הציוץ האחרון בחשבון ה-x של הקנצלר אולף שולץ הוא עדיין בנוגע לשחרור החטופים, מיום לפני הבחירות.\nהירוקים ספגו בתמונה הכלל-גרמנית את המפלה הדרמטית ביותר, כאשר נחלשו ב-8.6% לעומת הבחירות ב-2019 וזכו ל-11.9% מהקולות בלבד. כך שגם בגרמניה סוגיות האקלים נזנחו על ידי רבים אל מול סוגיות של ביטחון והגירה.\nהמפלגה החדשה של שרה וגנקנכט (ששורשיה בשמאל אבל עמדותיה בנושא הגירה מציבות אותה לצד AfD) השיגה תוצאה מרשימה בבחירות הראשונות שבהן היא משתתפת. בעוד שמפלגת השמאל די לינקה קיבלה 2.7% מהקולות בלבד, המפלגה של וגנקנכט גרפה 6.2%. המפלגה הליברלית FDP נחלשה מעט ועומדת על 5.2%.\nברלין: הירוקים נחלשו מאוד אבל עדיין במקום הראשון\nבברלין הירוקים עדיין במקום הראשון עם 19.6% מהקולות, למרות שגם כאן ספגו ירידה של 8.3% בכוחם. המפלגה הנוצרית-דמוקרטית במקום השני עם 17.6% מהקולות (תוצאה נמוכה מהרבה מהתוצאה הפדרלית); הסוציאל-דמוקרטים קיבלו בברלין 13.2%; אלטרנטיבה לגרמניה עם 11.6% (התחזקות של 1.7%); מפלגת השמאל החדשה BSW הגיעה להישג מרשים עם 8.7%, הלינקה נחלשו ב-4.6% ל-7.3%. מעניין לציין שבברלין המפלגה הפרו-אירופאית volt קיבלה 4.8%, יותר ממפלגת הקואליציה FDP שזכתה רק ל-4.3%.\nבמפת השכונות (בצירקים) של ברלין ניתן לראות את החלוקה הגיאוגרפית-פוליטית של העיר: שכונות המערב הרחוק הצביעו לאיחוד הנוצרי-דמוקרטי, מרכז העיר נותר יחסית נאמן לירוקים, ובשכונות המזרחיות אלטרנטיבה לגרמניה היא הכוח החזק ביותר, עם שיא התמיכה - 25.3% - במרצאהן-הלרסדורף.\nאחוז ההצבעה בבחירות בברלין עמד על 62.3%, קצת פחות מאחוז ההצבעה בגרמניה כולה שהגיע ל-64.8%." }, { "title": "המשימה: ליצור נקודת מגע בין שני עולמות שמתקיימים במקביל", "date_published": "2026-10-08T17:54:07.680Z", "id": "https://www.spitzmag.de//magazine/meron-mendel/", "url": "https://www.spitzmag.de//magazine/meron-mendel/", "content_html": "ככותב, כמרצה וכמנהל מרכז החינוך אנה פרנק בפרנקפורט, מרון מנדל הפך לקול בולט בשיח הגרמני על אנטישמיות, הסכסוך הישראלי-פלסטיני ומה שביניהם.\nיחד עם אשתו סבה-נור שימה (Cheema), מוסלמית מרקע פקיסטני, הוא אוצר כנס לקהל הרחב בברלין על ה-7 באוקטובר, המלחמה בעזה והדרמה הגרמנית סביבם.\n״דווקא עמדות אבסורדיות משני הצדדים הן אלה שמכתיבות את הטון. מצד אחד אלה שעל כל דבר יגידו שזו אנטישמיות שמתחזה לביקורת על ישראל, ומצד שני אלה שאף אחד לא אנטישמי בעיניהם. אני מחפש את מי שיכולים להכיר בכך שיש לנו את שתי הבעיות״.\nלמה החליט להתבטא בנושא ישראל אחרי שנים שנמנע מכך, מהו הפילטר שדרכו סיננו את הדוברים בכנס, מה הכי מעיק עליו, ואיזו פריווילגיה בחיים בגרמניה מרגשת אותו כל יום מחדש.\nמגישות: טל אלון ולילך בריקמן, הפקה ותחקיר: לילך בריקמן.\n\nקישור לסרט שמוזכר בפרק על הביקור של מרון מנדל בישראל אחרי השבעה באוקטובר (גרמנית עם כתוביות באנגלית).\nהפרק הופק בתמיכת ״מבט״ , תוכנית הטרנספורמציה הדיגיטלית של ארגון הרווחה המרכזי של יהודי גרמניה. היוזמה שואפת לאפשר לקבוצות פגיעות לקחת חלק בחיי הקהילה באמצעות הנגשת כלים דיגיטליים ותומכת בתהליכי שינוי דיגיטליים בקהילות היהודיות בגרמניה. מבט ממומנת על ידי המשרד הפדרלי לענייני משפחה, אזרחים ותיקים, נשים ונוער. לפרטים נוספים עקבו אחר ZWST_official באינסטגרם.\nStock music provided by FrauMuller, from Pond5" }, { "title": "צרת רבים חצי נחמה: ״הגרמני הנוזף״ יוצא מהצללים ", "date_published": "2026-10-08T17:54:07.680Z", "id": "https://www.spitzmag.de//magazine/hanozef/", "url": "https://www.spitzmag.de//magazine/hanozef/", "content_html": "עד 2016 ישראלים בברלין ספגו הערות חינוכיות במרחב הציבורי בבדידות מזהרת. אבל אז נוסד עמוד הפייסבוק ״הגרמני הנוזף", שנתן שם לתופעה וגרם לנו להבין שאנחנו לא לבד, או ליתר דיוק - שזה לא אנחנו, זה הם.\nאחרי ששמר באדיקות על אלמוניותו במשך השנים, הישראברלינאי שהגה וניהל את הפרויקט המצחיק והתרפויטי מתראיין לראשונה: למה הקים את העמוד, איך נזיפות באות לעולם, כיצד הן משפיעות עלינו, אילו נזיפות השאירו חותם – והאם יש תשובת מחץ שמתאימה לכל נזיפה? על כל אלה ועוד שוחחנו בפרק החדש של שפיצקאסט.\nמגישות: טל אלון ולילך בריקמן, הפקה ותחקיר: לילך בריקמן.\n\nStock music provided by FrauMuller, from Pond5" }, { "title": "״ברלין בלוז״: הקלישאות הן לא הבעיה ", "date_published": "2026-10-08T17:54:07.680Z", "id": "https://www.spitzmag.de//magazine/berlin-blues/", "url": "https://www.spitzmag.de//magazine/berlin-blues/", "content_html": "רוב הביקורות שנכתבו על ״ברלין בלוז״, ונכתבו לא מעט מאז שהסדרה עלתה ל״יס״ בסוף מרץ, היו חיוביות, אפילו נלהבות. ״בינג’ מתגמל של טלוויזיה מצוינת״ (וויינט), ״קצרה מדי״ (מאקו), ״קומדיה מקסימה ועצובה״ (13), ״סדרה נהדרת״ (טיימאאוט), ״סדרה חכמה״ (וואלה) – אלה רק חלק מהמחמאות שהוצמדו לסדרה של דנה אידיסיס ואיתמר רוטשילד. מובן שהביקורות נכתבו על ידי מי שחיים בישראל, ועל כן נכתב הטקסט שאתם קוראים כרגע, באיחור גלותי ולא כל כך אופנתי. אף שברור שהסדרה לא פונה לישראלים שחיים בברלין (ולמעשה אין אפילו דרך חוקית לצפות בה מברלין), היא בכל זאת לכאורה ״עלינו״ וראוי לנתח אותה גם מהזווית הזאת.\nהביקורות המלטפות מוצדקות בהרבה מובנים: ״ברלין בלוז״ היא סדרה מהנה, מרגשת לפרקים, עם משחק מצוין ודיאלוגים אמינים, מהסדרות שמזכירות למה טלוויזיה ישראלית מצטיינת לעתים למרות משאביה הדלים יחסית (הפרט האירוני בהקשר הזה הוא שהסדרה, שמתרחשת ברובה בברלין, צולמה בכלל בבודפשט). למי שלא צפו בסדרה או לא קראו עליה עד כה: העלילה מבוססת על שנתיים שבהן אידיסיס ורוטשילד חיו בברלין. אידידיס ניסתה לכתוב את העונה השנייה של ״על הספקטרום״ עטורת הפרסים, אך לא הצליחה לעשות זאת. בסדרה, טליה (שירה נאור) ויונה (איתמר רוטשילד) עוברים עם בתם הקטנה לברלין בעקבות הצעת עבודה שיונה קיבל כנגן אבוב בתזמורת (ממש כפי שהיה במציאות). טליה, בשינוי קוסמטי מהמציאות של אידיסיס, היא סופרת שכתבה ספר ראשון מצליח ומקווה לכתוב את הרומן השני שלה בברלין. בעוד יונה נלהב וסקרן מהמעבר, טליה מרגישה מהר מאוד שהיא נובלת ומבודדת ורוצה לחזור לישראל.\nהעובדה שאידיסיס ורוטשילד אכן חיו שנתיים בברלין בהחלט ניכרת בפרטים: ריפרורים משעשעים לאובססיות הטחינה, הג’חנון והביסלי של ישראלים בניכר (שמאפשרים לסלוח על כך שהדמויות בסדרה שותות אפרול שפריץ ואוכלות פירות יער בדצמבר); אזכורים לכך שבגרמנית קוראים לזארה צארה ול-H&M הא אונד אם; סצנה שבה טליה מגיעה לדירה של ישראלים לאסוף ציפרלקס (כמובן דרך אחת הקבוצות בפייסבוק) ומוצאת שם התקהלות של אנשים בוגרים ״בין עבודות״ משחקים משחקי חברה באמצע היום (בהמשך יש גם התייחסות שנונה של טליה לברלין כאל ״דיור מוגן לצעירים״); יש דמות של ויולנית גרמנייה בשם אנה שלא מעוניינת ללדת ילדים ונראה שאידיסיס ורוטשילד שמחים לתת מקום לאפשרות הזאת, שבישראל עדיין לא עד הסוף מתקבלת על הדעת; ויש גם סצנה אדירה שלוכדת את האנליוּת וחוסר ההומור הגרמני, כשטליה מגיעה להשקת הספר הראשון שלה בתרגום לגרמנית. הדיאלוג שלה מול השחקן הגרמני, שמנסה בחשיבות עצמית רבה למצוא את ״הקול הנכון״ להקראת הדמות של אחיה מתמודד הנפש בעוד היא מנסה לומר לו באופן נואש ״פשוט קול רגיל״, הוא לא פחות מגאוני.\nוכמובן, איך אפשר בלי, גם ״הגרמני הנוזף״ זוכה לכמה וכמה הופעות: החל מנזיפה מביכה אך קלילה יחסית כשטליה מניחה שגם במסעדה במתחם הספא/סאונה יושבים ערומים (אם כי בעלי קילומטרז’ בנזיפות לא יכולים שלא לתהות איך זה שדווקא כשהיא ויונה מפטפטים בקול רם בתוך הסאונה אף אחד לא נוזף בהם), דרך נזיפה יותר מדכדכת שמוטחת בה ברגע של שפל נפשי בטראם, ועד לנזיפה גרנדיוזית שיש לה גם תפקיד מפתח בעלילה: יונה מגיע לשיחה עם מנהל התזמורת והמנצח בהנחה שהם הולכים להחמיא לו ולומר לו שקיבל חוזה קבוע, אך במקום זאת מסבירים לו השניים בחומרה רבה, שהצטברו נגדו תלונות מצד חבריו לתזמורת, על כך שבחודשים מאז הגיע הוא משתמש במכונת האספרסו, וזאת מבלי שהשתתף בתשלום על הקפסולות. יונה ההמום ממלמל שאף אחד לא אמר לו שצריך לשלם, ושהוא הניח שזו פשוט המכונה של התזמורת, וכל ישראלי וישראלית בברלין מרגישים ביחד איתו את הצריבה בגרון והכיווץ בבטן. למה לעזאזל הקולגות העדיפו להתלונן מאחורי גבו מאשר פשוט לבקש ממנו לשים כמה אירו? זהו רגע מכונן עבור יונה, שעד כה רצה להישאר בברלין כמה שיותר, שמתוסף לרגעים נוספים שבהם הזרוּת שלו מתחדדת, כמו מול תומכי אפ״ד בתזמורת (מסקרן אם זה משהו שבאמת קרה או נוסף בכוח לתסריט לצורכי דרמה, כי נגנים קלאסיים בתזמורת בברלין הם לא בדיוק הקליינטים הטבעיים של מפלגת הימין הקיצוני), או בסצנה שכבר הוזכרה לא מעט, שבה הוא מנגן בגן של בתו את ״ימי בנימינה״ ונשנק. בשונה ממה שנכתב, ההתפרקות הזאת אינה הרגע שבו הוא מבין שאינו שייך, אלא הרגע שבו הוא כבר מבין שהוא לא רוצה להתאמץ יותר להיות שייך.\nהקלישאות היו פחות בעייתיות, אם אחריהן היתה מגיעה המורכבות. כי הגירה היא בין השאר אכן מעבר איטי ומייסר לעתים בין התבוננות קלישאתית ודיכוטומית לתמונת עולם רב-שכבתית ולעתים קרובות מבלבלת\nהביקורות הבודדות שכתבו באופן לא רק חיובי על ״ברלין בלוז״, האשימו אותה בריבוי קלישאות. אבל קלישאות הן לפעמים גם כמוסות אמת, שמותר להשתמש בהן אם השימוש הוא אינטליגנטי ומודע לעצמו. הקלישאות (כמו למשל היחס של אמא של יונה לכל הגרמנים כאל נאצים) היו פחות בעייתיות, אם אחריהן היתה מגיעה המורכבות. כי הגירה היא בין השאר אכן מעבר איטי ומייסר לעתים בין התבוננות קלישאתית ודיכוטומית לתמונת עולם רב-שכבתית ולעתים קרובות מבלבלת.\nאבל טליה ויונה, כמו דנה ואיתמר, לא באמת היגרו מעולם. הם בקושי עשו ״רילוקיישן״. אחרי ארבעה חודשים בברלין טליה כבר יודעת בוודאות שהיא רוצה לחזור לישראל (למרות שבאופן מפתיע בשלב מסוים היא אומרת לנהג המונית בדרך מביקור בארץ לנתב״ג שהיא חוזרת ״הביתה״. לקח לי שנים להיות מסוגלת לומר את זה ועד היום זה לפעמים מרגיש מוזר). הבחירה לקפוץ למקום להרפתקה קצרה היא כמובן לגיטימית ומובנת. אבל הדברים הכי משמעותיים ומעניינים קורים כשנמצאים מספיק זמן במקום אחר.\nכשיונה מגיב בהתגוננות על נזיפת מכונת האספרסו, הוא ננזף בשנית על כך שהוא גם כל הזמן מתפרץ לדברי אחרים. זה נכון, אנחנו הישראלים מתפרצים לדברי אחרים כל הזמן, בעוד שהגרמני הממוצע מאבד ריכוז אם ישמע הברה לפני שסיים את כל אלף המילים שבעיניו הן פסקה אחת. בשלב הטרומי שבו יונה נמצא, הוא לא יכול להבין שיש גם קיום היברידי בין (היעדר)-תרבות הדיבור שגדלנו בה לתרבות הדיבור הטרחנית שבחרנו לחיות בה. כדי להבחין בכך הוא צריך יותר חוויות, יותר מערכות יחסים, יותר רגעי שבירה ויותר רגעי נחת. הוא צריך יותר זמן. זמן שמאפשר להיכנס לאיזור חדש של שם וכאן, כאן ושם, איזור שמהגרים נכנסים אליו אחרי דם, יזע ודמעות.\nיש בסדרה רגע אחד נדיר של רפלקסיה מורכבת, כשיונה מספר לאמו (לאורה ריבלין) על כך שבברלין ילדי הגן נוסעים לטיול שנתי שכולל שלושה לילות בלי ההורים. ״שלושה לילות בגיל ארבע בלי הורים זה לא נורמלי״, משיבה האם בצורה אופיינית. בתגובה אומר לה יונה: ״בגיל שבוע שמתם אותי בבית ילדים״, והיא עונה: ״בסדר, זאת היתה תקופה אחרת, אבל אתה צודק״. זה רגע יפהפה וכואב, שמזכיר כמה מהר אנחנו שופטים אנשים אחרים ותרבויות אחרות על מה שנראה לנו שונה ומחריד, וכמה קשה לנו לפעמים לראות את תמונת המראה של אותן הבעיות בעצמנו ובתרבות שלנו (כן, גם אם נדמה לנו שאנחנו הישראלים חזקים בביקורת עצמית).\nהרגע הזה יוצא דופן במורכבותו בגלל הבעיה המרכזית של ״ברלין בלוז״: חסר בה ממד הזמן והפרספקטיבה. זו סדרה על מסע שבמובנים רבים נגמר עוד לפני שהתחיל. לביקורות בישראל היא באה בעיתוי מושלם: תקופה שבה יותר מאי פעם יש צורך בחיזוק המסר ש״אין תחליף לבית האמיתי״ (מסר שרוטשילד גם העביר בצורה חד משמעית בראיון ל״הארץ״). ״ברלין בלוז״ עוזרת לשכנע את המשוכנעים, שגם אם ישראל היא בית משוגעים שעתידו לוט בערפל - אין מקום טוב יותר. כן, היא סדרה טובה שכיף לצפות בה, אבל אל תטעו לחשוב שהיא סדרה על ישראלים בברלין. היא סדרה על ישראלים שבחרו לא לחיות בברלין." }, { "title": "גם בגרמניה: שינוי מגדר יתאפשר בהליך פשוט של הצהרה עצמית", "date_published": "2026-10-08T17:54:07.680Z", "id": "https://www.spitzmag.de//magazine/selbstbestimmungsgesetz/", "url": "https://www.spitzmag.de//magazine/selbstbestimmungsgesetz/", "content_html": "הפרלמנט הגרמני אישר ב-12 באפריל חוק שייקל משמעותית על כל מי שירצו בכך לשנות את המגדר והשם פרטי ברשומות. החוק ייכנס לתוקף באוגוסט 2024.\nהחוק להגדרה עצמית (Selbstbestimmungsgesetz) מחליף חוק מתחילת שנות השמונים, שעל פיו נדרש לפנות לבית המשפט ולספק שני דו״חות פסיכיאטריים, לאחר טיפול פסיכולוגי של לפחות חצי שנה, על מנת לקבל הכרה חוקית בשם והמגדר החדשים. ההליך כלל במקרים רבים שאלות אישיות פולשניות, לרבות על התנהגות מינית בעבר, והיה גם ארוך ויקר.\nהחוק החדש, שנתמך על ידי קואליציית הרמזור (סוציאל דמוקרטים, ירוקים וליברלים), עבר בבונדסטאג ברוב של 374 מול 251. ״כטרנסיות.ים, אנחנו חוות שוב ושוב שהכבוד שלנו הוא עניין למשא ומתן״, אמרה חברת הפרלמנט ניקה סלאוויק מהירוקים, אחת משתי טרנסג’נדריות מוצהרות שנבחרו לראשונה לבונדסטאג בבחירות האחרונות ב-2021. נציב זכויות הלהטב"ק של ממשלת גרמניה, סוון להמן, אמר כי החוק שם סוף לסבל רב שנגרם במשך עשרות שנים. כצפוי, החוק החדש ספג אש מהצד הימני והשמרני של המפה הפוליטית.\nעל פי החוק, שינוי מגדר יתאפשר בהליך פשוט של הצהרה עצמית. לפי העמותה הגרמנית לקידום טרנסג’נדריות.ים, הוא יסייע לצמצם משמעותית את מקרי האפליה היומיומיים. ״דמיינו שאינכם יכולים לשלם עם כרטיס בחנות או ללכת לרופא מבלי להיות מואשמים בהונאה או אפילו שיזמינו לכם משטרה״, אמר ל-DW נציג של העמותה, ״אלה דברים שקורים לטרנסיות.ים באופן קבוע בגרמניה״.\nהחוק יחייב את הפונים ליידע את משרדי הרישום שלושה חודשים מראש על השינויים. מתחת לגיל 14, רק הורים או בעלי האחריות החוקית יוכלו להגיש את הבקשה. בין גיל 14 לגיל 18 ניתן יהיה להגיש בקשה עצמאית באישור ההורים או בעלי האחריות החוקית. בהיעדר אישור, הקטינים.ות יצטרכו למצוא ייצוג משפטי נגד ההורים או בעלי האחריות החוקית, ובית משפט לענייני משפחה יהיה רשאי לאשר את השינויים במידה ש״אינם נוגדים את טובת הילד".\nגרמניה אינה בין המדינות הראשונות באירופה, ואף לא בעולם, שמאפשרת שינוי מגדר על בסיס הצהרה עצמית וללא הערכות של פסיכיאטרים, רופאים או עורכי דין. זה המצב כבר שנים בבלגיה, דנמרק, אירלנד, לוקסמבורג, מלטה, נורבגיה ופורטוגל. איסלנד, פינלנד, ספרד ושוויץ התאימו את החוקים שלהן לאחרונה. הודו ותאילנד היו פורצות הדרך בתחום, וגם בארגנטינה כבר עבר חוק דומה.\nבמחנה הפרוגרסיבי אמנם מברכים באופן כללי על העברת החוק, ״שהיתה צריכה לקרות כבר מזמן״, אולם יש עליו גם ביקורת. גל שקולניק, אקטיביסטית אבינארית מברלין, שהיתה שותפה למאבק על שינוי הנוסח הסופי של החוק, אמרה לשפיץ כי ״הדבר היחיד שממש תוקן בסוף היה שלא יעבירו את הפרטים של מי שישנו את המגדר לרשויות החוק והמעקב״. לדבריה, זאת מראש היתה ״עז״ שהוכנסה לטיוטה לצורכי משא ומתן. ״שיפור נוסף הוא שהורים יוכלו להצהיר במעמד רישום היילוד על המגדר שלהםן, ולפי זה להירשם ישירות כאבא, אמא או הורה״, מוסיפה שקולניק. עד כה הרישום היה אוטומטי על סמך זהות היולד.ת, ובהמשך ניתן היה לשנותו.\n״אבל יש גם סעיפים בחוק שהרעו את המצב לעומת טיוטות קודמות״, הוסיפה שקולניק. אחת הדוגמאות היא העובדה שמרשימת המסמכים שמהם ניתן לבקש העתק חדש עם השם והמגדר העדכניים, כמו תעודות ממוסדות חינוכיים, הוחרגו מסמכים מבית משפט. ״כלומר שאם נגיד פעם קראו לך שמעון והיית נשואה ליפה, והיום שמך הוא יעל, אז תוכלי להירשם לאוניברסיטה עם תעודת בגרות על שם יעל, אבל בכל מקום שבו תצטרכי להגיש את מסמכי הגירושין שלך (נגיד הצהרת מס), יהיה כתוב שמעון", הסבירה שקולניק. סעיף בעייתי נוסף לדבריה הוא שלאבינאריות.ים לא יוכל להיות דרכון נוסף עם מגדר בינארי כפי שמותר כיום, ״מה שאומר שתהיה לנו בעיה רצינית לנסוע למדינות פחות מתקדמות מחוץ לאיחוד״.\n״ברור שיש כאלה ששמחו מאוד על החוק, כי כל מה שהםן רצו היה לשנות שם ומגדר באופן רשמי״, סיכמה שקולניק, ״אבל הרבה מהקבוצות היותר פגיעות פשוט נזרקו מתחת לגלגלים״. בין הדוגמאות: ״מי שרשומות.ים כגברים לא יוכלו לשנות מגדר בזמן מלחמה; נכות.ים עם אפוטרופוס ייאלצו לקבל אישור מהאפוטרופוס; מהגרות.ים עם אשרת שהייה קצרה מחודשיים לא יוכלו לשנות את המגדר; ושינוי בחזרה למגדר קודם יחייב שינוי השם לשם הקודם, דבר שלא עולה בקנה אחד עם המסע המגדרי של רבות.ים בקהילה״. בנוסף, ציינה שקולניק ש״אין התייחסות לשינוי חוקים ותקנות כך שהם יתייחסו לשוויון בין אנשות מכל המגדרים במקום גברים ונשים בלבד״." }, { "title": ""מהי דוגמה להתנהגות אנטישמית?" - השאלות החדשות במבחן ההתאזרחות", "date_published": "2026-10-08T17:54:07.680Z", "id": "https://www.spitzmag.de//magazine/einbuergerungstest-israel/", "url": "https://www.spitzmag.de//magazine/einbuergerungstest-israel/", "content_html": "למבחן ההתאזרחות שכל מי שרוצה לקבל אזרחות גרמנית צריך לעבור, הכולל שאלות על הסדר המשפטי והחברתי ותנאי החיים בגרמניה, יתוספו בעתיד הנראה לעין שאלות חדשות על חיים יהודיים בגרמניה, זכות הקיום של מדינת ישראל ואנטישמיות.\nהשאלות החדשות ישולבו במאגר 300 השאלות הקבוע של המבחן במקום שאלות שהוגדרו כמיושנות. המבחן כולל 33 שאלות רב-ברירתיות, וכדי לעבור אותו צריך לענות נכון לפחות על 17 מתוכן.\nכך, למשל, בתשובה לשאלה ״מהי דוגמה להתנהגות אנטישמית״? יידרשו המשיבים לבחור בין: ״להשתתף בפסטיבל יהודי״, ״לבקר את ממשלת ישראל״, ״להכחיש את השואה״ ו"לשחק כדורגל נגד יהודים".\nבתשובה לשאלה ״איזו פעולה הנוגעת למדינת ישראל אסורה בגרמניה?״ הבחירה היא בין ״למתוח ביקורת פומבית על מדיניות ישראל״, ״תליית דגל ישראל על רכוש פרטי״, ״דיון על הפוליטיקה של ישראל״ ו"קריאה ציבורית להשמדת ישראל".\nשרת הפנים הפדרלית ננסי פזר (SPD) אמרה לשפיגל, כי ״כל מי שרוצה להיות גרמני חייב להכיר באחריות המיוחדת של גרמניה להגנה על יהודים ועל ישראל״. המבחן אינו יכול כמובן לשלול את האפשרות שבעלי דעות אנטישמיות פשוט יסמנו את התשובות הנכונות כדי לעבור, אך לפי מסמך של משרד הפנים, ״מטרת השינויים היא שהמועמדים לבחינות יעסקו בנושאים הללו לקראת המבחן״. בהמשך אמור מבחן ההתאזרחות כולו לעבור רפורמה מקיפה.\nבינואר עבר בבונדסטאג חוק שמקל על התאזרחות בגרמניה, כך שבמקרים מסוימים ניתן לקבל אזרחות לאחר שלוש שנים בלבד. בין שלל התנאים להתאזרחות, החוק דורש גם מחויבות ל"סדר החופשי-דמוקרטי" בגרמניה כתנאי להתאזרחות. הרשעה בעבירה אנטישמית או גזענית תחשב להפרה של מחויבות בסיסית זו. במקרים מסוימים הרשויות יצטרכו להתייעץ עם הפרקליטות כדי לקבוע אם העבירה נחשבת ככזו. כמו כן ניתן יהיה לבטל אזרחות במהלך עשר השנים הראשונות לאחר קבלתה אם יתברר כי ״הושגה על ידי מסירת מידע שגוי או חלקי בכוונה״.\nראוי לציין כי הקואליציה לא שילבה בחוק את הצעת המפלגה הנוצרית-דמוקרטית (CDU), שכבר יושמה על ידי ממשלת מדינת המחוז סקסוניה-אנהלט בראשותה, שלפיה על מתאזרחים יהיה להכיר במפורש באחריות הגרמנית המיוחדת למדינת ישראל ולזכותה של ישראל להתקיים. תחת זאת, המועמדים יצטרכו להכיר באחריותה ההיסטורית המיוחדת של גרמניה לשלטון הנאצי ולהשלכותיו, ובפרט להגנה על החיים היהודיים, לשלום בין העמים ולאיסור על פתיחה תוקפנית במלחמה.\nאלה הן השאלות החדשות שישולבו במאגר השאלות למבחן ההתאזרחות (התשובות הנכונות מסומנות בכוכבית):\nנושא: חיים יהודיים בגרמניה\nלפני כמה שנים התקיימה קהילה יהודית בפעם הראשונה בשטח שהוא היום גרמניה?\nא) לפני כ-300 שנה\nב) לפני כ-700 שנה\nג) לפני כ-1150 שנה\nד) לפני כ-1700 שנה*\n\nמי רשאי להיות חבר בכ-40 מועדוני הספורט היהודיים של מכבי?\nא) רק גרמנים\nב) רק ישראלים\nג) רק דתיים\nד) כל האנשים*\nבאילו ערים יש את הקהילות היהודיות הגדולות ביותר בגרמניה?\nא) ברלין ומינכן*\nב) המבורג ואסן\nג) נירנברג ושטוטגרט\nד) וורמז ושפייר\n\nמה שמו של בית התפילה היהודי?\nא) בזיליקה\nב) מסגד\nג) בית כנסת*\nד) כנסייה\nנושא: זכותה של ישראל להתקיים\nעל איזה בסיס משפטי הוקמה מדינת ישראל?\nא) החלטה של האו"ם*\nב) החלטה של הקונגרס הציוני\nג) הצעה מהממשלה הפדרלית\nד) הצעה מברית המועצות\n\nמה הבסיס לאחריותה המיוחדת של גרמניה לישראל?\nא) חברותהּ באיחוד האירופי\nב) פשעי הנאציזם*\nג) חוק היסוד של הרפובליקה הפדרלית של גרמניה\nד) המסורת הנוצרית\nנושא: אנטישמיות\nמהי דוגמה להתנהגות אנטישמית?\nא) להשתתף בפסטיבל יהודי\nב) לבקר את ממשלת ישראל\nג) להכחיש את השואה*\nד) לשחק כדורגל נגד יהודים\n\nמה מזכירות לנו אבני הנגף בגרמניה?\nא) פוליטיקאים גרמנים מפורסמים\nב) את קורבנות הנאציזם*\nג) הרוגי תאונות דרכים\nד) מוזיקאים יהודים ידועים\n\nכיצד ניתן להעניש את מי שמכחיש את השואה?\nא) הפחתה בקצבאות הסוציאליות\nב) עד 100 שעות עבודות שירות\nג) לא ניתן, הכחשת שואה מותרת\nד) עונש מאסר של עד חמש שנים או קנס*\n\nאיזו פעולה הנוגעת למדינת ישראל אסורה בגרמניה?\nא) למתוח ביקורת פומבית על מדיניות ישראל\nב) תליית דגל ישראל על רכוש פרטי\nג) דיון על הפוליטיקה של ישראל\nד) קריאה ציבורית להשמדת ישראל*\nמקור" }, { "title": "נשים והפוליטיקה הגרמנית", "date_published": "2026-10-08T17:54:07.680Z", "id": "https://www.spitzmag.de//magazine/frauentag-2024/", "url": "https://www.spitzmag.de//magazine/frauentag-2024/", "content_html": "עובדות מעניינות לרגל יום האישה הבינלאומי 2024, שהוא יום שבתון רשמי בברלין מאז שנת 2019:\nלנשים יש זכות הצבעה בגרמניה מאז 1918 (תקופת רפובליקת ויימאר), והן מצביעות בבחירות בשיעור כמעט זהה לזה של גברים.\nבמשך שנים רבות, המפלגה הנוצרית-דמוקרטית השמרנית (CDU), מפלגתה של הקנצלרית לשעבר אנגלה מרקל, היתה פופולרית יותר בקרב נשים מאשר גברים. בשנות ה-50 וה-60 יותר ממחצית מכלל המצביעות בחרו במפלגה. המגמה החלה להשתנות ככל שהדת הפכה פחות מרכזית בחייהן של נשים, ונבלמה כליל כשעידן מרקל הסתיים.\nבבחירות האחרונות, נשים הצביעו באופן יותר פרוגרסיבי מגברים: אם רק נשים היו בוחרות ב-2021, המפלגה הסוציאל-דמוקרטית (SPD) של הקנצלר אולף שולץ הייתה מקבלת אחוז אחד יותר, וכך גם הירוקים. מפלגת הימין הקיצוני אלטרנטיבה לגרמניה (AfD) והמפלגה הליברלית (FDP) היו מאבדות מושבים.\nבעשורים האחרונים, חלקן של הנשים בפרלמנט הגרמני עומד על כשליש, למרות שנשים מהוות קצת יותר ממחצית האוכלוסייה. לנוכחותן של נשים בבונדסטאג יש השפעה מכרעת:\nרק בשנת 1957, בוטל החוק שאיפשר לגברים להיות הקובעים האחרונים בכל ענייני הנישואין (Stichentscheid). קולות הנשים, שהיוו אז עדיין פחות מ-10% מחברי הפרלמנט, הם שסיימו את החוק המפלה הזה: בעוד שרוב הגברים הצביעו בעד השארתו, 74% מהנשים הצביעו בעד ביטולו.\nרק ב-1997 הצליחו הנשים בבונדסטאג להפוך אונס במסגרת הנישואין לעברה על החוק. היתה זו תוצאה של מאמץ חוצה מפלגות בן עשרות שנים. טיוטות חוקים מרובות שהובאו לפרלמנט מאז תחילת שנות ה-80 נדחו, ורק כאשר שיעור הנשים בפרלמנט חצה רף מסוים, ניתן היה להעביר את החוק. יותר מ-90% מחברות הפרלמנט הצביעו בעדו, ובין הגברים שהצביעו נגדו היו כמה פוליטיקאים בולטים, בהם מנהיג מפלגת CDU הנוכחי, פרידריך מרץ.\nמתוך 736 המושבים בפרלמנט הנוכחי, 263 מושבים מאוישים על ידי נשים. ייצוג הנשים לפי מפלגות: הירוקים (59%), השמאל (57%), סוציאל דמוקרטים (43%), המפלגה הליברלית (26%), האיחוד הנוצרי-דמוקרטי (25%), והרחק מאחור – מפלגת הימין הקיצוני אלטרנטיבה לגרמניה (12%).\nמעניין לראות כיצד הצביעו נשים בפרלמנט בסוגיות משמעותיות כאשר לא הופעלה משמעת קואליציונית: בשנת 2017, רק 54% מחברי הפרלמנט הגברים הצביעו בעד נישואים פתוחים לזוגות מכל המינים, לעומת 76% מהנשים. בשנת 2023, רפורמות שמטרתן לאפשר המתת חסד בגרמניה לא עברו בפרלמנט, בעוד שאם רק נשים היו מצביעות הן כן היו עוברות.\nבנושא קצת אחר: פער השכר הממוצע בגרמניה בין נשים לגברים עומד על כ-18%. בברלין הפער הממוצע קטן באופן משמעותי ועומד על 11%. עם זאת, הפער דווקא התרחב ב-2023, לאחר שב-2022 עמד על 10%.\nמקורות: DW, לשכת הסטטיסטיקה של ברלין-ברנדנבורג" }, { "title": "בלי דיאלוג, בלי אמפתיה – המלחמה קורעת גם את הקמפוסים בברלין ", "date_published": "2026-10-08T17:54:07.680Z", "id": "https://www.spitzmag.de//magazine/war-unis-berlin/", "url": "https://www.spitzmag.de//magazine/war-unis-berlin/", "content_html": "ד"ר מיכל קראמר, מנהלת המכון לזכויות יסוד באוניברסיטת Hertie, היתה בין מארגנות האירוע עם שופטת בית המשפט העליון בישראל דפנה ברק ארז, שפוצץ על ידי מפגינים פרו-פלסטינים.\nיוליה, סטודנטית באוניברסיטה החופשית של ברלין (FU), פעלה למניעת תהליך ההסלמה בקמפוס מאז השבעה באוקטובר, אבל האכזבה המרה מהנהלת האוניברסיטה והתקיפה של הסטודנט להב שפירא גרמו לה להוריד פרופיל.\nבשיחה עם שתיהן ניסינו להבין מה באמת קורה בשטח, איך הגענו עד הלום - והאם יש סיכוי שהמצב ישתנה.\nמגישות: טל אלון ולילך בריקמן, הפקה ותחקיר: לילך בריקמן.\n\nהפרק הופק בתמיכת ״מבט״ , תוכנית הטרנספורמציה הדיגיטלית של ארגון הרווחה המרכזי של יהודי גרמניה. היוזמה שואפת לאפשר לקבוצות פגיעות לקחת חלק בחיי הקהילה באמצעות הנגשת כלים דיגיטליים ותומכת בתהליכי שינוי דיגיטליים בקהילות היהודיות בגרמניה. מבט ממומנת על ידי המשרד הפדרלי לענייני משפחה, אזרחים ותיקים, נשים ונוער. לפרטים נוספים עקבו אחר ZWST_official באינסטגרם.\nStock music provided by FrauMuller, from Pond5" }, { "title": "בעקבות אישור הלגליזציה בבונדסטאג: כל מה שצריך לדעת על צריכת קנאביס בגרמניה", "date_published": "2026-10-08T17:54:07.680Z", "id": "https://www.spitzmag.de//magazine/cannabis-de/", "url": "https://www.spitzmag.de//magazine/cannabis-de/", "content_html": "שינוי היסטורי במדיניות הסמים של גרמניה: קואליציית הרמזור העבירה היום בבונדסטאג חוק שמאפשר צריכה חוקית של קנאביס החל מאחד באפריל.\n״בעזרת החוק החדש נצמצם משמעותית את השוק השחור, נגן טוב יותר על ילדים וצעירים ונדאג שקנאביס למבוגרים יהיה מוצר בטוח״, אמר שר הבריאות הפדרלי קרל לאוטרבך. ״המדיניות הנוכחית נכשלה – ההוכחה לכך היא שיש יותר ויותר משתמשים, כולל בני נוער״.\nגם נציב הסמים של הממשל הפדרלי מצפה להשפעות חיוביות של לגליזציה חלקית: ״איסורים לא עוזרים נגד עישון גראס, ולהפללה הנוכחית של אנשים אין שום קשר להגנה על הבריאות״. לדבריו, החוק יאפשר מדיניות חדשה, ״שתתרחק מסטיגמטיזציה והפללה לעבר הגנה ועזרה״.\nמה החוק מתיר?\nרק מבוגרים רשאים לצרוך קנאביס, הוא נשאר אסור לילדים ובני נוער ללא יוצא מן הכלל. כל אדם בגיר יהיה רשאי להחזיק בבית עד 50 גרם קנאביס לצריכה פרטית ועד שלושה צמחי קנאביס. בשטח ציבורי יהיה מותר לשאת עד 25 גרם. בכל מקרה - מותר לרכוש, לגדל ולאחסן קנאביס אך ורק לצריכה אישית.\nאיפה מותר לצרוך קנאביס?\nאסור לצרוך קנאביס ״בנוכחות מיידית״ של ילדים וצעירים. השימוש בסם אסור גם בגני שעשועים, בתי ספר, מעונות יום, מתקני נוער ומתקני ספורט - וכן בטווח של מאה מטרים מסביב לכל המתקנים הללו. חל איסור לצרוך קנאביס גם במדרכות/שטחים להולכי רגל בין השעות 7 בבוקר ל-8 בערב. צריכת סמים אסורה מסביב לשעון בשטחים צבאיים של הבונדסוור.\nאיפה יהיה אפשר להשיג קנאביס באופן חוקי?\nהחוק מספק שתי דרכים להשיג קנאביס: או לגדל בבית, או להיות חבר ב"מועדון חברתי". אגודות מגדלים כאלה צפויות לצוץ בכל רחבי גרמניה בחודשים הקרובים והן ייכנסו רשמית לפעולה באחד ביולי. ההערכה היא שבתוך שנה יהיו כ-3000-4000 מועדונים. כל אחד מהמועדונים הללו יכול לקלוט עד 500 חברים, שחייבים להיות תושבי גרמניה. המועדונים רשאים לספק מקסימום 50 גרם לחודש לחבר ולא יותר מ-25 גרם ליום (25 גרם מספיקים לכ-75 ג’וינטים). תקנה מיוחדת חלה על צעירים בגילאי 18 עד 21 – הם זכאים ל-30 גרם לכל היותר בחודש, עם תכולת THC (החומר הפעיל בקנאביס) מקסימלית של עשרה אחוזים. מועדוני קנאביס אינם מורשים לפרסם את עצמם ומחויבים לאבטח את המחסנים ואזורי הגידול שלהם.\nאיך משלמים?\nניתן יהיה לאסוף את הקנאביס מהמועדון רק באופן אישי עם הצגת תעודה מזהה. משלוח בדואר אינו אפשרי. ניתן לרכוש רק קנאביס בצורתו הטהורה, לא תערובות עם טבק או מזון, כך שלא יחולקו ג’וינטים מגולגלים או עוגיות וכו’. המועדונים מחויבים לציין את המשקל, הזן ותכולת ה-THC על גבי דף מידע, וכן מידע על סיכונים בריאותיים. חשוב: התשלום אינו על הקנאביס אלא על החברות במועדון. על פניו מי שמעשן מינימום אמור לשלם כמו מי שימצה את כל הכמות המותרת, אבל ככל הנראה יהיו סוגי חברות שונים.\nמה אומר החוק החדש על שימוש בקנאביס ונהיגה?\nמשרד התחבורה הפדרלי עדיין עובד על תקנה להגבלת THC בעת נהיגה שתהיה מקבילה להגבלות שחלות על צריכת אלכוהול. אחד הקשיים הוא ש-THC נשאר בדם במשך זמן רב יחסית, גם לאחר שהאפקט הממסטל פג. הרשויות אמורות למצוא לכך פתרון עד 31 במרץ.\nהאם בטוח שהלגליזציה תיכנס לתוקף ב-1 באפריל?\nלא לגמרי. אמנם באופן עקרוני החוק אינו מצריך אישור של הבית העליון (בונדסראט), אולם עדיין יכול להיות ערעור שבעקבותיו תצטרך לקום ועדת גישור. הוועדה לא תעצור את הלגליזציה, אבל כן תעכב אותה. מדינת המחוז בוואריה כבר הודיעה כי תגיש בקשה לוועדת ערעור. כיוון שיש ביקורת על החוק גם משורות הקואליציה, תרחיש של עיכוב ואולי גם שינוי החוק בהחלט אפשרי. בין השאר הביקורת קשורה לטענות של רופאים, שלפיהן החוק יאפשר להרבה יותר אנשים להתנסות בסם שכעשרה אחוזים מהמשתמשים בו מפתחים התמכרות ושלטענתם צריכה קבועה שלו עד גיל 25 עלולה לגרום לנזק מוחי בלתי הפיך.\nהאם מבחינת הקואליציה הלגליזציה כפי שהיא מנוסחת כעת היא סוף פסוק?\nלא יאוחר מ-18 חודשים לאחר כניסת החוק לתוקף, אמורה להיות הערכה ראשונית, שתבדוק בין היתר, כיצד הוא משפיע על ההגנה על ילדים ובני נוער. כמו כן, לפי התוכניות הרשמיות של הקואליציה, החוק הנוכחי הוא רק צעד ראשון. בשלב שני יוגדרו אזורי ניסוי שבהם יימכר קנאביס באופן חופשי בחנויות מורשות. עם זאת, כבר בשלב הראשון תהליך החקיקה היה סוער ומלא מחלוקות – גם בתוך גרמניה וגם מול האיחוד האירופי, כך שככל הנראה שלב נוסף לא יהיה רלוונטי לפני הבחירות הבאות.\nהאם תהיה חנינה רטרואקטיבית למי שהורשעו על שימוש בקנאביס?\nמי שכבר הועמד לדין בגין עבירה שבעתיד לא תיחשב עוד כעבירה, יכול להגיש בקשה ולמחוק את הרישום הפלילי מהתיק שלו. באופן עקרוני, חנינה רטרואקטיבית תתאפשר גם אם מישהו מרצה כעת עונש מאסר. עם זאת, לרוב בכל מקרה אנשים לא יושבים בכלא בגרמניה על שימוש עצמי בלבד. אסירים שהורשעו בריבוי עבירות יוכלו להגיש בקשה להפחתת עונשם. אחת הביקורות שהושמעו על החוק היא שהוא עלול לגרום להצפה של פניות בנושא מחיקת תיקים, שלמערכת המשפטית אין יכולת להתמודד איתה." }, { "title": "רואה את האופק: היזמת החברתית שנלחמת במכאובי הקהילות היהודיות והישראליות", "date_published": "2026-10-08T17:54:07.680Z", "id": "https://www.spitzmag.de//magazine/marina-chernivsky/", "url": "https://www.spitzmag.de//magazine/marina-chernivsky/", "content_html": "בגיל 14 מרינה צ’רניבסקי היגרה מאוקראינה לישראל ואחרי שבנתה חיים שלמים, התחילה מחדש בברלין. הצד הישראלי שבה, כך היא מעידה, גרם לה להקים בעצמה את הארגונים שחסרו לה בנוף המקומי: תחילה יזמה מרכז שמכשיר אנשי מקצוע וחוקר אנטישמיות מבנית (תחת ארגון הגג ZWST), בעקבותיו פתחה את ״אופק״, מרכז ייעוץ ליווי ותמיכה לנפגעי אנטישמיות ואפליה, ותחתיו הוקם בהמשך גם ״מתן״, קו קשב ותמיכה בעברית (בשיתוף עם ארגונים נוספים).\nכפסיכולוגית ואשת מדעי ההתנהגות, שלוש היוזמות מספקות לה הכרות רחבה עם בעיות העומק שקדמו ל-7 באוקטובר ועם השלכות האירועים על הקהילות הישראליות והיהודיות בגרמניה. מה מדאיג אותה, מתי הגדרות של אנטישמיות מפסיקות להיות רלוונטיות מבחינתה, איזה קונטקסט חסר לישראלים, למה היא עדיין צריכה לעבוד קשה כדי להשיג מימון, ומדוע היא רואה בהחלטה לא לדבר עברית במונית מקרה ברור של אפליה. על השאלות האלה ורבות נוספות שוחחנו בפרק החדש.\nמגישות: טל אלון ולילך בריקמן, הפקה ותחקיר: לילך בריקמן.\n\nהפרק הופק בתמיכת ״מבט״ , תוכנית הטרנספורמציה הדיגיטלית של ארגון הרווחה המרכזי של יהודי גרמניה. היוזמה שואפת לאפשר לקבוצות פגיעות לקחת חלק בחיי הקהילה באמצעות הנגשת כלים דיגיטליים ותומכת בתהליכי שינוי דיגיטליים בקהילות היהודיות בגרמניה. מבט ממומנת על ידי המשרד הפדרלי לענייני משפחה, אזרחים ותיקים, נשים ונוער. לפרטים נוספים עקבו אחר ZWST_official באינסטגרם.\nStock music provided by FrauMuller, from Pond5" }, { "title": "למה יו״ר הקהילה היהודית התנגח בפוליטיקאי ממוצא פלסטיני שמגויס למאבק באנטישמיות", "date_published": "2026-10-08T17:54:07.680Z", "id": "https://www.spitzmag.de//magazine/joffe-saleh/", "url": "https://www.spitzmag.de//magazine/joffe-saleh/", "content_html": "יו״ר הקהילה היהודית בברלין, גדעון יופה, פרסם מכתב פומבי נגד ראש הסיעה הסוציאל דמוקרטית בברלין, הפוליטיקאי בעל השורשים הפלסטיניים ראאד צאלח (זַאלֶה בגרמנית) והאשים אותו כי לא גינה בבירור את מתקפת הטרור של חמאס על ישראל ב-7 באוקטובר. אולם גיבוי מלא שמקבל זאלה מדמויות יהודיות מרכזיות אחרות בברלין, והדרישה הספציפית שיופה הצמיד לביקורת שלו - שזאלה יפרוש מחברותו בחבר הנאמנים של פרויקט הבנייה מחדש של בית הכנסת פרנקלאופר בקרויצברג - מעלים את השאלה אם המתקפה של יופה והעיתוי שלה אינם קשורים לאינטרסים ולמאבקי כוח.\nבמכתב הפתוח של יופה לזאלה, שפורסם בטאגסשפיגל, טוען יופה כי זאלה שתק במשך תשעה שבועות ובחר לא להשתמש במילים ״טרור״, ״חמאס״ ו״גינוי״. יופה הביע את הערכתו למחויבותו של זאלה לשיקום בית הכנסת בקרויצברג, אך כתב: ״אי אפשר לכבד את היהודים שנרצחו על ידי הנאצים בבנייה מחדש של בית הכנסת פרנקלאופר אם במקביל תשתוק על היהודים שנרצחו על ידי האסלאמיסטים״. יופה כרך את הביקורת בפרויקט: ״בלב כבד אני מודיע לך שהקהילה היהודית תצטרך להפסיק את שיתוף הפעולה איתך בנוגע לבנייה המחודשת של בית הכנסת פרנקלאופר״.\nזאלה עצמו אמר בתגובה כי הביקורת של יופה פגעה בו קשות. ״תמיד נקטתי עמדה ברורה נגד כל צורה של אנטישמיות״, אמר, ״ואני כמובן מגנה את ההתקפה של חמאס על ישראל״. לצדו של זאלה התייצבו גם יו״ר העמותה לבנייה מחדש של פרנקלאופר כמרכז תרבות יהודית, הישראברלינאי דקל פרץ, ויו״ר הקהילה היהודית חב״ד ברלין, הרב יהודה טייכטל.\n״ההנהלה וחבר הנאמנים של העמותה אינם יכולים להבין את הביקורת של גדעון יופה״, נכתב בתגובה של פרץ שפורסמה בתקשורת, ״מחויבותו של זאלה למגוון יוזמות וארגונים יהודיים בברלין היא חסרת תקדים ומעוררת כבוד ברחבי העולם״. פרץ הוסיף כי בשבועות האחרונים תרם זאלה ביתר שאת ובאופן פעיל לשמירה על החיים היהודיים והלכידות החברתית בברלין. לא זו בלבד שהוא אינו מצדד בדרישתו של יופה שזאלה יתפטר מחבר הנאמנים של העמותה, אלא שפרץ קרא דווקא להתפטרותו של יופה עצמו מהפרויקט: ״אנחנו נברך על התפטרותו, כי למרבה הצער יופה הוא שהוכיח את עצמו מזה זמן רב כשותף לא אמין לפרויקט״.\nלפי פרוטוקול של ישיבת חבר הנאמנים ב-9 באוקטובר, זאלה התבטא בבהירות נגד מתקפת חמאס. יופה אף השתתף בישיבה מרחוק.\nבשיחה עם שפיץ הוסיף פרץ, כי ליופה אין כל סמכות לדרוש את התפטרותו של זאלה משום שהפרויקט אינו בניהולו או תחת אחריותו. כדי להבין את סבך האינטרסים בהקשר הזה, צריך לחזור לרקע של הקמת פרויקט הבנייה מחדש של פרנקלאופר. קהילת בית הכנסת הלכה והתכווצה במשך שנים, עד שבני הזוג דקל ונינה פרץ החלו להחיות אותה לפני יותר מעשור, והפכו אותה בהתלהבות ובמסירות לאחת הקהילות היהודיות המגוונות והתוססות בברלין. לא כולם בקהילה היהודית אהבו את הגישה הפתוחה והפלורליסטית של בני הזוג, אולם מחוץ לקהילה היו מי שזיהו את הערך של קהילה יהודית כזאת בלב קרויצברג, וחיים יהודים מגוונים ומבוזרים בברלין בכלל, וזאלה ביניהם.\nבמקור הפרויקט היה אמור לשחזר באופן היסטורי את חלק המבנה המקורי של בית הכנסת פרנקלאופר שהוחרב בליל הבדולח ב-1938, כך שישמש מטרות עכשוויות של הקהילה שהתפתחה סביבו (תרבות, חינוך, אמנות, לימוד וכדומה). כשפרויקט הבנייה המחודשת החל להתקדם, הוזמנה הקהילה היהודית להשתתף בו משום שהתוכנית היתה לבנות בין השאר על שטח בית הכנסת שבבעלותה. אולם במהלך השנים הקהילה בחרה מסיבותיה שלא לקדם את שיתוף הפעולה, ובסופו של דבר תוכניות הבנייה שכבר אושרו הן רק על שטחים שבבעלות העירייה, בסמוך לבית הכנסת. לפרויקט כבר גויסו 24 מיליון אירו.\nגורם המעורה בפרטים אמר לשפיץ, כי יופה יושב בחבר הנאמנים של העמותה, אך הפרויקט יצא משליטתו ולא מן הנמנע שהוא מנסה לטרפד את הוצאתו לפועל.\nגם הרב יהודה טייכטל, יו״ר חב״ד ברלין, הביע את הערכתו לזאלה: ״אני מכיר אותו כעשר שנים. הוא תומך אמיתי בחיים היהודיים בברלין״, אמר לסוכנות הידיעות הגרמנית. טייכטל סיפר שחווה את תמיכתו של זאלה בכמה הזדמנויות, כולל בכל הקשור לקמפוס היהודי שחבֻ״ד הקימו בווילמרסדורף. ״לפני יום השנה ה-25 לנפילת חומת ברלין, זאלה אמר לי: אסור לנו לשכוח את 9 בנובמבר 1938״, הוסיף טייכטל, ״ניקינו אז אבני נגף בנויקלן יחד עם סטודנטים יהודים ומוסלמים״. לדברי טייכטל, גם לאחר מתקפת הטרור של חמאס זאלה פעל להפעלת תוכניות מניעה נגד אפליה ואנטישמיות. בתחילת נובמבר אף הזמין זאלה ארגונים ברלינאיים המחויבים למאבק באנטישמיות ולקידום הלכידות החברתית לשני מפגשים במטרה להדק את שיתופי הפעולה בנושא." }, { "title": "״אלטנוילנד״: הוצאת ספרים עברית ראשונה מחוץ לישראל מאז קום המדינה", "date_published": "2026-10-08T17:54:07.680Z", "id": "https://www.spitzmag.de//magazine/altneuland/", "url": "https://www.spitzmag.de//magazine/altneuland/", "content_html": "בימים אלה נוסדה בברלין, לראשונה מאז קום מדינת ישראל, הוצאת ספרים עברית מחוץ לגבולות המדינה. הוצאת ״אלטנוילנד״ הוקמה על ידי הסופרים והעורכים הישראברלינאים משה סקאל ודורי מנור.\nספרי ההוצאה יופצו פיזית ודיגיטלית במרכזים העיקריים של דוברי העברית בעולם: ישראל, גרמניה, צרפת, בריטניה, קנדה וארה"ב. החל משנת 2025 יראו אור מדי שנה שישה עד שמונה ספרים בסוגות שונות: פרוזה, אמנות פלסטית, עיון ושירה. הכותבים והכותבות יהיו גם תושבי ישראל וגם מהדיאספורה.\n״אלטנוילנד״ תפרסם כל אחד מספריה בשתי מהדורות מקבילות: בעברית ובשפת המקום שבו חיים המחברים. כך, למשל, רומן מאת סופרת עברייה תושבת ברלין יראה אור גם בעברית וגם בתרגום לגרמנית, וקובץ מסות של הוגה עברי תושב ניו יורק יראה אור גם בעברית וגם באנגלית. ספרים שמחבריהם תושבי ישראל, יתורגמו לאנגלית או לגרמנית. בכך שואפת ההוצאה לתרום להפצת הספרות העברית ברחבי העולם, גם בקרב מי שאינם קוראים עברית. יועצת התרגום של ההוצאה היא ג’סיקה כהן, כלת פרס מאן-בוקר הבינלאומי לשנת 2017 על תרגומיה לדויד גרוסמן.\nלדברי מנור, שישמש כעורך הראשי של ההוצאה, "עד מלחמת העולם השנייה התקיימה באירופה ספרות שוקקת שנכתבה בעברית. מיטב הסופרים והמשוררים העבריים פעלו בדיאספורה, וערים כמו ברלין, וינה, ורשה, וילנה, למברג (לביב), אודסה וגם ניו יורק היו מרכזים חשובים של הספרות העברית, לא פחות מאשר תל אביב וירושלים. בגרמניה ובפולין שגשגו הוצאות לאור עבריות, שספריהן הופצו ברחבי העולם וגם בקרב קהל קוראי העברית בפלשתינה המנדטורית״.\nואולם מאז 1948, ספרים בעברית מתפרסמים בישראל בלבד. ״הוצאת ׳אלטנוילנד׳ לקחה על עצמה לשנות את מצב העניינים הזה״, אומר מנור, ״ה’אלטנוילנד’ שלנו, הארץ הישנה-חדשה, אינה טריטוריה אלא שפה: השפה העברית כשפת תרבות ויצירה".\nסקאל, שישמש כמנהל ההוצאה, מוסיף: ״יותר ויותר כותבי עברית חיים כיום מחוץ למדינת ישראל. הם יכולים לפרסם את ספריהם רק בישראל, בשוק שהולך ומצטמק בשל נסיבות פוליטיות וכלכליות. הם גם מופלים לרעה ולא יכולים להיות מועמדים לפרסים החשובים בתחומם״. לדברי סקאל, בולט במיוחד בהקשר הזה המקרה של פרס ספיר: ״הזכייה בפרס מוגבלת רק לישראלים תושבי ישראל, מה שמונע מכותבי העברית שחיים מחוץ לישראל להיות מועמדים לפרס החשוב ביותר בספרות העברית. בפרסים מקבילים בעולם – פרס גונקור בצרפת, פרס בּוּקֶר באנגליה, פרס פוליצר לספרות בארה״ב, הפרסים הספרותיים החשובים בגרמניה ועוד – אין כל דרישה מקבילה כזאת. סופר צרפתי יכול לזכות בגונקור גם אם הוא חי בברלין או באוסטרליה, ויש למצב הזה תקדימים רבים״.\nואכן, ״אלטנוילנד״ לא תסתפק רק בהוצאת ספרים בעברית, אלא תייסד גם פרס חדש לספרות עברית שיפעל במקביל לפרס ספיר הישראלי ויהיה מיועד ליוצרים עבריים ללא הגבלת מקום מגורים. הפרס ייקרא על שם דוד פוגל, שנולד באוקראינה ב-1891 ונרצח באושוויץ ב-1944. פוגל כתב את יצירתו בעברית בווינה, ברלין ופריז. ״פרס דוד פוגל ליוצרים עבריים נועד להיות אלטרנטיבה קוסמופוליטית ופתוחה לפרס ספיר״, אומר סקאל, ״והוא יהיה פתוח לכל הסופרות והסופרים העבריים ברחבי העולם״.\nההוצאה, לרבות הפרס, יפעלו בתמיכת MIGDALOR, חברה ברלינאית חדשה, אשר יוזמת, תומכת ומלווה פרויקטים תרבותיים וחברתיים בעלי הקשר ישראלי, בישראל ומחוצה לה. את החברה מנהלת יעל נחשון לוין, מי שהקימה גם את סלון התרבות הברלינאי FRAMED.\nלמנור וסקאל, שחיו יחד שנים רבות בפריז ובישראל ובשנים האחרונות התמקמו בברלין, קריירות עשירות בתחום הכתיבה והעריכה. מנור פרסם עד כה חמישה ספרי שירה וספר פרוזה אחד, תרגם וערך עשרות ספרים, עורך את כתב העת לספרות ״הו!״ מאז 2005 ומייסד סדרת ״ה-21״ לספרות מתורגמת. הוא זכה בשורת פרסים ספרותיים ובמשך שמונה שנים היה העורך הראשי של הוצאת הספרים של משרד החינוך הישראלי. את הדוקטורט שלו כתב בפריז, שם גם זכה בתואר אביר במסדר האמנויות מטעם ממשלת צרפת.\nסקאל פרסם שישה רומנים, היה מועמד פעמיים לפרס ספיר וזכה בפרס אשכול על יצירתו. הוא ניהל את מחלקת מפעלי הספרות של מרכז הספר והספריות בישראל ויש לו רקע נרחב בעריכה ובניהול פרויקטים דיגיטליים, בהם גם פרויקטים ספרותיים, ובראשם ״הארכיון״ של מרכז הספר, אתר שבו ניתן להאזין בחינם ליותר מ-800 יצירות מספרות המופת העברית. הן מנור והן סקאל זכו במלגה מטעם הסנאט של ברלין לסופרים תושבי העיר שכותבים בשפה זרה." }, { "title": "״פנטזנו שעל רחבת הריקודים בברלין כולנו שווים. הרעיון הזה התנפץ לנו בפנים״", "date_published": "2026-10-08T17:54:07.680Z", "id": "https://www.spitzmag.de//magazine/club-scene-after-october-7/", "url": "https://www.spitzmag.de//magazine/club-scene-after-october-7/", "content_html": "רועי סיני ואורי רז התברגו היטב בסצנת המועדונים של ברלין, גם כשהמחיר היה לחמוק בעדינות משיחות על ארץ המוצא שלהם. אחרי 7 באוקטובר, כשרוב מוחלט של הסצנה שתק או אפילו הציג את הטבח כפעולת התנגדות לגיטימית, הם לא מסוגלים להמשיך כרגיל.\nאיך בידיאס צבר כוח בסצנה הברלינאית, למה גם מועדונים שתומכים בישראל מעדיפים לרוב לשתוק, מי בכל זאת העזו להביע עמדה נחרצת נגד הטבח ואיזה מחירים הם משלמים על כך, מה המצב בגרמניה לעומת שאר אירופה - ומה המסר שלהם לבליינים הישראלים בברלין. על שאלות אלה ורבות נוספות שוחחנו בפרק החדש.\nמגישות: טל אלון ולילך בריקמן, הפקה ותחקיר: לילך בריקמן.\n\nהפרק הופק בתמיכת ״מבט״ , תוכנית הטרנספורמציה הדיגיטלית של ארגון הרווחה המרכזי של יהודי גרמניה. היוזמה שואפת לאפשר לקבוצות פגיעות לקחת חלק בחיי הקהילה באמצעות הנגשת כלים דיגיטליים ותומכת בתהליכי שינוי דיגיטליים בקהילות היהודיות בגרמניה. מבט ממומנת על ידי המשרד הפדרלי לענייני משפחה, אזרחים ותיקים, נשים ונוער. לפרטים נוספים עקבו אחר ZWST_official באינסטגרם.\nStock music provided by FrauMuller, from Pond5" }, { "title": "לעולם לא עוד, זה עכשיו? גרמניה של אחרי 7 באוקטובר", "date_published": "2026-10-08T17:54:07.680Z", "id": "https://www.spitzmag.de//magazine/nie-wieder/", "url": "https://www.spitzmag.de//magazine/nie-wieder/", "content_html": "הטבח בישראל והמלחמה שבעקבותיו מטלטלים גם את המערכת הפוליטית, השיח הציבורי והאווירה ברחוב כאן אצלנו. למרות שאנחנו עדיין בעין הסערה, ביקשנו לקבל מעט פרספקטיבה בשיחה עם ההיסטוריון הנודע פרופ’ משה צימרמן, מומחה להיסטוריה גרמנית, היסטוריה יהודית-גרמנית ויחסי ישראל-גרמניה. למה מתכוונים בגרמניה כשאומרים ״לעולם לא עוד זה עכשיו״? האם ניתן עדיין להבדיל בין אנטישמיות לביקורת על ישראל? אילו פערים יש בין העמדות הרשמיות לדעת הקהל? מה ההבדלים בין אנטישמיות מימין ומשמאל? ואיפה הכי מסוכן ליהודים? על שאלות אילו ונוספות שוחחנו בפרק פודקאסט חדש.\nמגישות: טל אלון ולילך בריקמן, הפקה ותחקיר: לילך בריקמן.\n\nהפרק הופק בתמיכת ״מבט״ , תוכנית הטרנספורמציה הדיגיטלית של ארגון הרווחה המרכזי של יהודי גרמניה. היוזמה שואפת לאפשר לקבוצות פגיעות לקחת חלק בחיי הקהילה באמצעות הנגשת כלים דיגיטליים ותומכת בתהליכי שינוי דיגיטליים בקהילות היהודיות בגרמניה. מבט ממומנת על ידי המשרד הפדרלי לענייני משפחה, אזרחים ותיקים, נשים ונוער. לפרטים נוספים עקבו אחר ZWST_official באינסטגרם.\nStock music provided by FrauMuller, from Pond5" }, { "title": "עם רשימה בלתי נתפסת של בני משפחה וחברים שנרצחו ונחטפו, שיר מתמודדת מברלין עם חורבן העולם שבו גדלה", "date_published": "2026-10-08T17:54:07.680Z", "id": "https://www.spitzmag.de//magazine/shir-koren/", "url": "https://www.spitzmag.de//magazine/shir-koren/", "content_html": "היא נולדה בקיבוץ מגן שבעוטף, ולצד חמישה בני משפחה וחברת ילדות שמוחזקים בעזה, רשימת הנרצחים והחטופים ששיר קורן מכירה ואוהבת ארוכה ומייסרת. בפודקאסט היא מספרת על הבוקר המסויט של שבעה באוקטובר, משתפת איך היא מרגישה מול הסביבה בברלין ולמה לא נסעה לישראל בינתיים, וגם מבקשת מכולם: המשיכו להיאבק מכאן על החזרת החטופים.\nהפקה ותחקיר: לילך בריקמן.\n\nתמונות חלק מהחטופים ששיר קורן מכירה\nהפרק הופק בתמיכת ״מבט״ , תוכנית הטרנספורמציה הדיגיטלית של ארגון הרווחה המרכזי של יהודי גרמניה. היוזמה שואפת לאפשר לקבוצות פגיעות לקחת חלק בחיי הקהילה באמצעות הנגשת כלים דיגיטליים ותומכת בתהליכי שינוי דיגיטליים בקהילות היהודיות בגרמניה. מבט ממומנת על ידי המשרד הפדרלי לענייני משפחה, אזרחים ותיקים, נשים ונוער. לפרטים נוספים עקבו אחר ZWST_official באינסטגרם.\nStock music provided by FrauMuller, from Pond5" }, { "title": "שפיצקאסט: הפורמט החדש שסוגר לכם מלא פינות (#1)", "date_published": "2026-10-08T17:54:07.680Z", "id": "https://www.spitzmag.de//magazine/spitzcast-new-format-1/", "url": "https://www.spitzmag.de//magazine/spitzcast-new-format-1/", "content_html": "שפיצקאסט חוזר בפורמט חדש שסוגר לכם מלא פינות עם (כמעט) כל מה שאתן צריכות לדעת, אבל לא היה כוח לקרוא בגרמנית. מה תשמעו בפרק הראשון:\nבאיזה הקשר טבע הקנצלר שולץ את המונח Deutschland Pakt (ברית גרמניה) / מה קורה עם לגליזציית הקנאביס / למה חוק החימום החדש (Heizungsgesetz) צריך (קצת) לעניין אתכם / מיהם ההורים שיקבלו יותר כסף מהמדינה ומי לא יקבלו בכלל / מי זה Hubert Aiwanger ולמה לא מפסיקים לדבר עליו בתקשורת / מהי ״חומת האש״ (Brandmauer) נגד AfD והאם היא מתחילה להתמוטט / איך מתכננת עיריית ברלין להשליט סדר בגרליצר פארק / האם למועדוני הלילה יש סיכוי מול הרחבת הכביש המהיר A100 / למה המועצה המרכזית של יהודי גרמניה לא מכירה בתוצאות הבחירות בקהילה היהודית של ברלין / וגם שיחה עם הקולנוענית יעל ראובני על המסע שלה בעקבות יהודי מזרח גרמניה שמוצג בתערוכה חדשה במוזיאון היהודי.\nמגישות: טל אלון ולילך בריקמן.\nהפקה ותחקיר: לילך בריקמן.\n\nהפרק הופק בתמיכת ״מבט״ , תוכנית הטרנספורמציה הדיגיטלית של ארגון הרווחה המרכזי של יהודי גרמניה. היוזמה שואפת לאפשר לקבוצות פגיעות לקחת חלק בחיי הקהילה באמצעות הנגשת כלים דיגיטליים ותומכת בתהליכי שינוי דיגיטליים בקהילות היהודיות בגרמניה. מבט ממומנת על ידי המשרד הפדרלי לענייני משפחה, אזרחים ותיקים, נשים ונוער. לפרטים נוספים עקבו אחר ZWST_official באינסטגרם.\nStock music provided by FrauMuller, from Pond5" }, { "title": "עוד לא אבדה: דווקא עכשיו, מארגני המחאה בברלין נחושים להמשיך להיאבק מרחוק", "date_published": "2026-10-08T17:54:07.680Z", "id": "https://www.spitzmag.de//magazine/defend-israeli-democracy/", "url": "https://www.spitzmag.de//magazine/defend-israeli-democracy/", "content_html": "גופנו במערב ולבנו במזרח – הדרמה שמתחוללת בישראל משפיעה גם על ישראלים שבחרו לחיות במקום אחר. ביום שאחרי ביטול עילת הסבירות ממשיכה קבוצה של ישראלים וישראליות בברלין ובגרמניה לארגן הפגנות, לגייס פוליטיקאים לטובת הדמוקרטיה הישראלית, ולנסות להשפיע על הסיקור התקשורתי.\nבשיחה עם הפעילים שלומית ישעיהו ואסף לויטין דיברנו על פחד, עצב, סולידריות ומוטיבציה, על מטרות ההתארגנות המקומית, על הביקורת שהמחאה כאן מתמודדת איתה משני צדי המתרס, על המשמעות והאמביוולנטיות של מאבק מרחוק, על התחושה שהמרחב הגרמני מתחיל סוף סוף להבין את גודל השעה – ועל התקווה שעוד אנשים יצטרפו.\nתחקיר והפקה: לילך בריקמן\n\nStock music provided by FrauMuller, from Pond5" }, { "title": "כשהחיים קורים לך: מור רמות כתבה ספר שאינו שיר אהבה לברלין ", "date_published": "2026-10-08T17:54:07.680Z", "id": "https://www.spitzmag.de//magazine/mor-ramot/", "url": "https://www.spitzmag.de//magazine/mor-ramot/", "content_html": "גיבורת ספרה הראשון של מור רמות היא אישה ברילוקיישן בברלין שמקדישה את עצמה להורוּת וחווה בדידות ותלישות. הספר אמנם לא אוטוביוגרפי במלואו, אבל גם לרמות עצמה, אמא לשלושה שהגיעה לברלין בעקבות העבודה של בן זוגה, נמאס מהעיר שאפילו אחרי עשור לא מרגישה לה כמו בית.\nבפודקאסט היא מספרת בפתיחות על טראומת האובדן שבעקבותיה החלה לכתוב, על החיים בבועה הבינלאומית במערב העיר, על אתגרי ההתמודדות עם הפרעות קשב של ילדים בהקשר הגרמני, ועל הדילמה הגדולה: האם למרות הגעגועים העזים נכון לחזור לישראל בתקופה הזאת.\nתחקיר והפקה: לילך בריקמן\n\nStock music provided by FrauMuller, from Pond5" }, { "title": "אמריקה בברלין: עם הקולנוען אופיר ראול גרייצר", "date_published": "2026-10-08T17:54:07.680Z", "id": "https://www.spitzmag.de//magazine/ofir-raul-graizer/", "url": "https://www.spitzmag.de//magazine/ofir-raul-graizer/", "content_html": "סרטו הראשון, ״האופה מברלין״ (2017), זכה להצלחה בינלאומית, היה מועמד לתשעה פרסי אופיר בישראל וזכה בשבעה מהם, לרבות הסרט העלילתי הטוב ביותר, הבמאי הטוב ביותר והתסריט המקורי הטוב ביותר.\nסרטו השני, ״אמריקה״, שבמרכזו מהגר ישראלי שנאלץ לחזור לישראל לאחר שנים של ניתוק, יוקרן לראשונה בברלין בפסטיבל הסרטים היהודי ברלין-ברנדנבורג ובהמשך השנה ייצא להקרנות מסחריות בגרמניה.\nבהזדמנות זאת, שוחחנו עם אופיר ראול גרייצר על סיפור ההגירה שלו עצמו, הדרך הפתלתלה שעבר עד למימוש המקצועי כקולנוען, למה ״אמריקה״ הוא גם סרט על הגירה וגם סרט פוליטי למרות שאולי הוא לא נראה כזה במבט ראשון – וגם האכזבה הגדולה מתעשיית הקולנוע הגרמנית, שמרחפת מעל ההצלחה שלו.\nתחקיר והפקה: לילך בריקמן\n\nStock music provided by FrauMuller, from Pond5" }, { "title": "הפקת חייו: סיפור ההגירה מעורר ההשראה של הבמאי נעם ברוסילובסקי", "date_published": "2026-10-08T17:54:07.680Z", "id": "https://www.spitzmag.de//magazine/noam_brusilovsly/", "url": "https://www.spitzmag.de//magazine/noam_brusilovsly/", "content_html": "בגיל 23 הוא נחת בבית ספר לתיאטרון עם מסורת מזרח-גרמנית שבו היה הזר היחיד ולא הבין מה מדברים בכיתה. קצת יותר מעשור אחרי, הוא במאי רדיו ותיאטרון מוערך ועטור פרסים שעובד במוסדות תרבות מובילים. איך הוא תופס את התפקיד שלו (רמז: בלגן), איפה הוא כן מקפיד על נוהגי המקום, ומה יש לו לומר למי שנאבקים עם קשיי השפה וההגירה - האזינו לשיחה עם נעם ברוסילובסקי. \nתחקיר והפקה: לילך בריקמן\n\nStock music provided by FrauMuller, from Pond5" }, { "title": "יוצרות ויוצרים מישראל בפסטיבל הקולנוע היהודי", "date_published": "2026-10-08T17:54:07.680Z", "id": "https://www.spitzmag.de//magazine/jfbb_2023_il/", "url": "https://www.spitzmag.de//magazine/jfbb_2023_il/", "content_html": "פסטיבל הסרטים היהודי ברלין-ברנדנבורג (והגדול מסוגו בגרמניה), יתקיים השנה בין 13 ל-18 ביוני בברלין ובפוטסדאם.\nזו השנה ה-29 שהפסטיבל מתקיים והשנה השלישית שהוא מופק על ידי הנהלה חדשה. את התוכנית בוחר קולקטיב של חמישה אנשי ונשות קולנוע, בהם גם הישראברלינאים עמוס גבע ונעמי לבארי.\nתחת הכותרת Jewcy Movies יוצגו במשך שישה ימים 64 סרטים מכל הסוגות. בלב הפסטיבל עומדות שתי תחרויות – תחרות הסרט העלילתי ותחרות הסרט התיעודי הטובים ביותר.\nהפסטיבל יציג בשבעה בתי קולנוע ברחבי ברלין ובארבעה בתי קולנוע בפוטסדאם. הקרנות נבחרות יתקיימו גם במקומות נוספים בברנדנבורג: Frankfurt Oder, Fürstenwalde, Eberswalde, Brandenburg an der Havel.\nהכרטיסים לכל ההקרנות עולים מחיר קבוע של 10 אירו, או 8 אירו לתלמידים, גמלאים ונתמכי רווחה (בהצגת תעודה).\nזו רשימת הסרטים הישראליים שמשתתפים בפסטיבל. זמני הקרנות, מיקומים ומידע על שפת הכתוביות בהקרנות השונות תמצאו באתר הפסטיבל.\nסרטים ישראליים בתחרות הסרטים העלילתיים:\nאמריקה America: סרטו של הישראברלינאי אופיר ראול גרייצר (בכורה בברלין)\nאלי, מאמן שחייה בכיר שהיגר לארה"ב, חוזר לארץ לאחר עשר שנות היעדרות כדי למכור את העיזבון של אביו. קשר ניצת מחדש בינו לבין יותם, חבר ילדות, שפתח לאחרונה חנות פרחים ביפו עם ארוסתו איריס. איריס היא שוזרת פרחים מוכשרת, שאין לה קשר עם משפחתה, ושובו של אלי לחיי ארוסה מטלטל את חייה. המפגש בין השלושה מוביל לסדרת אירועים שמשנה את חיי כולם. סרט על פריחה והתחדשות, על חברות גדולה מהחיים, על סודות אפלים ועל אנשים שנכפים להכרעה קשה בנוגע לעתידם.\nהמשלחת Delegation: סרטו של אסף סבן (הוצג בברלינלה האחרון)\nשלושה חברים תלמידי תיכון יוצאים עם משלחת בית הספר למסע אל אתרי השואה בפולין. בין מחנות ההשמדה לאתרי הזיכרון הם עוברים מסע אישי, מתמודדים עם פחדים וחוגגים את הנעורים, שיבואו פתע אל סופם.\nיוני אפס June Zero: סרטו של ג’ייק פאלטרו (הסרט דובר עברית ועם שחקנים ישראלים, הבמאי אמריקאי, אחיה של גווינת’)\nמבוסס על אירועים אמיתיים. על רקע אירועי הוצאתו להורג של אייכמן בישראל של שנת 1962 - קצין שב"ס המתבקש לשמור על חייו של הנידון למוות, ניצול שואה החוזר לראשונה לפולין מאז ימי המלחמה, וילד הנדרש לעזור בבניית התנור לשריפת גופתו של אייכמן הופכים לשלושה גיבורים בעל כורחם, ומציעים שלוש נקודות מבט על האירוע החד פעמי וההיסטורי שנקרה בדרכם.\nסרטים ישראליים בתחרות הסרטים הדוקומנטריים:\nבמעגל סגור Closed Circuit: סרטה של טל ענבר\nשני גברים בחליפות מזמינים שתייה וקינוחים ורגעים לאחר מכן מתחילים לירות על קהל הסועדים. היוצרת טל ענבר השתמשה בתיעוד הרב ממצלמות האבטחה כדי לחזור עם האנשים שהיו שם לפיגוע שאירע במתחם שרונה בתל אביב ביוני 2016.\nדפיקה בדלת Knock on the Door: סרטם של איה אליה ואוהד מילשטיין\nאישון לילה, ספטמבר 1997, כוח לוחמי שייטת צועד לתוך מארב קטלני בלבנון. 11 מלוחמי הכוח נהרגו. גופתו של אחד מהם נשארה מאחור – איתמר, אחיה הגדול של הבמאית. עם הדפיקה על דלת הבית בו גדלה, טיולים שנתיים התחלפו בטקסים ממלכתיים, נשיקות ראשונות בצפירות. 25 שנים איה אליה מתדפקת על הדלת של מי שחנכו אותה אל השכול: מודיעים, קצינת הנפגעים, ההורים השכולים שהם האבא והאמא שלה.\nזוכרים את מרקש Remembering Marrakech: במאיות ובמאים שונים\nקולאז’ של חמישה סרטים תיעודיים על המלאח, הרובע היהודי במרקש, אשר יצרו סטודנטיות וסטודנטים לקולנוע במכללת ספיר יחד עם סטודנטיות וסטודנטים מרוקאים מאוניברסיטת מוחמד השישי בבן גריר ליד מרקש.\nסבוטאז’ Sabotage: סרטה של נועה אהרוני\nהסרט מספר את סיפור הגבורה של אסירות יהודיות צעירות במפעל התחמושת באושוויץ־בירקנאו שסיכנו את חייהן כשחיבלו במכונות המפעל והגניבו אבק שריפה ששימש להרס המשרפות.\nטנטורה Tantura: סרטו של אלון שורץ\nהסרט עוסק בסיפור הכפר טנטורה אשר נכבש ב-1948, ובהשתקתן של עדויות שנחשפו בסוף שנות התשעים, המצביעות על טבח שאירע לכאורה בכפר. הסטודנט לתואר שני תדי כץ מאוניברסיטת חיפה הקליט עדויות של חיילים ישראלים ועקורים ערבים מהכפר כחלק ממחקרו האקדמי. בתזה שלו טען כץ שבוצעו בכפר פשעי מלחמה שכללו הרג של עשרות כפריים חסרי מגן לאחר תום הקרב. הסרט מציג כיצד נבנה הנרטיב הישראלי אודות 1948 ומשרטט דיוקן של החברה הישראלית והקושי שלה להתעמת עם המיתוסים המלווים אותה מאז הקמתה.\nבת האמן The Artist’s Daughter. Oil on Canvas: סרטם של מרגריטה לינטון ויניב לינטון\nלאחר ניכור של שנים בינה לבין אביה, צייר ישראלי מוערך, הבמאית מבקרת בתערוכה של הפורטרטים המרגשים והחושפניים ביותר שלו במוזיאון תל אביב, בתקווה שהתערוכה תעמיק את הבנתה אותו כאדם וכאמן – ואולי תצית מחדש את הקשר ביניהם.\nסרטים ישראליים בקטגוריית המגוונים (במסגרת Fermished):\nילדי השלום Children of Peace: סרטו של מעיין שוורץ\nעל גבעה ללא תשתיות ובלי מקור מימון הוקם כפר ניסיוני, יחיד במינו, בעולם בו חיים בדו-קיום ובאחווה מוסלמים, נוצרים ויהודים. בתוך הניסוי החברתי הזה נולדו ילדי נווה שלום. הסרט מספר את סיפורו של דור שצמח ביישוב מעורבב ומורכב, ומה קורה לו כאשר המפגש עם המציאות האלימה נכפה עליו. כל הדמויות שונות זו מזו אך ביחד הן מספרות את סיפורו של מקום שהשתנה, התעצב והתפתח לאורך השנים. סיפור על חלום ושברו, תקווה וייאוש.\nהטיפול The Therapy: סרטו של צבי לנזמן\nחשיפה ראשונה של טיפולי המרה מבפנים. לב, חרדי גרוש בן 54, עובר טיפול המרה כדי להתחתן עם אישה פעם נוספת. הוא משתתף בטיפולים פרטניים וקבוצתיים מתוך אמונה שאם יפתור את טראומות ילדותו, המשיכה לגברים תיעלם. באותו הזמן, בן, סטודנט לעבודה סוציאלית בן 23, מתחיל להטיל ספקות בטיפול ההמרה לאחר שבע שנות טיפול. בעולם החרדי בו גדל, הוא למד שהומוסקסואליות היא פגם פסיכולוגי שניתן ״לרפא״, אך באוניברסיטה הופתע לגלות שהטיפול נחשב פסול ואף מסוכן. בן פותח במחקר כדי לגלות את האמת על הטיפול, אך הדרך החוצה קשה משחשב.\nסרטים ישראליים בקטגוריית הקצרים (במסגרת NOSH NOSH):\nהפרעת התמוטטות המושבה Colony Collapse Disorder: סרטו של עמוס הולצמן\n״הפרעת התמוטטות המושבה״ היא תופעה בה דבורים נעלמות באופן פתאומי, ללא כל סיבה נראית לעין. בין יער לעיר, זוג נאהבים במסע לשימור הביחד.\nזויה צ’רקסקי חיים סובייטים Soviet Life – Zoya Cherkassky: סרטה של ענת שוורץ\nעבודותיה של הציירת זויה צ’רקסקי נמכרות בעשרות אלפי דולרים, אך הצבעים העזים שלהן מספרים סיפור של הגירה, הישרדות וזרות נצחית. במשך כל השנים היא מציירת את העלייה, ההגירה, הדלות, האלימות, את האנשים שחיים בתחתית הסולם, את מהגרי העבודה שאחד מהם הפך לבן זוגה ואבי בתה. הסרט מלווה אותה במסע אינטימי מהסטודיו בדרום תל אביב למחוזות ילדותה בקייב, בחיפוש אחרי ילדותה הסובייטית שהיתה ואבדה, בתקווה למצוא את המקום האחד בו לא תרגיש זרה.\nסרטים במסגרת פרספקטיבה לרגל 75 שנה להקמת מדינת ישראל:\nבאורך מלא:\nעג’מי Ajami (2010): סרטם של ירון שני וסכנדר קובטי\nגט – המשפט של ויויאן אמסלםGet: The Trial of Viviane Amsalem (2014): סרטם של שלומי ורונית אלקבץ\nהוא הלך בשדות He Walked Through the Fields (1967): סרטו של יוסף מילוא\nהחיים על פי אגפא Life According to Agfa (1993): סרטו של אסי דיין\nואלס עם בשיר Waltz with Bashir (2008): סרטו של ארי פולמן\nקצרים:\nאדנה וילאו Adane And Yaleo (2022): סרטו של עוז צירלין\nעם הפנים לקיר Facing The Wall (2016): סרטה של עלמוורק דוידיאן\nויצמן 10 (2006) Weizmann Street No.10: סרטו של פיני טבגר\nבקטגוריית האימה ישתתף הגולם The Golem, סרטם של יואב פז ודורון פז." }, { "title": "על הימין הקיצוני בגרמניה עם התחקירן מלייפציג ששם לו למטרה לחשוף את פרצופה האמיתי של AFD ", "date_published": "2026-10-08T17:54:07.680Z", "id": "https://www.spitzmag.de//magazine/yoav_lewy/", "url": "https://www.spitzmag.de//magazine/yoav_lewy/", "content_html": "לפני כמה שנים נמאס ליואב לוי לקרוא בתקשורת הישראלית מידע נטול הקשר וחסר הבנה על ״אלטרנטיבה לגרמניה״, אז הוא החל לפעול כתחקירן עצמאי ולדווח בטוויטר על המפלגה והפוליטיקאים מטעמה.\nבשיחה איתו ביררנו למה הנושא בוער בעצמותיו, מדוע AFD מנסה למתג את עצמה כמפלגה פרו-יהודית ופרו-ישראלית, מהם ההבדלים בין נציגי המפלגה לבוחריה, באיזו מידה החרם על המפלגה מצד שאר המפלגות בגרמניה משיג את מטרתו, איך גורמים בימין הישראלי מנסים לתת לגיטימציה למפלגה ועוד.\nתחקיר והפקה: לילך בריקמן\n\nStock music provided by FrauMuller, from Pond5" }, { "title": "למה לי פוליטיקה עכשיו: כשאנחנו בבועה, מישהו אחר מדבר בשמנו", "date_published": "2026-10-08T17:54:07.680Z", "id": "https://www.spitzmag.de//magazine/yael-atia/", "url": "https://www.spitzmag.de//magazine/yael-atia/", "content_html": "כמהגרות ומהגרים, רבים מאיתנו נהנים מהלגיטימציה לנוח מהשיח הפוליטי, או פשוט מתקשים לקחת בו חלק בגלל מחסומי שפה ותרבות. ויחד עם זאת, בחודשים האחרונים, המשבר הדמוקרטי בישראל חידד את הפערים הגדולים בין ישראלים רבים בברלין לבין קולות יהודיים שלכאורה מייצגים אותם. יוזמה חדשה מנסה להעניק את המידע והכלים הנחוצים לישראלים כדי להתערב בשיחה - ואולי אפילו לשנות אותה. \nשוחחנו עם יעל אטיה, שגדלה במשפחה חרדית תומכת ש"ס בבני ברק וכיום היא דוקטורנטית למדעי היהדות ומחשבה פוסט קולוניאלית בברלין. בין שלל עיסוקיה (שעל חלקם תוכלו לשמוע בפודקאסט), יעל עובדת בדיאספורה אליאנס, יוזמה בינלאומית שמטרתה לבנות חברה צודקת, שוויונית ודמוקרטית, על ידי איחוד המאבק באנטישמיות ובגזענות. \nתחקיר והפקה: לילך בריקמן\n\nStock music provided by FrauMuller, from Pond5" }, { "title": "נשים, פמיניזם וגרמניה - תמונת מצב ", "date_published": "2026-10-08T17:54:07.680Z", "id": "https://www.spitzmag.de//magazine/frauentag_2023/", "url": "https://www.spitzmag.de//magazine/frauentag_2023/", "content_html": "לכבוד יום האישה הבינלאומי שחל השבוע - ובברלין הוא יום שבתון על מלא - שוחחנו עם ד״ר עירית דקל על מיקומן של נשים בתחומים כמו כסף, ידע, זמן פנוי, בריאות ועוצמה פוליטית; פערים בין מזרח ומערב; באילו אופנים ברלין ייחודית ביחס לשאר גרמניה; מדוע הפמיניזם הגרמני הוא במידה רבה עדיין לבן ומעמדי; מה המשמעות של הצהרת משרד החוץ על מעבר ל"מדיניות חוץ פמיניסטית"; ולמה נראה שתנועת Me Too לא ממש תפסה כאן.\nעירית דקל היא מרצה במחלקה ללימודי גרמניה ובתוכנית ללימודי יהדות באוניברסיטת אינדיאנה בבלומינגטון. כסוציולוגית, היא חוקרת את תרבות ושיח הזיכרון בגרמניה, ואת מקומן של קבוצות מיעוט בתוך השיח הזה, בדגש על מהגרות, מבקשות מקלט, אזרחיות ולא-אזרחיות.\nארגונים ברלינאיים שמוזכרים בפרק: BIM, iwspace\nהפקה ותחקיר: לילך בריקמן\n\nStock music provided by FrauMuller, from Pond5" }, { "title": "העתיד האקלימי של ברלין: מה שצריך לדעת על משאל-העם ב-26 במרץ ", "date_published": "2026-10-08T17:54:07.680Z", "id": "https://www.spitzmag.de//magazine/berlin_klimaneutral_2030/", "url": "https://www.spitzmag.de//magazine/berlin_klimaneutral_2030/", "content_html": "משאל העם ״ברלין נייטרלית אקלימית עד 2030״ יתקיים ב-26 במרץ בעקבות יוזמה אזרחית. מטרת היוזמה היא לכפות על הדרג הפוליטי לפעול בכל האמצעים כך שברלין תהיה באפס פליטות נטו כבר ב-2030, לעומת היעד הנוכחי שהוא ב-2045, וזאת תוך שמירה על עקרונות של צדק חברתי ומבלי לגלגל עלויות על שוכרי הדירות בעיר. עמדת הסנאט הברלינאי, כמו גם חלקים נרחבים מהמגזר העסקי, היא שהיעד אינו בר-השגה מבחינות שונות ולכן ייצור יותר נזק מתועלת.\nועכשיו באופן יותר מפורט:\nמי יכול להשתתף במשאל-העם?\nבני 18 ומעלה, שרשומים כתושבי ברלין והנם בעלי אזרחות גרמנית.\nמתי הקלפיות פתוחות?\nביום ראשון, 26 במרץ, בין שמונה בבוקר לשש בערב.\nהאם אפשר להצביע בדואר?\nכן. בהודעה על המשאל שמגיעה הביתה יש ברקוד שאפשר לסרוק. שימו לב להוראות ההפעלה של ההצבעה בדואר (יש מעטפה פנימית ומעטפה חיצונית וגם טופס שצריך לחתום עליו) כך שההצבעה לא תהיה פסולה. לא מומלץ לשלוח מעטפת הצבעה בדואר אחרי 21 במרץ. מעטפות שיגיעו באיחור לא ייספרו. אפשר גם להצביע לפני 26 במרץ בבית העירייה של הרובע שלכם בשעות קבלת הקהל.\nמי עומד מאחורי היוזמה?\nברית של ארגוני סביבה וחברה, את הרשימה אפשר לראות בתחתית עמוד הבית של אתר היוזמה. באתר מודגש שהיוזמה אינה מזוהה עם אף מפלגה פוליטית.\nמה פירוש ״כן״ ו"לא" בהקשר למשאל העם?\nסימון ״כן״ בפתק ההצבעה מהווה תמיכה בהצעת החוק של משאל העם. סימון ״לא״ הוא התנגדות להצעת החוק.\nכמה אנשים צריכים להצביע ״כן״ כדי שמשאל העם יתקבל?\n2,431,772 איש ואישה זכאים להצביע במשאל העם. כדי שמשאל העם יתקבל צריכים להצביע ״כן״ לפחות 25% מהם, כלומר כ-613,000 איש\nמשאל העם הקודם, על הלאמת חלק מהדירות בברלין, התקבל ברוב גדול אך לא יושם, למה שהדרג הפוליטי לא יתעלם גם ממשאל העם הנוכחי אם יעבור?\nבניגוד למשאל העם בנושא הדיור, המשאל הנוכחי הוא למעשה הצעת חוק מחייבת. עם זאת, מכיוון שהצעת החוק משנה רק את היעד לנייטרליות אקלימית ואינה פורטת בצורה מחייבת את האמצעים (ראו בשאלה הבאה), עדיין יש מקום תמרון רב לדרג הפוליטי.\nאילו אמצעים לנייטרליות אקלימית מציע משאל העם?\nבגדול, לפי היוזמה ההגעה לנייטרליות אקלימית עוברת דרך שלושה תחומים עיקריים: ייצור אנרגיה מתחדשת לברלין באמצעות שיתוף פעולה עם ברנדנבורג, שלה שטחים רבים; מעבר לחימום בתים ומים בשיטות נייטרליות אקלימית; ושינוי סדרי העדיפויות בתחום התחבורה העירונית.\nטיוטת החוק שמהווה את הבסיס למשאל העם בכוונה אינה פורטת את האמצעים המדויקים שיינקטו על מנת להפוך את ברלין לנייטרלית אקלימית, אלא רק משנה את היעדים. המטרה, לפי היוזמה, היא להשאיר מרחב פעולה מספיק למשא ומתן בין הדרג הפוליטי לאזרחים. עם זאת, נקודת מוצא ראשונית היא המסקנות של ועדה שהורכבה ממאה אזרחיות ואזרחים שנבחרו באקראי ומשורה של מומחים ומדענים שדנו ביחד בין אפריל ליוני 2022 על אמצעים אפשריים.\nמהו האתגר המרכזי בהפיכת ברלין לנייטרלית אקלימית?\n40% מהזיהום בברלין נוצר כיום כתוצאה מחימום בתים ומים. העברה של כל תשתיות החימום של הבניינים הישנים (אלטבאו) בברלין לטכנולוגיות מתקדמות ולאנרגיות מתחדשות, לרבות שיפור הבידוד, הוא פרויקט ענקי ומאתגר. גם ביוזמה מודים שהשלמת שיפוץ בקנה מידה כזה אינה אפשרית עד 2030, אך נוקבים בפתרונות טכניים אפשריים כדי להגיע לנייטרליות אקלימית עוד לפני השלמת הפרויקט. לטענת היוזמה, ללא הצבת היעד השאפתני של נייטרליות אקלימית עד 2030 כחוק מחייב, דבר לא ייעשה בעתיד הקרוב וגם היעד של 2045 לא יתממש.\nמה עמדת היוזמה כלפי נהיגה במכוניות בעיר?\nלפי אתר היוזמה, נהיגה במכוניות עם מנועי בעירה לא תיאסר, אולם המטרה היא לגרום לכך שפחות אנשים יצטרכו לנהוג במכוניות פרטיות. כדי לעמוד ביעד, הפליטות מענף התחבורה יצטרכו להצטמצם משמעותית. בין האמצעים המוצעים: הקצאת משאבים לשיפור התחבורה הציבורית, צמצום מקומות החניה, הכרזה על מרכז העיר כמקום אסור למכוניות המופעלות עם מנוע בעירה, הרחבת תשתית שבילי האופניים ועוד. האתר מציין כי שימוש במנועי בעירה בתוך העיר הוא מזהם במיוחד, משום שיעילות השימוש באנרגיה עומדת על 10% בלבד.\nהאם ברלין יכולה לייצר באופן עצמאי אנרגיות מתחדשות בכמות הנדרשת?\nלפי היוזמה, ברלין בכל מקרה תלויה כבר היום במדינות מחוז אחרות בכל הקשור למשק המים שלה, לחקלאות, וגם למשק האנרגיה. לצורך הגעה ליעד יידרש שיתוף פעולה עם מדינת המחוז השכנה ברנדנבורג, שלה שטחים גדולים, ואולי גם עם מדינות מחוז נוספות ואפילו פולין. באתר היוזמה מפנים למחקר של Energy watch group שהראה כי גם רק בשת"פ עם ברנדנבורג הדבר אפשרי. הרעיון הוא ליצור שותפות שגם ברנדנבורג תרוויח ממנה.\nבניגוד לעמדת היוזמה, בסנאט הברלינאי סבורים שתוכנית כזאת אינה יכולה לצאת לפועל כיוזמה ברלינאית נקודתית ללא הסכמה פדרלית ואירופית רחבה. כלומר ששינוי היעד ל-2030 מבלי ששאר הגופים הרלוונטיים יעשו זאת, אינו בר ביצוע.\nומי ישלם?\nעלויות ההשקעה בהפיכת ברלין לעיר נייטרלית אקלימית הן כמובן אדירות. עם זאת, לפי היוזמה, השקעה באנרגיות מתחדשות יקרה בהתחלה, אך לאחר מכן ייצור האנרגיה הופך לזול מכיוון שלא נדרשים חומרי גלם לבעירה. זאת בניגוד לשימוש בפחם, נפט וגז, שגורר כל הזמן עלויות גבוהות וגם מעביר את הכסף על פי רוב לדיקטטורות ולתאגידים גדולים. בנוסף, לטענת היוזמה אם לא נשקיע עכשיו הרבה, זה יהיה אפילו יותר יקר. אנו נמצאים כיום בהתחממות של 1.1 מעלות בממוצע עולמי, והמשרד לאיכות הסביבה חישב נזקים בהיקף של 80 מיליארד אירו בגרמניה בלבד, שנגרמו מאסון השיטפונות ומאירועי מזג אוויר קיצוניים של השנים האחרונות. אם ההתחממות רק תמשיך, הנזקים יהיו גבוהים הרבה יותר. לשם השוואה, ההצפה ב- Ahrtal לבדה גרמה לנזק בהיקף של 15 מיליארד יורו. לעומת זאת, מעבר לחימום מרכזי נייטרלי אקלימית בברלין יעלה כארבעה מיליארד אירו. כלומר לטענת היוזמה במחיר עלות של אירוע אקלים קיצוני אחד אפשר להפוך את כל מערכת החימום של ברלין לנייטרלית אקלימית. ביוזמה מציינים גם שככל שמשבר האקלים העולמי יחריף, גם עלויות ההמרה לאנרגיות מתחדשות יהיו יקרות יותר בשל ביקוש גובר.\nביוזמה מדגישים עוד, כי מדיניות חברתית ואקלימית חייבות ללכת יד ביד, ולכן טיוטת החוק המובאת למשאל העם קובעת פיצוי על עליית שכר הדירה מתקציב הסנאט. לדבריהם, העלויות יתחלקו בצורה הוגנת חברתית.\nמה לגבי כוח אדם ליישום המעבר?\nהעברה של כל תשתיות החימום של הבניינים הישנים (אלטבאו) בברלין לאנרגיות מתחדשות דורשת לא רק סכומי עתק, אלא גם כוח אדם נרחב. בסנאט הברלינאי משוכנעים שאין שום סיכוי לגייס את כוח האדם הנדרש לפרויקט בסדר גודל כזה בחלון זמנים כל כך צפוף. מנגד, טוענים ביוזמה כי המימון הממשלתי שיובטח במשאל העם יאפשר להגדיל משמעותית את זמינותם של עובדים מיומנים, יעד אקלים שאפתני ימשוך פוטנציאל יזמי רב לעיר, וגם: הבייבי בומרז עומדים לפרוש משוק העבודה וככל שנחכה יותר, כך יהיו פחות בעלי מקצוע מיומנים. ונימוק אחרון מטעם היוזמה: רק חלק קטן מהפעולות הדרושות צריך להתבצע על ידי אנשי מקצוע בעלי מומחיות גבוהה.\nמהן הסיבות המרכזיות שבגללן הסנאט הברלינאי מתנגד להצעת החוק המובאת למשאל עם?\nהסנאט הברלינאי מדגיש כי הוא מחויב לאותן מטרות של יוזמי משאל העם. יחד עם זאת, הצבת יעד לברלין שאינו מתואם עם הממשלה הפדרלית אינו בר ביצוע, ואף עלול ליצור מצג שווא בעל פוטנציאל מזיק. היעדים שמציב משאל העם אינם ריאליים ולברלין אין את המשאבים הדרושים לשם יישומם.\nנזכיר כי בינתיים גם התקיימו בחירות חוזרות בברלין, שבהן הקואליציה של הסוציאל-דמוקרטים, הירוקים ומפלגת השמאל הפסידה. בימים אלה מתנהל משא ומתן קואליציוני בין המפלגה הנוצרית-דמוקרטית השמרנית, שזכתה בבחירות, למפלגה הסוציאל דמוקרטית. לא נראה שמי שעשוי להיות ראש העיר הבא של ברלין מטעם ה-CDU, קאי וגנר, יהיה תומך נלהב של היעד השאפתני של נייטרליות אקלימית עד 2030. נהפוך הוא: וגנר מעוניין לקדם את המשך הבנייה של כביש A-100 וכן בנייה בפארק טמפלהוף, שבמשאל עם בעבר החליטו הברלינאים והברלינאיות להשאירו כשטח פתוח." }, { "title": "אוזן קשבת בעברית - על קו התמיכה ״מתן״", "date_published": "2026-10-08T17:54:07.680Z", "id": "https://www.spitzmag.de//magazine/matan_pod/", "url": "https://www.spitzmag.de//magazine/matan_pod/", "content_html": "קו הקשב והתמיכה האנונימי בעברית ״מתן״ זמין בכל גרמניה, כל יום בין שמונה לעשר בערב. מדוע הוקם, איך הוא פועל, כיצד הוכשרו המתנדבים, באילו סיטואציות הוא מציע תמיכה - והאם החורף יסתיים אי פעם: על כל אלה ועוד שוחחנו עם מנהלת הפרויקט, ניצן מילין.\nניצן היא הדמות היחידה בקו שנחשפת בשמה. זאת משום שהצוות המקצועי דובר העברית, המורכב מפסיכולוגיות ומעובדים סוציאליים בברלין, כמו גם המתנדבות והמתנדבים החיים בעיר, נותרים אנונימיים כדי לא להרתיע מתקשרים פוטנציאליים שאולי מכירים מישהו מהמעורבים.  \nהקו זמין במספר 0800-0001642\nהפקה ותחקיר: לילך בריקמן\n\nStock music provided by FrauMuller, from Pond5" }, { "title": "המהפך בברלין: איך השמרנים ניצחו ומה צפוי עכשיו", "date_published": "2026-10-08T17:54:07.680Z", "id": "https://www.spitzmag.de//magazine/mahapach_berlin_2023/", "url": "https://www.spitzmag.de//magazine/mahapach_berlin_2023/", "content_html": "מדוע הסוציאל-דמוקרטים ספגו מפלה בעיר שהיא לכאורה הכי ליברלית בגרמניה, אילו נושאים הכריעו את הבחירות החוזרות, איזה קו גיאוגרפי מייצג את השסע המרכזי של ברלין, מהן הקואליציות שעומדות על הפרק, והאם השינוי הפוליטי ישפיע על חיי היומיום בעיר - על כל אלה ועוד שוחחנו עם האנו האוונשטיין, עיתונאי ועורך בברלינר צייטונג. \nהפקה ותחקיר: לילך בריקמן\n\nStock music provided by FrauMuller, from Pond5" }, { "title": "אתגרי הזוגיות הבין-תרבותית - שיחה עם מגשר", "date_published": "2026-10-08T17:54:07.680Z", "id": "https://www.spitzmag.de//magazine/shai_ordan/", "url": "https://www.spitzmag.de//magazine/shai_ordan/", "content_html": "עם מה מתמודדים זוגות מעורבים, איך ניתן לצמצם את המוקשים, מדוע לא תמיד הצד המהגר הוא בהכרח זה שמתקשה יותר, מה ההבדל בין משבר לקונפליקט, מתי כדאי לפנות לטיפול זוגי ומתי לגישור - ולמה לא מומלץ לדחות שיחות קשות. על כל אלה ועוד שוחחנו עם שי אורדן, המתמחה בגישור משפחה בינלאומי. \nעו״ד שי אורדן מגשר משנת 2008 בסכסוכי תאגידים, טכנולוגיה, קניין רוחני ולשון הרע, ובסכסוכי משפחה וירושה מורכבים. הוא מסייע למנוע סכסוכים בשלב מוקדם, ומלמד תקשורת עסקית. שי מוכּר על ידי בתי המשפט בישראל, ומשמש כסגן יו״ר המרכז הברלינאי MiKK לגישור משפחה בינלאומי. \nהפקה ותחקיר: לילך בריקמן\n\nStock music provided by FrauMuller, from Pond5" }, { "title": "בינה מלאכותית: המדריך למהגר/ת ", "date_published": "2026-10-08T17:54:07.680Z", "id": "https://www.spitzmag.de//magazine/ai/", "url": "https://www.spitzmag.de//magazine/ai/", "content_html": "ניצלנו את העובדה שהישראברלינאית נטלי פיסטונוביץ׳ היא אחת ממספר חד-ספרתי של שגרירים עולמיים (וגם האישה היחידה) של החברה שמאחורי מנועי הבינה המלאכותית שכולם מדברים עליהם, כדי להבין יותר טוב על מה מדובר, איפה ברלין וגרמניה ממוקמות בתחום ואיך הטכנולוגיה החדשה יכולה לעזור באופן ספציפי למהגרים ולמהגרות. \nנטלי פיסטונוביץ׳ היא יועצת בתחום האינטליגנציה המלאכותית ומערכות תוכנה, מרצה בכנסים ובאוניברסיטאות ומנהלת קהילות טק ופיננסים בברלין. מלבד היותה שגרירה של OpenAI היא גם Google Developer Expert לשפת גו. בעבר היתה פאונדרית של סטארטאפ, ראש צוות פיתוח וכן מפתחת בישראל, באירופה, בארה״ב ובאפריקה.\nהפקה ותחקיר: לילך בריקמן\n\nStock music provided by FrauMuller, from Pond5" }, { "title": "הישראלי הכי מפורסם בגרמניה שאתם כנראה לא מכירים", "date_published": "2026-10-08T17:54:07.680Z", "id": "https://www.spitzmag.de//magazine/shahak_shapira/", "url": "https://www.spitzmag.de//magazine/shahak_shapira/", "content_html": "בגיל 14 הוא עבר עם אמו מישראל לכפר קטן ושורץ נאו-נאצים במזרח גרמניה. בגיל 26 הוא הותקף על ידי ערבים ברכבת התחתית בברלין - והתפרסם תוך שהוא נלחם במי שניסו למנף פוליטית את האירוע. הוא כתב שני ספרים בגרמנית שהפכו רבי-מכר, וכדי להפסיק להשתעמם באירועי הקראה של עצמו הפך אותם למופעי סטנדאפ. היתה לו תוכנית על שמו בערוץ טלוויזיה מרכזי (״שפירא שפירא״), ״אבל כשסירבתי להמשיך לשחק את הקורבן עבור הגרמנים, הדלתות התחילו להיסגר״. להיות שחק שפירא: שיחה רצינית עם קומיקאי מצחיק.\nכאן תמצאו את כל הקישורים הרלוונטיים לפועלו של שחק ולהופעות הסטנדאפ שלו.\nהפקה ותחקיר: לילך בריקמן\n\nStock music provided by FrauMuller, from Pond5" }, { "title": "מה מעיק על הומו ישראלי בברלין", "date_published": "2026-10-08T17:54:07.680Z", "id": "https://www.spitzmag.de//magazine/yaron-tamir/", "url": "https://www.spitzmag.de//magazine/yaron-tamir/", "content_html": "סקס וסמים, זהות ושייכות, בדידות והתמודדות - שוחחנו עם העובדים הסוציאליים ירון גל ותמיר שניידר על הקבוצה הדינמית בעברית שהם מקימים עבור הומואים* ישראלים בברלין.\nעו״ס ירון גל (MSW) - עובד סוציאלי מוסמך (האוניברסיטה העברית בירושלים), מומחה בעבודה קהילתית ובסוגיות של מיניות ומגדר, עבד בעברו בקליניקה הגאה בת״א ולימד באוניברסיטה העברית. מטפל בקליניקה פרטית ועובד ב-Schwulenberatung בברלין.\nעו״ס תמיר שניידר (MA) - עובד סוציאלי קליני מוסמך (האוניברסיטה הקתולית בברלין), מנחה קבוצות, עבד בעברו במרכז יעוץ להט״בי ועם פליטים להט״ב. כעת עובד בתחום בריאות הנפש בברלין ונמצא בתהליך הכשרה במכון לאנליזה קבוצתית בברלין.\nלפרטים נוספים על הקבוצה\nהפקה ותחקיר: לילך בריקמן\n\nStock music provided by FrauMuller, from Pond5" }, { "title": "סיכום שנה: הברלינאים והברלינאיות המביכים של 2022", "date_published": "2026-10-08T17:54:07.680Z", "id": "https://www.spitzmag.de//magazine/peinlichsten_2022/", "url": "https://www.spitzmag.de//magazine/peinlichsten_2022/", "content_html": "מאז 1999 מפרסם מגזין טיפ ברלין את רשימת הברלינאים והברלינאיות המביכים של השנה, שכבר הפכה לשם דבר. לרגל פרסום הרשימה של 2022 ושנייה לפני סוף השנה, הזמנו את הברלינאי הוותיק ואושיית הטוויטר-הגרמני יוסי ברטל כדי ללמוד ביחד על העיר שלנו ומבוכותיה - כולל כניסה ישראברלינאית מפתיעה לרשימה.\nנשמט מהשיחה: מספר 4 ברשימת המביכים, שטפן פון דאסל מהירוקים, הודח מתפקידו כראש עיריית רובע מיטה.\nהפקה ותחקיר: לילך בריקמן\n\nStock music provided by FrauMuller, from Pond5\nהפודקאסט נתמך על ידי יוזמת הדיגיטליזציה MABAT של ZWST, לשכת הרווחה המרכזית של יהודי גרמניה. MABAT ממומנת על ידי המשרד הפדרלי לענייני משפחה, אזרחים ותיקים, נשים ונוער. היוזמה מלווה קהילות וארגונים יהודיים בדרך לטרנספורמציה דיגיטלית, ובכך מאפשרת השתתפות דיגיטלית בתהליכים חברתיים של ילדים ובני נוער, אזרחיות ואזרחים ותיקים ומי שזקוקים לתמיכה.\n\nDieser Podcast wird unterstützt durch die Digitalisierungsinitiative Mabat der ZWST, der Zentralwohlfahrtsstelle der Juden in Deutschland. Mabat wird durch das Bundesministerium für Familie, Senioren, Frauen und Jugend gefördert. Die Initiative begleitet jüdische Gemeinden und Organisationen auf dem Weg der digitalen Transformation und ermöglicht so digitale Teilhabe von Kindern und Jugendlichen, Senior:innen und Unterstützungsbedürftigen an gesellschaftlichen Prozessen." }, { "title": "סצנת הטק בברלין: גרמניוּת, ישראליוּת ומה שביניהן ", "date_published": "2026-10-08T17:54:07.680Z", "id": "https://www.spitzmag.de//magazine/mor_eini/", "url": "https://www.spitzmag.de//magazine/mor_eini/", "content_html": "שוחחנו עם מור עיני על עולם הטק הברלינאי והישראברלינאי - המאפיינים, הפערים התרבותיים, היתרונות והחסרונות, באילו תפקידים קל יותר להשתלב גם בלי גרמנית, כיצד הטק משפיע על האופי של ברלין וגם מושפע ממנו - ועל הפתרון היצירתי-פריווילגי שלה למצוקת הדיור בעיר.\nמור עיני היא דירקטורית פיתוח עסקי ושותפויות בקרן ההשקעות של אקסל שפרינגר ופורשה. היא מגיעה מעולמות התחבורה החכמה בישראל, שם גם ניהלה את זרוע ההשקעות המוקדמות של דויטשה טלקום. בברלין הקימה את קהילת העסקים והטק של הישראלים בגרמניה.\nהפקה ותחקיר: לילך בריקמן\n\nStock music provided by FrauMuller, from Pond5\nהפודקאסט נתמך על ידי יוזמת הדיגיטליזציה MABAT של ZWST, לשכת הרווחה המרכזית של יהודי גרמניה. MABAT ממומנת על ידי המשרד הפדרלי לענייני משפחה, אזרחים ותיקים, נשים ונוער. היוזמה מלווה קהילות וארגונים יהודיים בדרך לטרנספורמציה דיגיטלית, ובכך מאפשרת השתתפות דיגיטלית בתהליכים חברתיים של ילדים ובני נוער, אזרחיות ואזרחים ותיקים ומי שזקוקים לתמיכה.\n\nDieser Podcast wird unterstützt durch die Digitalisierungsinitiative Mabat der ZWST, der Zentralwohlfahrtsstelle der Juden in Deutschland. Mabat wird durch das Bundesministerium für Familie, Senioren, Frauen und Jugend gefördert. Die Initiative begleitet jüdische Gemeinden und Organisationen auf dem Weg der digitalen Transformation und ermöglicht so digitale Teilhabe von Kindern und Jugendlichen, Senior:innen und Unterstützungsbedürftigen an gesellschaftlichen Prozessen." }, { "title": "סולידריות ברלינאית עם מאבק הנשים והעם באיראן", "date_published": "2026-10-08T17:54:07.680Z", "id": "https://www.spitzmag.de//magazine/sisterhood/", "url": "https://www.spitzmag.de//magazine/sisterhood/", "content_html": "פרק פודקאסט חדש עם ענבל לורי, שחקנית וקומיקאית ישראברלינאית עם שורשים פרסיים, על חברותיה האיראניות ועל ערב הזדהות ואימפרוביזציה מיוחד שהן מארגנות ביחד עם קולגות גרמניות, שכל הכנסותיו ייתרמו לארגונים התומכים בהתקוממות נגד השלטון הדכאני באיראן.\nהערב הרב-לשוני יתקיים תחת הכותרת סיסטרהוּד ביום חמישי 15 בדצמבר ב-20:30 בתיאטרון רטיבור בקרויצברג. פרטים נוספים וקישור להזמנת כרטיסים.\nהפקה ותחקיר: לילך בריקמן\n\nStock music provided by FrauMuller, from Pond5\nהפודקאסט נתמך על ידי יוזמת הדיגיטליזציה MABAT של ZWST, לשכת הרווחה המרכזית של יהודי גרמניה. MABAT ממומנת על ידי המשרד הפדרלי לענייני משפחה, אזרחים ותיקים, נשים ונוער. היוזמה מלווה קהילות וארגונים יהודיים בדרך לטרנספורמציה דיגיטלית, ובכך מאפשרת השתתפות דיגיטלית בתהליכים חברתיים של ילדים ובני נוער, אזרחיות ואזרחים ותיקים ומי שזקוקים לתמיכה.\n\nDieser Podcast wird unterstützt durch die Digitalisierungsinitiative Mabat der ZWST, der Zentralwohlfahrtsstelle der Juden in Deutschland. Mabat wird durch das Bundesministerium für Familie, Senioren, Frauen und Jugend gefördert. Die Initiative begleitet jüdische Gemeinden und Organisationen auf dem Weg der digitalen Transformation und ermöglicht so digitale Teilhabe von Kindern und Jugendlichen, Senior:innen und Unterstützungsbedürftigen an gesellschaftlichen Prozessen." }, { "title": "לקראת ממשלת ימין ״על מלא״ בישראל: איך יושפעו היחסים עם גרמניה", "date_published": "2026-10-08T17:54:07.680Z", "id": "https://www.spitzmag.de//magazine/jeremy_issacharoff/", "url": "https://www.spitzmag.de//magazine/jeremy_issacharoff/", "content_html": "בפרק הפודקאסט החדש שוחחנו עם מי שכיהן כשגריר ישראל בגרמניה עד הקיץ האחרון, ג’רמי יששכרוף, על משמעות הממשלה המסתמנת בישראל בהקשר לנושאים מרכזיים ביחסים עם גרמניה: הקונפליקט עם הפלסטינים, הפלישה הרוסית לאוקראינה, האיום האיראני, הפוזיציה מול מפלגת הימין הגרמנית אלטרנטיבה לגרמניה, גבולות השיח בין אנטישמיות לביקורת לגיטימית על ישראל ועוד.\nהפקה ותחקיר: לילך בריקמן\n\nStock music provided by FrauMuller, from Pond5\nהפודקאסט נתמך על ידי יוזמת הדיגיטליזציה MABAT של ZWST, לשכת הרווחה המרכזית של יהודי גרמניה. MABAT ממומנת על ידי המשרד הפדרלי לענייני משפחה, אזרחים ותיקים, נשים ונוער. היוזמה מלווה קהילות וארגונים יהודיים בדרך לטרנספורמציה דיגיטלית, ובכך מאפשרת השתתפות דיגיטלית בתהליכים חברתיים של ילדים ובני נוער, אזרחיות ואזרחים ותיקים ומי שזקוקים לתמיכה.\n\nDieser Podcast wird unterstützt durch die Digitalisierungsinitiative Mabat der ZWST, der Zentralwohlfahrtsstelle der Juden in Deutschland. Mabat wird durch das Bundesministerium für Familie, Senioren, Frauen und Jugend gefördert. Die Initiative begleitet jüdische Gemeinden und Organisationen auf dem Weg der digitalen Transformation und ermöglicht so digitale Teilhabe von Kindern und Jugendlichen, Senior:innen und Unterstützungsbedürftigen an gesellschaftlichen Prozessen." }, { "title": "ברלין ומשבר האקלים: לאן נושבת הרוח? ", "date_published": "2026-10-08T17:54:07.680Z", "id": "https://www.spitzmag.de//magazine/berlin_klima/", "url": "https://www.spitzmag.de//magazine/berlin_klima/", "content_html": "גרמניה מתמודדת עם משבר אנרגיה חסר תקדים שמאלץ אותה לצעוד לאחור מבחינה אקולוגית, בזמן ששנת 2022 היתה עד כה החמה ביותר מאז החלו המדידות; תנועת ״הדור האחרון״ נוקטת בפעולות מחאה פרובוקטיביות שלפי הסקרים רוב הציבור מסתייג מהן, בעוד שיוזמה אזרחית שמטרתה לאלץ את ברלין להפוך לנייטרלית מבחינה אקלימית כבר ב-2030 הצליחה לאסוף את מספר החתימות הדרוש למשאל עם מחייב בנושא. על הנושאים הבוערים הללו שוחחנו עם דניאל קלר אבירם, יועצת, חוקרת ומרצה בנושא קיימוּת עם דגש על ענף התכשיטים. דניאל עובדת עם ארגונים וחברות בתחום ומלווה אותם בתהליך המקיים שלהן.\nהפקה ותחקיר: לילך בריקמן\n\nStock music provided by FrauMuller, from Pond5\nהפודקאסט נתמך על ידי יוזמת הדיגיטליזציה MABAT של ZWST, לשכת הרווחה המרכזית של יהודי גרמניה. MABAT ממומנת על ידי המשרד הפדרלי לענייני משפחה, אזרחים ותיקים, נשים ונוער. היוזמה מלווה קהילות וארגונים יהודיים בדרך לטרנספורמציה דיגיטלית, ובכך מאפשרת השתתפות דיגיטלית בתהליכים חברתיים של ילדים ובני נוער, אזרחיות ואזרחים ותיקים ומי שזקוקים לתמיכה.\n\nDieser Podcast wird unterstützt durch die Digitalisierungsinitiative Mabat der ZWST, der Zentralwohlfahrtsstelle der Juden in Deutschland. Mabat wird durch das Bundesministerium für Familie, Senioren, Frauen und Jugend gefördert. Die Initiative begleitet jüdische Gemeinden und Organisationen auf dem Weg der digitalen Transformation und ermöglicht so digitale Teilhabe von Kindern und Jugendlichen, Senior:innen und Unterstützungsbedürftigen an gesellschaftlichen Prozessen." }, { "title": "צעירות וצעירים יהודים שעיצבו את ההיסטוריה של ברלין", "date_published": "2026-10-08T17:54:07.680Z", "id": "https://www.spitzmag.de//magazine/ronen_a_kaydar/", "url": "https://www.spitzmag.de//magazine/ronen_a_kaydar/", "content_html": "שמחנו לארח בפודקאסט את רונן אלטמן קידר, מחבר הספר לשנות סדרי עולם, הפורש את ההיסטוריה של היהודים בברלין דרך עיניהם של צעירים וצעירות שחיו בעיר בתקופות שונות והשפיעו על ההיסטוריה שלה עוד בטרם מלאו להם 25. נשים וגברים; קפיטליסטים, סוציאליסטים ואנרכיסטים; ילידות ברלין ומהגרות; אדוקים וכופרים; אומניות ואנשי מעשה; למדנים ואלופות ספורט. הספר, שיצא בהוצאת Ariella במהדורה גרמנית-עברית (גם על זה דיברנו), משלב בין היסטוריה, פיקשן ומסלולי טיולים בעקבות הדמויות המככבות בו.\nבסוף הפרק מושמע קטע פסנתר בארבע ידיים שנכתב על ידי פאני מנדלסון, אחת הדמויות בספר, ומבוצע על ידי הפסנתרניות לינדה ליינה ודריה מרשינינה.\nכאן ההקלטה המקורית מיוטיוב.\nהפקה ותחקיר: לילך בריקמן\n\nStock music provided by FrauMuller, from Pond5\nכריכת הספר בעברית\nכריכת הספר בגרמנית\nהפודקאסט נתמך על ידי יוזמת הדיגיטליזציה MABAT של ZWST, לשכת הרווחה המרכזית של יהודי גרמניה. MABAT ממומנת על ידי המשרד הפדרלי לענייני משפחה, אזרחים ותיקים, נשים ונוער. היוזמה מלווה קהילות וארגונים יהודיים בדרך לטרנספורמציה דיגיטלית, ובכך מאפשרת השתתפות דיגיטלית בתהליכים חברתיים של ילדים ובני נוער, אזרחיות ואזרחים ותיקים ומי שזקוקים לתמיכה.\n\nDieser Podcast wird unterstützt durch die Digitalisierungsinitiative Mabat der ZWST, der Zentralwohlfahrtsstelle der Juden in Deutschland. Mabat wird durch das Bundesministerium für Familie, Senioren, Frauen und Jugend gefördert. Die Initiative begleitet jüdische Gemeinden und Organisationen auf dem Weg der digitalen Transformation und ermöglicht so digitale Teilhabe von Kindern und Jugendlichen, Senior:innen und Unterstützungsbedürftigen an gesellschaftlichen Prozessen." }, { "title": "איך לבחור בית ספר יסודי ועל יסודי בברלין", "date_published": "2026-10-08T17:54:07.680Z", "id": "https://www.spitzmag.de//magazine/tamar_gablinger/", "url": "https://www.spitzmag.de//magazine/tamar_gablinger/", "content_html": "האם מערכת החינוך הציבורית בברלין גרועה כמו שהורים מדרום וממערב גרמניה טוענים, איך להתמצא ולקבל החלטות במערכת שלא גדלנו בה, האמנם בחירת בית ספר הרת גורל כפי שמתייחסים אליה, באילו נימוקים לא כדאי להשתמש כדי לבקש בית ספר שאינכם משויכים אליו, למה גם מורה שיודעת אנגלית לא תמיד תסכים לשוחח באנגלית, מדוע כל תעודות הבגרות שוות באותה מידה - על כל אלה ושאלות רבות נוספות שוחחנו עם תמר גבלינגר, אמא, מורה ובעלת הבלוג ברלימאמא.\nהפקה ותחקיר: לילך בריקמן\n\nStock music provided by FrauMuller, from Pond5\nהפודקאסט נתמך על ידי יוזמת הדיגיטליזציה MABAT של ZWST, לשכת הרווחה המרכזית של יהודי גרמניה. MABAT ממומנת על ידי המשרד הפדרלי לענייני משפחה, אזרחים ותיקים, נשים ונוער. היוזמה מלווה קהילות וארגונים יהודיים בדרך לטרנספורמציה דיגיטלית, ובכך מאפשרת השתתפות דיגיטלית בתהליכים חברתיים של ילדים ובני נוער, אזרחיות ואזרחים ותיקים ומי שזקוקים לתמיכה.\n\nDieser Podcast wird unterstützt durch die Digitalisierungsinitiative Mabat der ZWST, der Zentralwohlfahrtsstelle der Juden in Deutschland. Mabat wird durch das Bundesministerium für Familie, Senioren, Frauen und Jugend gefördert. Die Initiative begleitet jüdische Gemeinden und Organisationen auf dem Weg der digitalen Transformation und ermöglicht so digitale Teilhabe von Kindern und Jugendlichen, Senior:innen und Unterstützungsbedürftigen an gesellschaftlichen Prozessen." }, { "title": "להיות מלכת סאדו בברלין: שיחה בלי טבואים", "date_published": "2026-10-08T17:54:07.680Z", "id": "https://www.spitzmag.de//magazine/hadas_hink/", "url": "https://www.spitzmag.de//magazine/hadas_hink/", "content_html": "לרגל יציאת ספר קומיקס חדש בגרמנית עליה ועל עבודתה, הזמנו את מלכת הסאדו הישראברלינאית דסה הינק לדבר על הכל: איך נכנסה לתעשיית המין, מי הלקוחות שלה, מה הם מבקשים ממנה, מה היא עושה כשלקוח מגעיל אותה, מה גורלו של לקוח שמעצבן אותה, האם אחרי תשע שנים במקצוע אפשר עדיין להפתיע אותה, מהן הפנטזיות הכי נפוצות, מה הפטיש הכי מוזר שנתקלה בו, באילו סיטואציות נדירות משתמשים במילת ביטחון, איך המשפחה מגיבה לעיסוק שלה - ולמה היא משתמשת בשם במה למרות שמבחינתה המקצוע שלה הוא לא פחות משליחות. \nהשיחה כוללת התייחסויות לתכנים מיניים מפורשים ואינה מתאימה למי שטרם מלאו להם 18 שנים. \nהפקה ותחקיר: לילך בריקמן\n\nמתוך ספר הקומיקס על דסה הינק Hinterhof. טקסט: אנה רקמנקו, קומיקס: מיקל זומר, הוצאה: avant-verlag\nכריכת ספר הקומיקס Hinterhof על מלכת הסאדו דסה הינק\nStock music provided by FrauMuller, from Pond5\nהפודקאסט נתמך על ידי יוזמת הדיגיטליזציה MABAT של ZWST, לשכת הרווחה המרכזית של יהודי גרמניה. MABAT ממומנת על ידי המשרד הפדרלי לענייני משפחה, אזרחים ותיקים, נשים ונוער. היוזמה מלווה קהילות וארגונים יהודיים בדרך לטרנספורמציה דיגיטלית, ובכך מאפשרת השתתפות דיגיטלית בתהליכים חברתיים של ילדים ובני נוער, אזרחיות ואזרחים ותיקים ומי שזקוקים לתמיכה.\n\nDieser Podcast wird unterstützt durch die Digitalisierungsinitiative Mabat der ZWST, der Zentralwohlfahrtsstelle der Juden in Deutschland. Mabat wird durch das Bundesministerium für Familie, Senioren, Frauen und Jugend gefördert. Die Initiative begleitet jüdische Gemeinden und Organisationen auf dem Weg der digitalen Transformation und ermöglicht so digitale Teilhabe von Kindern und Jugendlichen, Senior:innen und Unterstützungsbedürftigen an gesellschaftlichen Prozessen." }, { "title": "חותכת שורות: אלה פוניזובסקי מבצעת ונדליזם בתלמוד כדי להשמיע קול נשי שנעדר ממנו", "date_published": "2026-10-08T17:54:07.680Z", "id": "https://www.spitzmag.de//magazine/ella_poni_laba/", "url": "https://www.spitzmag.de//magazine/ella_poni_laba/", "content_html": "בפרויקט הסיום שלה במסגרת תוכנית הפלושיפ לאבּה ברלין מעבדה לתרבות יהודית, האמנית הישראברלינאית אלה פוניזובסקי ברגלסון, שבילתה את שנות ילדותה כעולה חדשה מרוסיה בבית ספר חרדי לבנות בירושלים, חתכה עם סכין שורות רבות מתוך מסכת סוֹטָה בתלמוד, העוסקת באישה שבגדה לכאורה בבעלה. שוחחנו איתה לקראת אירוע שיעסוק בשאלה אם נשים יכולות לתבוע מחדש חזקה על המסורת היהודית.\nהפקה ותחקיר: לילך בריקמן\n\nאלה פוניזובסקי ברגלסון צילום: אנטון טל\nStock music provided by FrauMuller, from Pond5\nהפודקאסט נתמך על ידי יוזמת הדיגיטליזציה MABAT של ZWST, לשכת הרווחה המרכזית של יהודי גרמניה. MABAT ממומנת על ידי המשרד הפדרלי לענייני משפחה, אזרחים ותיקים, נשים ונוער. היוזמה מלווה קהילות וארגונים יהודיים בדרך לטרנספורמציה דיגיטלית, ובכך מאפשרת השתתפות דיגיטלית בתהליכים חברתיים של ילדים ובני נוער, אזרחיות ואזרחים ותיקים ומי שזקוקים לתמיכה.\n\nDieser Podcast wird unterstützt durch die Digitalisierungsinitiative Mabat der ZWST, der Zentralwohlfahrtsstelle der Juden in Deutschland. Mabat wird durch das Bundesministerium für Familie, Senioren, Frauen und Jugend gefördert. Die Initiative begleitet jüdische Gemeinden und Organisationen auf dem Weg der digitalen Transformation und ermöglicht so digitale Teilhabe von Kindern und Jugendlichen, Senior:innen und Unterstützungsbedürftigen an gesellschaftlichen Prozessen." }, { "title": "פודקאסט: “גרמניה רק בתחילתו של תהליך כואב ובעייתי, אבל אולי מעז ייצא מתוק”", "date_published": "2026-10-08T17:54:07.680Z", "id": "https://www.spitzmag.de//magazine/yair_navot/", "url": "https://www.spitzmag.de//magazine/yair_navot/", "content_html": "בפרק הפודקאסט שלפניכם שוחחנו עם יאיר נבות, עיתונאי ופרשן לענייני רוסיה, על משמעויות המלחמה באוקראינה עבור גרמניה, הקשרים האישיים בין פוטין למרקל, תהליך הגמילה הקשוח של גרמניה מהתלות באנרגיה הרוסית, החבלה בצינורות נורד סטרים והמשמעויות שלה, עד כמה צריך לקחת ברצינות את האיום הגרעיני של פוטין, באיזו מידה הסיטואציה הנוכחית מאיימת על איכות החיים של מי שמתגוררים באירופה ואולי על העתיד הפוליטי של היבשת - ועוד.\nתחקיר והפקה: לילך בריקמן\n\nStock music provided by FrauMuller, from Pond5\nהפודקאסט נתמך על ידי יוזמת הדיגיטליזציה MABAT של ZWST, לשכת הרווחה המרכזית של יהודי גרמניה. MABAT ממומנת על ידי המשרד הפדרלי לענייני משפחה, אזרחים ותיקים, נשים ונוער. היוזמה מלווה קהילות וארגונים יהודיים בדרך לטרנספורמציה דיגיטלית, ובכך מאפשרת השתתפות דיגיטלית בתהליכים חברתיים של ילדים ובני נוער, אזרחיות ואזרחים ותיקים ומי שזקוקים לתמיכה. לארגונים חברתיים ולארגונים ללא מטרות רווח יש דרך ארוכה לעשות בכל הקשור לבניית תשתית דיגיטלית, והמשברים של השנתיים האחרונות הראו במיוחד עד כמה חשובה תשתית חברתית מתפקדת. יוזמת הדיגיטליזציה MABAT של ZWST תומכת בתהליכי חדשנות על ידי הוראת מיומנויות דיגיטליות בכל הדורות והתחומים החברתיים ועל ידי קידום פרויקטים חדשניים.\n\nDieser Podcast wird unterstützt durch die Digitalisierungsinitiative Mabat der ZWST, der Zentralwohlfahrtsstelle der Juden in Deutschland. Mabat wird durch das Bundesministerium für Familie, Senioren, Frauen und Jugend gefördert. Die Initiative begleitet jüdische Gemeinden und Organisationen auf dem Weg der digitalen Transformation und ermöglicht so digitale Teilhabe von Kindern und Jugendlichen, Senior:innen und Unterstützungsbedürftigen an gesellschaftlichen Prozessen. Soziale und Non-Profit-Organisationen haben beim Aufbau einer digitalen Infrastruktur viel Nachholbedarf. Insbesondere die Krisen der vergangenen zwei Jahre haben gezeigt, wie wichtig funktionierende soziale Infrastrukturen sind. Durch die Vermittlung digitaler Kompetenzen in allen Generationen und Sozialräumen und die Förderung innovativer Projekte unterstützt die Digitalisierunginitiative Mabat der ZWST die Modernisierungsprozesse." }, { "title": "״הולך להיות יקר יותר, אין דרך להתחמק מכך״", "date_published": "2026-10-08T17:54:07.680Z", "id": "https://www.spitzmag.de//magazine/gasumlage/", "url": "https://www.spitzmag.de//magazine/gasumlage/", "content_html": "בימים הכי חמים של הקיץ הולכות ומתבהרות השלכות משבר האנרגיה הנובע מהמלחמה באוקראינה, שיגיעו אל תושבות ותושבי בגרמניה בסתיו ובחורף הקרובים.\nהשבוע הודיעו הקנצלר אולף שולץ (סוציאל-דמוקרטים) וסגנו רוברט האבק (ירוקים) על היטל-גז חדש שיחול על כל הצרכנים וייכנס לתוקף באחד באוקטובר. ״הולך להיות יקר יותר, אין דרך להתחמק מכך״, אמר הקנצלר, אך הבטיח גם הקלות ותמיכה במישורים אחרים.\nההיטל, בגובה 2.419 סנאט לקילוואט-שעה, אמור להגן על חברות הגז מפשיטות רגל, שבתורן יסכנו את אספקת הגז של כל גרמניה. ההחלטה לגבות את היטל המס מהצרכנים ולא לשלם לחברות הגז מתקציב המדינה נובעת הן מהעומס האדיר שהדבר ייצור על התקציב והן מתוך כוונה לעודד חיסכון בגז של משקי הבית (שכן גובה ההיטל ייקבע על פי כמות צריכת הגז).\nעבור משק בית ממוצע של ארבעה בני אדם, מדובר בהוצאה נוספת של כ-480 אירו לשנה לפני מע״מ, או כ-570 אירו כולל מע״מ. הממשלה לא מעוניינת לגבות מע״מ על הסכום, כדי לא להעמיס עוד יותר על הצרכנים, אבל החוק האירופי אינו מאפשר החרגה כזאת וכרגע מתנהל משא-ומתן עם בריסל כדי לבחון פתרונות לנושא. היטל הגז מצטרף לעליות מחירים ממילא בכל ענפי המשק וההערכה היא שיביא לעלייה נוספת באינפלציה. חשוב גם לציין שההיטל הוא בנוסף להעלאות מחירי הגז של החברות.\nהיטל-הגז יחול בשלב זה עד אחד באפריל 2024, וניתן לעדכון כל שלושה חודשים בהתאם לעלויות בפועל. ההיטל ייכנס לתוקף כאמור מתחילת אוקטובר, אך ייראה בחשבוניות ככל הנראה רק בנובמבר או דצמבר, שכן חברות הגז מחויבות לתת התראה של ארבעה עד שישה שבועות לפני העלאת מחירים. כמובן שבניגוד למצב עד לפני כשנה, כיום לא צפויים לקוחות רבים לנצל את זכותם בחוק לצאת מההתחייבות החוזית בשל עליית המחירים (בעבר עשו זאת לטובת הצעות מפתות מחברות אנרגיה מתחרות), שכן חוזים חדשים כרוכים במחירים גבוהים בהרבה.\nההיטל סופג ביקורת משום שיעמיס מאוד על משקי בית בעלי הכנסות נמוכות ובינוניות. קרן רוזה לוקסמבורג (המקושרת למפלגת השמאל/לינקה), פרסמה מחקר שלפיו המדינה יכולה לגבות שלושים עד מאה מיליארד אירו בשנה ממס רווח עודף על חברות שרווחיהן דווקא גדלו בצורה משמעותית כתוצאה ממשבר האנרגיה.\nבינתיים, חדשה אופטימית באופן יחסי למצב היא שלמרות משלוחי הגז המצומצמים מרוסיה, מתקני אחסון הגז בגרמניה שוב מלאים ביותר מ-75 אחוז, כך שהיעד הראשון למילוי הרזרבות הושג שבועיים לפני היעד בתוכנית המקורית (אחד בספטמבר), בעיקר הודות לצריכת גז נמוכה יותר (גרמניה השתמשה בכמעט רבע פחות גז ביוני לעומת החודש המקביל אשתקד) ויבוא מצפון מערב אירופה.\nרוסיה מעבירה כיום כ-20% מהאספקה הרגילה בצינור נורד סטרים 1, באופן רשמי מסיבות טכניות, אך לכל הצדדים ברור מהי הסיבה האמיתית. מטרת הממשלה הפדרלית בגרמניה היא להבטיח שמתקני אחסון הגז בגרמניה יהיו כמעט מלאים בתחילת התקופה שבה נדרש חימום, כדי להיות מוכנים לאפשרות של הפסקה מוחלטת של זרימת הגז מרוסיה. היעד הבא בתוכנית האגירה הוא רמה של 85 אחוז באוקטובר, ולפחות 95 אחוז עד אחד בנובמבר.\nאם הטמפרטורות יהיו רגילות לעונה ורוסיה תמשיך באספקת הגז המופחתת, הגז המאוחסן אמור להספיק לפי הערכות אופטימיות עד מרץ או אפריל. אולם אם רוסיה תפסיק את האספקה באופן מוחלט, או שיהיו ימים קרים במיוחד, המצב עלול להיות דחוק הרבה לפני, אולי כבר בינואר או בפברואר.\nגרמניה כבר מפעילה מחדש תחנות כוח פחמיות כדי לייצר חשמל, במקום תחנות כוח הפועלות על גז. כמו כן, לפי דיווחים בתקשורת הממשלה עשויה להודיע בקרוב על הארכת פעילות הכורים האטומיים מעבר לאחד בינואר 2023, אז היו אמורים להפסיק את פעילותם.\nבינתיים העביר גם הסנאט הברלינאי שורה נוספת של החלטות שנועדו להביא לחיסכון באנרגיה. משרדים רשמיים יחוממו בעתיד ל-20 מעלות לכל היותר ומסדרונות ל-16 מעלות. כמו כן לא יזרמו מים חמים בבניינים של העירייה. עוד בתוכנית: בריכות השחייה יהיו קרות יותר ופנסי רחוב שמופעלים בגז יוחלפו במנורות לד. על הפסקת תאורה חיצונית של מבנים מרכזיים בברלין כבר הוחלט לפני כן, כמו גם על קיצור שעות הפעילות בפסטיבל האורות של ברלין שיתקיים למרות המשבר באוקטובר. עדיין לא התקבלה החלטה אם יצומצמו גם אורות חג המולד, אבל בעיתונות כבר נכתבו מאמרי דעה שלפיהם הפער בין החיסכון הזעום למסר המדכא אינו מוצדק." }, { "title": "פודקאסט: למה סגן הקנצלר מתקלח בזריזות והאם אנחנו הולכים לקפוא בחורף הקרוב", "date_published": "2026-10-08T17:54:07.680Z", "id": "https://www.spitzmag.de//magazine/energy-crisis/", "url": "https://www.spitzmag.de//magazine/energy-crisis/", "content_html": "תרחיש הבלהות מבחינת גרמניה - שלמרבה הצער לא נראה מופרך כלל כרגע - הוא שפוטין יחליט לסגור את ברז הגז לחלוטין. קנצלר גרמניה אולף שולץ כבר אמר שאין מדובר במשבר של כמה חודשים ומכל הכיוונים מזהירים מפני חורף קשה במיוחד, שבו במקרה הרע נוכל לחמם את הבית במחירים מופקעים ובמקרה הגרוע החימום פשוט לא יעבוד. וזה עוד לפני שדיברנו על מיתון וסגירה של ענפי תעשייה שלמים. שיחה עם העיתונאי אסף אוני על משבר האנרגיה שמאיים לשנות את חיינו, ואיך הוא עשוי בכל זאת לפעול לטובת משבר האקלים.\n\nStock music provided by FrauMuller, from Pond5" }, { "title": "פודקאסט: מה הופך פסטיבל קולנוע ליהודי? עם המפיק והיוצר עמוס גבע", "date_published": "2026-10-08T17:54:07.680Z", "id": "https://www.spitzmag.de//magazine/jfbb-2022/", "url": "https://www.spitzmag.de//magazine/jfbb-2022/", "content_html": "פסטיבל הסרטים היהודי ברלין ברנדנבורג מתקיים השנה בין 14 ל-19 ביוני. הפודקאסט שלנו מארח את המפיק והיוצר עמוס גבע, החבר בקולקטיב התוכנית שבחר את הסרטים שישתתפו השנה בפסטיבל.\nכיצד התחדש הפסטיבל הוותיק בשנתיים האחרונות? איך בכלל מחליטים אם סרט הוא ״יהודי״? ואילו סרטים ישראליים בפסטיבל לא כדאי לפספס? האזינו.\n\nStock music provided by FrauMuller, from Pond5" }, { "title": "פודקאסט: לקראת פסטיבל ID עם ערן צור ואוהד בן ארי", "date_published": "2026-10-08T17:54:07.680Z", "id": "https://www.spitzmag.de//magazine/podcast-id-festvial-2022/", "url": "https://www.spitzmag.de//magazine/podcast-id-festvial-2022/", "content_html": "לקראת פסטיבל ID שיתקיים ב-5 ביוני (חג השבועות) בברלין שוחחנו עם הזמר והיוצר ערן צור, שבמסגרת הפסטיבל יופיע בפעם הראשונה בעיר, ועם מייסד הפסטיבל, המוזיקאי אוהד בן ארי. \nאיך הכירו? מה ומי צפוי בפסטיבל? האם הקהילה הישראלית בברלין קיימה את ההבטחה התרבותית שיוחסה לה? אילו יחסים יש לערן עם גרמניה? על כל אלה ועוד - בפרק שלפניכן/ם\nלילות ירח מלא: מילים ולחן ערן צור\n\nStock music provided by FrauMuller, from Pond5" }, { "title": "פודקאסט בחירות 2021", "date_published": "2026-10-08T17:54:07.680Z", "id": "https://www.spitzmag.de//magazine/wahl-podcast/", "url": "https://www.spitzmag.de//magazine/wahl-podcast/", "content_html": "ב-26 בספטמבר התקיימו הבחירות הכלליות של גרמניה, בסימן סיום עידן מרקל. באותו יום נערכו גם בברלין הבחירות המקומיות ומשאל עם בנושא הפקעת מעל מאתיים אלף דירות מחברות נדל״ן ענקיות והעברתן לניהול הציבור. בפודקאסט ניסינו להנגיש את מערכת הבחירות לדוברות ולדוברי העברית בעיר.\nפרק 1: שישה איקסים בחמישה פתקים - על מה מצביעים ב-26 בספטמבר\nהבחירות הכלליות בגרמניה והבחירות המקומיות בברלין מתרחשות באופן יוצא דופן באותו היום. העיתונאי והאקטיביסט יוסי ברטל מבהיר על מה בעצם מצביעים.\n\nפרק 2: המרוץ ללשכת הקנצלר.ית: מי ייכנס לנעליה הגדולות של מרקל\nלמה מועמדת הירוקים אנלנה ברבוק איבדה מומנטום, איזו בעיה תדמיתית יש למחליף של מרקל במפלגה השמרנית, ואיך זה שדווקא מועמד המפלגה הסוציאל דמוקרטית הצליח עד כה למתג את עצמו כיורש הטבעי של הקנצלרית המיתולוגית? פרק שני עם העיתונאי אסף אוני, כתב גלובס באירופה.\n\nפרק 3: הבחירות המקומיות: הנושאים שמשפיעים על ההצבעה בברלין\nה״וואלאומט״ הוא כלי אינטרנטי שאמור לסייע לבוחרות ולבוחרים בגרמניה להבין איזו מפלגה תואמת את דעותיהם, הן ברמה המקומית והן ברמה הלאומית. אלא שכדי להיעזר בו בצורה מועילה דרושה הכרות פוליטית מוקדמת. בעזרת העיתונאי והאקטיביסט יוסי ברטל סקרנו את הנושאים שמככבים בוולאומט של ברלין.\n\nפרק 4: בין תקשורת מסורתית חזקה לערוצי פייק ניוז: המדיה הגרמנית והבחירות\nהאם כלי תקשורת בגרמניה מזוהים פוליטית? למה לתקשורת המקומית יש תפקיד משמעותי? מי הקורבן העיקרי של פייק ניוז במערכת הבחירות הנוכחית? איזה אתגרים יוצרת ההצבעה המוקדמת בדואר? ולמה גם בסיום יום הבחירות נצטרך כנראה להתאזר בהרבה סבלנות. פרק רביעי עם שני רוזנס, עיתונאית ברשות השידור הציבורית הבינלאומית של גרמניה (דויטשה וולה).\n\nפרק 5: ד״ר מרקל וגברת אנגלה - כיצד הקנצלרית הפורשת שינתה את המערכת הפוליטית בגרמניה\nהקנצלרית המיתולוגית אהודה מאוד בגרמניה ובעולם, גם משום שהיא מנהלת מעולה וגם משום שהיא משדרת הגינות ויושר, מצרכים נדירים בפוליטיקה. ויחד עם זאת, ד״ר עפר ולדמן משוכנע ש-16 השנים שבהן פוליטיקאית שמרנית על הנייר יישמה פוליטיקה סוציאל-דמוקרטית בפועל, גרמו נזק למערכת הפוליטית בגרמניה.\n\nפרק 6: ישראלי על פתקי ההצבעה - עם ישי רוזנבאום בנבכי הפוליטיקה הגרמנית\nהוא הגיע לברלין רק לפני שמונה שנים, אבל לא היסס לקפוץ למים הפוליטיים, ומתמודד בשלושה מרוצים שונים: לבונדסטאג, לסנאט הברלינאי ולמועצת הרובע נויקלן. כנציג של מפלגה קטנטנה (הגנת בעלי החיים) הסיכויים של ישי רוזנבאום להיבחר קלושים (למעט אולי למועצת הרובע), אבל עצם המסע שלו מרתק.\n\nפרק 7: משאל-העם בנושא הפקעת דירות מחברות נדל״ן ענקיות בברלין: מה שכדאי לדעת\nבמקביל לבחירות הכלליות בגרמניה והבחירות המקומיות בברלין, ייערך גם משאל-עם בנושא הפקעת כשישית מהדירות בעיר מחברות הנדל״ן הענקיות שמחזיקות בהן, והעברתן לניהול הציבור. למה ואיך הוחלט על קיום המשאל? מהם הטיעונים המרכזיים בעד ונגד? מה משקלו מבחינה חוקית ופוליטית? וגם על טוויסט מעניין בחוקה הגרמנית. פרק 7 עם העיתונאי איתי משיח." }, { "title": "פודקאסט: משאל-העם בנושא הפקעת דירות ", "date_published": "2026-10-08T17:54:07.680Z", "id": "https://www.spitzmag.de//magazine/wahl-podcast7/", "url": "https://www.spitzmag.de//magazine/wahl-podcast7/", "content_html": "במקביל לבחירות הכלליות בגרמניה והבחירות המקומיות בברלין, ייערך גם משאל-עם בנושא הפקעת כשישית מהדירות בעיר מחברות הנדל״ן הענקיות שמחזיקות בהן, והעברתן לניהול הציבור. למה ואיך הוחלט על קיום המשאל? מהם הטיעונים המרכזיים בעד ונגד? מה משקלו מבחינה חוקית ופוליטית? וגם על טוויסט מעניין בחוקה הגרמנית. פרק 7 עם העיתונאי איתי משיח." }, { "title": "פודקאסט: ישראלי על פתקי ההצבעה בברלין", "date_published": "2026-10-08T17:54:07.680Z", "id": "https://www.spitzmag.de//magazine/wahl-podcast6/", "url": "https://www.spitzmag.de//magazine/wahl-podcast6/", "content_html": "הוא הגיע לברלין רק לפני שמונה שנים, אבל לא היסס לקפוץ למים הפוליטיים, ומתמודד בשלושה מרוצים שונים: לבונדסטאג, לסנאט הברלינאי ולמועצת הרובע נויקלן. כנציג של מפלגה קטנטנה (הגנת בעלי החיים) הסיכויים של ישי רוזנבאום להיבחר קלושים (למעט אולי למועצת הרובע), אבל עצם המסע שלו מרתק." }, { "title": "פודקאסט: ד״ר מרקל וגברת אנגלה", "date_published": "2026-10-08T17:54:07.680Z", "id": "https://www.spitzmag.de//magazine/wahl-podcast5/", "url": "https://www.spitzmag.de//magazine/wahl-podcast5/", "content_html": "הקנצלרית המיתולוגית אהודה מאוד בגרמניה ובעולם, גם משום שהיא מנהלת מעולה וגם משום שהיא משדרת הגינות ויושר, מצרכים נדירים בפוליטיקה. ויחד עם זאת, ד״ר עפר ולדמן משוכנע ש-16 השנים שבהן פוליטיקאית שמרנית על הנייר יישמה פוליטיקה סוציאל-דמוקרטית בפועל, גרמו נזק למערכת הפוליטית בגרמניה." }, { "title": "פודקאסט: המדיה הגרמנית והבחירות", "date_published": "2026-10-08T17:54:07.680Z", "id": "https://www.spitzmag.de//magazine/wahl-podcast4/", "url": "https://www.spitzmag.de//magazine/wahl-podcast4/", "content_html": "האם כלי תקשורת בגרמניה מזוהים פוליטית? למה לתקשורת המקומית יש תפקיד משמעותי? מי הקורבן העיקרי של פייק ניוז במערכת הבחירות הנוכחית? איזה אתגרים יוצרת ההצבעה המוקדמת בדואר? ולמה גם בסיום יום הבחירות נצטרך כנראה להתאזר בהרבה סבלנות. פרק רביעי עם שני רוזנס, עיתונאית ברשות השידור הציבורית הבינלאומית של גרמניה (דויטשה וולה)." }, { "title": "פודקאסט: הבחירות המקומיות ", "date_published": "2026-10-08T17:54:07.680Z", "id": "https://www.spitzmag.de//magazine/wahl-podcast3/", "url": "https://www.spitzmag.de//magazine/wahl-podcast3/", "content_html": "ה״וואלאומט״ הוא כלי אינטרנטי שאמור לסייע לבוחרות ולבוחרים בגרמניה להבין איזו מפלגה תואמת את דעותיהם, הן ברמה המקומית והן ברמה הלאומית. אלא שכדי להיעזר בו בצורה מועילה דרושה הכרות פוליטית מוקדמת. בעזרת העיתונאי והאקטיביסט יוסי ברטל סקרנו את הנושאים שמככבים ב-Wahl-O-Mat של ברלין." }, { "title": "פודקאסט: מי ייכנס לנעליה הגדולות של מרקל", "date_published": "2026-10-08T17:54:07.680Z", "id": "https://www.spitzmag.de//magazine/wahl-podcast2/", "url": "https://www.spitzmag.de//magazine/wahl-podcast2/", "content_html": "למה מועמדת הירוקים אנלנה ברבוק איבדה מומנטום, איזו בעיה תדמיתית יש למחליף של מרקל במפלגה השמרנית, ואיך זה שדווקא מועמד המפלגה הסוציאל דמוקרטית הצליח עד כה למתג את עצמו כיורש הטבעי של הקנצלרית המיתולוגית? פרק שני עם העיתונאי אסף אוני, כתב גלובס באירופה." }, { "title": "פודקאסט: שישה איקסים בחמישה פתקים - על מה מצביעים ", "date_published": "2026-10-08T17:54:07.680Z", "id": "https://www.spitzmag.de//magazine/wahl-podcast1/", "url": "https://www.spitzmag.de//magazine/wahl-podcast1/", "content_html": "הבחירות הכלליות בגרמניה והבחירות המקומיות בברלין מתרחשות באופן יוצא דופן באותו היום. העיתונאי והאקטיביסט יוסי ברטל מבהיר על מה בעצם מצביעים. האזינו" }, { "title": "בקרוב בצבא גרמניה: יותר רבנים צבאיים מחיילים יהודים?", "date_published": "2026-10-08T17:54:07.680Z", "id": "https://www.spitzmag.de//magazine/bundeswehr-rabbi/", "url": "https://www.spitzmag.de//magazine/bundeswehr-rabbi/", "content_html": "ב-20 בדצמבר אשתקד חתמו שרת הביטחון אנגרט קראמפ-קארננבאואר ויו״ר המועצה המרכזית של יהודי גרמניה יוסף שוסטר, על חוזה להקמת רבנות בצבא הגרמני. ״מדובר ביום היסטורי״, אמר שוסטר בטקס החגיגי ושרת הביטחון הוסיפה: ״יום נהדר שאנחנו יכולים להיות גאים בו ביחד״. 100 שנה לאחר סוף מלחמת העולם הראשונה, שבמהלכה איפשר הצבא הגרמני לרבנים לספק שירותי דת לעשרות אלפי היהודים ששירתו בחזית, יוצבו בשנית רבנים במחנות צבאיים ויצטרפו למאות הכמרים הפרוטסטנטים והקתולים שמובילים תפילות ומשמשים כיועצים רוחניים לכל חייל החפץ בכך.\nמדובר אכן בצעד בעל משמעות סמלית עמוקה - הבונדסוור, ממשיכו הרשמי של הצבא הנאצי שהשתתף באופן פעיל בהשמדת יהדות אירופה, יפתח את שורותיו לרבני הקהילה. שיתוף פעולה זה יועיל לא רק לאותם הרבנים שיקבלו משרות נוחות עם תגמול נאה בצידן. בשונה מהמצב בישראל, הצבא אינו גוף פופולרי במיוחד בחברה הגרמנית, הסולדת מהשתתפות במלחמות זרות בניכר. בנוסף לכך התקשורת המקומית חשפה בשנים האחרונות שערוריות רבות על תאים של אנשי ימין קיצוני בשורות הצבא. כך שמבחינת יחסי ציבור, ערכם של חובשי כיפה במדי הצבא הגרמני לא יסולא בפז.\n\nגם לפי מספר החיילים היהודים ששימש בסיס לאישור החוק הרי שלכל 30 יהודים ימונה רב, בעוד שהצבא ממנה כומר לכל 1500 מאמינים. אבל אפילו המספר הנמוך ממילא של 300 חיילים מוטל בספק רב\n\nובכל זאת, מחירה של המחווה אינו זול. העלות של הרבנות הצבאית הגרמנית היא כ-4.67 מיליון אירו לשנה, וכוללת הקמת משרד גדול ומאובטח בלב ברלין ל-48 עובדות ועובדים. ערך השוויון חשוב, וגם ליהודים מגיע לקבל שירותי דת כמו כולם, אבל כמה מהם בכלל משרתים בבונדסוור?\nתלוי את מי שואלים. לפי משרד הביטחון מדובר בכ-300 חיילים בני דת משה. לפי החישוב הזה, לכל שלושים יהודים ימונה רב. החוזה של הצבא עם הכנסיות לעומת זאת מחייב את הצבא למנות כומר לכל 1500 מאמינים. אבל גם המספר הנמוך ממילא של 300 חיילים מוטל בספק. בתחקיר (חלק א’, חלק ב’) לעיתון טאצ יחד עם קרסטן אוגוסטין גילינו שהמספר המשוער של יהודים בשורות הצבא כנראה קטן יותר ממספר הרבנים שיגויסו עבורם. כל זה לא הפריע למשרד הביטחון ולראשי הקהילה היהודית להפיץ מספר חסר ביסוס ומנופח. גם חברי הבונדסטאג מכל המפלגות (משורות מפלגת הימין הקיצוני אלטרנטיבה לגרמניה ועד מפלגת השמאל די לינקה) התבססו בהצבעתם על אישור הקמת הרבנות על אותו מספר של כ-300 חיילים יהודים לכאורה.\nhttps://twitter.com/ZentralratJuden/status/1207948248272572416\n(ציוץ של המועצה המרכזית של יהודי גרמניה ביום חתימת ההסכם לפני קצת פחות משנה)\nאיך סופרים יהודים?\nהטענה של משרד הביטחון שכ-300 יהודים משרתים בצבא נשמעה מוזרה לכל מי שמכיר את הדמוגרפיה של חברי הקהילה במדינה. נכון להיום מאוגדים בשלל הקהילות היהודיות המוכרות כ-95 אלף חברים. רובם הגיע בגל ההגירה ממדינות ברית המועצות לשעבר בשנות ה-90 וחלקם הגדול כבר בגיל הפנסיה. גם אם מספר היהודים המשרתים היה מקביל לחלקם באוכלוסייה הכללית, הרי שאמורים היו לשרת בצבא הגרמני פחות ממאתיים חיילות וחיילים יהודים. אולם אין סיבה להניח שמספרם מקביל לחלקם באוכלוסייה הכללית, שכן אפילו בימים שבהם היה גיוס חובה בגרמניה (עד 2011), צאצאיהם של קורבנות הנאציזם זכו לפטור אוטומטי ורק מספר מועט מאוד של יהודים התגייסו למרות זאת.\n\nנשיא הכבוד של ״איגוד החיילים היהודים״, עמותה רשומה שמטרתה לדאוג לזכויותיהם של יהודים בצבא הגרמני, מכיר רק כשישה יהודים שמשרתים כיום בבונדסוור\n\nאחד מאותם יחידים שהחליטו על אף הכל לעטות מדים גרמניים הוא מיכאל פורסט, היהודי הראשון שהתגייס לבונדסוור עוד בשנות השבעים. פורסט הוא היום ראש הקהילה היהודית בנידרזאקסן (סקסוניה התחתונה) וגם נשיא הכבוד של ״איגוד החיילים היהודים״, עמותה רשומה שמטרתה לדאוג לזכויותיהם של יהודים בצבא. כחלק מהתחקיר שלנו התקשרנו אליו על מנת לקבל את חוות דעתו. על אף שהעמותה נמצאת בקשר טוב עם הקצונה הבכירה בבונדסוור, אף אחד לא התייעץ איתם לפני קבלת ההחלטה בקשר להקמת הרבנות. לדברי פורסט, הוא מכיר אישית רק כשישה יהודים שמשרתים כיום בצבא הגרמני, ורובם אינם דתיים ולא מעוניינים בשירותיו של רב. גם מספר בירורים אצל קהילות שונות ברחבי המדינה העלו חרס: אף אחד לא הכיר חייל בונדסוור יהודי שנוכל לראיין. חיילים בודדים שהתגייסו לצה״ל דווקא הכירו לא מעט.\nhttps://twitter.com/BMVg_Bundeswehr/status/1266061389807988739\n(שרת הביטחון אק״ק ביום אישור החוק בבונדסטאג במאי השנה)\nכמובן שלא כל היהודים הם חברי קהילה. ישנם כעשרות אלפי יהודים נוספים, בעלי אזרחות גרמנית או זרה שמרכז חייהם בגרמניה ושנמנעו מלהירשם כחברים ולשלם אחוז קטן מכספי המיסים שלהם לקהילה המקומית. אבל אפילו אם כמה מתוכם יתגייסו לצבא, האם מי שמסרב להצטרף לקהילה זקוק לרב ולאוכל כשר?\nיהודים - סוד צבאי\nאז איך משרד הביטחון הגיע למספר של 300 יהודים? בפנייה הראשונה שלנו לדובר המשרד נאמר לנו שהמספר מבוסס על פרטים אישיים שסופקו על ידי חיילים בעת גיוסם. כשביקשנו לראות טופס לדוגמה, נאמר לנו שמדובר בטעות ושהמספר מבוסס על חישוב על סמך שאלון ייצוגי שבוצע על ידי גוף אקדמי שמסונף לצבא. כשביקשנו פרטים נוספים על השאלון נאמר לנו שמדובר במידע מסווג. לאחר חיפוש קצר בספרייה הציבורית מצאנו חלק נכבד מאותו מחקר בפרסום פומבי וגם על השאלות הנוגעות לענייני דת הצלחנו בסופו של דבר לשים את ידינו. על השאלה ״לאיזו אמונה דתית אתה מרגיש קשור?״ ציינו כשבעה מתוך 7744 חיילים שמילאו את השאלון ברשת האינטרנט הפנימית של הצבא את האמונה היהודית. בחישוב סטטיסטי שמבוסס על כך סופקה ההערכה שמספר היהודים בצבא הוא בין 53 ל-291. אגב, מספרם של החיילים ה״מרגישים קשורים״ לבודהיזם או לדתות פגאניות יותר מכפול.\nאבל להיות יהודי זה לא עניין של רגש, בטח לא בגרמניה. לצד הכנסייה הפרוטסטנטית והקתולית, הקהילה היהודית היא הגוף הדתי היחיד שזוכה להכרה כוללת מצד המדינה, שברוב המקרים אף אוספת עבורה את כספי המיסים. סעיף מס הדת הזה נאסף בדרך כלל גם על ידי המעסיק של כל חבר קהילה – ולכן יכול היה הצבא הגרמני לספק ללא כל בעיה מידע מפורט על כמה חיילים חברים בכנסייה הקתולית (40,889) וכמה בכנסייה הפרוטסטנטית (53,451) נכון ליולי 2020. על בסיס זה פנינו למשרד הביטחון בדרישה לספק לנו גם את מספר החיילים שמשלמים את ״מס הכנסייה״ לקהילה היהודית, אך באופן מפתיע נטען שאין ביכולתם לספק לנו את הנתון מפני שאינו ברשותם ונאמר לנו לפנות למשרד המיסים ולמשרד הפנים על מנת לקבל את הפרטים המדויקים. שני המשרדים טענו בתורם שאין ביכולתם לגשת לפריט המידע הזה אך התעקשו שהמספר המדויק נמצא במחלקה למשאבי אנוש של הצבא. כשפנינו לאותה מחלקה נאמר לנו שהם ישמחו להגיד לנו בדיוק כמה חברי קהילה יהודית נמצאים בצבא אך יום למחרת התנצלו ואמרו שאין ביכולתם לתת לנו את המספר ״כי הוא לא נכון״.\n\nכדי להכשיר את הקמת הרבנות נטען שאחד מתפקידיה יהיה לחנך לקבלת האחר ומניעת אנטישמיות. אולם למטרה ראויה וחשובה זאת ניתן לגייס לא מעט ארגונים מנוסים בתחום החינוך\n\nרבנים על שום מה?\nאם אין יהודים בצבא, או לפחות בקושי כאלה שזקוקים לעזרה בשמירת מצוות, כיצד ניתן בכל זאת להכשיר את הקמת הרבנות? בשלל ההצהרות של הקהילה היהודית, של חברי הפרלמנט וגם של הצבא, מסתבר שתפקיד נוסף של אותם רבנים עתידיים אמור להיות בכלל בהעברת מערכי שיעור לחיילים לא-יהודים על קבלת האחר ומניעת אנטישמיות. עצם הנוכחות של רבנים בשורות הצבא, כך לפי דובר משרד הביטחון, אמורה לשלוח מסר עוצמתי של סובלנות ופלורליזם לכלל החברה. אבל ממתי תפקידם של רבנים הוא להוות סמל או למנוע מגויים להפוך לאנשי ימין קיצוני? על מנת להיאבק בהקצנה גזענית (מאבק חשוב שראוי מאוד להקצות לו משאבים) ניתן בקלות רבה יותר להעסיק אנשי חינוך מקצועיים. יש לא מעט ארגונים מנוסים שיוכלו לספק לצבא את השירות ההכרחי הזה.\nסיפור הקמת הרבנות הצבאית בבונדסוור הוא אחת הדוגמאות הקיצוניות למה שחוקר היהדות וההיסטוריון יוליוס שפס קרא ״יהדות רפאים״, Phantomjudentum. חלקים בחברה הגרמנית אשר משתוקקים לכפר על העבר ולהשיב את אותם יהודים שאבדו, נוטים להגזים ולפנטז קיום יהודי עשיר ופורח במקומות בהם הוא כמעט ולא בנמצא. אולם הפעם אבל לא מדובר רק במשאלת לב תמימה להחזרת עטרה ליושנה אלא גם בטריק פוליטי שאמור לשפר את תדמיתו המעורערת של הצבא שנכשל פעם אחר פעם בטיפול במקרי הקצנה ימנית בשורותיו. בתמורה לכמה ג׳ובים, המועצה המרכזית של יהודי גרמניה מוכנה לשתף עם זה פעולה. לא פלא שרבים מחברי הקהילה כועסים על המהלך, אם כי הביקורת נשארת בינתיים בעיקר מאחורי דלתיים סגורות." }, { "title": "מאנמלדונג ועד וו-גה: המילים שאין להן תחליף הולם בעברית", "date_published": "2026-10-08T17:54:07.680Z", "id": "https://www.spitzmag.de//magazine/a-to-w-german/", "url": "https://www.spitzmag.de//magazine/a-to-w-german/", "content_html": "תופעה מעניינת בתהליך ההתאקלמות של מהגר/ת במדינה חדשה, היא החדירה של מילים מהשפה המקומית, החדשה, אל תוך שפת האם של המהגר/ת. שמתי לב לתופעה הזאת עוד כשחייתי בישראל, והייתי קולט פה ושם מילים עבריות (או ישראליות) בתוך שטף הדיבור של עולים חדשים כאשר הם מדברים ביניהם.\nהתחלתי לחשוב על זה, אילו מילים גרמניות הסתננו לעברית שלי כאשר אני מדבר עם ישראלים אחרים שחיים בגרמניה? ולמה דווקא הן?\nאני מניח שהמושגים הראשונים שאנחנו מאמצים הם כאלה שאין להם מקבילה עברית הולמת, או שהם טבועים עמוק בתרבות המקומית, או כה תלויי הקשר, עד שכל מקבילה עברית תישמע פשוט מגוחכת ותלושה. מושגים אחרים בגרמנית פשוט מתארים מגוון של מצבים שונים, ועל כן שימושיים מאוד ומחליפים ביעילות את מקביליהם העבריים (למשל: “טרמין”, ע״ע).\nבנוסף, שמתי לב שרוב המושגים שמופיעים פה למטה מגיעים מעולם הבירוקרטיה והנדל”ן (לעיתים קרובות זה היינו הך), וזה כמובן לא מפתיע, בהתחשב בתועפות הזמן והאנרגיה הרגשית שאנחנו מוציאים עליהם.\nשימו לב, אני לא מתכוון למילים ומושגים גרמניים/יידישאים שכבר נמצאים בעברית המדוברת, כמו “שפיץ”, “שפריץ”, “מאכער” או “קוגל-לאגר”, אלא לכאלה שנכנסו לשפה המדוברת שלנו רק אחרי המעבר לגרמניה.\nAnmeldung\nאנמלדונג (וגם אחותה הנחבאת אל הכלים אבמלדונג) שייכת לקטגוריית המילים השימושיות, שטובות למצבים שונים. בין אם זה רישום של הכתובת בעירייה, הרשמה לאירוע כלשהו, או רישום לקורס גרמנית. האנמלדונג מכסה את כולם. כי אף אחד לא הולך “לרשום את הכתובת בעירייה”; הולכים לבורגראמט (ע”ע) לעשות אנמלדונג, לא? רק אל תשכחו לעשות אבמלדונג אם אתם חוזרים לישראל.\nBesichtigung\nכאמור, בהמשך הרשימה תשימו לב שהרבה מהמונחים כאן קשורים לעולם הדיור, ולא במקרה. תהליך חיפוש הדירה והבירוקרטיה הכרוכה בו הם מרכיבים מרכזיים בחייו של המהגר (ולא רק שלו!), ולפחות כאן בברלין, עם מצוקת הדיור בעיר, זה בדרך כלל אחד מנושאי השיחה העיקריים בכל מפגש חברתי.\nלבזיכטיגונג יש אולי פירושים מילוניים נאים (“ראייה”, “בחינה”, “צפייה”, “התבוננות”, אנא עארף), אבל ברור שאף אחד מהם לא מדויק מספיק כדי לתאר את הסיטואציה המעיקה הזאת, שבה אתה ועוד מאתיים איש מבזבזים את זמנכם כדי לבוא לראות איזו דירת חדר וחצי מסכנה בליכטנברג (וסליחה ממי שאשכרה גר שם), שאין לכם שום סיכוי לקבל.\nדוגמה: “באתי לבזיכטיגונג, ראיתי תור של מאה איש לפחות בחוץ, הסתובבתי וחזרתי הביתה”.\nBewerbung\nמגישים מועמדות לעבודה או לתפקיד חדש? לדירה חדשה? לא אם אתם חיים בגרמניה. מי שחי כאן מגיש בוורבונג. שיהיה בהצלחה.\nדוגמה: “לא יודע מה קורה, שלחתי את הבוורבונג כבר לפני חודש לפחות ועדיין לא שמעתי מהם”.\nBezirk\nלי באופן אישי תמיד הפריעה המילה העברית ״רובע״, שמקורה ב״ארבע״ או ״רבע״. ומה עושים כשבעיר שאני חי בה יש 12 רובעים? זו מן הסתם לא הסיבה מדוע אני מעדיף את הבצירק הגרמני על פני הרובע העברי, אבל זה הסבר נחמד.\nדוגמה*: ״נראה לי שבמשך כל הסגר של הקורונה לא יצאתי מתחומי הבצירק שלי״.*\nBürgeramt\nטוב, זה ברור, לבורגראמט אי אפשר לקרוא “בית העירייה” או “העירייה” כי כולנו יודעים שבגרמניה הוא ממלא פונקציות נוספות, שהעירייה העברית לא ממלאת.\nדוגמה: “מחר בבוקר אני הולך לבורגראמט לעשות אנמלדונג לדירה החדשה”.\nDoch\nלטעמי אחת המילים החשובות בגרמנית, וללא ספק אחת השימושיות ביותר. התרגום המילוני יכול קצת להטעות. בתרגום לאנגלית: however. ״דוך״ אכן יכולה לתפקד כחלופה ל״אבל״ או ״עם זאת״ העבריות, אבל שימושיה נרחבים בהרבה. המילון הגרמני מונה שישה מופעים לפחות, שלא ניכנס אליהם כרגע (אפשר לראותם כאן). אחד מהם הוא היפוך או ביטול של מה שנאמר קודם, כמו בדוגמה הבאה: ״תגיד, לא הלכת אתמול לעבודה?״ ״דוך!״ (כלומר, ״דווקא כן הלכתי!״)\nEgal\nאיך נתרגם? אולי ״לא אכפת״, ״לא משנה״, אבל זה לא מדויק. ״אגל״ היא המקבילה הגרמנית ל-whatever או nevermind האנגליות, שמפטירים אותה כדי לציין שמשהו לא אכפת לנו, לא חשוב, לא מעניין, לא קריטי, סתם. בקיצור, וו-א-ט-א-ב-ר. עם חיזוק ובגירסה למבוגרים בלבד: ״שייסאגל״ (Scheißegal).\nEigenbedarf\nמילולית: ״שימוש אישי״, ״צורך אישי״. ובמופעו הנפוץ יותר והרלבנטי לענייננו: בגרמניה, שבה הדיור בשכירות מוגן, בעל הבית יכול לפנות דייר מהדירה השכורה רק במצבים ספציפיים הקבועים בחוק. אחד מהם הוא לצורך שימוש אישי של בעל הדירה או מי מבני משפחתו הקרובה. יש מעט מאוד דברים מלחיצים יותר בחיים בברלין מלקבל הודעה שמפנים אותך מהדירה בשל ״אייגנבדארף״. (ראו גם Kündigung בהמשך הרשימה).\nFeierabend\nה”גארדיאן” פרסם לפני כשנתיים מאמר המציג עשר מילים משפות שונות, שלא ניתן לתרגם לאנגלית. זאת משום שהמילים הללו ייחודיות לשפה שבה הן נוצרו, ותלויות תרבות והקשר. מגרמנית נבחרה המילה Feierabend, ובצדק. בעיניי זו אחת המילים הכי גרמניות שיש, ומי שלא חי בגרמניה, אולי לא יצליח להבין אותה אף פעם לעומק. איך תתרגמו? אי אפשר (מילולית זה יהיה משהו מגוחך כמו ״ערב חגיגה״). אפשר אולי רק להסביר. בקצרה, זהו הזמן שמתחיל בדיוק כשיום העבודה נגמר. אני אוהב להגדיר אותה כ”השקט שאחרי העבודה”.\nדוגמה: הבוס (הישראלי) מתקשר אלי ב-7 בערב. אני: “הלו, מה נסגר איתך, אני בפאייראבנד!”\nFinanzamt\nבין אם אתם שכירים או עצמאים, מתישהו תתקלו בו, בפיננצאמט, בדרככם להגיש את השטויירארקלרונג (ע”ע) שלכם. אם תלכו לערך Finanzamt בוויקיפדיה הגרמנית, ומשם תעברו לערך העברי המקביל, תגלו שמדובר ב”רשות המסים”, מונח שאף דובר עברית שחי בגרמניה לא השתמש בו מעולם.\nGesundheitsamt\nהוא תמיד היה שם, אבל הקורונה הכניסה אותו לחיינו וללשוננו בגדול. אפשר לקרוא לו כמובן “משרד הבריאות”, אבל כאמור, בדרך כלל, כשזה מגיע לבירוקרטיה ורשויות ממשלתיות, המונחים נוטים להישאר גרמניים.\nדוגמה: “ניסיתי להתקשר להוטליין של הגזונדהייטסאמט, לשאול מה הנהלים לגבי מי שחוזר מישראל, אבל אחרי שלושים דקות המתנה על הקו התייאשתי”.\nHausverwaltung\nעוד נציגה של עולם הדיור המופלא, חברת הניהול של הבניין שבו אתם גרים. נו, זו שכבר חודשיים אומרת לכם שממש בקרוב יבואו לתקן את הדלת של הקלר (ע”ע) אחרי ששוב פרצו אליו וגנבו לכם את האופניים (סיפור אמיתי). אפשר לקטר כמה שרוצים על חברת הניהול, אבל אני חייב לומר שהסידור הזה עדיין עדיף על פני הרדיפה חסרת התכלית אחר בעל הדירה בתל אביב שבמשך חצי שנה מתחמק מלתקן את המזגן (גם סיפור אמיתי).\nדוגמה: “את ההאוספרוולטונג שלנו לא מעניין שבלילה כבר 3 מעלות בחוץ. את ההסקה מדליקים ב-1 בנובמבר, ולא יום אחד קודם”.\nHof\nל״הוף״ משמעויות ושימושים שונים (בין היתר בחיבור עם מילים נוספות כמו ״באנהוף״ - תחנת רכבת; ״באוארנהוף״ - חווה, משק חקלאי; וה״ברגהוף״ הידוע לשמצה - מעון הקיץ של היטלר באלפים הבוואריים, המוכר גם כ״קן הנשרים״), אבל לענייננו, התרגום העברי המקובל הוא ״חצר״, ובאופן ספציפי יותר, החצר הפנימית של בנייני המגורים בעיר, שבנויים לרוב בצורת ריבוע שבליבו ההוף - מקום מושבם של פחי האשפה, אופניהם ו/או רכביהם של הדיירים, ובבתי מגורים משקיענים גם איזו פיסת דשא, שולחן, ספסל או שניים וגריל מחליד. איכשהו, המילה ״חצר״ פחות מתאימה כאן (אצלי לפחות היא מעוררת אסוציאציות פחות אורבניות), ועל כן חדרה גם ההוף לשפתנו.\nדוגמה: ״הילדים שיגעו אותי כל היום ולא נתנו לי לעבוד, אז שלחתי אותם לשחק בהוף״.\nHygienekonzept\nעוד מונח שנולד בעידן הקורונה וכנראה יישאר איתנו לעוד הרבה זמן. אפשר כמובן לתרגם אותו ל”עברית” כ”קונספט היגיינה”, אבל היות והמונח הספציפי הזה נולד בנבכי המנגנון הבירוקרטי הגרמני, ניתן לו את הכבוד המגיע לו ונישאר עם ה”היגיינקונצפט“. ולמי שטרם הכיר: כל בית עסק או משרד ממשלתי שמקבל קהל בגרמניה, או אירוע רב משתתפים, מחויב היום להציג במקום בולט את ההיגיינקונצפט שלו, המפרט את כללי ההיגיינה הרלוונטיים לאותו מקום או אירוע.\nKaution\nהזהרתי מראש לגבי אינפלציית מילות הנדל”ן. קבלו את הקאוציון, הלוא היא הערבות שנדרש להפקיד כל שוכר דירה בעת החתימה על חוזה שכירות.\nדוגמה: “בעל הבית המנוול הזה אמר לי שלא יחזיר לי את הקאוציון עד שלא אצבע את הקירות בצבע שבו הם היו כשנכנסתי”.\nKeller\nמרתף. כן, יש מילה עברית יפה. אבל כמי שבישראל מעולם לא היה לו מרתף, אני מאמץ בקלות את הקלר הגרמני.\nדוגמה: “גנבו לי כבר פעמיים את האופניים מהקלר. מאז אני קושר אותם רק ברחוב” (עוד סיפור אמיתי!).\nKita\nגן, מעון יום לילדים. קיצור של Kindertagesstätte. שיקום מי שלא הופתע ושמח לגלות את הדמיון ל”כיתה”. אז איך לא נאמץ? וכן, לצד מצוקת הדיור כאן, גם קיטות (יש לבטא במלעיל) הן מקור לתסכולים רבים מצד הורים, שחלקם נאלצים לנסוע כל יום לצד השני של העיר, כי רק שם נמצאה קיטה שהסכימה לקבל את הנסיך שלהם.\nדוגמה: “כבר שנה שאנחנו לא מצליחים למצוא קיטה לילד”.\nKrankenkasse\nכן, אני יודע, גנבנו את המושג מהגרמנים ותרגמנו אותו ל”קופת חולים”, אז יש לנו ביטוי עברי כשר. ובכל זאת, “קופת חולים” זה כללית, מכבי, לאומית… TK, AOK וכו’? לא יעזור כלום, זה קראנקענקאסה.\nדוגמה: “באיזו קראנקענקאסה את?”\nKurzarbeit\nמודה, לא הכרתי את הביטוי לפני שפרצה הקורונה לחיינו. ולמה שאכיר? המשמעות: עבודה מקוצרת, או קיצור שעות העבודה, המכונה לעתים בתקשורת הישראלית “הגרסה הגרמנית לחל”ת”, אבל היא לא חל”ת. זה פרינציפ אחר. בכל אופן, בהיעדר חלופה עברית (וישראלית), קורצארבייט חדרה גם היא לשפתנו.\nדוגמה: “האמת? עד עכשיו החברה שלי שורדת יפה את הקורונה. לא העבירו עדיין אפילו עובד אחד לקורצארבייט“.\nKündigung\nעוד מילה גרמנית רב שימושית. בין אם מפטרים אותך מהעבודה, מוציאים אותך מהדירה השכורה, או שאתה רוצה להתנתק מחברת הסלולר המנוולת כדי לעבור לחברת סלולר מנוולת אחרת.\nדוגמה: “בעל הדירה החרא הזה עשה לי קונדיגונג על אייגנבדארף (ע״ע). אני כבר חודשיים רץ בטירוף מבזיכטיגונג (ע”ע) אחד לשני”.\nLockdown\nכן, אני יודע, לא גרמנית. אבל משום מה הגרמנים אימצו אותה בתקופת הקורונה כחלופה לגיטימית ל”סגר”. לפחות לטעמי, המונח העברי “סגר” בעייתי ומטעה, משום שלפחות פה בברלין מעולם לא היה סגר במובן הישראלי של המילה. ולכן, אם רוצים לדייק, משתמשים ב”לוקדאון”.\nדוגמה: “הספקתי אתמול עוד לראות סרט בקולנוע לפני שהכניסו אותנו שוב ללוקדאון“.\nPfand\nפיקדון. יש לו כמובן שימושים רבים, אבל הנפוץ ביותר הוא זה שמשלמים על בקבוקי שתייה, ושלא מעט אנשים פה משלימים בעזרתו הכנסה.\nדוגמה: “שעה הסתובבתי בסופר ולא מצאתי את המכונות של הפפאנד“.\nSystemrelevant\nעוד תרומה של עידן הקורונה לאוצר המילים הפעיל שלנו. מי שחיוני, או רלוונטי, למערכת.\nדוגמה: “אני הולך לעבודה כרגיל, אני זיסטמרלוונט״.\nRoller\nלא ממש גרמנית, אבל הגרמנים אימצו אותה. וזו דוגמה טובה למרכיב שנכנס לחיינו רק אחרי שעברנו לארץ החדשה, ועל כן אנחנו לא בטוחים איך מכנים אותו בישראל. הכוונה כמובן לקורקינטים החשמליים השיתופיים שמפוזרים ברחבי העיר. אני מניח שקוראים להם בישראל אהההה… קורקינטים? לא יודע, דברו איתי ברולרים.\nדוגמה: “ראיתי שאני מאחר לטרמין (ע״ע) אצל הרופא, אז לקחתי רולר והגעתי תוך שתי דקות”.\nRosenkohl\nטוב, זו בטח הסטייה הפרטית שלי בשל חיבתי העזה לירק הזה, אבל מאז שלמדתי איך קוראים לו בגרמנית, ככה אני קורא לו. תודו שזה הרבה יותר מעורר תיאבון מ”כרוב ניצנים”. ומי שלא טוב לו, יום טוב לו.\nלצד הרוזנקול, יש עוד כמה ירקות ומאכלים שאופייניים לפינה הזאת של העולם, ועל כן אני נוהג לכנותם בשם המקומי גם כאשר אני מדבר עברית, למשל: Pastinak (גזר לבן), Grünkohl (קייל, כרוב עלים).\nדוגמה: “הדבר היחיד שטוב בסתיו זה שיש סוף סוף רוזנקול טרי בסופרמרקט”.\nSpäti\nלמה, איך תקראו לזה, קיוסק? פיצוצייה? תעשו לי טובה.\nדוגמה: “נשמה אני קופץ רגע לשפטי לקנות בירה. להביא לך גם משהו?”\nSpielplatz\nגן המשחקים או גן השעשועים השכונתי, איפה שהילד שלכם עושה קובבות מחול וגונב צעצועים מילדים אחרים.\nדוגמה: “היינו היום כמעט שעתיים בשפילפלאץ, הילד לא רצה ללכת הביתה”.\nSteuerberater\nחברו הטוב של כל עצמאי, שתמורת כמה (וכמה) אירו יעזור לכם לצלוח את המבוך הבירוקרטי של הפיננצאמט (ע”ע) ויגיש עבורכם את השטויירארקלרונג (ע”ע) שלכם.\nדוגמה: “אחי, אתה יכול להמליץ לי אולי על איזה שטויירבראטר?”.\nSteuererklärung\nהצהרת מס. המשחק המקדים שמתקיים לפני האקט המענג שבו המדינה, היא ולא אחרת, מחזירה לכם כסף.\nדוגמה: “לא היה משהו, השטויירארקלרונג שלי השנה, קיבלתי רק 200 אירו בחזרה”.\nTante\nדודה, שבגרמנית משתמשים בה בדומה לעברית — כינוי גנרי (מיזוגני משהו) לאישה לא-צעירה ובדרך כלל לא סימפטית. כמובן, אפשר להשתמש גם במילה העברית, אבל כל מי שנתקל בזעפנות ברלינאית מצויה יודע ש”טאנטע” הולם יותר את הטיפוס מ”דודה”, שלפחות בעיניי עדיין מקרינה קצת יותר חמימות ואנושיות.\nדוגמה: “הייתי היום במשרד הזרים ואיזו טאנטע צעקה עלי שאני עומד בתור הלא-נכון”.\nTermin\nאחת המילים הכי שימושיות בגרמנית. תור? פגישה? מועד? הטרמין מכסה הכול. מאוד שימושי, מאוד יעיל. לא נאמץ?\nדוגמה: “ססאממק, אני מנסה לעשות אנמלדונג (ע”ע) ולא הצלחתי למצוא טרמין אחד פנוי בבורגראמט (ע”ע) בחצי שנה הקרובה!”\nWG\nווה-גה, קיצור של Wohngemeinschaft, “שותפות דיור” או דירת שותפים, שלרוב היא הפתרון היחיד העומד בפניו של המהגר/ת הנואש/ת לקורת גג. לא צריך להסביר למה נקלטה הווה-גה הקצרה והקומפקטית ומועדפת על פני “דירת השותפים” המסורבלת. אבל צריך גם להזכיר שלוונגמיינשאפט יש תפקיד שונה בתרבות ובחברה הגרמנית, וזה פתרון מקובל, כלכלי ואקולוגי, לא רק בקרב סטודנטים וצעירים.\nדוגמה: “חבל על המאמץ והזמן שלך, אחי. אם אתה רוצה למצוא דירה, עדיף שתחפש ווה-גה“\nמה שכחנו? מוזמנות כמובן להוסיף עוד מילים ומושגים בתגובות." }, { "title": "צדק מאחה במקום זיכרון תחרותי: צמד החוקרים שצלל למשולש הנפיץ שבין גרמנים, ישראלים ופלסטינים", "date_published": "2026-10-08T17:54:07.680Z", "id": "https://www.spitzmag.de//magazine/moral-triangle-interview/", "url": "https://www.spitzmag.de//magazine/moral-triangle-interview/", "content_html": "ספרם החדש של קתרינה גאלור וסאעד אטשאן, The Moral Triangle: Germans, Israelis, Palestinians (הוצאת Duke University Press) - נפתח בציפייה. צמד החוקרים - גאלור היא ישראלית-יהודייה שנולדה בגרמניה ואטשאן הוא פלסטיני-אמריקאי - יושב בבית קפה על ברגמן שטראסה וממתין לבמאית ויוצרת התיאטרון יעל רונן. במהלך הציפייה מועלים שמות נוספים שמתקשרים לפגישה הזו: יוסף סוויד, בן זוגה לשעבר של רונן, קולגה וחבר בהווה, ופלסטיני בעבר, הווה ועתיד. שם נוסף הוא קרולין אמקה, העיתונאית הגרמנייה שמסקרת את המזרח התיכון שקישרה בין החוקרים לרונן. בעקבות הפגישה עם אמקה התבררה נחיצות כתיבתו של ספר כזה, העוסק בשילוש כולו: דווקא משום האינפלציה החדה בסיפורים ובכתבות על ישראלים בברלין - אותם סיפורים, כתבות, תחקירים, שנפשי שלי כישראלי עם עשור של ותק בעיר נקעה מהם. דווקא בגללם, או יותר נכון, בגלל מה שנעדר מהם: ברלין היא אחד ממוקדי הדיאספורה הפלסטינית הגדולים בעולם. ההתעלמות מהאוויר הטעון בין שתי הקבוצות (״טעון״ לאו דווקא כביטוי שלילי - גם הרצון של ישראלים רבים ״לשתף פעולה״ עם פלסטינים וליצור מרחב של דו-קיום בברלין, רעיונות ששמעתי בעבר פלסטינים מלינים על ששבעו מהם כבר, הוא ״טעון״), מפריעה למחקרים הרבים על ״ישראלים בברלין״ בכל מיני אופנים. למשל, כפי שמתברר בין השורות בחלק מהראיונות עם הגרמנים (וכפי שידוע לנו מהחיים עצמם), אופן התפיסה של גרמנים מקומיים את הישראלים המהגרים קשור לעתים קרובות באופן שבו הם תופסים את הפלסטינים, או מהגרים אחרים שדומים להם בתרבותם. לא אחת ניסה גרמני להתחבב עלי באירוע חברתי על ידי התבדחויות אסלאמופוביות, למשל. ההעמדה של הישראלים המהגרים מול ההגמוניה הגרמנית בשלל הטקסטים שפורסמו עד היום, לוקה בחסר.\nכריכת הספר של גאלור ואטשאן\nספרם של אטשאן וגאלור שונה אם כן תוכנית מקודמיו, בכך שהוא כולל את כל שלוש הקבוצות בתוכו. עם זאת הוא אינו שונה מתודית מאלה שהיו לפניו: הרבה ראיונות עם גרמנים, ישראלים ופלסטינים מכל קצווי הקשת הפוליטית, או הקשתות הפוליטיות, מציירים קולאז’ עשיר ומבלבל, שמקשה בעיקר על תפיסת עולמם השטחית של חלק נרחב מהמרואיינים. כאן אולי כוחו של המחקר הזה: ריבוי הדמויות שרואות את העולם בשחור ולבן, בטובים ורעים - יהיו אלה מי שיהיו - מתערבל יחד לתמונה שהיא ההפך הגמור. התמונה הזו גם מקשה את הקריאה בספר עבור בעלי טמפרמנט חם, ואלה, בהכללה גזענית ידידותית למשתמש, שני שלישים מהנמענים שלו, החלק הלבנטיני. למשל, נפוצה התופעה של השלכת העבר הנאצי הגרמני על הפלסטינים. הסנטימנט הזה מובע על ידי גרמנים בספר ועל ידי פלסטינים שחשים בכך, כמובן. איש לא אומר ״יש כאן השלכה של העבר הכלוא בתוך העצמי הגרמני אל מקור חיצוני, כדי שיהיה קל יותר להתמודד איתו״, מה פתאום. אומרים שהאנטישמיות בגרמניה הגיעה עם גל הפליטים. וגל הפליטים של 2015 כולל, אלא מה, גם פלסטינים שהם דור שלישי בברלין. הדם מתחמם אמנם עם שתיקת החוקרים מול הטענות האלה, או מול טענה של פסיכואנליטיקאי גרמני-יהודי על הצידוד האוטומטי של גרמניה בפלסטינים תמיד. איך לא מעמתים אותו עם העובדות, אני תוהה בלב. כנראה, שדמו של מי שחושב הפוך ממני על המצב יתחמם על מרואיינים אחרים בספר, שטוענים למשל שהאשמה הגרמנית גורמת להם תמיד לראות ביהודי קורבן, ולגזור מכך תפיסת עולם מעוותת ביחס למזרח התיכון.\nמעבר לכך ששתיקת החוקרים מול טענות מקוממות היא הדבר המקצועי לעשות בעמדתם, היא גם טומנת בחובה סוד. הרי העימות הגדול של הטענות זו מול זו מגיע בסוף, בצורת הספר, שעמוס גם בסקירה היסטורית של אירועים שונים המשותפים לעבר הקולקטיבי של הישראלים, הגרמנים והפלסטינים. כך, למשל מפורטת תגובת ממשלת מערב גרמניה לכיבושי מלחמת ששת הימים, לצד עמדתם של פוליטיקאים גרמנים שונים בנושא היום. רוחב היריעה ההיסטורית שמעניקה הקשר לראיונות, הוא זו שבעצם ״עונה״ למרואיינים.\nבשיחה שלי עם גאלור ואטשאן, הם מציינים את ההלם שלהם עצמם מהאמירות הגזעניות בראיונות. גאלור מתארת את שלוות הנפש של אטשאן הפלסטיני מול הערות אנטי פלסטיניות מצד מרואיינים. במיוחד זכור לה ריאיון עם ישראלי אחד, שהביט בהם ישר וטען ״מה כבר הפלסטינים עשו למען האנושות, מה הם כבר עשו חוץ מאלימות וזריקת אבנים, לעומת הישראלים שהפריחו את המדבר״.\n״אני כלל לא חושבת שהוא הבין את חומרת הדברים שהוא אומר, או את רמת הגזענות בהם״, אומרת גאלור. את שלוותו של אטשאן הוא גם זוקף לזכותה של גאלור, העובדה שהיתה לצדו, הוא צוחק, עזרה מאוד לאופן המקצועי והשקול שבו יכול היה להגיב לאמירות קשות באמת. במיוחד התרגשה גאלור משני הראיונות שקיימו עם פלסטינים מעזה. בראשה עשתה הפרדה בין פלסטינים מהגדה ופלסטינים אזרחי ישראל לבין אלו שחיים בעזה, והעובדה שהאחרונים הסכימו להיפגש איתה ריגשה אותה מאוד. אולי אלה הרגישות של החוקרים למצב, הידע וההיכרות שהביאו איתם, שאחראים לעובדה שמרואיינים רבים נפתחו אליהם.\nריבוי הדמויות שרואות את העולם בשחור ולבן מתערבל יחד לתמונה שהיא ההפך הגמור. גאלור\nבנוסף להתרועעות שלהם באירועים כמו פסטיבל הסרטים היהודי, כדי לנסות ולקבל תובנות על העולם שאותו הם חוקרים באופן בלתי אמצעי ולאו דווקא מתוך הראיונות, אטשאן וגאלור גם נדרשו כחוקרים אקדמיים לסוג של סדר ומבנה קבוע, וכך צמח השאלון ששימש כנקודת הפתיחה בכל השיחות, מסביר אטשאן.\nמה שהטריד אותי בקריאת הספר הוא המיצוב של ״קורבן״ ו״מקרבן״, שממוחזר בו אינספור פעמים על ידי המרואיינים בצורות שונות. תפיסת העולם שלך נובעת מתוך את מי אתה תופס ככזה ואת מי ככזה, והרוב מרגיש יותר בנוח, כמובן, לתפוס את עצמו כקורבן, אפילו חלק מהגרמנים. הבעייתיות של התפיסה הזו היא רדוקציה של משחקי הכוחות, ובהמשך רדוקציה של המציאות. הקטגוריות ״קורבן״ ו״מקרבן״, Opfer ו-Täter, הופכות להיות הקטגוריות הגבוהות ביותר של הקיום בתוך הסיטואציה הפוליטית, איך אני ממצב את עצמי ביחס אליהן הופכת להיות השאלה של מה מותר ומה אסור לי לעשות, להגיד, עם מי, והאם לגיטימי לדחות אותי או לא. נדמה לי שהנוחות שמייצרות שתי הקטגוריות האלה ממשיכה לשמר בינאריות שגויה. קודם כל משום שכולם קורבנות של משהו ומקרבנים של משהו אחר. דבר שני, משום שהעול של היות-מקרבן עבור גרמנים רבים דומה מדי לעול של היות קורבן, ולכן שרטוט הגבול בין שתי הקטגוריות הללו נדמה לי אקראי ולא נאמן למציאות, ואף מזיק ומונע מרבים לראות מורכבות שנעלמת בתוך דיון על משוואות של הקרבה.\n\nגאלור מספרת על ידיד פסנתרן, פלסטיני עם אזרחות ישראלית, שהתקבל לקונסרבטוריון בברלין ונאמר לו עד כמה שהם שמחים לקבל אותו, במיוחד משום שהוא יהודי. כשהופתע ואמר שאינו יהודי, הם לא ידעו את נפשם\n\nגם חלק מהמרואיינים לא הרגישו בנוח עם הבינאריות הזו, מספרת גאלור. הם לא חשבו שלאום, או קבוצה כזו או אחרת יכולה להיות מוגדרת כ-א’ או ב’ בתוך מערכת שכוללת רק את א’ או ב’. היא אומרת שהם בירכו דווקא את התגובות האלו, את הטענה שאפשר להיות גם וגם או לא זה ולא זה. אטשאן ממליץ בתגובה על ספרו האחרון של מייקל רוטברג, The Implicated Subject: Beyond Victims and Perpetrators, וטוען שהספר יכול היה לעזור להם אם היה מפורסם בעת שכתבו את המחקר.\nפלסטינים עם אזרחות ישראלית בברלין הם אחת הקבוצות המבלבלות, מהבחינה הזו. הן מבלבלות גם עבורנו, אבל בעיקר עבור גרמנים שמנסים ״לסדר״ את המציאות באופן הבינארי הבעייתי הזה. גאלור מספרת על ידיד פסנתרן, פלסטיני עם אזרחות ישראלית, שהתקבל לקונסרבטוריון בברלין ונאמר לו עד כמה שהם שמחים לקבל אותו, במיוחד משום שהוא יהודי. כשהופתע ואמר שאינו יהודי, הם לא ידעו את נפשם (מסכנים, אני חושב, תפס להם תקן של יהודי!).\nהבעיה שיש תמיד עם ראיונות ומחקרים מהסוג הזה, נמצאת במעטפת שלהם. אנחנו מדברים על מתיחויות בתוך הקבוצות עצמן, שמשפיעות על המתיחויות כלפי חוץ. השיחה מתעקלת, ואטשאן מציין את ההבדל המעמדי בין התגובות של פלסטינים שונים. ״לפעמים, דווקא בגלל שאתה כבר בכיר ובעמדת מפתח כביכול, יש עליך יותר לחץ״. הוא מתייחס לראיונות שביצעו עם פוליטיקאים פלסטינים-גרמנים, לעומת פלסטינים שאך עתה היגרו העירה, או עובדים לדוגמה כמלצרים. לפוליטיקאים יש הרבה יותר מה להפסיד, אם לא יישרו קו עם ההגמוניה. נקודות החיכוך ביניהם לבין הגרמנים חריפות יותר. המחשבה הדיפלומטית על ״מה יש לי להפסיד״ לפני התבטאות פוליטית אכן נוגעת בפוליטיקאים ובכירים שמתבטאים בעד ישראל כי השיח בגרמניה מחייב אותם לכך, אבל היא נוגעת גם בצד השני, בפלסטינים ש״אין להם מה להפסיד״. כמובן שגם להם יש. המילייה שבו הם עשויים ״להפסיד משהו״ הוא פשוט אחר, הוא כזה שבו ההתנגדות לזכות הקיום של ישראל וענידת תליון של פלסטין השלמה הם הנורמה וסממן ההשתייכות. ממש כמו שיהיו ישראלים, שאכן ייפתחו באותם אירועים חברתיים למשמע הבדיחות האסלאמופוביות של הגרמני הרנדומלי שייראה לו שצחוקים על ערבים זו השפה המשותפת עם הישראלי. יש, כמובן, גם רבים שפשוט מביעים את עמדתם בתום לב. כל אלה מקשים עוד יותר על גזירת אמירה כוללת (״הישראלים חושבים ש…״), הכללות שהחוקרים באמת נמנעים מהן. הם לא מנסים לנתח מגמות חברתיות, אלא לתאר מצב מורכב ולהציע פתרון.\nלא מנסים לנתח מגמות חברתיות, אלא לתאר מצב מורכב ולהציע פתרון. אטשאן\nאנחנו מגיעים לשיחה על אופן הצדק שיש לדרוש, עבור מי ובאיזה אופן. הספר מקדם גישה של Restorative Justice, או בעברית ״צדק מאחה״. הגישה הזו מחפשת את טובת הקורבן והפושע, ועושה זאת באופן של מפגש. אטשאן מספר על מרואיינת שתפסה את עצמה כקורבן, אבל במהלך פגישות עם אנשים בברלין הבינה שלאו דווקא כך המצב. מתוך השתייכותה לרוב הערבי במזרח התיכון, ראו בה למשל כורדים מישהי שמשתייכת לקבוצה שמדכאת אותם. היא התחילה לראות בעצמה זהות יותר פלואידית בהקשר של קורבן ופושע. שאלתי אותם על התהליך שהם עצמם עברו במהלך העבודה. כשהיא בישראל, גאלור מרגישה את האשמה על הכיבוש והדיכוי שמפעילה הקבוצה אליה היא משתייכת, על עם וקבוצה אתנית אחרת. כמו כן, היא מסיקה על עצמה כשהיא משווה את שתי הסיטואציות זו לזו: דרך השיחה על הזעם של מי שספג דיכוי ואפליה במזרח התיכון, היא מבינה טוב יותר את הזעם שלה עצמה על היחס שספגה כיהודייה בגרמניה. בנוסף, כשהיא מדבררת בעל כורחה את הצד המקרבן בסכסוך, במפגשים עם פלסטינים, היא מגיעה להשלמה גם עם הצד המקרבן הגרמני, שמולו היא דווקא הקורבן. וכך, לאט, במפגש המשולש, מתחדדת ההבנה שאיש לא צריך לשנוא קבוצה אתנית בשלמותה. זה איפשר לה לחזור לברלין ולערוך מחקר ממקום של חמלה, אפילו כלפי צאצאי נאצים.\nהספר לא רק מציע את המפגש, אלא הוא עצמו המפגש. גאלור ואטשאן מצטטים את מייקל רוטברג בפתח המחקר, ואת טענתו נגד מה שהוא קורא לו Competitive Memory (זיכרון תחרותי), הרעיון שהכרה באובדן של האחר יוריד מההכרה באובדן שלי. זו תפיסה ששייכת לעולם שבו הכל משחק סכום אפס. אבל זיכרון אינו עובד כך ואין לתפוס אותו ככזה, כמטבע עובר לסוחר. רוטברג מציע גישה של שימוש בזיכרון הטראומה שלי כדי להבין את הטראומה של האחר, כפי שהאחר ישתמש בשלו כדי להבין את שלי. וכך הם מסיימים את הספר עם רוטברג, ותיאורו את המסע של ו. א. ב. דו בויז, הסוציולוג האפרו-אמריקאי, לוורשה שאחרי מלחמת העולם השנייה. האופן העמוק יותר שבו הבין דו בויז את הטראומה שלו עצמו בעקבות החשיפה לטראומה של עם אחר, מגישה את ההצעה הלא-נוחה לעיכול הזו. אולי הגיע הזמן להפסיק לשנן ״אסור להשוות״, ולהבין שיש השוואות, שנעשות בעדינות, ברגישות, לא באופן מתמטי, לא הנכבה=השואה, אלא כניסיון להיפתח לטראומה של האחר על מנת להבין את הטראומה שלי באופן עמוק יותר ואולי להתחיל תהליך של החלמה. החלמה, אם רוצים בה כמובן.\nהאקדמיה האמריקאית של ברלין תארח את גאלור ואטשאן לשיחה אונליין על הספר ביום רביעי 11 בנובמבר בשעה 19:30." }, { "title": "יומן קורונה ברלין: ״הלקוחות הקבועים שלי חטפו מכה קשה, וההתאוששות עוד לא התחילה אפילו״", "date_published": "2026-10-08T17:54:07.680Z", "id": "https://www.spitzmag.de//magazine/covidiary-26/", "url": "https://www.spitzmag.de//magazine/covidiary-26/", "content_html": "מי אני, מאיזו שנה אני בברלין ומה אני עושה בעיר?\nאני בועז ארד, הגעתי לברלין ב-2012 עם אשתי ושני ילדיי לאחר ארבע שנים בבייג׳ינג, שם שימשתי שליח ״ידיעות אחרונות״ לסין ולמזרח הרחוק. את העיתונות - שהיתה העיסוק המרכזי שלי מאז נעוריי - השארתי מאחוריי, והמצאתי את עצמי מחדש כצלם סטילס ווידאו. יש לי סטודיו לצילום בפרנצלאואר ברג ואני עובד בין היתר עם חברות מסחריות גדולות, לייבלי אופנה, סטארטאפים, מסעדות, ברים, והרבה מאוד מוזיקאים, די.ג’ייאים ואמנים.\nאיך תקופת הקורונה השפיעה ומשפיעה עליך ברמה האישית?\nהקורונה תפסה אותנו בעיצומה של תקופה עמוסת אתגרים והוצאות כספיות גדולות: רגע לפני מעבר דירה מורכב לפרברים הכפריים של ברלין, מעבר נוסף של הסטודיו שלי, ובמקביל שיפוצים די מקיפים - שלושה מבצעים לא פשוטים שהתנהלו תוך כדי נסיעות בלתי פוסקות לבית חולים בקצה השני של ברנדנבורג בגלל התדרדרות במצבו הבריאותי של אבא של אשתי. הוא נפטר בסופו של דבר, כמה שבועות אל תוך המשבר. זה היה מתיש, עצוב ולא פשוט - ותחושת אי הוודאות הכללית החריפה את כל הרגשות והפחדים. כל הלחץ יצר אצלנו לשמחתי גיבוש משפחתי משמעותי מאוד, היות ששני בני הנוער שלנו - כמו כל הילדים - היו כלואים איתנו בתוך הטירלול הזה בלי בית ספר ובלי חברים להימלט אליהם. בשלב כלשהו הצטרף אלינו גור כלבים מתוק, צ’ילי, שהרחיב את השבט הקטן שלנו ואת הלבבות שלנו, ובאופן כללי אני חושב שגדלנו מאוד כמשפחה: מכיוון שהעבודה שלי הצטמצמה מאוד יצא שבילינו המון ביחד, בין אם בטיולי שקיעה באגם או בהתפלשות על הספה וצפייה משותפת בנטפליקס, דבר שפעם כמעט ולא היה לי זמן לעשות, ולמדנו להכיל עוד יותר אחד את השנייה.\nאין ספורט בבית הספר אז מתאמנים באגם\nאיך תקופת הקורונה השפיעה ומשפיעה עליך ברמה המקצועית?\nבסוף פברואר נסעתי למדריד לצלם וידאו בכנס בינלאומי של מומחים לסכרת. אחד הלקוחות הגדולים שלי זו חברה שעוסקת בארגון ולוגיסטיקה של כנסים רפואיים בכל העולם. בימים רגילים אני נוסע לצלם עבורה לפחות שני כנסים כאלה בחודש. בכניסה לאולמות השונים היו עמדות של אלכוג’ל ומסכות חד פעמיות. האווירה היתה מאוד משונה. נציגי החברה ניסו לשדר תחושה של עסקים כרגיל, אבל היה לי ברור שמשהו הולך להשתנות באופן רדיקלי. את הביטולים הראשונים התחלתי לקבל כמה ימים לאחר מכן. זה התחיל בטפטוף קליל והפך מהר מאוד למבול. רק במהלך חודש מרץ הייתי אמור לצלם ארבעה כנסים כאלה, עם נסיעות לספרד, לאנגליה ולפולין. אחד אחרי השני, הכל בוטל. הכנסה של עשרות אלפי אירו פשוט התאיידה. וזה רק לקוח אחד. כל החברות המסחריות הגדולות שאני עובד איתן בשגרה ביטלו את האירועים המתוכננים שהייתי אמור לצלם או עברו למוד צמצומים. זמרות האופרה והמוזיקאים הקלאסיים הרבים שעוברים אצלי בסטודיו לצילומי יח״צ ועטיפות של דיסקים הפסיקו להגיע כי אין הופעות ואין אלבומים חדשים. היקף העבודה שלי צנח תוך כמה שבועות ביותר מ-80 אחוזים.\nבהתחלה לקחתי את זה די קשה ונלחצתי מאוד. להיות עצמאי זה גם ככה פקעת עצבים פיננסית. אבל מהר מאוד התאפסתי על עצמי, הבנתי שאין לי שום שליטה בסיטואציה הזאת, שום יכולת לשנות את המציאות, ופשוט קיבלתי את הדין. אני בן אדם שחייב להיות בשליטה כל הזמן, ולשחרר היה, ובכן, אקט מאוד משחרר. ברגע שרמות הסטרס ירדו היה לי גם קל יותר לעשות חישוב מסלול מחדש ולאתר את התחומים שבהם אני עדיין יכול למצוא עבודה. בין היתר חזרתי לצלם הרבה נדל״ן, ארכיטקטורה ועיצוב פנים - משהו שתמיד אהבתי לעשות אבל שמתי בצד על אש קטנה בשנים האחרונות; התחלתי לצלם עבור משרדי עורכי דין וקליניקות רפואיות; נתתי דחיפה חזקה לצילומי הפורטרטים שלי; עשיתי לא מעט שיתופי פעולה מעניינים בתחום האופנה. אני עדיין רחוק מאוד מבחינת תעסוקה ומבחינת הכנסה מאיפה שהייתי בתחילת השנה, אבל אני מאמין שאצא מזה מחוזק ושבשנה הבאה הכל יחזור לשגרה ואני אהיה במקום טוב יותר מבחינה מקצועית.\nשעירים לנצח\nמה הדבר הכי מבאס שהתבטל לך בגלל הקורונה?\nחוץ משלל נסיעות לחו״ל שלא יקרו, מה שהכי עצוב לי זה שהתבטל סיבוב הופעות האיחוד של רייג’ אגיינסט דה מאשין. הייתי אמור לראות אותם בקרקוב ובלולפלוזה בברלין עם הילדים, ועכשיו מי יודע מתי זה יקרה. מאוד מאוד חסרות לי גם המסיבות במועדונים. אני מקפיד כבר שנים לצאת לפחות פעם בחודש לברגהיין או לקיטקט, זו ממש מסורת וזה ממלא לי תמיד את מצברי החיים, ומאוד מצער אותי לחשוב שזה ייקח עוד די הרבה זמן עד שכף רגלי תפזז על רצפת הרחבה שוב. וכמובן, איך לא, אני מתגעגע ממש להוריי שמתגוררים בארץ - ומחכה לרגע שאוכל לעלות על מטוס ולהתעופף אליהם.\nמה הדבר הכי משמח שקרה לך בזכות הקורונה?\nללא ספק, זה שיש לנו עכשיו כלב בבית. וגם שיש לי הרבה יותר זמן לבלות איתו ועם המשפחה. אני נמצא בדרך כלל המון מחוץ לעיר, בנסיעות עבודה בעיקר. להיות מקורקע זה חתיכת שיעור נהדר באיך להיות עם שתי רגליים על הקרקע.\nחתול מפלצת וילדה יפה\nבאיזו מידה אתה מרגיש שחזרת לשגרה? אלו היבטים הכי מאתגרים בתהליך החזרה לשגרה?\nמבחינה מקצועית, אני לא באמת מרגיש עדיין שחזרתי לשגרה. אפילו לא קצת. רוב הלקוחות הקבועים שלי חטפו מכה מאוד מאוד קשה, וההתאוששות עוד לא התחילה אפילו. כל עוד השמיים סגורים - גם אם רק חלקית - יהיה לעסק שלי קשה מאוד להמריא. מבחינה אישית אנחנו נמצאים בתחילתה של שגרה חדשה: בית בכפר, הרחק מההמולה של העיר, גינה, אגמים, הרבה מאוד שקט והרבה מאוד פמילי-טיים. זה מאתגר כי זה רחוק מאוד מהכאוס העירוני שהורגלנו בו בשנים האחרונות, אבל זה גם בדיוק מה שאנחנו צריכים עכשיו.\nחוכמה בדיעבד: מה אתה מבין כעת על החודשים האחרונים ועל עצמך בתוכם שלא יכולת להבין או לדמיין בתחילת התקופה?\nכשכל זה התחיל היה לי קשה מאוד לדמיין אותנו ביום שאחרי. אחרי כל הבלגן, השיפוצים והמעבר, מחויכים, רגועים, נטולי דאגות, מכורבלים על הספה בביתנו החדש. כל יום שעבר הרגיש לי כמו נצח. הרגשתי שאני מזדקן בשנה שלמה כל שבוע. ובסוף זה קרה. והדרך היתה פחות נוראית ממה שחשבתי שהיא תהיה. ואפילו שממש אי אפשר להגיד שאנחנו נטולי דאגות עכשיו, אנחנו נמצאים במקום אחר לגמרי ממה שהיינו בו והמקום הזה עוטף ומחבק יותר מכל מה שיכולתי לדמיין.\nboazaradphotography\nהמלצות לתקופה?\nאם עוד לא צפיתם - ״דארק״ של נטפליקס היא יצירת מופת, אולי סדרת הטלוויזיה הטובה ביותר שצפיתי בה אי פעם; אגמים הם החיים - לכו לשחות כמה שיותר, ותנסו להתרחק מהעיר כמה שאתם יכולים. ברנדנבורג עמוסה מקורות מים יפהפיים ורבים מהם ריקים מאדם גם בימים חמים במיוחד; וכמובן - אם אתם יכולים להרשות לעצמכם כלכלית, צאו לשתות ולאכול בבתי הקפה, הברים והמסעדות השכונתיות האהובות עליכם כמה שיותר. הם צריכים את התמיכה שלנו ואנחנו צריכים נורמליות.\nיומן קורונה ברלין" }, { "title": "יומן קורונה ברלין: ״כשהסרטן שלי והסגר הסתנכרנו - היתה בזה איזושהי נחמה״", "date_published": "2026-10-08T17:54:07.680Z", "id": "https://www.spitzmag.de//magazine/covidiary-47/", "url": "https://www.spitzmag.de//magazine/covidiary-47/", "content_html": "מי אני, מאיזו שנה אני בברלין ומה אני עושה בעיר?\nאני גילה בלום, בת 25, במקור מירושלים. חיה בברלין מאז ינואר 2019 עם בן זוגי אוּרי. בתקופות רגילות יותר אני עובדת מהבית בתור מנהלת אדמיניסטרטיבית של משרד מכירות.\nאיך תקופת הקורונה משפיעה עלייך ברמה האישית?\nכשהקורונה התחילה לא חשבתי שהמצב ישפיע עלי יותר מדי בגלל שאני עובדת מהבית, אבל לא ידעתי שהמשבר העולמי הביא לי הפתעה קטנה - משבר קטן אישי במיוחד בשבילי.\nכשהתחילה הקורונה שמענו רק על כמה מקרים בודדים בעולם ועוד כמה שהגיעו לברלין. באותם ימים גיליתי גושים בצוואר שהתגלו כסרטן - וקיבלתי את הבשורה שיש לי לימפומה מסוג הודג׳קין, שהסרטן בשלב 3 מתוך 4, ושאני צריכה להיכנס לטיפולים כמה שיותר מהר.\nכך שברמה האישית הייתי צריכה להתמודד עם הסרטן שלי אבל הרבה לבד, לא בגלל חוסר באהבה או במשפחה, אלא בגלל החוסר בטיסות והבלבול וההנחיות המשתנות יומיום. כך יצא שלא יכולנו לקבל משפחה שתבוא לעזור, למעט אמא הקסומה שלי שבאה מקנדה בדרך לא דרך. די מהר מצאתי את עצמי מקבלת הוראה מהאונקולוג להיכנס לבידוד עצמי - אני ובן הזוג (שיחיה) שלושה חודשים וחצי בבית.\nאז למרות שזה לא היה קורונה, הרגשנו אותה מאוד נוכחת במצבנו.\nיום ההחלטה - להישאר בגרמניה או לחזור לישראל\nאיך תקופת הקורונה משפיעה עלייך ברמה המקצועית?\nזאת שאלה שאני לא בטוחה מה התשובה עליה. הפסקתי לעבוד בגלל הגילוי של הסרטן ועודדתי את עצמי שטוב שזה קורה בדיוק בזמן קורונה כי יש סיכוי שהקורונה היתה פוגעת בעבודה שלי, אם לא בצורה מלאה אז בטוח חלקית. כנראה שלעולם לא אדע ואוכל תמיד לבחור איזו מהמחלות להאשים. בכל מקרה בינתיים עדיין לא חזרתי לעבוד.\nמה הדבר הכי מבאס שהתבטל לך בגלל המשבר?\nבגדול - טיסות. יש בהן הכל: חברה קרובה ביותר שלא התראינו כמעט שנתיים היתה אמורה להגיע באיזור אפריל לברלין וכמובן שלא התאפשר, וכמו כן כל המשפחה והחברים שרצו להגיע להיות איתי ברגעים כאלו.\nאחר כך עודדתי את עצמי שאני לפחות אעשה ליל סדר עם כל החברים בבית (לגמרי החג האהוב עלי), אבל אז קיבלתי תוצאות של בדיקות דם אחרי הכימו ומערכת החיסון היתה על הפנים אז לא יכולתי לפגוש/להזמין אף אחד. אבל עשינו כמובן ליל סדר בזום. בני חורין? הלוואי.\nחסרים לי גם חיי הלילה. אחרי שבוע מתיש במשרד הייתי מחכה לסופ״ש לרקוד ולהשתחרר באוויר הלילה הקסום של ברלין.\nטיפול כימותרפיה ראשון בצל הקורונה עם אורי, כשעוד היה מותר לבוא עם מלווה\nמה הדבר הכי משמח שקרה לך בזכות הקורונה?\nבאופן מפתיע - השקט שמגיע מהלבד. זה נשמע כמו הדבר הכי קלישאתי לומר, אבל דווקא בתקופה שהיינו צריכים להינעל בבית ולא לראות אנשים הייתי צריכה להתמודד עם עצמי, ולא רק אני לבד, הפעם יש גם סרטן שמצורף לחגיגה, ולמדתי לאהוב גם אותו.\nהיה לי את הזמן שלי לעכל, לחבק את עצמי, לנשום עמוק ולתת לגוף להבריא בשקט.\nבצורה מסונכרנת להפליא החיים שלי נעצרו וכך גם של כל העולם, אז היתה בזה איזושהי נחמה, שלא רק אני נמצאת באיזו מציאות לא ברורה שעוצרת לי את כל מה שמסביב.\nכאילו שאמרו לי - זה בסדר גילה, קחי את הזמן, אנחנו פה איתך.\nבדרך לכימו אחרון\nבאיזו מידה את מרגישה שחזרת לשגרה? אלו היבטים הכי מאתגרים בתהליך החזרה לשגרה?\nאני לא יכולה לעשות את ההפרדה בין הקורונה לסרטן האישי שלי כי הכל קרה ממש ביחד והקורונה הביאה הרבה הגבלות שכנראה לא הייתי מתמודדת איתן באופן רגיל, אז שגרה אין עוד מבחינתי ואני לגמרי לוקחת את הזמן עד שאוכל להגיד שחזרתי לשגרה.\nאבל לצאת לקפה בשכונה ולסיבוב בפארק זה כבר צעד גדול לעומת החודש שעבר, אז יש בזה שמחה ואופטימיות של חזרה לשגרה.\nאני חושבת שאחד הפחדים שלנו כבני אדם זה להיפרד ממצב קיים, לטוב או לרע. בחזרה לשגרה יש פחד קטן, אז מבחינתי יש בה הרבה קשיים. אצלי זה מתחיל בדבר הכי פשוט - חיוך, שמבעד למסכות רואים פחות ופחות, וחסר לי. אמנם בתי הקפה חזרו וכך גם עוד עסקים למיניהם, אבל עדיין כל כך הרבה שעוד לא חזרו ומראים שיש עוד אתגרים והסתגלויות חדשות בדרך לשגרה מלאה.\nוכן התקבלה הבשורה שעם הליכתה המאוד איטית של הקורונה הסרטן שלי עקף אותה בסיבוב והלך, והגוף כרגע נקי לגמרי ממנו.\nעפה על הקרחת שלי אחרי שלושה חודשים בבית\nחוכמה בדיעבד: מה את מבינה כעת על החודשים האחרונים ועל עצמך בתוכם שלא יכולת להבין או לדמיין בתחילת התקופה?\nכשגיליתי שאני חולה, המשפחה בארץ התחילה להציע שאבוא לישראל על מנת לעבור טיפולים ואני התעקשתי להישאר כאן. עכשיו אני מבינה כמה נכונה היתה ההחלטה הזאת. בכל תקופת הטיפולים שלי ראיתי התנהלות מקצועית, בלי לחץ, בלי סיכונים, התמקדות על הסרטן - לא נתנו לקורונה שבחוץ לסכן אותי, ולא נתנו הרגשה שהטיפול יתעכב או יושפע.\nכך גם כשהגעתי למיון באמצע הלילה אחרי כימו דאגו מיד להכניס אותי מכניסה אחורית כדי שלא אפגש עם אנשים חולים ולא אצטרך לשבת במיון עם עוד אנשים וליצור חשש להידבקות.\nעוד משהו שקיבל משמעות והבנה: הדשא של השכן ירוק יותר. כשהיינו בהסגר רק רצינו לצאת ולטרוף את העולם, ועכשיו כשפתוח פתאום בא לי עוד כמה דקות בבית, פתאום השמש ממש זורחת יפה אפילו מהמרפסת.\nהאם תהיה לנו עוד הזדמנות של שקט כזה? האם הספקנו מה שרצינו? טיפלנו במה שכאב?\nהבנתי בעיקר שהמציאות היא לא אבסולוטית ושאם נשאף ליצור לעצמנו מציאות בריאה וטובה זה שם ובר השגה - ללא תלות בקורונה/מחלות/מגבלות וכו’. זה הכל בכוחות הנפשיים שלנו.\nבקרוב יהיו כאן עגבניות שרי\nהמלצות (מכל סוג) לתקופה הזאת?\nבתקופה הזאת עשיתי הרבה מדיטציה. כל חיי היה לי אנטגוניזם כלפי זה, אבל כשנכנעתי לשעמום בתוך ארבעה קירות זה היה מרומם ומרענן לגמרי. פשוט להיכנס ליוטיוב ולחפש כל מדיטציה שמתאימה - לריפוי כאבים/לאהבה עצמית/פתיחת מודעות וכן הלאה.\nהקורונה הביאה משבר שמרים קל לכל האופים, אבל אחרי שהצלחנו לשים את היד על כמות טובה של שמרים - אפייה! ממליצה במיוחד על Challah Prince באינסטגרם, חלות משגעות ומתכונים ברורים עם כל השלבים בהיילייטס.\nעוד קונדיטורית משגעת שאני עוקבת אחריה באינסטגרם זו natissrie. לצערי היא לא בברלין, אבל הדף שלה פשוט וואו (גילוי נאות: זאת אמא שלי).\nומשהו שאני חושבת שכולם נכנסו אליו בתקופת הקורונה - צמחים! גידלתי גינה שלמה לתפארת, שמשמשת אותי בבישולים. כל סוף של ירק שבדרך לפח נכנס אצלי לצנצנת מים ומחכה לראות אם הוא יביא חיים (לרוב זה קורה!). אבל הגאווה האמיתית שלי זה עציץ עגבניות השרי שגידלתי מזרעים של שרי שקניתי בסופר.\nיומן קורונה ברלין" }, { "title": "יומן קורונה ברלין: ״החזרה לשגרה היא החלק הקשה, הטראומה הקולקטיבית עדיין איתנו״", "date_published": "2026-10-08T17:54:07.680Z", "id": "https://www.spitzmag.de//magazine/covidiary-22/", "url": "https://www.spitzmag.de//magazine/covidiary-22/", "content_html": "מי אני, מאיזו שנה אני בברלין ומה אני עושה בעיר?\nאני רנן יצחקי, חי בברלין משנת 2011, אמן בינתחומי ועוסק בעיקר בפרפורמנס, וידאו ארט ומחול.\nאיך תקופת הקורונה השפיעה ומשפיעה עליך ברמה האישית?\nתקופה מהממת. הרגשתי שפתאום העולם נהיה בקצב שלי. אנשים יוצאים לרחוב מבלי הצורך למהר, רק להתבונן, לקחת את הזמן, להקשיב, להיפגש אחד על אחד. הבנתי שכל החיים הייתי בעולם אחר, ועכשיו העולם נהיה מקום הגיוני להיות בו! זה עשה לי כל כך טוב. כולם לוקחים את הזמן, אנשים יוצאים החוצה לסיבובים, הקשרים נהיים הרבה יותר לוקליים. גם כל כך שמחתי לחזור לשכונה שלי, שלא רציתי ולא היה לי צורך ללכת לשום מקום אחר, ואם כן, זה היה למקומות שאני יכול ללכת אליהם ברגל. לא מתוך חשש מקורונה, אלא כדי לפעול בתוך ההיגיון שהתקופה הנוכחית מעניקה לנו. קצת כמו איך שאפשר לתפוס פרפורמנס. את החודשיים הראשונים העברתי רק בשכונה שלי ובשכונות הסמוכות אליה והצמצום הזה עשה לי טוב.\nבהתחלה המצב לא היה מאוד לא יציב, מכיוון שלא הייתי בברלין, ולמען האמת כשהקורונה התחילה באירופה הייתי בנסיעות בין פריז לנורדריין-וסטפליה, ממש ה-״אפיסנטר״ של המגפה. לא ידעתי איפה להעביר את התקופה של ה״לוקדאון״ מאחר שהדירה שלי בברלין היתה מסובלטת עד סוף יוני. הבנתי לאחר מכן, שאת הביטחון שיש לי בברלין אין לי בשום מקום אחר, והחלטתי להגיע לכאן ולמצוא פתרון. כבר שלושה חודשים שאני גר בשכנות לעצמי - שני בניינים מהבניין שבו הדירה שלי נמצאת.\nמהרגע שיכולתי לנחות ולהירגע מכמות הנסיעות האינטנסיבית שהיתה לי, התקופה נפתחה לאט לאט לעולם של שקט ורוגע. בשבועיים הראשונים באמת לא יצאתי מהבית, כי רציתי לוודא שאני בסדר ושאני לא עלול להדביק מכל הנסיעות האלה. השבועיים היו נהדרים - יכולתי להיפתח לתהליכים שהם קראו להם. הייתי המון באתרי הכרויות - זה היה הדבר החדש של התקופה הזאת. פתחתי טינדר ועפתי. היתה שם את האופציה לשים את עצמך בכל מקום בעולם, ומאחר שכל העולם שם את עצמו בברלין, החלטתי להתרענן קצת מכמות התיירים ולטייל לי קצת ברחבי תבל. נסיעות מפינלנד לקהיר, מונגוליה, עיראק, אני לא חושב שאי פעם הייתי יותר מפוקס מטרה. גם כאן, התקופה פיתחה אינטראקציה אחרת לגמרי. אנשים ממילא לא יכלו להיפגש, אז האתרים האלה נהיו מקום לשיחה. הרגשתי קצת ב-2005 - אתה מדבר עם אנשים שאתה לא מכיר ואתה מגלה אותם לאט לאט. זה היה מאוד יפה. פתאום אתה רואה הרבה יותר אנשים שכותבים בפרופיל שלהם שהם מעוניינים בקשר ולא בסקס דייט ואתה אומר לעצמך ״וואלה, זה לא היה כל כך בולט לפני הקורונה״.\nעוגת הרברבר המושלמת (מתכון בהמלצות)\nאיך תקופת הקורונה השפיעה ומשפיעה עליך ברמה המקצועית?\nרק טוב. המון השראה. נתנה לי מקום לרעיונות חדשים, נכנסתי לדיאלוגים מאוד מעניינים עם אנשים שאני מעריך, אמנים שאני עובד איתם ואמנים שרק יצא לי להכיר. עם אחת אפילו הגענו למצב שפעם בשבועיים אנחנו נפגשים אונליין ומציגים אחד לשני חומרים, עבודות, רפרנסים ליצירות שאנחנו מכירים ושמתקשרות לנושאים שבהם כל אחד.ת מאיתנו מתעסק.ת.\nאני פרילנסר, כך שחלק מחיי זה תקופות שבהן אין פרויקטים. אבל עצם העובדה שהפעם אין פרויקטים כי פשוט אין אפשרות שיהיו פרויקטים, איפשרה לכל כך הרבה דברים להתפתח בקצב שלהם. יש בתקופה הזו יותר מרחב נשימה, יותר מרחב התבוננות, ומבחינת התהליכים הללו - התקופה געשה. אני מקווה שהיא עדיין גועשת.\nאחד הדברים שבאמת איפשרו לי להירגע היה כמובן המענק הכלכלי של מדינת ברלין לעצמאים. אני מאוד אסיר תודה על זה. הרגשתי ממש בר מזל וחשתי גאווה לחיות במקום שבו מעבירים כזו הרשאה בקלות ובהבנה שהדבר נחוץ לאותם אמנים ופרילנסרים, שהם חלק מהמשק.\nמה הדבר הכי מבאס שהתבטל לך בגלל הקורונה?\nאני לא מרגיש מבואס ממה שלא קרה בתכנון ״לפני-קורונה״, כי הלוגיקה מאחורי התקופה הזאת לא מאפשרת לדברים האלה להתקיים, ואם ככה, בשביל מה להיות מבואס? אמנם התבטלו לי הופעות במקומות שונים ותקופת רזידנסי, אבל כל כך הרבה הזדמנויות נוצרו, וקשרים חדשים ואפשרויות חדשות. אני מרגיש שהרווחתי כל כך הרבה מהתקופה זאת, שמה שהתבטל בטל בשישים. כל הדברים האלה מתוכננים לקרות ככל הנראה בעתיד. מוסדות אמנותיים עושים את המיטב שלהם, אני לא חושב שהם רוצים לבטל לכל כך הרבה אנשים הזדמנויות.\nבראנץ׳ יום ראשון עם השותפים לדירה\nמה הדבר הכי משמח שקרה לך בזכות הקורונה?\nהקשב, השקט.\nבאיזו מידה אתה מרגיש שחזרת לשגרה? אלו היבטים הכי מאתגרים בתהליך החזרה לשגרה?\nוואי, זה הדבר הכי קשה בכל התהליך. העולם חוזר לקצב רגיל, ויש איזשהו אלמנט לא מעובד שעדיין נמצא איתנו מהתקופה ממרץ-אפריל ומשהו בדינמיקה עדיין מגלה את עצמו. אני חושב שהטראומה הקולקטיבית שנוצרה בתקופת הקורונה עדיין איתנו. מדובר בתהליך ארוך, וזה קשה איכשהו למקם את עצמך בתוך כל זה - מתקופה שקראה ללהישאר בבית ולהשקיף על השכנים שלך, ללצאת החוצה בסגנון ״ביזנס אז יוז’ואל״. לפני שבוע שמתי לב שכל ערב נפגשתי עם אנשים. לא שתכננתי את זה, זה פשוט קרה. בסביבות יום שישי כבר אמרתי ״שקט, אני צריך שוב את הזמן הזה עם עצמי״. כמו מגדלור, לחזור לשם קצת ולהירגע.\nמחייך מתחת למסכה!\nחוכמה בדיעבד: מה אתה מבין כעת על החודשים האחרונים ועל עצמך בתוכם שלא יכולת להבין או לדמיין בתחילת התקופה?\nהמון דברים שציינתי כבר קודם. אני חושב שמה שאני יכול לציין בנוסף זו היכולת לסמוך ולהיות עם השעון הביולוגי שלי.\nהמלצות (מכל סוג) לתקופה?\nהאזנתי לכל כך הרבה מוזיקה, זה ממש היה העניין של התקופה האחרונה, אז אמליץ על אלבום אחד. איכשהו יצא לי להכיר את Holy Hive, להקה שזהו האלבום בכורה שלה ושמאוד אהבתי!\nובנוסף, מתכון מדהים לעוגת רברבר:\nמצרכים:\n\n500 גרם רברבר - שטופים, ופרוסים לפרוסות בעובי 0.5 ס״מ\n4 כפות סוכר\nכוס קוקוס טחון\nכוס סוכר\n125 גרם חמאה\nחצי בננה בשלה מאוד\n50 גרם קמח\nכפית אבקת אפייה\nחצי כוס שקדים קצוצים\n\nמסדרים את פרוסות הרברבר בתחתית תבנית פאי (לא משומנת) ומפזרים מעל את הסוכר. נותנים להן לעשות חיים שם ובינתיים מערבבים את יתר המצרכים לעיסה ומכסים בה את הרברבר.\nשמים בתנור שחומם מראש על 180 מעלות, 35 דקות והעוגה המופלאה שלכם.\n(כדאי לשים ניר אפייה מתחת לתבנית, כי הרברבר מגיר נוזלים והניר ימנע מהם לטפטף לתוך התנור. ותודה לגיל חובב על המתכון המושלם).\nיומן קורונה ברלין" }, { "title": "יומן קורונה ברלין: ״רק כשכיביתי את כל ההתראות בטלפון התחלתי לחוות זמן איכות״", "date_published": "2026-10-08T17:54:07.680Z", "id": "https://www.spitzmag.de//magazine/covidiary-8/", "url": "https://www.spitzmag.de//magazine/covidiary-8/", "content_html": "מי אני, מאיזו שנה אני בברלין ומה אני עושה בעיר?\nאני נעה ליבו, הגעתי לברלין ב-2015 עם בן זוגי אחרי תשעה חודשים שבהם גרנו בכפר קטן בסקסוניה. בהכשרתי אני (בין השאר) מנחת קבוצות ויועצת ארגונית. אני עוסקת בתיאטרון פלייבק ומעבירה סדנאות בתחום. מאז שהגעתי לברלין עבדתי כשכירה ובמקביל הקמתי עסק קטן שמציע שירותים בתחום ההדרכה והייעוץ לארגונים וקהילות בשילוב של תיאטרון פלייבק שהוא תיאטרון המשלב אלמנטים מעולם האילתור והדרמה-תרפיה.\nאיך תקופת הקורונה השפיעה ומשפיעה עלייך ברמה האישית?\nלפני שהעניין עם הקורונה תפס תאוצה, טסתי לטיול עם עצמי בהודו אחרי שעברתי תקופה לא קלה בגלל מות אבי. בשלב מסוים במהלך הטיול הבנתי שהדברים משתנים במהירות ושיש סיכוי שהגבולות עם הודו ייסגרו ואני אתקע שם בלי אפשרות לחזור, ונאלצתי לקצר קצת את הטיול. החזרה לברלין היתה מלאה במתח וחרדה כי הטיסה שלי בוטלה והתחילו הגבלות רציניות על טיסות לאירופה ואני כבר ראיתי את עצמי מבלה חודשים בהסגר בהודו. לשמחתי בן זוגי ועוד כמה א.נשים קרובים עשו מאמצים להחזיר אותי והצלחתי לעלות על טיסה לאמסטרדם ומשם חזרתי לברלין ברכב שכור. אני שמחה מאוד שביליתי קרוב לחודש בהודו ועוד יותר שמחה שהצלחתי לחזור בזמן לברלין.\nאני וניקולה\nאיך תקופת הקורונה השפיעה ומשפיעה עלייך ברמה המקצועית?\nבמהלך התקופה המשרד שבו עבדתי כשכירה נסגר ופוטרתי יחד עם עוד מאות עובדים אחרים. לגבי העבודה שלי עם התיאטרון אני עדיין מבולבלת מאוד. אני עוקבת אחרי ההנחיות ומנסה להבין מתי אוכל לחזור להופיע ולקיים סדנאות. בינתיים העברתי את כל הפעילות שלי למרחב הווירטואלי ולהפתעתי זה עובד ממש טוב.\nמה הדבר הכי מבאס שהתבטל לך בגלל הקורונה?\nלקראת סוף הטיול שלי בהודו תכננתי לעשות סדנה לקבוצת תיאטרון בצ’אנאי. לצערי נאלצתי לבטל את הסדנה ברגע האחרון בגלל הקיצור הפתאומי של הטיול. בנוסף הייתי אמורה להנחות סדנה בכנס בבולגריה וגם האירוע הזה נדחה בשנה.\nהקירבה ל-Wilmersdorf Volkspark עוזרת לי לצאת לריצה\nמה הדבר הכי משמח שקרה לך בזכות הקורונה?\nכשחזרתי מהודו הייתי כל כך מבואסת על מה שקורה בעולם ובאמת האמנתי שאנחנו, האזרחים, עומדים לאבד הרבה מהחירויות הבסיסיות שלנו בגלל שתאגידים וממשלות מצאו דרך פשוטה להטיל אימה על הציבור. כדי לא להישאב לייאוש החלטתי להסיח את דעתי ולהתחיל פודקאסט שבו אני משוחחת עם אמנים מכל העולם על תיאטרון פלייבק. הפודקאסט זכה לתגובות חיוביות ואני נשאבתי לעולם הפודקאסטים כי הייתי חייבת ללמוד בזמן קצר איך מנהלים כזה דבר. בנוסף התחלתי לעבוד עם קבוצות תיאטרון ממקומות שונים בעולם והעברתי סדנאות לשחקנים בברזיל ובמקומות שונים בגרמניה. החיבור הווירטואלי המשמח ביותר היה עם קבוצת התיאטרון שלי, סטורי-ליין (story-lane, שנפגשה באדיקות מדי שבוע לסדנה וירטואלית והעניקה הרבה תמיכה לכל הנוכחים לאורך התקופה הלא פשוטה הזאת. בנוסף חזרתי ללימודי הגרמנית אחרי הפסקה ארוכה ואפילו התחלתי קצת לרוץ (לאט אמנם ולמרחקים קצרים) בפארק ליד הבית.\nבאיזו מידה את מרגישה שחזרת לשגרה? אלו היבטים הכי מאתגרים בתהליך החזרה לשגרה?\nלא חזרתי לשגרה כי השגרה שלי כללה עבודה במשרד ועכשיו כבר לא. נדמה לי שהשינוי הזה יוביל אותי לפיתוח העסק שלי, מה שיחייב שגרה מסוג אחר. יש אלמנטים שחשוב לי לשמר בתוך השגרה ושמרתי עליהם לאורך התקופה כמו למשל לעשות מדיטציה מדי בוקר ולתרגל יוגה לפחות פעמיים בשבוע.\nספרים שאני תמיד חוזרת אליהם: של ג׳ק קורנפילד ועל תיאטרון פלייבק\nחוכמה בדיעבד: מה את מבינה כעת על החודשים האחרונים ועל עצמך בתוכם שלא יכולת להבין או לדמיין בתחילת התקופה?\nהבנתי שעם כל התרגול הרוחני שאני עושה, אני עדיין נופלת למקומות של שיפוטיות ותסכול כשהדברים בעולם נראים לא טוב, אבל לשמחתי אני בדרך כלל תופסת את עצמי בזמן ומנסה לשנות. מבחינה מקצועית, לא יכולתי להאמין שאוכל ליהנות ולהיתרם כל כך מהנחיה ומהשתתפות בסדנאות אונליין של תיאטרון פלייבק. עכשיו ברור לי שאני אשלב את זה בעבודה השוטפת שלי בהמשך.\nהמלצות (מכל סוג) לתקופה?\nאני ממליצה על כיבוי כל הנוטיפקציות והסרה של אפליקציות בטלפון החכם שלכם. בתחילת המשבר התרשמתי שכולם מבלים זמן איכות עם עצמם ורק אני כל הזמן עסוקה במיליון דברים, לכן החלטתי לעשות צעד פשוט אך רדיקלי של צמצום זמן המסך שלי והתחלתי להרגיש שאני גם חווה קצת מהאיכות הזאת שכולם מדברים עליה.\nהמלצה נוספת היא לעקוב, לקרוא והאזין לג’ק קורנפילד (Jack Kornfield). ג’ק הוא מורה למיינדפולנס, פסיכולוג ונזיר לשעבר והוא מורה הדרך שלי בשנים האחרונות. המסרים שלו הם פשוטים אך מלאי תבונה ועוסקים בחמלה, קשיבות ואהבה: jackkornfield.com.\nיומן קורונה ברלין" }, { "title": "יומן קורונה ברלין: ״היה לי מאוד קשה להישאר אופטימי, אבל התמיכה מסביב מרימה אותי״", "date_published": "2026-10-08T17:54:07.680Z", "id": "https://www.spitzmag.de//magazine/covidiary-5/", "url": "https://www.spitzmag.de//magazine/covidiary-5/", "content_html": "מי אני, מאיזו שנה אני בברלין ומה אני עושה בעיר?\nשמי אבישר לב, עברתי לברלין בסוף 2012. לפני כשלוש שנים ייסדתי את Bands, שזו קהילה למוזיקאים חובבנים. הרעיון הוא פשוט: אנחנו מקבצים אנשים לפי הרמה והניסיון המוזיקלי שלהם ללהקת רוק שנפגשת במשך ארבעה חודשים לחזרות שבועיות קבועות באולפן ובהנחיה של מוזיקאי מקצועי. הלהקות מנגנות גרסאות כיסוי (covers) שהמנחה בחר בהתבסס על הצעות של חברי הלהקה, ואחת לארבעה חודשים הלהקה מקיימת הופעת סטודיו שאליה מוזמנים חברים, משפחה, קולגות וכו׳. Bands מחברת אנשים מכל העולם ומייצרת חוויות אישיות חזקות ומרגשות.\nמלבד זאת בישראל הייתי עורך דין וכאן בברלין אני עובד אצל עו״ד אילאיל פרידמן ועוזר לה לרכז ולענות על פניות של ישראלים.\nאיך תקופת הקורונה השפיעה ומשפיעה עליך ברמה האישית?\nברמה האישית תקופת הבידוד היתה לי לגמרי לא פשוטה. אני אדם של חוץ, של אנשים ומפגשים חברתיים, וכשהחלו לדבר על סגירה ובידוד חששתי מאוד. התחילה להיבנות בי תחושה של חרדה וחוסר אונים, בפרט בגלל שהכל קרה כל כך מהר. כמובן שלא יכולתי לנתק את החששות המיידיים מהחרדות הקיומיות שהרגשתי ביחס לעתיד של Bands, שזה באמת הדבר הכי גדול שעשיתי בחיים שלי לבד, ושהשקעתי בו את מירב מרצי, כוחי וכל המשאבים הנפשיים שעומדים לרשותי.\nבהתחלה עוד שקלתי לנסוע לישראל, כי חשבתי שאולי יהיה יותר טוב להיות קרוב להורים והמשפחה, אבל המשפחה שלי כאן, כלומר החברים שלי, המליצו לי בעדינות להישאר, ואני חייב להודות שבמבט לאחור זו היתה כנראה ההחלטה הכי נכונה מבחינתי. אני מרגיש שניצלתי ממש. אני לא נכנס להשוואות בין ישראל לגרמניה ולא מעניין אותי מחיר המילקי, אבל האופן שבו הדברים התנהלו כאן רק חיזק אצלי את התחושה שהמעבר שלי לברלין כנראה היה ההחלטה הכי טובה (אפילו שקשה) שעשיתי בחיי. התחושה הכללית שהתקבלה אצלי היא שהכל נעשה כאן באופן יותר מידתי ורגוע, כאשר לנגד עיני קובעי המדיניות עומדת אשכרה טובת הציבור. החל בהליך קבלת ההחלטות והמדיניות שננקטה, דרך ההבנה העמוקה שגרמניה היא מדינה דמוקרטית לטוב ולרע ואסור שהחלטות לצמצום או פגיעה בזכויות אדם בסיסיות כמו תנועה תעשנה בהיסח הדעת, אכיפה רגישה של ההנחיות, ועד הסיוע הכלכלי שניתן כאן לאנשים כמוני, במהירות הבזק ובלי לשאול יותר מדי שאלות. הרושם הכללי שהתקבל היה שהמטרה העיקרית של הגופים האחראים היא להרגיע ולנטוע אמונה שיש מי שדואג במקום לפמפם פחד ולהגדיל את אי הוודאות והיציבות שהמצב הביא איתו בכל מקרה. חשוב לי להדגיש שאני מדבר כאן מתוך החוויה וההתרשמות האישיות שלי.\n״המשפחה״\nאיך תקופת הקורונה השפיעה ומשפיעה עליך ברמה המקצועית?\nכמובן שבשל הבידוד הפעילות המרכזית שעליה מבוססת העבודה שלנו, שהיא המפגשים השבועיים באולפן, נעצרה לחלוטין וגם כל פעולות השיווק והגיוס של משתתפים חדשים הופסקו, דבר שהכניס אותי ואת הצוות למעין תחושה של חוסר אונים. כדי להרגיש קרוב הקמנו קבוצת ווטסאפ של כל החברים בקהילה (שמונה כעת יותר מ-40 משתתפים), שבה אפשר היה לשתף מוזיקה, קליפים, מידע, תמונות וכו׳.\nלאחר ההלם של ההפסקה התחלנו לחשוב בצורה יצירתית ויצרנו תוכן אינטרנטי כמו סדרת אינטרנט שקראנו לה Musical Quarantip (הקרדיט על השם המבריק מגיע למנהל המוזיקלי שלנו עמרי אברמוב) שהמנחים שיתפו בה טיפים מוזיקליים שימושיים לחברי הקהילה, סדנאות בזום ואפילו התחלנו פודקאסט שנקרא מוזיקאים בברלין אוכלים חומוס.\n2020 היתה (ואני מקווה שעדיין תהיה) שנת הפריצה של Bands. אחרי עבודה סיזיפית שלי ושל הצוות כולו נבנתה תחושה שהנה מתחילים לשים לב אלינו בעיר וזו היתה חוויה מרגשת ומעצימה. התחלנו לקבל קריאות לשיתופי פעולה ממוסדות מוזיקליים נחשבים בברלין כמו מתחם חדרי החזרות Noisy rooms. לאחרונה, וכמובן בכפוף להנחיות, חזרנו לנגן בחדרי החזרות ומעבר להתרגשות הגדולה שבה ההודעה הזו התקבלה בקרב חברי הקהילה, אנחנו בצוות גם רואים את הפוטנציאל שהתקופה הזו מביאה איתה לצמיחה וגדילה של הקהילה שלנו. הרבה אנשים ניצלו את הזמן בבידוד כדי לחזור ולעסוק באהבה הישנה שלהם - מוזיקה. כמו שאמר לי משתתף חדש לאחרונה: ״הבידוד גרם לי להוציא את הגיטרה מבידוד“.\nחודשי הבידוד היו מאוד קשים עבורי. אחרי כמעט שלוש שנים של עבודה על הפרויקט הזה, היו לי חששות רציניים שהכל יירד לטמיון. בכנות, היה לי מאוד קשה להישאר אופטימי. אבל התמיכה שקיבלתי מהאנשים סביבי - משפחתי, חברים, ובעיקר מהמשתתפים עצמם, לראות את השינוי ש-Bands הביא לחייהם ואת הקשר העמוק הזה של הקהילה שנוצרה, הרים אותי ונתן לי המון תקווה.\nישיבת צוות בזום\nמה הדבר הכי מבאס שהתבטל לך בגלל הקורונה?\nהאמת ששני דברים ממש ביאסו אותי - אחד היה ביקור בישראל לרגל יום הולדתי. לא הייתי שנים בישראל ביום ההולדת שלי ובאמת חיכית לחגוג הפעם עם אנשים שלא ציינתי איתם כבר שנים את יום ההולדת שלי.\nהדבר השני היה מחזמר שהיה אמור לעלות בשיתוף פעולה של עמותה ללימוד צרפתית ואחת הלהקות שלנו. אני מקווה שאולי לא אבדה התקווה שזה יקרה בשלב יותר מאוחר השנה.\nמה הדבר הכי משמח שקרה לך בזכות הקורונה?\nהדבר הכי משמח שקרה לי היה לגלות כמה החיים שבניתי כאן והמשפחה שבחרתי לי הם דבר מדהים ולא עניין של מה בכך. כולם היו כאן לצידי והיו רגישים למצב הרוח הקשה והחרדתי שהייתי נתון בו (ועדיין). זה והעובדה שיכולתי לצאת רגע מהבית ולשבת על גדות הלנדוור קנאל היו גלגל הצלה של שקט בתוך סערה של אי יציבות. זה המקום גם לציין כמה השייכות לקהילה הקטנה של דוברי העברית היתה עזרה ושימשה גב וגם דבר שאסור לזלזל בו. הרצון של אנשים פשוט לשתף ולעזור היה מדהים, בעיקר אלה שלקחו על עצמם לתרגם, להפיק ולהפיץ מידע והסברים.\nחוזרים לפעילות בהתאם להנחיות\nבאיזו מידה אתה מרגיש שחזרת לשגרה? אלו היבטים הכי מאתגרים בתהליך החזרה לשגרה?\nאני מרגיש שחזרתי לשגרה בשבעים אחוז. ההיבטים הכי מאתגרים הם תחושת הניכור הפיזי והפחד שאנשים עדיין חווים. קשה לראות אנשים מתלבטים אם להתחבק, או לראות את המסכות בכל מקום. כמובן שאני מאוד מתגעגע גם לחיי הלילה שלא חזרו - למועדונים ולמסיבות.\nהמלצות (מכל סוג) לתקופה?\nהפודקאסט של Jimmy Dore, סטנדאפיסט שעושה פרשנויות ביקורתיות על פוליטיקה אמריקאית.\nיומן קורונה ברלין" }, { "title": "יומן קורונה ברלין: ״הבנתי שבזבזתי המון זמן על בניית ׳שגרה׳ רק כי ׳צריך׳ כסף ויציבות״", "date_published": "2026-10-08T17:54:07.680Z", "id": "https://www.spitzmag.de//magazine/covidiary-20/", "url": "https://www.spitzmag.de//magazine/covidiary-20/", "content_html": "מי אני, מאיזו שנה אני בברלין ומה אני עושה בעיר?\nאני טל פליישמן, גרה בברלין מדצמבר 2018, אני מורה ליוגה, לומדת הדרכת פילאטיס כרגע וקלינאית תקשורת. אני גם עובדת ב״קומזיץ״ - ארגון של הורים ישראלים שרוצים שלילדיהם תהיה חוויה ישראלית.\nאיך תקופת הקורונה השפיעה ומשפיעה עלייך ברמה האישית?\nתקופת הקורונה בשבילי היא תקופה של צמיחה. הרבה פעמים אני מרגישה לא נעים להגיד ״אני אוהבת את הקורונה״ כי בכל זאת, זה לא בעל חיים, זו מגפה, אבל במהלך התקופה הזו הרגשתי שאני מצליחה לפתח את עצמי ואת הקריירה העצמאית שלי, מקבלת הצעות עבודה חדשות, פותחת אפיקים חדשים של עבודה ומבלה זמן עם אנשים שלא היה מזדמן לי בחיים לבלות כמות כזו של זמן איתם.\nבן הזוג (הגרמני חובב הפרטיות) שלי עובד מתשע עד שש בדרך כלל, וכשהתחילה הקורונה היינו ביחד שמונה חודשים ורק חודש עבר מאז שעברנו לגור ביחד. כלומר פתאום בבת אחת נהייתה אינטנסיביות מטורפת, שמעולם במהלך הקשר לא היתה. אני באופן אישי אוהבת קשרים אינטימיים שכאלה, אז היה לי נורא כיף ונראה לי שהקורונה קיצרה הרבה תהליכים בהיבט של הקשר.\nמסיבת יומולדת בבית, למרות הקורונה\nאיך תקופת הקורונה השפיעה ומשפיעה עלייך ברמה המקצועית?\nכיוון שאני עובדת עם חברות הייטק בתור מורה ליוגה, קיבלתי פתאום הצעות נוספות לקיים מפגשי אונליין כמורה ליוגה. הרבה מעסיקים הבינו שהעובדים ייכנסו לדיכאון אם המצב יימשך כך וכולם ייאלצו לעבוד מהבית במשך חצי שנה נוספת, וניסו למצוא פתרונות בצורת דאגה לעובדים, אם זה להזמין טייק אווי על חשבונם או לממן שיעורי יוגה אונליין. בנוסף, אני חושבת שאנשים שלא היו מוכנים לפני כן ולא היו פתוחים ליוגה, פתאום חיפשו מקור של הורדת מתח ולחץ ויצירת אווירה שונה בבית אחרי יום עבודה ארוך, אז סך הכל התקופה היתה חיובית מאוד.\nמה הדבר הכי מבאס שהתבטל לך בגלל הקורונה?\nאני חושבת שהיעדר טיסות זה הדבר שהכי קשה כרגע להתמודד איתו (אפילו שאחי גם גר בברלין). כבר נכתב כאן, שישראלים בחו״ל הרבה פעמים ״מכחישים גבולות״, תופעה שהיתה נשמעת לי מצוצה מהאצבע אם לא הייתי חווה אותה בעצמי. הכחשת גבולות או הכחשה גיאוגרפית בעצם אומרת שאנחנו אמנם גרים בברלין אבל בגלל הנגישות הגבוהה לקפוץ ״הביתה״ לישראל, אין לנו באמת תחושה של מרחק. לפני הקורונה הייתי מגיעה כל 3-4 חודשים לישראל: הייתי מסתפרת בישראל, הולכת לקוסמטיקאית, שיננית ורופאי שיניים ונשים. לא באמת העברתי את הכל לפה, וכשהתחילה הקורונה הבנתי שאין ברירה, צריך להתרגל למצב כי אנחנו לא יודעים מתי הוא יסתיים. התחלתי בלהסתפר אצל בן הזוג, ספר חובבן.\nבספטמבר אנחנו אמורים לטוס פעם שנייה ביחד לישראל לחתונה של חברה, ואנחנו מאוד מקווים שלא תבוטל הטיסה או שתהיה חובת בידוד.\nיוגה בחוץ, בהתחלה הייתי סקפטית\nמה הדבר הכי משמח שקרה לך בזכות הקורונה?\nהקמתי חדר יוגה/סטודיו קטן שיהיו בו שיעורים בעברית ובאנגלית. גם היה לי זמן ממש לחשוב על הקונספט והרעיון וגם לבצע. אני חושבת שבלי הקורונה היה לוקח לי שנה להתבשל עם הרעיון ועוד שנה לממש אותו.\nבנוסף, המשבר קידם תהליכים של דיגיטליזציה וטיפולים אונליין. אם עד עכשיו בישראל התנגדו לטיפולי קלינאות תקשורת אונליין, כי טענו שאין לזה אפקט טיפולי זהה, היום מקבלים את הטיפול מקופות החולים. כיוון שעלה הצורך בטיפולי אונליין דחופים, גייסו אותי ואני אמורה להתחיל את זה בקרוב, שזה מאוד משמח.\nעל המרפסת שטיפחתי בזכות הקורונה, ממש גננת במשרה חלקית\nבאיזו מידה את מרגישה שחזרת לשגרה? אלו היבטים הכי מאתגרים בתהליך החזרה לשגרה?\nלפני שהקורונה פרצה עבדתי בחברת חללי העבודה השיתופיים מיינדספייס, והיתה לי משמרת כל יום. הייתי אמורה לסיים חוזה במאי ולצאת אז לדרכי העצמאית, אבל לקורונה היו תוכניות משלה ויצא לטובתי שקיבלתי קורצארבייט ולא הייתי צריכה להגיע יותר שוב לעבודה. כך שבעצם השגרה שלי השתנתה מוקדם מהצפוי אבל כך או כך היתה משתנה במאי, כי אז תכננתי לצאת ממיינדספייס ומעבודה ״רגילה״ כשכירה.\nעכשיו כשאני עצמאית, ההיבטים של חזרה לשגרה הם בעיקר עקב פתיחת ה״יוגה רום״, כלומר, הנהלים כל כך מעורפלים ולא ברורים ואנשים רבים מעדיפים להיפגש בחוץ כי הם חוששים מגל שני, כך שגם אם עמדת בנהלים המעורפלים יכול להיות שלא תהיה לך עבודה בזמן הקרוב כי הלקוחות עדיין חוששים. כל החברים שלי מורי היוגה ובעלי הסטודיו שאני מכירה אומרים את אותו הדבר. לדבר הזה ייקח עוד זמן.\nחוכמה בדיעבד: מה את מבינה כעת על החודשים האחרונים ועל עצמך בתוכם שלא יכולת להבין או לדמיין בתחילת התקופה?\nאני חושבת שלמדתי שאין באמת דבר כזה ״שגרה״, אנחנו בונים לעצמנו את העולם ואנחנו אחראים במאה אחוז לאיך שהחיים שלנו ייראו. המון זמן בעברי בזבזתי על עבודות מלצרות, פקידות ועוד דברים שלא ממלאים אותי, ו״השגרה״ שאחזתי בה בגלל ש״צריך״ עבודה ו״צריך״ כסף ו״צריך״ ביטחון ויציבות, בעצם מנעה ממני לגדול, לקפוץ למים ולקחת אחריות במאה אחוז על מה אני רוצה בחיים שלי.\nמלמדת אונליין\nהמלצות (מכל סוג) לתקופה?\nקורס אונליין בUDEMY: למי שמשתעמם בקלות כשהוא יושב בבית, ממליצה מאוד למצוא דברים שתמיד חלמתם עליהם ולהגשים אותם. זה לא קל להתמיד לבד, אבל בסוף יש תחושת סיפוק.\nחשבון אינסטגרם לפילאטיס שאני לומדת ממנה המון וגם היא עושה שיעורים בימי חמישי בלייב: ashleydeleonpilates.\nההורים שלי גרים באשדוד, וכל סופ״ש שהייתי באה לבקר אותם, היה שיעור זומבה על חוף הים באוויר הפתוח, בדיוק בשקיעה. לרקוד מוזיקה לטינית בשקיעה זו תחושה עילאית בשבילי. כשהגעתי לברלין ניסיתי להגיע לאנשים הנכונים אבל המקסימום שמצאתי היה שיעורים ב״הולמס פלייס״. לאחרונה, במקרה נתקלתי בבחור שמעביר שיעורי זומבה בברלינר דום, ממש מול הקתדרלה, כל שלישי ושישי, בדרך כלל ב-18:30 (יש לו גם קבוצת וואצאפ). כשגיליתי את זה רציתי לצעוק לעולם אבל לא ידעתי כמה אנשים באמת מתחברים לזומבה. לתקופת הקורונה בכל אופן, זו הפעילות האולטימטיבית כדי להוציא אנרגיה, לרקוד, להזיע, וליהנות מהשמש הלא כל כך חמה לפעמים של ברלין.\nעם MOISHE HOUSE, ארגון יהודי שוויוני פה בברלין, היתה הפעם הראשונה שניסיתי להדריך יוגה בחוץ. לומר את האמת, היו לי הסתייגויות מלעשות יוגה בחוץ, בפארקים בברלין, מתוך מחשבה על כמה רוגע וביטחון התלמיד יכול לקבל במידה שאנשים יצפו בו או עוברי אורח יגיבו וכדומה. את הניסיון הראשון גם עשינו בברלינר דום, ובעקבות הניסיון המוצלח ייתכן שאעשה שיעור שבועי בימי שני בחוץ. אפשר ליצור איתי קשר דרך האתר שלי.\nיומן קורונה ברלין" }, { "title": "יומן קורונה ברלין: ״צמתי במשך שבוע, נהייתי יותר קשוב, התנסיתי בהנבטות ובאיסוף פטריות״", "date_published": "2026-10-08T17:54:07.680Z", "id": "https://www.spitzmag.de//magazine/covidiary-53/", "url": "https://www.spitzmag.de//magazine/covidiary-53/", "content_html": "מי אני, מאיזו שנה אני בברלין ומה אני עושה בעיר?\nמרט בלצר, בברלין מ-2016, הבעלים של חומוס Witz.\nאיך תקופת הקורונה השפיעה ומשפיעה עליך ברמה האישית?\nתקופה מעניינת וחדשה, הקורונה גרמה לי להיות יותר רוחני ויותר קשוב לעצמי ולקרוביי.\nסלט פירות\nאיך תקופת הקורונה השפיעה ומשפיעה עליך ברמה המקצועית?\nסגרתי את החנות שלי לחודשיים והיה לי זמן לנוח ולחשוב על הדברים שאני רוצה לעשות מעבר.\nמה הדבר הכי מבאס שהתבטל לך בגלל הקורונה?\nלא יכולתי לנסוע לחתונה של אחותי בניו יורק.\nהנבטות\nמה הדבר הכי משמח שקרה לך בזכות הקורונה?\nצמתי במשך שבוע ונולדו לי כמה רעיונות שאני רוצה לממש.\nהתנסיתי בהנבטות ובאיסוף פטריות, ובכלל צלילה למעמקי הדיאטה הטובה.\nבאיזו מידה אתה מרגיש שחזרת לשגרה? אלו היבטים הכי מאתגרים בתהליך החזרה לשגרה?\n90-80 אחוז שגרה. הכי מאתגר זה כל עניין המסכות, שמצד אחד אני מבין ומצד שני מאוד לא אוהב.\nמתבשל\nחוכמה בדיעבד: מה אתה מבין כעת על החודשים האחרונים ועל עצמך בתוכם שלא יכולת להבין או לדמיין בתחילת התקופה?\nנוכחות היא אינסופית.\nהמלצות (מכל סוג) לתקופה?\nלצום!\nיומן קורונה ברלין" }, { "title": "יומן קורונה ברלין: ״ילדתי יום אחרי היציאה מהסגר. הרחובות המלאים הלחיצו, רציתי להשתבלל בחזרה״", "date_published": "2026-10-08T17:54:07.680Z", "id": "https://www.spitzmag.de//magazine/covidiary-37/", "url": "https://www.spitzmag.de//magazine/covidiary-37/", "content_html": "מי אני, מאיזו שנה אני בברלין ומה אני עושה בעיר?\nאיליי צ׳סטר, בברלין מסתיו 2013, מוזיקאית: צ׳לנית, בסיסטית, זמרת וכותבת מוזיקה ושירים.\nאיך תקופת הקורונה השפיעה ומשפיעה עלייך ברמה האישית?\nהעובדה שהכל היה על הולד, או למראית עין הפסיק ובעבע מתחת לפני השטח, שיקפה את מה שהרגשתי בגוף: הבידוד החברתי התחיל בחודש האחרון של ההריון שלי, שבו גם ככה קשה לזוז, לפגוש אנשים, לעשן ולשתות. גם ככה נמנעתי, המוח לא ממש מפוקס על דברים שהם מחוץ לבייבי המתבשל. הרגשתי דווקא בסנכרון עם העולם והאנשים סביבי. התמלאתי תקווה מוזרה לשינוי חיובי עמוק באיך שהעולם מתנהל. הנה, הקפיטליזם הוא כל כך שברירי, אולי כדאי שנאמץ שיטה אחרת. ההישענות על סין כמייצרת הבלעדית כמעט של מוצרי צריכה, אולי הכלכלה תעבור לייצור מקומי. האוויר נקי כל כך, אולי האנושות תרגע מהצורך לזוז כל הזמן. איזה עולם מתהווה לו שהילד שלי עומד להיוולד אליו?\nאנה ואני\nאיך תקופת הקורונה השפיעה ומשפיעה עלייך ברמה המקצועית?\nבדיוק חזרנו מארבעה חודשים עמוסים באירועים ומוזיקה בישראל, אז לוח ההופעות בברלין לא הספיק להתמלא, כך שזה לא הלחיץ במיוחד כשהכל התבטל כי תכננתי להוריד הילוך בכל מקרה. ויותר מכך, התמלאתי התרגשות אמיתית והודיה על כך שאני כאן בברלין כשהעירייה החליטה לעזור לאמנים ועשתה את זה כל כך קל לקבל את העזרה הזו. אלו לא רק דיבורים אלא דאגה אמיתית. יש מקום לאמנים, הקול שלהם חשוב, וכך גם התפקיד שלהם במרקם החברתי והתרומה לחברה.\nמעבר לכך, הסגר הדגים לי איך זה להיות הרבה בבית עם תינוק עוד לפני שהוא נולד. התמלאתי הערכה וגם נשטפתי בגל של פומו לקולגות, אמנים שעשו את המעבר למרחב האינטרנטי. לא ראיתי אותי עושה סשן לייב, פשוט לא מצאתי כוח. לא הצלחתי לראות הופעה במחשב כמשהו נורמלי. לנגן לאוויר. חשבתי איפה לא צריך מרחב פיזי משותף עם קהל, איפה זה כן עובד - מוזיקה לסרטים. העמדתי אתר עם מוזיקה שכתבתי לסרטים מתוך כוונה ששם יהיה העתיד המקצועי-מוזיקלי שלי. הבנתי שהתעייפתי מלרוץ מהופעה להופעה, לסחוב ציוד ולבלות שעות בדרכים. עשיתי סוויצ׳ - אני אוהבת להיות בחוץ ולהופיע, הפידבק המיידי, האינטראקציה עם אנשים, אבל אולי זה יותר מדי בשביל מעט מדי.\nמה הדבר הכי מבאס שהתבטל לך בגלל הקורונה?\nאני מנגנת לרקדנים פעם בחודש. הם רוקדים קונטקט, שזה אלתור בתנועה תוך כדי מגע וסנכרון גופי עם עוד אדם, ואני מאלתרת על הצ׳לו עם לופר ואפקטים. המפגשים האלה תמיד ממלאים אותי ומרוממים את רוחי, מזכירים לי את הדבר הזה שהוא גדול יותר, מעבר לעצמנו, הרוח שמחברת בין כל הדברים בעולם.\nמתילדה ואני\nמה הדבר הכי משמח שקרה לך בזכות הקורונה?\nעוד בספטמבר הרגשתי תקועה אז הקמתי ״קבוצת חלומות״ - נפגשות כל שבוע ומגשימות חלומות אחת לשנייה, בעקבות הרצאת טד על כך שלפעול לבד או ״גישה חיובית״ הורג את החלומות שלנו, ואילו אנשים אחרים שרוצים מטבעם לעזור, יכולים לעזור לנו להגשים חלומות. אז ממפגשים פיזיים בבתים עברנו לזום, ואפילו שאין לנו כרגע עולם לפעול בו, אנחנו עדיין שמחות לתמוך אחת בשנייה. אחרי כל מפגש כזה חוויתי הקלה אדירה וסיפוק.\nמבחינה משפחתית, יש לי אחות בכל יבשת, מה שעושה את זמני השיחה לבלתי אפשריים. אחותי באוסטרליה גרמה לשאר להירשם לשיעורי ריקוד עם ראיין הפינגטון, הכוריאוגרף בין היתר של סיה. אז עכשיו יוצא שהאחיות שלי רוקדות בזום בזמן שאני מניקה בשעות הזויות.\nמבחינה זוגית, הזמן שרק שתינו היינו לבד בבית גרם לנו דווקא להתקרב אחת לשנייה, לפעול כיחידה משפחתית שהיא חדשה בעצם, כצוות פותר משימות. המשפחתיות החדשה מול זו הישנה עם ההורים, והמרחב שנוצר כמו לעשות ליל סדר בזום, ניטרלו את כל האנרגיות הטעונות של להיות עם המשפחה המורחבת באותו חדר או לקבל רגשות אשם על זה שלא באנו לישראל לחגוג ביחד - ופשוט להיות.\nחודש תשיעי\nבאיזו מידה את מרגישה שחזרת לשגרה? אלו היבטים הכי מאתגרים בתהליך החזרה לשגרה?\nנהייתי ללא ספק חרדה יותר, אבל גם מלאת תקווה. ילדתי את בני הבכור יום אחרי ״השחרור״, היציאה מהסגר, ונוצרה לנו שגרה אחרת לגמרי בלי קשר לקורונה. הכל התאפס. אני גם לא בטוחה לגבי העתיד המקצועי. אני בתהליך ״חשב מסלול מחדש״.\nבמרחב הציבורי דווקא לראות את הרחובות מלאים באנשים הלחיץ אותי, רציתי להשתבלל בחזרה. אני עדיין מייחלת לשינוי, שהמדיניות בכל העולם תתייחס לאקלים המשתנה, שתפעל לעבר שימור וקיימות. שלילד שלי ולילדים שלו יהיה כוכב לחיות בו.\nאיתמר ואני\nחוכמה בדיעבד: מה את מבינה כעת על החודשים האחרונים ועל עצמך בתוכם שלא יכולת להבין או לדמיין בתחילת התקופה?\nתמיד שיבחתי את החופש שברלין מאפשרת. אפשר להיות מי שרוצים, להתלבש, להגדיר, לבלות באיזו דרך שרק נבחר. אבל זה חופש שגם יוצר ריחוק: לא פעם מצאתי את עצמי היחידה שעוזרת לנערה שהתמוטטה בתחנת רכבת, או להומלסית שהיתה צריכה לעשות כביסה. בקורונה גיליתי שעם כל החופש שהעיר מציעה והריחוק כתוצאה מכך, קמו המון יוזמות לעזרה הדדית. דברים שתמיד חשבתי שיקרו בישראל - הערבות ההדדית המפורסמת - קרו דווקא כאן. בישראל נעצבתי לגלות שמזניחים את האמנים, העסקים הקטנים, את האנשים שצריכים עזרה.\nהמלצות (מכל סוג) לתקופה?\nהקשבתי להמון פודקאסטים. אני אוהבת במיוחד את ״חיות כיס״ של ״כאן״, שמסביר ומנגיש את הכלכלה לאנשים ״רגילים״. עוד פודקאסט אהוב ומרתק: invisibila של NPR, שמועבר על ידי שתי נשים וחוקר ומביא סיפורים על כל מיני תופעות שלא בהכרח רואים אותן.\nיומן קורונה ברלין" }, { "title": "יומן קורונה ברלין: ״יש איזו אופוריה קלה באוויר, מגרש המשחקים העירוני נפתח לו לאטו״", "date_published": "2026-10-08T17:54:07.680Z", "id": "https://www.spitzmag.de//magazine/covidiary-38/", "url": "https://www.spitzmag.de//magazine/covidiary-38/", "content_html": "מי אני, מאיזו שנה אני בברלין ומה אני עושה בעיר?\nאני שי לוי, במקור מרמת גן, הגעתי לגרמניה ב-2013 לניהול תנועת הנוער הוותיקה של הקהילה היהודית ZJD, ובשנים האחרונות אני גר בברלין, פעיל בתחום השפה העברית, עובד עם הארגונים הרשמיים של הקהילה היהודית וההסתדרות הציונית העולמית, ובקשר עם מורי העברית באירופה. הבחירה לגור בברלין קשורה לסביבה החברתית שלי, הנאות החיים שהעיר מציעה וכמובן בזכות ההזדמנות להכיר ולחוות שלל תרבויות, כך שזה מאזן את העיסוק היומיומי שלי בקהילות יהודיות, ישראל והשפה העברית.\nאיך תקופת הקורונה השפיעה ומשפיעה עליך ברמה האישית?\nשגרת חיי בשנים האחרונות כוללת בעיקר נסיעות, טיסות, מסעות וביקורים בקהילות יהודיות וקהילות דוברות עברית ברחבי היבשת. הקורונה תפסה אותי ממש לפני נסיעה מרגשת לארה״ב לכנס של הלימודים שלי. אני לומד בתוכנית אקדמית ייחודית לפדגוגיה של הוראת עברית כשפה שנייה באוניברסיטת מידלברי המהממת במדינת וורמונט, ארה״ב, אבל את הדוקטורט אני מקווה לכתוב כאן, וגם בנושאים של חינוך, קהילה והשפה העברית.\nלפתע הכל עצר כמעט באחת, ואלה שכמוני, מחוברים בווריד לטלוויזיה הישראלית (טעות מרה), כבר נכנסו ל״בידוד מרצון״ כך שהאקשן התחיל כבר בראשית מרץ. נוצרה לי הזדמנות להפר את הרגליי, לפרוק את הטרולי, להישאר בבית, לבשל לעצמי ולבסס לי סדר יום שכולל יציאה למרפסת וביום טוב כמו שאומרים, לתת כיף מרחוק לשכנים האהובים שלי מהבניין - אורי ובן. כן כן, זכיתי בשכנים ישראלים ומקסימים, איזה כיף לי, וזה ממש עזר בימים של ראשית המגפה. אגב, כעבור שבועיים, הכל התהפך שוב פעם.\nברחוב שלי אמנם פסקו קולות גלגלי המזוודות שמגיעות בימי רביעי ועוזבות בליל ראשון, אבל השכנים ודרי העצים ממלאים את החלל ברחשי הקיץ. היציאה חזרה לפארקים היתה בשבילי ובשביל חבריי ממש הצלה, מרגיש שאנחנו מזהים את המצב ומצליחים גם ליהנות וגם לכבד. כרגע יש איזו אופוריה קלה באוויר, מגרש המשחקים העירוני נפתח לו לאטו, וכך גם הצעדים של האנשים נעשים מעט יותר בטוחים שוב פעם, וזה ניכר. מקווה שלא נתבדה ממש בקרוב, ואינשאללה הקיץ יהיה מאוורר ומהנה, קיץ עם הפי הנד, בעיר שמורגלת בתיירות עזה בשנים האחרונות.\nחוגגים יומולדת לחברה באגם ואנזה\nאיך תקופת הקורונה השפיעה ומשפיעה עליך ברמה המקצועית?\nאז ביטלתי 12 טיסות מתוכננות למחצית הראשונה של 2020, שנה עגולה אך משונה, נכון?! וכעבור שבוע וחצי מתחילת הקורונה, העבודה שלי, שכבר התחלתי להתגעגע אליה, קיבלה תפנית מפתיעה, מאתגרת אך מרתקת מאוד. עם המעבר להוראה מרחוק, הבנו שצריך להקדים לעטוף ולתמוך במורי ומלמדי העברית סביב העולם. מצאתי את עצמי נשאב לתוך עולם הזום, מתכנן ומוביל יחד עם שותפים לעבודה שיושבים ברחבי התפוצות ובישראל מפגשים, סדנאות, הרצאות ואירועים תרבותיים רבים. למרות שאני מורגל בעבודה ולימודים בזום ובאינטרנט כבר כמה שנים, בכל זאת, לוקח רגע להסתגל לאינטנסיביות של המדיום, ורגע נוסף על מנת לחלץ את מה שאכן ניתן להפיק מהאנרגיה והקשב שהמפגש ברשת מזמן.\nכהרגלי, פניתי לחשוב על שלל רעיונות ליוזמות, פרויקטים ופעילויות, ואני משוכנע שחלקם ייצא לאוויר העולם ביום מן הימים.\nמה הדבר הכי מבאס שהתבטל לך בגלל הקורונה?\nנסיעה עם חברות לאיסטנבול. זה היה אמור להיות ההיילייט של 2020 מבחינתי, חופשה אורבנית אבל בווייב של קוקטיילים אדומים עם מטריות בימים, וסעודות סולטן וחפלות בלילות.\nארוחה בהפתעה לחברה ששברה את האף בזמן הבידוד\nמה הדבר הכי משמח שקרה לך בזכות הקורונה?\nהכי משמח - הפסקתי לאכול בחוץ וחזרתי לבשל! אפילו הכנתי חמוצים וגבינה, שוקולד ועוד ועוד. אבל גם גיליתי שכמו שיש לי משפחה גדולה ואוהבת בארץ, ובשעת קושי אוכל תמיד להישען עליה, כך גם פה, חברים טובים הם עוגן לחיים מאושרים. חגגנו יחד בערב פסח במתכונת מצומצמת וכך גם בשבועות, והיה נעים למרות המצב.\nחוכמה בדיעבד: מה אתה מבין כעת על החודשים האחרונים ועל עצמך בתוכם שלא יכולת להבין או לדמיין בתחילת התקופה?\nבאיזשהו מקום נתקלתי בציטוט הזה: מגפה היא שעתה היפה של המכשפה. מכשפה, שמורגלת לצעוד בדרכים צדיות, מוכנה ומזומנה לשעה שכזאת. אין לה טעם בהוכחת ההמון או בשמחה לאיד, רק הבנה תמה שכוח החיים הוא חזק, עוצמתי וסתגלן. כמו מכשפה שחיה חיים שלמים לצד ההמון, כך גם ההמון ישוב לנוע בדרכיו. וכאן בעצם טמונה הזדמנות.\nהתחברתי מאוד, וזאת גם התובנה שלי על התקופה, שיהיה בסדר, גם זה יעבור.\nבנויקלן. השראה: סיה\nהמלצות (מכל סוג) לתקופה?\nאני ממליץ על מסיבות ה״רולר דיסקו״ שאני מקווה מאוד שיחזרו להתקיים בקרוב, וגם על החפלה והמופעים של ג׳ודי לה דיוינה והכנופייה שלה, ועל החפלה הפואטית, גם ממליץ לחפש טיקטוקריות שמלמדות גרמנית - זה ממש אפקטיבי וממש כיף.\nואם יש לכם רעיון, יוזמה קיימת או דבר מה בפיתוח בתחום העברית, וטרם נפגשנו, דברו איתי בכיף, אולי נשתף פעולה.\nיומן קורונה ברלין" }, { "title": "יומן קורונה ברלין: ״השינוי הכי מבורך, שהיה צריך לקרות מזמן, זה קידום נושא הדיגיטל בגרמניה״", "date_published": "2026-10-08T17:54:07.680Z", "id": "https://www.spitzmag.de//magazine/covidiary-30/", "url": "https://www.spitzmag.de//magazine/covidiary-30/", "content_html": "מי אני, מאיזו שנה אני בברלין ומה אני עושה בעיר?\nאני יעל מיכאל, בברלין מ-2012, ומה שאני עושה בעיר משתנה ללא הרף. כרגע אני מלמדת מתמטיקה, מנהלת אירועים פרטיים בבר בנויקלן, עוזרת בהפקות וידאו, ולאחרונה הצטרפתי להנהלה של עמותת ״שלום רולברג״ שמקיימת מפגשים בלתי אמצעיים של מוסלמים ויהודים בשכונת רולברג בנויקלן.\nאיך תקופת הקורונה השפיעה ומשפיעה עלייך ברמה האישית?\nחוויתי את כל מגוון התגובות האפשריות לקורונה. בין זלזול מוחלט כלפי השמירה על הכללים ועד לאובדן משמעות והתקפי חרדה על קץ האנושות. בן זוגי איטלקי, והמידע שהגיע מהתקשורת האיטלקית (וכשאני אומרת תקשורת אני מתכוונת לאמא שלו) גרם לו להיות מאוד זהיר ונוקשה לגבי היגיינה וחשיפה לאנשים אחרים, מה שבהכרח חל גם עלי. מיומיום שמלא בטיולים ברחבי העיר, מצאתי את עצמי מטפסת על קירות הבית של פרנצ׳סקו, מנסה להסתגל למצב החדש. עקב הנסיבות החלטתי גם לעבור לגור איתו באופן רשמי.\nהקשר עם המשפחה דווקא התהדק\nאיך תקופת הקורונה השפיעה ומשפיעה עלייך ברמה המקצועית?\nהמילה ״השפיעה״ היא אנדרסטייטמנט. תקופת הקורונה טרפה את הקלפים עבורי.\nכל שיעורי המתמטיקה, שלפני כן לקחו חלק בכל קצות העיר - מרודאו עד מואביט - עברו לאונליין. זה איפשר לקיים יותר שיעורים ולחסוך את זמני הנסיעות. הופתעתי לגלות שחלק מהתלמידות שלי היו מרוכזות יותר כשראו אותי דרך מסך, כנראה אני יותר מעניינת כשאני מופיעה מולן מוקפת אור וצבעים. מצד שני, חסרה לי מאוד האינטראקציה האישית איתן.\nבניהול האירועים, הפסיקו להיכנס בקשות לקיום אירועים והיה בעיקר חוסר ודאות לגבי מה יהיה מותר ומתי, והעבודה ירדה לשעות ספורות בחודש.\nב״שלום רולברג״ התחלתי להתנדב בתחילת השנה. יונתן ויצמן, שמנהל את הפרויקט, יצא לחופשת אבהות והציע לי להחליף אותו בחודשים האלה. שמחתי מאוד על ההזדמנות. זה גרם לי לראות את הפרויקט מזווית חדשה לגמרי. נאלצתי להתמודד עם ביקורת על הפרויקט שאני מבינה אותה לחלוטין ומסכימה עם חלקה הגדול. פתאום להפוך לדמות פוליטית היה אתגר, אבל הצלחתי להרחיב משמעותית את כמות המתנדבים וגם לפתח תוכנית פעילויות לקיץ.\nפסטה הופכת להיות אחת מאבות המזון כשאת גרה עם איטלקי\nמה הדבר הכי מבאס שהתבטל לך בגלל הקורונה? מה הדבר הכי משמח שקרה לך בזכות הקורונה?\nאני מעדיפה לא להתייחס לזה כ״משמח/מבאס״. דברים פשוט השתנו. כל שינוי הוא טרגדיה וקומדיה יחד, לכל מטבע יש שני צדדים, לא? לדוגמא, המעבר לדירה המהממת של בן זוגי גם היתה פרידה קשה מהחדר שגרתי בו שלוש שנים. הירידה בעבודה עם האירועים היתה מחד ירידה בשכר ומאידך הפוגה שהייתי צריכה. ברולברג קיבלתי הזדמנות לחדד את הגרמנית המדוברת שלי, אבל יחד עם זאת התקצרה משמעותית חופשת הקיץ שלי.\nנסיעה ראשונה באובאן, שהי(ת)ה לפני המשבר המקום שביליתי בו כנראה הכי הרבה זמן אחרי הבית\nבאיזו מידה את מרגישה שחזרת לשגרה? אלו היבטים הכי מאתגרים בתהליך החזרה לשגרה?\nאני לא זוכרת איך להתלבש ל״בחוץ״. במשך כל התקופה הזאת שהיתי אצל פרנצ׳סקו והספיקו לי שני זוגות מכנסיים, שלושה סוודרים, כמה טישרטים, מגפיים וסניקרס שהבאתי מהדירה שלי. פתאום כשאני חוזרת לפגוש אנשים ונמצאת פעמיים בשבוע במשרד, אני צריכה להחליף בגדים בתדירות גבוהה יותר, ואני כבר לא זוכרת איך להרכיב תלבושות. יש את אלה שממש ניצלו כל יציאה מהבית להתגנדר ואני מאלה שממש לקחו את הפי׳גמה החוצה. מאמינה שאתאפס על זה בקרוב כשאסיים עם מעבר הדירה.\nפרנצ׳סקו הכניס את נושא טיפוח העור לחיי\nחוכמה בדיעבד: מה את מבינה כעת על החודשים האחרונים ועל עצמך בתוכם שלא יכולת להבין או לדמיין בתחילת התקופה?\nהקורונה ממש קידמה את נושא הדיגיטל בגרמניה. הדאטן-שוץ, עם כל הכבוד המגיע לו, שם הרבה מקלות בגלגלי האינטרנט הגרמני. עכשיו לא נותרה ברירה וכולם נאלצו להמציא את עצמם מחדש, למצוא כלים שעדיין מכבדים את כללי הפרטיות על מנת לתקשר עם עובדים, לקוחות, תלמידים, מטופלים ועוד. דבר שאיפשר לזרים, להורים, ולאנשים עם סטטוס פחות שגרתי קצת מרחב נשימה. שינוי מבורך שהיה צריך לקרות כבר לפני הרבה זמן. אין ספק שיש עוד הרבה מקום לשיפור אבל הצעדים לקראת זה הם התחלה יפה ואני שמחה עליהם מאוד.\nרצח נשים בישראל הפך להיות מאוד מטרגר עבורי. כל פעם שפורסם עוד שם של אישה שנרצחה - זה ממש שבר אותי, לקחתי את זה אישית כמי שחוותה קשר אלים ומתעלל. אני רוצה להגיד לכל מי שמחביאה את פרטי מערכת היחסים שלה בסודיות, כל מי שמרגישה שנורה אדומה שאמורה להידלק מסרבת לעשות כן, הסיכון לא פוסח על אף אחת, וזאת בוודאות לא אשמתכן, אתן בעלות ערך ומגיע לכן יותר. בבקשה פצו פיכן, דברו עם חברים, קבלו עזרה, יש הרבה גורמים שישמחו לעמוד לרשותכן (גם באנגלית). זה חשוב וזה מציל חיים גם אם זה לא נראה נחוץ כרגע.\nככה נראה שיעור מתמטיקה אונליין\nהמלצות (מכל סוג) לתקופה?\nאפליקציה ששמה Brilliant מציגה קונספטים מתמטיים מורכבים באמצעות חידות חכמות וגרפיקה חמודה. לחובבי הז׳אנר.\nאפליקציה בשם Spaceteam למשחק בין חברים שנמצאים באותו חדר - מדמה סימולציה שבה חברי צוות מנהלים חללית, נותנים ומבצעים פקודות בזמן אמת ומתמודדים עם אסטרואידים וחורים שחורים. קיים בכל שפה!\nיובל מנדלסון, שרבים מכירים אותו מהניינטיז בתור הסולן של שייגעצ, בילה את ארבע השנים האחרונות בתור מורה לאזרחות ולכבוד סיום הקריירה החינוכית שלו, משחרר אלבום שקוראים לו ״הכנה לבגרות באזרחות״ שבו הוא כותב ומלחין מתוך נושאים שמופיעים בספר האזרחות שנלמד בבתי הספר בישראל. בינתיים כל סינגל ששוחרר - זהב.\nדוברים ודוברות גרמנית? בואו להתנדב ב״שלום רולברג״!\nיומן קורונה ברלין" }, { "title": "יומן קורונה ברלין: ״בדיעבד נראה שזו היתה תקופה מעצבת לזוגיות שלנו״", "date_published": "2026-10-08T17:54:07.680Z", "id": "https://www.spitzmag.de//magazine/covidiary-17/", "url": "https://www.spitzmag.de//magazine/covidiary-17/", "content_html": "מי אנחנו, מאיזו שנה אנחנו בברלין ומה אנחנו עושים בעיר?\nאנחנו דנה שטיינברג ואור יערי, שנינו הגענו לברלין באותו השבוע בסוף נובמבר 2017, בנפרד. הכרנו כאן לפני כשנה וחצי בארוחת שבת של צוזאמן. אור עובד כמתכנת ודנה עובדת כגננת בגן של הקהילה היהודית וצלמת.\nאיך תקופת הקורונה השפיעה ומשפיעה עליכם ברמה האישית?\nבינואר האחרון אחרי חיפושים ממושכים מצאנו דירה לעבור אליה. הדירה היתה ריקה והצלחנו לסיים לבנות מטבח ולסדר בעיות שהיו בה ממש שבועיים לפני הסגר. עוד לא הספקנו לארח אף אחד וכבר אסור היה לארח כלל.\nקצת אחרי המעבר נסענו עם ההורים של אור לצפון איטליה. הקורונה כבר היתה בחדשות ובחרנו לעטות מסכות בשדה התעופה ובמטוס. אנשים הסתכלו עלינו מוזר וזה היה מאוד לא נוח, אבל החשש שלנו כבר היה גדול. במהלך הטיול הסתובבנו במחוז ברמו ובמילאנו ואפילו היינו בכנסייה ולחצנו ידיים למתפללים. קשה לחשוב על האסון שפקד את האזור שבועיים אחרי הביקור.\nהחיים בבית לא תמיד היו פשוטים, תאונה של אור עם כוס יין הביאה אותנו בשיא הסגר והלחץ לביקור בחדר מיון לטובת תפרים בשתי כפות הידיים. אור היה צריך להיכנס לבד ואני נאלצתי להישאר ולחכות בחוץ. ייאמר לזכות הצוות בחדר המיון, שהיה די ריק, שהם דיברו אנגלית וטיפלו באור במסירות ובמהירות. התאונה הציבה לנו אתגרים חדשים כזוג. אור היה די מנוטרל ולא יכול היה לעבוד ולעשות הרבה פעולות בסיסיות. כל האירוע היה מתסכל לשני הצדדים אבל נראה שיצאנו ממנו מחושלים וחזקים.\nבמילאנו, רגע לפני\nאיך תקופת הקורונה השפיעה ומשפיעה עליכם ברמה המקצועית?\nבשבועיים שאור היה עם התפרים הוא לא יכול היה לעבוד, מה שהוסיף לתחושת התסכול שלו בעקבות הפציעה. בשאר הזמן הוא עבד מהבית, מה שגרם לשולחן המחשב שלו להיות עמוס מאוד. אל עמדת הגיימר המדוגמת נוספו עוד שני מחשבים ועוד מקלדת ועכבר, מה שיצר חוסר הבחנה בין עבודה לפנאי. העבודה מהבית היתה בהתחלה די מאתגרת בגלל הסחות דעת רבות, אך עם הזמן אור למד למצוא את את היתרונות שבה. היתה חסרה בעיקר העבודה הקרובה עם הצוות והשיחות פנים אל פנים כמו גם ארוחות הצהריים המשותפות. בשלושת השבועות האחרונים המשרד של אור נפתח מחדש והוא עובד חלק מהימים מהבית וחלק מהמשרד.\nהגן שלי נסגר באמצע מרץ כמו שאר הגנים בברלין, ממש אחרי חגיגות הפורים. בהתחלה עוד היתה תורנות של גננות לילדים שההורים שלהם חייבים לעבוד, אך אחרי יומיים התברר שהיה מקרה קורונה בגן והגן נסגר עד אחרי הפסח. את התקופה ניצלתי להכין חומרים לפעילויות לילדים, לאסוף ולשלוח רעיונות ליצירות לילדים, העברתי קבלות שבת בזום, ולאחר מכן גם מפגשי בוקר בזום. המפגש עם הילדים בזום היה מרגש ממש, קיבלתי את הקבוצה הזו כשהם היו תינוקות ועכשיו הם כבר בני שלוש. הגעגועים לילדים היו לפעמים קשים מנשוא. בגן היתה גם דרישה לדווח על כל הפעילות שנעשתה בזמן הסגר לטובת הילדים ועם הילדים, והגננות נדרשו לעבוד מהבית כמה שניתן. כיוון ששנינו המשכנו לעבוד מהבית, ההכנסה של שנינו לא נפגעה.\nמה הדבר הכי מבאס שהתבטל לכם בגלל הקורונה?\nבתחילת מאי היינו אמורים לנסוע לאמסטרדם לסוף שבוע לכבוד יומולדת 30 של אור. הנסיעה תוכננה זמן רב מראש אבל די מהר הבנו שלא תהיה ברירה ונאלצנו לבטל. במקום עשינו לנו יום כיף בגנים הבוטניים שהיה אחד האתרים הבודדים שנפתחו אז. אור קיבל הרבה מתנות שנשלחו מהמשפחה בארץ, ואפילו היתה לו מסיבת הפתעה בזום עם החברים מהארץ שהתארגנו כדי לשמח אותו בתקופה המורכבת הזו. כאן חגגנו עם חברים בפארק על שמיכות פיקניק והיה כיף גדול.\nבאמצע אפריל אחי הגדול, שגם הוא חי בברלין, חגג 40 אביבים. חלק מהחגיגות המתוכננות היתה חופשה משפחתית באתונה עם ההורים והאחים מהארץ. אחי ואני תכננו אחרי החופשה ביוון לנסוע לארץ לעוד כמה ימים ולהפתיע את המשפחה והחברים בקיבוץ. החופשה התבטלה בעצב רב וכרגע מתוכננת אחת חלופית במידה שיתאפשר. ביום ההולדת של אחי הכל היה סגור והסגר היה בשיאו, ולא נשאר לנו אלא להפתיע אותו בבית עם בלונים, מתנות חיבוקים ועוגיות.\nאור פצוע וחבוש אחרי ביקור בחדר מיון\nמה הדבר הכי משמח שקרה לכם בזכות הקורונה?\nאנחנו מרגישים שהקשר שלנו מתחזק ומתחשל, בזכות הקשיים שהיו לנו למדנו לתפקד ביחד יותר טוב ולחלק עבודה בצורה יותר טובה ויעילה. למדנו להכיר אחד את השנייה טוב יותר. למדנו בתוך סיר הלחץ הזה לאהוב, לסלוח לאחר ולעצמנו והשתדלנו להיות פחות שיפוטיים. למדנו לאפשר לכל אחד זמן לבד עם עצמו, ומקום פרטי להירגע בדרך המתאימה לו. במהלך התקופה הזו עצרנו פעמים רבות להודות על העובדה שאנחנו ביחד, שיש לנו אחת את השני, יש לנו בית ואוכל ואינסוף דרכים להעביר את הזמן. למדנו להעריך את הדברים הקטנים כמו יציאה לפארק הסמוך, ישיבה בשמש וארוחה טובה, כמו גם דברים גדולים כמו זוגיות, חברים טובים ומשפחה. יצא לנו להודות גם על כך שאנחנו בברלין ולא בארץ בתקופה הזו. על אף הגעגועים למשפחה ולחברים, שהתחזקו בתקופה הזו, ברלין איפשרה דברים רבים שבארץ לא היו בני ביצוע.\nבאיזו מידה אתם מרגישים שחזרתם לשגרה? אלו היבטים הכי מאתגרים בתהליך החזרה לשגרה?\nאור עובד חלק מהימים מהמשרד וחלקם מהבית, בגלל שהמשרד קרוב מאוד הוא מעדיף רוב השבוע ללכת למשרד ולא להישאר לעבוד מהבית. בינתיים בצוות שלו מדברים יותר על אימוץ העבודה מהבית כחלק יותר גדול.\nהגן נפתח בהדרגה מסוף אפריל. פחות או יותר מאמצע מאי חזרתי לעבוד מדי יום. בשבועיים האחרונים חזרו כל הילדים לגן, הפגישות היו מרגשות אך גם מאתגרות. לקבל ילדים אחרי שלושה חודשים בבית זה לא פשוט אך נראה שהילדים מתאקלמים מהר. זהו החודש האחרון שלי איתם ובקרוב הם יעברו לגן של הגדולים, אז אני מנסה ליהנות מהזמן שנשאר לנו יחד.\nזה רק משחק: פנדמיק, מומלץ\nחוכמה בדיעבד: מה אתם מבינים כעת על החודשים האחרונים ועל עצמכם בתוכם שלא יכולתם להבין או לדמיין בתחילת התקופה?\nנראה שהתקופה היתה תקופה מעצבת לזוגיות שלנו. התאפשר לנו סוף סוף להיות לבד ביחד, החיים שלנו עד אז היו מרדף בלתי נגמר אחרי עבודה, דירה, נסיעות, חברים. בזמן הקורונה התאפשר לנו לעצור ליהנות ממה שיש, לעצב את הבית לטעמנו, ללמוד לעבוד יחד כצוות, להיות שם אחד בשביל השני וללמוד על הצרכים שלנו כזוג. מהבחינה הפרקטית קנייה של נוזל חיטוי וסבון ידיים רפואיים בכמות גדולה מראש (לנו הספיק בקבוק של חצי ליטר מכל אחד) עזרו מאוד להמשך התקופה.\nהמלצות (מכל סוג) לתקופה?\nאחד הדברים המרכזיים והשימושיים בבית היתה לא אחרת מהרינג של נינטנדו סוויץ’! הרינג היא טבעת פילאטיס אליה מתחבר השלט של הנינטנדו ואיתפ משחקים במשחק מותאם ועל הדרך גם עושים ספורט! מצאנו את עצמנו מכניסים מדי יום אימון של כמעט שעתיים כל אחד, ומאזנים כך את ההכנסה הקלורית שעלתה כי לא הפסקתי לבשל (זה המקום להודות לקבוצת אמהות מבשלות בברלין שהיתה פעילה מאוד בתקופה האחרונה ועזרה לפצח כל מיני מתכונים ולגלות היכן יש שמרים טריים בברלין).\nפאנדמיק! משחק שולחן העוסק במגפות שמתפרצות בכל העולם ובצוות המומחים שמנסה למגר אותן, נתן קצת תקווה שאולי בסוף זה ייגמר ויחלוף.\nעציצים, אין סוף עציצים. הקמתי גינה מפוארת במרפסת ובמטבח ולא פעם שקעתי במילוי מדיטטיבי של אדניות ובשיחה ערה עם שיח עגבניות פוחז. זה הוסיף ירוק וצבע לעיניים וללב.\nיומן קורונה ברלין" }, { "title": "יומן קורונה ברלין: ״פתאום כל העולם בעצם נמצא במצב שאני נמצאת בו כבר שנים״", "date_published": "2026-10-08T17:54:07.680Z", "id": "https://www.spitzmag.de//magazine/covidiary-2/", "url": "https://www.spitzmag.de//magazine/covidiary-2/", "content_html": "מי אני, מאיזו שנה אני בברלין ומה אני עושה בעיר?\nשמי דניאל מלכה ואני צלמת וציירת. הגעתי לברלין בתחילת 2013, ובין לבין גרתי גם שלוש שנים בהמבורג. כיום גרה עם עילעיל בת הזוג שלי וסופי הכלבה.\nאיך תקופת הקורונה השפיעה ומשפיעה עלייך ברמה האישית?\nכשגרתי בהמבורג, לפני כחמש שנים, עברתי תקיפה ואחריה התפתחה אצלי אגורפוביה - הפרעת חרדה המתבטאת בפחד במקומות בהם יש חשש להילכד או שלא תהיה אפשרות לקבל עזרה במקרה חירום. בפועל זה אומר שהפסקתי לצאת מהבית. בהתחלה לא יצאתי כמעט בכלל, ובשנתיים האחרונות אני יוצאת עם אנשים ולפעמים גם לבד, אבל עדיין נמנעת ממקומות הומים.\nפתאום כל העולם בעצם נמצא במצב שאני נמצאת בו כבר שנים - לא יוצאים מהבית, מחפשים פתרונות יצירתיים להעביר את הזמן, שוקעים פנימה למחשבות ורבים מבודדים לגמרי או סגורים 24/7 עם בני משפחה. עבור שאר העולם ההחלטה הזאת הגיעה מלמעלה ועבורי מתוך הפחד שלי, אבל שניהם משתקים בעיניי באותה המידה.\nאני לא בנאדם של בית, אני צריכה הרבה אור והתרחשויות. עד עכשיו אני מרגישה לפעמים כמו ילדה שרואה דברים בפעם הראשונה כשאני יוצאת מהבית. במשך זמן רב הרגשתי כמו חייזר שנחת בכוכב של בני האדם, אבל פתאום אני שומעת עוד ועוד קולות דומים לשלי ומרגישה שהנה, העולם משתנה ומתיישר קצת יותר אליי וזה מאוד משמח.\nסופי מלמדת אותי על אומץ כשמנסה שוב ושוב להיכנס למים\nזו תקופה בה אני מצליחה לצאת הרבה יותר ולהתמודד עם פחדים שהכתיבו את שגרת החיים שלי מזה שנים. אני זוכרת ערב אחד בו יצאתי לטיול עם הכלבה, הרחובות היו שוממים והייתי מאוד לחוצה, ופתאום החלו מחיאות כפיים שהדהדו בכל הרחוב. היה לי כמובן ברור שאלה מחיאות כפיים לרופאים העוסקים במלאכת הקודש עכשיו, אבל לרגע דמיינתי את המחיאות האלה בשבילי על כך שאני מתמודדת עם הפחדים שלי, והתמלאתי גאווה.\nגם לעילעיל פתאום לא היתה שגרה ומצאנו את עצמנו ביחד כל הזמן. הרבה מהזמן הזה היה נהדר והעמיק מאוד את הקשר שלנו. יכולנו להיות ביחד מבלי לחשוב על מה צריך לעשות ולאן ללכת. פתאום לא היו סיבות לצאת והתשובה על השאלה ״מה עושים עכשיו״ כבר כאילו הוחלטה בשבילנו - אנחנו כאן ביחד ואנחנו צריכות לעשות מזה משהו טוב.\nאני מודה מאוד על כך שעילעיל לצדי בתקופה המשוגעת הזאת כי בלעדיה הייתי נורא לבד, אבל לא היו הרבה אינטראקציות חברתיות אחרות וזה לא היה פשוט.\nאיך תקופת הקורונה השפיעה ומשפיעה עלייך ברמה המקצועית?\nממש לפני תחילת הקורונה חזרתי לעבוד מהבית אחרי הרבה שנים בהן לא עבדתי כלל. אחרי שסיימתי את הפרויקט הראשון חשבתי להמשיך או לחפש עבודה בבית קפה בסביבת הבית כי כבר הרגשתי שאני יכולה לעמוד בזה, אבל הכל כבר היה סגור ולא היה לאן לפנות. בהתחלה הרגשתי שאני מאבדת מומנטום חשוב, אבל עם הזמן הבנתי שהעולם ממשיך וגם אני, כך שיהיו עוד הזדמנויות.\nטיול בגרונוולד\nמה הדבר הכי מבאס שהתבטל לך בגלל הקורונה?\nאירועים שמאוד משמחים אותי התבטלו כמו ערבי סטוריטלינג, תערוכות, ומשחקי רולר דרבי של עילעיל.\nאמא שלי ואחותי תכננו להגיע לבקר אותי וזו היתה אמורה להיות הפעם הראשונה שאחותי מבקרת אותי מאז שעזבתי את הארץ. רציתי שהן יראו את החיים שלי פה ויפגשו אנשים שחשובים לי. מאוד התבאסתי שהביקור ייאלץ להידחות מבלי שיש לי תאריך חדש לצפות לו.\nמה הדבר הכי משמח שקרה לך בזכות הקורונה?\nפתאום הכל קורה אונליין! מסיבות, אירועים, הרצאות, דיונים, אימונים, טיפולים פסיכולוגיים… הרגשתי מאוד מנותקת וחסרת אמצעים לפני שכל זה קרה, ועכשיו הכל מתקיים בזום. אני מאוד שמחה על האפשרות לקחת חלק מרחוק ואני מקווה ומעודדת שימשיכו להציע יותר ויותר אפשרויות אונליין בתחומים שונים גם אחרי שתחלוף המגפה.\nאלטה נציונל גלרי\nבאיזו מידה את מרגישה שחזרת לשגרה? אלו היבטים הכי מאתגרים בתהליך החזרה לשגרה?\nאין הרבה הבדל בין השגרה שהיתה לי לשגרת הקורונה. השגרה שהייתי בה היא שגרה שאני מנסה לצאת ממנה, והקורונה דווקא עזרה לי בזה. העובדה הפשוטה שיש פחות אנשים ברחוב מאפשרת לי לאזור יותר אומץ ולצאת מהבית מבלי להיות משותקת מפחד.\nאני לא רוצה לחזור לחיים שהיו לי לפני ההסתגרות שלי. אני בהחלט רוצה לחזור להיות פעילה ועצמאית יותר ואני משקיעה את כל משאביי כדי לעשות את זה, אבל אני רוצה חיים אחרים. רגועים יותר, אחראיים יותר, בהם אני קשובה יותר לעצמי בלי מרדפים מיותרים.\nחוכמה בדיעבד: מה את מבינה כעת על החודשים האחרונים ועל עצמך בתוכם שלא יכולת להבין או לדמיין בתחילת התקופה?\nאני חושבת שהרבה מהשיעורים שהייתי יכולה ללמוד בגלל הקורונה כבר הכרתי, כי כאמור אני במצב מאוד דומה כבר תקופה ארוכה בה היה לי הרבה זמן למחשבות והרהורים, אבל הם כן קיבלו תיקוף בזמן של משבר עולמי שכזה.\nמעבר למה שכבר הכרתי, נוכחתי כמה קשה להיות ביחד כל הזמן, במיוחד כשאין שגרה או עיסוקים חשובים. זוהי לא סיטואציה שמכינים אותנו אליה. אני מבינה יותר כמה חשוב ללמוד לתקשר בצורה בונה ועושה מאמצים גדולים לשקף את רגשותיי במתינות תוך הקשבה אקטיבית. הסיטואציה האינטנסיבית הזו יכולה להציף הרבה רגשות קשים וקונפליקטים, ולכן עלינו לפתח כלים חדשים להתמודד איתם בתוך המצב החדש.\nלצד הקושי, נוכחתי גם עד כמה קונפליקטים הם חלק חשוב בזוגיות והתמודדות נכונה איתם יכולה להעניק יתדות חזקים מאוד לקשר. הקונפליקטים נובעים מהבדלים ברצונות ובתקשורת, אבל גם עוזרים לחשוף וללבן אותם ולמצוא את הדרכים שמתאימות לשתינו. תוך כדי התהליך אנחנו נדרשות להסתכל עמוק לתוכנו וזוכות להכיר את עצמנו ואת הפרטנר.ית שלנו טוב יותר.\nחלון ראווה בשכונה\nהמלצות (מכל סוג) לתקופה?\nבגלל שאני ועילעיל בילינו המון זמן יחד, התחלנו להמציא כל מיני דרכים להעביר את הזמן. אחת מהן היא משחק בו אחת מאיתנו סופרת עד 10 בלופ (כמו הא’-ב’ בארץ עיר), השנייה אומרת סטופ, ולפי המספר שיוצא שואלת שאלות, למשל: ספרי לי על חמישה חלומות שהיית רוצה להגשים, שלושת האירועים המשמחים ביותר בחייך, שמונה מאכלים אהובים וכו’. אפשר לשחק את זה גם עם קלפים ופשוט לשלוף קלף מהחבילה שיכריע את המספר. גם כשלפעמים אנחנו חושבים שאנחנו מכירים מישהו כל כך טוב, עדין אפשר ללמוד הרבה דברים אחד על השנייה.\nאמצו כלב! כידוע כלבים הם החברים הכי טובים. הם אוהבים, מצחיקים, דואגים, נותנים לחיים שלנו משמעות ויהיו שם ללוות אותנו גם במשברים הכי קשים. הם יתנו לנו, גם כשאנחנו לא בדיוק רוצים, סיבה לצאת מהבית. להביא את הכלבה שלי מהארץ היה המתנה הכי גדולה שנתתי לעצמי לפני המשבר הזה.\nהמלצות נטפליקס: I Am Not OK With This - על נערה המתמודדת עם התקפי זעם שמגלה שיש לה כוחות על הרסניים, וגם Tales of the City 2019 המתארת את חזרתה של הגיבורה אל הבניין והאנשים בסן פרנסיסקו אותם עזבה.\nיומן קורונה ברלין" }, { "title": "יומן קורונה ברלין: ״כמעט כל שיחה עם סבתא נגמרת ב׳מקווה שנספיק עוד להתראות׳, ומציפה אותי דמעות״", "date_published": "2026-10-08T17:54:07.680Z", "id": "https://www.spitzmag.de//magazine/covidiary-45/", "url": "https://www.spitzmag.de//magazine/covidiary-45/", "content_html": "מי אני, מאיזו שנה אני בברלין ומה אני עושה בעיר?\nאני נופר מש, ברלינאית טרייה, חובבת כתיבה, גינון ויהודית רביץ. לומדת ומלמדת יוגה. עברתי לברלין לפני שבעה חודשים.\nלפני שלוש שנים הכרתי את עודד בן זוגי בחתונה בישראל. זה סיפור אהבה שהתחיל בזוגיות מרחוק עד שנסעתי אליו לניו יורק, שם הוא חי. אחרי תקופה לא ארוכה שם החלטנו להתחיל במסע משותף יחד ולעבור לברלין. הרעיון התבשל הרבה זמן וזאת היתה חוויה מוזרה עבורי. חייתי כמעט שנתיים בהרגשה שהכל זמני. לא כאן ולא שם, ולא בארץ, אז… נסעתי להודו.\nזה היה הדבר הכי טוב שעשיתי בשביל עצמי. נסעתי לבד. נרגעתי, חשבתי, טיילתי ועשיתי קורס מורים ליוגה. חייתי בקצב ההודי שהוא לגמרי הקצב בשבילי.\nכשחזרתי לניו יורק הרגשתי כמו צב במרוץ סוסים. היתה תקופה מאתגרת. כעבור כמה חודשים שעיקרם ארגונים למעבר, ארזנו את הבגדים ואת הכלבה שלנו ג’וי והגענו לברלין.\nבתוכנית: יוגה-סביח. וביותר ריאלי: סביחייה ידי עודד ויוגה שלי.\nאני אוהבת לחפור ולחקור ועוד לפני שהגענו לעיר הגוגל מפס שלי היה מלא בנקודות כחולות, הקלסר היה מוכן עם כל המסמכים הדרושים כדי לתקתק ענייני בירוקרטיה והתוכניות שלי מסודרות טיפ-טופ! אממה… ברלין. לא תקתוק ולא נעליים. שאנטי שאנטי… מקצב ניו יורקי לקצב ברלינאי - פתאום הכל בסלואו מושן. הפכתי לצב במרוץ חלזונות. אז זרמתי והתחלתי לזחול. למדתי גרמנית אצל מורה מדהים (עומר ארד - ממליצה), במקביל עבדתי כמלצרית במשרה חלקית ובחיפוש דירה במשרה מלאה (עדיין מועסקת שם) והתחלתי ללמד יוגה.\nסלפי לאמא\nאיך תקופת הקורונה השפיעה ומשפיעה עלייך ברמה האישית?\nכמו כולם, עברתי את שלב החרדה והדאגה מהלא נודע. מחשבות קיומיות ומיני ציטוטים של חכמים סינים על מהות החיים. אבל עם זאת, משהו בעצירה הכפויה, במיוחד בתקופת המעבר לחיים החדשים, הוביל אותי להשלמה מהירה עם המצב. הבנתי שהקורונה עצרה לי את החיים בזמן. מהרגע שהגעתי לברלין נכנסתי ללופ לימודים, עבודה ותיזוזים בין משרדי בירוקרטיה למיניהם ובקושי היה לי זמן לעצמי, ואני בנאדם שמאוד צריך את זה. ואז, מ-200 קמ״ש ירדתי ל-20. איזי, שקט, בית, כמו שאני אוהבת. לצד המחשבה המטרידה על המתרחש בעולם, חזרתי לכתוב, קראתי ספרים, תרגלתי יוגה, טיפחתי את גינת המרפסת שלי, עיצבתי מחדש את הדירה בערך פעם בשבוע (מחכה לבית ריק ומסתערת - מתחביביי). עודד ואני זכינו לזמן זוגי וגם ידענו למצוא את הפינות שלנו. בערבים הוא היה בשיחות זום עם החבר’ה שלו שמפוזרים בעולם ואני הייתי שמה לעצמי מוזיקה ורוקדת. לפעמים הוא גם זרם איתי בעמידת שש על אקרו-יוגה (ותודה לקורונה). בעיקר טיפחנו את התחביב המשותף שלנו - אוכל. הוא מבשל ואני אוכלת. והיו גם הרבה ניסויי סביח ואני הייתי השפן בר המזל. בשלב מסוים שמתי סוף לדבר כשהבנתי שעם כל הכבוד לעסק, השפן עוד דקה הופך לפיל.\nאני חושבת שזו תקופה שתיזכר לטובה. היא לא היתה פשוטה בכלל והיו רגעים היסטריים, אבל סה לה וי. גם בלי הקורונה יש כאלה. היופי הוא שאנחנו יכולים לשלוט בהם ולהרגיע את עצמנו.\nזוגיות תומכת\nאיך תקופת הקורונה השפיעה ומשפיעה עלייך ברמה המקצועית?\nחיפושי סטודיו להשכרה לשיעורי היוגה נעצרו והעבודה שלי במסעדה נפסקה, אבל לשמחתי היה ביקוש לשיעורים שהעברתי אונליין. למרות שרוב התוכניות שלי שהיו מסודרות כל כך יפה במחברת נעצרו, אני מרגישה שהרווחתי מהתקופה הזאת. דייקתי עם עצמי את הדרך שלי להדריך ולהסביר בפירוט כל תנוחה ונשימה בזכות השיעורים מרחוק. וגם היה לי הרבה זמן לתרגל, לקרוא וללמוד בעצמי.\nמה הדבר הכי מבאס שהתבטל לך בגלל הקורונה?\nנשיקות וחיבוקים למשפחה בארץ ולחברים שלי שאני מתגעגעת אליהם מאוד. וגם חופשה בסיני. חיכיתי לזה כל כך הרבה זמן. חשבתי שמהרגע שאני אעבור לברלין מניו יורק אני ״אקפוץ״ לארץ כל חודשיים-שלושה. קצר, זול ומאפשר סופשבוע של מילוי מצברים. אז מאוד התבאסתי, במיוחד כשכמעט כל שיחת טלפון עם סבתא נגמרת ב״מקווה שנספיק עוד להתראות…״ ומציפה אותי דמעות.\nאני וג׳וי בצ׳יל אחרי תרגול יוגה\nמה הדבר הכי משמח שקרה לך בזכות הקורונה?\nהכי הכי משמח ומרגש - בתקופת העוצר בארץ התחלתי לעשות עם אבא שלי שיעורי יוגה בזום. אבא שלי הוא מהאנשים שחשבו שיוגה זה לסטלנים ששרים הארי קרישנה. אדם ספקני וציני, מרצה לפסיכולוגיה שעובד מסביב לשעון. בקיצור, בנאדם די לחוץ מטבעו. אז ניגשתי לעניין בזהירות והתחלנו בתרגול מתיחות והרפיה של 15 דקות, קודם כל ניסיתי לשחרר לו את המחשבה שהמטרה היא לגעת עם הידיים ברגליים או לעשות עמידת ראש. וכך לאט לאט הארכנו את התרגול וזו נהייתה שגרת הבוקר שלנו. במקביל, הוא התחיל בתזונה מאוזנת ובריאה. אחרי חודשיים בערך קיבלתי ממנו הודעה שהוא עשה בדיקת דם ושהסכרת שלו נעלמה. גם עכשיו כשאני נזכרת ברגע הזה השערות שלי סומרות כמו חתול. כל כך התרגשתי. ממצבו הבריאותי בעיקר וגם קצת מזה שהוא הבין שכל הדיבורים שלי על זה שיוגה מרפאת גוף ונפש זה לא קשקוש רוחניקי. היום אנחנו מתרגלים ביחד לפחות שלוש פעמים בשבוע. כנראה שבלי הקורונה זה לא היה קורה.\nבאיזו מידה את מרגישה שחזרת לשגרה? אלו היבטים הכי מאתגרים בתהליך החזרה לשגרה?\nאני מרגישה שאני רק מתחילה בשגרה ולא חוזרת אליה כי לא ממש היתה לי כזאת לפני הקורונה. הכל התחיל חמישה חודשים אחרי שהגעתי לעיר. אז לאט לאט ובזהירות. מצאתי סטודיו מדהים ובקרוב אתחיל ללמד שם ובינתיים מטיילת בעיר ומחוצה לה, או סתם לוקחת ספר ושמיכה ויושבת בפארק. הריגוש עדיין מהול בדאגה בעיקר בגלל מה שקורה בארץ. וגם אני מבינה שהעיר לא חזרה לעצמה עדיין. בכל תקופת החורף שלנו כאן, שמעתי שוב ושוב ״חכי לקיץ״ והנה הוא כאן אבל עדיין עצור. אני שומעת מסביבי על ימי קיץ ברלין העליזים ומחכה לחוות אותם בקרוב. אבל סך הכל אני מבסוטית. הכל עדיין חדש לי. מתרגשת מזה שמחשיך בעשר. מקומות ישיבה מחוץ לשפטי…וואו. אבל השוס האמיתי - אגמים! בעצם השאלה היתה מה הכי מאתגר בחזרה לשגרה. אז חד משמעי - להיות עם מסכה באוטובוס לא ממוזג.\nצ׳וסי לקורונה?\nחוכמה בדיעבד: מה את מבינה כעת על החודשים האחרונים ועל עצמך בתוכם שלא יכולת להבין או לדמיין בתחילת התקופה?\nאני מאוד מחוברת ומודעת לעצמי אז לא יותר מדי, אבל כן הבנתי שהעוצמות שבי יותר חזקות משחשבתי. תמיד חשבתי שאני מסוגלת לשלוט ברגשות שלי, אפילו כשיש המון רעשי רקע, אפילו כשמתהפכת לי הבטן מסטרס. בימים הפחות טובים של הקורונה, בימים שבהם קמתי בבוקר עם מועקה בחזה, הייתי עוברת ישירות מהמיטה למזרן. מספיקה ישיבה של עשר דקות. נשימות, מתיחות, מה שמרגיש באותו רגע… וזהו. כמו תרופת קסם. זה לא שהראש שלי או השמיים מגלים פתאום קשת בענן וחדי קרן, זה פשוט משרה עלי רוגע שמאפשר לי לחשוב על הדברים בפרופורציה.\nהמלצות (מכל סוג) לתקופה?\nצמחים, צמחים, צמחים! צמחים זה שמחה וחיים ופשוט עשייה כיפית. ולא רק למי ששפר מזלו ויש לו חצר. אפשר ליצור כמעט בכל מקום גינה קטנה. בתוך הבית, במרפסת או על אדן החלון. ואפילו לא צריך ללכת לקנות זרעים/שתילים, אפשר להנביט ולהשריש כל כך הרבה דברים משאריות סופר. גזר, סלרי, תפו״א, אבוקדו, בטטה, בצל ירוק, שום והרשימה עוד ארוכה. המלצה למתחילים: עגבניות - מכל סוג. פשוט לוקחים עגבנייה וסוחטים אותה לאדמה, משקים כל יום ומדברים אליה יפה. תוך ימים הזרעים יתחילו לצמוח. כן כן, נפלאות הטבע.\nיומן קורונה ברלין" }, { "title": "יומן קורונה ברלין: ״אני מחכה ל׳פתיחת השמיים׳ בפאתוס שווה לזה שבמונח עצמו״", "date_published": "2026-10-08T17:54:07.680Z", "id": "https://www.spitzmag.de//magazine/covidiary-13/", "url": "https://www.spitzmag.de//magazine/covidiary-13/", "content_html": "מי אני, מאיזו שנה אני בברלין ומה אני עושה בעיר?\nאני הילה להב, מוזיקאית ומשוררת, חיה בברלין מקיץ 2017. מנגנת, כותבת, עובדת עם ילדים וחברה חדשה בקולקטיב של אאוסלנד (״טריטוריה לאמנות ונזק נלווה״) - חלל אלטרנטיבי למוזיקה ואמנות בפרנצלאואר ברג.\nאיך תקופת הקורונה השפיעה ומשפיעה עלייך ברמה האישית?\nאני שייכת לזן הממוזל יחסית של אינטרוורטיות שיודעות להתמודד היטב (ובצהלה) עם בדידות והשעיה של השגרה או המציאות. במובן אחד תקופת הבידוד הכללית היתה העברה רצויה מהפרטי אל הציבורי של חלק חשוב במחזור החיים שלי, מין סינקדוכה שפטרה אותי מהרבה אשמה בתוך עולם הפרעות-הקשב-והפנטזיה הפרטי. מצד שני וממוזל פחות, ארץ-חרדות-הפרא שלי המשיכה להתקיים בהבלחות קצרות (האסתמה, הביטוח הלא-מוצלח, ״הַאַתָּה הוּא הַקֵץ?״ וכו’) או כנקודת עוגב מכאיבה (ההורים והחברות אשר בישראל, המגפה וסגירת הגבולות לצד חגיגת האלימות השלטונית/משטרתית/צבאית).\nסלפי מסיכה ראשון (טשטוש אף - צ׳ק, חמצן לרקמות - פחות)\nאיך תקופת הקורונה השפיעה ומשפיעה עלייך ברמה המקצועית?\nאני זוכרת את התחושה שהעולם עצר, מין קליימקס של חרדת-פרילנסרים באשר הם - כשהתוכניות והעבודה התבטלו כולם, ואת ההשתאות והפליאה מההתמודדות הציבורית כאן, מההתגייסות והסולידריות והתחושה שברמה הציבורית והאישית יש מחויבות גדולה לצמצום נזקים ולתמיכה קולקטיבית.\nלצד חיי הממש כאן, הייתי שותפה לעריכת ״אותה השמש״ - אנתולוגיה של שירה טורקית בעברית בהוצאת הליקון (המלווה שנים של סדנאות תרגום הדדיות של משוררים משתי המדינות), שרואה אור בימים אלה. הזכות לצלול חזרה אל תוך השפה ולשמור על שגרת עבודה ביתית תרמו הרבה לבריאות הנפש בימי תחילת המגפה, ואולי יותר מכך הזכות לשקוד ולהתעקש על היופי, על המעוף ועל הדיוק בתוך ימי התקנות וההגבלות.\nגם בחיי הממש - לצד כל מה שבוטל ונדחה, התחילה פעילות אלטרנטיבית וגם תכנון לטווח האפשרי, 2021 ואילך (טפו).\nלמשל, במקום הופעות וקונצרטים התחילה באאוסלנד סדרת צילום הופעות לרשת; במסגרות של הילדים הכנת ערכות של יצירה ואמנות במקום סדנאות; רעיונות והרכבים חדשים; ופרישה של תכנונים לכתיבה וליצירה על פני זמן ארוך מהמקובל ולטווח ארוך מהנהוג.\nמההקלטה באאוסלנד (צילום: Baptiste Moulin)\nלראשונה בחיי אני גם שותפה ל״סדנת כתיבה״ - מפגש שבועי של כתיבה של משוררים.ות מרחבי הכדור, שיזם יונתן קונדה. בניגוד למה שהאמנתי, מה שרציתי להאמין וכל עצם של סירוב וגאווה שמסתיידת בי כלפי סדנאות או כתיבה משותפת, אני נהנית הנאה צרופה, ומחכה למפגשים האלו בשמחה גדולה. הפגישה הזאת, בזום ובדוקס ובזמן שהסגר אפשר, היא מתנה שאני שומרת מהזמן הזה, שאני מקווה שתמשיך זמן רב.\nמתנת הקורונה המשמחת שנתתי לעצמי ולרמה המקצועית שלי: רכשתי חליל-מידי (בעצם מין סינתיסייזר שמזהה גם נשיפה וארטיקולציה), והתחלתי להתעמק גם בעולם של הסאונד הדיגיטלי. בינתיים זה צעצוע נחמד וחסין-שכנים-נוזפים, כי הוא מתחבר לאוזניות ולספריות אינסופיות של סמפלים, וחברה חדשה בכנופיית הצנרת האקוסטית/אלקטרונית שלי.\nמה הדבר הכי מבאס שהתבטל לך בגלל הקורונה?\nכתבתי ומחקתי פסטיבל שירה בינלאומי, הופעות, מפגשים עם ילדים - בזמן אמת אני מניחה שכולם ביאסו שווה, אבל לאורך הימים האלו אני חסרה יותר מכל את הטיסה שלא טסתי לראות את אמא ואבא, ואת כל הטיסות שהתבטלו ומתבטלות מאז. אני מחכה ל״פתיחת השמיים״ בפאתוס שווה לזה שבמונח עצמו.\nהמשרד הביתי\nמה הדבר הכי משמח שקרה לך בזכות הקורונה?\nבמסגרת צילום הסשנים באאוסלנד, שבו אני שותפה שמחה בצוות, הקלטתי גם אני חלק מתוך מוזיקה שכתבתי לעבודת הפרפורמנס-מחול Missspelled של מאיה וינברג (עם מורן סנדרוביץ’). את המוזיקה אני מבצעת בהופעה לייב על הבמה, ועד עכשיו לא היתה הזדמנות להקליט חלק ממנה הקלטה מקצועית. העבודה והמוזיקה קרובות ללבי מאוד-מאוד. בסוף ההקלטה הזאת ״גנבתי״ זמן, תאורה וג’יגה בייטים והקלטתי גם פנטזיה של טלמן שתהפוך או תתחבר לאנימציית צלליות קלאסית (במובן הלואו-טקי של המילה) שאני עובדת עליה. השמחה על ההקלטות היא צד אחד, והשמחה על התזכורת הזאת למי שאני בעולם הלא-מושעה - מוזיקה, אנשים, קהילה - היא השני, המשמעותי מהשניים.\nבאיזו מידה את מרגישה שחזרת לשגרה? אלו היבטים הכי מאתגרים בתהליך החזרה לשגרה?\nהחזרה לשגרה אמיתית במובן לוח-הזמנים המתמלא והולך והשעות הקטֵנות במרווחי הזמן. אין יותר זמן לרקום, השתילה החדשה תחכה, אבל בינתיים זאת שגרת-עראי, תחליף-שגרה, זמן-חלום; דברים קורים ומעשים נעשים ותוכניות נקבעות ומתממשות, אבל ברקע איזו מלאות חסרה, או בעצם אמונה: כאילו תחת כל פעולה מותאמת זמן והגבלות נמצאת הפעולה ״האמיתית״. יותר הכחשה מאשר קבלה, שלא לומר קובלר-רוס כולו (חמשת שלבי האבל) דחוס לקובייה.\nיומן קורונה מצויר שהותחל ונזנח (בתוך ספר ״חיות קטנות - מחקר עצמי״, מדריך ללכידה וגידול של חרקים שנמצא ברחוב)\nחוכמה בדיעבד: מה את מבינה כעת על החודשים האחרונים ועל עצמך בתוכם שלא יכולת להבין או לדמיין בתחילת התקופה?\nאני מוכרחה להודות שלא הרבה. כמו כל אדם חרדתי ביסודו, אני מתמחה יותר בחכמת-הבטרם. מצד שני, אני עוד רחוקה משלב העיבוד האמיתי, ועד שלא תחלוף התקופה לא אדע מה נשאר ממנה באמת בנפש.\nזמן לרקום, למה שבקתני?\nהמלצות (מכל סוג) לתקופה?\nהפוסטתמה - הבלוג של דורית נחמיאס, האמנית המופלאה, שבכל תחביר וחומר שהיא בוחרת בו היא מדייקת ולוחמת ומרגשת; בין טקסט וחומר ושאילה ומטונימיה ומלאכת יד - העבודות שלה הן הכי שירה שיש בחומר ובדימוי ויזואלי.\nיומן קורונה ברלין" }, { "title": "יומן קורונה ברלין: ״הבנתי עד כמה הקשר שלי עם קהל מאזינים חי לא ניתן להחלפה״", "date_published": "2026-10-08T17:54:07.680Z", "id": "https://www.spitzmag.de//magazine/covidiary-4/", "url": "https://www.spitzmag.de//magazine/covidiary-4/", "content_html": "מי אני, מאיזו שנה אני בברלין ומה אני עושה בעיר?\nאני חגי כהן-מילוא, אני מוזיקאי (נגן קונטרבס ומלחין), גר בברלין כמעט שלוש שנים.\nאיך תקופת הקורונה השפיעה ומשפיעה עליך ברמה האישית?\nלאשתי ולי נולדה ילדה שנייה באמצע מרץ, ממש כשכל הבלגן התחיל. הלידה עברה ממש בטוב אבל אף אחד מהמשפחה שהיה אמור להגיע לבקר (ולעזור) מישראל וגם מארצות הברית פשוט לא יכול היה להגיע. ציפינו להיות בסביבת הבית בשבועות האלו בכל מקרה, אבל ממש לא ככה.\nעם שתי הבנות, נעימה וקליאו\nאיך תקופת הקורונה השפיעה ומשפיעה עליך ברמה המקצועית?\nכל ההופעות שהיו מתוכננות לי לחודשים הקרובים התבטלו. אבל הזמן והמצב החדש נתנו לי אפשרות ודחיפה ליצור בכל מיני דרכים חדשות. פרויקט מחקר אישי שרציתי לעשות מזמן סוף סוף קרה ועוד. בגדול, ברמה המקצועית התקופה הזאת היא טובה בשבילי, אני גם יודע שאראה ממנה פירות לחודשים הבאים וגם לשנים הבאות.\nמהופעה חיה ללא קהל (streaming) באולם של Dortmund Konzerthaus\nמה הדבר הכי מבאס שהתבטל לך בגלל הקורונה?\nמבחינה אישית זה כל הביקורים של המשפחה אחרי הלידה. עדיין ממש מתבאס מזה. מקצועית כל הביטולים מבאסים, לא לנגן לקהל חי חודשים זה פשוט נורא, זה גרם לי להבין כמה הקשר שלי עם קהל מאזינים חי הוא בלתי אמצעי ולא ניתן להחלפה בשום פלטפורמה אינטרנטית.\nמה הדבר הכי משמח שקרה לך בזכות הקורונה?\nדבר ממש משמח זה שיצא לי להתקרב להרבה אנשים בזכות כל הזמן הפנוי ואיזשהו רצון או צורך להתחבר, להיות ביחד אפילו יותר עכשיו.\nגם אני פיתחתי אובססיית מחמצת בזמן הזה\nבאיזו מידה אתה מרגיש שחזרת לשגרה? אלו היבטים הכי מאתגרים בתהליך החזרה לשגרה?\nממש עוד לא חזרתי לשום שגרה. יש דיבורים על הופעות בחודשים הבאים אבל הכל עדיין ממש באוויר. הבת הגדולה שלי (בת 4) אמורה לחזור לגן בשבוע הבא. האמת שכמה שאני מחכה שהנגיף הזה יהיה מחוץ לחיי עם כל מה שמשתמע מזה, אני גם כבר מרגיש נוסטלגיה לתקופת הקורונה. מצאתי משהו מאוד יפה וכיפי בקצב החיים האיטי יותר, יותר קרוב לבית, יותר מקומי, יותר בקטן. יש בזה קסם אמיתי, ואני מפחד שברגע שהחיים יחזרו למסלולם אני פשוט אחזור לאינטנסיביות הרגילה שלי.\nעל המרפסת עם הלהיט של הקיץ, cold brew coffee with tonic\nחוכמה בדיעבד: מה אתה מבין כעת על החודשים האחרונים ועל עצמך בתוכם שלא יכולת להבין או לדמיין בתחילת התקופה?\nאני מבין שניתנה לי פה מידה חדשה של חופש. מידת חופש חדשה שלקח לי זמן להבין איך ומה לעשות עם זה. ושבעצם יש פה ברכה אמיתית ושיעור חשוב לעתיד. וגם שממש אין צורך להוסיף עוד לחץ למצב שהוא ממילא מלא בחרדות ומתח, צריך להקל עם בני הזוג, הילדים וההורים ויותר לזרום.\nאשתי קירה עם בתי הבכורה נעימה באגם בברנדנבורג\nהמלצות (מכל סוג) לתקופה?\nגן החיות (במערב) הוא מקום מושלם ליום עם הילדים. אנחנו שם פעמיים בשבוע.\nב-FRAMED מתחילות מהשבוע הופעות חיות עם קהל מאוד מצומצם, מושלם לשבירת שגרת הקורונה.\nתותים מהגינה במרפסת שממש גדלה בזמן הקורונה\nשאלה שהיית רוצה להוסיף:\nאיך מרגיש להיות מבודד בברלין בתקופה הזאת?\nאני מרגיש ממש בר מזל שאני גר בברלין ולא בשום מקום אחר כרגע. אני רואה חברים מישראל, פריז וניו יורק שהתקופה הזאת הרבה יותר קשה בשבילם. הרבה פחות ביטחון ויותר מאבק.\nhttps://www.youtube.com/embed/tqS3TasRehQ\nיומן קורונה ברלין" }, { "title": "יומן קורונה ברלין: ״לקח לי כמעט 40 שנה ליהנות מחברת עצמי ולא להיות זקוקה לקהל״", "date_published": "2026-10-08T17:54:07.680Z", "id": "https://www.spitzmag.de//magazine/covidiary-1/", "url": "https://www.spitzmag.de//magazine/covidiary-1/", "content_html": "מי אני, מאיזו שנה אני בברלין ומה אני עושה בעיר?\nאני נעה רפאלי, משנת 2014 בעיר, עברתי מיד בסיום תואר ראשון בתלדות האמנות ואמנות התאטרון באוניברסיטת תל אביב. בשש השנים שאני כאן למדתי גרמנית, עבדתי שלוש שנים וחצי כמדריכת טיולים, והחל מאוגוסט האחרון אני סוכנת הזמנות כלליות בלופטהנזה, שזה בעצם סוג של שירות לפני הטיסה - הזמנות, שינויים, הזמנות מיוחדות - אני מאוד נהנית מזה כרגע ומקווה שהשמיים ייפתחו כדי שאוכל לחזור לשגרה אמיתית.\nלגבי העיר, אני מקווה שעשיתי מספיק, אני מאוד אוהבת את ברלין, לטייל בה, ללכת למוזיאונים, לקולנוע, ללכת בקיץ לאגם ולשבת בפארק לפיקניק. מנסה לעשות את ברלין נכון, נראה לי שכרגע עושים באיזי, מכניסים להילוך ראשון.\nאיך תקופת הקורונה השפיעה ומשפיעה עלייך ברמה האישית?\nהתחלתי לעבוד מהבית, אני נחשבת לקבוצת סיכון מכיוון שיש לי מחלות רקע, עשיתי בדיקות ולא נדבקתי בנגיף, אבל אני עדיין שומרת על עצמי. אני שמחה שיש לי פרנסה ואני יכולה לעבוד מהבית, אבל אני אדם חברותי ומתגעגעת לחברים ולקולגות שבמשרד.\nבדרך כלל אני בסדר עם לנסוע בתחבורה ציבורית, אבל בתקופת הקורונה זה משהו שאני לא אוהבת ומנסה להימנע ממנו. אם אני צריכה להגיע לאנשהו, אנסה לעשות לפחות צד אחד באחת מהמכוניות השיתופיות שיש בעיר, אני מאוד אוהבת לנהוג כאן.\nמה שכן, ממש נדלקתי על אופנת המסכות, יפה לראות את המסכות הרב פעמיות ברחוב, יש לזה קטע בעיניי.\nנעה רפאלי עם מסכה\nאיך תקופת הקורונה השפיעה ומשפיעה עלייך ברמה המקצועית?\nהקורונה תפסה אותי אחרי חצי שנה כעובדת חברת תעופה. התחום הזה מן הסתם מאוד מאוד נפגע, ואני יכולה להגיד שזה חישל אותי מקצועית, אני מבינה עכשיו יותר טוב את המערכת. אני עובדת מהבית כ-60 אחוז משרה ו-40 אחוז קורצארבייט. אפילו יצא לי לחסוך כי אין בדיוק איך להוציא את המשכורת. התחלתי טיפול שיניים יקר שעכשיו אני יכולה להרשות לעצמי.\nנכון לכרגע עוד יש לי עבודה, אבל אני עדיין בחששות לגבי העתיד. אני שמחה שאני גרה בגרמניה, ומרגישה קצת יותר מוגנת בעקבות זה. אני יודעת שלחברים שלי בארץ יותר קשה עכשיו.\nמה הדבר הכי מבאס שהתבטל לך בגלל הקורונה?\nהיה מתכונן לי ולחבר גרמני טיול לישראל ולירדן, שכלל פגישה עם כל החברים והמשפחה, כולל אחותי שגרה במקסיקו והיתה אמורה להגיע לחודש בישראל. מיותר להגיד שזה בוטל. גם טיול עתידי לאחותי במקסיקו ולארצות הברית עם המשפחה שתכננו לעשות בוטל, לפחות אליו עוד לא קנינו כרטיסים, זה רק היה רעיון. אני מחכה שאוכל להיפגש עם המשפחה והחברים שלי בארץ ובעולם.\nבית עיריית שנברג, הנוף מהמרפסת בדירתי הקטנה\nהייתי אמורה לראות כמה הופעות הקיץ, כולל ברי סחרוף שאני מאוד מאוד אוהבת והיה אמור להגיע לברלין, ובלי קשר רציתי לראות גם את הפו פייטרס ואת גרין דיי ו-ויזר. עוד שנה, אולי קצת יותר, נוכל לחזור ליהנות מהופעות באיצטדיונים ובפארקים ברחבי העולם.\nמה הדבר הכי משמח שקרה לך בזכות הקורונה?\nמשמח אותי שהקורונה גרמה לי להיות מסוגלת להיות לבד, להעביר שעות ארוכות עם עצמי ואפילו ליהנות מזה. זה שה-FOMO כרגע בפאוז עוזר לכך שאין תחושת החמצה.\nאני יכולה לקום בשקט עשר דקות לפני שאני מתחילה לעבוד, לצחצח שיניים ולעבוד מהבית עם הנוף לבית עיריית שנברג.\nמכיון שכרגע המצב הכלכלי שלי מאפשר לי, אני נהנית לצרוך את הפירות והירקות ואת ארוחת הצהריים שלי בעסקים המקומיים ובשוק האיכרים שמתחת לבית שלי. אני מרגישה שהשווקים באוויר הפתוח מאפשרים לי לקבל את הסחורה הכי טובה שיש, להשקיע קצת בעצמי - וכל זה במרחק של פחות ממאתיים מטר מהבית.\nבאיזו מידה את מרגישה שחזרת לשגרה? אלו היבטים הכי מאתגרים בתהליך החזרה לשגרה?\nאני לא מרגישה שבאמת חזרתי לשגרה - אני אוכל להגיד שחזרתי לשגרה כשאשב שוב במשרד עם הקולגות, כשאוכל לבקר את המשפחה וכאשר השמיים ייפתחו והתיירות תחזור. יש עוד לא מעט מקומות שאני רוצה להספיק לראות.\nמאתגר אותי לחשוב על כמות העבודה שתהיה כשהטיסות יחזרו בצורה מלאה, ואני מקווה שאוכל לנסוע בתחבורה ציבורית בלי מסכה בקרוב, כי לא הולך להיות כיף עם זה בקיץ. אני רק חושבת על נסיעה ב-U2 ובא לי למות.\nקניות בצל ריחוק חברתי: שוק האיכרים שלי\nחוכמה בדיעבד: מה את מבינה כעת על החודשים האחרונים ועל עצמך בתוכם שלא יכולת להבין או לדמיין בתחילת התקופה?\nלקח לי כמעט ארבעים שנה ליהנות מחברת עצמי ולא להיות זקוקה לקהל, לא חשבתי שאוכל להיות כל כך הרבה עם עצמי וליהנות מזה.\nהספקתי לראות לא מעט סדרות שתכננתי בנטפליקס, קצת לבשל ולהתנסות במטבח, מצאתי את עצמי פותרת בעיות בעבודה שלא חשבתי שאתקל בהן, אבל אף אחד לא ידע או יודע מה יהיו ההשלכות של הקורונה.\nלא האמנתי שזום וחבריו אשכרה יגרמו לכך שאנשים יעבדו בצורה מושלמת מהבית, אני חושבת שזה ישנה את העתיד. הזום גם שינה לי את תקופת הקורונה, כי באמצעותו יכולתי להשתתף בשיחות עם חברים מכל מיני מקומות, ראיתי אותם בקורונה יותר מאשר בכל תקופה אחרת מאז שעברתי לברלין, ויכולתי גם להשתתף באירועים כמו הקרנות סרטים ושיחות עם במאים, וכל זה יחד עם אחותי שיושבת בצד השני של העולם, במקסיקו - בהחלט התקדמנו.\nהמלצות (מכל סוג) לתקופה?\nהמלצות נטפליקס יש לי לא מעט:\n״הוליווד״ של ראיין מרפי, סדרה קלילה כיפית, צבעונית, מלא חתיכים והוליווד של פעם, עם פטי לופון, דארן כריס, דילן מקדרמוט ועוד מלא שחקנים מעולים. בינבנג’תי אותה מהר מאוד, יש לה איזה שבעה פרקים של 45 דקות.\n״פשע אמריקאי״, גם של ראיין מרפי, שתי העונות מעולות, כל עונה עוסקת בפשע אחר.\n״המדינה נגד או ג׳י סימפסון״, שיחזור המשפט, עשוי מעולה ועם שחקנים מעולים (ג׳ון טרבולטה, קובה גודינג ג׳וניור, סלמה הייק ועוד רבים). מומלץ בחום, בעיקר כדי לראות את דיוויד שווימר משחק את רוב קרדישאן, שהיה חבר טוב של או ג׳י ואחד הפרקליטים שייצגו אותו.\n״רצח ורסצ׳ה״, דארן כריס משחק את אנדרו קונאנן, שרצח חמישה אנשים, האחרון שבהם היה ג׳אני ורסצ׳ה, בכניסה לביתו במיאמי ביץ׳ לאור יום, ואז התאבד. סדרה עשויה היטב, עם לא מעט חופש אמנותי שהופך אותה ליצירת מופת בעיניי וגרם ולי להתאהב בדארן עוד קצת.\nואחרון קליל: ״בשבילי אתם מתים״, כריסטינה אפלגייט בתפיד שונה לחלוטין מקלי באנדי ואני לא אספר יותר כי זה יכול לספיילר.\nיומן קורונה ברלין" }, { "title": "יומן קורונה ברלין: ״30% פחות ממה שהיה ב׳חיים הקודמים׳ זה מבורך, אני מתכוון לאמץ את זה״", "date_published": "2026-10-08T17:54:07.680Z", "id": "https://www.spitzmag.de//magazine/covidiary-3/", "url": "https://www.spitzmag.de//magazine/covidiary-3/", "content_html": "מי אני, מאיזו שנה אני בברלין ומה אני עושה בעיר?\nנתנאל אזולאי, בברלין מ-2016, נשוי לדני, סטודנט להיסטוריה של עם ישראל וספרות, מדריך טיולים בעיר ומשתתף בפרויקט תרגום עדויות ניצולי שואה של חברת אאודי מעברית לגרמנית.\nאיך תקופת הקורונה השפיעה ומשפיעה עליך ברמה האישית?\nבסוף חודש פברואר, כשהכל רק התחיל ובחלק מהמקומות אפילו הכה בעוצמתו, הייתי עם בן הזוג שלי בחופשה בניו יורק ואף אחד מאיתנו לא היה מודע למימדי ההשפעה של הווירוס, אף אחד מאיתנו לא דמיין שהדבר הזה בכלל ישפיע באיזושהי צורה על החיים האישיים שלנו. כשאני בחופשה אני מתנתק מכל הרשתות החברתיות ולא קורא עיתונות מתוך עקרון, באתי לנפוש לא להתעדכן במשפטי שחיתות או אירועים פוליטיים דרמטיים. אבל היה איזה ערב אחד במלון שדפדפתי בין ערוצי הטלוויזיה האמריקאית וראיתי איזה אזכור קטן על וירוס מסין והשערה שהרבה מאוד אנשים מתים ממנו. כמו כל דבר בחיים, מה שמופיע בחדשות אין לו שום השפעה ישירה עלי, חשבתי. צעקתי לבן זוג שלי שהיה במקלחת שאיזה וירוס מסתובב בסין, והוא אפילו לא הגיב. יום לאחר מכן, אחרי התרוצצויות ברחובות ניו יורק, תקף אותי דיכאון קטן. ישבתי עם דני בבית קפה מקומי, ירד אז הרבה גשם שלא הוסיף למצב הרוח, ואמרתי לו: ״הלוואי שהיינו יכולים לעצור הכל״. כנראה שהבניינים המפלצתיים, הניכור של ניו יורק וריצת החיים עשו את שלהם. ״בוא ניקח איזו חופשה של חצי שנה״, אמרתי לו. ״נעצור הכל, נקרא מלא, נראה הרבה סרטים וסדרות, נטייל, נהיה בבית, נחבק את גרב (הכלב שלנו), אני מרגיש שהחיים רצים מדי ואני רץ אחריהם״.\nכמה ימים לאחר מכן נחתנו בברלין, ואז התחילו הידיעות על חולה ראשון בברלין וחולה ראשון בישראל ומדד הפחד עלה. הייתי מהראשונים לקבל את המכה, כי היתה מתוכננת לי טיסה לישראל שבוטלה ואני גם עובד כמדריך טיולים, כך שמרבית הסיורים בוטלו. במובן מסוים, המשפט ״היזהר מהחלומות שלך, הם עלולים להתגשם״, התממש. והנה, קיבלתי את מה שרציתי - חופש וניתוק מריצת החיים, לחתוך לפחות שלושים אחוז ממה שהיה לפני הקורונה: קניות, בילויים, עבודה מרובה, עיסוק בפוליטיקה ובחדשות. החיים הפכו מרווחים יותר ומבחינתי הקורונה היתה שיעור לא רע לקונטרול פריק כמוני - מישהו תלה אותי באוויר, והייתי תלוי לצד אחרים באוויר, הכל נעצר ואין לי שליטה על כך. זה חירפן אותי בהתחלה, אבל לאט לאט התרגלתי והתחלתי לחבב את זה.\nלמדתי בעיקר לשחרר ולהבין שלפעמים לרצונות שלנו אין כלל חשיבות\nאיך תקופת הקורונה השפיעה ומשפיעה עליך ברמה המקצועית?\nהייתי אומר שהראשונים לחטוף בתחילת המשבר היו מדריכי הטיולים בעיר או בכלל כל מי שעובד בענף התעופה והתיירות. מצאתי את עצמי בעל כורחי מרותק לטלוויזיה ולחדשות מישראל כי אני עובד בעיקר עם תיירים ישראלים ולכן כל דבר שקורה בארץ משפיע עלי ברמה המקצועית. ביטולים מיהרו להגיע, תוך שבוע מצאתי את עצמי ללא עבודה. זה היה מאוד לא פשוט כיוון שבחודשים שלפני כן עבדתי על להקים עסק משל עצמי ולצאת לדרך עצמאית (עד אז עבדתי בחברת סיורים לא שלי) - עבדנו על קונספט וחומרים ועל אתר ועל ממשק ייחודי והכל כבר היה מוכן - ואז הגיעה הקורונה ודרשה ממני לבטל תוכניות, או לכל הפחות לדחות אותן. אז כרגע התוכנית במגירה, אבל אני לא מתכוון להתלונן על שלושה חודשים שקיבלתי שבמסגרתם יכולתי לעבוד עוד על העסק שלי, וכשיגיע הרגע - הוא ייצא לאוויר העולם. במידה מסוימת זו מתנה שהקורונה דחפה אותי לצאת לדרך עצמאית עם כל הסיכונים שכרוכים בכך.\nמה הדבר הכי מבאס שהתבטל לך בגלל הקורונה?\nטיסות. המשפחה שלי, שלא ראיתי הרבה מאוד זמן, היתה אמורה לבקר אצלנו בפסח אבל הטיסה התבטלה. אני גם הייתי אמור לבקר בארץ במרץ וגם במאי, ושתי הטיסות התבטלו. ובואו נודה, מבחינתי טיסות זה יותר הכרחי מלפתוח את זארה או יוניקלו, באמת שאני יכול להסתדר גם בלי השיט הזה. קניונים וחנויות הם פחות מצרך חיוני מטיסות נניח, כך שכרגע זה הדבר שהכי חסר לי וממש לא מעניין אותי מתי יחזירו את הקהל לאיצטדיוני הכדורגל ואלו חנויות ייפתחו או לא.\nלטייל בלי לקנות שום דבר זה משהו שאני מתכוון לאמץ\nמה הדבר הכי משמח שקרה לך בזכות הקורונה?\nנזרקתי לתוך מציאות של חוסר שליטה איום ונורא, שלאדם כמוני זה היה חתיכת אתגר להתמודד איתו. עמדתי חסר אונים, תלוי בחסדי הקורונה, ובמהלכם של שלושה חודשים משתקים צמחתי מזה: התחלתי לעשות יוגה, עבדתי על העסק שלי וביליתי יותר זמן עם בן הזוג שלי שעבד בתקופה הזו מהבית. השלמתי הרבה קלאסיקות וסדרות שתמיד רציתי לראות ולא היה לי זמן, קראתי המון ובאופן כללי המטבח אצלנו בבית הפך לחגיגה כי למדתי מתכונים חדשים. חוץ מזה, היינו אמורים לעבור לדירה חדשה לפני חודש אבל גם זה נדחה בגלל הקורונה, ויקרה רק בחודש הבא. מבחינתי זה מדהים שקיבלתי זמן כדי לתכנן את המעבר, לבחור רהיטים חדשים. אלו דברים שהיו יכולים להיות סיוט כשצריך לעשות אותם במקביל לשגרה מעייפת פלוס עבודה. יותר טוב מזה אין.\nבאיזו מידה אתה מרגיש שחזרת לשגרה? אלו היבטים הכי מאתגרים בתהליך החזרה לשגרה?\nקשה לקרוא לזה שגרה. אמנם בתי קפה ומסעדות פתוחים והחיים לכאורה חזרו למסלולם, אבל אני עדיין לא עובד, רק לומד, כך שהחיים לא השתנו מאז הכל התחיל, פרט ליכולת ללמוד בבית קפה או להיפגש עם יותר מחבר אחד. ואני באמת בסדר עם זה, שלושים אחוז פחות ממה שהיה ב״חיים הקודמים״ זה משהו מבורך ואני מתכוון לאמץ את זה. קוקו שאנל אמרה על זה משהו יפהפה בהקשר לאופנה: ״לפני שאת יוצאת מהבית, תורידי מעלייך לפחות פריט אחד״. חיים מינימליסטיים הם ברכה, מסתבר.\nלהתלונן על שנץ וכירבול עם הכלב יהיה ממש חטא\nחוכמה בדיעבד: מה אתה מבין כעת על החודשים האחרונים ועל עצמך בתוכם שלא יכולת להבין או לדמיין בתחילת התקופה?\nבתחילת המשבר מצאתי את עצמי בלי הכנסה ונלחצתי מזה מאוד. כל חיי עבדתי ופרנסתי את עצמי ופתאום החיים מאלצים אותך לחפש פתרונות אחרים. העניין הוא שלא היו הרבה אפשרויות, כי לא יכולתי לצאת ולחפש עבודה כשהכל נסגר. הייתי חרד עד שהגיעה הידיעה שהמדינה מסייעת לעצמאים, דבר שהוא ממש לא מובן מאליו. מהיסטריה מוחלטת עברתי למצב של שקט נפשי, וזה משהו שבדיעבד מלמד אותי הרבה על המקום שבו אני חי. הרי זה לא עניין של כסף כמו העניין שהמדינה סומכת עליך וברגעי משבר עומדת במבחן המציאות ונותנת יד. לחלק מאיתנו זה אולי מובן מאליו, עבורי - ממש לא. בטח לא מהמקום שממנו אנחנו, ישראלים בברלין, מגיעים. איכשהו, במרחב הגרמני, אפשר לנשום יותר לרווחה. תרתי משמע.\nהמלצות (מכל סוג) לתקופה?\nיהיה מגוחך להמליץ על יוגה, כי אני מרגיש שהצטרפתי לגל מאוחר מדי, אבל מי שעדיין לא טעם מהאושר הזה - יש כל כך הרבה סרטוני הדרכה מעולים ביוטיוב, אחד מהם הוא של אמריקאית בשם אדריאן, מדובר על תוכנית למתחילים לשלושים יום וזה הפתיע אותי עד כמה זה הצליח לגעת לי בנקודות ולהעיף אותי גבוה.\nוגם - ממליץ על הפודקאסט של העיתון ״די צייט״, יש להם ערוץ שמוקדש לז’אנר האגדי-גרמני ״קרימי״ שעונה לשם Verbrechen שבו מתארחת חוקרת וכתבת קרימינולוגיה, ההגשה סופר מעניינת והסיפורים אמנם מחרידים, אבל נותנים הצצה לפרשיות אפלות וחידות בלתי פתורות.\nוהכי חשוב - אם יש משהו שאני באמת ממליץ עליו זה לברך על כך שהקורונה ריסקה את הפומו. אין יותר תמונות מחופשות, אין יותר תמונות אינסטגרם על זוג מתעורר בבוקר עם ארוחת בוקר ומיץ תפוזים כי באיזשהו מובן הקורונה הכתה בכולנו ללא הבחנה והתחושה של ״אחרים עושים יותר ממני״ ראוי שתיעלם. אפשר גם ליהנות מהכלום והשום דבר ולא להרגיש אשמים על כך, החיים לא צריכים להתנהל על דפי ״טו דו ליסט״, כי יום אחד אתה מתכנן תוכניות ויום לאחר מכן פורצת, נניח, מגפה עולמית.\nיומן קורונה ברלין" }, { "title": "יומן קורונה ברלין: ״כל עוד אפשר להשיג קפה שחור עם הל ובמבה בברלין, אני אשרוד״", "date_published": "2026-10-08T17:54:07.680Z", "id": "https://www.spitzmag.de//magazine/covidiary-7/", "url": "https://www.spitzmag.de//magazine/covidiary-7/", "content_html": "מי אני, מאיזו שנה אני בברלין ומה אני עושה בעיר?\nמאיה קופרמן, משוררת, בברלין מאביב 2011, עובדת כמנהלת צוות תפעול בחברה בתעשיית המוזיקה, אופה, עובדת לקראת ספר שני, קוראת ,רצה ושותה קפה.\nאיך משבר הקורונה משפיע עלייך ברמה האישית?\nלא נעים להגיד, אבל כמעט אך ורק לטובה. בצד הדאגה למשפחה, הצער על הריחוק שנכפה עלינו וחוסר הידיעה איך ומתי ניפגש שוב, ההתכנסות פנימה והאטת הקצב עשו מאוד טוב לזוגיות. בימים הראשונים של הסגר זוגתי איבדה את עבודה ושתינו מאוד נלחצנו מה יהיה - לא רק מבחינה כלכלית, אלא איך פתאום נעביר ימים שלמים מבוקר עד ערב באותו חלל קטן.\nשני דברים קרו מהר מאוד: הראשון הוא שנהנינו והתקרבנו מאוד בתקופה הזו - אנחנו עדיין חוות ירח דבש שני. הדבר השני הוא שמהר מאוד היא מצאה עבודה טובה יותר. זו היתה הפתעה נעימה ומשמחת במיוחד, לגלות שהאהבה רק הרוויחה והתחזקה כשכל ההסחות האחרות נמוגו.\nהקורונה כירח דבש שני\nאיך משבר הקורונה משפיע עלייך ברמה המקצועית?\nלמזלי אני יכולה לעבוד מהבית, אז הפרנסה לא נפגעה. בהתחלה ממש לא אהבתי את הרעיון של לעבוד מהבית - מה פתאום לטשטש את הגבולות בין הפרטי למקצועי? אבל מהר מאוד למדתי את הנושא: קראתי מאמרים וצפיתי בהרצאות והסתגלתי. עכשיו כמעט קשה לי לדמיין חזרה לעבודה במשרד. נעים לי לעבוד עם המוזיקה שלי ברמקולים ולא באוזניות, להסתובב עם נעלי בית ולצרוך את הקפה האהוב עלי. אני חושבת שמימד של רוגע נכנס לעבודה ברגע שהיא נעשית בתנאים שלי - הכל גמיש יותר ומותאם יותר. אני חייבת לציין שאני מאוד נהנית לא לבזבז זמן בתחבורה ציבורית. רווח נקי.\nקפה בשכונה, זמן אהוב במיוחד\nמה הדבר הכי מבאס שהתבטל לך בגלל המשבר?\nהקראת שירה מתוך האנתולוגיה החדשה (Zwischen den Zeilen (Passagen Literatur שמאגדת משוררות גרמניות וישראליות שחיות בגרמניה בעריכת מיכל זמיר ויעל אלמוג. כמה שירים שלי התפרסמו בה והייתי אמורה להופיע ביריד הספרים הבינלאומי בלייפציג ונורא התרגשתי לקראת זה. לצערי, היריד בוטל. אבל אני שמחה שיצא לי לקחת חלק בכמה הקראות אחרות ממש שנייה לפני פרוץ המגפה, בקלן ובברלין. כמו כן, פסטיבל ברלין לשירה התקיים אונליין וזו היתה חוויה מעולה עבורי להקליט את השירים ולשלוח סרטון ונורא שמחתי שהאירוע לא התבטל.\nוכמובן, כמו כולם - התבטל לי ביקור בזק בארץ. למזלי הרב כל עוד אפשר להשיג קפה שחור עם הל ובמבה בברלין, אני אשרוד.\nמה הדבר הכי משמח שקרה לך בזכות הקורונה?\nהתחלתי לרוץ. בקילומטרים הראשונים חישבתי את נפשי למות פחות או יותר, אבל עכשיו אני גומעת מרחקים ארוכים מאוד וגם הזמנים משתפרים מיום ליום. דבר נוסף הוא תחום הבישול והאפייה שגיליתי כבר לפני זמן מה, אבל עכשיו הפכו לתשוקה אמיתית. ההתמחות שלי היא עוגיות שוקולד צ‘יפס רכות עם כל מני טוויסטים ולאחרונה התחלתי להתרחב לאלטרנטיבות בריאות יותר ומקוריות יותר (בראוניז בטטה זה שוס). מצחיק אותי שלפני כמה שנים לא עניין אותי מה אני אוכלת, ולא זיהיתי כמה יצירתי התחום הזה. בעצם רק כשעברתי לברלין בלוטות הטעם שלי נולדו.\nוכמובן, התפנה הרבה זמן לקרוא המון ספרים שסחבתי איתי במזוודה בביקור האחרון בארץ. כמו כן, הצלחתי לראשונה להתרגל ואפילו לחבב מעט קריאה בקורא ספרים אלקטרוני.\nבראוניז, אבל מבטטה\nבאיזו מידה את מרגישה שחזרת לשגרה? אלו היבטים הכי מאתגרים בתהליך החזרה לשגרה?\nלשמחתי אני לא מרגישה שחזרתי לשגרה, אלא שיצרתי לי שגרה חדשה שאני אוהבת הרבה יותר ושמחה להמשיך בה. הדבר היחיד שחסר לי כרגע זו האפשרות לטייל בעולם. הידיעה שהעולם הצטמצם בבת אחת ושהגבולות נסגרו קשה לי וחונקת אותי, למרות שאני אוהבת את ברלין מההתחלה ויותר ויותר בכל יום, ממש קלישאה של מהגרת.\nחוכמה בדיעבד: מה את מבינה כעת על החודשים האחרונים ועל עצמך בתוכם שלא יכולת להבין או לדמיין בתחילת התקופה?\nבזמן האחרון אני עסוקה במחשבות על גבולות. פעם חשבתי שבגלל שאנחנו באים ממקום נטול גבולות - ממשיים ובינאישיים - הקושי להקפיד עליהם נכון בעיקר לישראלים. אבל לאט לאט התחוור לי שלכולם, כ ו ל ם יש עניינים לא פתורים עם גבולות, לא רק לנו. מעניין אותי להתבונן בקורונה מנקודת המבט הזו: פתאום הגיעה סכנה גדולה והדרך היחידה להתמודד איתה (בינתיים) היא הצבת גבולות נוקשים מאוד. מרתק אותי לעקוב אחרי ההתפתחויות ולראות האם הגבולות החיצוניים ישנו משהו בגבולות הפנימיים שלנו כחברה. הלוואי.\nפרחים ופנקייקס מלאים בחלבון, תדלוק לקראת ריצה\nהמלצות (מכל סוג) לתקופה הזאת?\nפודקאסט: תוכנית הבוקר של טל ברמן ואביעד קיסוס. מיומי הראשון בברלין אני מאזינה להם מדי יום. הם חדים ושנונים ומצחיקים ומה לעשות, כמעט תמיד צודקים.\nפרחים: אני לא מבינה איך חייתי בלעדיהם כל כך הרבה שנים. בעיקר צבעונים (Tulips).\nלגלות את העיר תוך כדי ריצה: כדי להימנע מתחבורה ציבורית אני פשוט רצה לכל מקום שאני צריכה להגיע אליו. אחרי תשע שנים סוף סוף יש לי טיפונת אוריינטציה.\nאוכל קוריאני: בזכות שורשיה של בת זוגי גיליתי את המטבח הקוריאני. אנחנו חולמות לטוס לשם ובינתיים גילינו את המקום האהוב עלינו בעיר, גם זול וגם סופר טעים: Gogi Boss Mehringdamm 38, 10961 Berlin - אין שבוע בלי.\nצפייה בטלוויזיה בגרמנית: הקרדיט שוב מגיע לבת זוגי, שנחושה בדעתה ללמוד גרמנית. אנחנו צופות בכל הסדרות בנטפליקס בגרמנית, לפעמים עם כתוביות באנגלית. טיפ: לא לצפות בסדרות גרמניות במקור: בסדרות מדובבות ההגייה הרבה יותר ברורה והרבה יותר ידידותית.\nיומן קורונה ברלין" }, { "title": "יומן קורונה ברלין: ״בגיל 37, רגע לפני שאני הופך לאבא, התאהבתי בסקייטבורד״", "date_published": "2026-10-08T17:54:07.680Z", "id": "https://www.spitzmag.de//magazine/covidiary-16/", "url": "https://www.spitzmag.de//magazine/covidiary-16/", "content_html": "מי אני, מאיזו שנה אני בברלין ומה אני עושה בעיר?\nשמי בן פישר, בברלין מקיץ 2015. אני מחלק את זמני בין הדרכת תיירים בחודשי הקיץ ומחקר אקדמי בנושא עבודה מאורגנת בענף ההיי-טק בחודשי החורף.\nאיך משבר הקורונה השפיע ומשפיע עליך ברמה האישית?\nהמשבר תפס אותי בזמן קצת משונה מבחינה אישית - כמדריך תיירים, ניצלתי את סוף החורף הסגרירי לחופשה באיים הקנריים, והכנתי עצמי לתחילתה של עונת ההדרכות האינטנסיבית והמהנה; כך שבעצם, עם פרוץ המשבר, הייתי גם ככה בסופה של ״שנת החורף״ שלי, שהתחילה אי שם בנובמבר אך פשוט מיאנה להסתיים עקב סגירת הגבולות ומניעת כניסת תיירים.\nלכן אני מרגיש קצת בר מזל - כבר הייתי מצוי בתקופה שבה אינני עובד, ואילוצי לו״ז הם ממני והלאה. אני כבר רגיל להמציא לעצמי עיסוקים, מטלות, להתעורר בבוקר עם שעון מעורר גם אם אין ממש סיבה, לעשות פעילות גופנית על בסיס כמעט יומי, לנהל רשימה של ספרים ומאמרים שאני רוצה לקרוא ומטלות בית שמחכות להתייחסות - מציאות שאחרים היו צריכים ״לגלות״ ולהסתגל אליה, היתה לי כבר בחזקת הרגל.\nכן קורונה לא קורונה - קמים בבוקר כאילו יש לו״ז ומשם ממשיכים\nהאופי העונתי של הדרכת תיירים בברלין ״מנרמל״ את האבטלה והבטלה, וכל מדריך מוצא לעצמו עיסוק לחודשי החורף - עבודה אחרת, תחביב משמעותי, טיול ארוך מאוד בחו״ל. להרגשתי, המדריכים שבינינו הצליחו לנחות לא רע על הרגליים והשיבוש לא היה חריף במיוחד.\nההישג הגדול ביותר: צבעתי את כל הדירה. טיפין טיפין, כל יום קיר או שניים. זה נתן לי זמן ללמוד את רזי הצביעה, לעשות את כל הטעויות, לתקן ולשפר. בהזדמנות זאת אני רוצה לשלוח שלמי תודה לאנגלה מרקל שלא הורתה לסגור את באוהאוס.\nאיך משבר הקורונה השפיע ומשפיע עליך ברמה המקצועית?\nכבר במהלך חודש ינואר התחלתי לקבל מיילים מלקוחות אמריקאים (אני מדריך בעיקר תיירים מארה״ב ומבריטניה) המודיעים לי בצער על ביטול הסיור המתוכנן ליוני או לאוגוסט, עקב התפרצות הקורונה. אני ממש זוכר את רגשות הזלזול העזים שחשתי כלפיהם - השתגעתם? בגלל איזה וירוס בסין אתם מבטלים את הטיול שלכם לאירופה בקיץ?! איזו אומה של מגזימנים!\nהביטולים הלכו וגברו, ולקראת סוף פברואר כבר אחז אותי ייאוש מסוים - מה יהיה על עונת הקיץ?\nשבועיים לאחר מכן, העולם עצר מלכת, שדות התעופה נדמו, מרכזי הקניות והתיירות החרישו, כל הסיורים המתוכננים התבטלו באבחה אחת. אין תיירים, אין הדרכות, אין עבודה ואין פרנסה.\nאודה ולא אבוש - לי זה היה רגע של הקלה; עד לנקודה הזאת, ספרתי את הפסדיי והנחתי שאיש לא יפצה אותי על ״עונה אבודה״ שאין לדעת עד מתי תימשך. הרי תיירות היא בחזקת מותרות, והיא רגישה מאוד למיתון, לטרור, לאופנות ולמגפות. משק כנפי עטלף בסין מביא לסגירת מלון בברלין.\nכשהבעיה הפרטית שלי הפכה לבעיה של כולם, קיוויתי שענף התיירות יזכה לסיוע ממשלתי, ואולי אף יקבל פיצוי כספי ישיר - וכך קרה.\nהרכישה החשובה של העונה - סירת גומי\nזכורה לי התחושה שכל יום הרגיש כמו כניסה לטריטוריה חדשה, בלתי מסומנת. איש לא ידע לאן נושבת הרוח ומה יהיו פני הדברים בעוד שעה או בעוד יום. החרדה הכללית העמומה נמהלה במעין שלווה של חוסר מעורבות וצפייה מן הצד.\nבמבט לאחור אני משתומם משלוות הנפש שמלווה אותי לאורך התקופה הזאת; אולי זה קשור למה שציינתי - שמדריכי תיירים כמותי היו גם כך במעין הדממה, ואולי ההסבר טמון דווקא בכך שהשינויים שהביאה הקורונה היו כל כך מדהימים ובלתי צפויים, שהתדהמה החרישה את שאר הרגשות.\nממרחק הזמן, אני מודה על השלווה הזאת - החרדה מהלא-נודע היא מאוד אנושית ואסור להכחיש אותה, אבל היא לא מסייעת לבריאות.\nמה הדבר הכי מבאס שהתבטל לך בגלל הקורונה?\nאשתי בהריון ואנו מצפים ללידת בננו הראשון בחודש ספטמבר. עקב הקורונה, נאסר עלי להיכנס איתה למרפאה וללוות אותה לבדיקות ולאולטרה סאונד. זה כאב לי מאוד, ועדיין כואב כשאני נזכר בזה.\nלאחת הבדיקות המשוכללות והחשובות שהתקיימו לאחרונה, הבהירו לי שוב, שאינני יכול להיכנס למרפאה. סירבתי לקבל את רוע הגזרה, ובמעין חוצפה ישראלית (שכבר שכחתי שקיימת בי) דרשתי מאשתי שתשאל את הרופאה אם אני יכול לנכוח בבדיקה דרך שיחת וידאו. ידעתי שזה לונג-שוט ושאנחנו בגרמניה והרופאה בוודאי תסרב…\nלאשתי יש אייפון 11 וזה גורם להכל להיראות יותר יפה\nאך הרופאה הסכימה! וכך נכחתי בכל הבדיקה, כאשר אשתי שוכבת על מיטת הטיפולים ומחזיקה בידה את מצלמת הטלפון לכיוון מסך ההדמיה, והרופאה מסבירה באנגלית ומאפשרת לי לשאול שאלות. הזדמנות טובה להודות לאשתי שצריכה להתמודד גם עם מגבלות הקורונה, גם עם הריון ראשון וגם עם בן זוג קרציה.\nמה הדבר הכי משמח שקרה לך בזכות הקורונה?\nפתאום, משום מקום, בגיל 37 התחשק לי ללמוד לגלוש על סקייטבורד! זה התחיל כמחשבה מהוססת ובוסרית, נאמר בלי כוונה בנוכחות חברים, אחד מהם הציע לי מיד את הבורד שלו לתקופת השאלה ומשם כבר לא היתה דרך חזרה. נפגשנו בפארק, הוא הסביר לי קצת מה לעשות, חבשתי קסדה, עליתי על הבורד… וזהו! התחלתי לגלוש! תוך שלוש דקות התרסקתי על הרצפה בצורה מבישה, עם כל הגוף, וזהו - התאהבתי.\nמאז אני גולש פעם-פעמיים בשבוע, סופג בהנאה את מבטי הלגלוג והקנאה של עוברי האורח ברואם איש לא צעיר ומעט מגושם גולש באיטיות, ונהנה ממשב הרוח השוטף את הקרחת. לא מאמין שלקח לי 37 שנים לעלות על סקייטבורד.\nמאוד קשה לצלם סלפי שבו רואים אותך מסקייטבורד ועד ראש - נסו ותיווכחו\nבאיזו מידה אתה מרגיש שחזרת לשגרה? אלו היבטים הכי מאתגרים בתהליך החזרה לשגרה?\nכאמור, לא חזרתי לשגרה כי לא ממש יצאתי ממנה - שנת החורף שלי התארכה וכנראה תימשך עד לקיץ הבא (אם לא אחליף מקצוע). האמת, לא חסרו לי המסעדות והברים, אני לא פוקד את ספסלי בית הספר, ולא סגרו לי את המשרד. כל עוד יכולתי לצאת מהבית ולרוץ בפארק הסמוך, הרגשתי טוב. מה שכן - מאוד חסרים לי המועדונים בברלין. לא רקדתי בצוותא כבר הרבה זמן ואני מתגעגע מאוד: לחוויה הגופנית והחושית, לאינטראקציות החברתיות, להרפתקנות, לעייפות והנחת שאחרי. זה מרכיב חשוב בחיים שלי וכרגע לא ברור בכלל מתי זה ישוב.\nבינתיים, בהיעדר הדרכות, צריך להתפרנס, והיות שבספטמבר אהיה מטופל בתינוק, זה לא זמן מתאים להתחיל עבודה חדשה (וגם ככה השוק מוצף במחפשי עבודה). מה שנותר אם כן הוא לאלתר ולחלטר בעבודות מזדמנות. בשבוע שעבר הפקתי ובישלתי פופ-אפ בראנץ’ ישראלי, וכרגע יש מגעים על עוד כמה שיתופי פעולה בחודשי הקיץ. אני אוהב לבשל ואוהב להאכיל ואוהב להפגיש אנשים ואני שמח שזה משהו שניתן להפיק בעיר ושיש לזה ביקוש.\nבמקביל, התחלתי לעבוד כשליח אופניים. כסף כמעט לא רואים מזה, אבל זאת חוויה מאוד מעניינת, מעשירה ופוקחת עיניים, עד כדי כך שהתחלתי לכתוב על זה בלוג.\nמיתרונות הקורונה: שיטוט אקראי באופניים מוביל למקומות… מוזרים\nחוכמה בדיעבד: מה אתה מבין כעת על החודשים האחרונים ועל עצמך בתוכם שלא יכולת להבין או לדמיין בתחילת התקופה?\nהבנתי, שאם גם בזמן המשבר המטלטל ביותר שחווינו כחברה בעשרות השנים האחרונות, מצב הרוח שלי נשאר טוב וחיובי - כנראה שאני נמצא במקום טוב בחיים שלי. זה גרם לי להודות על מה שיש לי ומי שנמצא לצידי, על בת הזוג ועל והחברים כאן ובארץ ועל פארק האזנהיידה ועל ברלין. זאת תזכורת חשובה שהולכת איתי מאז.\nהמלצות (מכל סוג) לתקופה הזאת?\nלאחרונה גיליתי שבפארק האזנהיידה הקרוב למקום מגוריי יש מתחם fkk לא קטן. הוא נמצא בסמוך לאגמון המלאכותי שפוגשים אם נכנסים לפארק מצד Columbia damn. נתראה שם?\nיומן קורונה ברלין" }, { "title": "יומן קורונה ברלין: ״כמי שגרה עם בת זוג בקשר פוליאמורי היה לי איזון מעולה בין זמן לעצמי וזמן ביחד״", "date_published": "2026-10-08T17:54:07.680Z", "id": "https://www.spitzmag.de//magazine/covidiary-44/", "url": "https://www.spitzmag.de//magazine/covidiary-44/", "content_html": "מי אני, מאיזו שנה אני בברלין ומה אני עושה בעיר?\nדקלה לוינגר, בברלין מ-2012, מסיימת תואר בעבודה סוציאלית, יוצרת ויזואלית ומרכזת את פעילות קן ברלין של השומר הצעיר.\nאיך משבר הקורונה השפיע ומשפיע עלייך ברמה האישית?\nבסוף פברואר סיימתי את עבודתי עם ארגון נוער גרמני סוציאליסטי (בנוסף לפעילות השומר הצעיר) ואחרי שנה אינטנסיבית התוכניות שלי החל מחודש מרץ היו להוריד הילוך, לסיים פרויקטים ולצאת להרפתקאות. אני מניחה ששתיים מתוך שלוש זה יחסית בסדר. הזמן המאולץ בבית התגלה כגורם מקדם וחיובי עבורי, מלבד כאבי הגב מהישיבה הממושכת מול המחשב. כך למשל היה לי זמן להתמסר לפרויקט שאני עובדת עליו כבר בערך שנה: זין (בחיריק, כמו קיצור של ״מגזין״, המוכר גם כפאנזין, כלומר חוברת בהכנה עצמית) על קומיקס בעבודה סוציאלית, עבודה סוציאלית בקומיקס, ועל חיבורים בין אקדמיה, אקטיביזם ותרבות. אני בשלבי סיום ומתרגשת להתחיל להפיץ אותו בקרוב.\nשגרת החיים שלי השתנתה עוד לפני שהחוק חייב זאת - נכנסתי לבידוד בשלבים המוקדמים כיוון שאני אסטמטית ובמהלך החודשים האחרונים חברה שלי (ושותפתי לדירה) דאגה לבקר ולדאוג לסבתה שחלתה, לא בקורונה אך בכל מקרה היתה בקבוצת סיכון גם כן, כך שבאופן כללי שמרנו על עצמנו בצורה מוקפדת. כמי שגרה עם זוגתי בקשר פוליאמורי הרגשתי פריווילגית בתקופת הריחוק החברתי. בעוד ששמעתי אנשים שגרים לבד שחוו בדידות, ועל זוגות ומשפחות שחיות ביחד שחוו אינטנסיביות עד לכדי מועקה, החלוקה אצלנו היתה כמה ימים ביחד וכמה ימים בנפרד. היה לי איזון מעולה בין זמן לעצמי וזמן ביחד. שתינו צמצמנו את המגעים החברתיים שלנו עד לכדי מפגשים עם עוד פרטנר*ית אחתד (של כל אחת מאיתנו בנפרד), שגם היו בבידוד. היתה גם פרידה אחת במהלך הסיפור, אמנם עיתוי קצת משונה אך בחוויה שלי עבר בשלום.\nהרצליש וילקומן למשרד שלי. דוגמה לפעילות שומרית בינלאומית\nאיך משבר הקורונה השפיע ומשפיע עלייך ברמה המקצועית?\nתקופת הקורונה התחילה בביטולים של סמינרים תנועתיים כמו המסע לפולין, וברמה המקומית נאלצנו לבטל אירוע נטוורקינג שהקן הכין לכבוד פסח עבור קהילת הקן ושותפויות מרחבי גרמניה. פעילות השומר הצעיר עברה למתכונת דיגיטלית, ואני גאה לספר שהסתגלנו למציאות החדשה די מהר. היה לצוות ההדרכה שלנו חשוב לתמוך בחניכותים שלנו ובהורים, כך יצא שקן ברלין עבר משתי פעולות לחודש לפעולות שבועיות והוספנו חוג ציור במהלך השבוע, שהוא אגב חינמי ופתוח לקהל הרחב מגילאי 5 ומעלה לפחות עד סוף יוני (ואח״כ נראה בהתאם להתפתחויות).\nכתנועת נוער בינלאומית, הקורונה הציתה שיתופי פעולה ופרויקטים מגניבים כמו פעולה דוברת גרמנית יחד עם הקנים בווינה ובציריך ואירועים תנועתיים בינלאומיים בזום כמו חוגים, שירה בציבור, חגיגת שבועות ופעילות לאחד במאי. יצאו מזה דברים שאני מאוד שמחה עליהם, באופן אישי התבקשתי להעביר סדנאות בינלאומיות על קוויר ועל אקטיביזם (בנפרד, למרות שיש חפיפה) וזה נתן הזדמנות לשיח מעמיק ולקשרים שכנראה לא היו נוצרים אחרת.\nמה הדבר הכי מבאס שהתבטל לך בגלל הקורונה?\nבאמצע מאי היה אמור להתקיים הקוויר זינפסט ברלין (Queer Zinefest Berlin), אירוע שנתי שאני מארגנת יחד עם עוד 3-4 אנשות. משהו בסגנון פסטיבל קומיקס עצמאי עם דוכני זינים (שוב, בחיריק), סחורה בתוצרת עצמית, דוכני אוכל, סדנאות וכו’. עבדנו על הכנת האירוע תקופה רצינית מראש כי מדובר בהפקה עצמאית די גדולה. כרגע טרם ברור אם נדחה לחורף או לאביב הבא.\nשבץ-נא בפארק: מצאנו שיטה לשחק ועדיין לשמור על ריחוק\nמה הדבר הכי משמח שקרה לך בזכות הקורונה?\nאחה״צ אחד ראיתי באינסטוש סטורי בלייב של זוג חברים שרקד בביתם התל-אביבי. תוך כמה דקות קיבלתי הזמנה למסיבה ממש כיפית בזום וכך הצטרפתי לקרחנה באופן הכי ספונטני אבר. עשה לי את היום.\nבאיזו מידה את מרגישה שחזרת לשגרה? אלו היבטים הכי מאתגרים בתהליך החזרה לשגרה?\nאני עדיין נשארת בבית רוב הזמן ונפגשת עם חברותים רק במרחבים פתוחים, לרוב בהתניידות עם אופניים ורק ממש בימים האחרונים התחלתי לחזור להשתמש בתחבורה הציבורית. אתמול נפגשתי עם חברה בשוק הטורקי בקרויצברג והרגשתי כאילו יצאתי לנופש של כמה שעות. מעבר לזה החזרה לשגרה מורגשת כרגע בעיקר ברמה הרעיונית, בתכנון מחנה הקיץ של הקן שעומד להיות השנה בסימן חופשה קהילתית עם ההורים בברנדנבורג.\nשער ה-ZIN הדנדש שלי. עובדת עליו במרץ ומתרגשת להוציא אותו בקרוב\nחוכמה בדיעבד: מה את מבינה כעת על החודשים האחרונים ועל עצמך בתוכם שלא יכולת להבין או לדמיין בתחילת התקופה?\nגיליתי שכמות הזמן שאני יכולה להיות בבית מבלי לצאת החוצה מיוזמתי כשאני נשאבת למשימות ופרויקטים שאני מחויבת אליהם היא ארוכה מאוד עד לכדי מוגזמת. חברה שלי היתה צריכה לתמרץ אותי כדי להוציא אותי לסיבוב רגלי בשכונה או ישיבה קצרה בשמש בגינה שליד הבית, ואני מאוד שמחה שהיא הצליחה.\nהשבוע הפעולות שלנו מוקדשות לתנועת Black Lives Matter ולשיח על גזענות והתפקיד שלנו בחברה. התמונה מוגשת כשירות לציבור\nהמלצות (מכל סוג) לתקופה?\nספר: ״21 מחשבות על המאה ה-21״ של יובל נח הררי. סגנון דומה לשני הספרים הראשונים שלו, גם הפעם קיבלתי ממנו תובנות ומחשבות מעניינות.\nפודאקסט: ״חושבים טוב״ של יהודית כץ, נותן כלים של פסיכולוגיה חיובית (יותר בקטע מדעי מאזוטרי) לחיי היום יום.\nקומיקס קצר ודיגיטלי באנגלית על ״המצאת המונוגמיה״ מאת איזבלה רוטמן.\nארגון: International Women* Space Berlin - קבוצה פמיניסטית, פוליטית, אנטי-גזענית של נשים מהגרות ופליטות בברלין, הפועלות ביחד, בין היתר דרך תיעוד של מקרי דיכוי, אלימות, סקסיזם וכו’. ממליצה לשמוע את הנרטיבים שלהן ולהביאן לקדמת הבמה, במיוחד בתקופת הקורונה.\nיומן קורונה ברלין" }, { "title": "יומן קורונה ברלין: ״החיבוק מהמדינה גרם לי להרגיש שאני יכול להתגאות בזהות שלי כאמן״", "date_published": "2026-10-08T17:54:07.680Z", "id": "https://www.spitzmag.de//magazine/covidiary-23/", "url": "https://www.spitzmag.de//magazine/covidiary-23/", "content_html": "מי אני, מאיזו שנה אני בברלין ומה אני עושה בעיר?\nשמי אמיר עובדיה סטקלוב, אני בברלין משנת 2015, אני עוסק בצילום ועריכה של וידאו וסטילס, וגם יוצר סרטים דוקומנטריים ואנימציה.\nאיך משבר הקורונה השפיע ומשפיע עליך ברמה האישית?\nמשבר היא מילה גדולה עם קונוטציות שליליות מאוד, הרבה אנשים חווים משבר כיום, אבל אני מוצא את עצמי בצד מאוד פריווילגי של אנשים אשר תקופה זו אינה מהווה משבר בשבילם.\nבתקופה הזו אני מתרכז המון בהתפתחות אישית. בחודש שעבר עשיתי שני סרטים קצרים, ואני בעיצומו של תהליך התלמדות לפרויקט גדול שיתחיל בסתיו. אני מוצא את עצמי מאוד עסוק ולפעמים חסר מנוחה. יש גם פרויקט תיעודי שאני עושה, אשר נועד לתפוס את הרגע הנדיר הזה של שינוי בעירנו: אני יוצר סרטון ״טיימלאפס״ כל חודש ומעלה לערוץ היוטיוב שלי, בלי דיבורים, רק ברלין ומוזיקה נהדרת שכתב hipless.\nטיימלאפס: ברלין במרץ\nhttps://www.youtube.com/watch?v=OoWkcRYUJ5E\nבנוסף, למדתי לאפות לחמי מחמצת וזה מאוד נחמד וטעים, הבעיה רק שחדר הכושר היה סגור תקופה ארוכה ואני חושש שלאכול כל כך הרבה לחם אולי לא היה מאוד חכם מצידי.\nמתוך סדרת תמונות שצילמתי בהונג קונג בפברואר כשהעיר היתה ריקה ובבידוד\nאיך משבר הקורונה השפיע ומשפיע עליך ברמה המקצועית?\nעד השנה שעברה הייתי מעביר סדנאות צילום רחוב למבקרים בברלין. היו לי תחושות מעורבות בנוגע לתחום התיירות - מצד אחד היה לי עסק עובד, ומצד שני הרגשתי הרבה גועל מהתעשייה הזו. לכן היה נחמד שהקורונה באה ואילצה אותי לא להיכנס לבוץ הזה שוב.\nתעשיית התיירות הישראלית בברלין היא מהתעשיות המכוערות שאי פעם יצא לי לקחת בהן חלק. למרות שאני היחיד אולי שהעביר סדנאות צילום בעיר, חברות סיורים ומדריכים פרטיים ראו בי מתחרה ועשו כל שביכולתם להרוס לי את מקור הפרנסה. זה הרגיש לי לא נכון להיות שם והחלטתי לוותר על העסק הקטן של הסדנאות ולהתפתח יותר בתחום המדיה, תחום שכרגע אני מוצא בו חברים וקולגות אמיתיים שלא רוצים לפגוע בי רק בגלל שאני דובר עברית.\nאני חושב שכשישראלים עוברים לגרמניה ונחשפים למושג ״קולגה״ הם מפרשים את זה כמתחרה, ואני קצת נפגעתי מהלך הרוח הזה. אני חושב שהייתי מאוד נאיבי כאשר עברתי לברלין וחשבתי שאמצא פה הרבה ישראלים שמאסו מהאגרסיביות הצבאית הישראלית, אבל הופתעתי לגלות שדווקא פה אנשים הרבה יותר אגרסיביים. אני חושב שבשנה האחרונה איבדתי הרבה מהנאיביות שהיתה בי.\nטיימלאפס: ברלין באפריל\nhttps://www.youtube.com/watch?v=GJMaWHE1gUU\nבסופו של דבר מצאתי את עצמי מתרכז יותר ביצירה האישית שלי ואני חייב להודות שזה בדיוק מה שהייתי צריך.\nמה הדבר הכי מבאס שהתבטל לך בגלל הקורונה?\nהיו כמה פסטיבלי קולנוע שחיכיתי להשתתף בהם, אבל למזלי סרט שלי הוצג ב-Berlin Independent Film Festival רגע לפני שהכל התפרץ וזכה בפרס סרט האנימציה הקצר הטוב ביותר. אז לפחות הצלחתי לקטוף משהו קטן לפני שכל הפסטיבלים בוטלו.\nמה הדבר הכי משמח שקרה לך בזכות הקורונה?\nהתבטלה לי טיסה לישראל.\nמתוך סדרת תמונות שצילמתי בטאיוואן בפברואר כאשר המדינה היתה בבידוד\nבאיזו מידה אתה מרגיש שחזרת לשגרה? אלו היבטים הכי מאתגרים בתהליך החזרה לשגרה?\nאני חושב שחיי בברלין מעולם לא היו מוגדרים בעיניי כשגרה ולכן לא אוכל ממש לחזור לשום שגרה שכזו. חל שינוי, אבל הוא לא שונה באופן משמעותי משינויים שחלו בשנים קודמות.\nחוכמה בדיעבד: מה אתה מבין כעת על החודשים האחרונים ועל עצמך בתוכם שלא יכולת להבין או לדמיין בתחילת התקופה?\nאני חושב אולי שלא הרגשתי בנוח להגדיר את עצמי כאמן עד לא מזמן. בקיבוץ שבו גדלתי היה פַסָל שאמא שלי תמיד קרא לו ״פרזיט״ וחונכתי שאמנים הם טפילים בחברה שצריך להדביר. לכן כשגדלתי ולא התגייסתי לצבא וגיליתי שהחברה הישראלית רוצה להדביר אותי כי אני עדין ורגיש ומאמין בשלום, התרחקתי מהזהות שלי כאמן ועסקתי פה בברלין במימד יותר פרקטי של המקצוע שלי (לצלם לקוחות, ללמד סדנאות). אבל גרמניה באה בסוג של חיבוק שאני לא מכיר ונתנה סיוע לעצמאים ואמנים ופתאום הרגשתי שדווקא הזהות שלי כאמן היא משהו שאני יכול להתגאות בו. ולכן גם תקופה זו מסמלת בעיניי זמן של צמיחה.\nטיימלאפס: ברלין במאי\nhttps://www.youtube.com/watch?v=Ls3JLTBA9P0\nאילו הייתי מגיע לתובנות אלו מוקדם יותר, אולי הייתי יוצר יותר סרטים עד היום.\nהמלצות (מכל סוג) לתקופה הזאת?\nבגלל שקצב החיים הואט, אני חושב שיש חלון הזדמנויות ליהנות מקולנוע איטי יותר. אני ממליץ לצפות בסרטים קלאסיים, לעזוב את העריכה הקצבית של יוטיוב ונטפליקס והוליווד, ולצפות בקולנוע אחר, למשל:\nהרמוניות וורקמייסטר של הבמאי ההונגרי בלה טאר הוא סרט מקסים שראיתי לא מזמן ולדעתי הוא רלוונטי כיום.\nגם ב-Repulsion של רומן פולנסקי צפיתי לאחרונה והוא היה מעורר השראה (חשוב לי לציין שאני מעריך את תרומתו להיסטוריה של תעשיית הקולנוע אבל גם מאמין שהוא צריך לרצות את עונשו בבית הכלא).\nהמלצה נוספת היא משחק המחשב EVE-Online - וכל מילה נוספת מיותרת.\nיומן קורונה ברלין" }, { "title": "יומן קורונה ברלין: ״מפחידה אותי האמונה המוחלטת בשלטון, גם של אנשים שבדרך כלל ספקניים״", "date_published": "2026-10-08T17:54:07.680Z", "id": "https://www.spitzmag.de//magazine/covidiary-51/", "url": "https://www.spitzmag.de//magazine/covidiary-51/", "content_html": "מי אני, מאיזו שנה אני בברלין ומה אני עושה בעיר?\nאני אליענה בן-דוד, בברלין מאז 2016, לאחר שקיבלתי את ההחלטה שהתגלתה כטובה בחיי: לעזוב את ביתי, למכור את כל מה שיש לי, ולטוס לברלין עם כמה מזוודות ושני חתולים, בתקווה שאקבל ויזת אמן ואוכל להישאר פה ולנסות את מזלי. זה היה מצב של ״עכשיו או לעולם לא״, וידעתי שאני חייבת לעצמי אפשרות לחיים טובים יותר, ושאם אשאר בישראל אסיים את חיי מתוסכלת ומרירה.\nויזת אמן על שום ״אחת ששומעת״, תוכנית הרדיו השבועית שלי ברדיו מהות החיים, שאני עורכת ומשדרת כבר שנים לא מעטות. מזלי הטוב החל כנראה כבר כשנפגשתי עם מנהל הרדיו, כדי לומר לו בעצב שאני עוזבת בגלל המעבר לברלין והוא אמר פשוט ״אז תשדרי משם״, ומאז המעבר לפה אני משדרת מהאולפן הביתי שהקמתי.\nוכן, ההימור שלקחתי הצליח, ובגדול. מצאתי בית ומצאתי שקט, ופה גם הכרתי את מי שהפך לבעלי וזכיתי לא רק בו אלא גם בארבעה ילדים אהובים.\nבאולפן הביתי שלי, מקליטה את התוכנית השבועית של ״אחת ששומעת״\nאיך משבר הקורונה השפיע ומשפיע עלייך ברמה האישית?\nזעזעה אותי הקלות שבה נוצר משבר עולמי. המהירות שבה מדינות העולם עברו למצב חירום, למצב מלחמה ממש. מצד אחד תחושה שכלום לא קורה בחיים האמיתיים, מצד שני החדשות מפחידות, מאיימות, נון סטופ. השליטה המוחלטת של המדינה בחיינו, הצייתנות של התושבים, ותגובת הפאניקה המוחלטת. הקלות בה חוקים לשעת חירום מועברים, עם הגיון מסוים למצבי חירום, אבל עם השלכות מחרידות לגבי הדמוקרטיה והפחד של איך ישרת חוק כזה את נציג המפלגה הלא נכונה. החדירה לפרטיות באמתלת המחלה, הדיבורים על אפליקציות והאיום על חירות הפרט בעתיד לבוא. זה הפחיד אותי מאוד. זה עדיין מפחיד אותי מאוד. הסדרה ״מראה שחורה״ קמה לתחייה, בתחושה שלי. הפמפום הבלתי פוסק של מספרים ונתונים שהגיע מכל אמצעי התקשורת, תוך כדי נתינת מקום זעום, אם בכלל, לקולות שמנסים לשאול שאלות מהותיות לגבי הנתונים שמופצים, או לומר משהו שונה מהקונצנזוס. הקונפורמיזם והאמונה המוחלטת בשלטון גם של אנשים שבדרך כלל ספקניים. רק עכשיו מתחילים לשמוע בערוצי התקשורת הגדולים גם קולות אחרים, ובחינה של מה שהיה, בניסיון להבין טוב יותר (למשל: כמה נדבקו, כמה מתוכם היו אכן חולים, כמה מתוכם אושפזו, כמה נפטרו).\nיד ביד - המהירות שבה הכלכלה נפגעה, אנשים איבדו את פרנסתם, עסקים הגיעו לסף קריסה. העולם שנראה לנו יציב התגלה כשברירי כל כך. הקפיטליזם התגלה במערומיו. חודש הפוגה וכבר כלכלת העולם במשבר, זה מטורף! התרגזתי מהפוליטיקה, מהצביעות של העסקים הכי קפיטליסטיים שיש, שיעשו הכל כדי להימנע מתשלומי מיסים, שמשלמים למנהלים משכורות עתק ולעובדים פרוטות, אבל בעת משבר פתאום מדברים על סולידריות ורוצים סוציאליזם.\nהפעם הראשונה שנתקלנו בהיסטריה, בקניות השבועיות בלידל ב-13 במרץ\nאיך משבר הקורונה השפיע ומשפיע עלייך ברמה המקצועית?\nמצד אחד, אני קורבן קורונה קלאסי: עבדתי במשרה חלקית כעוזרת אדמיניסטרטיבית בחברת סטארט-אפ שאינה רווחית, כלומר הכסף מגיע מגיוסי כספים, ודי מהר לאחר תחילת המשבר (ושבועיים אחרי שהבטיחו לנו במשרד ש״אין מה לדאוג!״), פוטרתי יחד עם עוד כמה קולגות ממקום העבודה, שזה פשוט קקה.\nמצד שני, הרדיו הוכיח את עצמו (שוב) כמקום עבודה וכמקור פרנסה יציב ומשקיט.\nוגם, למרבה המזל, העולם לא דמם כפי שנדמה: כעת אני מחפשת משרת ניהול משרד בארגון בר-קיימא, והרבה עסקים עדיין מחפשים עובדים באופן אקטיבי. אני מתראיינת במרץ ויש אפשרויות חדשות בפתח.\nמה הדבר הכי מבאס שהתבטל לך בגלל הקורונה?\nשום דבר, האמת. אולי לרגע קט, בהתחלה, אבל לא לקחתי שום דבר קשה מדי.\nכבר בשבוע הראשון של הסֶגֶר בוטלו שתי הופעות והצגה שציפינו להם. מצד שני, המון אירועים עברו במהירות לפורמט אינטרנטי (הלושן, זום!), כך שמצאתי את עצמי באפריל עם הרבה יותר תוכניות מאשר בשגרה.\nראיתי כמה וכמה סרטים תיעודיים בהקרנות ״דוקומנטרי בשפירא״ של קפה שפירא בתל אביב, השתתפתי בקורס ״מה לעשות עכשיו״ של דב חנין ודני פילק בחסות עמותת ״עומדים יחד״, הרצאות של ״שוברים שתיקה״, ההרצאה של גל כדן על מוזיקה מזרחית (From Barcelona to Tel Aviv - Mizrahi Pop Lecture), סרטים שסינמטק הרצליה פתח לצפייה ללא עלות, ואפילו כמה קורסי לימוד אקדמיים בקמפוס IL.\nיוגה אני מתרגלת כבר הרבה שנים דרך אתר אינטרנטי, כך שהרוטינה לא השתנתה, אבל כן פתחתי אי אלו בקרים בשיעור גאגא אונליין, מה שהיה כיף גדול.\nאפילו הביטול של נסיעת OSTERN השנתית לכפר, לאחותו של בעלי, שציער את כולנו מאד, הפך לחופשה משפחתית נהדרת בבית, כולל שיעורי בית בחשבון עם הבנות כל בוקר, מלא ארוחות טובות, קישוטי וחיפושי ביצים בחצר הבניין, וזמן משפחתי איכותי ומענג.\nקישטנו ביצים, א׳ החביא אותן לפנות בוקר בחצר הבניין, ובבוקר הבנות יצאו למסע חיפוש\nמה הדבר הכי משמח שקרה לך בזכות הקורונה?\nהתרגשתי מאוד משפע מחוות הסולידריות החברתית שצצו מיד: אנשים שהציעו עזרה לשכנים בקבוצות סיכון באמצעות שלטים שנתלו בבניינים, מודעות באתר השכונתי nebenan.de, ועזרה ספונטנית ברחוב; התארגנויות שכונתיות לתמיכה בעסקים קטנים באזור; ״גדרות הנתינה״ (Gabenzäune) להומלסים שצצו מכל עבר והופצו בקבוצות טלגרם וואטסאפ; המונים שהתנדבו לחלק מזון, לתפור מסכות וכו’.\nבאיזו מידה את מרגישה שחזרת לשגרה? אלו היבטים הכי מאתגרים בתהליך החזרה לשגרה?\nזה מוזר, כי כבר בתחילת מרץ התחלנו לעבוד מהבית, כך ששגרת הנסיעה למשרד פסקה. אחר כך פוטרתי, אבל זה כבר לא שינה הרבה, כי הייתי בבית. אני מורגלת להיות לבד בבית ואוהבת את זה. עכשיו אני מחכה להתרגל שוב לצאת לעבודה כל יום.\nאמנות/אקטיביזם בברלין. את הגברת הזו פגשנו בטיול אופניים שעשינו ב-18 באפריל\nחוכמה בדיעבד: מה את מבינה כעת על החודשים האחרונים ועל עצמך בתוכם שלא יכולת להבין או לדמיין בתחילת התקופה?\nאת היכולת להתכוונן נפשית. כשפוטרתי הרגשתי שיש בפניי בחירה: האם אני נותנת לזה עכשיו לדכא אותי או לא. הבחירה המודעת שלי היתה שלא לאפשר לזה לקחת אותי מטה, והאמת? זה לא היה קשה. בחרתי להתייחס לעצמי יפה, באהבה, ליהנות ממה שיש (ויש!), להסתכל ולעשות קדימה.\nוגם: את הגמישות והיחסיות של הזמן. שלושת החודשים האלה הרגישו מהרבה בחינות כמו שנים. הכל השתנה ללא הרף, מבחוץ ומבפנים: מידע, מחשבות, הבנות ותובנות, חוקים, דאגות… בתחילת המשבר, מתישהו בפברואר, היו כשבועיים בהם אשכרה שטפתי ידיים כל הזמן (וזה כשהיה רק חולה אחד בעיר), עכשיו זה מצחיק אותי להיזכר בזה. היה רגע בו לא ידענו אם יכריזו פה על סגר קיצוני כמו בישראל (ותודה לאל שלא!). זוכרים שלא היה נייר טואלט? עכשיו כל הסופרים מלאים חבילות ענק.\nהפגנת ה-Nein zu Rassismus Silent Protest Demo באלכסנדרפלאץ בשבת האחרונה\nהמלצות (מכל סוג) לתקופה?\nטבע! המזל הגדול הוא שבתקופה הזו האביב פרץ במלואו, ועשינו כל כך הרבה טיולי אופניים נהדרים בעיר, שהתאהבתי בה מחדש. גיליתי שכונות ופארקים שלא הכרתי, ובעיקר התרגשתי מVolkspark Prenzlauer-Berg הפראי ומ-Volkspark Rehberge בוודינג. לעלות על האופניים ופשוט לנסוע, לחגוג את שפע הטבע המדהים שסביבנו בעיר.\nההמלצה השנייה היא כל פעילויות האונליין לעיל שגיליתי, ויש עוד המון: לצפות, לרקוד, ללמוד - והמון גם בחינם.\nהמלצה שלישית: ללכת להפגין! היינו בהפגנה נגד גזענות בשבת, והיה מרומם רוח.\nיומן קורונה ברלין" }, { "title": "יומן קורונה ברלין: ״לא מתלהב מהטרנד של גרמניה מושלמת וישראל מבאסת, כל מדינה טיפלה במשבר בדרכה״", "date_published": "2026-10-08T17:54:07.680Z", "id": "https://www.spitzmag.de//magazine/covidiary-48/", "url": "https://www.spitzmag.de//magazine/covidiary-48/", "content_html": "מי אני, מאיזו שנה אני בברלין ומה אני עושה בעיר?\nאחמד מנצור, בברלין מ-2004, פסיכולוג וסופר, עובד בפרויקטים נגד הקצנה דתית ואנטישמיות, נשוי ואב לילדה.\nאיך משבר הקורונה משפיע עליך ברמה האישית?\nרוב העבודה שלי היא בבתי כלא, בתי ספר וכמעט כל שבוע היו לי כמה הרצאות. הקורונה עצרה כמעט הכל והכריחה אותי לעשות הפסקה שתדרוש לאחר סיום המשבר עבודה מאוד אינטנסיבית כדי לעמוד ביעדים של הפרויקטים שלנו.\nבגן שעשועים עם הבת שלי\nאיך משבר הקורונה משפיע עליך ברמה המקצועית?\nאיפה שיש משבר יש הזדמנות - אני מנצל את הזמן לכתיבה מהבית ולפיתוח שיטות טיפול חדשות, אבל מבחינה כלכלית הפגיעה היא רצינית ביותר בעיקר בגלל ביטול ההרצאות שהיו ההכנסה הכי משמעותית שלי. גם הנושאים שטיפלתי בהם אינם אקטואליים יותר, זה אומר שראיונות בעיתונות שהגיעו בעבר באופן שבועי הפסיקו כמעט לחלוטין וגרמו לי לחפש דרכים אחרות לכתיבה בזמן הקורונה.\nמה הדבר הכי מבאס שהתבטל לך בגלל המשבר?\nהייתי אמור לנאום את ״נאום החופש״ באירוע של קרן נאומן בברלין לפני כמעט 600 איש. האירוע בוטל יומיים לפני קיומו.\nגן החיות, המקום שהכי התגעגענו אליו בברלין\nמה מבין הדברים שאי אפשר לעשות עכשיו בברלין הכי חסר לך?\nהרצאות, נסיעות בתוך גרמניה, בתי מלון.\nמה בברלין הכי עושה לך טוב בימים אלה?\nהחברים שיש לי.\nלמדתי לבשל\nהאם גילית או הבנת טוב יותר משהו על ברלין/גרמניה/הגירה באמצעות/בזכות/בגלל המשבר?\nאני לא מתלהב מהטרנד של גרמניה מושלמת וישראל מבאסת. כל מדינה טיפלה במשבר בדרך שלה - יש דברים טובים כאן ואחרים טובים שם. כל עניין סגירת בתי הספר והגנים התנהל בגרמניה בצורה לא ממש מסודרת לעומת ישראל. לעומת זאת גרמניה היא המדינה שאני מרגיש בה בבית, וזה די לא קשור למשבר כזה או אחר. אני חושב שרק כשמפתחים מערכת יחסים נורמלית עם המדינה שחיים בה אפשר לדבר על כך שההגירה הצליחה.\nהמלצות (מכל סוג) לתקופה?\nאני ממליץ על זמן איכות עם המשפחה, השקט הזה של להיות בבית, לבשל בבית, הוא דבר מקסים ביותר, שאפשר באמת ליהנות ממנו כרגע.\nאני ממליץ על ביקור במסעדת Casalot שנמצאת במרכז ברלין ובעליה מגיעים מכפר בצפון הארץ. האוכל שם ממש מזכיר לי את אוכל הילדות שלי בטירה.\nואם אתם מעוניינים לדעת קצת יותר עלי, ממליץ לקרוא את הספר האחרון שלי Klartext zur Integration. אם מותר לי להשוויץ, הוא היה רב מכר בגרמניה למשך תקופה ארוכה.\nיומן קורונה ברלין" }, { "title": "יומן קורונה ברלין: ״תמיד קיוויתי שהעולם ייעצר, שאוכל לנשום בלי להרגיש אשמה או שפספסתי משהו״", "date_published": "2026-10-08T17:54:07.680Z", "id": "https://www.spitzmag.de//magazine/covidiary-58/", "url": "https://www.spitzmag.de//magazine/covidiary-58/", "content_html": "מי אני, מאיזו שנה אני בברלין ומה אני עושה בעיר?\nאני אביה שושני, מוזיקאית-זמרת, בברלין מ-1 בינואר 2017, חיה עם בן זוגי והפרטנר המוזיקלי שלי לוקאס בנויקלן, יחד אנחנו עובדים על האלבום שלי ועל פרויקטים משותפים, ובנפרד - בשנה האחרונה אני מפיקה וידאו קליפים לאמנים שונים בעיר.\nגרמניה יפה יותר בקיץ\nאיך משבר הקורונה משפיע עלייך ברמה האישית?\nבכנות, משבר הקורונה ואני נעשינו חברים טובים. מינימום כביסות, פגישות זום בתחתונים ולהישאר כל היום בחלוק וגולגול - החיים יפים. מהיום שאני זוכרת את עצמי הרגשתי במרוץ אינסופי והישרדות כלכלית יומיומית, הקצב המהיר והשגרה המטורפת תמיד הביאו אותי לקצה בכל סוף חודש. אני אדם שקשה לו מאוד לעצור על דעת עצמו, לקחת הפסקה ולשים את עצמי במקום הראשון. תמיד קיוויתי שהעולם ייעצר, שהטלפון לא יצלצל, שאוכל לנשום מבלי להרגיש אשמה או שפספסתי משהו ואז משום מקום הגיע משבר הקורונה וחייב את כולם להסתגר, לבטל תוכניות ולהביט רגע פנימה. תחושת השחרור מכל מחויבות מילאה אותי באושר והמענק לעצמאים העניק לי ביטחון כלכלי שמעולם לא היה לי. למרות חוסר הוודאות, הרגשתי יציבה מאי פעם.\nבחלוק 24/7\nאיך משבר הקורונה משפיע עלייך ברמה המקצועית?\nאחרי שלושה ימים של רביצה במיטה מול תוכניות ריאליטי הרגשתי צורך עז לנהל את עודף הזמן שלי ולהפוך כל יום למשמעותי יותר. התחלתי למלא טבלאות אקסל ודפים ריקים ברשימות של כל המטרות שלי. החל מלהצליח לגדל עציצים ליותר משבוע ועד לסיים את האלבום שלי ולשחרר אותו לעולם. ממש לפני הקורונה לוקאס ואני בנינו סטודיו בסלון ונראה שהגיע הזמן הנכון להשתמש בו. בשנים האחרונות שיתוף תכנים ויזואליים וסושיאל מדיה נעשו חלק בלתי נפרד מהתקדמות של אמן, ולמרות שאף פעם לא הצלחתי להתחבר לזה, מיס קורונה דחקה אותי לפינה וחייבה אותי להתחיל לדבר למצלמה.\nבמקביל התקבלתי לפרויקט תמיכה באמנים Framed Process שהעניק לי וללוקאס מוטיבציה ענקית להמשיך ליצור. אז החלטנו להיפגש כל יום ב-00:16 בסלון ולהתמסר לרגע. היו שעות שצחקנו עד שכאבו הלחיים, הרבה הרבה הרבה שעות התווכחנו ורבנו, היו גם ימים שלמים שלא דיברנו וכל אחד היה עסוק בלחפש לעצמו מפלט, אך בשעות שיצרנו, גם אם בסוף הן היו מועטות, התאהבנו מחדש ונזכרנו למה בחרנו האחד בשנייה.\nבסטודיו\nמה הדבר הכי מבאס שהתבטל לך בגלל המשבר?\nב-27 במרץ תכננתי להופיע בארטסטניה, בפעם הראשונה עם שמונה נגנים, הכל היה מוכן, דפי התווים, ימי החזרות ואפילו ידעתי מה אני הולכת ללבוש. מאז שהגעתי לברלין לא היתה לי הזדמנות להופיע עם הרכב מלא, כמו שהייתי מופיעה בישראל, בעיקר מסיבות תקציביות, וגם לקח לי הרבה זמן למצוא נגנים שירצו להתלוות לדרך שלי. מבחינתי ההופעה הזו היתה אמורה להיות קפיצת מדרגה משמעותית וכשנאלצתי לבטל אותה הרגשתי איך שוב החלום חומק לי בין האצבעות. אבל הכל לטובה, לא? לפעמים לא חחח.\nמה מבין הדברים שאי אפשר לעשות עכשיו בברלין הכי חסר לך?\nלהופיע מול קהל. אמיתי ולא מול מצלמות עם המחשבה הבלתי פוסקת של כמה אנשים באמת צופים בי עכשיו וכמה כבר לא, אם אני מעניינת מספיק כדי להחזיק אותם מול המסך שעה שלמה, אם הבדיחה שסיפרתי היתה מצחיקה ואם הזיוף בשיר השלישי יישאר מתועד לנצח בפייסבוק ואמא שלי תשתף אותו עשר פעמים בשנה.\nפרנצ׳סקו ואני אופטימיים לפני הלייב סטרים הראשון שלנו\nמה בברלין הכי עושה לך טוב בימים אלה?\nלשמוע את הילדים של נויקלן משחקים תופסת בחצר האחורית ואת האימהות שלהם קוראות להם לעלות מהר הביתה מזכיר לי את הילדות שלי בערד, תקופת החופש הגדול. גם אם כל יום היה בדיוק אותו הדבר, אף פעם לא היה משעמם.\nכל יתרונות המסכה\nהאם גילית או הבנת טוב יותר משהו על ברלין/גרמניה/הגירה באמצעות/בזכות/בגלל המשבר?\nשמחתי לגלות שלעיר אכפת ממני ומקיומי בכבוד, שגם בלי דרכון אירופאי, או שפה, עדיין רואים בי חלק בלתי נפרד מהאוכלוסייה. הרגשתי בפעם הראשונה בבית ואף הרבה יותר בבית משהרגשתי בישראל.\nמשכנעת את לוקאס לעשות סלפי מסכות כדי לשלוח לאמא\nהמלצות (מכל סוג) לתקופה הזאת?\nלדבר עם אמא או עם כל בן אדם שיש לנו סיפור לא פתור איתו לפחות פעם ביום, גם אם ממש ממש ממש קשה לי למצוא רצון לזה, אני מנסה ללמוד להקשיב ולתת מקום לכנות, להביע פחד וחששות, להציף דברים. למדתי המון על עצמי ועליה, מה שגרם באופן טבעי לפצעים פתוחים בינינו להגליד ולהתרפא.\nלצאת מהעיר, אפילו ליום אחד, גרמניה כאמור יפה יותר בקיץ.\nאינסטגרם\nיומן קורונה ברלין" }, { "title": "יומן קורונה ברלין: ״הפסקת הטיסות חושפת את גבול ההכחשה הגיאוגרפית - אנחנו כאן, לא גם וגם״", "date_published": "2026-10-08T17:54:07.680Z", "id": "https://www.spitzmag.de//magazine/covidiary-29/", "url": "https://www.spitzmag.de//magazine/covidiary-29/", "content_html": "מי אני, מאיזו שנה אני בברלין ומה אני עושה בעיר?\nקוראים לי גיא סנה ואני גר בברלין משנת 2014. הגעתי לכאן כי רציתי שינוי בחיים. כמה בנאלי. אבל באמת כבר היה לי לוחץ וחונק לחיות באותו מקום קטן כל החיים. מקום צפוף. מקום משפחתי מאוד. מקום שבו לכל המילים יש משמעות חודרת לבשר. רציתי להשתחרר, להתאוורר, להכיר משהו אחר ולממש איזושהי פנטזיה, אולי אפילו להתעמת עם איזושהי פנטזיה. הפנטזיה שלי על הגרמנים, על גרמניה, על הגרמניות ועל אירופה בכלל. נחתתי בעיר בלי שום תכנית צרופה , רק ללמוד גרמנית וללמוד אותה טוב היתה בשבילי אז מטרה עליונה , וכל השאר הגיע על הדרך.\nלגבי ״מה אני עושה בעיר״ - אני לא בטוח שאני עושה בעיר כל כך, זאת האמת. אני עושה בדירה שלי, אני עושה עם החברים שלי, אני עושה בעבודה שלי. אבל באמת שאני לא עושה הרבה בעיר. זה כמעט כמו במקרה לגמרי שאני פה. ברלין לא מדברת אלי. אני לא אוהב אותה בתור עיר. היא אפורה ומכוערת וגדולה מדי בשבילי. אבל זה שאני לא אוהב את ברלין לא אומר שאני לא אוהב דברים מסוימים בברלין.\nאני יכול אולי לספר מה עשיתי עד עכשיו בעיר: למדתי גרמנית, שרתי במקהלה, הכרתי אנשים חדשים וחברים חדשים, למדתי מקצוע חדש - מחשבים, מצאתי עבודה בתור מפתח תוכנה. יש לי בבית פסנתר שאני מאוד אוהב ובקרוב גם אקורדיון, אז אפשר לומר שאני מנגן בעיר, כי הבית שלי הוא חלק מהעיר. אני יושב על המרפסת ונהנה מהעץ הירוק הנשקף ממנה, שהוא גם ביתם של יונים, סנאים ועקעק-זנבתניים (Elster).\nאיך משבר הקורונה משפיע עליך ברמה המקצועית?\nמשבר הקורונה תפס אותי במצב טוב יחסית, עם עבודה שאפשר לעשות מהבית, שזה אפילו הרבה יותר נוח מקודם: לא צריך לקום כל יום ולנסוע ברכבת ולהתלבש ולהתגלח ולהסתרק ולאכול בחוץ וכל השיט הזה. אני מרגיש שאני חופשי - העבודה מהבית עושה לי טוב. בהתחלה גם היה מעניין לעקוב אחרי המספרים, לראות כל יום מה חדש, איזה דבר חדש גילו היום על הקורונה, מה סוגרים היום. לא האמנתי בהתחלה שיסגרו את הכל, אבל זה פשוט התרחש. היתה הרגשה שמשהו אמיתי פתאום קורה. נו טוב… אמיתי ולא אמיתי. כי המשבר של הקורונה הרגיש לא אמיתי, אבל כל השינויים בחיים היו מן הסתם אמיתיים מאוד. לא מזמן הודיעו לי שמעבירים אותי ל-Kurzarbeit. בהתחלה קצת התבאסתי כי אנחנו עובדים כרגע על פרויקט שמעניין אותי ואני מאוד מעורב בו אבל די מהר התרגלתי לרעיון ועכשיו אני מוכרח להודות שאני שמח על ההזדמנות לעבוד פחות, לנוח קצת וליהנות מהקיץ. זו גם הזדמנות לקצת חופש, בעיקר מנטלי, טריפת קלפים, שפצור קורות החיים ומחשבות על שינוי. אני מודה שמערכת הרווחה הגרמנית מאפשרת לי את השקט הזה. אני לא יודע אם הייתי נשאר רגוע בלעדיה.\nמצד שני אני כן מעט מודאג מן העתיד לבוא. מצב בו יש משבר כלכלי ומיתון הוא לא מצב בריא ויש לו השפעות חברתיות שחורגות מעבר להשפעה הישירה עלי. אני לא בטוח שהייתי רוצה לחיות בגרמניה שבה הרבה אנשים איבדו את עבודתם ומקור הכנסתם.\nהעבודה מהבית מרגיעה אותי\nאיך משבר הקורונה משפיע עליך ברמה האישית?\nהעבודה מהבית, הרחובות הריקים - משרים עלי רוגע. אני אוהב את זה. אני לא מתגעגע לצפיפות ולרעש. אני אוהב לחיות בלב עיר שקטה. לדעת שיש מסביבי המון אנשים, אבל בלי הרעש והדוחק. כן, פרדוקסלי משהו אבל אמיתי. אני מוצא את עצמי נפגש יותר עם חברים, יש לי יותר זמן לעצמי, וגם, לפחות בהתחלה, היתה הרגשה שמשהו סוף סוף קורה בעולם. לפני המשבר היתה לי תמיד הרגשה קשה לגבי המצב בעולם - הכלכלי, החברתי, הסביבתי, והמשבר כאילו שם על השולחן משהו מכל זה, שאי אפשר להתעלם יותר. אפילו שאין לזה בהכרח קשר ישיר. אבל תחושת החירום יכולה לפעמים להוביל לפעולות ולתוצאות רצויות. יש הרגשה שאולי נוצרת הזדמנות לאיזושהי התארגנות מחדש של העולם. אולי זה לא רק רע.\nלפני המשבר היתה לי תמיד מועקה סביב סופי-השבוע. הייתי מרגיש תמיד שאני צריך לנצל אותם. הייתי מתבאס אם לא היה בא לי לצאת בערבים וסתם להישאר בבית הרגיש לי קצת כמו בזבוז זמן. תמיד כשסוף השבוע התקרב לקיצו הייתי מתבאס לקראת השבוע החדש. המשבר הביא איתו מהבחינה הזו הרבה טוב. מכיוון שכולם פחות או יותר בבית, פתאום לא הרגשתי רע שגם אני. וקרה דבר יותר מעניין: מכיוון שהתחלתי לעבוד מהבית כבר לא התבאסתי שסוף השבוע נגמר. הבנתי שעיקר הקושי שלי היה המעבר - לצאת מאיזושהי ספרה אינטימית, פרטית, מוגנת שלי, אל העולם שבחוץ - אל הרכבת, אל הרחוב, אל האנשים בעבודה, אל חוסר הנוחות שבלהיות לצד עוד אנשים. עכשיו כשהכל נמצא באיזשהו רצף - העבודה בבית והבית בעבודה - זה קל לי יותר. אני גם מרגיש הרבה יותר רגוע שאני לא צריך לנסוע, שאני נשאר כל הזמן בשכונה שלי - אני מרגיש שאני מתחבר יותר למקום. אני חושב על זה שלאורך רוב ההיסטוריה אנשים לא נסעו כל כך הרבה, הם נשארו רוב הזמן באותו מקום אולי אפילו רוב חייהם. זה לא מרגיש לי טבעי כל הטלטלות האלו כל יום. לא בשבילי על כל פנים. אני מקווה שגם אחרי שהמשבר יחלוף תהיה לי אפשרות לעבוד מהבית לפחות רוב הזמן. הבנתי על עצמי שעצם היציאה החוצה, מכניסה אותי למצב של דריכות שהוא לא עושה לי טוב. מצד שני, יכול להיות שאם לא היתה את הידיעה שהתקופה הזו של עבודה מהבית היא מוגבלת בזמן, היה לי יותר קשה. בסופו של דבר אי אפשר לוותר על הנוכחות ועל הפיזיקה. אני אמנם עובד מהבית, אבל יש לי בסיס קודם של היכרות עם האנשים שאיתם אני עובד. היכרות אמיתית. היכרות עם גוף.\nמה הדבר הכי מבאס שהתבטל לך בגלל המשבר?\nשום דבר. אולי רק הנסיעה שתכננתי לארץ. אבל זה גם לא כל כך נורא.\nמה שכן, לא מזמן סבתי נפטרה והיה לי קשה לא להיות עם המשפחה בזמן הזה. אבל אני לא בטוח שהייתי טס לישראל גם אם לא היה משבר, כך שאני חושב שזה קשור יותר לשאלות על הגירה ו/או מגורים רחוק מהמשפחה.\nיש יותר זמן למפגשים משפחתיים\nמה מבין הדברים שאי אפשר לעשות עכשיו בברלין הכי חסר לך?\nאם כבר משהו חסר לי זה אולי ההליכה לקולנוע, לחדר הכושר ולסאונה, לבריכה. האפשרות לצאת. הדברים עצמם לא חסרים לי אבל האפשרות חסרה לי. זה שאני יודע שאם אני רוצה - אני יכול לצאת למסיבה. אפילו שאני בכלל לא יוצא למסיבות. מה שחסר זו בעיקר האפשרות.\nמה בברלין הכי עושה לך טוב בימים אלה?\nהשקט. אני אוהב להתהלך בעיר מלאה אנשים שרחובותיה ריקים והשקט שורר בה. אני נהנה לראות את האנשים משתזפים בפארק ונהנים מן החיים הפשוטים. משמח אותי לגלות שלא צריך הרבה כסף בחיים בשביל ליהנות מהם. לא צריך ברים ומסיבות וגאדג‘טים - פשוט לצאת לשמש ולירק וליהנות. אני נהנה מהמפגשים עם החברים, עם המשפחה. יש לי בעיר גם משפחה - בת דודתי גרה כאן עם בעלה הגרמני. יש להם ילדה בת ארבע וחצי ואנחנו נפגשים הרבה יחסית. אני חייב לציין שזה נותן הרגשה נהדרת שיש משפחה בעיר. באיזשהו מקום אנחנו לא לבד כאן. לא משנה מה יהיה.\nהדירה, הפסנתר והעץ בחלון\nהאם גילית או הבנת טוב יותר משהו על ברלין/גרמניה/הגירה באמצעות/בזכות/בגלל המשבר?\nישנה תופעה שאני מכנה אותה הכחשה גיאוגרפית. אני מתכוון לאפשרות שלנו לשכוח את המרחק והנוכחות הגיאוגרפית, כשאנחנו בלחיצת כפתור יכולים לדבר עם כל אחד בכל העולם. רק לדבר? גם לראות! אבל זה מרחיק מעבר לזה - זו גם האפשרות לטוס במחירים מגוחכים, משהו שלא היה אפשרי עד לפני זמן די קצר. אני שואל את עצמי איך היו נראים החיים שלי בברלין בלי האינטרנט, בלי הוואטסאפ ובלי הטיסות הזולות. עכשיו, פתאום, כשלפחות הטיסות הושהו ולא היה ברור מתי, איך ובאיזה מחיר יהיה ניתן לטוס, זה נהיה לי עוד יותר חד. פתאום נהייתה לי יותר ממשית העובדה שאני כאן, בברלין, בגרמניה, ולא בישראל. לא גם וגם. לא ללכת בלי ולהרגיש עם. אין מה לעשות.\nמצד שני, מכיוון שההכחשה הגיאוגרפית מאפשרת לנו לשרוד את המשבר הזה, אם ניתן להתבטא כך - פתאום נפתחו אפשרויות חדשות: הסמינרים של האסכולה הלאקאניאנית בישראל, למשל, מתקיימים עכשיו בזום ואני יכול לקחת בהם חלק. זה מאוד משמח אותי.\nהמלצות (מכל סוג) לתקופה הזאת?\nיש עיתון מדליק בשם שפיץ.\nיומן קורונה ברלין" }, { "title": "יומן קורונה ברלין: ״גיליתי שמאוד כיף לי להיות בבית ושבאופן כללי אני אדם די אופטימי״", "date_published": "2026-10-08T17:54:07.680Z", "id": "https://www.spitzmag.de//magazine/covidiary-19/", "url": "https://www.spitzmag.de//magazine/covidiary-19/", "content_html": "מי אני, מאיזו שנה אני בברלין ומה אני עושה בעיר?\nאני נעמה לנדאו, בברלין מקיץ 2011, בימאית, צלמת ומספרת סיפורים ויזואליים (באנגלית זה נשמע יותר טוב). גרה עם בת זוג ושתי חתולות ליד אחד הפארקים היפים בעיר. במהלך תשע השנים שאני כאן, גרתי בחמש שכונות שונות ואני נהנית להכיר את העיר מזווית אחרת בכל פעם.\nאיך משבר הקורונה משפיע עלייך ברמה האישית?\nשנייה לפני שסגרו את הגבולות הספקתי להיות בארץ לביקור משפחתי קצר (איזה מזל!). בגלל שבארץ הכל התחיל כשבועיים לפני גרמניה, כשחזרתי לברלין ידעתי למה להתכונן. דבר ראשון שעשיתי הוא לקחת את האופניים שלי ששכבו שנה שלמה במרתף לתיקון. כך, כשהכל היה סגור ובאמת לא היה לאן לצאת, יכולתי לעלות על האופניים ולגלות מקומות קרובים ורחוקים בלי לפחד ממפגשים לא רצויים עם וירוס בתחבורה הציבורית.\nחוץ מהיציאות היומיות לשאוף אוויר, גיליתי שדווקא מאוד כיף לי להיות בבית ושבאופן כללי, אני אדם די אופטימי. כבר מההתחלה במקום פחד והרגשת ״סוף העולם״, הרגשתי מלאת תקווה וחיובית (בטח עזרו לזה האביב שפרץ בעוז והעובדה שאני גרה מול פארק גדול שהשתנה לנגד עיניי כל יום).\nפתאום היה זמן לניסויים קולינריים. סביח (הפיתות קצת פחות הצליחו, אבל לא רע לפעם ראשונה).\nאיך משבר הקורונה משפיע עלייך ברמה המקצועית?\nכשהכל נסגר נסגרו גם כל אפיקי הפרנסה שלי. זה היה מלחיץ לכמה רגעים אך הודות ל״קורונה שוּץ״ עברתי די מהר ממצב של לחץ לתחושה שדווקא עכשיו כשהכל שקט מסביב ואין לי לקוחות, אפשר לפתח כיוונים מקצועיים חדשים ולהתרכז בפרויקטים אישיים. אחד הכיוונים החדשים הוא שיתוף פעולה עם חברה צלמת בצילומי פורטרטים מקצועיים. זה פרויקט שמאוד משמח אותי כי בניגוד לקולנוע, צילום סטילס (בחוויה שלי) הוא בודד מאוד והנה הצלחתי למצוא שותפה שנוטעת בי חדוות יצירה ומכניסה זווית ראיה והנאה מסוג חדש לעבודה.\nזה היה גם זמן טוב לצאת עם המצלמה ולבלוש את העיר והאור - שני נושאים שמעסיקים אותי הרבה בצילומים שלי. מצד אחד, סופסוף היה אפשר לראות את העיר בלי תלבושת בני האדם שהיא עוטה בימים כתיקונם, ומצד שני כל אינטראקציה אנושית ברחוב היתה רגע חד פעמי ומיוחד.\nמסרים של סולידריות בעיר (״הישארו ביחד… עם קצת מרחק״)\nמה הדבר הכי מבאס שהתבטל לך בגלל המשבר?\nלא ממש התבטל לי, אך מכיוון שאני אוהבת את מה שאני עושה כעבודה, ביאס אותי שלא יכולתי לעבוד בכלל. ובמישור האישי, הביקור שלי בארץ אמנם התקצר רק ביום אחד, אבל חצי ממנו העברתי בבידוד בבית של אמא שלי בקיבוץ. זה כשלעצמו לא מבאס בכלל, אבל הרבה חברים שחיכיתי לראות הרבה זמן כבר לא יכולתי לפגוש.\nמה מבין הדברים שאי אפשר לעשות עכשיו בברלין הכי חסר לך?\nעכשיו כבר אפשר לעשות די הרבה דברים, כך שלא ממש חסר לי. אבל בהתחלה מפגשים עם חברים, ארוחות ערב משותפות או בירה ספונטנית בשפטי או בפארק חסרו לי מאוד. ואני עדיין משתוקקת לרגע בו אוכל ללכת לראות סרט בקולנוע. אבל כנראה שלא אצטרך לחכות יותר מדי, כי הפריילופט קינו תכף נפתחים ויש לי אחד ממש ליד הבית.\nהעיר, האור ורגע אנושי\nמה בברלין הכי עושה לך טוב בימים אלה?\nהכי קלישאתי, אבל הטבע של ברלין ממלא אותי חדווה. וגם הימים הארוכים עם האור המיוחד שלהם.\nהאם גילית או הבנת טוב יותר משהו על ברלין/גרמניה/הגירה באמצעות/בזכות/בגלל המשבר?\nלא ממש גיליתי משהו חדש אבל הסולידריות החברתית, שהיתה הדבר שהכי ריגש אותי לגלות כשהגעתי לברלין, שימחה אותי גם בימי המשבר בדרכים השונות שבהן היא באה לידי ביטוי: המאבק הווירטואלי והממשי למען הפליטים (“No one left behind”), ההתגייסות של שכנים לעזור בקניית מצרכים למי שלא יכול לצאת מהבית ואפילו סתם קשר עין שמסתיים בחיוך עם זרים גמורים ברחוב.\nטלולה מתפננת במרפסת. כשיש יום שמש ומרפסת שפונה דרומה, מה עוד צריך בעצם?\nהמלצות (מכל סוג) לתקופה הזאת?\nהפודקאסט הנהדר של לאבאר ברטון (LeVar Burton Reads) בו הוא מקריא סיפור קצר בכל פרק. הסיפורים הם סיפורים קצרים של סופרים ידועי שם (טוני מוריסון, מייקל שיבון, ניל גאיימן…) ולאבאר מקריא אותם בכישרון יוצא דופן.\nהסדרה ״להרוג את איב״ (Killing Eve). משחקי חתול ועכבר בין סוכנת של ה-MI6 ורוצחת סדרתית הופכים די מהר לקשר אובססיבי ולא שגרתי. הסדרה כתובה נהדר, הדמויות הנשיות עמוקות ולא צפויות ויש כבר שלוש עונות אך המהנה מכולן לדעתי היא הראשונה, שחלק ממנה מתרחש בברלין (תמיד כיף לי לראות את ברלין בסרטים ובסדרות).\nתוכנית הרדיו של אליענה בן דוד, אחת ששומעת. אליענה אוהבת מוזיקה וזה ניכר בכל אחת מהתוכניות שלה. דרכה גיליתי מלא מוזיקה שעשתה לי טוב על הנשמה במהלך ימים ארוכים של בידוד ביתי (הערת המערכת: בשבוע הבא אליענה מתארחת במדור ותחנוך את השאלון החדש!)\nולבסוף, ההאשטאג #חיותאמבט באינסטגרם יוביל אתכם לקומיקס מצולם שיצרה הבימאית טליה לביא (״אפס ביחסי אנוש״). הפוגה קומית מאוד נחוצה במהלך ימי המשבר.\nיומן קורונה ברלין\n\nאתר\nאינסטגרם" }, { "title": "יומן קורונה ברלין: ״התמזל מזלי לקנות אדמה ולבנות בקתה ממש ביער. שם אין תחושה של מגפה״", "date_published": "2026-10-08T17:54:07.680Z", "id": "https://www.spitzmag.de//magazine/covidiary-6/", "url": "https://www.spitzmag.de//magazine/covidiary-6/", "content_html": "מי אני, מאיזו שנה אני בברלין ומה אני עושה בעיר?\nאני אריאל רייכמן, אמן פלסטי, גר בברלין מאז שנת 2006. באתי לברלין לחילופי סטודנטים ב-UDK והפרופסורית שלי בזמנו Hito Styerl הציעה לי להישאר ולסיים את הלימודים פה. מאז אני בקרויצברג. אני גר עם הכלבה שלי איזבל, יש לי סטודיו בליכטנברג ואני עובד עם גלריית PSM שנמצאת גם כן בעיר.\nאריאל רייכמן\nאיך משבר הקורונה משפיע עליך ברמה האישית?\nזה קצת מורכב. ברמה האישית ביותר דווקא נעים לי. אני נהנה מהאיטיות של ה״עולם״. מהרגע הזה שיש תחושה שכולם נמצאים באותו המקום. אין פחד מלפספס או להפסיד בתחרות. הכל קצת יותר בסיסי. כמובן שזו גם תחושה רומנטית כי אני גם מודע לכאב של החולים והמתים ובעיקר לקושי הכלכלי של הרבה אנשים שעוד יגיע, ולקושי של הורים לילדים שיוצאים מדעתם. גם לי יש חששות מהעתיד אבל אני מנסה לבינתיים לא להשתקע בהם יותר מדי. התמזל מזלי וגם רכשתי אדמה לפני שנה בברנדנבורג (Spreewald) ואני בונה ומשפץ שם בקתה. אז יצא לי לבלות הרבה בטבע. הבקתה נמצאת ממש ביער. אין שם תחושה של קורונה.\nערסל\nאיך משבר הקורונה משפיע עליך ברמה המקצועית?\nלצערי בוטלו לי שתי תערוכות שמאוד ציפיתי להן. אחת בנורווגיה ואחת בקנדה. בספטמבר תיפתח לי תערוכת יחיד ב- Kunstverein in Arnsberg אז אני עובד על זה ומקווה שלא פתאום יהיה גל שני או שלישי או רביעי. אני מתכנן ובונה מיצב גדול שיוצג בפארק מחוץ למוזיאון אז יצא שזה מתאים להגבלות הקורונה. ברמה הכלכלית יש פחד וחרדה כי כרגע אנשים לא קונים אמנות. ומזה אני מתפרנס. גם הגלריה בלחץ אבל אנחנו מאמינים שיקרה שינוי חיובי בעתיד. אני מודה מאוווווווווד לברלין על התמיכה שלה באמנים ובעצמאים. אז זה גם עוזר קצת. חוץ מזה אני רגיל לחיות ולעבוד בסטודיו בבידוד. גם בימים רגילים. אני מקווה שהתערוכות יחודשו במלוא הכוח.\nשקיעה מהבקתה\nמה הדבר הכי מבאס שהתבטל לך בגלל המשבר?\nהתערוכות בנורווגיה ובקנדה. לא הייתי גם אף פעם בקנדה וציפיתי לזה מאוד. גם חלל המוזיאון יפהפה ומציגים בו אמנים טובים. באופן אירוני הפסל שבוטל לתערוכה בנורווגיה נקרא I am not safe ומתעסק בשאלה של ביטחון.\nהבקתה\nמה מבין הדברים שאי אפשר לעשות עכשיו בברלין הכי חסר לך?\nלהיתקע בטעות באדם בתור לסופר או ברחוב בלי להרגיש שזה איום בריאותי. אני מתגעגע לקולנוע ולמחול. לריח של הבושם של זה שמלפניך. במרחק של 1.5 מטר לא כל כך מצליחים להריח. ובעיקר למגע. לחיבוק. אני שם לב כמה זה חסר לי. כמה זה חשוב לי. הגוף מתגעגע. אני אפילו מתגעגע לצפיפות של איזו הופעה. לחשוב שרק לא מזמן הזענו יחד בחלל סגור נשמע כמעט כמו סרט בדיוני.\nברביקיו ביער\nמה בברלין הכי עושה לך טוב בימים אלה?\nהאפשרות לצאת לטבע. ובכלל יש תחושה של שפיות יחסית בברלין. למרות המצב. גם של האנשים וגם של ההנהגה. יש קפה ליד הבית שלי (passenger) שמתחילת המשבר נשאר פתוח והמשיך למכור קפה טוב. תודה להם!\nאיזבל ביער\nהאם גילית או הבנת טוב יותר משהו על ברלין, גרמניה, הגירה באמצעות/בזכות/בגלל המשבר?\nאוווווו בהחלט. אני שמח שאני גר בברלין. באירופה. שיש לי ביטוח בריאות ומערכת בריאות טובה ויעילה. שיש לי פה חברים טובים שהם כמו משפחה. הופתעתי מהמהירות ומהקלות שבה המדינה וגם העיר ברלין עזרה לעצמאים, לאמנים. למרות שאני עדיין על ויזת אמן, הרגשתי שאני שייך. שאני שווה זכויות. שרואים ומעריכים אותי. כמובן שאני מתגעגע למשפחה שלי בארץ. אבל משהו בלהיות דווקא פה בזמן המשבר חיזק את התחושה של הבית. אני בעיקר שמח שאני לא חי במדינה אולטרה קפיטליסטית כמו ארה״ב. אני מקווה שאנשים יבינו את החשיבות של מדיניות סוציאלית. במנהיגות אחראית.\nהדמיה של המיצב בארנסברג\nהמלצות (מכל סוג) לתקופה הזאת?\nכמה שיותר טבע. אפילו לשכור אוטו ולעשות טיול בברנדנבורג. Spreewald פורחת ויש בה הרבה מים. ברלין מוקפת בטבע יפהפה. יש אינספור ספרים וסרטים שאפשר להמליץ, אבל אני מניח שלכל אחד ואחת יש כבר רשימה ארוכה. כן אמליץ על מיזם שמוכר פוסטרים שעיצבו כ-50 אמנים, והכסף נתרם כדי לעזור לחללי אמנות עצמאיים שונים שנפגעו בעקבות המשבר. גם אמנים מעולים ופוסטרים טובים, וגם הכסף חוזר לתרבות: http://www.betweenbridges.net/\nיומן קורונה ברלין" }, { "title": "יומן קורונה ברלין: ״כמה שאני אוהבת להתלונן על גרמנים, גיליתי הרבה סולידריות וצד יותר רך של אנשים״", "date_published": "2026-10-08T17:54:07.680Z", "id": "https://www.spitzmag.de//magazine/covidiary-43/", "url": "https://www.spitzmag.de//magazine/covidiary-43/", "content_html": "מי אני, מאיזו שנה אני בברלין ומה אני עושה בעיר?\nאני דליה קסטל, בברלין מ-2005, יוצרת סרטים דוקומנטריים ועורכת, כרגע אני מתפרנסת מיצירת תוכן וידאו לרשתות חברתיות, עורכת הרבה ומלמדת את עצמי לאט לאט אנימציה. גרה עם שתי בנותיי (המקסימות) ובת זוגי (המקסימה) בשנברג.\nאיך משבר הקורונה משפיע עלייך ברמה האישית?\nמבחינת אורח החיים משבר הקורונה לא הביא שינוי גדול, אני עובדת לרוב מהבית ומאוד אוהבת להיות לבד. ההבדל הגדול הוא שאני לא לבד בזה. הבנות שלי כבר בגילאים שהן הרבה בחוץ בלימודים ועם חברות, ובת הזוג שלי צריכה הרבה תנועה ובחוץ, אז זה לפעמים מרגיש כמו ״האח הגדול״, כאילו שמו את כולנו בבית לניסוי חברתי. בהתחלה ראיתי בזה הזדמנות להיות עם הבנות הרבה זמן איכות בבית ולהפוך להיות האמא מהבלוגים שתמיד שאפתי להיות, תכננתי לעשות איתן מלא דברים, תיארתי לי סדר יום מאורגן ומאוזן בין מטלות ולימודים לבין מנוחה נעימה. נידלס טו סיי, זה לא קרה… מה שהיה נראה כמו רצף של ימים זהים, הזויים ודי כאוטיים. חשבתי שזאת ההזדמנות שלי ליישם את כל ההכנות התיאורטיות שהיו לי לסוף העולם והתוצאה של כל המאמץ הזה היא גינה קטנה בסלון ומחמצת תוססת.\nבנוסף לזה אמא שלי שבדרך כלל נמצאת חצי שנה בברלין וחצי שנה באיטליה ״נתקעה״ למזלנו בברלין (הבית שלה באיטליה הוא בצפון באחד האזורים הנגועים ביותר), וגם זה מצריך התמודדות מסוג אחר. היא בברלין בעיקר בשביל להיות איתנו ופתאום אנחנו צריכות לשמור מרחק. עכשיו כשכבר עבר די הרבה זמן אני יכולה להגיד שנראה לי שעברתי את כל שלבי האבל: הכחשה, כעס, מיקוח, דיכאון וקבלה. ודווקא עם הקבלה שאולי זה לא ייגמר כל כך מהר כמו שחשבתי בא רוגע, הורדתי ציפיות ואנחנו נהנות מהזמן שלנו יחד יום ביומו.\nלקח לי זמן להבין שהמסכה זה אקססורי שהולך להשאר אז כדאי למצוא אחת יפה\nאיך משבר הקורונה משפיע עלייך ברמה המקצועית?\nבהתחלה היה דווקא איזה שפע של עבודות, הרבה אנשים הגיבו לסגר ביצירת תכנים לרשת ונזקקו לשירותיי. כפרילנסרית אני ממש רגילה לעבור מתקופות של שפע לתקופות של צמצום. ובשביל תקופות של צמצום יש לי בדרך כלל רשימה ארוכה של דברים לעשות שאני לא מספיקה כמו לעבוד על יצירות שלי. בת הזוג שלי הרקדנית נאלצה להסתפק במרחב המצומצם של הבית בשביל לרקוד, אז צילמתי אותה ואנחנו עובדות על וידאו דאנס משולב אנימציה. בנוסף אני די מכורה לטיוטוריאלז וללימוד טכניקות חדשות, משהו בלעקוב אחרי הוראות ביוטיוב מאוד מרגיע אותי.\nמה הדבר הכי מבאס שהתבטל לך בגלל המשבר?\nתכננו נסיעה משפחתית לפוליה באיטליה, זה היה טיול שתוכנן הרבה מן מראש ומאוד חיכינו לו ובעולם ללא קורונה מאוד מאוד הייתי שמחה להיות עכשיו בדרום איטליה.\nגן הירק בסלון\nמה מבין הדברים שאי אפשר לעשות עכשיו בברלין הכי חסר לך?\nלפגוש אנשים בלי שזה יהפוך לאופרציה רוויית אלכוג’ל.\nמה בברלין הכי עושה לך טוב בימים אלה?\nאני אוהבת את העיר, עם כמה שאני יכולה להתלונן - אני מאוד אוהבת אותה. ומתחיל קיץ ואין תיירים. לשבת בפארק (כרגע גלייסדרייאק הוא האהוב עלי) עם חברה ובירה זה נעים ומשמח בצורה בלתי רגילה.\nהחתולה גם לא הבינה מה כולנו עושות בבית כל הזמן\nהאם גילית או הבנת טוב יותר משהו על ברלין, גרמניה, הגירה באמצעות/בזכות/בגלל המשבר?\nאני יכולה לפתוח את התשובה הזאת כמו שפתחתי את הקודמת: כמה שאני אוהבת להתלונן על גרמניה וגרמנים, יש כאן הרבה דברים שאני מעריכה ושמחה לשלם את המחיר של לחיות בעולם נוזף ומקובע לפעמים בשביל שהם יתקיימו. גיליתי הרבה סולידריות, שמצד אחד זה לא מפתיע בכלל כי יש כאן מודעות חברתית מאוד גבוהה, ומצד שני הכי מפתיע כי יש כאן אינדיבידואליות מאוד חזקה. משהו במשבר הוציא צד יותר רך של אנשים וכמובן אני מודה כל יום שאנחנו עוברים את המשבר תחת הנהגתה של מרקל ולא של מנהיג מפוקפק אחר.\nהמלצות (מכל סוג) לתקופה הזאת?\nפסטיבל סרטים דוקומנטריים שמציע צפייה בחינם: https://www.idfa.nl/en/\nיומן קורונה ברלין" }, { "title": "יומן קורונה ברלין: ״חלק מהמחקר שלי עוסק בדיגיטליזציה של הלמידה, זו הזדמנות מצוינת לאסוף נתונים״", "date_published": "2026-10-08T17:54:07.680Z", "id": "https://www.spitzmag.de//magazine/covidiary-34/", "url": "https://www.spitzmag.de//magazine/covidiary-34/", "content_html": "מי אני, מאיזו שנה אני בברלין ומה אני עושה בעיר?\nתום ביאליק, חוקר בתחום החינוך המדעי, בוגר מכון ויצמן למדע, בברלין מנובמבר 2019. עמית מחקר במחלקה להוראת הביולוגיה באוניברסיטה החופשית של ברלין.\nאיך משבר הקורונה משפיע עליך ברמה האישית?\nהקורונה תפסה אותי בתחילת תהליך ההתאקלמות לחיים החדשים בברלין, כך שבהתחלה היה קצת מוזר ואפילו מפחיד להיות לבד במדינה זרה עם שפה לא מוכרת במציאות לא ברורה. למרות זאת, התקופה עברה די בסדר - היה לי כל מה שאני צריך כדי להמשיך לעבוד מהבית ולהעסיק את עצמי. אני חובב ספורט, ולמזלי מותר היה להמשיך לרוץ בחוץ לאורך כל התקופה. היה לי גם זמן ללמוד דברים חדשים, לטייל ברחבי העיר, לכתוב, לנגן בגיטרה ובחודש האחרון גם להשתתף בקורס ללימוד גרמנית בזום. כמובן שמאתגר להיות רחוק מהמשפחה ומהחברים בארץ, אבל זה היה צפוי בכל מקרה עם המעבר למקום חדש.\nטיול עם חברים ביער בברלין\nאיך משבר הקורונה משפיע עליך ברמה המקצועית?\nמבחינת המחקר המשכתי לעבוד כמעט כרגיל על כל הפרויקטים שלי. מעבר לזה, היה לי מספיק זמן להתרכז בכתיבת מאמרים, הכנת הרצאות והגשת הצעות מחקר. את הקורסים לסטודנטים אנחנו מלמדים אונליין עכשיו, כך שאין עם זה שום בעיה. חלק מהמחקר שלי מתמקד בקידום גישות הוראה מקוונות ודיגיטליזציה של הלמידה, כך שדווקא המעבר ללמידה מרחוק נתן לי הזדמנות מצוינת לאסוף נתונים על התהליכים שעוברים הסטודנטים במעבר מלמידה בכיתות ללמידה בבית.\nמה הדבר הכי מבאס שהתבטל לך בגלל המשבר?\nהאביב והקיץ הם שיא עונת הכנסים האקדמיים, כך שהיו לי מספר נסיעות מתוכננות לארה״ב ולישראל שהתבטלו. זה קצת מבאס שלא יהיו לי את ההזדמנויות האלו לעבוד עם הקולגות שלי ברחבי העולם השנה ולהציג את המחקרים שלי. עם זאת, קיבלתי הזדמנות להשקיע את הזמן בלהכיר לעומק את ברלין ולהשלים הרבה פערים בכתיבת מאמרים, כך שבסך הכל זה יצא לטובה.\nסלפי מיום השלג במרץ\nמה מבין הדברים שאי אפשר לעשות עכשיו בברלין הכי חסר לך?\nאני אדם מאד חברתי - אני אוהב לבלות עם חברים בפאבים, לאכול במסעדות ולשבת בבתי קפה, וזה היה קצת חסר בחודשים האחרונים. למרות זאת, בשבועות האחרונים אפשר יותר ויותר לצאת ולהיפגש עם אנשים, כך שהכיוון בהחלט חיובי. אני גם מאוד אוהב מוזיקה, חסרות לי ההופעות החיות שבדרך כלל יש בשפע כאן.\nמה בברלין הכי עושה לך טוב בימים אלה?\nהטבע האביבי, ללא שום ספק. אני מנצל כל רגע פנוי לצאת לטייל ביערות, באגמים ובפארקים שבעיר ומחוץ לה. יש כל כך הרבה מקומות מדהימים לראות פה. אני גר לא רחוק מגרונוולד, כך שכמה פעמים בשבוע אני יוצא לרוץ ביער. השילוב של הספורט והטבע הוא אידיאלי מבחינתי, ובברלין אפשר לעשות זאת בקלות. וכמובן כיף שאפשר לצאת שוב למסעדות ולבתי קפה עם חברים.\nטיול בגני שלוס-שרלוטנבורג\nהאם גילית או הבנת טוב יותר משהו על ברלין/גרמניה/הגירה באמצעות/בזכות/בגלל המשבר?\nהופתעתי מאוד לטובה מהמעבר לברלין ומהחיים פה. היו לי לא מעט חששות כי כבר עברתי לבד לפני כמה שנים לעיר קטנה במישיגן, ארה״ב, עבור מחקר פוסט דוקטורט, והיה שם לא קל מבחינה חברתית. אבל ברלין התגלתה כמקום ידידותי, עשיר באירועים ובאפשרויות, עם המון אנשים מקסימים ומקומות מעניינים לראות. אחד הדברים הטובים שקרו לי לאחרונה היה שבעקבות סדרת הכתבות שפרסמתי כאן בשפיץ בנושא הטיות קוגניטיביות, יצרו איתי קשר מספר ישראלים מקומיים בעיר ונהיינו קבוצה של חברים טובים שנפגשים מדי פעם - זה מאוד כיף.\nהמלצות (מכל סוג) לתקופה הזאת?\nכל מסלולי הטבע בסביבה מאוד מרשימים, נגישים וזמינים. אני בעיקר אוהב לשוטט בגרונוולד, בשלאכטנזה ובקרומה לנקה. אני ממליץ בחום על הספר ״לחשוב מהר לחשוב לאט״ של דניאל כהנמן, על הסרט התיעודי המרתק Behind the curve בנטפליקס ועל הפודקאסט You are not so smart - כולם קשורים לנושא החשיבה הביקורתית וההטיות הקוגניטיביות שאני מאוד אוהב.\nאם אתם מתעניינים בנושא תעתועי חושים ואשליות, אתם מוזמנים להצטרף להרצאה האינטראקטיבית המקוונת שלי ביום רביעי 3 ביוני בשעה 18:00 שעון גרמניה (מומלץ לכל המשפחה). איוונט בפייסבוק\nיומן קורונה ברלין" }, { "title": "יומן קורונה ברלין: ״עכשיו אנחנו חייבים להחליט אם לוקחים את הסיכון ומשקיעים במוצרים שנמכור רק לפני חג המולד״", "date_published": "2026-10-08T17:54:07.680Z", "id": "https://www.spitzmag.de//magazine/covidiary-52/", "url": "https://www.spitzmag.de//magazine/covidiary-52/", "content_html": "​מי אנחנו, מאיזו שנה אנחנו בברלין ומה אנחנו עושים בעיר?\nאנחנו שחר ווקס (היא) ונעם שרת (הוא). אנחנו חולקים חיים ועסק וילדה. הגענו לברלין פעם ראשונה ב-2009 אחרי טיול של חצי שנה בהודו והתאהבנו בעיר שאיכשהו הזכירה לנו את הודו - מלאה באפשרויות. אחרי שלושה חודשים כתיירים חזרנו לארץ וחשבנו איך ומתי נחזור לפה.\nלפני עשר שנים ״נחתו״ עלינו עשרה שקים גדולים של שאריות עורות ממרפדייה בארץ שהחליטה לעבור לפריפריה וחילקה את הזיכרונות שלה מהמרכז. מהעורות האלה תפרנו את הקולקציה הראשונה שלנו וטסנו לברלין עם שתי מזוודות מלאות בתיקים שעיצבנו וחלום למכור בשווקים בעיר (מאואר פארק היה פסגת החלומות שלנו).\nמשם התגלגלנו להקים מותג עצמאי, כאן בברלין, לעיצוב בשאריות עור, ועם הזמן התרחבנו לייצור אופנה וצעיפי חורף. עדיין, מוצר הדגל שלנו הוא ארנק עור קומפקטי שמקבל מחמאות לרוב. בשנה שעברה שכרנו סוף סוף סטודיו משלנו ברחוב קרויצברג 9, וסוף סוף אנחנו יכולים לפגוש לקוחות גם באופן פרטי. קשה לספר בכמה מילים מה אנחנו בדיוק עושים אז עדיף (במיוחד לנו) אם תציצו באתר שלנו.\nהתחלנו אמנם בברלין אך עם הזמן גילינו שהקהל הברלינאי קשה ושהלקוחות שלנו נמצאים דווקא בערים אחרות, וכך אנחנו נוסעים לרוב (ממש היהודי הסוחר הנודד) ומוכרים בשווקים ובירידים ברחבי גרמניה ואוסטריה.\nקראנו לעצמנו GAZUR - ״משהו שנחתך, אבל עם מספריים״ - כמו שיוצא לנו להסביר לדוברי שפות שהן לא עברית (על סמך ניסיון, עדיף לא לומר beschnitten).\n​איך משבר הקורונה משפיע עליכם ברמה האישית?\nבברלין נראה כאילו הקורונה עברה. אם כן או לא, אם היא תחזור, אם היא היתה - באמת שאין לנו מושג.\nמצד אחד, ההשפעה של התקופה הזאת עלינו ברמה האישית היתה טובה. סוף שבוע מרוח על כל השבוע ושקט בכל מקום. מצד שני, המשבר תפס אותנו בדיוק ביום ההולדת הראשון של הבת שלנו. בדיוק חזרנו מהארץ והזמנו כבר את הטיסה הבאה (שכמובן התבטלה). תכננו יום הולדת שנה צנוע, עם כמה חברים בפארק, בדיוק כשיצאו הוראות הריחוק החברתי. ברמה היומיומית, מכיוון שהיא עדיין לא נכנסה לגן, אנחנו עושים משמרות מי נשאר איתה. הימים ארוכים ולעיתים נדמים כסרט ״לקום אתמול בבוקר״, אבל מזג האוויר נהדר ואפשר לטייל בחוץ ולדבר מרחוק עם הורים אחרים.\nקשה לנו שהמשפחה לא חווה את הימים המדהימים של התינוקת אבל זו לא רק הקורונה, זה חלק ממחיר ההגירה. וואטסאפ כל יום עם הסבתות עושה קצת שמח והרבה עצוב.\nהכניסה לסטודיו שלנו: בימים אלה פורחת ומשמחת\n​איך משבר הקורונה משפיע עליכם ברמה המקצועית?\nמבחינה עסקית כמעט הכל נעצר. הפרנסה שלנו מגיעה מהשתתפות בשווקים. בהתחלה היה נראה שפה לא משתנה כלום. כשבישראל סגרו את הגבולות פה עוד הרימו גבה כששאלנו אם לא מבטלים. אבל אז בבת אחת שווקים שלחו דחיות ליוני יולי ואח״כ בוטלו או נדחו שוב לאוקטובר. אי אפשר לדעת אם יבוטלו שוב אם יהיה גל שני של הדבקה/פניקה.\nמכיוון שרוב הפעילות שלנו היא בתקופה שלפני חג המולד - והכל נעצר וכמובן שאף אחד לא יודע מה יהיה בהמשך - כעסק קטן הלחץ גדול. אנחנו זקוקים לזמן בשביל להתכונן, להזמין חוטים, לייצר בדים, לתפור את המוצרים, להירשם לשווקים וכמובן לשלם לכולם מקדמות. בקיצור עכשיו אנחנו חייבים להחליט אם לוקחים את הסיכון ומשקיעים, ומקווים שיהיה בסדר. כשההדחקה מודחקת מעט אנחנו מתים מפחד לעמוד חגיגיים עם הרבה מוצרים שאין מי שיקנה.\nמצד שני, המשבר דוחף אותנו לבדוק איך אפשר לבסס את העסק גם בכיוונים חדשים - מכירה לחנויות, חיזוק החנות האינטרנטית ואולי סוף סוף לפתוח שואו רום קטן בסטודיו. אנחנו יושבים בלב קרויצברג והגיע הזמן שיידעו שאנחנו כאן.\n​מה הדבר הכי מבאס שהתבטל לכם בגלל המשבר?\nאז התבטלו השווקים והנסיעה לארץ.\nטיול מפונטז ליוון ונסיעה קונקרטית ליצרנים שלנו בפורטוגל התבטלו גם כן.\nהמקום המועדף לבילוי אחר הצהריים: Böhmischer Platz בנויקלן\n​מה מבין הדברים שאי אפשר לעשות עכשיו בברלין הכי חסר לך?\n​מכיוון שהכל עכשיו סובב סביב הפעוטה הקרפדה שלנו, חסר לנו הבילוי היומיומי בפמיליין סנטר (מבורך מי שהמציא אותם). הקטנה בדיוק התחילה להתלהב מגני משחקים כאשר הם נסגרו סטייל זירת פשע, עם הסרטים והכל, ואנחנו בדיוק התחלנו להתארגן על עצמנו ולפתח שגרת התעמלות - שחייה לנעם ויוגה לשחר - כשהכל נסגר בעיר. עכשיו שנינו מצטערים שאנחנו שונאים לרוץ.\n​מה בברלין הכי עושה לכם טוב בימים אלה?\nכמו כולם - האביב והשמחה של האנשים שיכולים לחלץ את העצמות בפארק. העובדה שגם תחת מגבלות ריחוק יש עדיין מספיק ספייס לכל אחד בפארקים. נסיעות אופניים שמשיות לטמפלהוף.\nסלפי\n​האם גיליתם או הבנתם טוב יותר משהו על ברלין/גרמניה/הגירה באמצעות/בזכות/בגלל המשבר?\nלא בטוח שגילינו משהו שונה או הבנו דבר מה טוב יותר. זו היתה ועדיין תקופה משונה עם יותר מדי משתנים. נהנינו לראות שמתייחסים כאן לאזרחים בבגרות ונדמה היה שהמשבר נווט במתינות. אבל מה אם המגפה היתה מכה כאן כמו באיטליה? בקיצור, מה כבר אדם פשוט יכול לדעת.\nמבחינת הגירה, או אולי זה בכלל בטבע שלנו, מרגע שאפשרות הנסיעה לארץ היתה חסומה רק רצינו לנסוע.\nהמלצות לתקופה?\nלשבת עם קפה/ילד/כלב ב-Böhmischer Platz בנויקלן: הכיכר הקטנה נחסמה לתנועת כלי רכב ואין כיף כמו לראות את המרחב נכבש מחדש בצורה יפה על ידי בני אדם. כמה תושבים התחילו לשפץ ולנקות, תיאטרון ילדים קטן ומוזר בכיכר התחיל להעלות פעילויות יומיות לילדים, התושבים נוהרים ברגל ובאופניים וכולם מחייכים.\nיומן קורונה ברלין" }, { "title": "יומן קורונה ברלין: ״היתרונות של התכנון הגרמני בזמן המשבר הופכים לחסרונות כשמדובר על חזרה לשגרה״", "date_published": "2026-10-08T17:54:07.680Z", "id": "https://www.spitzmag.de//magazine/covidiary-24/", "url": "https://www.spitzmag.de//magazine/covidiary-24/", "content_html": "מי אני, מאיזו שנה אני בברלין ומה אני עושה בעיר?\nעמוס גבע, מפיק ויוצר קולנוע הנמצא על קו ת״א-ברלין מ-2012 הודות לפרויקט דוקומנטרי שנעשה בין אוניברסיטת ת״א והאקדמיה לקולנוע בברלין (dffb). ברלינאי באופן רשמי מ-2015 לאחר סיום תוכנית לימודים פאן-אירופאית בין גרמניה, צרפת ואנגליה (כשהאחרונה עוד היתה אירופה) המיועדת למפיקי קולנוע המתמחים בקופרודוקציות בגרמניה ובצרפת. מאז ההגעה לברלין אני מעורב בכל מה שקשור לעולם הקופרודוקציות בין גרמניה, ישראל וצרפת, וגם המנהל הבינלאומי של עמותה לקידום יוצרי קולנוע צעירים אחרי הלימודים. מעבר לזה ולפני הכל, החל מלפני שנתיים וקצת אני גם אבא.\nאיך משבר הקורונה משפיע עליך ברמה האישית?\nהאופן הכי מיידי הוא כמובן היעדר מסגרת חינוכית לבן שלנו, שהיה מאוד שמח בגן עד כל המצב הזה. אבל ההשפעה הראשונה עלינו כמשפחה היתה עוד לפני שהקורונה הגיעה באופן קיצוני לחופי האיחוד. תכננו חופשה משפחתית לפני שהקטן יחגוג שנתיים, ובנינו תוכנית מסע לטאיוואן. סביב תחילת פברואר התחילו לעלות חששות אם בטוח שם כי זה קרוב לסין, וגם כי יש מדינות שלא מכירות בטאיוואן ורואים אותה חלק מסין, כך שטיסות התחילו להתבטל. אחרי בדיקה של מצב ההתפרצות שם החלטנו לא לבטל, וזה היה ב-26 בפברואר, בימיו האחרונים של הברלינלה, בדיעבד פסטיבל הקולנוע הגדול האחרון שעוד זכה להתקיים.\nכשנסענו היתה פחות או יותר אותה כמות מקרים של קורונה בגרמניה ובטאיוואן, על אף שהם התמודדו עם הנגיף עוד מדצמבר, אבל שם לא היתה התפרצות (עד היום נדבקו שם מתחת ל-500 בכל המדינה, שיש בה 24 מיליון איש). מפה לשם, זו התבררה כהחלטה הטובה ביותר שיכולנו לקבל משום שזכינו בחופשה אחרונה לפני שהעולם נסגר. כל הטוב הזה לא הגיע מבלי לשלם גם סוג של מחיר, וזה הגיע לקראת סיום הטיול. שבוע לפני החזרה המתוכננת, אירופה הפכה למרכז ההתפרצות ולא ידענו אם ואיך נוכל לחזור. טיסות החלו להתבטל בזו אחר זו, ארבע פעמים קיבלנו הודעות ביטול בסך הכל, אבל אחרי מעל חמש שעות מצטברות (!) של המתנות על הקו עם אייר פראנס ו-KLM, בסוף עלינו על טיסה לאמסטרדם ומשם לברלין. חמש שעות ההמתנה בשדה התעופה סכיפהול היו הארוכות בחיינו. ההגעה לטגל הנכיחה עד כמה אירופה וגרמניה לא היו מוכנות למה שעתיד לבוא. איש לא שאל מהיכן הגענו, איש לא בדק חום, לא נשלחנו לבידוד - כלום. אפילו ריחוק חברתי לא היה אפשרי כי איחדו ארבע טיסות למסלול איסוף כבודה אחד ופשוט היה צמוד ומפחיד. אנחנו החלטנו לחכות בצד עד יעבור זעם ויצאנו אחרונים אחרי שהיה מקום לתפוס מרחק.\nמאז ועד היום אנחנו מנסים להבין איך בונים לו״ז מתפקד ובר-קיימה - זה ללא ספק האתגר היומיומי הכי גדול. אשתי ואני עובדים משרות לא מלאות, כל אחד שלושים שעות שבועיות בערך, ולנסות לעבוד שלושים שעות כל אחד, ולגדל ילד בלי מסגרת גן כלשהי - זו משימה לא פשוטה בכלל. בעצם היום צריך שיהיו בו משהו כמו 35-40 שעות ולא 24 על מנת לתפקד באותה רמה.\nרגע לפני שהעולם נעצר - על השטיח האדום בברלינלה\nאיך משבר הקורונה משפיע עליך ברמה המקצועית?\nיש לכך כמה רבדים. ראשית, בתי הקולנוע הסגורים. רצה הגורל, וסרט שהפקתי ועבדנו עליו ארבע שנים - ״מרתה כהן - איך הפכתי במקרה למרגלת״ - עמד לצאת לקולנוע ב-19 במרץ. עוד מהחופשה בטאיוואן היינו בקשר עם המפיץ כדי להבין אם זה בכלל עוד אפשרי, ולמען האמת כל עוד בתי הקולנוע עמדו פתוחים (אף אם ריקים), היה רצון לא למשוך את הסרט ולתת לזה צ׳אנס. אך לבסוף ההחלטה לסגור את בתי הקולנוע הגיעה יומיים-שלושה לפני היציאה המתוכננת, ובכך למעשה נפל הפור. היתה גם תוכנית לצאת לקולנוע בארה״ב באותו שבוע, ולצערי האופציה הזאת פשוט בוטלה והסרט שם הלך ישירות להוצאה דיגיטלית. לשמחתי בגרמניה המצב שונה ויש תוכניות חדשות ליציאה לקולנוע בספטמבר (בואו בבקשה!) אם הדבר יתאפשר מבחינת פתיחת בתי הקולנוע. מעבר לכך, אין הפקות כרגע וקרנות הקולנוע, שמסתמכות על כסף ציבורי, לא ממש יודעות איך הדברים ייראו בשנה הקרובה. הרבה מאוד כסף הועבר לתמיכה בחברות עצמאיות (למען גילוי נאות - גם אני זכיתי לתמיכה שכזו), ולא יודעים כמה כסף יהיה לתמיכה הרגילה שהיתה לפני המשבר. יחד עם זאת, ההשפעה הכי משמעותית מבחינה מקצועית וארוכת טווח, היא היעדר היכולת לקיים פסטיבלי קולנוע. משנת 2014 ועד 2020 לוח השנה שלי סב סביב אירועי קולנוע משמעותיים. העוגנים החזקים הם כמובן ברלינלה וקאן, אבל סביבם יש עוד לפחות 10-8 פסטיבלים שהייתי נוסע אליהם (בחישוב פשוט זה בערך אחת לחודש, לפעמים יותר לפעמים פחות). ועכשיו פתאום - כלום. זה שינוי דרסטי של היכולת לייצר פרויקטים חדשים ולקדם אותם בתוך התעשייה. אני סקרן לראות את השפעת המגבלות הללו, אבל היות שהרבה מהקשרים כבר שם - אפשר להיעזר בהם גם באמצעים דיגיטליים.\nכשאין גן, מציאת משפחה לחלוק איתה את הטיפול בילדים ממש עזר לנו\nמה הדבר הכי מבאס שהתבטל לך בגלל המשבר?\nללא צל של ספק, היציאה המתוכננת של הסרט שלנו לקולנוע בגרמניה ובארה״ב. אבל יש משהו מעבר, וזה לא בדיוק התבטל כמו שלא בר תכנון כרגע, וזה ביקור משפחתי בארץ או ביקור של המשפחה פה. קשה מאוד לשאת את המחשבה שלא ברור מתי ואיך אפשר יהיה להיפגש שוב מבלי לעבור דרך מורכבת שבסופה ממתינים עוד שבועיים של בידוד לכל כיוון.\nמה מבין הדברים שאי אפשר לעשות עכשיו בברלין הכי חסר לך?\nסאונה ובתי קולנוע. מאז המעבר לגרמניה תרבות הסאונה הפכה למשהו שנכנס לתכנון השבועי שלי. זה בריא ללב, ויותר מזה - לנפש. לצערי, אני לא ממש רואה מתי יתאפשר ללכת לסאונה שוב.\nפוסטר הסרט שלנו תלוי בבתי קולנוע נטושים בעיר. תזכרו אותנו בספטמבר!\nמה בברלין הכי עושה לך טוב בימים אלה?\nנפל בחלקנו המזל להיות בעלי גינה קטנה (Kleingarten) מחוץ למרכז העיר. למי שלא מכיר, בגרמניה וברחבי אירופה יש נוהג ותיק בעיקר של פנסיונרים אבל פה ושם כמה צעירים עם ילדים או אהבה גדולה לגינון וזמן פנוי, של גינות קטנות. זה בדרך כלל יכלול בית קטנטן, לפעמים ממש בקתה, אבל עיקר השטח אמור לשמש לגידול ירקות/תבלינים/פירות. זה ז׳אנר שלם של אנשים, אנשי הגינות הקטנות, ואין לי מושג איך - עכשיו הפכתי אני לכזה. תהליך האינטגרציה הושלם במלואו. אבל ברצינות, זה פרויקט שהוא יותר בלבה של אשתי, ובזכות ימי הקורונה גם אני נשאבתי לתוכו. זו ממש חלקת גן עדן קטנה בימים בהם התנועה היתה כה מוגבלת, במיוחד עם ילדים וללא גני משחקים, זה פשוט העניק לנו אוויר לנשימה. אז נסיעות האופניים לגינה וממנה, בשילוב ימי גינון והירגעות בין לבין בטבע - זה מה שעושה לי הכי טוב כרגע בעיר.\nהאם גילית או הבנת טוב יותר משהו על ברלין/גרמניה/הגירה באמצעות/בזכות/בגלל המשבר?\nוואו, כן. דבר ראשון, שעם כל הסטיגמה על הקורקטיות ושמירת החוקים הגרמנית - בהשוואה לטאיוואן, פה זו ממש אנרכיה. השמירה על חוקי ההיגיינה והמרחק נראית כמשהו שלפחות בברלין לא ממש קלה לאנשים. השבוע צפיתי בהתרחשות שמתארת באופן ויזואלי את הכוונה שלי: עברתי ליד שלט חוצות ענק שמסביר על חשיבות שטיפת הידיים, ולצד השלט עמד שיכור והשתין ברחוב.\nדבר שני, כמו כל דבר בחיים, שלעתים קרובות היתרונות הכי גדולים של מקום או אנשים הם גם החסרונות הגדולים שלהם. אסביר: היכולת של גרמניה כמדינה לנתח מחקרים ולהקשיב למומחים ככל הנראה עזרה להביא אותה למצב שבו היא לא נפגעה כה אנושות מהמשבר כמו איטליה, צרפת או ספרד. אבל עכשיו בימי התכנון לחזרה לשגרה כלשהי, ניכר כי התכנון ה״קר״, לפי מספרים וללא קשר לסיפורים ספציפיים, יוצר מצב שבו המון דברים לא הגיוניים נעשים ויש תחושה חזקה של דיבור אל הקיר. למשל, אנחנו בתור הורים ששניהם עובדים, עם ילד בגיל צעיר בגן, לא זכאים לגן חירום, בעוד מי שאחד ההורים עובד בעבודה ״חיונית״ (תרבות לא חיוני? תראו לי כמה הייתם שורדים ללא סרטים/מוזיקה/ספרים בבידוד שלכם), דווקא כן זכאים. לכאורה חוסר היגיון - לספק גן לבית שבו אחד ההורים לא עובד לעומת בית עם שני הורים עובדים. יש עוד דוגמאות כאלה, אבל אין עם מי לדבר.\nהגינה שלנו, פינת גן עדן שבה ניתן לשכוח שבכלל יש קורונה בעולם\nהמלצות (מכל סוג) לתקופה הזאת?\nלרוכבי האופניים: מסלול חומת ברלין (Mauer Weg) הוא מסלול שמקיף את העיר במקומות בהם עמדה חומת ברלין, חלקו בעיר וחלקו בטבע. החלק שבטבע פשוט מדהים, שווה נסיעה בסופ״ש שמשי.\nלחובבי קולנוע: יש המון יוזמות של צפייה דיגיטלית ולא רק נטפליקס. אני ממליץ לכם לחשוב מה חשוב לכם, מה אתם רוצים שיישאר כשמשבר הקורונה יעבור, ולנסות בכל דרך לתמוך בזה כרגע, כי מה שלא יקבל תמיכה עלול לא לשוב. למשל, בתחום הקולנוע העצמאי יש יוזמות כמו Kino on Demand או http://windowflicks.de. ובעיקר - כשישובו לפתוח את בתי הקולנוע, נסו ללכת לתמוך בעצמאיים, שלא מקבלים את תקציבם מדיסני או ממארוול.\nהאם יש שאלה שהיית רוצה להוסיף?\nכן: איפה אתה עומד בסוגיית המסכות?\nנושא המסכות הוא תמצית המצב בעיניי. לפני שנסענו לטאיוואן, לא הכרנו את מצב המסכות שם, אבל מהר מאוד הבנו שהן חובה במקומות ציבוריים. באירופה, עניין המסכות היה מאוד שנוי במחלוקת בפברואר. רבים צקצקו ואמרו שזה שטויות, וחלק אף טענו שזה מסכן יותר מאשר עוזר. בסוף הבינו שלמעשה, בעוד המסכה לא מספקת הגנה מלאה למי שעוטה אותה - היא מגנה על הסביבה מפניו. וזה בעצם כל הסיפור. אם כל אחד מאיתנו יעשה את המאמץ להגן על הסובבים אותו באמצעות ריחוק חברתי, מסכות, שטיפת ידיים כמו שצריך וכו׳ - כולנו נעבור את זה מהר יותר ובטוח יותר. אז תשמרו על הסובבים אתכם, כי עכשיו להיות אסוציאלי או לא מתחשב זה ממש לסכן חיים של אחרים.\nיומן קורונה ברלין" }, { "title": "יומן קורונה ברלין: ״אמרתי לכתבת ׳תני לי את הסופ״ש ויהיו לך מסכות לכתוב עליהן׳. אחרי הפרסום נהיה ביקוש אדיר״", "date_published": "2026-10-08T17:54:07.680Z", "id": "https://www.spitzmag.de//magazine/covidiary-10/", "url": "https://www.spitzmag.de//magazine/covidiary-10/", "content_html": "מי אני, מאיזו שנה אני בברלין ומה אני עושה בעיר?\nאני הדס פוגל, גרה בברלין מ-2014, מעצבת אופנה, בעלת עסק עצמאי ובתהליכים של פתיחת חנות פיזית.\nאיך משבר הקורונה משפיע עלייך ברמה האישית?\nהאמת שבחודשיים שלפני הקורונה, הרגשתי איכשהו על סף התמוטטות עצבים. האנרגיה שלי היתה נמוכה מהרגיל והשקעתי את כולה רק בעסק ובדברים שהייתי מוכרחה לעשות.\nכשהקורונה הגיעה לברלין, כמעט כל האירועים והפרויקטים המתוכננים לי התבטלו בבת אחת. לרגע נבהלתי, איך אוכל להתקיים עכשיו בלי שום הכנסה? אבל כעבור יום או יומיים, הרגשתי הקלה אדירה. פתאום היה לי רגע לשחרר רגשות עצורים ועצב שהדחקתי כי לא היה לי זמן להתמודד איתם בזמן הטירוף של העבודה. הרגשתי שלמרות שכנראה אכנס למשבר כלכלי, זה לא באחריותי עכשיו. כל מה שנותר לי הוא לקחת את הזמן שניתן לי פתאום ולהשקיע אותו במשהו חשוב שלא השקעתי בו הרבה זמן: בי.\nמאותו הרגע בניתי לי תוכנית להתחזקות פיזית ונפשית. התחלתי לתכנן מחדש ולסדר את הדירה, עשיתי אימון ספורט כל יום ושיניתי את התזונה שלי. עם השינוי התמלאתי שמחה ואנרגיה מחודשת.\nאני גרה בדירה הזו כבר שש שנים ועכשיו גיליתי כמה נעים לשבת עם חברים בגן שמתחת לביתי\nאיך משבר הקורונה משפיע עלייך ברמה המקצועית?\nבאופן מפתיע, תקופת ה״חופש״ לא נמשכה הרבה זמן. למיטב זכרוני זה היה משהו כמו שבועיים סה״כ. התחלתי לקבל פניות ובקשות לעיצוב מסכות. לא התלהבתי מהרעיון, כי מסכות לא ממש עניינו אותי אף פעם, אבל אז פנתה אלי כתבת של סוכנות הידיעות DPA וביקשה לעשות עלי כתבה ולהתמקד במסכות שאני מעצבת. אמרתי לה ״תני לי בבקשה את הסופ״ש לעבוד על זה ובשבוע הבא יהיו לי מסכות שתוכלי לכתוב עליהן״. ככה למעשה פיתחתי עיצוב מיוחד למסכות שמתאימות למותג שלי ומוסיפות משהו שונה וחדש לסצנה. ברגע שהתחלתי לפרסם את המסכות, הביקוש היה אדיר. מצאתי את עצמי עובדת שעות מטורפות כל יום ומשלשת את כמות מכירות האונליין הרגילות שלי. במקביל החלטתי שלמרות כמות העבודה המטורפת, אני לא חוזרת להזניח את עצמי ומצאתי לפחות שעה ביום לעשות ספורט ולנקות את הראש.\nמה הדבר הכי מבאס שהתבטל לך בגלל המשבר?\nתצוגת אופנה שהוזמנתי להשתתף בה במוזיאון הצבע בברלין לכבוד יום הצבע הבינלאומי.\nהפרסומים שיצרו את הביקוש\nהפרסומים שיצרו את הביקוש\nמה מבין הדברים שאי אפשר לעשות עכשיו בברלין הכי חסר לך?\nפשוט לשבת ולשתות בירה בפאב האהוב עלי.\nמה בברלין הכי עושה לך טוב בימים אלה?\nבאופן מפתיע אני נהנית מעניין המסכות ושמירת המרחק וההיגיינה היחסית, בעיקר בתחב״צ. תמיד היה בי הדחף לרחוץ ידיים מיד אחרי נסיעה בתחב״צ ועכשיו אני שמחה שזה לגיטימי.\nצילום: בועז ארד\nהמלצות (מכל סוג) לתקופה הזאת?\nבתחילת המשבר בניתי לעצמי תוכנית אימונים יומית לבית. אתגרתי את עצמי באתגר ״30 יום ספורט״ כשבכל יום הייתי משלבת אימון אירובי עם אימון כח כלשהו (אני אוהבת פילאטיס שעובד בעיקר על בטן, ישבן וירכיים). מצאתי שיש ביוטיוב כמה ערוצים ממש מוצלחים לאימונים והתוצאות בהחלט נראות לעין אם מתמידים! ערוצים מומלצים:\nPopsugar - Pilates\nFitnessBlender - cardio kickboxing\nלחובבי היוגה, מתיחות וריקוד יש גם מבחר ענק של אפשרויות. רק תנסו כמה עד שתמצאו את מה שעובד לכם הכי טוב.\nאני ממליצה גם על אמבטיות שבועיות. קשה לי מאוד לשבת בשקט עם עצמי ולהירגע, בעיקר אם יש לי מלא דברים לעשות. גיליתי שאמבטיה באווירה רומנטית קלישאתית עם קצף, נרות, מוזיקה ויין לא משאירה לי ברירה אלא להירגע.\nיומן קורונה ברלין\n\nפייסבוק\nאינסטגרם\nחנות" }, { "title": "יומן קורונה ברלין: ״העובדה שאני שכירה בבית אופרה ולא זמרת פרילנס צובעת לי את התקופה בוורוד״", "date_published": "2026-10-08T17:54:07.680Z", "id": "https://www.spitzmag.de//magazine/covidiary-28/", "url": "https://www.spitzmag.de//magazine/covidiary-28/", "content_html": "מי אני, מאיזו שנה אני בברלין ומה אני עושה בעיר?\nאני אלמה שדה מושונוב, בברלין מ-2013, זמרת אופרה באנסמבל של הקומישה אופר ברלין. אני נשואה לעמיחי גרוס ויש לנו שני מתוקים, דניאל בן 5 ונינה בת 4. אני גרה בגרמניה מ-2009 ומרגישה מאוד בבית פה בברלין.\nאני והילדים באנרגיית קורונה\nאיך משבר הקורונה משפיע עלייך ברמה האישית?\nהקורונה היא כמו גלים, חלקם נעימים ומרגיעים וחלקם מתנפצים עלייך בכוח ואת מנסה לא לאבד את שיווי המשקל. בהתחלה לעגתי קלות בסתר למבוהלים, ואז פתאום נבהלתי. מילא אותי אדרנלין של התכוננות, קצת כמו במלחמת המפרץ, התלהבות כזאת של לקנות מלא דברים, להרגיש יעילה, להרגיש בשליטה. היתה הנאה גדולה בהתחלה, להיות יחד רק אנחנו, התרגשות ממתכונים חדשים במטבח, חיים שקטים כאלה. לאט לאט התרגלנו וכבר נמאס לחשוב מה לבשל ורק מתחשק לאכול בחוץ, להיות עם חברים. ואז הגיע שלב דיכאון קורונה קל. תחושת חוסר אונים, בלבול וחוסר סבלנות. אבל אז נסענו לחמישה ימים לטבע עם כמה חברים. הטבע ריפא את הדכדוך והחזיר את תחושת החופש.\nדיכאון קורונה\nאיך משבר הקורונה משפיע עלייך ברמה המקצועית?\nוואו. זה משהו שלא האמנתי שיקרה. אני כבר יותר מעשר שנים מופיעה בבתי אופרה, בלי הפסקה. המשפט The show must go on חרות על לוח לבי. הופעתי באופרה של הנדל עם וירוס בבטן, הקאתי כל פעם שירדתי מהבמה אבל The show must go on, שרתי עד חודש שמיני עם שני הילדים, The show must go on. ואז ברגע אחד הכל מפסיק. סוג של הלם. ריק. יש בו גם יתרונות כמובן, רגע לנשום, לנוח. אבל אנחנו, חיות הבמה, שכל כך אוהבים אותה, חשים עצב וכאב להיפרד ממנה בפתאומיות כזאת. אבל עוד נחזור להופיע ואז נתגעגע לשעות הפנויות של הקורונה.\nהעובדה שאני שכירה בבית אופרה ולא זמרת פרילנס צובעת לי את כל תקופת הקורונה בוורוד. למרות שהפסדתי המון עבודה וכמובן המון כסף, עדיין נכנסת משכורת כל חודש (לא מלאה אבל 90 אחוז). אני מרגישה את הלחץ, המתח והפחד אצל כל כך הרבה חברים ובני משפחה שהם אמנים, כשפתאום אין שום הכנסה. זה כל כך מבהיל.\nכל עובדי האופרה החל במנקים ועד למנצחים מקבלים דיווח כל שבועיים דרך Newsroom מיוחד. ה-Intendant (מנהל האופרה) המדהים שלנו, Barrie Kosky, שולח לנו דיווחים מפורטים בווידאו לגבי כל התכנונים. הם כרגע יוצרים תוכניות שונות לכל מיני מצבים, עדיין לא ברור מה יהיה ומתי נחזור. בארי קורא לעונה הבאה The Wild Wild West Season. אנחנו נשארים גמישים וצריכים להתכונן לשיר בצורות יצירתיות יותר.\nבינתיים היתה לי הופעה אחת אונליין. היה קצת מלחיץ אבל ממש כיף. הקהל היה מאוד מאוד מאוד חסר, אבל הכנתי את עצמי לחוויה אחרת.\nמתגעגעת לבמה אז התיישבתי על הפסנתר\nמה הדבר הכי מבאס שהתבטל לך בגלל המשבר?\nאוף, המון. הכי מבאס היה שעמיחי היה צריך לנגן סולו בישראל עם הפילהרמונית של ברלין, אירוע שחיכינו לו כל כך. וכמובן מלא הופעות ושני תפקידים גדולים שהתכוננתי אליהם. כמה חבל.\nמה מבין הדברים שאי אפשר לעשות עכשיו בברלין הכי חסר לך?\nטוב, זה קל - להופיע. וגם, ללכת להופעות חיות, להרגיש את הוויברציות של קהל שבא ליהנות יחד.\nפסח הקורונה\nמה בברלין הכי עושה לך טוב בימים אלה?\nהדירה שלנו, השכונה שלנו (רוזנטאלר פלאץ), זה שתוך 20 דקות אתה בטבע, וזה שאתה בעיר חיה ובועטת גם בזמן מגיפה.\nהאם גילית או הבנת טוב יותר משהו על ברלין/גרמניה/הגירה באמצעות/בזכות/בגלל המשבר?\nאני מרגישה בת מזל לעבוד ולחיות במדינה שמכבדת, מעריכה ורואה את החשיבות וההכרח של אמנות. איזה מזל. אני חווה דרך המשפחה המיידית שלי - הוריי ואחי השחקנים, דוד שלי בת ובן דודי הזמרים וכו’ - את המאבק של להיות אמן בישראל ברגע כזה. כל כך קשה. עם כל הגעגועים למשפחה, לשמש ולים, אני מאושרת לחיות בברלין.\nוונדר וומן וקפטן אמריקה שלנו לוחמים בקורונה\nהמלצות (מכל סוג) לתקופה הזאת?\nתבדקו את Framed, ארגון ברלינאי מדהים של תרבות, הופעות מעולות אונליין לתקופת הקורונה.\nThe Body Coach, ערוץ יוטיוב מעולה ביותר של חתיך על. יש אימונים לכל גיל, כיף.\nתראו זהו זה.\nיומן קורונה ברלין" }, { "title": "יומן קורונה ברלין: ״שיחות עם אנשים רק מאשרות לי - כלום לא קורה, לאף אחד אין שום דבר מעניין לספר״", "date_published": "2026-10-08T17:54:07.680Z", "id": "https://www.spitzmag.de//magazine/covidiary-56/", "url": "https://www.spitzmag.de//magazine/covidiary-56/", "content_html": "מי אני, מאיזו שנה אני בברלין ומה אני עושה בעיר?\nנעם ברוסילובסקי. הגעתי בשנת 2012 לברלין ללמוד תיאטרון, ונשארתי גם לאחר הלימודים. כיום אני עובד כבמאי בתיאטראות ובתחנות רדיו ברחבי גרמניה, אוסטריה ושווייץ.\nאיך משבר הקורונה משפיע עליך ברמה המקצועית? מה הדבר הכי מבאס שהתבטל לך בגלל המשבר?\nבתחילת פברואר, מעט לאחר שהופיעו המקרים הראשונים בגרמניה (בבוואריה), נסעתי למינכן לצורך חזרות להפקה חדשה שהיתה אמורה לעלות ב-13 במרץ. מהיום הראשון לחזרות - כשהקורונה עוד נראתה כתופעה רחוקה בסין שלא נוגעת לחיינו - התבדחנו (צוות ההפקה) שההצגה לא תעלה בגלל מספרי מקרי הקורונה הבודדים בבוואריה. מעצבת התלבושות והתפאורה דאגה להביא מסכות לחזרה הראשונה בתור בדיחה, וכולנו הצטלמנו איתן בהשתטות, לחלוטין לא תיארנו לעצמנו שאכן המגיפה תגיע אלינו.\nשלושה ימים לפני הצגת הבכורה, מנהל ה-Münchner Volkstheater, כריסטיאן שטיקל, כינס את כל עובדי ועובדות התיאטרון באולם הגדול, והודיע לנו - לפני שיצאה הודעה רשמית לתקשורת - שהתיאטרון עתיד להיסגר עד אחרי חג הפסחא. לאחר סגירת התיאטרון לקהל התבקשנו להמשיך בחזרות במשך שלושה ימים נוספים על מנת להביא אותן לסיום. תקופת חזרות עשויה להוות פרק זמן לחוץ ואינטנסיבי ולעתים קרובות האנרגיות של כל העושים במלאכה מרוכזות בערב הבכורה, שלרוב מסמן גם את סיום החזרות על ההצגה ואיתו מגיע גם סוג של קתרזיס עבורם. נוצר מצב שהמשכנו בימי חזרות קשים ומעייפים עד לחזרה הגנרלית, בידיעה שההצגה לא תעלה בזמן הקרוב - סיטואציה הזויה שלא אפשרה לנו לפרוק את כל המתח הרגשי שנוצר במהלך העבודה וליהנות מהתוצאה של המאמץ.\nכמו ההפקה הזאת, שנראה כי העלתה נדחתה לתחילת העונה הבאה, נדחו הפקות נוספות רבות בתיאטרון - מצב שגרם למעין ״פקק״ של פרויקטים שלא יודעים מתי יעלו. לכן פרויקטים שלי שהיו אמורים לקרות בשנה הבאה נדחו בשנתיים. בתיאטרון פרויקטים מתוכננים לעתים כמה עונות מראש, ולי באופן אישי נוצר ״ואקום״ של פרויקטים, מצב שבו כל העבודה נדחתה אל הלא נודע. לראשונה מאז סיום הלימודים, לאחר שהמזל האיר לי פנים ולא ידעתי תקופות ללא עבודה, נראה שלא תהיה לי אפשרות לשוב לעבוד במהלך השנה הקרובה.\nברגע הזה התחוור לי היטב שזכויותיהם של עצמאים ועצמאיות אינן מעוגנות בחוק, שאין להם אפשרות ממשית להתארגן, ושאין שום רשת סוציאלית שתגן עליהם.\nאם התיאטראות לא ישובו לעבוד, אעשה הסבה מקצועית לקונדיטוריה\nאיך משבר הקורונה משפיע עליך ברמה האישית?\nיחד עם הפגיעה בתחום המקצועי והבהלה מהמצב הגיעה ההכרה בכך שאני חי חיים פריווילגיים - איני משתייך לקבוצת סיכון, יש לי ביטוח רפואי במדינה עם אחת ממערכות הבריאות המתקדמות בעולם, אני מוקף באנשים שאני מסוגל להיעזר בהם בעת הצורך (וכמובן גם לעזור להם), אני חי בדירה שנעים להיות בה בזמן ההסגר, ואני מסוגל להזין את עצמי באוכל בריא וטעים. ואף על פי כן, קשה לי מאוד לראות את כל העסקים הסגורים באיזור הבית שלנו, ולדעת שמאחורי כל עסק כזה עומדים אנשים שחווים מכה כלכלית איומה. המראות של הרחובות הריקים הזכירו לי בימים הראשונים של ה-Lockdown עיר רפאים ויצרו תמונה של מרחב עירוני ששוּלל מסממנים אורבניים ובראשם התנועה הבלתי פוסקת של סחורות ואנשים, אותה תנועה שהיא מקור לחיכוכים הבנאליים והמרגשים שבתורם גם הופכים לעלילות הקטנות שמרכיבות את חיי היומיום שלנו. כשאין תנועה, גם החיכוך עם אנשים אחרים משולל עלילה וסיפור - וכל זאת כדי לומר: מפגשים ושיחות עם אנשים משעממים אותי כרגע כל כך, משום שהם רק מאשרים לי - שום דבר לא קורה, לאף אחד אין שום דבר מעניין לספר. חיכוך מתאפשר רק במצב של תנועה.\nאת הקלוריות מהמאפים צריכים לשרוף איכשהו\nהאם גילית או הבנת טוב יותר משהו על ברלין/גרמניה/הגירה באמצעות/בזכות/בגלל המשבר?\nשמתי לב שבמהלך המשבר הרבה אנשים נסעו למשפחות שלהם, או למקום שהם מרגישים בו יותר בטוחים. לעומת זאת, ברלינאים רבים שחיים מחוץ לברלין שבו אליה, בגלל שהיה חשוב להם לעבור את המשבר דווקא בעיר שאינם מרגישים זרים בה. העובדה שלא עלה בדעתי לנסוע לשום מקום הראתה לי שאני מרגיש פה מאוד בבית. ועם זאת, ביטול הטיסות גרם לי גם לחוש במרחק מהמשפחה שלי, ובהיעדרות שלי בתקופה שייתכן שנזקקו לי מאוד, וזאת תחושה מטלטלת.\nביום יפה בדרך כלל נשנס מותניים להליכה של עד 15 ק״מ. חרשנו כל פינה בקרויצברג ובשנברג\nמה מבין הדברים שאי אפשר לעשות עכשיו בברלין הכי חסר לך?\nהתקהלויות מכל סוג ובעיקר אולמות תיאטרון ומועדוני לילה - מקומות שלוכדים את רוח הזמן, שעוסקים במפגשים ארעיים ובטקסים קולקטיביים שמאפשרים אקסטזה.\nמה בברלין הכי עושה לך טוב בימים אלה?\nהפארקים הגדולים וההומים שלה, שמהווים ריאה ירוקה ומוקדי התכנסות פופולריים יותר מאי פעם.\nשתי קשתות מעל שמי קרויצברג - קיטש מרהיב ממרפסת ביתנו\nהמלצות (מכל סוג) לתקופה הזאת?\nאפרופו פארקים: יצאתי לפני שבוע להליכה מקסימה בכמה פארקים בוודינג (מעבר להרי החושך) שלא הכרתי עד היום: Schiller Park, Goethe Park, ובמיוחד Volkspark Rehberge שבקרבתו נמצא גם Plötzensee.\nיומן קורונה ברלין" }, { "title": "יומן קורונה ברלין: ״כמארגנת מסיבות, המעבר הדרסטי מהכל לכלום די שבר אותי״", "date_published": "2026-10-08T17:54:07.680Z", "id": "https://www.spitzmag.de//magazine/covidiary-42/", "url": "https://www.spitzmag.de//magazine/covidiary-42/", "content_html": "מי אני, מאיזו שנה אני בברלין ומה אני עושה בעיר?\nאני היא-לי לידר, גרה בברלין ממאי 2016. הגעתי לכאן עקב משבר בחיי, הרגשתי שהגעתי לנקודה בחיים שבה לא באמת הרגשתי חיה, פשוט פעלתי מכוח האינרציה כמו איזו זומבית והייתי חייבת לעשות שינוי. לא היתה לי תוכנית ולא ידעתי גרמנית, רק ידעתי שאני חייבת לנסות. התפטרתי מהעבודה, התגרשתי, ארזתי שתי מזוודות ונסעתי.\nכשהגעתי לא הכרתי אף אחד בברלין, לכן החלטתי למצוא את קהילת ה-BDSM המקומית, לאחר שנים שהייתי חלק בסצינת ה-BDSM בישראל, זה היה הדבר הכי טבעי לעשות כי הרגשתי ששם שאמצא את האנשים שלי. די מהר מצאתי אותם במפגש חברתי שנקרא Berlin munch, שנערך בבר בכל שבוע, בגרמנית. שם התחלתי להכיר אנשים, והתחלתי גם לקחת חלק ולהיות אחראית על המפגש באנגלית שנקרא The international english munch ומתקיים כל יום שישי. לאחר כמה מפגשים וכמה מסיבות BDSM, החלטתי שמשהו חסר לי, ולפני בערך שלוש שנים החלטתי לארגן מסיבת BDSM, עם דגש על חיבור חברתי בין אנשים, וזה עבד והתפתח. מאז זה מה שאני עושה כאן ונהנית מזה מאוד, מארגנת מפגשים חברתיים של הקהילה ומסיבות FETISH ו-BDSM במועדון האינסומניה.\nאיך משבר הקורונה משפיע עלייך ברמה האישית?\nביום שהכל נסגר הרגשתי שבבת אחת נגמרו חיי כמו שאני מכירה אותם. הייתי בשוק. הרי כל מה שעשיתי כל הזמן היה לעבוד ולהיפגש עם אנשים, אם זה חברים או באופן עסקי, להנחות מפגשים כל שבוע, היו לי שתי מסיבות חודשיות לארגן, אחת pLay party קטנה שנקראת Hilly’s spielplatz בימי חמישי לכ-50 איש ועוד מסיבת BDSM גדולה שנערכה לראשונה בפברואר שנקראת KINKTASTISCH והיו בה בערך 400 איש, היה מטורף וכיף.\nואז ממצב של לראות אנשים ואירועים ואקשן וארגונים וטלפונים כל הזמן - פתאום אין כלום.\nקצת קשה לי להודות שהייתי בהלם ובדיכאון בהתחלה ולקח לי זמן לצאת מזה. הבידוד והמעבר הדרסטי הזה מהכל לכלום היה מאוד קשה. להיות לבד די שבר אותי.\nאבל אחרי בערך חודש של הלם ודיכאון התחלתי לחשוב מה אני כן יכולה לעשות במצב הזה, כי פתאום יש לי הרבה זמן, אז התחלתי לעשות את המפגשים של הקהילה בזום. זה היה מוזר בהתחלה, אחרי מפגשים של כשבעים איש פתאום לשוחח עם 7-10 בזום, אבל זה כיף ועושה הרגשה של ביחד וגם אפשר להכיר אנשים חדשים.\nעברתי דירה בינואר ולא באמת הספקתי לעשות כלום בדירה או להכיר את השכונה ואחרי שהתחילה הקורונה פתאום היה לי זמן ויצאתי לסיבובים להכיר את האיזור בו אני גרה ולעצב את הדירה כמו שרציתי.\nהתקופה הזאת של השקט גרמה לי לחשוב הרבה על חיי, מה אני רוצה להמשיך לעשות ומה חייב להשתנות, בפן האישי ובפן העסקי, ואלו אנשים אני רוצה קרובים אלי, דברים שחשבתי עליהם לפני אבל לא באמת יכולתי להתעמק בהם עם כל הרעש והכאוס מסביב.\nAll dressed up and nowhere to go\nאיך משבר הקורונה משפיע עלייך ברמה המקצועית?\nכמובן שמייד איבדתי את מקור ההכנסה שלי כיוון שהמועדונים היו בין הראשונים להיסגר. זה היה מאוד מפחיד, בייחוד אחרי שהדברים הצליחו כל כך. מזל שקיבלתי את הסיוע מהממשלה, זה קצת הרגיע, אבל זה רק לכמה חודשים, לכן עדיין קיים הפחד, גם מבחינה כלכלית אבל גם מהבחינה שאני מאוד אוהבת ומחוברת לעבודה שלי ומאוד רוצה להמשיך לעשות אותה.\nב-18 באפריל עשינו לייב סטרים ראשון של KINKTASTISCH מהמועדון וקיבלנו קצת תרומות, וב-16 במאי עשינו את השני. נמשיך בינתיים לעשות אירועי לייב סטרים אחת לחודש, אבל לאורך זמן אי אפשר להסתמך על זה, לכן אני כרגע עובדת עם מועדון האינסומניה על פרויקטים אחרים אונליין שאמורים לייצר הכנסה יותר משמעותית, אחרת לא יהיה מועדון לחזור אליו.\nרק אחרי שהכל הפסיק בגלל הקורונה קלטתי כמה אנשים איבדו מקום עבודה בגלל שהמועדון סגור - הצוות שעובד במועדון, מארגני המסיבות, דיג’ייז, פרפורמרים, צלמים וכו’, פשוט מטורף. לכן אנחנו עובדים קשה ממש ודי ללא תשלום כדי לשמור על מקום העבודה שלנו, שיהיה לנו לאן לחזור.\nבנוסף לכך, בשיתוף עם המעצבת Marten May נתחיל למכור בקרוב מסיכות עם הלוגו של KINKTASTISCH ומשם נוכל להתפתח לעוד אקססוריז. כל עוד אין מסיבות, צריך לחשוב על כיוונים ושיתופי פעולה חדשים.\nמה הדבר הכי מבאס שהתבטל לך בגלל המשבר?\nלבקר את המשפחה. באוגוסט נהייתי דודה והיה לי לי תכנון לבקר כל חודש. אני מתגעגעת לכולם וזה מרגיש לי שאני מפסידה את האחיין שלי גדל ובכלל מפסידה זמן עם המשפחה. כמובן שאנחנו מדברים הרבה בווידאו אבל זה לא אותו דבר.\nסלפי מאחורי הקלעים של הלייב סטרים הראשון\nמה מבין הדברים שאי אפשר לעשות עכשיו בברלין הכי חסר לך?\nכל האירועים החברתיים והמסיבות, לא בהכרח שלי, חסר לי ממש הפן החברתי של להיפגש עם יותר ממישהו אחד לשבת לשתות איפשהו ולצאת לרקוד.\nמה בברלין הכי עושה לך טוב בימים אלה?\nלהיפגש עם חברים (אחד כל פעם, כמה שניתן), כל כך חשובה האינטראקציה האנושית, זה הבדל מהותי בשבילי וזה חשוב לי ממש, ישר הבחנתי בשיפור ניכר במצב הרוח שלי לעומת התקופה שלא פגשתי אף אחד. בנוסף, עכשיו כשמזג האוויר מעולה כיף להסתובב כשהטבע פורח וירוק.\nבמסיבה האחרונה לפני הקורונה\nהאם גילית או הבנת טוב יותר משהו על ברלין/גרמניה/הגירה באמצעות/בזכות/בגלל המשבר?\nגיליתי שאפילו מוסד כמו הג’ובסנטר יכול להיות ידידותי וקל למשתמש בזמן משבר - הם הוציאו טפסים קלים למילוי (מי יודע, אולי הם אפילו ימשיכו עם זה), הייתי בשוק, ובכלל כל ההתנהלות המהירה של הממשלה עם הסיוע, בהחלט היתה גילוי מפתיע לטובה.\nהמלצות (מכל סוג) לתקופה הזאת?\nצפו בלייב סטרימים ממועדונים בברלין, גם בבית כיף לרקוד.\nצאו לטייל במקומות בעיר שעוד לא הייתם בהם או אפילו קרוב לבית, במיוחד אם אתם בדרך כלל נוסעים כל הזמן בתחבורה ציבורית - לפעמים אנחנו לא יודעים מה יש לנו ליד הבית.\nאל תוותרו על שמירת קשר עם חברים. גם אם אתם מרגישים שהתרחקתם, זה הזמן ליצור קשר חזרה בלי לעשות יותר מדי חשבון. כולנו עברנו ועדיין עוברים חוויות יותר או פחות נעימות, אם אי אפשר להיפגש, שיחות וידאו זה מעולה גם.\nאפשר גם לא לעשות כלום ופשוט לשכב בחוץ על שמיכה וליהנות מלהיות כאן ולתת לראש לנדוד במחשבות, גם זה ממש בסדר…\nיומן קורונה ברלין" }, { "title": "יומן קורונה ברלין: ״אנחנו לא חיים כרגע בסרט דיסטופי, יותר כמו סרט מסע שבו תקועים במקום״", "date_published": "2026-10-08T17:54:07.680Z", "id": "https://www.spitzmag.de//magazine/covidiary-12/", "url": "https://www.spitzmag.de//magazine/covidiary-12/", "content_html": "מי אני, מאיזו שנה אני בברלין ומה אני עושה בעיר?\nשמי ניר פרבר, ובשבוע הבא אציין ברוב טקס שלוש שנים למעבר לברלין, עם אמיר, האיש שאיתי וחתול, הייצור הנאמן שנדד איתנו. הרומן הסוחף ורווי החיבה והסקרנות עם העיר נמתח יותר מעשור, אבל המימוש קרה רק עם ביסוס של קרקע יציבה מספיק, באדיבות אמיר, שהתקבל למשרת פוסט דוקטורט בביולוגיה. מישראל גררתי במזוודה משימה מודחקת שנדמתה בלתי-אפשרית - כתיבת הדוקטורט בלימודי קולנוע. אחרי שנים של עבודה מאומצת, כמורה בתיכון, כמרצה באוניברסיטת תל אביב וכעורך מדעי של ספרי מחקר ותיאוריה, פתאום, במקום החדש ובפוזיציה קלולסית למדי, נפל עלי מעין שקט, שנעדרה ממנו שלווה. גם היום הכתיבה היא עדיין אתגר שהתנחל לי איפשהו בחוליות שבין הצוואר לכתף, מותח מדי פעם את מיתרי האשמה. היעד, אחרי הדוקטורט, הוא למצוא את הייעוד שלי כאן, כשבינתיים השיטוטים בעיר מעוֹדדים להרגיש גם אושר.\nהחתול נאלץ להיאזר גם הוא בסבלנות בשעות הארוכות של שיעמום הבידוד. צוחקים איתך, לא עליך, חלילה\nאיך משבר הקורונה משפיע עליך ברמה האישית?\nבתחילת ה״מצב״ הרכבתי לעצמי טו-דו ליסט מנופח, שנועד כמובן לשכלל ולהיטיב את מוסר העבודה, איכות החיים, טיפוח האינטלקט וגם סביבת המגורים, לא פחות. עד מהרה נאלצתי להבין שזו אינה עת למהפכות, ולעת עתה דווקא משהו מהתיאוריה השימושית של תנועת ההאטה, שבה אני מתעניין לאחרונה, חדר למחזור היומיום שלי. כפייתיות הסופרמרקטים השגרתית שלי - בין ארבעה לחמישה מוקדים בכל פעם - כנראה כאן כדי להישאר, אבל אחת ההחלטות שאנסה לעמוד בהן בימי הפוסט-קורונה היא למעט בצריכה עודפת, ובראשה נסיעות. עם ההתמקמות במרכזה של היבשת טיפחתי תאווה שהתקשיתי לרסן לטוס לכמה שיותר יעדים, ולפחות שלוש פעמים בשנה לישראל. כבר שבעה חודשים לא יצאתי את העיר ואני מבסוט. בינתיים גם היו כמה ניצחונות קטנים אישיים: הפיצה הראשונה, כולל התפחה כדבעי, ההרכבה של החד-קרן מ״מודולור״ שקיבלתי מתנה ליום ההולדת, ועצם זה ששמרנו על שפיות ואחד על השני.\nשקר גס על גבי האריזה של החד קרן החתיכי הזה: +6\nאיך משבר הקורונה משפיע עליך ברמה המקצועית?\nכיוון שאת רוב הזמן בברלין אני מעביר סמוך על שולחנות הספרייה האמריקאית והקפה הצמוד ״האלשס האוס״, היעלמותם מהנוף איתגרה את מוסר העבודה המאותגר גם כך, וחייבה התיידדות עם שולחן ליד החלון בדירה שלנו בנויקלן בואכה קרויצברג. עגנון כתב על ההכרח להפריד את המקום שבו עושים עסקים מהמקום שבו מניחים את הראש, אבל המצב חִייב להתמודד עם החיכוכים שנובעים מהנישואים הכפויים בין השניים. גם הזום הטורדני לא פסח עלי, אך הוא לפחות התמלא בקולות ידידותיים של הקולגות בוועדת הלקטורה של המסגרת הבינלאומית בפסטיבל דוקאביב, בה אני חבר כבר כמה וכמה שנים. המפגשים הארוכים שלנו אחת לשבועיים, בהם אנחנו חולקים מחשבות וסייגים על מאות סרטים בהם צפינו כדי להגיע אל האוצרוּת המדויקת ביותר, הגיעו לשיאם בסינתזה עם שיא המגפה. שניים מאיתנו יושבים בגרמניה ושלוש בישראל, כך שהורגלנו במפגשים מהסוג הווירטואלי, אבל ההתכנסות הכפויה בבית העניקה אורך רוח ופריזמה שנבעה מהמצב ההשהייתי, ולא היה דבר טוב ומגבש מזה מבחינתי. דוקאביב נדחה בינתיים לספטמבר, ואת מקומו בלוח השנה תפס פרויקט ״דוקוסטרים״, מעין מהדורה וירטואלית של הפסטיבל הגדול, שבו הוקרנו סרטים ונערכו שיחות עם יוצרים, באחת מהן היתה לי הזכות להשתתף. לאחרונה התחלתי גם בעבודה לקראת המהדורה הבאה של פסטיבל ״סרט״ לקולנוע ישראלי, בה השתלבתי כמפיק, או ״האיש שלנו בברלין״ עבור מנהלות הפסטיבל. ספטמבר עוד רחוק, אך הן כבר נדרשות ללא מעט סוגיות וספקולציות. אני בכל זאת נדבק באופטימיות שלהן, ומתחיל במלאכת השקידה על תוכנית הסרטים הקצרים עבור הפסטיבל, וזאת ממלאת אותי בחדווה גדולה. גם זאת יצירה, אני משכנע את עצמי.\nמה הדבר הכי מבאס שהתבטל לך בגלל המשבר?\nבסוף מרץ הייתי אמור להשתתף בפסטיבל דוקומנטרי לזכויות אדם בקייב, במסגרת אירוע פיצ’ינג של יוצרי קולנוע אוקראינים, ואין דבר שמעודד את רוחי יותר מפסטיבלי קולנוע (והתיקים שמחולקים בהם). נימת הביטחון ששרתה במיילים התכופים בדבר קיומו של הפסטיבל התחלפה בן לילה בהודעת ביטול בלתי נמנעת. התלהבותי פחתה כשנודע לי שאני אמנם לא נוסע לקייב, אך הפסטיבל נודד למתכונת אונליין. ההפתעה היא שהפאנלים היו מוצלחים ומעודדים, מלאי רוח יצרנית ויצירתית. התיק, עם זאת, כבר לעולם לא יגיע.\nאם השלט הזה קיים שם, ולכדתי אותו, כנראה שאנחנו לא באמת לבד\nמה מבין הדברים שאי אפשר לעשות עכשיו בברלין הכי חסר לך?\nהביקורים בקינו כמובן. לעומת האגמים ובתי הקפה שהיו שם בשבילי, אופציית ההליכה לסרטים, ובמבט רחב כלל ושלל פעילויות הפנאי בחללים סגורים, נמחקה באחת. הנאמנות בעיר לקולנוע מרגשת אותי בכל פעם כשאני מגיע לאינטרנציונל, בבילון קרויצברג, וולף או נוייס-אוף, ויש דאגה אמיתית מההשלכות בענף על הפקות והפצות, כמו גם מהשתלטות הצפייה הביתית. ובכל זאת האופטימיות מתפרצת, ונראה שבקיץ ה-Freiluftkinos ישובו חזרה.\nמה בברלין הכי עושה לך טוב בימים אלה?\nהימנעותי מכל פעילות ספורטיבית, כמעט מתוך אג’נדה סדורה, הופרה בשנה שעברה כשהכנסתי ג’וגינג לתפריט השבועי. פעמיים בשבוע הפכו בתקופת הקורונה לריצה בכל יומיים. אחרי נשימה עמוקה ונפנוף מחשבות כפירה, אני יוצא למסלול, דואג מראש לפלייליסט בספוטיפיי או פרק באחד הפודקאסטים שהתחלתי לעקוב אחריהם. אחרי כמה תוכניות של ״האוניברסיטה המשודרת״ ו״האחיות גרים״ של גל״צ, ההיצע העשיר ב״כאן תרבות״ ואפילו כמה טקסטים חמודים בגרמנית ב-״Coffee Break״, נפלתי לשולי השוליים בדמות ההסכת הבריטי My Dad Wrote a Porno, בו המנחה משתף שניים מחבריו בכל תוכנית בפרק מן הרומן האירוטי המופלא במופרכותו ובדביליותו שכתב אביו הפנסיונר. השילוב של ריצה וצחוק עושים לי טוב, אבל ההיפר ונטילציה מרשימה פחות את אלה שחולפים על פניי.\nמראה אחר מחמם לב, שחברה הסבה את תשומת לבי אליו, הוא הולדתם של שלטים מסוג אחר בחוצות: את מקום כרזות הפרסומת תפסו תצלומים של שדות פרחי בר. הם זרים לאורבניות, צנועים ביופיים ומסמנים את המקוריות שאני אוהב כאן כל כך.\nהקליימקס של הטיול היפה לקרומה לאנקה: האיחוד בפריים אחד של אמיר עם כוסית רוזה וברווז תועה\nהאם גילית או הבנת טוב יותר משהו על ברלין/גרמניה/הגירה באמצעות/בזכות/בגלל המשבר?\nעבודת המחקר שלי עוסקת בתנועות מכניות ובאפקטים של מהירות והאופן שבו אלה נתפשים על ידינו, והתקופה הנוכחית הפכה את הנושא לעוד יותר רלוונטי, בעיקר הסתירה בין מחשבות על התזוזה במרחב לבין חרדת הביצוע שלה. רבים מדמים את הרגע שבו אנו חיים לסרט אפוקליפטי, דיסטופי. אני דווקא קורא אותו כסרט מסע, רק שהוא סטטי, כזה שבו נותרים תקועים במקום או במעגל סגור, road movie נעדר אפשרות גישה ואמצעי הנעה. המשבר חידד כמה העיר הזאת צנועה בדרישות שלה ובדחיפוּת שבה. נכון שהיא מטרופולין בתנועה מתמדת אבל היא גם יודעת לדומם מנועים. למדתי להעריך את מה שכיניתי, לא אחת בכעס, כתכונה המשותפת של המקומיים: חוסן. התיאור הזה התגבש מולי כשהתבוננתי בהם עומדים, זוהרים מזיעה בחום הגיהנומי של הרכבת, או בתור משתרך מול נותן שירותים אחד ויחיד, ולא מתלוננים או מרימים קול צעקה, פשוט מקבלים. עכשיו הבנתי ששם העצם הזה, resilience, נושא משמעות נוספת - גמישות. דווקא היא מתארת במלואה את ההוויה הכה קולית שברלין צימחה ומטפחת, שהשרתה בימים האלה גם את הביטחון הנפשי, לא רק הפיזי.\nניר פרבר\nהמלצות (מכל סוג) לתקופה הזאת?\nחיי הם מיקסטייפ של המלצות, כך יעידו גם מכריי. ההספק בחודשים האחרונים של קריאה וצפייה היה רב, ומזלי שתמיד מונח לו יפה בצד, מוכן לשימוש, התירוץ שזאת העבודה שלי. בספרים, נכנסתי באיחור לחוג מעריציו של ג’יימס בולדווין, כשהשיא הוא התרגום הלירי לחשבון הנפש והסערה השקטה בהחדר של ג’ובאני. שניים נוספים שאקח איתי הם זיכרונותיו של חבר, נובלה סאטירית חדה מסוף המאה ה-19 מאת אוקטב מירבו, וטלוויזיה מאת ז’אן-פיליפ טוסן, על אקדמאי שאמור לכתוב מחקר אך עושה ככל יכולתו להתחמק ממטלותיו, בד בבד שהוא מחליט לכבות לאלתר את המכשיר המשוקץ הניצב במרכז סלונו. ברור שהזדהיתי, מלבד הוויתור על הטלוויזיה, כמובן.\nאני לוקח בחשבון שארעיש עולמות עם האמירה שבהחלט אפשר למצוא מה לראות בנטפליקס, ואפילו לא להתפשר, בתנאי שאתם לא צרכנים כבדים. לא אכביר עוד מילים על סאגת מייקל ג’ורדן (לצפות, בהחלט), אבל בהחלט יש להפנות את תשומת הלב לגירי/האג׳י, קופרודקציה יפנית-בריטית שנושאת אסתטיקה עילית, עלילה מדממת ופרק סיום מתגמל, וסדרת המסתורין טאבולה ראסה שתקשה עליכם מאוד לחזות את תפניותיה העלילתיות החכמות. ואם כבר הזדמנות שצריך לחטוף, זאת לבטח ההשלמה של כמה מהטובים בתוצרי הקולנוע העכשווי: Cold war (או בתרגום העברי הפיוטי פחות ״אהבה בימים קרים״), Atlantics, I Lost My Body ו-Uncut Gems. האחרון אמנם מתרחש בעולם נטול שמירה על מרחק ועם זאת הוא הסרט המדויק ביותר לתיאור תחושת מצור מסחררת ומורטת עצבים.\nיומן קורונה ברלין" }, { "title": "יומן קורונה ברלין: ״השיעור הוא לא להיצמד ל׳מה צריך להיות׳ ולזרום עם ׳מה שקורה עכשיו׳״", "date_published": "2026-10-08T17:54:07.680Z", "id": "https://www.spitzmag.de//magazine/covidiary-31/", "url": "https://www.spitzmag.de//magazine/covidiary-31/", "content_html": "מי אני, מאיזו שנה אני בברלין ומה אני עושה בעיר?\nשמי מריאן מטיאש ואני בברלין מסוף 2016. למעשה נחתתי עם בן זוגי ביום של פיגוע הדריסה בשוק חג המולד. שמענו עליו בשדה התעופה, חדשות ראשונות מהעיר. למזלי זה לא היה סימפטומטי לחוויות שלנו כאן מאז.\nיש לי תואר בקולנוע ותעודה מקצועית בעיצוב והנדסת סאונד. בארץ לימדתי מוזיקה ופיתוח קול, תוך כדי שעבדתי ביצירת תוכן לחברות שונות, עמותות וארגונים.\nברלין עיר שבמהות שלה מזמינה אותנו להתנסות, להעז ולגוון, ואני משתדלת לנצל את הרוח הזו. יצא לי ללמד פיתוח קול בברלין, להנחות סדנת מוזיקה וקצב, סדנת דרך האמן, סדנת נשימה וקול, לנגן ולהופיע בהרכב, להתנסות בסטנד אפ ועוד.\nקצת לפני הקורונה התחלתי לרכז את הפעילויות שלי תחת הכיפה של סטודיו סול ברלין. המטרה שלי היא לעסוק ביצירה וליצור פעילויות שמעצימות את אנרגיית היצירה שקיימת בכל אחד מאיתנו, כדרך חיים. אני עושה את זה בכלים שלי, ובמרכזם עבודה עם הקול, מוזיקה וכתיבה. לתלמידים שלי אני מסבירה שלשיטה שלי קוראים ״דרך השטות״. אני מאמינה גדולה במשחקיות ובהשתטות. אלה המפתחות הכי יעילים פנימה, לשחרור היצירה שלנו ממקום של שמחה. זה לא משנה באיזו יצירה מדובר. את יכולה להיות עורכת דין או כלכלנית, ועדיין להעשיר את היצירה בחייך. זה הופך אותנו לאנשים עגולים ומלאים יותר. זאת הכוונה שנמצאת בלב כל מה שאני עושה בימים אלה.\nהתינוק הצמחי המלפפוני שלי (אחד מרבים, הלידה הרבה יותר פשוטה עם צמחים), ביום שהעברנו אותו לאגרטל משלו\nאיך משבר הקורונה משפיע עלייך ברמה האישית?\nיש לי ילד בן שנתיים שנמצא איתי פתאום כל היום ובן זוגי עובד משרה מלאה מהבית. אנחנו מבלים המון שעות יחד ולמזלי דווקא נחמד לנו ואני מרגישה שעברנו מעין גיבושון. זה שינה לי כמובן את כל סדר היום כי אני בעצם אמא במשרה מלאה, ומשתדלת לייצר לילד שגרה יומית כדי למנוע ממנו לסבול יותר מדי מהבידוד החברתי שנכפה עלינו.\nחוץ מזה המצב עימת אותי עם המון שאלות פחות ויותר הרות גורל לגבי המקום שלי בעולם, כולל תסריטים אפוקליפטיים עתידיים, ויש לי דחף פנימי עצום ליצור לעצמי ולמשפחה שלי קרקע שתהיה מספיק גמישה כדי להכיל ולהתמודד עם כל מה שיבוא. אז ברמה המעשית התחלנו גינה במרפסת ושתלנו עגבניות ומלפפונים. בלי נייר טואלט אני יכולה לחיות, אבל בלי עגבניות חראם. זה כמובן חצי בצחוק, אבל זה כן משקף את הצורך שאני מרגישה להתחבר, להכיר ולחיות יותר בהרמוניה עם הטבע.\nגם ביצירה, בכתיבה ובעיסוק שלי דרך הסטודיו ״נאלצתי״ למצוא דרכים יצירתיות להתחבר למציאות ולתת לה להיות חלק מהעשייה. אבל זה כבר בעצם מוביל אותי לשאלה הבאה.\nאיך משבר הקורונה משפיע עלייך ברמה המקצועית?\nאני עצמאית והתבטלו לי כמה עבודות שבניתי עליהן ובנוסף נאלצתי לבטל סדנאות ולהפסיק ללמד פיתוח קול. זה היה מאוד מבאס כי למעשה הייתי בתחילתה של תנופה מחודשת כששמטו את הקרקע מתחת לרגליי. נאלצתי לשחרר הכל ולחזור לנקודת הזינוק. ואז שאלתי את עצמי את השאלה, מה אני באמת, באמת רוצה לתת לעולם? בזה אני מנסה להתמקד, ואני מנסה לשלב את זה בתוך המציאות כפי שהיא עכשיו, במקום לנסות לכפות את הרצונות שלי על המציאות. זה אתגר יומיומי.\nכל יום שישי אני מנחה פעילות נשימה מודעת בזום, בחינם. דרך הפייסבוק של הסטודיו אני משתדלת להעלות תכנים שתהיה להם רלוונטיות ותרומה לאנשים דווקא בזמן הזה. עכשיו מרגיש לי שדברים מתחילים להירגע, אז אני מתרחבת חזרה למחוזות המוכרים יותר, אבל זה היה שיעור מאלף ומעלף, שהזכיר לי לא להיצמד ל״מה צריך להיות״ ולזרום עם ״מה שקורה עכשיו״, ולתת לדברים שאינם תלויים בי מקום של כבוד במערך השיקולים וההחלטות שלי.\nמה הדבר הכי מבאס שהתבטל לך בגלל המשבר?\nסדנת נשימה וקול שהיתה אמורה להתקיים ממש ביום שהודיעו שאסור לקיים מפגשים כאלה. התכוננתי אליה ממש והיו לי כל מיני תוכניות מגניבות לאן לקחת את זה הלאה. כבר דמיינתי קהילה גדלה ומתרחבת של אנשים שישירו יחד, לא זמרים, סתם אנשים שרוצים לפתוח את הלב ואת הקול, אבל זה יצטרך לחכות עד לאחר הסרת ההגבלות.\nעם מיכאל בטיפי שמצאנו בפארק בבוך באחד הטיולים\nמה מבין הדברים שאי אפשר לעשות עכשיו בברלין הכי חסר לך?\nבכנות? ממש מעט. גני הילדים חסרים לי בשביל הילד שלי, ובשביל הזמן שלי בנפרד. אבל בסך הכל אני לא מרגישה מאוד מוגבלת. מה שכן, אני מחכה כבר שיהיו הופעות מוזיקליות ובמות פתוחות, והכי חסרה לי הידיעה שאיפשהו לא רחוק, אולי ממש מעבר לפינה, מתקיים אירוע הדוניסטי, פסיכדלי, ברוח הברלינאית שאני מאוהבת בה כבר שלוש וחצי שנים, ושאם ארצה תמיד אוכל למצוא אותו ולהצטרף. העובדה שזה נעלם זו בעיניי אבדה עצומה לרוח החופש.\nמה בברלין הכי עושה לך טוב בימים אלה?\nמזג האוויר הנפלא שזכינו לו בחודשיים האחרונים, כמו פיצוי על הכאוס והפחד ששורר סביבנו. השמש יצאה להזכיר לנו שסך הכל העולם ממש יפה. העיר מלאה בפינות ירוקות, בטבע במרחק צעידה, ועד עכשיו ישנו לרוב שקט מיוחד, כמו שבת ארוכה. ישנה התכנסות פנימה, שאני מקווה שהיא סוג של הבשלה. כולנו התחפרנו בעצמנו ואני מחכה לגלות אילו דברים ייצאו החוצה בבוא העת. אני גם מאוד מעריכה את השפיות היחסית וקור הרוח שהמקומיים הפגינו.\nבפארק המופלא בשורפהיידה\nהאם גילית או הבנת טוב יותר משהו על ברלין/גרמניה/הגירה באמצעות/בזכות/בגלל המשבר?\nהתחלתי לראשונה לקרוא עיתונים מקומיים בעקבות הקורונה. אחד הדברים שהכי שמתי לב אליהם בתקופה הזו, זה ההבדל בין התקשורת בישראל לתקשורת בברלין וההבדל הקיצוני בין היחס של הציבור פה לרשויות ליחס של הישראלים להנהגה. צורם.\nזה חתיכת קונפליקט אם להיות כנה. מצד אחד, אני ישראלית, דוברת עברית ואני אוהבת את ישראל, היא חשובה לי ואני יודעת שגם אם אחיה פה חמישים שנה, הריחות והצלילים לא יהיו חלק מהדי-אן-איי שלי כמו ישראל. מצד שני, מבחינת ערכים, גרמניה אינה מושלמת, אבל היא הרבה יותר קרובה לתפישת העולם שלי היום מאשר ישראל. לראשונה הרגשתי ממש גאווה על זה שאני כאן, פועלת וחיה במדינה שבה המנהיגה מברכת על התערבות של הרשות המחוקקת בהחלטות הממשלה. זו סתם דוגמה אחת.\nאפשר להגיד שהקורונה חיברה אותי לגרמניה כפי שלא הייתי מחוברת אליה קודם. עברנו ביחד משהו, אני והיא, לא? אומרים שאם עוברים ביחד משברים זה מקרב. זה נכון לגבי המשפחה שלי, וכנראה שזה גם נכון לגבי המדינה שאני חיה בה.\nהמלצות (מכל סוג) לתקופה הזאת?\nהמון טיולים בטבע. הייתי לאחרונה בפארק בשורפהיידה והיה מופלא. הטבע ממש נגיש כאן, אז לנצל את זה כמה שיותר. חוץ מזה באפיק הסדרות, סיימתי לאחרונה לראות את הסדרה האירית ״אנשים נורמלים״, שהיתה ממש מצוינת.\nיומן קורונה ברלין" }, { "title": "יומן קורונה ברלין: ״רגע אחרי שנכנסנו לשוונג היינו צריכים לעצור הכל״", "date_published": "2026-10-08T17:54:07.680Z", "id": "https://www.spitzmag.de//magazine/covidiary-54/", "url": "https://www.spitzmag.de//magazine/covidiary-54/", "content_html": "מי אני, מאיזו שנה אני בברלין ומה אני עושה בעיר?\nדור אורן, השף הראשי של מסעדת אקסודוס בבעלות השף אביב משה, שנפתחה בינואר 2020 בסאביני פלאץ, נסגרה לחודשיים בעקבות הקורונה ונפתחה מחדש אתמול (21 במאי). אני גר בגרמניה מ-2014 בפרייבורג, עיירה ציורית מדהימה בדרום גרמניה למי שלא מכיר. באוקטובר 2019 עברתי לברלין במטרה לשתף פעולה עם אביב משה ולהביא לקהל הישראלי, לקהל הגרמני ולתיירים את האוכל האותנטי הישראלי שאני מאמין בו ושעליו גדלתי, בשילוב טוויסטים עכשוויים.\nאיך משבר הקורונה משפיע עליך ברמה האישית?\nאני בן אדם שחייב לזוז, לעשות, ליצור ולנסות. בהתחלה לא ייחסנו חשיבות גדולה לקורונה אבל מהר מאוד הבנתי מה קורה. ללכת לסופרמרקט ולא למצוא חומרי גלם בסיסיים, או לראות אנשים מהלכים כמו זומבים עם מסכות, זה מצב אבסורדי, ממש מתוך סרט. חזרתי לפרייבורג ובמשך שמונה שבועות היה לי זמן להיות עם האישה שלי (שלא יכולה לעבור איתי לברלין בגלל לימודים), למלא מצברים ופשוט לקחת נשימה ולהירגע עם פליטווד מק וגלגלצ ברקע.\nמתאימים את החלל לכללים החדשים\nאיך משבר הקורונה משפיע עליך ברמה המקצועית?\nהגעתי לעיר הגדולה אחרי שגרתי שנים בעיירה קטנה. כולם קיבלו אותנו פה בזרועות פתוחות ובראש פתוח, מה שנתן לי ולצוות שלי עוד מוטיבציה וחשק לעבוד, ליצור ולתת. ואז פתאום בבום לעשות את הפאוזה הזאת היה מאוד מוזר. התקופה גרמה לי להמון גירויים בראש ויצירתיות, רק חיכיתי שאוכל לחזור לברלין לתת בראש.\nאחרי חודשיים שבהם המסעדה היתה סגורה העבודה מול הספקים לא קלה, המחירים עלו, ההזמנות ירדו - אבל אנחנו מוכרחים לשמור על ראש מורם.\nמה הדבר הכי מבאס שהתבטל לך בגלל המשבר?\nכמסעדה חדשה יש המון לחץ ורצון להצליח ולרצות את כולם. למזלנו כבר בהתחלה הצלחנו להשיג כמות לא מבוטלת של לקוחות מרוצים שנהנים מאוכל ישראלי איכותי. נורא ביאס אותי שרגע אחרי שנכנסו לשוונג היינו צריכים לעצור הכל.\nחזרנו\nמה מבין הדברים שאי אפשר לעשות עכשיו בברלין הכי חסר לך?\nהכי חסר לי החיבור לתרבות ולמי שאני. בימי שישי היה מאוד ברור לי ולאחר מכן לכולם - פה יהיה קידוש! ממש לפני שהסרוויס מתחיל הייתי יוצא בראש מורם ובגאווה אמיתית להודיע: הקידוש מתחיל, כולם להיכנס. צוות, לקוחות, מי שנמצא במסעדה - כולם התכנסו במטבח לעשות קידוש ולברך על היין והלחם, ולא משנה מי אתה, מאיפה אתה מגיע, מה צבע העור או מה שם המשפחה שלך. כולנו בני אדם וכולנו חולקים את אותו האוויר ועם האהבה הזאת ננצח.\nמה בברלין הכי עושה לך טוב בימים אלה?\nכשחזרתי לפרייבורג בתקופת הסגר השארתי מאחוריי עיר ריקה, די עצובה, בימים שהטבע רק התחיל לחזור לחיים. אחרי תקופה ארוכה ביער השחור הטבע הופך להיות חלק ממך. ברלין שחזרתי אליה במאי - עיר שוקקת, מלאת חיים, ירוקה, חמה ועם וייב קייצי ברחוב - החזירה לי את החשק והאדרנלין לעוף על העולם.\nעם השף אביב משה. לפני הקורונה הוא היה על הקו\nהאם גילית או הבנת טוב יותר משהו על ברלין/גרמניה/הגירה באמצעות/בזכות/בגלל המשבר?\nאומרים שבכל רע יש טוב, שצריך להסתכל על חצי הכוס המלאה, או כמו שאמא שלי תמיד אומרת (לעזאזל היא תמיד צודקת) - הכל לטובה. התחלתי לראות איך אנשים לוקחים צעד אחורה כדי לנשום ולהבין שלא הכל מובן מאליו. פרופורציות! חוץ מזה לעשות את חג הפסח והעצמאות בזום היתה חוויה שונה והזויה. לעשות על האש במרפסת עם שיפודי לבבות, גולדסטאר שנקנה בברלין וגלגלצ ברקע התברר כרעיון לא רע בכלל. פייר, התרגשתי.\nהמלצות (מכל סוג) לתקופה הזאת?\nנצלו את עונת התותים: כילד הייתי הולך לסבא וסבתא שלי בבת ים ושם הייתי מקבל שתי צלוחיות - אחת עם תותים ואחת עם סוכר. טובלים את התותים בסוכר, ואין דבר יותר טעים מזה.\nספרים: פריצת גבולות של אלון אולמן, מארלי ואני של העיתונאי האמריקאי ג’ון גרוגן, שמתאר את החיים המשותפים שלו ושל ומשפחתו עם הכלב מארלי.\nסדרה: בשבילה גיבורים עפים.\nיומן קורונה ברלין" }, { "title": "יומן קורונה ברלין: ״אפשר לעבוד כמלכת סאדו גם אונליין, הבעיה שפייפאל לא עובדים עם תעשיית המין״", "date_published": "2026-10-08T17:54:07.680Z", "id": "https://www.spitzmag.de//magazine/covidiary-15/", "url": "https://www.spitzmag.de//magazine/covidiary-15/", "content_html": "מי אני, מאיזו שנה אני בברלין ומה אני עושה בעיר?\nהדס הינקיס, בברלין מ-2012, יוצרת וידאו, מוזיקה, תלבושות, אמנות וכו’, אבל עיקר התעסוקה שלי כדי להרוויח כסף היא לעבוד בתור מלכת סאדו.\nאיך משבר הקורונה משפיע עלייך ברמה האישית?\nבתור מישהי שאוהבת מאוד להיות סגורה בבית ולעבוד על איזה פרויקט, שמחתי מאוד בהתחלה על חוסר ה-FOMO ועל זה שזאת לא שאלה בכלל אם אני הולכת לאנשהו. עם הזמן גיליתי שמאוד חשוב לי להישאר בקשר עם אנשים ולדבר בווידאו כל יום. אז יצרתי עם חברים קבוצה קטנה שנפגשת כל בוקר כדי לעשות קו-וורקינג ביחד במשך שעתיים. זה מאוד עזר עם מוטיבציה לקום ולעבוד על כל מיני ניירות, וגם לראות כמה פרצופים חמודים ולספר מה קרה ביום האחרון. חוץ מזה דיברתי בכל התקופה המון עם המשפחה. היינו אמורים להיפגש באפריל וזה היה כמובן עדיף, אבל אני גם כל כך נהנית לדבר שיחות ארוכות שבדרך כלל לא מתאפשרות עם החיים העסוקים שיש לכולם. יש לי את המזל הגדול מאוד לחיות בדירה מקסימה עם גינה, חתול משגע ומקום להכל - יצירה, מנוחה וספורט. לא השתעממתי לרגע.\nמתכוננת להופעה לייב אונליין ראשונה בחיי בתוכנית של Duckie L׳Orange\nאיך משבר הקורונה משפיע עלייך ברמה המקצועית?\nכמובן שאין סיכוי עכשיו לעבוד בסטודיו BDSM. יש לי פה ושם קצת סשנים אונליין, אבל בגלל שפייפאל לא עובדים עם אנשים בתעשיית המין, אין לי הרבה אופציות לקבל תשלום. אבל מבחינה כלכלית ,תודה לאל, עבדתי המון בשנה האחרונה ואני יכולה להירגע - כל עוד אני עושה הפסקה קטנה עם המוניות והקוק… ️\nמבחינת עבודה יצירתית זה כמובן חלום שהתגשם. סוף סוף פתחתי לעצמי יוטיוב (לא מאמינה שלא היה לי לפני) והעליתי פרויקטים שהיו עד עכשיו למגירה. אפילו צנזרתי את הטריילר לסרט הפורנו שביימתי לאריקה לאסט (אתר פורנו פמיניסטי) והעליתי גם אותו לערוץ.\nממש לפני הקורונה הספקתי לסיים וידאו קליפ לשיר שכתבתי על העבודה בתור מלכת סאדו. זאת היתה הפקה מושקעת מאוד ואני כל כך אוהבת את התוצאה! (תעלה ביוטיוב שלי ב-2 ביוני). בימים אלה אני עובדת (פעם ראשונה בחיי) על יחסי ציבור לפרויקט הזה. בקיצור, כל העבודה המשרדית של להיות אמן סופסוף מתקדמת. זאת הזדמנות מדהימה להיות מפוקסת ולהזיז דבר או שניים קדימה. וחוץ מזה כתבתי שלושה שירים מצחיקים על קורונה, זה היה הכי כיף.\nיש בגינה ספה וכשחם אפשר לעשות שנ״צ עם החתול. חלום\nמה הדבר הכי מבאס שהתבטל לך בגלל המשבר?\nיש איזה פסטיבל קטנצ׳יק שאני הולכת אליו כל שנה עם קהילה מהממת של אנשים. עצוב מאוד להפסיד את ארבעת הימים הקסומים האלה עם המון חברים שלא יוצא לי בדרך כלל לראות.\nמה מבין הדברים שאי אפשר לעשות עכשיו בברלין הכי חסר לך?\nפשוט מאוד, ללכת לג׳ים האהוב עלי הולמס פלייס ואז איזה דרינק עם חברים. חוץ מזה ללכת לעבודה, לפגוש קולגות, לצחוק, להחליף סיפורים, לשמוע נעלי עקב מהדהדות במסדרון.\nכמעט כל יום ריצה לראות את הצ׳רי בלוסום ליד המים. העצים האהובים עלי. (בינתיים הפריחה נגמרה)\nמה בברלין הכי עושה לך טוב בימים אלה?\nריצות על הקאנאל, עם כל הכלבים החמודים של אנשים אחרים שפוגשת בדרך.\nהאם גילית או הבנת טוב יותר משהו על ברלין/גרמניה/הגירה באמצעות/בזכות/בגלל המשבר?\nמצאתי את עצמי מודה על טוב מזלי פעמים רבות מאוד. נהייתי יותר מודעת לכמה זכויות יש פה. למשל העובדה שלא יכולים לגרש אותי מהדירה לא משנה מה, התמיכה הכלכלית בעצמאיים שבארץ אין, והעובדה שאני יכולה לעבוד בתעשיית המין בצורה חוקית לחלוטין ואפילו לשלם מיסים, ככה שהחיים שלי לגיטימיים כמו כל פרילנסר במקצוע אחר. כל זה תרם לתקופה בלי דאגות שיכולתי פשוט להוציא ממנה רק את הטוב.\nמאז שגיליתי את טיקטוק החתול מתעצבן עלי לא מעט\nהמלצות (מכל סוג) לתקופה הזאת?\nגיליתי לאחרונה יוטיוב מרתק של קולגה מהמבורג שעובדת בתור אסקורט: Josefa Nereus. מאוד ממליצה לדוברי גרמנית שמתעניינים במיניות בכלל ובעבודת מין בפרט. יש לה כישרון לדבר בנעימות ובגובה העיניים, לענות על שאלות ולשבור מיתוסים שקשורים לתחום. התאהבתי בה!\nיומן קורונה ברלין" }, { "title": "יומן קורונה ברלין: ״אנחנו חיים באיזור עם הרבה קשישים, המגפה חשפה את הבדידות שלהם״", "date_published": "2026-10-08T17:54:07.680Z", "id": "https://www.spitzmag.de//magazine/covidiary-11/", "url": "https://www.spitzmag.de//magazine/covidiary-11/", "content_html": "מי אני, מאיזו שנה אני בברלין ומה אני עושה בעיר?\nאסף דבורי, בברלין מיוני 2011, נשוי ואבא לעלמא (תיכף שנתיים), כותב (בעיקר שירה), בפתחה של הסבה מקצועית לחינוך לגיל הרך.\nאיך משבר הקורונה משפיע עליך ברמה האישית?\nקצת לא נעים לי להודות כשבעולם מתים כל כך הרבה אנשים, הכלכלה קופאת ויותר מדי אנשים חוששים לפרנסתם או לא יודעים איך הם ייצאו מהמשבר הזה, אבל ברמה האישית זה תענוג צרוף. איכשהו יצא שצירוף מקרים אפשר לי לקחת את פסק הזמן שתמיד חלמתי עליו ולבלות זמן בבית עם הילדה, מעין חופשת לידה שמעולם לא איפשרתי לעצמי והנה הונחה על מפתן הדלת. והיות והפצפונת בשלב רכישת השפה, כמעט כל יום איתה הוא הרפתקה חדשה, קורעת מצחוק ומרגשת.\nשעת יצירה\nאיך משבר הקורונה משפיע עליך ברמה המקצועית?\nבינואר האחרון סיימתי שנתיים של ניהול עמותה ללא מטרות רווח. זאת היתה תקופה אינטנסיבית ומאתגרת, ובעיקר מאוד מאוד מלמדת ומעשירה. אבל אחרי שמונה שנות ניהול במצטבר, ועם כל החרדות שנקשרות להורות ולתפקיד ה״אבא״ שלימדו אותנו להיות (מפרנס, חרוץ, אבל גם נעדר), החלטתי לזוז הצידה ולעשות חישוב מחדש של איזה סוג של אדם, בן זוג והורה אני רוצה להיות. מה שהוביל לבחירה בהסבה מקצועית לחינוך. הקורונה הגיעה שנייה לפני שהדברים נסגרו ונחתמו, מה שהשאיר עננה גדולה של אי ודאות, אבל דברים מתחילים שוב להתבהר עכשיו, לאט לאט.\nמה הדבר הכי מבאס שהתבטל לך בגלל המשבר?\nהייתי אמור להיות עכשיו בארץ, כדי להשיק ולקדם את ספר השירה הראשון שלי, ״טיוטות למשפחה״.\nזמן לימוד\nמה מבין הדברים שאי אפשר לעשות עכשיו בברלין הכי חסר לך?\nכיוון שבמהלך השבוע אני לבד בבית עם עלמא, חסרות לי שעות הכתיבה בבתי קפה. היכולת להתיישב לכתוב, בלי רעשי רקע, מתרחשת אצלי רק במרחבים חצי ציבוריים של בתי קפה. רק שם אני מצליח לשכוח את עצמי.\nמה בברלין הכי עושה לך טוב בימים אלה?\nהמרחבים הציבוריים שנמצאים כמה דקות מהבית, והשקט העמוק שמקיף אותם ואותו.\nהתארגנות ליציאה היומית\nהאם גילית או הבנת טוב יותר משהו על ברלין/גרמניה/הגירה באמצעות/בזכות/בגלל המשבר?\nאנחנו גרים באיזור שבו יותר ממחצית האוכלוסייה הם קשישים (בגבול בין Mitte לפרידריכסהיין). גם ביום רגיל מגיע לפחות אמבולנס אחד לבניינים שסביבנו. בשבועות האחרונים, דרך שיחות עם השכנים שגרים איתנו בבניין ובהייה במה שמתרחש במרחב, נחשפה הבדידות. ברלין היא עיר גדולה, וכמו כל עיר גדולה יש בה לא מעט מהלבד. בדרך כלל הבדידות נבלעת ברחשי העיר ובדברים ובסמים שאפשר או צריך לעשות. אבל פתאום היא היתה שם: מחוץ לחלונות הבית, בשבילים שמובילים אל בנייני המגורים, בתורים הארוכים בסופר. בהתחלה היה לי מאוד קשה להביט בקשישים שמפרים את ההנחיות ומתעקשים להתקבץ יחד בספסלים, לעמוד בתור בסופר כדי לקנות רק עיתון או לחמנייה, ולחזור ולצאת שוב בערב, בתואנה אחרת. אבל עם הזמן למדתי להקשיב להם, ולמרד השקט שלהם. להתעקשות שלהם על מבט, מגע, על אי שמירת המרחק והצורך להביט בפנים אנושיים. הסטואיות הגרמנית המוכרת חשפה פתאום תו עדין ורגיש, ולימדה אותי שיעור נוסף באנושיות וביופי השקט והמופנם של העיר הזאת.\nהמלצות (מכל סוג) לתקופה הזאת?\n״סתיו״ של אלי סמית. בגל הקריאה האחרון יצא לי להניח יד על הרומן הצלול והמדויק הזה. איכשהו, בספר צנום (הראשון מתוך סדרה של ארבעה) מצליחה סמית להעמיד רומן חניכה עדין ויפהפה שמתאר את הקשרים האנושיים שבין דניאל בן ה-101 לאליזבט בת ה-32. הרומן, שברקע שלו מתוארים הברקזיט, הקפיטליזם בגלגולו הנוכחי, תוכניות ריאליטי, אמנות ואקדמיה, פמיניזם, זקנה ואהבה, אורג את כל אלה בכתיבה נקייה וחדה, מלאכת מחשבת.\nחשבון האינסטגרם של מירב מרודי הגאונה. לפני כמה שנים, כשערכתי גיליון של ״החוטם״, יצא לי להתעמק בעבודת הצילום שלה וביכולת שלה לספר סיפורים שלמים ומורכבים דרך המצלמה. מאז אני עוקב אחריה באדיקות. בתקופה האחרונה היא מתבוננת בעיר וכמובן שגם זה (כמו פרויקטים מופלאים אחרים שלה), מוציא ממנה מבט כן, עמוק ומלא יופי.\nסוף היום\nמתוך ״טיוטות למשפחה״\nאני מאבד\nאֲנִי מְאַבֵּד אֶת הַפְּתָקִים שֶׁהִשְׁאַרְתֶּם\nבְּדִירוֹת בָּהֶן לֹא בִּקַּרְתֶּם מֵעוֹלָם:\nמַשְׁאִיר אוֹר דּוֹלֵק בַּחֲדָרִים רֵיקִים, כֵּלִים בַּכִּיּוֹר\nמֵנִיחַ לַבְּגָדִים לְהֵעָרֵם עַל הָרִצְפָּה\nלַטֶּלֶפוֹן לְצַלְצֵל\nחוֹמֵק (בְּאוֹתָהּ הָעֲדִינוּת שֶׁלִּמַּדְתֶּם אוֹתִי)\nמֵהָרֶגַע\nבּוֹ הִתְחַלְנוּ לְדַבֵּר\nעַל גֶּשֶׁם\nשֶׁמֶשׁ\nעַל רוּחוֹת.\nיומן קורונה ברלין" }, { "title": "יומן קורונה ברלין: ״המשבר חיזק את התחושה שיצרתי כאן בית, אי של שפיות", "date_published": "2026-10-08T17:54:07.680Z", "id": "https://www.spitzmag.de//magazine/covidiary-27/", "url": "https://www.spitzmag.de//magazine/covidiary-27/", "content_html": "מי אני, מאיזו שנה אני בברלין ומה אני עושה בעיר?\nאני סמר אבו-פריחה, גרה בברלין מתחילת 2016. אני עושה כאן לא מעט דברים, מצליחה לגעת בכל מיני תחומי עניין שיש לי ולבטא את עצמי בדרכים שונות, שמה שמחבר ביניהן זו האהבה שלי לאוכל, לאירוח ולאנשים.\nאני עובדת בברלין בעיקר בתחום המסעדנות. ניהלתי את מסעדת יפו ב-Mitte בתחילת דרכה, משם עברתי ל-House of Small Wonder, לפתוח ולהריץ את ארוחות הערב ולנהל את האירועים במסעדה במשך השנה וחצי האחרונות. כיום אני מתרגשת להגיד שאני משתתפת בהקמה של מסעדה מזרח-תיכונית חדשה, תחת אותה חברה, ביחד עם הבוס שלי, שנקראת ״יאללה פיתה״, ומביאה איתה טעמים וריחות שמזכירים את הבית ועושים טוב על הלב. בין לבין עשיתי גם פרויקטים אישיים עם האוכל שלי - אוכל מסורתי שמגיע מהתרבות הערבית-פלסטינית בכלל והבדואית בפרט - מאינספור ארוחות ביתיות, דוכן בפסטיבל ועד לתערוכת אוכל בשווייץ. הדגש אצלי הוא תמיד על האירוח ועל ייצור תחושה ביתית ונינוחה - בדואית, איך לא. לאחרונה עומלת גם על שיתופי פעולה עם חברים מהתחום שגם מתעסקים באוכל, אז יש עוד הפתעות בדרך.\nהגעתי להתעסק בתחום האוכל והתרבות מתוך כמיהה אמיתית וגעגוע עז הביתה ולתרבות שממנה אני באה, שמרכזה הוא סביב האוכל והאירוח הבדואי, שחסרים לי נורא כאן. גם הטעמים, הריחות והשפע, וגם החום האנושי, תחושת אינטימיות והחיבור סביב שולחן האוכל. זה, בשילוב עם החופש שברלין מאפשרת, והמפגש עם אנשים מכל העולם, עזרו לי למצוא את האיזון הזהותי שלי מחוץ למסקנות פוליטיות או חברתיות, אלא פשוט מה הכי נכון ומדויק לי כבן אדם; לקחת את מה שאני אוהבת ומתגעגעת אליו מהבית שלי ולחבר אותו אל המציאות והכלים שהחיים בברלין מאפשרים לי.\nעם חברי היקר רון סלע, בצהרי שישי שמשי, אוכלים סביח של GOLDA\nאיך משבר הקורונה משפיע עלייך ברמה האישית?\nהתקופה הזו האמת די טובה אלי בסך הכל. הזמן הזה עזר לי בעיקר לזקק את הדברים שעושים לי טוב ביומיום שלי, אם בבית ואם בחוץ, ומה עוזר לי לדחוף את עצמי קדימה.\nבזכות הזמן שהתפנה לי להיות בבית בערבים, מה שלרוב מאוד נדיר בלו״ז השגרתי שלי, בישלתי המון בתקופה הזו. וגם אכלתי בלי הפסקה מלא אוכל טוב. כמו שציינתי, החיים שלי סובבים סביב אוכל ואני מאוד אוהבת לבשל, זה אקט מדיטטיבי ותרפויטי בשבילי. ככה אני מסדרת את המחשבות שלי, מוציאה תסכול או סטרס או פשוט מרגיעה את עצמי. זה גם מאוד מחבר אותי לאמא שלי זכרונה לברכה, וזה גם נותן לי הרבה כוחות. ככה שאם לומר את האמת, מאוד נהניתי מהזמן בבית, התנסיתי בהרבה מתכונים חדשים שרציתי לנסות כבר הרבה זמן, כל מיני תבלינים וירקות כבושים שאני משתוקקת להכין בעצמי כבר תקופה, וגם כל מיני מתכונים של אמא שלי שהתגעגעתי אליהם מאוד. באופן כללי, אני בנאדם של בית, אני נהנית מהרגעים הקטנים של לצפות בשכונה מהחלון במטבח, לשתות קפה במרפסת, לעשות אמבטיות, לשבת על הספה ולהקשיב למוזיקה שאני אוהבת. כל זה היה לי חסר מאוד בתקופה שלפני הקורונה.\nיוצא לי גם לתקשר הרבה יותר עם המשפחה בארץ, בזכות הלו״ז הגמיש יותר שלי ושלהם, וזה לגמרי משפיע עלי לטובה ומציף אותי באנרגיות טובות. יש לי משפחה גדולה, ולרוב זה לא קל למצוא זמן שבו כולם פנויים, או לחלוק רגעים מסוימים עם כולם. כל השיחות וידאו וזום בתקופה האחרונה עוזרות להרגיע ולו במעט את הגעגועים.\nאני מרגישה שאני בפרץ של יצירתיות, דווקא בזכות הסיטואציה ההזויה הזו, שמשנה את כל החוקים והרבה דברים צריכים להיעשות בצורה אחרת. אני מרגישה דחף ליצור ולעשות, לנצל את הזמן הזה ואת ההפוגה בעומס כדי לצאת מאיזור הנוחות שלי ולראות את החיובי שיוצא מכך.\nארוחת ערב שעשיתי אצלי בדירה בקוטי, כשהכל רק התחיל, ביום הולדת של אמא שלי זכרונה לברכה, עם המאכלים האהובים עלי שלה\nאיך משבר הקורונה משפיע עלייך ברמה המקצועית?\nהמשכתי לעבוד, ואף יותר באינטנסיביות. בכל התקופה הזו קורים הרבה דברים לא צפויים, בייחוד בתחום הגסטרונומיה והמסעדנות, וזה מביא איתו דרישה לחשוב מחוץ לקופסה, למצוא פתרונות יצירתיים וחדשניים להתמודד עם המצב הזה. המצב המיוחד הזה נותב למקום של עשייה, ליצירת פלטפורמה חדשה למשלוחי אוכל ממסעדות בברלין שנקראת Truffle Pony, כשהדגש הוא על איכות השירות, האוכל, והמשלוח בכללי. זה מעבר לא פשוט בכלל, ובזמן כה קצר זה אף יותר מאתגר, ומביא איתו סגנון אחר של עבודה ממה שהייתי רגילה אליו לפני כן, אבל אני נהנית מזה מאוד ומוקירה את האפשרות שנפלה בחלקי לגדול ולצמוח בזמנים לא ברורים שכאלה.\nגם להיות חלק מהקמה של מסעדה חדשה זו הזדמנות מדהימה עבורי ואני מתרגשת מאוד. זה חלום שלי לפתוח יום אחד מקום משלי, והתחושה היא שזה עוד צעד בדרך לשם. היתרון של ללמוד איך לבנות את התמונה הגדולה דרך כל הפרטים הקטנים, להיות חלק מכל התהליך, עם יד חופשית לבטא את עצמי ואת התרבות שממנה אני באה, ועוד עם הנחיה צמודה של אדם שאני מאוד מעריכה אישית ומקצועית, הוא מדהים עבורי. זה מאפשר לי להביא לקדמת הבמה את מי שאני ואת המקום שממנו אני באה בעזרת האוכל וההוויה שסביבו. זה מלהיב אותי מאוד וממלא אותי באש של עשייה וסקרנות לקראת ההמשך.\nמה הדבר הכי מבאס שהתבטל לך בגלל המשבר?\nוואו יש כל כך הרבה. הקיץ הוא העונה שלי לגמרי, סופרת את הדקות במשך כל השנה עד בוא השמש. היו לי אינספור תוכניות לנסיעות והופעות ופסטיבלים. אבל אני משתדלת בגדול לנסות ולא להתבאס על מה שהתבטל, ולשמוח על מה שכן נוצר בתקופה הזו ויניב פירות בהמשך.\nעם זאת, באופן משמעותי, הדבר הכי מבאס שהתבטל לי בגלל הקורונה, זה פסטיבל מוזיקה בברלין שאני וחבר טוב עבדנו קשה לארגן אותו בכל השנה האחרונה. הפסטיבל נקרא Future East והוא מתמקד במוזיקה ויצירה של נשים מהמזרח תיכון.\nהמצפן שמוביל אותי בכל דבר שאני עושה הוא לקדם דברים שאני מאמינה בהם, שמרגשים אותי ונוגעים בי. אחד הדברים המרכזיים עבורי הוא לקדם את קולן של נשים במסגרות השונות שבהן אני פועלת. הרעיון לפסטיבל הזה נוצר מרצון וצורך להביא את הקול הנשי המזרח-תיכוני, היצירה הנשית, לקדמת הבמה, היכן שהוא איננו נשמע מספיק. ויחד עם זאת לייצר נקודת מפגש בין יוצרות ואמניות שלא יכול להתקיים במקום אחר בצורה הזו.\nזה היה אמור לקרות ב-22-23 במאי ב-YAAM. הצלחנו להשיג מימון מלא ולסגור ליינאפ מדהים של אמניות ישראליות, פלסטיניות, מצריות, לבנוניות, איראניות; ממוזיקאיות ודיג׳ייות, לתצוגות תאורה, אמניות ומעצבות גרפיות. כבר יש פוסטרים ואתר והכל, היינו ממש רגע לפני פתיחה של מכירת כרטיסים כשמשבר הקורונה התחיל.\nהתאריך של הפסטיבל יצא במקרה באותו זמן של עיד אל-פיטר, וכל המשפחה שלי היתה אמורה לבוא לכאן לברלין שנחגוג כולם יחד. מאוד התרגשתי לקראת זה, בייחוד שאבא שלי יגיע לביקור כאן לראשונה מאז שעברתי. לצערי, כל זה בוטל וזה בהחלט צובט לי את הלב. אבל אנחנו נשארים אופטימיים ומנסים לחשוב איך לייצר את מה שרצינו בכל זאת, עם התנאים המוגבלים. אני מלאת תקווה שזה יהיה אפשרי בסופו של דבר. ואם לא, אז אולי בקיץ הבא.\nצילומים של המנות למסעדה החדשה ״יאללה פיתה״\nמה מבין הדברים שאי אפשר לעשות עכשיו בברלין הכי חסר לך?\nבעיקר חסר לי לראות את החברים שלי על בסיס קבוע ולחגוג (שלא לומר, להתקהל) תחת קרני השמש. אני חולת קיץ, ומאוד קשורה לחבריי הקרובים כאן שהם כמו משפחה עבורי, וברלין בקיץ היא העיר המושלמת לבלות בה עם חברים. הרבה מזה נקטע. עדיין עשינו כמה ארוחות ערב מצומצמות פה ושם עם כמה חברים וחלקם ראיתי אחד על אחד, אבל את הרוב לא ראיתי הרבה זמן ואני מתגעגעת אליהם מאוד.\nמאוד חסר לי גם לצאת לרקוד, להוציא קצת קיטור ולענטז תחת השמש. אין דבר שאני יותר אוהבת מלרקוד בחוץ, באוויר הפתוח, כשהשמש מלטפת לי את הפנים. אלה הרגעים שאני מרגישה באמת בחופש מכל המחויבויות שיש לי. אלה לגמרי נקודות האושר שלי כאן בקיץ, ובפסטיבלים בטבע, זה חסר לי מאוד.\nמה בברלין הכי עושה לך טוב בימים אלה?\nהשמש, בלי יוצא מן הכלל, וקוטי (Kotbusser Tor), השכונה שלי. קוטי ושמש ביחד, זה בכלל תענוג בשבילי.\nהאביב פה הוא יפהפה ואני מרגישה שאני קמה לתחייה ביחד עם העצים. הכל מסביב נהיה ירוק ופורח - זה אושר. השמש מביאה איתה אינספור נפלאות והרבה טבע וצבע בעיניים ואני מתה על זה!\nהאביב גם גורם לקוטי להיראות קצת יותר פסטורלית מבדרך כלל. איכשהו, גם בימים כאלה, קוטי נשארה מלאת אקשן והרבה מקומות עוד המשיכו לתפקד במתכונות מיוחדות לאורך כל התקופה. גם השוק הטורקי עוד היה פעיל. כל פעם שהייתי חוזרת מהעבודה בחודשים האחרונים, הייתי יורדת בקוטי, עושה את הסיבוב השכונתי הרגיל שלי, אצל הירקן והקצב והמאפייה והשפטי, וכולם שואלים לשלומי ודואגים איך אני מסתדרת עם המצב הזה. זו תחושה שכונתית אחרת ממה שחוויתי בשכונות אחרות שגרתי בהן כאן. ובזמן הקורונה זה מספק לי מעין רגיעה בלב, כאילו כאן הכל עוד כרגיל, כמו שאני מכירה ואוהבת. המקום הזה מייצג עבורי את הבית שיצרתי לי פה ועם כמה שזה נשמע אירוני, בתקופת הקורונה, זה רק התחזק לי עוד יותר והרגיש לי אי של שפיות בתוך ההזיה שהיא המציאות היומיומית במשבר הקורונה.\nבמשך כל אפריל, בדרך חזרה מהעבודה, הייתי זוכה להגיע לתחנה בדיוק בזמן לראות שקיעות מעלפות בזמן שאני מחכה לרכבת הביתה\nהאם גילית או הבנת טוב יותר משהו על ברלין/גרמניה/הגירה באמצעות/בזכות/בגלל המשבר?\nעם כל התקופה האינטנסיבית הזו בעבודה, אני מרגישה בכל יום כמה זכיתי לעבוד עם אנשים כה ייחודיים ומדהימים, שאני לומדת מהם כל הזמן ולומדת על עצמי עוד יותר בעזרתם. אני עובדת בצוות שכמעט כולו נשים, וכל אחת יותר מהממת מהשנייה. אנחנו באות כולנו מתרבויות מאוד שונות וממקומות מאוד שונים בעולם, והעבודה האינטנסיבית יחד, ובייחוד כשזה סביב אוכל, מלמדת אותנו שוב ושוב כמה נקודות השקה קיימות בעצם בין התרבויות שלנו וכמה אפשר ללמוד כך אחת על השנייה.\nהסיטואציה הלא מוכרת שנקלענו אליה יצרה בינינו קרבה ואינטימיות מסוג אחר, מעין ניסיון להוות משענת זו לזו. העובדה שכולנו זרות פה, רחוקות מהבית והמשפחה, וכביכול ״תקועות״ פה בסיטואציה לא מוכרת - מצב חירום שאין לדעת כמה זמן הוא יימשך - יצרה מצב שאנחנו העוגן האחת של השנייה בתוך הדבר הזה. האנשים שהעברתי איתם את רוב הזמן בחודשים האחרונים, שמהווים כיום את העוגן שלי, הם אנשים שלא יכולתי לנחש לפני כמה שנים שיהיה להם חלק כה משמעותי בחיי, ושבגלגול אחר או בכל מדינה אחרת כנראה לא היינו נפגשים. זה פרייסלס עבורי, וזה רק מראה לי עוד יותר את היופי המרהיב שיש בברלין, באנשים שמגיעים לכאן, היופי של להיות נקודת מפגש כה מטורפת ולא להפסיק להפתיע אותי, גם כשחשבתי שזה כבר לא אפשרי. זה גם היופי שיש בהגירה בעיניי, למצוא איך לייצר לעצמך בית, דומה למוכר ולאהוב מהעבר אבל עם כלים ומרכיבים אחרים מההווה.\nהמלצות (מכל סוג) לתקופה הזאת?\nקודם כל, אני חייבת לציין שאחד הדברים שהכי נהניתי מהם בכל התקופה הזו היה לצפות בהופעות חיות של אמנים מהארץ. ההפקות המטורפות שעשו, גם בלי קהל, נתנו לי אפשרות להרגיש כאילו אני בהופעות של הרבה אמנים שאני אוהבת ולא זוכה לראותם כאן בברלין. זה לגמרי תענוג, כי מי לא רוצה קצת זהבה בן ונסרין קדרי מרימות אצלו בסלון?\nחוצמזה, ממליצה בחום על האינסטגרם של נוף עתאמנה אסמעיל ממאסטר שף. היא מדהימה! למדתי ממנה מלא מתכונים בחודשים האחרונים, והכל יצא טעים בטירוף. בשלב הבא אני לומדת איך לעשות הכל עם לק וצמידים.\nאני בעיקר ממליצה ליצור, וכמה שיותר. דווקא ממקום של חוסר מעש ושעמום כביכול, יוצאים הדברים הכי יפים, יצירתיים ומעניינים, ואנחנו תמיד יכולים להפתיע את עצמנו ממה שיכול לצאת מאיתנו. אני באמת מאמינה שהיצירה משאירה אותנו בתנועה, וזה סימן שאנחנו חיים.\nיומן קורונה ברלין" }, { "title": "יומן קורונה ברלין: ״חשבתי לדלג על הסמסטר בחופשת הלידה, אבל המעבר לאונליין דירבן אותי לקחת קורסים״", "date_published": "2026-10-08T17:54:07.680Z", "id": "https://www.spitzmag.de//magazine/covidiary-36/", "url": "https://www.spitzmag.de//magazine/covidiary-36/", "content_html": "מי אני, מאיזו שנה אני בברלין ומה אני עושה בעיר?\nרוני דורון-מטרסו, עברתי לברלין במאי 2015 כדי לצאת קצת מהארץ, ועכשיו מטפלת בעולל בן שמונה וחצי חודשים תוך כדי שמנסה להשלים תואר ראשון בהנדסת מכונות באוניברסיטה הטכנית של ברלין (TU), ואחרי ששנים עבדתי כמעצבת פסקול.\nאדמינית של קבוצת ״ברלינאיות חביבות״, קבוצה של יוצרות ויוצרים ובעלי תחביבים שרוצים להיפגש וללמוד טכניקות חדשות (וגם החלפנו חומרי גלם כשהחנויות היו סגורות); ״Geekerei״, קבוצת גיקים ברלינאית בעברית לאנשים שרוצים להיפגש לסרטים ולערבי משחקים; ו״גינון בסוודר״, קבוצה לשאלות גינון שלא מקבלות מענה בקבוצות הישראליות הגדולות עם האקלים הלא רלוונטי שלהן (לאחרונה היה מבול של מצטרפים בריטים חדשים, מניחה שלאנשים יש יותר זמן לגינה שלהם). כן, שלוש קבוצות.\nאיך משבר הקורונה משפיע עלייך ברמה האישית?\nבאופן כללי בחודשים האחרונים לא יצאתי המון מהבית כי אני בחופשת לידה ועצלנית חסרת תקנה, אבל העובדה שבן הזוג עובד מהבית בגלל הקורונה ואנחנו מבלים הרבה יותר זמן בתור משפחה היא השפעה מצוינת מאוד על החיים שלי.\nסוף סוף נפגשים עם חברים בגן החיות\nאיך משבר הקורונה משפיע עלייך ברמה המקצועית?\nלמרות שחשבתי לדלג על הסמסטר הזה, העובדה שכל הלימודים אונליין דירבנה אותי לנסות לקחת כמה קורסים מהבית וככה לאט לאט להחזיר את עצמי לקצב לימודים טוב.\nמה הדבר הכי מבאס שהתבטל לך בגלל המשבר?\nטיסה לאוסטרליה! רציתי לתכנן טיסה לאוגוסט כדי שהסבא והסבתא מצד בן הזוג (אוסטרלי שנולד בברלין) יפגשו סוף סוף את הנכד החדש, אבל כשהתחלנו לשמוע שמועות על וירוס שמסתובב החלטנו להפסיק לתכנן עד יעבור זעם.\nתכננו גם לטוס לישראל למשפחה שלי, אבל גם זה עוד לא נראה באופק.\nאושר במרפסת\nמה מבין הדברים שאי אפשר לעשות עכשיו בברלין הכי חסר לך?\nלפגוש חברות. עכשיו אמנם זה כבר מתחיל להיות אפשרי ואני מנצלת את המצב לפגוש את כל מי שאני יכולה ולא בקבוצת סיכון, אבל היו כמה שבועות קשים ומבאסים במיוחד. לשבת בחופשת לידה בבית בלי אפשרות למפגש פנים מול פנים עם חברות זו חוויה בודדה למדי.\nמה בברלין הכי עושה לך טוב בימים אלה?\nמזג האוויר. גיליתי את הפארק שמאחורי הבית, פולקספארק פרידריכסהיין, ועכשיו אנחנו חיים בו (כל פעם שאנחנו מצליחים להתגבר על העצלות, כמובן) וחוץ מזה כל הצמחים במרפסת שלי מלבלבים ומתחילים להראות פירות, מה שגורם לי לאושר כל פעם שאני מסתכלת מחוץ לחלון.\nסלין במרפסת\nהאם גילית או הבנת טוב יותר משהו על ברלין/גרמניה/הגירה באמצעות/בזכות/בגלל המשבר?\nכשהמצב התחיל, בן הזוג ואני הרגשנו שלא לוקחים פה את העניין מספיק ברצינות ושקלנו לטוס לישראל עד שהמצב ישתפר. בגלל שזה אמר להשאיר את בן הזוג מאחור נטשנו את התוכנית, מה שהתברר כממש מזל, כי היינו נתקעים בנפרד חודשים.\nאז בתכלס גיליתי שגם אם לוקח לגרמנים קצת זמן להתאפס על עצמם, כשהם כן מחליטים לפעול, הם עושים את זה ביעילות.\nהמלצות (מכל סוג) לתקופה הזאת?\nכל הספרים של ברנדון סנדרסון וטרי פראצ’ט. אני טיפה מיסיונרית בקשר אליהם (הקעקועים שלי מעידים על זה) ויש מספיק מהם כדי להעביר את הזמן.\nThe Good Place ו-Pushing Daisies: סדרות פיל גוד מעולות שנגמרו ולכן מומלצות לבינג’.\nועוד המלצה נישתית: להיפגש עם חברות במשחקי מחשב. כל יום ראשון בצהריים בן הזוג ואני ״נפגשים״ עם החברה הכי טובה שלי שגרה בסידני בעיר שבנינו במיינקראפט.\nיומן קורונה ברלין" }, { "title": "יומן קורונה ברלין: ״כל הקונצרטים בוטלו, אבל חזרתי להתאמן 8 שעות ביום״", "date_published": "2026-10-08T17:54:07.680Z", "id": "https://www.spitzmag.de//magazine/covidiary-41/", "url": "https://www.spitzmag.de//magazine/covidiary-41/", "content_html": "מי אני, מאיזו שנה אני בברלין ומה אני עושה בעיר?\nאני מתן פישוב, פסנתרן קלאסי ומורה לפסנתר שאוהב מאוד את התלמידים שלו, את המוזיקה ואת המסלול המקצועי שבחרתי בחיי. הגעתי לברלין בקיץ האחרון, יחד עם בן זוגי ועם המון מוטיבציה להתחלה חדשה מלאה הרפתקאות ולמידה. כאן בברלין, אני מלמד תלמידים בוגרים וצעירים ישראלים, מתכונן להמשך לימודיי האקדמיים, לומד גרמנית, ובעיקר מוצא המון פנאי לאימוני פסנתר ארוכים.\nאיך משבר הקורונה משפיע עליך ברמה האישית?\nאני יכול לחלק את התחושות ממשבר הקורונה לתקופות מאוד ברורות. בתחילת המשבר, בסוף פברואר, אני ובן זוגי עוד היינו בקופנהגן, התחתנו באושר וטיילנו בעיר היפה. עם חזרתנו לברלין ההבנה כי דבר גדול עומד בפנינו התחילה לחלחל ואיתה גם הלחץ. היתה תקופה מאוד חרדתית לגבי ההווה והעתיד, לאחר מכן קבלה של גזרת הטבע על האנושות ואז, בלי שבכלל התכוונתי לצאת ממצב הרוח המדשדש, התגנב לו צחוק קטן שם ופה, חמש דקות ואז עשר דקות של שכחה מהמילה שמתחילה ב-ק’ ועם הימים התגבשה לה אופטימיות מלאה וראיית המצב בפרופורציה האינדיבידואלית הנכונה.\nשיעור פסנתר אונליין בתקופת הסגר\nאיך משבר הקורונה משפיע עליך ברמה המקצועית?\nעם תחילת המשבר, כשהעסקים והחנויות עוד היו פתוחים, המשכתי לפגוש את תלמידיי בביתי, אך דאגתי לחטא את קלידי הפסנתר באמצעות מגבונים לחים המבוססים על אלכוהול, פתחתי את החלון והתיישבתי רחוק כמה שניתן. אז, חשבתי לעצמי, איזו סיטואציה מוזרה זו, להקפיד לנקות את הפסנתר מתלמיד לתלמיד, אך כל ה״טוב״ עוד היה לפני. עם סגירת החנויות והעסקים, הודעתי לתלמידים שלא אוכל לקבלם יותר בביתי ונאלץ לעבור לשיעורים אונליין. במשך כל שנותיי כמורה לפסנתר התנגדתי לשיעורים מסוג כזה. אני לא רואה תחליף אמיתי לשיעורים פרונטליים, לתחושה האינסטינקטיבית שלי כמורה לשפת גופו של התלמיד שיושב לידי שאני יכול להרגיש רק עם קרבה פיזית, ולמפגש הביתי, החם והקרוב של מורה ותלמיד שבסופו של דבר גם מעלה את המוטיבציה לנגינה ולאימון אצל התלמיד.\nחלק מהתלמידים יצאו מהעיר ולא היה ברשותם כלי נגינה על מנת לקיים שיעור אונליין, חלק אחר העדיף שלא לעבור לשיעורים כאלה, והחלק השלישי שמח על האופציה להמשיך בשגרה ויחד קיימנו שיעורים. עם הפתיחה המחודשת של העסקים והחנויות בעיר, גם אני חזרתי ללמד בביתי ולשמחתי הרבה כל התלמידים חזרו, וחדשים נוספים הגיעו גם כן.\nבניגוד לקריירה כמורה, קריירת הפסנתרנות מאוד אהבה את הקורונה. התפנה לי זמן בלתי מוגבל לאימון היומיומי, שחזר לימים הטובים מפעם ועמד על כשמונה שעות יומיות. למרות היכולת להתאמן, לצערי, כל הקונצרטים העתידיים שתוכננו לשנה הקרובה בוטלו וכעת עלי למצוא את הדרך למלא את לוח השנה שוב.\nמה הדבר הכי מבאס שהתבטל לך בגלל המשבר?\nללא ספק הקונצרטים. בסיס התכלית שלי כפסנתרן היא ההופעה והעברת המוזיקה שאני לומד במשך זמן רב כל כך לקהל הרחב. כשפעולה זו מתבטלת, היא פוגעת במידה מסוימת במוטיבציה ונדרש למצוא פעולות מוזיקליות חלופיות שמעלות אותה חזרה.\nבנוסף לקריירה המקצועית, גם ביקור וחופשה בארץ היו מתוכננים וזה בהחלט מבאס להעביר את ערב החג כשמסך מחשב מחליף את השולחן הערוך היטב, המטעמים והאנשים שממלאים אותו בנוכחותם הפיזית.\nטיול ל-Müggelsee\nמה מבין הדברים שאי אפשר לעשות עכשיו בברלין הכי חסר לך?\nכל כך הרבה! הגעתי לברלין לפני פחות משנה, בקושי הספקתי לטעום משהו בשביל שאוכל לדעת על כל כך הרבה דברים שאני ודאי לא יכול ליהנות מהם עכשיו. הקצת שכן הספקתי לטעום הם חיי התרבות בעיר. כשלושה חודשים לפני תחילת המשבר רכשתי לעצמי הרגל שכל סופ״ש אני רוכש כרטיס אחד לפחות לקונצרט. משהו ב״מסגרת״ הזו נתן לי להתחבר ולהיקשר יותר לעיר כמהגר חדש. הפילהרמונית היתה המוקד המרכזי שלי אבל גם נהניתי מרסיטלים קטנים ברחבי העיר שאני בהחלט מתגעגע אליהם ומחכה לחזור ולהאזין להם.\nמה בברלין הכי עושה לך טוב בימים אלה?\nהשקט. בתור מי שרעשי תל אביב עדיין מהדהדים בראשו, השקט שאפשר למצוא כמעט בכל מקום בעיר מאוד מרגיע, נותן תחושת סדר ויציבות. אני נהנה לחפש יצירות קלאסיות חדשות שאינני מכיר ו״לקחת אותן לסיבוב בפארק״ עם האוזניות. הפארקים כאן מדהימים.\nהרסיטל האחרון שלי לפני תקופת הקורונה, באתונה\nהאם גילית או הבנת טוב יותר משהו על ברלין/גרמניה/הגירה באמצעות/בזכות/בגלל המשבר?\nאני חושב שבאמצעות המשבר הבנתי כמהגר חדש המון על גרמניה, על אזרחיה ועל שלטונה. המשבר הזה נתן חלון הזדמנויות להכרות, שלדעתי לוקח שנים רבות בימים רגילים להבין.\nשני הדברים הכי בולטים בהבנה שלי לגבי ברלין/גרמניה היום הם המשמעת והארגון. מדהים לראות את ההישמעות של הגרמנים להנחיות והיישום שלהן כמעט במלוא האחוזים, את העברת התחושה של ממשלה רצינית, שגם אם לא מצליחה לשלוט במצב (מכורח הנסיבות שאי אפשר לשלוט בו), לפחות ערוכה בצורה טובה ומקבלת החלטות בצורה עניינית. לגבי ברלין הבנתי, בתקווה שהאינטואיציות שלי לא מפספסות, שהיא עדיין שומרת על ה״קוליות״ שלה, וגם למרות המשבר האדיר מצליחה לא לצאת לגמרי מהאווירה הנינוחה, האמנותית והדינמית שלה.\nהמלצות (מכל סוג) לתקופה?\nמאוד התגעגעתי ללמידה בשפה העברית. אני גם מתגעגע למרצים המדהימים שהיו לי באקדמיה בתל אביב. כשהודיעו על חזרה של הסמסטר האקדמי בארץ דרך לימודים אונליין, עלה למחשבתי הרעיון שאולי בגלל שהלימודים מקוונים אוכל להצטרף לחלק מהקורסים של האקדמיה למוזיקה בתל אביב. שלחתי אימייל לכמה מרצים מהעבר שלי, ביקשתי להאזין להרצאות שהם מעבירים בזום וככה בכל יום שלישי, הבוקר שלי מלא בלימודי מוזיקה, בעברית! הסמסטר האקדמי עוד לא נגמר, לכן אני ממליץ למי שגם מתגעגע ללמוד בעברית לנסות ולהאזין גם להרצאות בתחומים שמעניינים אותו.\nיומן קורונה ברלין" }, { "title": "יומן קורונה ברלין: ״חד משמעית הכי מבאס שהתבטלה ההופעה של רמשטיין ביולי״", "date_published": "2026-10-08T17:54:07.680Z", "id": "https://www.spitzmag.de//magazine/covidiary-33/", "url": "https://www.spitzmag.de//magazine/covidiary-33/", "content_html": "מי אני, מאיזו שנה אני בברלין ומה אני עושה בעיר?\nטל גיביש, בברלין מאפריל 2014 ולא מתכוונת לזוז מכאן לעולם. כיום אני מנהלת המשרד הראשי במכללת טורו ברלין ובעברי מדריכת טיולים בעקבות ספרים וסרטים בברלין ובעלת חברה לחיפוש גני ילדים ודירות (החברה עסקה גם בדברים אחרים, אבל קיטות ודירות היו העיקר).\nאיך משבר הקורונה משפיע עלייך ברמה האישית?\nבתחילת המשבר לא יצאתי מהבית מלבד לעבודה. בהתחלה לא היינו היסטריים, אבל בגלל שאני בקשר עם המשפחה בישראל, רמת הפאניקה עלתה ועלתה, עד שהסתגרנו בבית כמעט לגמרי. מאז תחילת המשבר האיש שלי עובד מהבית ואני עובדת גם מהבית וגם מהמשרד (שנינו עובדים במשרה מלאה), אז יש לנו הרבה זמן של יחד. אנחנו בדרך כלל מסתדרים די טוב, אבל כשרק התחלנו להיות סגורים לגמרי החלטנו שאנחנו לא ״מבלים״ ביחד כל הזמן, ולכל אחד יש את הזמן החופשי שלו, בדיוק כמו שיש לנו כשאנחנו עובדים במשרד. זה משאיר אותנו שפויים (יחסית).\nהרכבנו כבר שישה פאזלים של אלף חלקים כל אחד\nאיך משבר הקורונה משפיע עלייך ברמה המקצועית?\nהאמת היא שהמשבר רק הגביר את מפלס העומס בעבודה. קצת לפני שהמכללה עברה ללימודים אונליין בשל הוראות הסנאט התחלנו בהכנות להרשמת סטודנטים חדשים לסמסטר הסתיו, ועכשיו רוב הפגישות מתנהלות בזום או בטלפון (אני אחראית על הקמפיין להרשמת סטודנטים ישראלים). חוץ מזה יש את העבודה השוטפת, שממלאת לי את רוב שעות היום.\nהתמזל מזלי ובימים שאני צריכה להגיע למשרד אוספים אותי מהבית ומחזירים אותי, כך שאני כמעט ולא משתמשת בתחבורה ציבורית.\nאני בהחלט יודעת ומעריכה את זה שאנחנו בני מזל כי אנחנו שכירים שעובדים במשרה מלאה במקומות עבודה שלא צפויים להיסגר או לפטר עובדים בגלל המשבר. יש לנו חברים שיצאו לקורצארבייט או שכרגע מובטלים מפאת פרילנסריות, והם מבואסים לגמרי, למרות שהם יודעים (או מקווים) שדברים ישובו לקדמותם אחרי המשבר.\nמה הדבר הכי מבאס שהתבטל לך בגלל המשבר?\nחד משמעית ההופעה של רמשטיין ביולי. לקחנו יום חופש בשנה שעברה בשביל להשיג כרטיסים, אחרי שבשנה שלפני לא הצלחנו, והיינו בעננים שהשגנו. בתחילת המשבר קיווינו שרמשטיין זה כמו צ’אק נוריס, מי יכול עליהם? אז מסתבר שקורונה. בינתיים ביטלו את סיבוב ההופעות כולו, אבל לפחות הכרטיסים שלנו בתוקף, לתאריך לא ידוע.\nמאכילים ואף מדבבים ברווזים בשלוס שרלוטנבורג\nמה מבין הדברים שאי אפשר לעשות עכשיו בברלין הכי חסר לך?\nהדבר שהכי חסר לי עד עכשיו הוא לשבת בבית קפה ולכתוב. אני כותבת סיפורים קצרים על נפילת החומה, ואת ההשראה הכי טובה לכתיבה אני מקבלת בבתי קפה, מוקפת באנשים. לאור העובדה שהודיעו על פתיחה מחודשת לבשתי בגדים חגיגיים במטרה לשבת בבית קפה, אבל לצערי רק כשהגעתי התברר שהמקום האהוב עלי עדיין רק עושה טייק אויי. חזרתי בבושת פנים הביתה.\nגם זה שאי אפשר להיפגש עם חברים וחברות לשתות משהו או לערבי משחקים מאוד מתסכל - כאילו כל חיי החברה נעצרו.\nמה בברלין הכי עושה לך טוב בימים אלה?\nהשקט ברחוב (או שהיה בתחילת המשבר) הוא מהמם. כשרק הגעתי לברלין, העיר עשתה רעש של בית קברות בהשוואה לתל אביב, אבל לאט לאט התרגלתי לקרוא לשקט הזה המולה. עכשיו השקט הוא יותר שקט ואפשר ליהנות ממנו, לשמוע ציפורים ואפילו לשמוע את ארנבי הבר מושכים באף.\nלפחות בטלוויזיה הכדורגל חוזר\nהאם גילית או הבנת טוב יותר משהו על ברלין/גרמניה/הגירה באמצעות/בזכות/בגלל המשבר?\nכשהגעתי לכאן הבנתי שלא משנה כמה ביקרתי בברלין ובגרמניה לפני המעבר, וכמה החזקתי מעצמי הכי לא אופי ישראלי, המנטליות היא כל כך שונה משלי. במשבר ההבדלים האלו התעצמו וגיליתי שרמת ההיסטריה שונה לחלוטין. התגובות שלי היו מותאמות לסביבה, והפאניקה נוצרה כאמור רק מהמשפחה שלי בישראל שהפחידו אותם חדשות לבקרים.\nבגרמניה הכל רגוע יותר, אנשים בריחוק חברתי באופן טבעי ואין קבוצות גדולות ששמות קצוץ על הממשלה וההוראות. אני חושבת שהקנצלרית ניהלה את המשבר באופן מעורר התפעלות, ובעיקר אהבתי את היחס שהיא הפגינה לאזרחים, גם לאלה שהיו לא מרוצים.\nבמשבר הזה הבנתי לעומק כמה התלונות על מערכת הבריאות כאן (שאף פעם לא חשבתי שהן מוצדקות, בתור לקוחה קבועה של רופאים ובתי חולים כאן) הן צרות ותלונות של עולם ראשון. רוב מדינות העולם היו מתות להיות במצב של מערכת הבריאות של גרמניה.\nנכון שאמפתיה וחיבוקים זה פחות הקטע של גרמניה, אבל הנה, סוף סוף יצא מזה משהו טוב!\nהמלצות (מכל סוג) לתקופה הזאת?\nלנצל את הזמן לפעילויות שאוהבים ואין אף פעם מספיק זמן לעשות. אנחנו מאוד אוהבים פאזלים אז קנינו מסה בתחילת המשבר ומאז כבר הרכבנו שישה של אלף חלקים כל אחד. אנחנו ממסגרים את כולם ותולים על הקירות בבית. אפילו עשינו אחד שיהיה לי לתלות במשרד.\nהגברנו גם את תדירות האכלת הברווזים בשלוס שרלוטנבורג כדי לאוורר קצת את הרגליים, והתחלנו לדבב את החיות באגם שרבות על טריטוריה ובני/בנות זוג, כדי לשחרר את המוח מהמציאות.\nיומן קורונה ברלין" }, { "title": "יומן קורונה ברלין: ״כדי לא להסתכן בסגירת המרפאה התחלנו לראות פציינטים בווידאו״", "date_published": "2026-10-08T17:54:07.680Z", "id": "https://www.spitzmag.de//magazine/covidiary-39/", "url": "https://www.spitzmag.de//magazine/covidiary-39/", "content_html": "מי אני, מאיזו שנה אני בברלין ומה אני עושה בעיר?\nמיכל לויטין, בברלין מאז 2001, מומחית לרפואה פנימית וגסטרואנטרולוגיה (רפואה של מערכת העיכול - קיבה, מעיים, כבד, לבלב, תריסריון, כיס המרה), יש לי מרפאה לרפואה פנימית ורפואת משפחה בפאנקו. החלטתי לפתוח מרפאה פנימאית ולא מרפאת גסטרו, כי אני אוהבת את הגיוון שבפנימאות, שבה צריך להתמצא בכל מיני מערכות ותפקודים של הגוף. אמנם אני כבר לא עושה בדיקות אנדוסקופיות במרפאה כמו שעשיתי כשהייתי רופאה בכירה בבית חולים, אבל השקעתי במכשיר אולטרסאונד סופר מתקדם, שבעזרתו אני יכולה לאבחן הרבה מצבים בעצמי, בלי שאצטרך לשלוח את הפציינטים לבדיקות נוספות מחוץ למרפאה.\nאיך משבר הקורונה משפיע עלייך ברמה האישית?\nאמא שלי גרה רחוק והיא לבד. קשה לי לא לדעת מתי נוכל להתראות איתה שוב.\nכל סוג אפשרי של משחקי כדור\nאיך משבר הקורונה משפיע עלייך ברמה המקצועית?\nבהתחלה לא היה לאף אחד ציוד בשביל הקורונה. הצלחנו להשיג, במחיר מופרז, מסכות FFP2 לצוות. במזל, עוד היה לנו סטוק של חומר חיטוי לידיים, כי לספקים הרגילים פשוט לא היה יותר, לא משנה באיזה מחיר. רק לאחרונה התחלנו לקבל ציוד בסיסי למרפאות מארגון הרופאים. גם ההנחה הסיטונאית על הציוד הבסיסי שאנחנו מזמינות תמיד בכמויות, כמו נייר טואלט ומגבות ידיים, התבטלה. כל הספקים עשו קופה על המצב.\nמרפאות בסביבה שלנו נסגרו בגלל שהתגלו בהן מקרי קורונה. מאוד חששנו שדבר כזה יכול לקרות גם אצלנו. זאת היתה אחת הסיבות לכך שהתחלנו להשתמש בתוכנה מאובטחת שמאפשרת לנו לראות פציינטים בשיחת וידאו. זה מועיל במיוחד במקרים של חולים שיש להם חום או תסמינים מחשידים.\nהיה קל מאוד להטמיע את השירות החדש הזה, כי יכולנו להסביר לכולם שזה עובד כמו זום. שיחות הווידאו נותנות לי אינדיקציה לגבי חומרת המצב של החולים. אפשר להסתכל לפציינטים לתוך הגרון, אם מבקשים מהם לקרב את המצלמה ולפתוח את הפה. בווידאו אפשר גם להבחין אם יש לפציינט קושי לדבר מקוצר נשימה, אפשר להתרשם מצבע העור ומהחיוניות הכללית.\nהצלחנו להשיג מסכות במחיר מופרז\nהיו לי כמה פציינטים עם התסמינים המתאימים לקורונה, ובדיקת המעבדה אישרה שאכן הם נדבקו. לשמחתנו, אף אחד מהם לא הגיע למצב שדורש אשפוז.\nאבל לא רק בקורונה צריך לטפל: הרבה פציינטים שצריכים טיפול ומעקב קבוע חששו להגיע למרפאה מחשש שיידבקו. נערכנו למצב החדש על ידי כך ששינינו את אופן הקבלה, דיללנו את חדר ההמתנה, וייעצנו להרבה חולים בטלפון. עכשיו הפציינטים מתחילים לחזור למרפאה.\nמה הדבר הכי מבאס שהתבטל לך בגלל המשבר?\nנסיעה לארץ כדי לחגוג את הסדר עם כל המשפחה. בפעם הקודמת שנסענו לסדר בארץ זה היה לפני ארבע שנים.\nמה מבין הדברים שאי אפשר לעשות עכשיו בברלין הכי חסר לך?\nללכת לקולנוע או להצגה.\nמה בברלין הכי עושה לך טוב בימים אלה?\nאנשים הרבה יותר נחמדים אחד לשני מאז שהכל התחיל. אני מנסה להימנע ככל האפשר מתחבורה ציבורית, ולכן התחלתי לרכוב על אופניים לעבודה, ואני מאוד נהנית לחצות את כל העיר כל יום.\nמבלים עם הילדים המון בפארק\nאנחנו מבלים עם הילדים המון בפארק, קנינו כל סוג אפשרי של משחקי כדור, ואנחנו המשפחה היחידה בפארק שמשחקת מטקות.\nהאם גילית או הבנת טוב יותר משהו על ברלין/גרמניה/הגירה באמצעות/בזכות/בגלל המשבר?\nהברלינאים גם יודעים להיות נחמדים. ולמרות כל הקיטורים, מערכת הבריאות כאן מתוקתקת. לעומת ארצות אחרות כמו ספרד או איטליה, התכוננו כאן להתפרצות, יש מספיק מיטות בבתי החולים, וגם את המחסור בציוד שהיה בתחילת המשבר השלימו די מהר.\nהמלצות (מכל סוג) לתקופה הזאת?\nלהעריך את ההאטה הזאת, וליהנות מהזמן שיש לך לבלות עם האנשים הכי קרובים לך, למרות הקשיים.\nיומן קורונה ברלין" }, { "title": "יומן קורונה ברלין: ״במקום לנסוע להתבודד באי דני עברתי למוד עבודה סביב השעון״", "date_published": "2026-10-08T17:54:07.680Z", "id": "https://www.spitzmag.de//magazine/covidiary-18/", "url": "https://www.spitzmag.de//magazine/covidiary-18/", "content_html": "מי אני, מאיזו שנה אני בברלין ומה אני עושה בעיר?\nשמי אסף אוני, ואני עיתונאי. באתי לברלין במסגרת תוכנית לחילופי עיתונאים ב-2008 לכמה חודשים, והיה כל כך נחמד שמאז חתרתי בנחישות לעבור לכאן באופן קבוע. הייתי אז כתב ״הארץ״ באירופה, אבל כזה שמבוסס בלונדון. העורך של ״הארץ״ דאז, דייוויד לנדאו זכרו לברכה, היה אינטלקטואל בריטי יהודי מאמין, טיפוס חד-פעמי, גדול מהחיים, והעובדה שהצלחתי לשכנע אותו לשגר אותי מהחדרון הקטן של חדשות החוץ במערכת ״הארץ״ קודם לווסט-המפסטד ואחרי זה לפרנצלאואר ברג עיצבה במידה רבה את החיים שלי. בעצם מ-2009 אני חי לסירוגין בברלין וביפו, כשבשנים האחרונות הפוקוס הוא יותר על ברלין, בשל תפקידי ככתב ״גלובס״ באירופה. כתב חוץ הוא התפקיד של חיי, בינתיים.\nאיך משבר הקורונה משפיע עליך ברמה האישית?\nהאמת היא שאני מרגיש די מוכן למגפה הזאת. אני עובד מהבית כבר יותר מעשור, בלי הרבה קשר עם אנשים, למעט המערכת דרך הטלפון. תפקיד של כתב חוץ הוא לפעמים להיות אאוטסיידר, וזה די מתאים לי. אני זוכר שבהתחלה באמת הייתי צריך להתרגל לכך. יש משהו במשרדים - באוסף של אנשים שבאים עם אנרגיה מסוימת בשעות מסוימות - שעוזר לך להתכוון, להתכייל לפיו. אני מניח שזה מה שעומד בבסיס חללי העבודה המשותפים. הייתי צריך לבנות חלופה בעצמי, אבל אחרי שזה קרה, כמובן שלא הייתי מחליף את זה בעבודה משרדית. הדבר היחיד שצובט לי הוא שאני לא יכול לקפוץ לישראל לבקר את סבא שלי, שהוא בן 94, בדיור מוגן. הוא שמח כל פעם שאני בא אליו לאכול ביחד, מצויד במיטב השוקולדים הגרמנים והבלגים. שלחתי לו אייפד, והמטפלת שלו ניסתה ככל יכולתה, אבל זה לא ממש עובד. אין תחליף למבט בעיניים.\nשולחן העבודה שלי\nאיך משבר הקורונה משפיע עליך ברמה המקצועית?\nאני עובד הרבה יותר. כמעט מסביב לשעון. עם ההבנה בתחילת מרץ שאירופה הופכת להיות מוקד המגפה, ושאני בתור כתב באירופה צריך להציג את התמונה ביבשת, עברתי למוד עבודה בלתי מוגבלת. זה חלק מהעבודה, כמובן, מהאחריות. הרעיון הוא להציג מה נעשה באירופה מבחינה רפואית, חברתית ופוליטית, להתמקד בגרמניה ובבריטניה שאני מכיר היטב אבל גם לצלול למדינות כמו שבדיה, איטליה, צרפת, ובעצם כל חזית במאבק הזה. אני מקבל כמה אימיילים והרבה תגובות נאצה באתר ״גלובס״ שמתלוננים שאני משבח את אירופה ומגנה את ישראל. זו ממש לא הכוונה, רק לפתוח את האופקים של הקוראים הישראלים, להראות להם מה קורה במקומות אחרים. להרחיב את הידע ולשפר על ידי כך את המצב בישראל.\nמה הדבר הכי מבאס שהתבטל לך בגלל המשבר?\nהאמת שהיתה לנו תוכנית בריחה מבוססת היטב. בת הזוג שלי ואני נוסעים מדי פעם לאי דני, שחבר טוב מכיר בו את הבעלים של בית חווה גדול ליד המגדלור של האי. אין שם חשמל, אבל יש מים וכל מה שצריך. אתה נמצא בטבע שדי נדיר למצוא באירופה - לא הפארקים המעוצבים או היערות המלאכותיים - אלא צמחייה של אי חולי, שבו מקננים שחפים וכלבי ים נולדים כל מאי-יוני. היתרון הגדול הוא שאין שם אנשים. בהתחלה זה שובר את הלב, לראות שחף עם כנף שבורה, או גור כלבי ים שפשוט גווע ומחכה לאמא שלו (אם יש יותר מדי גורים, או סערה, או לא מספיק אוכל, הן נוטשות אותם). אבל זה קרוב ביותר לסוג של טבע פראי ואמיתי. בקיצור, חשבנו לנסוע לשם עם פרוץ המגפה. אבל בינתיים, כאמור, הרגשתי תחושת שליחות לדווח מאירופה, ולאנקה יש סטודיו בברלין, אז נשארנו כאן. אני מקווה שעד הקיץ דנמרק תפתח את הגבול עם גרמניה, ונוכל לנסוע לשם לפחות לביקור.\nבימי הפסח שבהם לא יצא עיתון שיפצתי את המטבח. בפסח שני המשכתי לחדר השינה\nמה מבין הדברים שאי אפשר לעשות עכשיו בברלין הכי חסר לך?\nאני חושב שהסגר בברלין היה מאוד ״לייט״, בהשוואה למה שקרה במקומות אחרים. ראיתי שוטרים מסתובבים ומתעלמים בעדינות מחבורות שיושבות על הדשא, והמון חנויות היו פתוחות גם בימים של הסגר הראשוני, החמור יותר. במיוחד אהבתי את ההחרגה הגרמנית של הגלידריות - העובדה שהן מוכרות סוג של מזון הפך אותן לחיוניות. בחיים לא ראיתי כל כך הרבה מבוגרים מסתובבים עם גלידה בשמש כמו בחודשיים האחרונים. אפשר לנסוע באופניים, שזה תענוג בברלין, אפשר לשבת בפארקים. מה עוד צריך במאי? אולי קולנוע יהיה דבר שיחסר, אבל רק בחורף.\nמה בברלין הכי עושה לך טוב בימים אלה?\nאני מניח שהעצים, ההתפוצצות הזאת של העלים הירוקים שמתרחשת בתוך כמה ימים ושאחותי, שחוקרת עצים בערבה, אומרת שמשפיעה על כל רמות הפחמן הדו-חמצני באירופה. נכנסתי לעומק לנושא העצים בברלין פעם, וגיליתי שהוא מאוד מסודר ויש הרבה אנקדוטות נחמדות. יש 431,101 עצים בברלין, והיפנים תרמו עשרות אלפי עצי דובדבן אחרי האיחוד מחדש של העיר (שמהפריחה שלהם כולנו נהנינו לאחרונה), יש מגנוליות יפות שאפשר לראות בכל מיני מקומות, יש עצים עתיקים, אבל הרוב חדשים, והעץ הכי פופולרי הוא הטיליה (Linde). מול החלון שלי כמעט כל אביב מקננים עורבים, ואני תמיד מתפלא מהקצב הנפלא של הטבע. הם מתחילים לקנן ממש לפני האביב, חשופים לכל, ואז העלים צומחים ומסתירים את הקן ואת הגוזלים עד שאי אפשר לראות אותם ממש. כל הקצב והסנכרון הזה, אגב, לא נעשה לפי טמפרטורות או לחות או משהו אחר, אלא לפי אורך היום. אם חושבים על זה, המחזור של אור וחושך הוא הדבר היחידי על כדור הארץ שלא השתנה במשך עשרות מיליוני שנה, והעצים מכוונים את עצמם לפיו. גם כמי שעוסק בכתיבה אני מרגיש שקצב - המעבר של הזמן - הוא שנותן את ההרגשה של אמת.\nאורח בשוק יום חמישי בקולוויץ-שטראסה\nהאם גילית או הבנת טוב יותר משהו על ברלין/גרמניה/הגירה באמצעות/בזכות/בגלל המשבר?\nבהתחלה הופתעתי מהשאננות הגרמנית, כיצד הם לא ממש נכנסו לפאניקה שחשתי היטב זורמת מהארץ בקבוצות ווטסאפ ובתקשורת. זה היה הפער הכי גדול שהרגשתי אי פעם בין החיים בישראל לחיים בברלין. אחרי זה הפער נסגר, ואני מניח שזה לא מפתיע, אבל חייכתי לעצמי כשראיתי באיזו מהירות הברלינאים עוברים מלהסתובב בלי מסכה להסתובב עם אחת, ברגע שההנחיות שונו. לגבי הגירה, אני מניח שזה מבחן טוב להיכן האדם מרגיש בטוח, אבל במקרה הזה גם ישראל וגם גרמניה היו מקומות שהתמודדו היטב עם הקורונה, כך שהדילמה אולי נחסכה ממני.\nהמלצות (מכל סוג) לתקופה הזאת?\nלהתנתק כמה שאפשר מהחדשות. זה אולי מפליא שאני אומר את זה כעיתונאי, ואולי לא מפליא לאור כמויות המידע והחדשות שאני עובר עליהן בימים אלה. לדעתי הן שוות-ערך לקריאה של רומן ביום, אם לא יותר. מעבר לכל כלי התקשורת הגרמניים הוספתי מעבר על הבריטיים (חגיגה בפני עצמה), וקצת ספרדים, איטלקים וצרפתים. וגם כלי תקשורת דנים ושבדיים, כי זה תמיד מעניין. אני מוצף במידע וחושב שאם לא הייתי עובד כעיתונאי, וגם כל כך נהנה מהתפקיד הזה, הייתי שמח על האפשרות לרוגע. תפקיד התקשורת היום הוא לשתות לכם את תשומת הלב בקשית מזוויות העיניים, כמו שכתב אבידן, בלי שתרגישו. כדאי לנסות להימנע מזה. אבל לפני זה, אנא עשו מנוי אינטרנטי ל״גלובס״.\nיומן קורונה ברלין" }, { "title": "יומן קורונה ברלין: ״אלה החודשים האחרונים שלנו בברלין, אנחנו מקווים לחוות אותה במלואה״", "date_published": "2026-10-08T17:54:07.680Z", "id": "https://www.spitzmag.de//magazine/covidiary-9/", "url": "https://www.spitzmag.de//magazine/covidiary-9/", "content_html": "מי אני, ממתי אני בברלין ומה אני עושה בעיר?\nאופירה אנגלברג, בברלין מאוגוסט 2016, חוזרת לישראל בקיץ הקרוב. נשואה ואמא לשלושה, מנהלת פיתוח עסקי ושיווק בנספחות המסחרית של ישראל בברלין ומייסדת שותפה יחד עם מור עיני של קהילת הישראלים בטק ובעסקים בגרמניה.\nאת הקהילה הקמנו לפני כשנה, לאחר שמור ואני נעזרנו אחת בשנייה בחיבורים לאנשים, והגענו להבנה שיש כאן משאב יקר ערך. הרי ישראלים תמיד אוהבים לעזור זה לזה, ויש לנו כאן קבוצה איכותית ביותר של אנשים מהרבה חברות מצוינות, שניתן לאחד, לתרום ולהיתרם. עד התקופה הנוכחית התארחנו כל פעם במקום העבודה של מישהו/י מהקבוצה, ובעקבות המצב עברנו למפגשים וירטואליים. עשינו כמה מפגשים מאוד מעניינים גם כך, אבל כולנו מחכים שנוכל לחזור ולהיפגש פנים אל פנים.\nמתוך המפגש הווירטואלי האחרון של הקהילה\nאיך משבר הקורונה משפיע עלייך ברמה האישית?\nהחלק הכי קשה הוא הניתוק הפיזי מהרבה אנשים יקרים, המשפחה שלי בארץ שהיתה אמורה לבוא לבקר, טיולים שהתבטלו, הילדים שמפסידים זמן יקר בבית הספר. אלה החודשים האחרונים שלנו בברלין, מקווה שרוב המגבלות יוסרו במהרה ונוכל לחוות את ברלין כמו שצריך וליהנות ממנה בזמן שנשאר לנו.\nאיך משבר הקורונה משפיע עלייך ברמה המקצועית?\nמאחר שאני חוזרת לארץ, אני עוקבת בעניין אחרי מה שקורה שם, ומקווה שהמדינה תמצא את הדרך המתאימה לתמוך במשק בכלל ובהייטק בפרט. השוק של חברות הטק הוא לא בארץ, אלא בחו״ל - בעיקר בארה״ב שנמצאת עמוק בתוך המשבר בעצמה, ותהיה לכך השפעה ארוכת טווח. מהיכרותי עם השוק המקומי, שכן התפקיד של הנספחות הכלכלית הוא לחבר בין חברות ישראליות לחברות גרמניות, זה הזמן לחברות הישראליות לטרגט את גרמניה כשוק אסטרטגי. אמנם גם כאן יש השפעה למשבר, אך בהשוואה למדינות אחרות, הפגיעה בכלכלה קשה פחות ויש להאמין שגם ההתאוששות תגיע מהר יותר, ואז יהיה בהחלט מקום נרחב לשיתופי פעולה בין חברות ישראליות וגרמניות.\nבמסגרת העבודה בנספחות, בשנה שעברה ייסדתי את פרויקט Startupnation to Mittelstand, שמחבר בין סטארטאפים ישראליים בעולמות ה-Industry 4.0 ובין חברות המיטלשטנד הגרמניות. הייתי אמורה להיות בתקופה זו בקלן לפתיחת המחזור השני של התוכנית. נאלצנו, כמובן, לשנות את לוח הזמנים וכרגע אנחנו עובדות על מעבר לפורמט דיגיטלי, ללא מפגשים פרסונליים בין שני הצדדים.\nלמרות העובדה שפרויקטים רבים, משלחות ותערוכות התבטלו או נדחו בעקבות משבר הקורונה, אנחנו בנספחות מארגנים מפגשים וירטואליים בכל מיני תחומים כי חשוב לנו להמשיך ליצור חיבורים, ומצליחים להמשיך לחשוף את הטכנולוגיות הישראליות לחברות גרמניות גם מרחוק.\nמה הדבר הכי מבאס שהתבטל לך בגלל המשבר?\nמעבר לפרויקטים המעניינים בעבודה שבוטלו או נדחו, חיכיתי מאוד לסופשבוע בלונדון עם בתי דניאלה שהיה אמור להתקיים בקרוב. זו היתה אמור להיות יריית הפתיחה של חגיגות בת המצווה שלה, מסורת שהתחלתי עם אחותה הגדולה, ונאלצנו בשלב זה לוותר עליה.\nגם הייתי רשומה לחצי מרתון ברלין וזו היתה אמורה להיות הפעם הראשונה שאתנסה באתגר הזה. עוד לא החלטתי אם התבאסתי או שמחתי שהמרוץ בוטל.\nלונדון תחכה לנו\nמה מבין הדברים שאי אפשר לעשות עכשיו בברלין הכי חסר לך?\nהופעות, הופעות והופעות… לאורך התקופה שאני חיה פה הקפדתי ללכת לכמה שיותר הופעות חיות. יש כמה הופעות שחיכיתי להן מאוד, והן בוטלו או נדחו לשנה הבאה, כשכבר לא אהיה כאן.\nחסר לי גם לצאת להיפגש עם חברים, אני מחכה בציפייה לפתיחת המסעדות בברלין ביום שישי הקרוב.\nהיה לי גם מאוד עצוב לראות את הקודאם סגור ושומם. הרחוב הזה תמיד מלא אנשים ופעילות, ולראות אותו נטוש היה ממש סוריאליסטי.\nמה בברלין הכי עושה לך טוב בימים אלה?\nהגישה המיידית לטבע, במרחק נסיעה קצרצרה מהבית יש אינסוף שמורות, אגמים ויערות שאפשר לטייל בהם.\nשבילי האופניים והיחס המכבד לרוכבים שמאפשרים לנו לחוות את העיר באופניים עם הילדים, וכמובן, אמזון ושאר אתרי הקניות המעולים פה, שאפשרו ליהנות משופינג גם כשהכל היה סגור.\nמדפים ריקים ב-KaDeWe זמן קצר לאחר הפתיחה המחודשת\nהאם גילית או הבנת טוב יותר משהו על ברלין/גרמניה/הגירה באמצעות/בזכות/בגלל המשבר?\nללא ספק התחזקה התחושה שדברים מתנהלים כאן היטב. שקודם כל ומעל הכל, טובת האזרחים נמצאת לנגד עיני מקבלי ההחלטות, שכל צעד נשקל בכובד ראש, והשקיפות והדוגמה האישית מאפיינים את מי שעומד בראש. אני מאוד שמחה שחווינו את ברלין גם בתקופה הזו. זכינו לזמן משפחתי שאין לו תחליף, והעברנו את התקופה המוזרה הזו ברוגע ובאווירה טובה, יחסית.\nנראה גם שגרמניה האיצה תהליכים של דיגיטליזציה כדי לתת מענה לציבור בתקופה שהכל סגור ולא ניתן לקבל קהל. יהיה מעניין לראות אם התהליכים יימשכו ויתגברו על הבירוקרטיה והפוליטיקה ויאפשרו אימוץ של חדשנות גם במקומות שקשה היה לה לחדור קודם לכן.\nעם חברתי ושותפתי מור עיני, לפני הקורונה (צילום: בועז ארד)\nהמלצות (מכל סוג) לתקופה הזאת?\nיכולה להמליץ על הרבה מקומות שלא הכרתי שבהם ניתן לקנות מצרכים משובחים, ובזכותם שכללתי את רפרטואר הבישול שלי כדי לפצות על המחסור ביציאה למסעדות. לדוגמה המקום הזה. אבל אני בהחלט מוכנה לחתום את הפרק הזה ולחזור לאכול בחוץ!\nומעל הכל, ממליצה פשוט לנסות להוציא את המיטב מהתקופה הזו, על כל פניה. עבורי, העיקר הוא הזמן המשפחתי שלא חווינו הרבה שנים.\nיומן קורונה ברלין" }, { "title": "יומן קורונה ברלין: ״שקעתי בדיכאון, הזמנה מפתיעה עזרה לי להתחבר מחדש לחיים וליכולות שלי״", "date_published": "2026-10-08T17:54:07.680Z", "id": "https://www.spitzmag.de//magazine/covidiary-57/", "url": "https://www.spitzmag.de//magazine/covidiary-57/", "content_html": "מי אני, מאיזו שנה אני בברלין ומה אני עושה בעיר?\nדקל פרץ, הגעתי לברלין לראשונה במאי 2002 ובנובמבר של אותה שנה עברתי לגור בעיר. ההבדל בין הנחיתה הראשונה באביב לבין המעבר בחורף היה תהומי. האנרגיה של תושבי העיר מדהימה כשקרני השמש הראשונות מעירות אותם משנת החורף. תחושת החופש והפתיחות שחוויתי הכריעה את הכף לטובת המעבר. אך כשנחתתי בחורף לא הכרתי את העיר. הרחובות היו כמוכי קורונה והחיוכים משו מפני עוברי האורח. אך בכל זאת נשארתי והאביב לא אכזב.\nלמדתי היסטוריה, פילוסופיה וכלכלה באוניברסיטת הומבולדט ובאוניברסיטה הטכנית והמשכתי ללימודי דוקטורט בהיסטוריה באוניברסיטת פוטסדאם. במקביל עבדתי כמדריך טיולים ובשנתיים האחרונות ניהלתי חברת תיירות קטנה.\nהעיקר שהמספרות נפתחו\nמ-2012 אני מתנדב יחד עם אשתי נינה ומעגל חברים בבית הכנסת פרנקלאופר בקרויצברג. כשהתחלנו בפעילות בית הכנסת היה בסכנת סגירה בשל מיעוט מתפללים. היום הוא מרכז קהילתי תוסס שמציע פעילות רבה ומגוונת לילדים ולמבוגרים. לאחרונה הקמנו בקרבת מקום את ״ערוב האב״, מרחב שיתופי ליוזמות חברתיות שפועלות במישורים שונים לתת מענה לצרכים של יהודים וישראלים בברלין.\nלאור גדילת הפעילות אנחנו מקדמים תוכנית להקים מחדש את המבנה המרכזי של בית הכנסת, שנבנה ב-1916 כאחד מבתי הכנסת הגדולים בברלין והוחרב בליל הבדולח ובמלחמה, כמרכז קהילתי שמוקיר את המגוון הרב של היהודים החיים בעיר. קשת רחבה של אנשי תרבות, רוח ועסקים, ופוליטיקאים שבראשם ראאד סלאח, יו״ר המפלגה הסוציאל דמוקרטית בפרלמנט של מדינת ברלין, תומכת בחזון.\nאיך משבר הקורונה משפיע עליך ברמה האישית?\nעבורי קשה להפריד את הרמה האישית מהרמה המקצועית בגלל השינוי הגדול שהקורונה חוללה בחיי. בהתחלה הייתי צריך להתמודד עם הקריסה של עסקי התיירות ומהר מאוד גם עם סגירת בית הכנסת. התוצאה היתה ששקעתי בדיכאון עמוק מהול בפחדים כלכליים. ידידות בארגון הג’וינט שתומך בפעילות של בית הכנסת עזרו לי לקום על הרגליים. הן הזמינו ממני סיור וירטואלי בברלין. למרות המוזרות של סיור בעיר הרפאים של שיא הקורונה (לפחות עד כה), זה עזר לי להתחבר מחדש לחיים וליכולות שלי. הרגשתי שוב שיש בי תועלת ושאני מוכן לסייע למצוא פתרונות מקוריים להתאים את חיי הקהילה והפעילות שלנו למציאות החדשה.\nאחת התוכניות שלנו יחד עם ידידינו מ״בייס ברלין״ נקראת ״ברלין טיש״ והמטרה שלה היא לעודד ולסייע לאנשים לארח חברים לארוחות שבת וחג. לפני פסח עמדה בפנינו משימה לא פשוטה: מה הדרך הכי טובה לעזור לאנשים לחגוג את חג פסח? עוד לא היה ברור אם ניתן יהיה לארח אנשים בחג או שמא אנשים בכלל לא יוכלו לצאת מהבית כדי לארגן מצרכים בסיסיים כמו מצות. בסוף סיפקנו מצרכים בסיסיים ליותר ממאה אנשים ומשפחות בכל העיר במבצע לוגיסטי מאתגר.\nזה לא כל כך נעים לראות גן סגור\nאחד האירועים האהובים עלי בפרנקלאופר הוא חגיגות המימונה שהפכו למסורת בחמש השנים האחרונות. לא יכולנו לשאת את האכזבה של רבים, במיוחד ישראלים, שעבורם המימונה היתה האירוע המרכזי בבית הכנסת. לכן כשקצת נרגעו הרוחות אחרי ליל הסדר החלטנו בספונטניות להרים פסטיבל מימונה וירטואלי עם סדנאות בישול, מוזיקה חיה והרצאה. היה כיף גדול. אני כבר מתלבט איך נמשיך לקיים מגוון אירועים גם בשנה הבאה.\nההזדמנות הכי גדולה במשבר הקורונה היא זמן האיכות בעברית עם בתנו, רוניה, שבקרוב תחגוג שני אביבים. מצד אחד היו תקופות לאורך המשבר שבהן שגרת הטיפול בילדה בהיעדר גן או מסגרות אחרות היה לי למועקה. מצד שני הקשר שלנו העמיק ותחושת ההישג עם כל מילה ראשונה שלה בעברית במקום בגרמנית היתה עילאית. עם זאת החלטתי גם ללמד אותה מילה או שתיים בשפת האם השלישית שלה: שוואבית, לשמחת המחותנים בדרום מערב גרמניה.\nקוטפים פרחים בארמון דידרסדורף ליד ברלין\nאיך משבר הקורונה משפיע עליך ברמה המקצועית?\nהמשבר פגש אותי בפרשת דרכים בחיי. בינואר הגשתי את עבודת הדוקטורט ופתאום התפנה לי זמן להקדיש לדברים חדשים. חודש אחרי עסקי התיירות התחילו להאט עד כדי עצירה מוחלטת. השבועות הראשונים היו קשים. בלב כבד פתחתי כל יום את המייל של העבודה בידיעה שכל מה שמחכה לי שם זה ביטולים. דהיינו בנוסף על זמן העבודה שכבר ירד לטמיון הייתי צריך להשקיע עוד זמן ללא תמורה בלענות לביטולים. הכי קשה היה למסור את בשורות האיוב למדריכים. ייחלתי כבר להקלה, שהגיעה עם ההודעות מהלקוחות הגדולים שהעונה כולה בוטלה.\nלמרות אהבתי הרבה גם להיסטוריה וגם לתיירות, העיסוק שלי בהם הוא תוצאה של אינרציה. שמתי לב בעיון בכתבות הרבות על קורונה ומשברים שהציפו את הרשת בתקופה האחרונה, שכל משבר הוביל לשינוי בחיי. המשבר שהתחיל בשנת 2000 האיץ את העזיבה המתוכננת שלי לטיול אחרי צבא, טיול שבסופו הגעתי לברלין. בעקבות ההתאוששות ממשבר 2008 נוצרו עבורי הזדמנויות חדשות בתחום התיירות. והנה אולי משבר הקורונה יהווה עוד הזדמנות לתפנית חדשה בחיי.\nמה הדבר הכי מבאס שהתבטל לך בגלל המשבר?\nהכי התבאסתי מביטול של ביקורים בארץ עם רוניה. היא גדלה כל כך מהר ועצוב לי שהמשפחה נאלצת לחכות לזמן לא ידוע לפגוש אותה שוב.\nהפגישה הראשונה של הדירקטוריון למען הבנייה מחדש של בית הכנסת פרנקלאופר (צילום: בועז ארד)\nמה מבין הדברים שאי אפשר לעשות עכשיו בברלין הכי חסר לך?\nעד לפני שבוע היו חסרים לי החיים הקהילתיים סביב בית הכנסת. עכשיו משבתי הכנסת מתחילים לחזור למין שגרה מוזרה אני מייחל גם לפתיחת הברים והמועדונים שהם עבורי חלק בלתי נפרד מהחוויה הברלינאית.\nמה בברלין הכי עושה לך טוב בימים אלה?\nזה שנחסך מאיתנו להיות נעולים בבתים ויכולנו לאורך כל התקופה לטייל בפארקים או לעשות טיולי אופניים וליהנות מהפריחה המדהימה.\nהאם גילית או הבנת טוב יותר משהו על ברלין/גרמניה/הגירה באמצעות/בזכות/בגלל המשבר?\nגיליתי המון הומור עצמי של גרמנים על עצמם בקבוצות הוואצאפ השונות. הופתעתי מהמהירות והנכונות של הממשלה לתמוך כלכלית בנפגעי המשבר ברבדים שונים, למרות שברור היה שיהיו כאלה שינצלו את השיטה לרעה. ולסיום גיליתי מחדש כמה אני אוהב את האביב בעיר הזאת.\nהמלצות (מכל סוג) לתקופה הזאת?\nלצאת לקטוף פרחים, כאלה שלא אסור.\nיומן קורונה ברלין" }, { "title": "יומן קורונה ברלין: ״התחילו להגיע טלפונים מזוגות שחייבים דירה כי הם לא יכולים יותר לסבול אחד את השני״", "date_published": "2026-10-08T17:54:07.680Z", "id": "https://www.spitzmag.de//magazine/covidiary-32/", "url": "https://www.spitzmag.de//magazine/covidiary-32/", "content_html": "מי אני, ממתי אני בברלין ומה אני עושה בעיר?\nניצי בראוטמן, נולדתי בפרנקפורט וגדלתי בישראל בנעוריי. הגעתי לברלין ב-2001. אני שמאית, מתווכת ומנהלת את חברת הנדל’'ן BSPACE ESTATE GMBH.\nאיך משבר הקורונה משפיע עלייך ברמה האישית?\nאני חושבת שפעם ראשונה באמת הצלחתי להוריד הילוך ולגלות שאני מאוד מאוד נהנית מחברת עצמי.\nאיך משבר הקורונה משפיע עלייך ברמה המקצועית?\nשוק הנדל״ן קפא מהיום להיום. האמת שכבר לפני הקורונה היתה לנו את רעידת האדמה של חוק המיטנדקל (הקפאת שכר הדירה בברלין) שזעזע את התחום, ככה שהנדל״ן בעירנו נמצא בהלם כפול. בתור מומחית בתחומי, ציפו ממני לתת פרוגנוזות וניתוחים כבר מהרגע הראשון. לקוחות ועיתונאים צלצלו ושאלו: נו? למכור מהר? לקנות? יהיו מציאות? קראתי כל כך הרבה מאמרים, ניתוחים של מומחים אחרים ופתאום נפל האסימון. אם זה בתחום הרפואה, החינוך, או הכלכלה - זו תקופה שכדאי שמומחים בכל תחום יסתמו רגע את הפה וימתינו, לפני שמשחררים עוד ניתוח ועוד תחזית לא מבוססת. מעולם עוד לא היה משבר גלובלי מהסוג הזה. ההשלכות שלו דורשות ניתוח סבלני ולא קפיצות בראש. זה מה ששידרתי ללקוחות שלי והאמת שהתגובות היו טובות מאוד. לקוח חמד אמר לי ״אם גם המומחים מבולבלים, אז אני כחובבן לא מרגיש לבד ואידיוט כל כך״. להגיד כמומחית ״אני לא יודעת״ היתה חוויה חזקה עבורי. בינתיים התמונה כבר מתחילה להתבהר.\nמנסה לבשל\nבהמשך הסגר התחילו להגיע טלפונים דרמטיים מזוגות שמחפשים במיידי דירה להשכרה כי הם לא יכולים יותר לסבול אחד את השני. לאחר מכן היה גל של טלפונים מישראל כי עדי קייזמן, איש עסקים שמכר הרבה דירות לישראלים בעירנו, נעלם מהארץ פתאום. הרבה לקוחות ישראלים שלי שקשורים לסיפור שלו כאן נבהלו ממש. אז הפכתי קצת לווירולוגית נדל’'ן, מרגיעה ומכניסה לפרופורציות. לא הכל אבוד.\nלפני שבועיים פלוריאן, מנהל המכירות שלי, עשה מכירה ראשונה של דירה שהלקוחות ראו אך ורק בשיחת וידאו. פגישות וייעוצים לאנשים שרוצים לקנות או למכור דירות גם הן עברו לזום, וזה עובד דווקא מעולה. אני חושבת שהרבה מהפגישות יישארו גם בעתיד בספייס הווירטואלי, ולאט לאט תתחיל אופנה של טרנינגים לביזנס.\nתחום הנדל״ן יעבור שינויים רבים, אין ספק. לא רק דיגיטליזציה. אני צופה גל של שטחים מסחריים שיציפו את השוק ומכירות חירום של דירות כי לאנשים לא יהיה איך לשלם את המשכנתאות. תנודות בשוק הנדל’'ן מגיעות בדרך כלל בדיליי של חודשיים שלושה. קצת מטריד אותי שבנקים לא ממהרים כרגע לתת משכנתאות וישנה תחושה שכולם מחכים להתרסקות. אבל מכל הקולגות שלי אני כנראה הכי פחות בלחץ, כי מאז ומעולם לא ניפחתי את החברה שלי לממדים כאלה שלא אוכל לעמוד בתשלומים ומשכורות בתקופות משבר. משרדים מפוֹצצים וצי מכוניות יוקרה בליסינג זה לא הסטייל שלי. תמיד האמנתי שמי שמגיע אלי, מגיע דווקא בגלל הפשטות ובגלל שאני מוותרת על כל הדאווין שטיפוסי לתחום.\nאמנות רחוב בימי קורונה\nמה הדבר הכי מבאס שהתבטל לך בגלל המשבר?\nיצאתי לחופשי ממערכת יחסים ארוכה לא כזה מזמן. כל חיי הרווקות וההוללות שתכננתי בקפידה, הלכו פייפן ברגע אחד. אבל לא ויתרתי. עשיתי לי מנהג בכל יום בשלוש, כשהשמש מגיעה למרפסת שלי, להתלבש בשמלת נצנצים מהודרת ולהתאפר כאילו אני יוצאת לדייט לפחות עם ג׳וני דפ בימים הטובים שלו. למרות שאני כולה יוצאת לדייט עם עצמי ועם כוס מיץ רימונים למרפסת, חשוב לעשות את זה בסטייל. זה גם נתן לי סיבה לקלף מעלי את הטרנינג אחת ליום. אמא שלי בטוחה שיש לי רומן עם איזה שכן.\nמה מבין הדברים שאי אפשר לעשות עכשיו בברלין הכי חסר לך?\nחוץ מלהביא את הבן שלי לגן בבוקר? לשבת על בירה ככה סתם עם חברים בפאב בסוף יום עבודה, לשמוע מוזיקה בינונית ולדבר על הקלוּת הבלתי נסבלת של הקיום.\nאני, הבוס והבלגן\nמה בברלין הכי עושה לך טוב בימים אלה?\nפארקים. הפכתי לסוג של פנסיונרית על סקייטבורד. אני קמה בבוקר מוקדם כשהאוויר נקי ויוצאת לעשות סיבובים בפארק. עוד לא התדרדרתי למודוס האכלת יונים, אבל אני בהחלט מוצאת את עצמי עוצרת המון ומסתכלת בהשתאות על איזה עץ פורח, לוקחת את הזמן לההקשיב לציפורים ולדבורים, משהו שבסדר היום המאוד עמוס שלי בדרך כלל לא היה קורה. בזכות הקורונה חוויתי את האביב השנה באופן מאוד אינטנסיבי. זמן האיכות עם הבן שלי הוא גם רווח נקי כמובן, וגם כן אינטנסיבי.\nהאם גילית או הבנת טוב יותר משהו על ברלין/גרמניה/הגירה באמצעות/בזכות/בגלל המשבר?\nהופתעתי לגלות שגם בדי-אן-אי של גרמנים יש משהו שמזכיר סולידריות. בימים הראשונים של הקורונה התחילו לדבר איתי שכנים דרך המרפסת כאילו אנחנו בכלל חיים בפרבר של פירנצה. הוחלפו מתכונים לקוקטיילים, התארגנו על קניות משותפות לשכנה מבוגרת ואף מחאו כפיים סוערות לצוותים הרפואיים איזה פעמיים. זה ריגש אותי מאוד. כיוון שאני יזמית אובססיבית, ארגנתי דרך פייסבוק קבוצה של נשים שהחלה לתפור מסכות בד עבור בתי אבות ומרפאות שננטשו בלי הגנה בכלל. יצרנו שם ספייס מדהים של סולידריות וכיום הקבוצה מונה כ-1600 נשים ושלושה גברים. גם שם הופתעתי לטובה מאוד מההירתמות הקהילתית ופתיחות הלב, שבימים רגילים הן פחות סממן ברלינאי או גרמני. חילקנו בערך 20000 מסכות עשויות מבדים שנתרמו ונתפרו על ידי בנות הקבוצה. חשוב לציין בשביל הסדר הטוב שניצי לא תפרה אפילו מסכה אחת. אני לא טובה בעבודות יד. הכישרון שלי הוא בארגון וניהול אופרציות, מה לעשות.\nמאוור פארק שומם\nהמלצות (מכל סוג) לתקופה הזאת?\nאני באופן כללי חיה בהשקפה שמומלץ לנצל כל יום כדי להתקדם צעד אחד לכיוון טוב יותר. אם זה ברמה האישית או ברמה הגלובלית. זה לא משנה לצורך העניין אם למדת משהו חדש, העשרת את עצמך בעשייה או יצירה כלשהי, או גרמת למישהו לצחוק עד דמעות ולשכוח את הבאסה של עצמו. יום כזה הוא לא יום מבוזבז וסביר שבסופו ארגיש נפלא. זו לא תקופה לשינויים ויעדים ענקיים לדעתי. גם מעשים קטנים של חסד ורגעים קטנים של הגשמה זה מספיק, ואולי כל הקורונה הזו באה לספר לנו בדיוק את זה?\nשאלה שהיית רוצה להוסיף:\nמה את מאחלת שיקרה אחרי משבר הקורונה?\nאחרי משבר הקורונה אני מקווה שכל אחד ואחת מאיתנו תזכור שמהרבה בחינות כדור הארץ קורא לנו למחוק את הגבולות והפערים בין בני האדם ולהתחיל לחשוב בצורה גלובלית באמת. גלובליזציה לא יכולה להישאר רק פונקציה של שווקים ונתיבים כלכליים. הווירוס הזה מזכיר לנו כמה כולנו פגיעים וכמה רק שיתופי פעולה אמיתיים יכולים ליצור כאן עתיד טוב לכולנו.\nיומן קורונה ברלין" }, { "title": "איך לעשות תואר אקדמי באנגלית בברלין", "date_published": "2026-10-08T17:54:07.680Z", "id": "https://www.spitzmag.de//magazine/touro-berlin/", "url": "https://www.spitzmag.de//magazine/touro-berlin/", "content_html": "לא מעט ישראלים שחיים בברלין מנצלים את זמנם ללימודים אקדמיים. האוניברסיטאות הציבוריות בעיר אמנם טובות וזולות, אך מטבע הדברים הלימודים בהן מתקיימים בגרמנית - אתגר שלא כולם יכולים או רוצים לעמוד בו, מסיבות שונות. אחת מיוצאות הדופן שבה ניתן ללמוד באנגלית היא מכללת טורו, שנוסדה ב-1971 בניו יורק ומלבד בברלין מפעילה שלוחות גם ברחבי ארה״ב, במוסקבה ובירושלים.\nהשלוחה הברלינאית של טורו, שהוקמה ומנוהלת על ידי שרה נחמה, סגנית נשיא טורו העולמית, ממוקמת בשרלוטנבורג, בכתובת Am Rupenhorn 5. בקמפוס הפסטורלי לומדים כ-140 סטודנטים, מחציתם גרמנים והשאר ממדינות שונות, בהן גם ישראל כמובן. בשונה ממוסדות לימוד בינלאומיים אחרים, התארים של מכללת טורו ברלין מוכרים הן בארה״ב והן בגרמניה. הלימודים נערכים בכיתות קטנות והציונים מבוססים על בחינות, קבוצות עבודה, מצגות, דיונים והשתתפות בשיעורים. לסטודנטים יש גם גישה לספרייה הווירטואלית הענקית של טורו ניו יורק.\nבמכללת טורו ברלין ניתן לקבל תואר אמריקני ו/או תואר גרמני, כאשר כל התכנים נלמדים באנגלית. תוכניות הלימוד לתואר הראשון כוללות תואר בניהול ותואר בפסיכולוגיה.\nתוכניות התואר השני כוללות מסלול MBA, גם הוא באנגלית, ותוכנית ייחודית בתקשורת, שואה וסובלנות (Holocaust Communication and Tolerance), שהיא היחידה הנלמדת בגרמנית.\nמי שלומדים במסלול לתואר הגרמני נדרשים לעשות השלמות של קורסים ספציפיים תוך כדי הלימודים.\nTouro Berlin\nהחזון הבינלאומי של מכללת טורו ברלין, השם דגש על שונות, סובלנות והרחבת אופקים, בא לידי ביטוי לא רק בתכנים, אלא גם בפרקטיקה: הסטודנטים מגיעים ממגוון דתות ותרבויות, כל הלימודים והפעילויות החברתיות מתקיימים באנגלית, ומחצית מחברי הסגל אמריקנים. בנוסף, מכללת טורו ברלין מציעה ללמוד סמסטר באחד מסניפיה האחרים, אפשרות שהרבה מהסטודנטים מנצלים.\nטל גיביש, מנהלת המשרד הראשי של טורו, היא ישראלית שעברה לברלין ב-2014. ״בכל מקום עבודה שעבדתי בו מאז שהגעתי לברלין, בין אם כשכירה או כעצמאית, תמיד הייתי זמינה לישראלים ולשאלות על החיים בברלין״, היא מספרת, ״כשהתחלתי לעבוד בטורו זכיתי לקבלת פנים חמה גם מהצוות וגם מהסטודנטים, ואני מנסה לתת לכולם הרגשה של בית. האופי של המכללה מאפשר תחושת חמימות יותר גדולה מאשר אוניברסיטה ענקית ולי, כישראלית, זו סביבה הרבה יותר נוחה. עד כה אשת הקשר היחידה בעברית של הסטודנטים הישראלים היתה הרקטורית, שרה נחמה, ועכשיו יש כתובת בעברית גם במשרד הראשי. אני מקווה שלסמסטר הקרוב יירשמו יותר סטודנטים ישראלים וחשוב שיידעו שיש מי שיעזור להם, בשפת האם שלהם״.\nעלויות שכר הלימוד אמנם גבוהות ביחס לאוניברסיטאות הציבוריות בברלין, אך נמוכות ביחס לעלויות המקבילות של לימודים לתואר אמריקני בארה”ב. בנוסף, לסטודנטים בינלאומיים ישנן “עלויות נסתרות” סביב הלימודים באוניברסיטאות הציבוריות, כמו העלות של שנת הכנה (לפחות) ללימודים בגרמנית, עלויות תרגום מסמכים לגרמנית, וכן עלויות של גרירת התואר מעבר למסגרת הזמן הרשמית. במכללת טורו ברלין העלויות הללו לא קיימות.\nTouro Berlin\nהישראלי נתנאל יעקובוב לומד בטורו לתואר ראשון במינהל עסקים. ״אני כבר לקראת סיום סמסטר שישי ואני חייב לומר שאני יותר ממרוצה, ממש ממליץ בחום רב״, הוא אומר, ״יש פרופסורים מוכשרים ונחמדים ביותר, ואפשר להכיר סטודנטים, יהודים ולא יהודים מכל רחבי העולם״. בסיוע המכללה, יעקובוב אף הצליח לקבל מלגה למימון הלימודים, שמכסה את רוב העלויות: ״אני משלם כמו שמשלמים לאוניברסיטה ציבורית בברלין, ומרוויח יתרונות רבים״.\nהמכללה מציעה הכוונה וקישורים למגוון מלגות, מענקים והלוואות: Scholarships and Financial Aid\nבנוסף, קיימות מלגות שמתאימות יותר לישראלים וליהודים, כמו מלגה שניתנת גם לבעלי אזרחות ישראלית (מכל הדתות) ויהודים (מכל העולם). פרטים ניתן לקבל דרך office@touroberlin.de\nמלגה נוספת ניתנת רק לחברי הקהילה היהודית בגרמניה, שסיימו סמסטר אחד (לפחות) בהצטיינות במכללת טורו ברלין. ניתן להגיש מועמדות דרך office@touroberlin.de\nלבסוף, גם מענק שחרור מאפשר לימודים במכללת טורו ברלין.\nההרשמה לסמסטר הסתיו במכללת טורו ברלין מתקיימת בימים אלה. לנרשמים עד סוף מאי מובטחת הנחה של 10% על תשלום הסמסטר הראשון.\nאתר: touroberlin.de" }, { "title": "יומן קורונה ברלין: ״כדי להימנע מהרכבת אני הולך המון ברגל ומגלה את העיר מחדש״", "date_published": "2026-10-08T17:54:07.680Z", "id": "https://www.spitzmag.de//magazine/covidiary-40/", "url": "https://www.spitzmag.de//magazine/covidiary-40/", "content_html": "מי אני, מאיזו שנה אני בברלין ומה אני עושה בעיר?\nאני תומר דותן דרייפוס, בברלין מינואר 2011, ואני בעיקר סופר, משורר וכותב מאמרים על ספרות, קולנוע, פוליטיקה ומחשבה ביקורתית בעברית ובגרמנית. לפעמים אני עושה עבודות תרגום מגרמנית לעברית, לפעמים מלמד עברית, אבל כרגע יש לי אישור מהעיר ברלין שאני ״סופר״.\nאיך משבר הקורונה משפיע עליך ברמה האישית?\nגיליתי שאני מאוד אוהב את האנשים בחיי. גם אלה שכאן וגם אלה שבישראל. זה נשמע מובן מאליו, אבל ממש לא. חששתי שיש בחיי אנשים שנמצאים שם כי התרגלתי אליהם, וגרוע מכך, שאני נמצא בחיים שלהם רק כי הם כבר התרגלו אלי. אבל גיליתי שאני ממש אוהב הרבה אנשים. עדיין קשה לי להודות בזה, כי מחנכים אותנו ש״אני אוהב אותך״ או ״אני אוהבת אותך״ זה לבני ובנות זוג, ולפעמים בהקשר מסוים למשפחה. אבל כמות האנשים בחיי שאני מתגעגע לחיבוק איתם כשאנחנו מתראים, לצחוק שלהם, לשתיקות איתם, לעוצמות שלהם, גורמת לי לחשוב שאולי נכנסתי למשבר הזה קצת נכה רגשית אם לא ראיתי את כל זה קודם.\nהתמזל מזלי להיקלע למשבר הקורונה עם מרפסת שטופת שמש, שלא אשוויץ?\nאיך משבר הקורונה משפיע עליך ברמה המקצועית?\nאני עובד על המחשב בתמלול, תרגום וכתיבה, וחי ממלגת פיתוח לסופרים בשפה הגרמנית של הסנאט של ברלין, כך שכמעט לא הושפעתי מבחינת הכנסה. אבל מבחינת פרקטיקה מקצועית, היה לי מאוד חשוב לפני המשבר לקיים הפרדה מוחלטת בין זמן עבודה לזמן בית, ובין מקום עבודה למקום של בית. הייתי עובד בבתי קפה ובספריות, גם היה מזג אוויר הכי דוחה בחוץ. אז אני לומד לחיות בלי ההפרדה הזאת. כמה אירועים התבטלו לי, ולכל אחד מהם הגדרתי לי יומיים של תסכול ודי.\nמה הדבר הכי מבאס שהתבטל לך בגלל המשבר?\nבסוף אפריל היינו אמורים לקיים במסגרת פסטיבל ID פאנל על המאבק המשפטי שהתחולל בירושלים עד הקיץ האחרון על חלק נכבד מכתבי היד של פרנץ קפקא. אני חושב שהסיפור סביב הכתבים האלה פשוט מטורף, בעל אופי של סיפור של קפקא עצמו, מה שהופך אותו לקצת ״רדוף״, כאילו הרוח של קפקא באה לרדוף את כל המעורבים בפרשה, אבל בעיקר שהנושא והשאלות שעולות ממנו חשובות ורלוונטיות לקהל של ישראלים ויהודים שבחרו לחיות וליצור כאן. האם אני אמן ישראלי כי זו תעודת הזהות שלי? גרמני כי אני חי כאן? גרמני כי זו השפה שבה אני יוצר? ישראלי כי רוב חיי חייתי שם? ואם כך, אז עוד 20 שנה איחשב אמן גרמני? ומה הדחף הזה לקטלג אותנו לאומית?\nחוץ מזה, במישור האישי, הייתי אמור להיות כרגע ביוון ולכתוב כתבת תחקיר למגזין גרמני, וכמובן שהנסיעה בוטלה. הכתבה לא ירדה לטמיון למרבה המזל, רק נדחתה, אבל ייתכן שהיה נחמד להיות פתאום שבועיים ביוון עכשיו.\nמה מבין הדברים שאי אפשר לעשות עכשיו בברלין הכי חסר לך?\nאני מתגעגע לשחייה. האגמים עדיין קצת קרים מדי, והבריכות סגורות. כשאני שוחה אני הכי רגוע, מתנקה לי הראש, הכל שקט שם, הרעיונות הכי טובים באים אלי בשחייה.\nמה בברלין הכי עושה לך טוב בימים אלה?\nאז בגלל שאף אחד לא מעז להיכנס לתחבורה הציבורית עכשיו, יצא שהאובאן מלאה רק באלה שכבר אין להם מה להפסיד, נאמר. היא נראית כמו הרכבת לגיהנום. מעט אנשים וכולם מאוד משתעלים ומאוד מדברים לעצמם. לפחות ככה זה היה בשלוש הפעמים בשבועות האחרונים שנאלצתי להשתמש בה. ואני לא שופט אף אחד, רק מעדיף ללכת ברגל. אז המרחקים שאני הולך ברגל התארכו והתארכו (גנבו לי את האופניים רגע לפני הקורונה). היום אני כבר הולך לחברים שגרים שבעה קילומטר ממני וחזרה. כשהולכים ברגל 14-15 קילומטר בברלין מגלים פינות מטורפות, רחובות קטנים יפים, פלאצים מפתיעים ואדריכלות מיוחדת במינה. כל אחד יודע להגיד שברלין מכוערת, זו לא חכמה. וגם להגיד ש״הקסם שלה הוא בכיעור״ זו לא חכמה, זו גישה שייבאנו מתל אביב. אבל אני חיפאי ואנחנו מוקסמים מיפה ולא ממכוער, אז שמחתי מאוד לגלות מקומות כאלה יפהפיים בעיר. מקומות שאני חוזר לטייל בהם, שאני יושב בהם על ספסל לקרוא, מקומות שנשארים איתי.\nאדריכלות ברלינאית אדומה שגיליתי בשיטוטים\nהאם גילית או הבנת טוב יותר משהו על ברלין/גרמניה/הגירה באמצעות/בזכות/בגלל המשבר?\nהאמת שקצת שמחתי לעבור את התקופה הזאת בגרמניה ובברלין. בהתחלה חשבתי שמקלים ראש בעניין הקורונה, והיה קצת מלחיץ כשרק באפריל התחילו לבקש מאנשים שחוזרים מאיטליה להיכנס לבידוד. אבל עם הזמן הבנתי שאי אפשר מצד אחד לצחוק על כמה הגרמנים מקצועיים בקטע מופרז, ומצד שני לא לסמוך עליהם כשמגיע רגע האמת, אז שחררתי ולא התאכזבתי. כך שהמקצועיות לא הפתיעה אותי, אבל השקיפות כן. לא תפסתי את התרבות הפוליטית הגרמנית ככזו שמקדשת שקיפות. למשל כשיש פיגוע, אם בשוק חג המולד או בבית הכנסת בהאלה, לא מפרסמים רשמית את זהות התוקף כדי לא לעורר התלהמויות והתרגשויות מיידיות (במקרה של האלה זה דלף מרשתות חברתיות), ובאופן כללי נדמה שלפעמים מעדיפים להסתיר מידע כדי לא לעורר היסטריה. ופתאום מרקל ממש סיפרה לנו הכל! ההבנה שהפעם השקיפות היא דווקא זו שתמנע מהומה היא הבנה משמעותית ומעניינת שהפתיעה אותי לטובה.\nהמלצות (מכל סוג) לתקופה הזאת?\nלא להיכנע לשפע. כן, זה מצחיק להגיד את זה עכשיו, אבל פתאום כשהכל עבר לאונליין, ה״שפע״ שמזמן הפך לעומס יתר הפך מאוד נוכח בחיים של הרבה אנשים. אם אלה אירועי תרבות בזום, שיש שמונה מהם כל ערב, תיאטרון השאובינה ששחרר את הקלאסיקות שלו לצפייה ישירה, אבל רגע, גם הבולשוי, וגם תיאטרון גשר, ומאגרי סרטים ענקיים, ויש את הספרים שתמיד רציתי לקרוא - רק השמונים האלה, ואיך כולם מבשלים מדהים אני חייב גם להשתפר, ומה עם כושר? אז להירגע. גם הכל חוזר לאט לקדמותו, וגם, זה בדיוק ה״שפע״ שיש לנו כל החיים, כשיש חמישים סוגים של עדשים ותשעים קורנפלקסים. זה ״שפע״ שמייצר בלבול, ותסכול, ותחושת חרטה תמידית על מה שלא הספקתי. ומה זה שווה שכולם נשארים בבית אם אתם הולכים להפיל על עצמכם גם בבית את תחושות האשמה של היומיום? אז לקרוא את מה שתכננתם לקרוא גם לפני הקורונה, ולראות סרטים רק של מי שמעניינת אתכם, וזה בסדר גם אם יכולות הבישול לא השתפרו. סופסוף אף אחד לא שופט אותנו.\nאומר ולא מקיים: רשימת הקריאה, קורונה 2020 (חדי העין יזהו כאן את השורטליסט של פרס בוקר הבינלאומי)\nאני רוצה להוסיף מילה של סולידריות. ההגירה הישראלית בברלין מאופיינת בהכללה בהיותנו יחסית פריווילגיים. הרבה מאיתנו לא נפגעו מהמשבר (עדיין) באופן כל כך קיצוני שעורר חרדה של ממש. אבל בישראל יש הרבה, והם משפחה שלנו, חברים שלנו, או מקיפים אותם במעגל ראשון או שני. זה לא סולידרי לדחוף להם לפרצוף את המצב הסוציאלי שלנו כאן. יש סיבות טובות לא להגר לכאן. אנשים לא רוצים ללמוד שפה חדשה, לא רוצים להתרגל למנטליות חדשה. יש גם סיבות טובות לא לעלות על הכנסת. המשטרה בישראל אלימה, לאנשים יש הרבה מה להפסיד בטווח הקצר, הם מותשים כמו שרבים מאיתנו היו מותשים אם היינו גרים שם. כל השיח של ״אצלנו נתנו 5000 אירו״, או סוגים שונים של ״מתי אתם עולים על הבסטיליה“ פשוט נעדרים חמלה בעיניי. לכולנו יחסים מורכבים עם ישראל, אבל אם יש רגע שבו צריך להיות בסולידריות עם אחינו ואחיותינו בישראל ולהפגין חמלה למאבקיהם ולמצבם, זה עכשיו. אני לא אומר שצריך להסתיר שטוב פה יחסית, חשוב לדעת שאפשר אחרת. אבל זה יותר עניין של איך אומרים, ונדמה לי שזה נעשה עד עכשיו, ממשבר המילקי ועד מלגת הקורונה, בצורה קצת לעומתית ומתריסה.\nיומן קורונה ברלין" }, { "title": "יומן קורונה ברלין: ״כשהכל בוטל, הבנתי כמה זמן הולך על חובות מדומיינים שלי לאנשים אחרים״", "date_published": "2026-10-08T17:54:07.680Z", "id": "https://www.spitzmag.de//magazine/covidiary-46/", "url": "https://www.spitzmag.de//magazine/covidiary-46/", "content_html": "מי אני, ממתי אני בברלין ומה אני עושה בעיר?\nשמי מעין מאיר ואני בברלין כבר 11 שנים ושבועיים. אני חיה כאן עם בן זוגי, שאיתו עברתי לכאן, ועם איתמר, שנולד לנו כאן לפני שש שנים.\nהגעתי לכאן כמפיקת אנימציה עם שאיפות גדולות; בברלין אימצתי קצב חיים אחר ומקצועות אחרים. עד לפרוץ משבר הקורונה עסקתי במתן שירות לחברות המגיעות להשתתף בכנסים ובתערוכות בעיר - אני קובעת לנציגות ולנציגי החברה לו״ז פגישות בזמן התערוכה, על ידי כך שאני מתחקרת אילו אנשי קשר פוטנציאליים משתתפים באותה תערוכה ופונה אליהם מראש. במקום לכתת רגליים בין הדוכנים ולא למצוא את עצמן, הלקוחות שלי מנצלות את זמן התערוכה ביעילות עם לו״ז פגישות מהבוקר עד הערב.\nאיך משבר הקורונה משפיע עלייך ברמה האישית?\nרגע לפני המשבר נהרס לי הטלפון וככה יצא שכשהוא פרץ בדיוק נכנסתי לצום דיגיטלי. יחד עם העובדה שכל מה שעמד על הפרק בלו״ז שלי בוטל, זכיתי פתאום לחוות שקט שכבר שנים לא ידעתי כמוהו. זו היתה הרגשה נפלאה להסתגר פתאום בד’ אמותינו, רק אני והיקרים לי ביותר. המון דברים עברו פתאום חשיבה מחדש, ובמיוחד האופן שבו אנחנו מעבירים את הזמן המשותף שלנו - ראיתי כמה הזמן הזה הוא יקר וחשוב, וכמה הוא איכותי כשמנצלים אותו לפעילות מובנית, ולא מורחים אותו. כשכולנו בבית, מותשים מפעילות השבוע, הנטייה היא שכל אחד מתעסק בדברים שלו. מאז תחילת הסגר יש לנו סדר יום מובנה ואנחנו מספיקים לבלות המון ביחד. זה מצריך כמובן הרבה קשב ונוכחות, וזה שווה את זה. אני מקווה שהלקחים והתובנות הללו יישארו איתנו לשנים רבות.\nתחילת המשבר הגיעה עם הארה מסוימת, סביב ההבנה שממילא לא אפגוש אף אחת בתקופה הקרובה. העובדה שאין צורך למסור דין וחשבון לאף גורם חיצוני האירה פתאום את האופן שבו אני בוחרת לחלק את זמני: כל כך הרבה זמן ואנרגיה הולכים על חובות מדומיינים שלי לאנשים אחרים, על התחשבנויות שאני עושה ביני לביני, על החשש איך אצטייר בעיני אחרים אם לא אשקיע את זמני בדבר כזה או אחר… ההארה הזו גרמה לי ממש להלך על ענן בשבועות הראשונים, נכנסתי להיי של הכרה בערך עצמי. עם הזמן החולף אני מרגישה שזה קצת נרמס, כבר אין לי את הביטחון שהיה לי בעצמי ובידיעה שהחיים שלי הם משאב שנועד עבורי. אבל אני מאמינה שתובנות כאלו תמיד נשארות איתנו, מקופלות באיזשהו מקום.\nבתקופת הסגר ההדוק ביליתי הרבה עם הבן שלי בטיולים בטבע של ברלין\nנכנסתי למשבר הקורונה עתירת פריווילגיות: אין לי עבודה שחייבת להתבצע, בן הזוג שלי מתפרנס יפה מעבודתו כמתכנת ולא נשקפת סכנה למקום העבודה שלו, יש לי רק ילד אחד ככה שהאתגר להיענות לצרכיו השונים פחות אינטנסיבי, אולי, מאשר במשפחות אחרות. כל הפריווילגיות האלו הפכו את התקופה הזו למתנה גדולה - זכיתי להעמיק את הקשר עם הבן, להיות מעורבת בלימודים שלו באופן שאיכשהו חמק ממני קודם לכן, וללמד אותו המון. בשבועות שחלפו הוא הפנים את הקריאה בעברית, ולמד המון מיומנויות חיים - בנוסף לנושאים רבים ומגוונים שלמדנו יחד בבית. לפני הקורונה חלק גדול מהיום שלי דמה להתנהלות של מאמנת בזירת איגרוף: מכינה אותו ללימודים, דואגת לו לאוכל, מכבסת לו, מנקה אחריו - הכל בשירות הלמידה וההתפתחות שלו. הקורונה הכניסה את כל העבודה שמאחורי הקלעים אל מרכז הבמה, ואני מאוד שמחה שהבן שלי יכול פתאום לראות את המשמעות שלה לנגד עיניו. זה משהו שיישאר איתו גם אחרי המשבר.\nמייד כשנכנסנו הביתה עשיתי מעשה והסתפרתי קצר. כבר המון זמן מתחשק לי אבל חששתי שזה ייראה זוועה ולא ארגיש שהתוצאה זה ״אני״. אז אמרתי לעצמי, שלכל הפחות לא אצטרך להסתובב עם הפאדיחה ברחוב. אבל יצא נחמד לדעתי.\nאיך משבר הקורונה משפיע עלייך ברמה המקצועית?\nהשירות שלי הוא נישה שלקח לי הרבה זמן למצוא ולפתח, ומאוד שמחתי עליה. שנייה לפני המשבר כתבתי פוסט הודיה גדול בפייסבוק, אז זה קצת מרגיש כאילו היקום (או מרפי, נציגו על פני אדמות) עשה לי נא בעין. כרגע, לא ברור לאן כל נושא הכנסים בעולם יילך ומתי הוא יתאושש, אם בכלל. אם זה נשמע כאילו אני סובלת או מודאגת - אני לא. איכשהו זה ממש בסדר מבחינתי כרגע לזרום עם החיים לאן שהם לוקחים אותי. ובנוסף, יש בי חלק ששמח שלפחות בתחום הכנסים הבינלאומיים, יתחילו להיווצר פתרונות חדשים, שיהיו כנראה יותר סביבתיים. ואולי אפילו אוכל להשתלב בהם? נראה מה יוליד יום.\nהקפיצה למים ותוצאותיה\nמה הדבר הכי מבאס שהתבטל לך בגלל המשבר?\nממש בסוף השבוע הראשון של הסגר, הייתי אמורה להיכנס לסטודיו עם הלהקה שלי ולהקליט שלושה שירים. אני חברה ב- Bands, תוכנית מקצועית של מנטורינג למוזיקאים שמנוהלת על ידי כמה מוזיקאים ישראלים. הלהקה שלי, למשל, הורכבה מחמישה חברים בתוכנית. אנחנו נפגשים פעם בשבוע בחדר חזרות סופר מגניב, ושם יש לנו חזרה מרוכזת, עם ליווי מקצועי. ההקלטה היתה אמורה להיות שיא התהליך, אחרי שלושה חודשים של התפתחות מוזיקלית, וכולנו כבר היינו מאוד חמים ומוכנים לבצע אותה, אבל אז נאלצנו לבטל.\nהשבוע קיבלתי הודעה שנחזור לפעילות בעוד שבועיים, אבל אני משערת שייקח לנו זמן להגיע שוב לאותה רמת מוכנות.\nהנוף הנשקף ממרפסתי בשלוש שכבות: הירוק ירוק הזה של ברלין באביב, המרפסת שלנו שנהנית מהכי הרבה תשומת לב אי פעם, ושורת הניסויים והפעילויות שהבן שלי עורך כרגע בבית\nמה מבין הדברים שאי אפשר לעשות עכשיו בברלין הכי חסר לך?\nלא יכולה להגיד שיש משהו שחסר לי במיוחד. חסרה לי פעילות, שלא כל יום יהיה כל כך דומה לקודמו. הדבר הכי טוב בברלין הוא טיולים בטבע ואירועים. טיולים בטבע עדיין קורים, והרבה אירועים עברו לזום. יוצא שלפעמים דווקא יש לי אפשרות להשתתף באירועים שבזמנים רגילים הייתי מפספסת.\nאותה מרפסת בשקיעה\nמה בברלין הכי עושה לך טוב בימים אלה?\nהדברים הכי טובים בברלין עדיין זמינים - טבע, פארקים וטיולי אופניים. אבל מה שהכי טוב הוא הבית שלי. יש לי דירה ברלינאית נהדרת בקומה החמישית, מול צמרות עצים ואופק ירוק, ולפניהם פורחת המרפסת שלי. יש לנו חלונות גדולים בבית, שצופים אל כל הירוק הזה ובערב - אל השקיעה.\nהאם גילית או הבנת טוב יותר משהו על ברלין/גרמניה/הגירה באמצעות/בזכות/בגלל המשבר?\nזה כבר כמה זמן שקשה לי עם מנטליות השיח הגרמנית, והמשבר החריף את זה. קשה לי מאוד עם ההתחשבנות הפסקנית, עם האגרסיה הסמויה, עם הקטנת הראש וחוסר הסולידריות. המשבר העצים את התחושה שאנחנו היחידים שאחראים לגורלנו, בכל מקום שבו נהיה בעולם - ואם כבר לבד, אז יש כנראה מקומות טובים יותר להיות בהם. אני מקווה שנהגר בעוד כשנה. הכיוון - פורטוגל.\nגם לנו יש הרבה זמן להתנסות באפייה. בתמונה: פאמפקין פאי בגודל ביס, תוצאה אחת מני רבות\nהמלצות (מכל סוג) לתקופה הזאת?\nCosmic Yoga - ערוץ יוטיוב של יוגה לילדות ולילדים, עם סרטוני סיפור ותרגילים. כי אם כבר מסך אז שיהיה בתנועה.\nעם הלהקה בימים שלפני הסגר\nשאלה שהיית רוצה להוסיף:\nאיך הקורונה השפיעה על הקשר שלך לקהילת הישראלים בברלין?\nבתחילת הדרך, כשהקורונה נראתה כמו שטויות לכל הגרמנים שסביבי, הקשר עם נשים ישראליות אחרות היה מהותי. בשיח בעברית בפייסבוק יכולתי לראות שהדרך שבה אני רואה את התפתחות העניינים, נראית הגיונית גם לאחרות. כמובן שגם בקבוצות דוברות העברית בברלין היו עדיין דעות בנוסח ״זו רק שפעת״ ו״כל כמה שנים יש סערת מדיה סביב מחלה כלשהי, וגם זה יעבור כלא היה״. היתה ממש הרגשה כאילו כמה מהאחרות בקהילה רואות את הבעות הדאגה שלנו, אפילו את עצם ההכנה שלנו, כהפרעה. בגלל זה הקמתי קבוצה, שכל מטרתה היתה לדון בעומד לבוא, בלי לקבל את קריאות הביניים האלו. קראתי לה ״לא היסטריות מתכוננות לקורונה בברלין״. מאוחר יותר שינינו את לשם הדו משמעי ״חיות קורונה בברלין״.\nכמובן שמאז השתנה הלך הרוח, וגם הקבוצה כבר שינתה את המהות שלה, והיא בעיקר פלטפורמה לניתוח סטטיסטי של המצב הנוכחי בגרמניה ובעולם, שמבצע רונן קידר. עוד שרשור פעיל במיוחד הוא שרשור הממים, שבו לוקט אט-אט כל הומור הרשת העוסק בקורונה (טוב, אולי רק רובו).\nכתוצאה מהפעילות שלי ברשת בתחילת המשבר, יצא לי להיתקל בכמה בקשות לתרומה של מחשבים. בן הזוג שלי נורא אוהב לפתוח מחשבים ולתקן אותם, וככה יצא שהקמנו יחד פרויקט, אספנו כמה מחשבים, תיקנו ומסרנו הלאה. לצערי יש לנו הרבה יותר תורמות מלקוחות! עדיין שוכבים אצלנו כמה מחשבים שמחכים למסירה.\nיומן קורונה ברלין" }, { "title": "האגדות של אילזה מספרות על אורחותיה, שאיפותיה ואמונותיה של קהילה שהיתה ואיננה עוד", "date_published": "2026-10-08T17:54:07.680Z", "id": "https://www.spitzmag.de//magazine/ilse-herlinger-weber/", "url": "https://www.spitzmag.de//magazine/ilse-herlinger-weber/", "content_html": "“באוויר תלויות כל מיני הצעות מבטיחות בעניין הספרים שלי. אבל למרבה הצער דבר עדיין לא סגור. שוב יש דיבורים על תרגומם - לצ׳כית, עברית ואנגלית״.\nמילים אלו נכתבו על ידי אילזה הרלינגר (שם נעורים) ובר (שם נישואיה) במכתב שכתבה בשישה בפברואר 1933 לידידתה ליליאן פון לווַנדֵר. אילזה, יהודייה ילידת ויטקוביץ-אוסטרבה צ׳כיה, היתה מחזאית, פזמונאית, אשת רדיו, סופרת ומשוררת לילדים. ככל הידוע, תרגומים אלה לא יצאו לפועל באותה עת, אולם בתחילת מרץ השנה יצאה לאור בברלין מהדורה חדשה ודו-לשונית (גרמנית ועברית) של ספרה משנת 1929, קובץ האגדות לילדים ״מנדל רוזנבוש - סיפורים לילדים יהודים״, בהוצאת Gans Verlag ובעריכת אולריך ליינץ.\nאילזה הרלינגר ובר\nבזמן הכיבוש הנאצי היו אילזה, אישהּ ובנה טומי במחנה הריכוז טרזינשטט. בטרם נשלחו למחנה, הצליחו ההורים להבריח את בנם השני מפראג במסגרת הקינדרטרנספורט ולהצילו. בשישה באוקטובר 1944 נרצחו אילזה (בהיותה בת 41) ובנה טומי בתאי הגזים באושוויץ. עד לאחרונה ניתן היה למצוא את ההספר שהודפס לראשונה בעיר אוסטבה, אז עיר רב לשונית עם חיי תרבות יהודיים עשירים, בספריות גדולות בלבד וללא אפשרות להשאלה. לפני כשנתיים נחשף ליינץ לקובץ המעשיות של מנדל רוזנבוש, התאהב בו מייד והחליט לקחת על עצמו את הפרויקט להנגיש מחדש את הספר לקורא הגרמני, ולראשונה גם לתרגמו לקורא העברי.\nהמעשיות בספר מתרחשות בשטייטל יהודי כלשהו בעיירה כלשהי במרכז אירופה אי שם בשליש הראשון של המאה ה-20. מנדל רוזנבוש הוא חכם שגילו אינו ידוע, פניו מכוסות זקן לבן וארוך והוא גר בבקתה קטנה וצנועה מאחורי בית הכנסת. למנדל יש סוד - יכולת להיות רואה ובלתי נראה שהוענקה לו על שום מעשיו הטובים ורוחב לבו. את ימיו הוא מעביר בין לימודי קודש ודאגה לילדים ולנזקקים. המעשיות ברובן מתרחשות על רקע ימי חג ומועד וריטואלים יהודיים (פורים, פסח, הכנות יום שישי לקראת שבת, הכנות לקראת טקס בר מצווה). למרות האלמנט העל טבעי, עולם האגדות של אילזה הוא ריאליסטי (בסיפור ״אורי הפרחח״ קבוצת ילדים גדולים לא יהודים רודפת אחרי חבורת הילדים גיבורי הספר ועושה להם אמבוש). כל פרק מתמקד באחד או באחת מבני הקהילה, ילדיה וקשישיה, הניצב מול משבר אישי ונדרש להתמודד עם בעיה שלא סובלת עיכוב.\nמנדל רוזנבוש - סיפורים לילדים יהודים\nבאמצעות סגנון כתיבה שיש שיגדירו כאופייני לכתיבה יהודית באירופה של לפני מלחמת העולם השנייה, טווה אילזה דמויות הומוריסטיות על רקע אורח חיים לא תמיד קל, שבהן ניתן לזהות אנושיות מוכרת, לא מושלמת, רב ממדית. אפילו דרכיו של מנדל רוזנבוש החכם טוב הלב, בעל כוחות הקסם, נוטות להיות על פי רוב עקלקלות למדי (בסיפור ״ברוך הנדבן״ גורם מנדל לבעל דירה עשיר לחתום על כתב ויתור מטעמו על חוב שכר דירה של חייט עני שאיבד את כושר העבודה שלו, והן על תשלומי שכר דירה עתידיים של שלושה חודשים). מוסר ההשכל העיקרי המאחד את מעשיות מנדל רוזנבוש הוא ערבות הדדית בחברה שבה מתקיים פער חברתי וכלכלי בין חבריה. מנדל משתמש בכוחותיו כדי להתל בדמויות השונות במטרה ״לעזור״ להן לתמוך זו בזו.\nתהליך ההתגלות מחדש של אילזה ובר הרלינגר הוא איטי אך עקבי. ב-1964 פורסם ספר שירים שלה מטרזינשטט בישראל על ידי המשוררת ברטה קראוס-רוזן (Berta kraus rosen) שגם הלחינה אותם. ב-1978 פורסם ספר שירים שלה מטרזינשטט בשוודיה עלי ידי בנה הנוש (גם האב שרד. השירים שנמצאו נשלחו אליו ואל בנו על ידי שורדים). ב-1991 הוא יצא לאור בגרמניה וזכה לפרסום נרחב.\nהמהדורה החדשה מציבה את הטקסטים בעברית ובגרמנית זה לצד זה\nלאחר ששמה התבסס כמשוררת של שירי שואה (אם כי אין עדיין ערך על שמה בויקיפדיה בעברית), הוצאתו מחדש של ״מנדל רוזנבוש״, שנכתב לפני השואה ולפני עליית המשטר הנאצי, תורם נדבך נוסף בבניית שמה ככותבת רבגונית לילדים. אגדותיה של אילזה משתייכות לסוגה פופולרית בזמנו של אגדות לילדים יהודים בשפה הגרמנית, שכותביה, כגון לודוויג שטראוס, אירמה זינגר, זיגפריד אבלס והרלינגר עצמה, כמעט נשכחו. כתביהם מהווים קורפוס - שטרם שוחזר במלואו - שמיוחסת לו חשיבות גדולה בקרב חוגי חקר הספרות והתרבות מכמה טעמים, בהם כוחו לספר לנו על אופן התפתחות התרבות היהודית האירופית לפני השואה ואפילו על ההשפעה של הספרות היהודית גרמנית לילדים על העברית המודרנית (רבים מאותם ספרים תורגמו עוד בשעתם לעברית).\nדרך האגדות של אילזה לומד הקורא על אורחותיה, שאיפותיה ואמונותיה של קהילה שהיתה ואיננה עוד. בולט בהן האידיאל שאנשים יכולים להשתנות לטובה, ומי שעושה מעשים טובים יוצא נשכר מהם, גם אם הסיבה למעשה היא לא תמיד רצון טוב.\nהספר כולל אחד עשר איורים של האמן הטורקי ברלינאי אזגור ארקור מורודר, אחרית דבר (בגרמנית) על אילזה ובר הרלינגר, פועלה ויצירותיה מאת חוקרת ספרות הילדים ד״ר אנגרט פולפל, ולקט ביקורות ספרותיות שפורסמו עם צאת המהדורה הראשונה בעיתונים שונים במרחב הדובר גרמנית.\nאחד האיורים של האמן הטורקי ברלינאי אזגור ארקור מורודר\nככל שהקריאה בספר מתקדמת, נדמה שכך גם הסיפורים נעשים מורכבים יותר, ותואמים לילדים גדולים יותר. למרות השנים שחלפו והתמורות שחלו עימן, בשל הכתיבה הקומית והמסרים החברתיים האוניברסליים, הקריאה בספר תעניין לא רק חוקרי ספרות, אלא גם ילדים - בעיקר בשילוב הקראה מודרכת של מבוגר.\nעריכת תרגום עברי: רחל גלוקמן\nאת הספר ניתן להשיג:\n\nבכל חנות ספרים באמצעות מספר ISBN 978-3-946392-16-3\nישירות דרך הוצאת הספרים\nבאתר שהוא לא אמזון\nבאמזון" }, { "title": "יומן קורונה ברלין: ״שחררתי את עצמי מציוּת להנחיות ומפחדים לבריאות שלי ושל היקרים לי״", "date_published": "2026-10-08T17:54:07.680Z", "id": "https://www.spitzmag.de//magazine/covidiary-55/", "url": "https://www.spitzmag.de//magazine/covidiary-55/", "content_html": "מי אני, מאיזו שנה אני בברלין ומה אני עושה בעיר?\nאני עומר קורן, הגעתי לעיר במאי 2008 כשף קונדיטור מנוסה, בידיעה שזה הדבר שאמשיך לעשות גם בברלין. באתי לכאן בעיקרון כדי לנוח שנה שנתיים מהמירוץ המתיש לקריירה בתל אביב ופשוט להתפרנס בשקט ממה שאני יודע ואוהב. אבל כדרכה של הגירה היא מציבה אותך לעתים קרובות מול מכשולים ואתגרים שלפעמים מתגלים כצמתים והזדמנויות. כך שאתה מוצא את עצמך נאלץ, או אולי מקבל הזדמנות, לחשב מסלול מחדש. אני בחרתי כעבור כמה שנים לשנות כיוון לחלוטין והלכתי ללמוד חינוך לגיל הרך, וכבר שבע שנים שאני גנן מוסמך בגן ילדים יהודי במערב העיר.\nאיך משבר הקורונה משפיע עליך ברמה האישית?\nבאופן פרדוקסלי ברמה האישית די הרווחתי מהמשבר הזה. זכיתי למנוחה שבדיעבד הייתי מאוד זקוק לה. העיתונים והחדשות עוסקים רק בזה. בשיחות עם חברים ועם המשפחה כמעט כל מה שמדברים עליו הוא הקורונה או ההשלכות שלה, ובתוך כל זה אני מוצא את עצמי באופן מפתיע נינוח כמו שלא הייתי זמן רב. בשלב מוקדם מאוד של המשבר שיערתי שמדובר בגל של שפעת חמורה ותו לא. האמנתי שאני עד לתגובת יתר מוגזמת וחסרת פרופורציות של התקשורת והשלטונות שנרעשות מווירוס שפעת. הדבר שהייתי זקוק לו הוא קולות נוספים שיאמתו את תחושת הבטן שלי במספרים, נימוקים והוכחות, ולשמחתי מצאתי כאלה. המוכר ביניהם, לכל הפחות עבורנו הישראלים, הוא פרופסור יורם לס, ואחריו מצאתי גם אחרים שאיששו את התחושה שלי. כך, על אף עוצמת ההפחדות שעלתה מיום ליום ורגולציות חדשות שניחתו בקצב מסחרר, חשתי עצמי אז ועדיין, משוחרר: מציות להנחיות, מפחדים לבריאות שלי ומחששות לבריאותם של היקרים לי. לשמחתי על אף שהגנים נסגרו המשכורת שלי לא נפגעה. כך, בחופשה שנכפתה עלי מהעבודה, מצאתי את עצמי חופשי מדאגות ולא נותר לי אלא להפיק את המרב מהמצב הקיים. ואכן הפקתי: מפגשים רבים עם חברים, ארוחות נהדרות, טיולים רגליים וטיולי אופניים ברחבי ברלין האביבית. בניתי לי שגרת יום נעימה משוחררת מאילוצים, לחץ ועייפות. נוצר פער אדיר בין הפריחה האישית שלי ומילוי המצברים, לבין תחושת סוף העולם שמהלכת בחוץ. באמת פער לא פשוט - אך מסתבר שאפשרי. אני מודע לכך שאני פריווילגי ובר-מזל ביחס למשבר הנוכחי ולו רק בשל העובדה שאני בריא וחף מדאגות לעתידי הכלכלי. יחד עם זאת, אני לא חושב שמדובר במצב כה ייחודי, שכן כמו במצבים קשים אחרים גם כאן קיימת בחירה איך להתייחס למצב נתון וכיצד לקרוא את המציאות.\nבבקרים האובאן עדיין ריקה, זה בין נעים למפחיד\nאיך משבר הקורונה משפיע עליך ברמה המקצועית?\nמעבר לחופשה שציינתי, התארגנו מהר מאוד בגן להעביר לילדים מפגשי בוקר בזום על בסיס יומי. רוב הילדים התחברו לפורמט ,אם כי הקטנים פחות (בקבוצה שלי יש ילדים מגיל שנתיים עד שש). להבדיל מהלמידה מרחוק, תפקידם של מעגלי הבוקר המקוונים הוא שמירה על קשר מרחוק. המחשבה מאחוריהם היתה להזכיר לילדים שעל אף שהמציאות שלהם השתנתה באופן קיצוני, היא לא נעלמה. כך שדמויות משמעותיות בחייהם, הגננים שלהם - אני והקולגה שלי - והחברים שלהם מהגן עדיין נמצאים שם. בהיבט הזה המפגשים מילאו פונקציה חשובה עבור הילדים וכך למעשה שמרנו על קשר במשך ששת השבועות הראשונים.\nלפני כשבועיים חזרתי לעבוד בגן במתכונת מצומצמת (מבחינת כמות הילדים). קדמו לפתיחה אין ספור דיונים, הנחיות והגבלות לאופן שבו נעבוד עם הילדים. היבט נוסף של החזרה לגן היה החשש מתקופת הסתגלות קשה שהילדים יצטרכו לעבור אחרי הזמן הרב שבו היו בבית. כבר בשעות הראשונות לפתיחה רוב החששות התבדו. היה כיף גדול לפגוש מחדש את הילדים ולראות באיזו שמחה הם מגיעים לגן. המסקנה היא כי על אף זמן האיכות שלהם עם ההורים, הצרכים החברתיים שלהם לבני גילם חזקים לא פחות. מבחינת מגבלות הקורונה, הסתבר שמעט מאוד מההנחיות שתוכננו מראש ניתן ליישם ולאכוף: ילד שנופל ובוכה צריך שייקחו אותו על הידיים ויחבקו אותו, ילדים לא מסוגלים להפנים ולשמור מרחק מהחברים שלהם שאותם הם כל כך חיכו לפגוש, ולעבוד עם ילדים חבוש מסיכה וכפפות זה פשוט לא לעניין. אני לא מרגיש ש״נשלחתי לקו האש״ או שאני מפקיר את בריאותי - חזרתי לעבוד כי אני מאמין ומשוכנע שזה הדבר הנכון לעשות. לא מדובר מבחינתי באקט קפיטליסטי שמאפשר להורים לחזור לעבודה (כפי שחלק טוענים), אלא על בחירה מושכלת של חברה תאבת חיים, על החלטה מובנית שהיא נכונה מבחינה בריאותית, חינוכית וחברתית, הן עבור הילדים והן עבורנו המבוגרים.\nחזרנו לסוג של שגרה בגן\nמה הדבר הכי מבאס שהתבטל לך בגלל המשבר?\nהייתי אמור להיות עכשיו בארץ. השבוע מלאו שנה לפטירתו של אבי. התכוונו לציין את היום הזה באופן מיוחד. אבי היה בשלן נלהב ואיש של טבע וטיולים. תכננו לערוך פיקניק לזכרו ביער עם המשפחה המורחבת וחברים. כמובן שבשל המצב שום דבר מזה לא יצא לפועל. לציין את היום הזה כאן בלי המשפחה זה מאוד מעציב עבורי. אני חי בשלום עם המרחק וטיב הקשר שאני והמשפחה בארץ מקיימים לאורך השנים שלי בברלין, אבל ביום כזה אין שום תחליף לשהות הפיזית איתם.\nמה מבין הדברים שאי אפשר לעשות עכשיו בברלין הכי חסר לך?\nאני מחכה מאוד למסעדות ולברים שייפתחו כבר. כל שירותי הטייק אוויי ממלאים בעיניי פונקציה בסיסית של סיפוק רעב, מענה ראוי ל״אין לי כוח לבשל היום״ או ״אין מצב שאני עומד בתור לסופר עכשיו״. משלוחים זה דבר מצוין כשלעצמו, אבל כל חוויית המפגש, החברה, האכילה, האווירה וההתענגות על האוכל לא יכולים להתקיים באמת עם קופסאות פלסטיק על ספסל בפארק.\nהכי כיף זה שהמקצוע הקודם והנוכחי שלי מצטלבים\nמה בברלין הכי עושה לך טוב בימים אלה?\nטוב, אני בכל זאת קונדיטור בדימוס, אז ממש כיף לי לבשל ולאפות - דברים שלמי יש כוח אליהם ביומיום. אני מאוד מבסוט על עצמי שהצלחתי להתמיד עם אפליקציית ספורט בבית ועל אף הבישולים לא לעלות במשקל. וכמובן גם האביב: ברלין ירוקה ופורחת והברלינאים מגלים סממנים של נהנתנות עם כל קרן שמש שפורצת ומתמסרים אליה בהנאה על גדות התעלה והפארקים עם מוזיקה ובירה ביד. כשברלין מתנהגת ככה - נינוחה, חביבה, ירוקה ומתמסרת - קל לי מאוד להיזכר למה התאהבתי בה לפני 12 שנה.\nהאם גילית או הבנת טוב יותר משהו על ברלין, גרמניה, הגירה באמצעות/בזכות/בגלל המשבר?\nהיה מעניין לבדוק עוד פעם את היחסים בין הגרמנים לתקנות וחוקים. עושה רושם שהפעם ההגבלות דווקא השרו סוג של נינוחות. נוצרה מסגרת שגם השלטון וגם האזרחים יודעים להתנהל בתוכה והיא אפילו השאירה מרווח סביר לאלה שלא צייתו לכללים, כמוני למשל. ההשוואה לישראל מתבקשת. מדינת הבלגן ממנה אנחנו באים הצטיירה לאורך כל המשבר היסטרית ומיוזעת. דווקא שם הכללים יצרו לחץ - אלה היו כללים הרבה יותר נוקשים בלי מרווח תמרון, ניכר חוסר יכולת להתמודד עם הגבלות חלקיות ושלטון עם רצועה מאוד קצרה. בקיצור, הרגיש לי שוב נכון לגור כאן וכפרה על אנגלה מרקל.\nעל אף כל האמור, כשאני יושב באובאן אני מציית להנחיות, כי מי רוצה מבטים נוזפים על הבוקר\nהמלצות (מכל סוג) לתקופה הזאת?\nהמלצה כללית שלי היא לפתח הקשבה ביקורתית, במיוחד כשכולם מדברים בקול אחיד לנסות לחפש את הקול האחר השונה. לא ייתכן שכל העולם מיישר קו ,זה לבדו אמור לסמן לנו שמשהו דפוק פה. בסופו של דבר כולנו מיישמים אופן פעולה שהועתק מסין הלא דמוקרטית והתווה דרך לשאר העולם לאופן שבו יש להתמודד עם משבר. נורמות טוטליטריות גלשו לכיוון המיינסטרים בהסכמתנו. אני חושב שביום שאחרי הקורונה זה הדבר שנצטרך להתמודד אתו ,זה ומשבר האקלים, שהוא זה שיחסל אותנו באמת, לא בכאילו כמו הקורונה.\nיומן קורונה ברלין" }, { "title": "יומן קורונה ברלין: ״למרבה האירוניה, זו אחת התקופות המיוחדות והכיפיות בחיי״", "date_published": "2026-10-08T17:54:07.680Z", "id": "https://www.spitzmag.de//magazine/covidiary-49/", "url": "https://www.spitzmag.de//magazine/covidiary-49/", "content_html": "מי אני, מאיזו שנה אני בברלין ומה אני עושה בעיר?\nיסמין גרא, הגעתי לברלין לפני שלוש שנים עם בן הזוג שלי, תומר. קיבלתי מלגה נדיבה לסיום המאסטר בחקר סכסוכים פה, וכשהגענו ראינו כי טוב והחלטנו להישאר. משבר הקורונה תפס אותי בתקופה של מהפכות אישיות ומקצועיות בחיים: לאחרונה סיימתי תפקיד כמנהלת צוות יישוב סכסוכים בחברה גדולה מאוד בברלין והפניתי את תשומת הלב המקצועית שלי לפרויקט שהוא בייבי שלי כבר כמעט שנה - מתן כלים לנשים לשאת ולתת עבור עצמן בצורה טובה יותר, ובכלל עידודן להיכנס יותר לעולם המשא ומתן ולשפר את כישוריהן בתחום. אני מעבירה סדנאות שמלוות בבלוג, ונותנת ייעוץ אחת על אחת. אני נמצאת גם בעיצומו של הריון ראשון, חוויה שלמה של מציאות משתנה ולמידה עצמית, ולקראת היציאה לחופשת לידה מתעסקת הרבה בדואליות הזו של להפוך לאמא ולעצמאית, ואיך אפשר לשלב את כל הזהויות האלה שמתפתחות בו זמנית.\nאיך משבר הקורונה משפיע עלייך ברמה האישית?\nלמרבה האירוניה המשבר הזה, שלצערי גורם סבל וכאב לכל כך הרבה אנשים במישור האישי והמקצועי, הוא אחת התקופות המיוחדות והכיפיות בחיי. זה שאני ותומר עובדים מהבית שינה לגמרי את הדינמיקה, אנחנו חווים אחד את השנייה מחדש כמשפחה, מבלים זמן ומקבלים החלטות לגבי העתיד ביחד. זו מן תקופת התכנסות - יש לי את הפנאי לקבוע לעצמי את הלו״ז, לפתח את העסק, להקשיב לגוף שלי ולתת את כל תשומת הלב הראויה לשינויים המטורפים שהוא חווה. תומר חווה איתי את ההריון מקרוב. הוא אנליסט בהיי-טק פיננסי ואני כמנהלת צוות, באיזה עולם היינו מצליחים למצוא זמן לקום בבוקר ולעשות פילאטיס-הריון ביחד לפני חצי שנה?\nגם כאמא לעתיד זה מרגיש לי תקופת מבחן רצינית - מה זה אומר לגבי העולם שאליו את מביאה את הבן שלך, ואיפה האחריות שלך לוודא שהמסקנות לגבי אחריות חברתית, קיימותיות ופוליטית מיושמות בצורה שתייצר לו עולם ראוי למחייה.\nשגרה חדשה של עבודה מהבית (עוד מתחילת הסגר)\nאיך משבר הקורונה משפיע עלייך ברמה המקצועית?\nעוד לפני המשבר, ידעתי שהמעבר מסביבה משרדית ומסגרת למצב שבו אני קובעת את סדר היום והיעדים לעצמי יהיה מאתגר. אני בן אדם שאוהב את האינטראקציה האנושית**,** ואת הקצב המהיר והאקשן שמגיעים עם עבודה מהסוג שבה עבדתי. גם התחום החדש שלי הוא מאוד פרונטלי בטבעו - סדנאות, מפגשים, הקשר הבין-אישי הוא קריטי. נאלצתי לבטל הרבה סדנאות והגעה לכמה כנסים, דווקא בתקופה שהפרויקט מתחיל להצמיח כנפיים. לשמחתי, האדפטציה לוובינרים קרתה מהר וחלק, ואפילו יצרה הזדמנויות חדשות. בוובינרים עד כה השתתפו נשים מרחבי גרמניה, שווייץ, הולנד, ישראל, צרפת, בריטניה, ארה״ב, פורטוגל, איטליה - התחושה היא שמעז לגמרי יצא מתוק.\nמה הדבר הכי מבאס שהתבטל לך בגלל המשבר?\nאחותי הצעירה מתוכננת לעבור לאירופה כדי ללמוד רפואה, וקבענו שתגיע לברלין ונעשה רואוד-טריפ לפראג ביחד כסוג של בילוי אחיות אחרון לפני הלידה. כמובן שבגלל המשבר התוכנית התבטלה, שזה מבאס מאוד. בכלל, אני בן אדם שתמיד על קוצים לטייל ולראות עולם וזה שזה לא מתאפשר כרגע, במיוחד כשברור שאחרי הלידה נאט את הקצב בכל מקרה, זה קשה. אבל אם כבר בקיימות עסקינן, כמות הטיסות המרובה היא באמת חטא קדמון שקשה לי להיגמל ממנו, אז אולי גם זה לטובה.\nאהבה בימי קורונה\nמה מבין הדברים שאי אפשר לעשות עכשיו בברלין הכי חסר לך?\nקשה לי ההימנעות מהתקהלויות על סוגיה, זה שצריך להנדס כל מפגש עם חברים (פיתחנו כבר טקטיקות איך להימצא באותו הפארק באותו הזמן, אבל לשמור על מספיק מרחק כדי לעמוד בהנחיות). יש לנו חברים שהביאו ילדים לאחרונה, וזה מוזר שאי אפשר לנשנש אותם ולהקיף אותם בחום כמו שרוצים. את בדיקת האולטרסאונד האחרונה תומר נאלץ לראות בווידאו מהטלפון כי לא איפשרו לו להיכנס. חוסר הקירבה לא טבעי לי, ואני אשמח כשהוא יהיה מאחורינו.\nמה בברלין הכי עושה לך טוב בימים אלה?\nברלין מהממת בתקופה הזו, אנחנו יוצאים להליכות וריצות והרחובות כל כך יפים ורגועים. הגענו למצב שעשרה אנשים על הרחוב מרגיש לנו עמוס אז אנחנו דואגים לצאת מוקדם בבוקר, כשהאוויר טרי ואין רעש, רק פריחה יפהפייה ואנשים בודדים עם עגלה או כוס קפה רב-פעמית פה ושם.\nנהנים מרחובות ברלין הריקים\nהאם גילית או הבנת טוב יותר משהו על ברלין/גרמניה/הגירה באמצעות/בזכות/בגלל המשבר?\nבדרך כלל אני מאוד ביקורתית לגבי הלך הרוח הברלינאי\\גרמני. אני צוחקת לא מעט על הנוקשות והראש-בקיר, שמרגישים לי הרבה פעמים חסרי היגיון, ומתחברת הרבה יותר לגמישות והחום הישראליים. אבל מבחינת התנהלות מול משבר הקורונה אני נאלצת לאכול את הכובע - האחריות שגילתה ההנהגה הפוליטית פה, ההירתמות של האוכלוסייה, והאיזון בין שמירה על זכויות פרט ורווחת האזרחים מחד, וצמצום נזקי המגיפה מנגד מרשים מאוד. הדגש הוא בעיקר על ההנהגה הפוליטית ומקבלי ההחלטות, כי גם בארץ בעיניי האזרחים נרתמו בצורה יוצאת מן הכלל ונחשפתי לסיפורים מרגשים, אבל נדמה שהם משלמים מחיר גבוה הרבה יותר, ולא תמיד מוצדק, וזה כואב לראות.\nהמלצות (מכל סוג) לתקופה הזאת?\nבמידת האפשר, להשתדל למקסם אינפורמציה ולמזער פאניקה וחרדות, הן באמת לא מועילות לכלום. בהינתן שהמצב כבר פה, נראה לי עדיף לחפש את ההזדמנויות שבו ולשמור על פרופורציות מאשר לשקוע בחרדות קיומיות.\nיומן קורונה ברלין" }, { "title": "יומן קורונה ברלין: ״חסרים לי רעשי העיר - מכוניות, אופנועים, אנשים שמסתובבים בלילה״", "date_published": "2026-10-08T17:54:07.680Z", "id": "https://www.spitzmag.de//magazine/covidiary-35/", "url": "https://www.spitzmag.de//magazine/covidiary-35/", "content_html": "מי אני, ממתי אני בברלין ומה אני עושה בעיר?\nדורון שניצר נשוי לליאור, חי בברלין מזה שבע שנים ועוסק בהצלת מידע ובתיקון, בנייה, Upcycling ומכירה של מחשבי אפל.\nאיך משבר הקורונה משפיע עליך ברמה האישית?\nברמה האישית אני מבין ומסכים עם ההסגר, אבל הריחוק מהמשפחה בארץ ואי היכולת לנסוע לבקר ולהיות עם האנשים שאתה אוהב היא קשה. חסרים לי מאוד רעשי העיר ה״טבעיים״ מסביב (כן, מכוניות, אופנועים, אנשים שמסתובבים בלילה אחרי ובדרך לבילוי). האופציה לצאת לטיול אופנועים עם חברים בסופ״ש. בסופו של דבר זה משהו שלא חווינו עד כה ובשאיפה שנביט לאחור בעתיד וניזכר בכמה דברים חיוביים שלמדנו וחווינו בזכות המשבר.\nאם אין חדר כושר\nאיך משבר הקורונה משפיע עליך ברמה המקצועית?\nכשהסתמן שרוב שוק העבודה עובר להום אופיס צפינו שהביקוש לשירות יגדל ואנשים יזדקקו לשירות תיקונים מהיר ויעיל. קיבלנו החלטה להישאר פתוחים במתכונת מצומצמת כדי עדיין לספק מענה לאנשים ובאותו הזמן לצמצם את החשיפה של הצוות לנגיף. וכך מצאנו את עצמנו משרתים לקוחות דרך הסורגים בדלת החנות כשאנחנו עוטים מסכות וכפפות ונראים כמו וולטר וייט וג’סי פינקמן (שובר שורות).\nמה הדבר הכי מבאס שהתבטל לך בגלל המשבר?\nהמשפחות שלנו היו אמורות להגיע לבלות איתנו את ליל הסדר בפעם הראשונה מזה שבע שנים אבל הגורל רצה אחרת, וגם ביטול שורה של הופעות חיות שחיכינו להן בקוצר רוח (Rage Against The Machine ,Faith No More ,Bjork ועוד).\nתספורת לשכנה במשבר\nמה מבין הדברים שאי אפשר לעשות עכשיו בברלין הכי חסר לך?\nלשבת עם חברים לבירה בפאב השכונתי ולתקלט במסיבות.\nמה בברלין הכי עושה לך טוב בימים אלה?\nלגלות שברלין האהובה מצליחה לשמור על הצביון המיוחד הבועט והצבעוני שלה גם בעתות משבר.\nבחנות\nהאם גילית או הבנת טוב יותר משהו על ברלין/גרמניה/הגירה באמצעות/בזכות/בגלל המשבר?\nבהחלט! ההיערכות של מערכת הבריאות היא מעולה, העזרה הכלכלית שהמדינה הציעה לתושבים שאין שני לה, יש הרגשה שהמדינה אשכרה נותנת גב לתושבים.\nהמלצות (מכל סוג) לתקופה הזאת?\nלהיות חיוביים, לקרוא את הספרים שנמצאים ב-wish list שלנו כבר הרבה זמן ולא הספקנו כי ״לא היה זמן״, לבשל בבית במקום להזמין ולנסות ליהנות מהשקט.\nיומן קורונה ברלין" }, { "title": "יומן קורונה ברלין: ״הכי קשה היה לא להגיע לאזכרה של אחותי״", "date_published": "2026-10-08T17:54:07.680Z", "id": "https://www.spitzmag.de//magazine/covidiary-25/", "url": "https://www.spitzmag.de//magazine/covidiary-25/", "content_html": "מי אני, מאיזו שנה אני בברלין ומה אני עושה בעיר?\nשמי אינגריד בן סעדון, אני חיה בברלין כחמש שנים וחצי. לפני כארבע שנים פתחתי עסק לעיצוב שיער ואיפור, ולאחרונה הרחבתי אותו גם לייבוא החלקות לברלין.\nאיך משבר הקורונה משפיע עלייך ברמה האישית?\nקשה מאוד להפריד את השפעות המשבר מבחינה אישית ומקצועית. העסק שלי זה אני. זו התשוקה והאהבה, הנתינה והסיפוק, שמשפיעים עלי גם ברמה הרגשית. אם אנסה בכל זאת להפריד, אז ברמה האישית אני אוהבת מאוד את השקט והרוגע. האטה בקצב של כולם, האטה בלחצים. האטה שהביאה מרווח להכניס הרבה דברים טובים לחיי ולשגרה. עם הזמן הגיע סדר בניירות, סדר במחשבות, אני מקבלת פרספקטיבה שבונה לי ביטחון, אני מגיעה להרהורים ותובנות שאולי יוציאו אותי חזקה יותר.\nשקט ורוגע\nאיך משבר הקורונה משפיע עלייך ברמה המקצועית?\nקודם כל יש סטרס! בעיקר כלכלי, כמו אצל כולם. תשלומים שלא קיבלתי, ואני לא יודעת אם ומתי יגיעו, חוסר הבהירות לגבי המענקים, מה בדיוק הם מכסים?.. אבל בשורה התחתונה, נראה לי שאני מחזיקה בסדר. אין לי הכוונה אם הניהול העסקי שלי הוא בסדר, אבל עצם העובדה שאני לא קורסת בונה לי קצת ביטחון, ואולי יום אחד אחליף את תחושות האשם בטפיחה על השכם.\nאז בזמן שלא עבדתי, עבדתי! ובין לבין השתדלתי ללמוד, לעשות דברים שעושים לי טוב, לחקור קצת כיוונים חדשים, כל דבר שיכול לקדם אותי (כולל לנוח!) וזה היה מדהים.\nהיום (שני) חזרתי לעבוד רשמית (לא אשקר, הסנפתי קצת ריחות של חומרים בזמן שלא עבדתי), נהניתי מהאינטראקציה עם הלקוחות, מהחיוך שלהן כשהן מסתכלות במראה בסוף הטיפול. הייתי קצת לחוצה לרסס חומר מחטא בין לבין ועל כל דבר שיכולתי לחשוב עליו. אני מרגישה אחריות לא להפיץ את זה שלא נקרא בשמו, וגם לתת ללקוחות להרגיש ביטחון ונינוחות. עם הזמן הכל ייפול במקומו, ואני מקווה שאצליח לשמר את הקצב שנכנסתי אליו ואת האיזון בין העבודה המעשית, המשימות והחיים.\nההפקה האחרונה שהספקתי לעשות לפני שנכנסו מגבלות הקורונה\nמה הדבר הכי מבאס שהתבטל לך בגלל המשבר?\nהביטול הכי נוראי שקרה כולל גם וידוי שלא פתחתי עד עכשיו בפני הרבה אוזניים: בוטלה לי נסיעה לארץ שמטרתה להגיע לאזכרה של אחותי הגדולה נעמה זכרונה לברכה. זה קרה לפני חמש שנים, קצת אחרי המעבר לברלין. נעמה חגגה את ה-30 שלה מעט לפני מה שקרה. היום אני בת 31, וזה מרגיש מוזר, ועצוב. עוד לפני שעיכלתי את עומס הרגשות, בוטלה האזכרה גם בארץ.\nכל שנה הייתי מתנחמת לראות את אלה שהגיעו. שעצרו את חייהם, לאן שלא התקדמו, וטרחו להגיע. נעים לי שלא שוכחים אותה, ושהיא עדיין בלבם של המון אנשים. במהלך הביקור תמיד הרגשתי שאני חייבת להיות שם בשביל אמא שלי, לתמוך ולשמח עד כמה שאפשר כדי לעבור את הימים השחורים האלה. עכשיו אני מחכה לטיסות שישימו קץ לגעגועים.\nמה מבין הדברים שאי אפשר לעשות עכשיו בברלין הכי חסר לך?\nלא הרבה. אני נהנית מהשקט ומהבית שלי. אנחנו חווים תקופת משבר עולמי שמביאה המון דברים חדשים. אני אוהבת לדעת שהטבע נושם עכשיו, ושאולי זה יביא לפתרונות ריאליים ויעילים שהטבע יאהב. יש תחושה ששינויים יבואו, אני מקווה שיהיו שינויים טובים.\nחלמתי בלילה על איפור כזה\nמה בברלין הכי עושה לך טוב בימים אלה?\nאני חושבת שרמת הנינוחות, במידה מסוימת, האפשרות ליהנות מ״מיני טבע״ בעיר והשקט בחוץ שהמשבר הביא איתו מתחברים לשקט הפנימי היחסי שהגעתי אליו.\nהאם גילית או הבנת טוב יותר משהו על ברלין/גרמניה/הגירה באמצעות/בזכות/בגלל המשבר?\nשמחתי להיות בגרמניה ובברלין בפרט במהלך המשבר. אני חושבת שלכל מי שקורא חדשות זה ברור למה.\nהבנתי את החשיבות של הרוגע הנפשי, ומשמעויות הלחץ הקבוע שבו אני נמצאת מתחת למעטה של ״הכל בסדר״. הבנתי שאני צריכה יותר זמן לדברים מסוימים, ואצטרך לדאוג לבאלאנס יותר הגיוני.\nגיליתי שהפרח המפוקסל על המצעים שלי קיים במציאות\nהמלצות (מכל סוג) לתקופה הזאת?\nנכון שכולם אומרים תעשו ככה, תעשו ככה… לה לה לה… ובכן רוב חיי הבוגרים השתדלתי להבין את הסיטואציה שבה אני נמצאת. הכי קל לראות קודם מה אני לא יכולה לעשות ומה אין לי. אחרי שכל התסכול יוצא, שווה לשאול מה יש לי? ומה אני כן יכולה לעשות? וכשחוקרים את השאלות האלה מוצאים עוד רעיונות, ואולי אפשר לחבר רעיונות, או למצוא עוד דרך לאותו הרעיון. אני גם פותרת בעיות בקו המחשבה הזה. ״מה אני יכולה לעשות?״ - כשאלה מובילה לשליטה במצב.\nיומן קורונה ברלין" }, { "title": "יומן קורונה ברלין: ״אני נהנה קצת מהאדישות הגרמנית, בלעדיה אולי הייתי בהיסטריה״", "date_published": "2026-10-08T17:54:07.680Z", "id": "https://www.spitzmag.de//magazine/covidiary-14/", "url": "https://www.spitzmag.de//magazine/covidiary-14/", "content_html": "מי אני, ממתי אני בברלין ומה אני עושה בעיר?\nאני עמית, בן 37, ג׳ינג׳י, בעיר כבר ארבע שנים, מתוכן בשנה וקצת האחרונות נשוי להולגר. אני עובד בצלאנדו בתור מנהל קמפיינים, לפני כן עבדתי בפיתוח עסקי של סטארטאפים ובטיולים של נדב. אני די אוהב את העיר, במיוחד בקיץ. שלא בימי קורונה, אפשר למצוא אותי בדרך כלל עם חברים, במסעדות שלא אכלתי בהן עדיין, בברים כיפיים (מרגריטה כוסברה זה החיים), באירועי תרבות מדליקים שהחברים/ הולגר לוקחים אותי, בקבוצת פלייבק, במכון כושר (או שזה לפחות מה שאני מספר לעצמי), ולא פחות חשוב - על הספה.\nאיך משבר הקורונה משפיע עליך ברמה האישית?\nאני מנסה לקחת את כל העניין באופטימיות וזה מצליח, רוב הזמן. הצד החיובי הוא שאני חושב שהקורונה ביטלה לנו את חווית ה- FOMO ולכן נוצרה לנו עוד שנייה לנשום. כמו כולם, בהתחלה נבהלתי מאוד ועכשיו קצת פחות. כרגע אני מתרכז בלנסות ליהנות מהזמן, ללמוד דברים חדשים שסתם בא לי, גם בלי מטרה בסופם. אני עושה לדוגמה קורס עמידת ידיים ולומד פייתון. פה, אגב, המלצה חמה על הקורסים החינמיים של משרד העבודה בישראל, ציפיתי למעפן (סליחה) והקורס מעולה ממש (אוכלת את הכובע). גם השהייה כמעט נון סטופ עם הולגר מתגלה כמתנה ענקית (בעיקר תודות לו) וזה עושה לנו טוב לזוגיות (היי ״לאישה״).\nמבשלים ונהנים (ותודה לעז תלם, נוף עתאמנה אסמעיל ולייזה פאנלים - הבלוגרים הפייבוריטים שלנו)\nאיך משבר הקורונה משפיע עליך ברמה המקצועית?\nבצלאנדו עובדים מהבית כבר כמה שבועות וזה מצליח, רוב הזמן, או עד שנמס המוח מרוב שעות המסך. בתור אחד שאוהב מאוד לעבוד עם אנשים ובסביבה דינמית וקצב גבוה, היה לי קצת קשה בהתחלה עם הריחוק, הקצב השונה והפגישות הווירטואליות. אני חושב שעכשיו כבר התרגלתי. הדבר היחיד שמפריע לי הוא שאין לי מספיק ציוד מתאים בשביל לעבוד מהבית - נשבר לי התחת, ליטרלי. אני יושב על כיסא מפינת האוכל שמעולם לא ציפה שיישבו עליו כל כך הרבה שעות ביום. אבל מה, לפחות אני יוצא רזה בזום, ועם זה אי אפשר להתווכח.\nמה הדבר הכי מבאס שהתבטל לך בגלל המשבר?\nהיינו אמורים לטוס לארץ לבקר את סבתוש וכל המשפחה באילת ולספוג קצת שמש על הדרך. ממש שבוע לפני הטיסה הודיעו שסוגרים את הגבולות וחובת בידוד למגיעים, אז הנסיעה התבטלה. הזמנו כרטיסים לארץ גם ליוני, למצעד בתל אביב, שהוא באמת המצעד הכי מרים ושמח בעולם, אבל אני מפנים שגם הנסיעה הזאת לא תקרה (המצעד כבר נדחה בינתיים לסוף אוגוסט), אבל נשאר אופטימי - אולי עד אוגוסט הדברים ישתנו ועפרה תעלה, או לפחות דיגיטלית (לסטרייטיות: עפרה = דיג’יי Offer Nissim, המרימה הלאומית).\nאת הבעל הכי חתיך בגרמניה מצאתי לי\nמה מבין הדברים שאי אפשר לעשות עכשיו בברלין הכי חסר לך?\nאם כל הסיפור היה קורה בחורף, הייתי כותב רשימה מאוד ארוכה. בגלל שאנחנו באביב וכל כך יפה וכיף בחוץ, אז הגעגוע למועדונים, מוזיאונים וכל שאר המקומות הסגורים קצת פחות מציק. אני מניח שאני מתגעגע קצת להמולה, לראות אנשים, לאנרגיה הזאת שבדרך כלל מאפיינת את העיר, למוזיקה מהשפאטים ואולי אפילו קצת לנזיפות. משהתחילה הקורונה מרגיש שצריכים להיות שמחים נורא בשקט.\nמה בברלין הכי עושה לך טוב בימים אלה?\nמאז שהתחיל כל העניין, המטבח שלי לא נח לרגע. אני ועוד חבר שהוא גם שכן מוצאים כל שבוע כל מיני דברים שבא לנו וכל פעם מתעלים על עצמנו (לפחות לדעתנו ולדעת הולגר, שממש אוהב לאכול). הכנו בינתיים מיני לחמים וסלטים, סביח, אוכל של מאמות, קצת אוכל אסיאתי, צרפתי, ואנחנו מגלים עכשיו את עולם החמוצים הביתיים (אמהות מחמיצות).\nחוצמזה, אני מגלה מחדש את האופניים שנחו במרתף כל החורף (אני באמת לא מבין את הגיבורים שרוכבים פה בחורף) וממש מאפשרים להכיר את העיר מזוית שעד כה לא הייתי רגיל (מנוי BVG גאה!). הצלחתי אפילו לנסוע מהבית שלי בשנברג עד לפרידריכסהיין (וחזרה!) לא ללכת לגמרי לאיבוד.\nעוד דבר שעושה נעים בלב בתקופה האחרונה זו הקהילה הישראלית פה בעיר. מרגיש שיש הרבה נכונות ואנרגיות טובות לעזור אחד לשני. סיפור אמיתי: נתקעתי בלי קפה שחור שבלעדיו בוקר הוא לא בוקר, שאלתי באחת הקבוצות וההיענות היתה פשוט מדהימה (אם מישהו נתקע בלי, דברו איתי).\nבמשרד הריק\nהאם גילית או הבנת טוב יותר משהו על ברלין/גרמניה/הגירה באמצעות/בזכות/בגלל המשבר?\nסחתיין לאנגלה מרקל והממשלה הגרמנית על הטיפול בכל המשבר. אני יודע שלא כולם יסכימו, אבל אני עד לנקודה זאת סופר מרוצה. אני גם נהנה קצת מה״אדישות הגרמנית״ שבהרבה מקומות מאזנת אותי, כי בנסיבות אחרות הייתי יכול למצוא את עצמי הרבה יותר היסטרי במצב הזה.\nבפריזמה היותר רחבה של ההגירה, גיליתי שמאוד לא קל לי להיות רחוק מהארץ בזמן משבר. זה לא שהייתי רוצה להיות שם עכשיו, אבל המצב הנוכחי מבטל את האפשרות המרגיעה פשוט להופיע בבית של ההורים או החברים בארץ (מי ישמע, כאילו לפני הקורונה קפצתי לארץ כל פעם שנגמרה לי הטחינה).\nהמלצות (מכל סוג) לתקופה הזאת?\nלעשות פיפי לפני שעוזבים את הפארק, כלומר לא לדחות לדרך הביתה, כי עכשיו אין מסעדות או בתי קפה ולכן כדאי לסגור את הפינה מבעוד מועד (לקח חשוב שנלמד בדרך הקשה). ובאופן יותר כללי על התקופה המלחיצה הזאת: בלי אופטימיות זה לא יעבוד. ולכל מי שצריכ/ה עזרה בלהרים: Offer Nissim Feat. Riki Ben-Ari - Dance The Night\nיומן קורונה ברלין" }, { "title": "יומן קורונה ברלין: ״מאז שפתחנו לטייק אווי אני מרגישה איך אנשים צמאים למגע אנושי״", "date_published": "2026-10-08T17:54:07.680Z", "id": "https://www.spitzmag.de//magazine/covidiary-50/", "url": "https://www.spitzmag.de//magazine/covidiary-50/", "content_html": "מי אני, ממתי אני בברלין ומה אני עושה בעיר?\nשני אחיאל, יזמית, אוהבת אדם, פמיניסטית בנשמה. גרה בברלין מ-2014, פתחתי את המסעדה הראשונה שלי ״יפו״ ב-2016 במיטטה. את אחותה הקטנה ״שישי״ פתחתי לפני שנה וחצי בקרויצברג.\nאיך משבר הקורונה משפיע עלייך ברמה האישית?\nאני בתקופת התכנסות, זו תקופה מחוללת תמורות. המסעדות הן דם ליבי ואני חווה גלים של תחושות משתנות.\nאני המון בבית וזה חדש לי, אני בזמן קדוש עם הבן זוג שלי ומשקה צמחים ובכללי שמחה לצעוד על אדמה בשמש ולהסתפק במועט. אני קוראת המון ועושה מדיטציות, מתרגשת מהאביב ולומדת להעריך ולחדד מה חשוב לי באמת.\nאיך משבר הקורונה משפיע עלייך ברמה המקצועית?\nהכל קרה נורא מהר, זה היה מבלבל ומלווה בהמון חרדה. העובדים מאוד מאוד נלחצו, לאט לאט הבנו שעלינו להחתים אותם על טפסים כדי לקבל כסף מהממשלה. זה הרגיע את הרוחות למעט זמן, אבל כרגע ניצבת בפניי השאלה כמה זמן באמת אוכל להמשיך ככה. לצד התשלום של העובדים, שאני מקבלת חזרה רק אחרי 3-4 שבועות, יש לי המון הוצאות קבועות כמו שכירות, חשמל, גז, אינטרנט ותשלומים על ציוד שקנינו. אני אישית לא אוכל להחזיק מעמד יותר מחודש-חודשיים ככה. ב״שישי״ קיבלנו מענק, ב״יפו״ לא קיבלנו בכלל כי אנחנו מעל 20 עובדים שזה אבסורד.\nאין כל כך הפרדה בין היצירה שלי שהיא המסעדות לביני, אני מביאה את כל כולי אליהן, לעובדים, ללקוחות. כל מי שאכל, שתה, אהב, התאהב, התחתן, רקד, שמח, התרגש והוקסם מהממלכות שיצרנו כותב כמה מתגעגע וזה באמת מרגש לצד הבלבול.\nאני חושבת שעולם הגסטרונומיה יעבור מהפך רציני, חוויית האכילה בחוץ הולכת להשתנות לחלוטין. תהיה המון רגולציה, מרחק בין אנשים, חוקי היגיינה. אני כן מאמינה שבטווח הארוך השגרה תחזור למה שהיתה, אבל זה ייקח לפחות שנה להערכתי.\nספר עמוק ומעמיק שגיליתי ונותן לי תמונת מצב פילוסופית לגבי החיים שלנו ומשמעותם\nמה הדבר הכי מבאס שהתבטל לך בגלל המשבר?\nהתבטלו המון ארועים, אחד מהם הוא ארוחת ערב אקסקלוסיבית בהאנגר נטוש בשיתוף פעולה עם המגזין Cee Cee. חיכיתי לזה בכליון עיניים.\nמה מבין הדברים שאי אפשר לעשות עכשיו בברלין הכי חסר לך?\nכרגע לא חסר לי כלום, אבל מאז שפתחנו לטייק אווי אני מרגישה איך אנשים צמאים למגע אנושי, להיות ליד בני אנוש, לגעת, לחבק, לחייך.\nמה בברלין הכי עושה לך טוב בימים אלה?\nהכי נעים לי עכשיו לגלות את עצמי מחדש. התחלתי לבשל, מי שמכיר אותי יגחך בינו לבין עצמו כיוון שלפני הקורונה כל עניין הלאכול בבית ולבשל לעצמי היה נדמה כמו אגדה רחוקה.\nעם אהבת ליבי אלעד בטירגרטן. זו נראית תמונה רגילה אבל ביומיום לא הייתי מוצאת את עצמי עם פנאי רגשי ומחשבתי פשוט לרכב על אופניים לפארק\nהאם גילית או הבנת טוב יותר משהו על ברלין/גרמניה/הגירה באמצעות/בזכות/בגלל המשבר?\nאני מרגישה בת מזל להיות בברלין, ההתנהלות פה עם המצב מעוררת השראה והתפעלות בעיניי. מדברת עם חברים ומשפחה מהארץ ולבי נכמר.\nחלון הטייק אווי ב״יפו״\nהמלצות (מכל סוג) לתקופה הזאת?\nלבוא עם האהובים עליכם ביותר לקחת אוכל מחלון הטייק אווי ב״יפו״; לקרוא, ממליצה לכל אישה לקרוא את ״רצות עם זאבים״; לבשל; אני קמה כל בוקר ועושה מדיטציה בין עשר לשלושים דקות; ללכת בטבע,\nאני גיליתי את הפנינה הזאת לאחרונה שליד הבית שלי בנויקלן.\nיומן קורונה ברלין" }, { "title": "יומן קורונה ברלין: ״הגבולות הממשיים נסגרו, אבל הרבה גבולות אחרים נפתחו״", "date_published": "2026-10-08T17:54:07.680Z", "id": "https://www.spitzmag.de//magazine/covidiary-21/", "url": "https://www.spitzmag.de//magazine/covidiary-21/", "content_html": "מי אני, ממתי אני בברלין ומה אני עושה בעיר?\nאני סוֹפר ואיש אסטרטגיית תוכן דיגיטל בתחום התרבות. הגעתי לברלין בספטמבר 2019, לתקופה שאמורה היתה לארוך רק כמה חודשים עד לנסיעה מתוכננת לסמסטר בסטנפורד, קליפורניה, כסופר אורח. אלא שנסיבות משפחתיות - ואז עולמיות - טרפו את הקלפים, וכך קרה שאני בעיר כבר שמונה חודשים, בדירת הסבלט השלישית שלי. הראשונה היתה בנויקלן ליד Schillerkiez, השנייה בשנברג ב-Rote Insel, והשלישית שוב בנויקלן, קרוב מאוד לתעלה (אם אתם מכירים דירה קבועה להשכרה בנויקלן או קרויצברג החל מסוף יוני - אל תהססו לעדכן!).\nאיך משבר הקורונה משפיע עליך ברמה האישית?\nכמו כולם, הסתגרתי בבית. מצאתי את עצמי מהרהר הרבה, ומנסה לכלכל את צעדיי בעולם שלא ידעתי מה יהיו פניו בעתיד לבוא. אחד הדברים שהיה לי מוזר להתמודד איתם היה האופן המנוגד שבו פעלו הגבולות: מצד אחד נסגרו הגבולות הממשיים בין מדינה למדינה במרחב האירופי המיידי. ומצד שני, דווקא כאיש עברית החי בגולה, הרבה מאוד גבולות אחרים - לא פיזיים - נפתחו עבורי. למשל, בשבועות האחרונים השתתפתי באירועי זום שהגיעו למאות ולפעמים לאלפי צופים: גם אירועי שירה של כתב העת הו!, וגם אירוע שערכתי השבוע עם רועי חן בשם ״הכל אודות אמא״, שבו שוחחנו על אמהות בספרות ובחיים (כאן אפשר לצפות באירוע). כל זה לא היה אפשרי בתקופת שגרה.\nבתחילת הקורונה, דבר ראשון שעטתי לסופרמרקט הסורי בזוננאלה. בתור דמשקאי, היה לי ברור שצריך להתחמש באורז - או כמו שאומרים אצלנו, ריז. לשמחתי, קברניטי המקום דאגו לנו לאספקה נאה\nאיך משבר הקורונה משפיע עליך ברמה המקצועית?\nחזרתי לברלין היישר למשבר הקורונה מביקור מולדת בארץ, שבו התראיינתי על הרומן החדש שלי, ״החד-קרן״. ממש כמה ימים אחרי שהספר ראה אור, כל חנויות הספרים בארץ נסגרו, ואני חזרתי לגרמניה. הטיסה מנתב״ג לברלין היתה ריקה, הייתי צריך למצוא דירה חדשה בתוך כמה ימים, הפרנסה שלי בהקמת אסטרטגיית התוכן של אתר חדש למוזיאון ארצות המקרא בירושלים הושהתה עד הודעה חדשה. כדי לנצל את זמן ההתבודדות אני לומד בקורסרה במסלול Data Science של IBM, ועורך מחקר לרומן הבא שלי, שבמסגרתו אני קורא הרבה על גולים בריטים - הומוסקסואלים ואחרים - ששהו בברלין בתקופה רפובליקת ויימאר.\nמה הדבר הכי מבאס שהתבטל לך בגלל המשבר?\nהתבטלה לי נסיעת מולדת לישראל בחודש מאי, וזה הדבר שהכי מחמיץ את לבי מבחינה אישית, משום שהתגעגעתי מאוד למשפחה.\nצולם בשפטי השכונתי. דיוקנה של סימון דה בובואר הוא תמיד סגולה לנחמה ברגעים של משבר\nמה מבין הדברים שאי אפשר לעשות עכשיו בברלין הכי חסר לך?\nחסרים לי מאוד הברים של ברלין, ה-Neues Off cinema שבהרמנשטראסה (ראיתי לאחרונה שהם כתבו בשלט שבו מופיע בדרך כלל שם הסרט שמוצג בקולנוע: Home Alone), בריכת השחייה, וגם הנסיעה היומית ב-S-bahn. יש לי חיבה קצת מוזרה לנסיעה העילית בברלין. אני אוהב את השקט ואת הרעש שבנסיעות העירוניות האלה. זה מגרה את המחשבה, נוסך השראה אפילו, והכל בקצב איטי ונעים למדי. כמובן, טכנית אפשר לנסוע כיום, אבל אין כל כך לאן.\nמה בברלין הכי עושה לך טוב בימים אלה?\nבתחילת המשבר הלכתי לתעלה. בדיוק התחילו לפרוח אז עצי הסאקורה, בתעלה שטו ברבורים, ואנשים הגיעו לשם עם ספר או עם חברים. אמרתי לעצמי אז, שכל עוד יהיה מותר להגיע לתעלה, אוכל לצלוח את המשבר הזה. בכל יום אני הולך לשם לבד, או עם בן זוגי, דורי מנור, וזאת עבורנו הצלה של ממש.\nעצי הסאקורה\nהאם גילית או הבנת טוב יותר משהו על ברלין/גרמניה/הגירה באמצעות/בזכות/בגלל המשבר?\nהמשבר חיזק את התחושה שהיתה לי כבר כמה חודשים, שברלין היא פשוט מקום טוב לחיות בו. אני עדיין אורח נוטה ללון, ועלי להעמיק את ידיעותיי בשפה ובתרבות המקומית, אבל אפילו כזר, כגולה, כמי שנמצא בין מקומות, העיר הזאת מסבירת פנים באופן מפתיע ממש. חייתי שנים בפריז, ושם, גם אחרי שנים ארוכות והיטמעות בחברה הצרפתית כולל תארים באוניברסיטה, ידיעת השפה ועבודה מקומית, לא היתה אפילו פעם אחת שבה ביקרתי במאפייה השכונתית, לדוגמה, בלי שייתנו לי הרגשה שאני לא שייך. מנסיוני, כמעט כל מי שחי בצרפת כזר יכול להעיד על יחס דומה. בברלין הדברים שונים בתכלית השינוי. יש כאן תחושה אמיתית - כפי שאני חווה את המצב - של סולידריות ואכפתיות, מצד אחד, ומצד שני אנשים מאפשרים זה לזה מרחב מחייה. אני יודע שישראלים שחיים כאן שנים ימהרו לקפוץ ולהזכיר את הגרמני הנוזף וכיוצא באלה. אבל מה לעשות, אני יכול לדווח על תחושה נעימה מאוד, ועל הכרת טובה של ממש על כך שאני נמצא כאן בתקופה המאתגרת, הקשה והמשונה הזאת.\nהמלצות (מכל סוג) לתקופה הזאת?\nלא להיות ספונים מדי בבית, לדבר בכל יום עם חברים ועם בני משפחה, לישון די, לשתות יין (גם ב-Späti אפשר למצוא יין קליפורני משובח!), לקרוא ספרי פילוסופיה, למשל - ״על קוצר החיים״ מאת סנקה, לקרוא ספרי שירה כמו ״נפש אחת אחריך״ של דורי מנור, ו״אחותי יהונתן״ של סיון בסקין. או לקרוא את הר הקסמים. או ספרים שנכתבו על תקופות משמעותיות: ״העולם של אתמול״ לצווייג, ״פרידה מברלין״ לאישורווד ואחרים. ועצה יומיומית: לצאת אל העיר ולראות שעולם (כמעט) כמנהגו נוהג.\nקיינה פאניק\nהאם יש שאלה שהיית רוצה להוסיף?\nכן, הנה: מה הפתיע אותך בברלין?\nכמו כל מקום שמכירים מבחוץ או שמא מבפנים, החיים הברלינאים הפתיעו אותי מאוד. אמנם ביקרתי כאן כמה פעמים - ופעם אחת למשך חודש וחצי, שבו למדתי גרמנית יום-יום, ובכל זאת, השהות הממושכת עכשיו לימדה אותי שזאת עיר מורכבת הרבה יותר משהיא נראית במבט ראשון. התברר לי גם שיש כל מיני דרכים ואופנים לחוות את ברלין, ולבסוף - וזה הדבר הכי חשוב עבורי, כסופר - שיש בה משהו מסתורי, קצת אפֵל, אבל אפל בדיוק במידה הטובה. מהצד הנכון של התעלה.\n***\nקטע מתוך ״החד-קרן״ על השכונה ״האי האדום״ בשנברג:\nשם, במקום החדש, עמדו להירקם עבורי חיים חדשים. ובעיקר רציתי למצוא שם את הדבר שבגרמנית הוא קרוי Ruhe. שלווה. תשעה קבין. (…)\nדירתו של לוקאס, שאליה עברתי עם ז’רמי בברלין, ניצבה בשכונה המכוּנה ״האי האדום״ בשנברג. זאת שכונה מוקפת בתעלות, שפסי רכבת רוצעים את קצותיה, שכונה שצורתה כצורת משולש, וכדי להגיע אליה יש לחצות גשרים קטנים המשקיפים אל פסי הרכבת. שם גרנו, באי הפועלים האדום, כמאתיים מטרים מהבית שבו נולדה מרלן דיטריך בתחילת המאה הקודמת.\nושם, באי האדום, מצאתי שלווה תשעה קבין.\n(״מתוך הרומן ״החד-קרן״, משה סקאל, הוצאת זמורה 2020)\nלאתר של משה סקאל\nעל ״החד-קרן״ וקריאת הפרק הראשון באתר עברית\nיומן קורונה ברלין" }, { "title": "יומן קורונה ברלין: ״פתאום לפגוש אמא מהגן ברחוב היה ממש מלהיב״", "date_published": "2026-10-08T17:54:07.680Z", "id": "https://www.spitzmag.de//magazine/covidiary-59/", "url": "https://www.spitzmag.de//magazine/covidiary-59/", "content_html": "הי, אני אורית אשל. אני פה מקיץ 2012 עם בן זוגי נעמן, והילדים שלנו מיכאל ולילה שנולדו פה. כשהגענו לברלין התכוונתי לגמור מהר דוקטורט בבלשנות אירית לאוניברסיטה העברית ולהמשיך לפוסט דוקטורט. הדוקטורט התמשך, עשיתי גם פוסט דוקטורט במרבורג, אבל בעצם תוך כדי התחלתי לאמן אקדמאים ולפני שלוש שנים עשיתי הסבה מלאה לאימון אישי וכעת אני מאמנת טרנספורמטיבית מוסמכת. אני עובדת בעיקר עם ישראלים, הרבה מברלין, וגם מישראל ומרחבי העולם.\nאיך משבר הקורונה משפיע עלייך ברמה האישית?\nכעצמאית עם גמישות במהלך היום, אני רוב היום עם הילדים כי נעמן עובד במשרה מלאה. לא הייתי בוחרת תקופה כזו בבית וזה בהחלט מאתגר, אבל אני כן אוהבת לגלות את הילדים שלי ולראות אותם גדלים. אני מוצאת יותר ויותר נינוחות בתוך זה וגם בכל זאת דרך לא לוותר על קצת עבודה ושיטוט בחוץ. אני נהנית מהשקט שהתקופה הזו מביאה בחוץ וגם בפנים - יותר נקי, יותר שקט, לא חייבים לצאת כל הזמן לעשות משהו ואני אוהבת לא להרגיש אשמה שאני לא מנצלת את המנוי לחדר כושר.\nבכיכר שלנו, יוצאת לסיבוב אופניים\nבשבילי התקופה הזו היא הזדמנות לראות בגדול את מה שאני רואה בשנים האחרונות - אין לנו מושג מה הולך לקרות עוד כמה זמן או עוד רגע ואנחנו מתפקדים יותר טוב כשאנחנו לא מתחילים לדמיין ללא הפסקה את העתיד. אין לנו מושג מה יקרה ואין לנו מושג איך נרגיש ביחס לזה. אני רואה שוב ושוב שמצב הרוח שלנו עולה ויורד בלי קשר למה שקורה, ושהמציאות שאנחנו חווים בכל רגע היא דרך המחשבות שלנו ביחס למה שקורה. ובכלל אני נהנית לראות שבני אנוש די טובים בהסתגלות למצב חדש ברגע שהם עוברים את פרפור הלחץ וחוסר הוודאות הראשוניים. כיף לי לראות איך מגבלות מביאות יצירתיות ואפשרויות חדשות - אצל אחרים ואצלי גם.\nאני גם ממש אוהבת את זה שיש יותר שקט ופחות זיהום. אני רואה את המשבר הזה כחלק ממשבר האקלים ואין ספק שהעולם חייב להשתנות ולהתאים את עצמו ולא לחזור לביזנס אז יוז׳ואל.\nהאנשים האהובים עלי בעיר\nאיך משבר הקורונה משפיע עלייך ברמה המקצועית?\nמצד אחד בבת אחת לא יכולתי כמעט לעבוד כי אני עם הילדים בעיקר. אז גם אי אפשר לקיים פגישות עם לקוחות ומצד שני גם לקוחות ביטלו פגישות עד שהמשבר ייגמר כי הן עם ילדים ו/או בחוסר ודאות כלכלי. המענק לעצמאים בהחלט עוזר מהבחינה הזו. חוסר הזמן אומר שאני גם לא מגיעה לפרויקטים של תרגום ועריכה שאני עוסקת בהם כדי שיהיה קיים יותר חומר בעברית בהבנה ששינתה את חיי ולפיה אני מאמנת.\nמצד שני דברים חדשים מתחילים להתפתח - פרסמתי ספרון שכתבתי בתקופה שלפני הקורונה, התחלתי לאמן עם קולגה שוויצרית קבוצה של אימון accountability שכולל מפגש זום שבועי ומעקב יומי אחר ביצוע משימות והתקדמות, ובקרוב בטח גם אתחיל קבוצה בעברית, ואני מוצאת עוד דרכים להיות בקשר עם לקוחות כמו דרך הודעות והקלטות, ומגלה גם שיכולה לקיים שיחות זום קבוצתיות בבית בזמן שהמשפחה פה בעוד שקודם חשבתי שזה פשוט לא יילך.\nלא יכולה לדמיין את חיי בלי התעלה הזו\nבנוסף, רציתי דרך פשוטה ומהירה להיות בקשר עם לקוחות וקהילה ולשרת אותם, במיוחד בתקופה כזו של שינויים ואתגרים, אז התחלתי קבוצת פייסבוק לחלוק הרהורים וקישורים מועילים. בשבועיים האחרונים גם התחלתי לצלם כל יום סרטון קצר לשתף ופתאום יש תחושה שמשהו ממש זז, שנוצר תוכן שיכול לעזור לאנשים והתחיל משהו שגם ימשיך לצמוח בהמשך.\nמה הדבר הכי מבאס שהתבטל לך בגלל המשבר?\nכמה שעות רצופות בלי דדליין או מחויבויות כדי לשוטט בעיר ברגל או באופניים. לא קרה שהיו לי יותר משעה וחצי-שעתיים בתקופה הזו. בכלל, יותר זמן שקט לבד לשקוע בדברים בלי הפרעות או עם בן זוגי.\nמטאפורה לתקופה הזו\nמה מבין הדברים שאי אפשר לעשות עכשיו בברלין הכי חסר לך?\nלא קשור לברלין כמו לבידוד - לפגוש חברות ולנהל שיחות עם מבוגרים פנים אל פנים. בכלל קשר אנושי ולא רק אונליין. בכל התקופה הזו כן היינו בקשר עם גיסי שגם גר כאן אבל לפגוש ברחוב אמא מהגן היה פתאום ממש מלהיב.\nמה בברלין הכי עושה לך טוב בימים אלה?\nהאביב! כל כך ירוק ויפה. אוהבת לראות את העצים מלבלבים ומתמלאים ואיך הנוף משתנה, הפרחים והריח. הכי אני אוהבת לראות את העיר והירוק ברכיבה על אופניים, להרגיש את הרוח ולהקשיב תוך כדי לפודקאסט או לכאן 88. היום רכבתי לראשונה עד איזור שנוויידה דרך טרפטו ופלנטרוולד וזה פשוט מהמם. בכלל לצאת מקרויצברג לאיזור טרפטו ופלנטרוולד זה כמו לחזור ארבעים שנה אחורה. ובכלל מהמם אותי כמה מגוון פה - מהשכונה שלנו שגם בלי תיירים יש בה הרבה שפות ולכל איזור שאסע ברדיוס של כמה קילומטרים יש תחושה אחרת.\nנוף מהמם מהחלון שלנו\nהמלצות (מכל סוג) לתקופה הזאת?\nשיטוט בעיר על חלקיה השונים על אופניים, לעצור לגלידה או הכי טוב - גרניטה סיציליאנית ב-duo בסקליצרשטראסה.\nחוץ מזה, ממליצה על כנס אינטרנטי בחינם בשם ״החיים הסודיים שלי - משהו לא בסדר איתי״ שאני משתתפת ב-3 עד 10 במאי לצד עוד כעשרים מאמנים ומורים, מחלקם הושפעתי מאוד אישית או דרך פודקאסטים, ספרים וסרטונים. יש משתתפים גם באנגלית וגם בגרמנית וכתוביות בשתי השפות. כל יום יש גישה לשלושה ראיונות שבהם מספרים המשתתפים מה היה ״לא בסדר״ אצלם ואיזה תובנות שינו להם את החיים - נושאים כמו למשל דיכאון, חרדות, כאב כרוני, ספק עצמי וחוסר ביטחון, קשרים אלימים ורעילים וכן הלאה. אני אדבר ב-9 במאי על הנישואים הראשונים שלי שהיו רעילים, מה עזר לי לצאת מהקשר ומה עזר לי להשלים עם העבר שלי ולחיות ללא טראומה. אבל אני יכולה להזדהות עם כמעט כל אחד מה״לא בסדר״ של האחרים. בטוחה שכל אחת ואחד יוכלו למצוא שם משהו וייפלו כמה אסימונים, שאולי יביאו לשינוי ממש גדול.\nקישור לתוכנית בגרמנית ולגירסה האנגלית.\nסלע קיומנו\nהאם גילית או הבנת טוב יותר משהו על ברלין/גרמניה/הגירה באמצעות/בזכות/בגלל המשבר?\nגיליתי את מה שאני מגלה כל הזמן - שאחרי מעל שבע שנים בשכונה הזו, היא עדיין המקום שאני הכי אוהבת לגור בו ושאני נהנית להיות בו, ואני לא יכולה לדמיין את חיי בלי התעלה הזו! אני שמחה לחיות במקום שגם ישר עזר כלכלית ונתן אוויר לנשימה וגם שמרגיש שדואג לעקומה בעודו לא מגביל חופש תנועה ואוויר בחוץ. ומה שכבר ידעתי קודם - הייתי שמחה שאנשים בשכונה שלי ידאגו יותר לנקות אחריהם. מלוכלך עוד יותר מהרגיל לאחרונה.\nוגם - המשבר הזה הוא עוד הזדמנות אדירה לראות איזו קהילה ישראלית תומכת יש פה. קבוצת הנשים בפייסבוק היא מדהימה בהתגייסות ובתמיכה שלה אחת בשנייה ונוצרים בה קשרים יפים ומשמעותיים.\nבקשר להגירה, בכללי אני מתה על ברלין ויודעת כבר שהתחושות שלי לגבי העיר, מזג האוויר, השפה והתרבות הן תמיד ביחס למה שמתחולל בתוכי, ולא ההפך. המתח בשבילי בדרך כלל מצטמצם להאם יותר חשוב לי לגור במקום שאני אוהבת והוא בית בשבילי, או בבית השני - קרוב למשפחה. אני מרגישה שחייבים לצמצם טיסות ולא בא לי לבקר רק פעם בשנה או שנתיים. מצד שני עם הטיפול במשבר הקורונה בישראל והמהלכים הפוליטיים המחשבה לחזור לשם לא מוצאת חן בעיניי.\nיומן קורונה ברלין" }, { "title": "המוח שלנו ומשבר הקורונה, חלק אחרון: ועכשיו, כשאתם יודעים הכל...", "date_published": "2026-10-08T17:54:07.680Z", "id": "https://www.spitzmag.de//magazine/cognitive-bias-6/", "url": "https://www.spitzmag.de//magazine/cognitive-bias-6/", "content_html": "לכל הכתבות בסדרה\nהגענו לכתבה האחרונה בסדרה. ראשית, תודה רבה לכל אחת ואחד מכמעט 300 האנשים שמילאו את השאלון. היה מעניין לראות שבחלק מהמקרים רובכם נפלתם בפח של ההטיות, אך בחלק לא מבוטל מהם הצלחתם לזהות אותן ולהימנע מהן. בכל כתבה הצגנו, הסברנו והדגמנו את אחת ההטיות הקוגניטיביות המשפיעות עלינו בקבלת החלטות: הטיית הזמינות, הטיית העיגון, הטיית האישור, הטיית השורדים והטיות הסתברותיות. כמובן שישנן עוד מספר רב של הטיות, אך אותן נשאיר להזדמנות אחרת. עם זאת, נציין שישנה הטיה אחת שעליה החלטנו לדלג תוך כדי פרסום הכתבות - אשליית סוף ההיסטוריה. הטיה זו קשורה לשאלה כמה תהיו מוכנים לשלם עבור כרטיס להופעה היום של הלהקה האהובה עליכם לפני עשר שנים ולשאלה כמה תשלמו כיום עבור כרטיס להופעה של הלהקה האהובה עליכם כעת בעוד עשר שנים. מצאנו שאשליה זו לא היתה רלוונטית מספיק, אך אתם מוזמנים לקרוא עליה בעצמכם במאמר זה או לצפות בהרצאת טד של אחד החוקרים שכתבו את המאמר, דניאל גילברט.\nאני מקווה שהכתבות עזרו לעשות קצת סדר בתקופה לא פשוטה זו, שבה אנו סגורים בבתים ומוצפים במידע בכל ערוצי התקשורת והרשתות החברתיות. המטרה העיקרית היתה לעורר את הסקרנות ולתת לכם נקודות מעניינות למחשבה. כמו כן, רצינו להראות שהאינטואיציה ותחושות הבטן שלנו לא תמיד מובלות אותנו למסקנות הנכונות, ועדיף להסתמך על הוכחות ונתונים ממקורות מהימנים. ובעיקר, חשוב שנהיה ביקורתיים מספיק על מנת לעצור הפצה של מידע כוזב, מלחיץ ומטעה ברשתות החברתיות. אם אתם רוצים לשמוע עוד על נושאים אלה, אתם מוזמנים לצפות בהרצאה שהעברתי בפייסבוק לייב לפני כשבוע.\nנקודה אחרונה לסיום: אם אתם חושבים שאחרי שקראתם כאן על ההטיות הקוגניטיביות הן יפסיקו להשפיע עליכם - אתם נופלים להטיה נוספת: כשל הג’י.איי.ג’ו (GI Joe fallacy). השם של הכשל מגיע מסדרת אנימציה אמריקאית משנות ה-80, שבסוף כל פרק שלה היה קטע קצר של ״מסר לציבור״, ולאחריו נאמר ״עכשיו אתם יודעים, ולדעת זה חצי מהקרב״ (באנגלית זה נשמע יותר טוב). הכשל למעשה מבוסס על כל מה שהסברנו בסדרת הכתבות עד עכשיו: ההטיות ממשיכות להשפיע עלינו, גם כשאנו מודעים להן, מפני שהן מעוגנות בדפוסי חשיבה בסיסיים במוחנו שמשפיעים עלינו בצורה אינטואיטיבית עמוקה של מערכת מסוג 1 (ראו בכתבה הרביעית). לכן, הכרת ההטיות אולי מעניקה לנו יתרון מסוים וכלים לחשיבה ביקורתית - אך עדיין נהיה מושפעים מההטיות ברמה כזו או אחרת (עוד על כשל זה בסרטון של הפסיכולוגית לורי סנטוס). פתרון חלקי, כפי שהציע דניאל כהנמן בספרו ״לחשוב מהר לחשוב לאט״, הוא פשוט לקחת את הזמן ולחשוב לעומק לפני כל החלטה: האם כדאי לי להפיץ את הסרטון הזה? האם להאמין למידע שקראתי בפוסט? האם באמת יש טעם לקנות עוד חבילה של נייר טואלט למרות שיש לי כבר מלא בבית? והכי חשוב, כמו שכתב דאגלס אדאמס על כריכת הספר ״המדריך לטרמפיסט בגלקסיה״: Don’t panic.\nזהו, הישארו בריאים, מוגנים וביקורתיים. ומוזמנים להשאיר לי הערות, הארות ושאלות בתגובות.\nהמוח שלנו ומשבר הקורונה\nעל הכותב: ד”ר תום ביאליק, בוגר המחלקה להוראת מדעים במכון ויצמן למדע, הינו חוקר ומרצה בתחום החינוך המדעי. תום עבר לפני מספר חודשים לברלין לטובת משרת מחקר באוניברסיטה החופשית של ברלין, לאחר פוסט-דוקטורט של כמה שנים במישיגן, ארה”ב. מחקריו מתמקדים בשילוב סביבות למידה טכנולוגיות בהוראת המדעים בבתי הספר. כמו כן, תום מרצה לקהל הרחב בנושאי חינוך, חשיבה ביקורתית והיסטוריה של המדע במגוון מסגרות ואירועים. מידע נוסף ניתן למצוא באתר שלו." }, { "title": "המוח שלנו ומשבר הקורונה, חלק 6: מלכודת ושמה הטיה הסתברותית", "date_published": "2026-10-08T17:54:07.680Z", "id": "https://www.spitzmag.de//magazine/cognitive-bias-1/", "url": "https://www.spitzmag.de//magazine/cognitive-bias-1/", "content_html": "אם עדיין לא מילאתם את שאלון החשיבה הביקורתית שעמו התחלנו את סדרת הכתבות, אתם עדיין מוזמנים לעשות זאת כאן.\nלכל הכתבות בסדרה\n״האדם הוא מכשיר דטרמיניסטי בתוך יקום הסתברותי. במצב זה, צפויות לו הרבה הפתעות״.\nאת המשפט הזה אמר עמוס טברסקי, שהיה ממובילי החוקרים בתחום ההטיות הקוגניטיביות. טברסקי נפטר ב-1996 ממחלת הסרטן ולא זכה לקבל את פרס הנובל בכלכלה ביחד עם שותפו, דניאל כהנמן, ב-2002. המשפט מסכם בצורה מדויקת את ההטיה האחרונה שנציג בסדרת כתבות זו: הטיות הסתברותיות.\nטברסקי וכהנמן מצאו שאנחנו לא טובים בחשיבה סטטיסטית-הסתברותית. כולנו, אפילו סטטיסטיקאים מיומנים, נופלים לאותן טעויות בחיי היומיום. זוכרים את השאלה לגבי ההסתברות להוצאת סדרת קלפים שכולה אסים לעומת סדרת קלפים של מספרים שונים? האינטואיציה שלנו גורמת לנו לחשוב שהרבה פחות סביר להוציא ארבעה אסים ברצף. כנראה שהחבילה לא היתה מעורבבת מספיק טוב, או שיש פה איזו התערבות שמיימית. אך זאת טעות, שכן יש בדיוק את אותה הסתברות להוציא כל סדרה של ארבעה קלפים. מאותה סיבה אין שום טעם לנחש בלוטו סדרת מספרים בעלי משמעות. ההסתברות זהה עבור כל רצף מספרים שהוא.\nלשמחתנו, רובכם לא נפלתם בפח של שאלה זו. מתוך 260 המשיבים, כמעט שני שלישים בחרו באפשרות הנכונה, כלומר שההסתברות זהה. עם זאת, כשליש מהמשיבים חשבו שיש הסתברות גבוהה יותר לקבל ארבעה קלפים בעלי מספרים שונים, מה שמראה שהטיה זו עדיין משמעותית למדי.\nמדוע אנו נוטים לחשוב שלסדרת קלפים מאותו סוג יש יותר משמעות מאשר לקלפים עם מספרים שונים? ההסבר לכך טמון בצורת חשיבה נוספת שבה פועל מוחנו - חשיבה תבניתית. המוח שלנו בנוי לזהות תבניות, לנסות למצוא סדר והגיון בעולם המסובך שסביבנו, על מנת לעזור לנו להבין דברים ולחזות שינויים עתידיים. צורת חשיבה זו התפתחה אצל בני האדם לאורך אלפי שנים ושיחקה תפקיד מרכזי בהתקדמות המין האנושי. היא מאפשרת לנו לנתח אירועים מורכבים ולמצוא משמעות באירועים שלכאורה נראים חסרי סדר. אולם, חשיבה זו גם פועלת כנגדנו בכל מה שנוגע לחישובים הסתברותיים, שכן אנו נוטים לחפש את התבניתיות גם כאשר מדובר באירועים רנדומליים לחלוטין. ההטיות ההסתברויות קשורות גם להטיות שהוזכרו בכתבות הקודמות, כמו הטיות העיגון והזמינות, מפני שהן גורמות לנו לחשוב שההסתברות לאירוע מסוים גבוהה יותר מאירוע אחר שפחות ״מבוסס״ במוחנו.\nישנם המון מחקרים ודוגמאות להטיות אלה. אנו נתמקד במקרה אחד, חידת מונטי הול. למעשה, עניתם כבר על חידה זו בשאלון (״אתם משתתפים בשעשועון טלוויזיה. המנחה מציג בפניכם שלוש דלתות: מאחורי שתיים מהן אין כלום ומאחורי אחת מהן יש פרס כספי. בחרתם בדלת מספר 2. המנחה פותח את דלת מספר 1 ומראה לכם שאין בה פרס. האם תחליפו את בחירתכם לדלת מספר 3 או שתעדיפו להישאר עם דלת מספר 2?״). הנטייה האינטואיטיבית של רובנו היא להישאר עם הבחירה המקורית שלנו, שכן אנו חושבים שיש הסתברות זהה שהפרס נמצא מאחורי כל אחת משתי הדלתות שנשארו. אך אנו טועים, שכן יש סיכוי כפול שהפרס נמצא מאחורי הדלת שלא בחרנו בהתחלה. איך זה יכול להיות? בקצרה, ההסתברות שבחרתם בדלת הראשונה בסיבוב הראשון היא שליש. לאחר פתיחת אחת הדלתות, ההסתברות שצדקתם בבחירתכם הראשונה נשארת שליש, בעוד השני שליש האחרים ״מתנקזים״ לדלת השנייה שנותרה. לא מדובר במצב חדש שבו אין לכם שום מידע על הדלתות, אלא המשך של המצב הקודם. עדיין לא מאמינים? מוזמנים להיכנס לסימולציה ממוחשבת בקישור הבא, שבה תוכלו להתנסות בחידה כמה פעמים שתרצו ותראו שתגיעו לאותה מסקנה: תמיד עדיף להחליף לדלת השנייה. הפעם רוב הקוראים דווקא כן טעו בתשובתם, ו-74% מכם העדפתם להישאר עם הדלת המקורית.\nכמובן שהטיות הסתברותיות משחקות תפקיד מפתח גם בימים אלה, בהם אנו מוצפים בתרשימים, גרפים וטבלאות עמוסים בנתונים על התפשטות וירוס הקורונה, מספר הנדבקים, המתים והמחלימים. כולנו מנסים למצוא את ההיגיון מאחורי המספרים: למי יש יותר סיכוי לחלות? מהי הדרך היעילה ביותר למנוע את ההידבקות? באיזו מדינה ננקטו הצעדים האפקטיביים ביותר? התשובות לשאלות אלה חשובות מאד והן יעזרו למומחים להבין את המחלה ובשאיפה גם להשטיח את עקומת ההתפשטות. עם זאת, חשוב לזכור שהמספרים לא תמיד מובילים אותנו למסקנה הנכונה בגלל שאנחנו לא טובים בחשיבה הסתברותית. לכן, כדאי להישמע להמלצות של ארגוני הבריאות הרשמיים ולא להיסחף אחרי סרטוני רשת של מומחים מטעם עצמם שהכינו כמה גרפים משכנעים עם צבעים זוהרים ואותיות גדולות. מעבר לכך, חשיבה הסתברותיות שגויה עלולה לגרום לתחושת ״לי זה לא יקרה״ שיכולה להביא לזלזול בהוראות ההתגוננות מפני הווירוס. אגב, תחושת ה״לי זה לא יקרה״ קשורה להטיה אחרת, הטיית הנקודה העיוורת (Blind spot bias), שעליה לא נפרט הפעם אך אתם יכולים לקרוא עליה עוד במאמר זה. ובכתבה הבאה, האחרונה בסדרה, נסכם את נושא החשיבה הביקורתית וההטיות הקוגניטיביות בימי קורונה.\nחשיבה תבניתית\nעל הכותב: ד”ר תום ביאליק, בוגר המחלקה להוראת מדעים במכון ויצמן למדע, הינו חוקר ומרצה בתחום החינוך המדעי. תום עבר לפני מספר חודשים לברלין לטובת משרת מחקר באוניברסיטה החופשית של ברלין, לאחר פוסט-דוקטורט של כמה שנים במישיגן, ארה”ב. מחקריו מתמקדים בשילוב סביבות למידה טכנולוגיות בהוראת המדעים בבתי הספר. כמו כן, תום מרצה לקהל הרחב בנושאי חינוך, חשיבה ביקורתית והיסטוריה של המדע במגוון מסגרות ואירועים. מידע נוסף ניתן למצוא באתר שלו." }, { "title": "המוח שלנו ומשבר הקורונה, חלק 5: המתמטיקאי היהודי והטיית השורדים", "date_published": "2026-10-08T17:54:07.680Z", "id": "https://www.spitzmag.de//magazine/cognitive-bias-5/", "url": "https://www.spitzmag.de//magazine/cognitive-bias-5/", "content_html": "אם עדיין לא מילאתם את שאלון החשיבה הביקורתית שעמו התחלנו את סדרת הכתבות, אתם עדיין מוזמנים לעשות זאת כאן.\nלכל הכתבות בסדרה\nזוכרים את השאלה לגבי מיגון מטוסי הקרב? ״נבחרתם לייעץ לצבא היכן כדאי להוסיף מיגון למטוסי קרב על מנת להפחית את הסיכוי לפגיעה מירי נ״מ. קיבלתם תרשים המסכם נתונים מסקירה של כל המטוסים ששבו מקרבות ומציג באלו חלקים נפגעו אותם המטוסים. באלו חלקים תמליצו למגן את המטוסים, בהנחה שלא ניתן למגן את המטוס כולו?״. האפשרויות היו למגן את האזורים שבהם היו רוב הפגיעות במטוס או למגן את האזורים שלא נפגעו. האפשרות האינטואיטיבית בה רוב האנשים בוחרים היא למגן את האזורים שנפגעו. אך אם קראתם את הכתבות הקודמות בסדרה, לא תופתעו לגלות שגם הפעם לא כדאי לסמוך על האינטואיציה שלנו. הקוראים שלנו התחלקו בצורה די שווה, כאשר 57% מכם בחרתם באפשרות הנכונה של מיגון האזורים שלא נפגעו. מדוע זו התשובה הנכונה? בגלל הטיית השורדים.\nשאלה זו מבוססת על מקרה אמיתי. בשלהי מלחמת העולם השנייה, מהנדסים של בנות הברית פעלו להגברת ההגנה על מטוסי ההפצצה המשתתפים בקרבות. כפי שמתואר בשאלה, הם באמת אספו נתונים על אזורי הפגיעה במטוסים ששבו מהקרבות, ואיור המטוס המוצג בשאלה מבוסס על אותם נתונים. על סמך מידע זה, החליטו המהנדסים למגן את האזורים שספגו הכי הרבה פגיעות. למרבה הפתעתם, לא היה שינוי בסיכויי השרידות של המטוסים. היה זה המתמטיקאי היהודי אברהם ולד, יליד רומניה שנמלט בתחילת מלחמת העולם השנייה לארה״ב, שגילה את הטעות. הוא הבין שהנתונים שאספו היו מהמטוסים ששרדו את הקרבות - כלומר שהפגיעות שספגו לא היו חמורות מספיק על מנת להפילם. מה שהם לא בדקו היו המטוסים שלא שרדו - כלומר אלה שספגו את הפגיעות באזורים קריטיים שגרמו להתרסקותם. בזכות תגלית זו מיהרו כוחות הברית לשנות את אזורי המיגון במפציצים, ואכן זה שיפר את הישרדותם בצורה דרמטית.\nתופעה זו זכתה מאוחר יותר לכינוי ״הטיית השורדים״ (Survivorship bias), המסבירה את הנטייה שלנו להסתמך על המקרים שנותרים וזמינים לנו יותר מאשר על מקרים שאין לנו מידע עליהם. הטיה זו היא למעשה מקרה ספציפי של הטיית הזמינות שעליה הרחבנו בכתבה השנייה. דוגמא להטיה זו ניתן למצוא מדי פעם בערוצי התקשורת המפרסמים כתבה על אדם מסוים, לרוב אישה, המגיעה לגיל מופלג של מעל מאה שנים (הנה דוגמה). בכתבה שואלים את האישה מה הסוד שלה לאריכות חיים. אין זה משנה מה התשובה, העניין הוא שמדובר במקרה קלאסי של הטיית השורדים. התמקדות באדם אחד ששרד אינה נותנת לנו שום נתונים לגבי כל האנשים האחרים שלא זכו להגיע לגיל מופלג. לכן, מידע זה, למרות היותו מעניין ולמראית עין מלא תובנות, מוביל אותנו למסקנות שהן ככל הנראה מוטעות. עוד על הטיית השורדים בפרק הפודקאסט הזה של הסדרה המצוינת המתמקדת בהטיות קוגניטיביות, You are not so smart.\nואיך כל זה קשור לימים אלה של התפרצות הקורונה? לא פעם בתקופה האחרונה אנו שומעים ברשתות החברתיות סיפורים על ״תרופות פלא״ שעזרו לאנשים להבריא מהמחלה, החל מאכילת שום ועד למלמולי תפילות טיבטיות (רשימה משעשעת כזו ניתן לראות כאן). מבלי לפסול את האפשרות שאכן יש לחומרים מסוימים השפעה על המחלה, מה שצריך להיבחן בצורה מדעית מסודרת, יש כאן מקרה ברור של הטיית שורדים. גם אם יש אנשים מסוימים שהחלימו, אין לנו שום מידע על אנשים אחרים שפעלו באופן דומה ולא החלימו. יש לנו נטייה להתמקד במקרים אנקדוטליים מבלי להבין שאין לכך משמעות מבחינה סטטיסטית. נרחיב על כך בכתבה הבאה, שתעסוק בהטיות הסתברותיות.\nאילוסטרציה\nעל הכותב: ד”ר תום ביאליק, בוגר המחלקה להוראת מדעים במכון ויצמן למדע, הינו חוקר ומרצה בתחום החינוך המדעי. תום עבר לפני מספר חודשים לברלין לטובת משרת מחקר באוניברסיטה החופשית של ברלין, לאחר פוסט-דוקטורט של כמה שנים במישיגן, ארה”ב. מחקריו מתמקדים בשילוב סביבות למידה טכנולוגיות בהוראת המדעים בבתי הספר. כמו כן, תום מרצה לקהל הרחב בנושאי חינוך, חשיבה ביקורתית והיסטוריה של המדע במגוון מסגרות ואירועים. מידע נוסף ניתן למצוא באתר שלו." }, { "title": "המוח שלנו ומשבר הקורונה, חלק 4: למה לא כדאי לסמוך על תחושת הבטן שלנו", "date_published": "2026-10-08T17:54:07.680Z", "id": "https://www.spitzmag.de//magazine/cognitive-bias-4/", "url": "https://www.spitzmag.de//magazine/cognitive-bias-4/", "content_html": "אם עדיין לא מילאתם את שאלון החשיבה הביקורתית שעמו התחלנו את סדרת הכתבות, אתם עדיין מוזמנים לעשות זאת כאן.\nלכל הכתבות בסדרה\nבאחת השאלות הוצגה בפניכם חידה: אנה מסתכלת רק על בתיה. בתיה מסתכלת רק על גליה. אנה חובשת כובע, גליה אינה חובשת כובע. האם מישהי עם כובע מסתכלת על מישהי ללא כובע? מחקרים הראו שרוב האנשים בוחרים בתשובה ״לא ניתן לקבוע״ לחידה זו. גם רוב הקוראים שלנו (72%) בחרו באפשרות זו.\nכמו שבוודאי אתם יכולים לשער על סמך הכתבות הקודמות, רוב האנשים טועים בתשובה זו. התשובה הנכונה היא ״כן״ (רק 20% מכם בחרו באפשרות זו). ההסבר לכך פשוט, אך מאוד לא אינטואיטיבי - וזה מה שעושה את החידה הזו לכל כך אפקטיבית. יש למעשה רק שני מצבים אפשריים: או שבתיה חובשת כובע או שלא. אם היא חובשת כובע, אז היא מסתכלת על גליה שאינה חובשת כובע. אם בתיה אינה חובשת כובע, אז אנה חובשת הכובע מסתכלת עליה. ולכן, בשני המקרים יש מישהי עם כובע שמסתכלת על מישהי בלי כובע. אם אתם חלק מרוב האנשים שלא עלו על התשובה הנכונה, אין סיבה להתבייש. מציאת התשובה הנכונה אינה קשורה בשום אופן לרמת החשיבה או האינטליגנציה שלכם. היא רק מדגימה באופן מצוין היא את ההטיה שבה נדון בכתבה זו: הטיית האישור (Confirmation bias).\nהטיית האישור, הנקראת גם הטיית הצד-שלי (My-side bias) או הצדקה מועדפת (Motivated reasoning), היא אחת המבוססות ביותר בתחום הפסיכולוגיה ההתנהגותית, והיא הוכחה שוב ושוב כמעט בכל תחום של קבלת החלטות. על פי הטיה זו, לאנשים יש נטייה להצדיק את ההחלטות שלהם על פי מה שהם כבר חושבים מראש, כלומר שההצדקה הרציונלית מגיעה רק לאחר שכבר התקבעה תחושת הבטן שלנו. הטיה זו מסבירה מדוע כל כך הרבה אנשים בעולם עדיין מאמינים לפרקטיקות פסאודו-מדעיות כמו אסטרולוגיה, קריאה בכף היד והומאופתיה, או נסחפים אחרי תאוריות קונספירציה מופרכות כמו התנועה נגד חיסונים או תומכי כדור ארץ השטוח.\nמה שעוד יותר מעניין בהטיה זו הוא, שהיא אחד המקרים היחידים שבהם אין קשר לרמת משכל או יכולות קוגניטיביות, כפי שהראו מספר מחקרים, בהם מחקרם של קית’ סטנוביץ ושותפיו מ-2013 ומחקרם של דן קאהן ושותפיו מ-2017. הם מצאו שאנשים בעלי רמת משכל ויכולות מתמטיות גבוהות הושפעו באותה מידה מהטיה זו, הם פשוט השתמשו בנתונים בצורה טובה יותר על מנת להצדיק את הנטייה האינטואיטיבית שלהם.\nהטיה זו גם קשורה להטיות חברתיות כמו הטיית האינטראקציה, הטיית המידע המשותף ואפקט תיבת התהודה, הגורמים לנו לחשוב שרוב האנשים שותפים לאותן תפישות כמו שלנו ומפיצים מידע דומה ברשתות החברתיות, מה שמחזק עוד יותר את התחושה שאנו צודקים.\nאז איך הטיה זו קשורה לחידה בשאלון? רובנו חשבנו שמכיוון שאין מידע על בתיה בשאלה, אין לנו דרך לקבוע האם מישהי עם כובע מסתכלת על מישהי בלי כובע. ומכיוון ש״ננעלנו״ על תשובה זו, רובנו לא השקענו מאמץ בניסיון לבחון אותה על ידי הצבה פשוטה של שתי האפשרויות הקיימות. הפסיכולוג ג’ונתן היידט, בספרו ״המוח הצדקני״ (The righteous mind), השתמש במטפורת הפיל והרוכב על מנת להסביר הטיה זו. הפיל מסמל את הנטייה האינטואיטיבית שלנו, את תחושת הבטן שיש לנו לגבי כל דבר בו אנו נתקלים. הרוכב מסמל את החשיבה הרציונלית-לוגית שלנו. בניגוד למה שהיינו מצפים, הרוכב אינו שולט בפיל, אלא להפך. הפיל הוא זה שמתחיל לפסוע לכיוון מסוים, כלומר נוטה לכיוון ההחלטה, ורק לאחר מכן הרוכב מוצא את ההצדקה וההסבר לכך. מה שכן יכול לגרום לנו לשנות את תחושת הבטן האינטואיטיבית שלנו, לפי היידט, הן השפעות חברתיות של האנשים סביבנו - ולכן יש חשיבות רבה לשיתוף פעולה בין אנשים למציאת הפתרונות המתאימים לבעיות.\nהפיל מסמל את הנטייה האינטואיטיבית\nהטיית האישור וההשפעה של האינטואיציה מוסברים בצורה אלגנטית מאוד על ידי תיאוריית מערכת 1 ו-2, כפי שמתאר החוקר הישראלי דניאל כהנמן בספרו ״לחשוב מהר לחשוב לאט״. כהנמן מסביר שמוחנו מפעיל כל הזמן את אחת משתי מערכות אלה. מערכת 1 מייצגת את החשיבה האינטואיטיבית שלנו. היא מהירה, צורכת פחות מאמץ שכלי, אך גם נוטה לבצע טעויות רבות. מערכת זו חשובה בקבלת החלטות פשוטות ומהירות, כמו לדוגמא כאשר עלינו להגיב מהר כשאנו רוכבים על האופניים והולך רגל לפתע מתפרץ מולנו. מערכת 2 היא בדיוק ההפך. היא מייצגת את החשיבה ברמה גבוהה שלנו. היא איטית, דורשת מאמץ שכלי רב, אך גם הרבה יותר מדויקת. אנו משתמשים במערכת 2 על מנת לקבל החלטות משמעותיות ללא לחץ זמן, כמו לדוגמא כאשר אנו מנסים להבין את החוברת המסבירה כיצד יש להרכיב את הרהיט שרכשנו באיקאה. הבעיה היא, כפי שמסביר כהנמן, שלפעמים אנו מפעילים מערכות אלה בסיטואציות הלא נכונות. לפעמים אנו מסתמכים על מערכת 1 בעת קבלת החלטות משמעותיות ביותר, כמו רכישת משכנתא או קניית רכב. או כמו במקרה של חידת הכובעים, כאשר התעצלנו ולא הפעלנו את מערכת 2 על מנת לנסות למצוא את התשובה הנכונה.\nגם בתקופה זו של התפרצות וירוס הקורונה יש חשיבות רבה להבנת הטיית האישור. קבלת ההחלטות שלנו מושפעת באופן משמעותי ביותר מתחושות הבטן שלנו - האם אנו סומכים על הממשלה שהיא פועלת לטובתנו? האם אנו חושבים שהסכנה מהווירוס אמיתית? האם אנו מאמינים שבקרוב נחזור לשגרה? אין זה משנה במה אתם מאמינים, בכל מקרה תמצאו את המידע שיחזק את הדעה שכבר יש לכם בתוך שפע האינפורמציה הזמינה לנו בערוצי התקשורת וברשתות החברתיות. אין זה אומר בהכרח שאתם טועים בתחושת הבטן שלכם, אך אתם בוודאי נוטים יותר לקבל את המידע שמחזק את מה שאתם כבר חושבים. ואם יש משהו שהמדע מלמד אותנו, זה שאין תשובה ברורה ומוחלטת לשום דבר, והמציאות תמיד הרבה יותר מורכבת ממה שאנו חושבים. רוצים ללמוד עוד על הטיית האישור ועל מערכת 1 ו-2? צפו בהרצאתו של דניאל כהנמן בגוגל.\nלסיום, אנו רוצים לשמוע גם מכם: האם נתקלתם בתקופה האחרונה במקרים שניתן להסביר בעזרת הטיית האישור או ההטיות האחרות שהוצגו בסדרה? כתבו לנו את הרעיונות שלכם בתגובות. ובפעם הבאה: הטיית השורדים.\nעל הכותב: ד”ר תום ביאליק, בוגר המחלקה להוראת מדעים במכון ויצמן למדע, הינו חוקר ומרצה בתחום החינוך המדעי. תום עבר לפני מספר חודשים לברלין לטובת משרת מחקר באוניברסיטה החופשית של ברלין, לאחר פוסט-דוקטורט של כמה שנים במישיגן, ארה”ב. מחקריו מתמקדים בשילוב סביבות למידה טכנולוגיות בהוראת המדעים בבתי הספר. כמו כן, תום מרצה לקהל הרחב בנושאי חינוך, חשיבה ביקורתית והיסטוריה של המדע במגוון מסגרות ואירועים. מידע נוסף ניתן למצוא באתר שלו." }, { "title": "המוח שלנו ומשבר הקורונה, חלק 3: המניפולציה הפשוטה אך מסוכנת של הטיית העיגון", "date_published": "2026-10-08T17:54:07.680Z", "id": "https://www.spitzmag.de//magazine/cognitive-bias-3/", "url": "https://www.spitzmag.de//magazine/cognitive-bias-3/", "content_html": "בחלק השני של סדרת הכתבות בנושא חשיבה ביקורתית והטיות קוגניטיביות בימי קורונה עסקנו בהטיית הזמינות, וניתחנו את שתי השאלות הראשונות בשאלון (מוזמנות.ים לענות עליו עדיין, ממילא לא נתייחס לנתונים חדשים בהקשר לשאלות שכבר עסקנו בהן).\nלכל הכתבות בסדרה\nבהמשך השאלון התבקשתם לכתוב את שתי הספרות האחרונות של מספר הנייד שלכם. בשאלה לאחר מכן נשאלתם כמה מדינות אפריקאיות חברות באו״ם לדעתכם. לכאורה, אין קשר בין שתי השאלות, אבל הן נמצאות אחת בסמוך לשנייה בגלל סיבה מסוימת הקשורה להטיה שבה נדון הפעם: הטיית העיגון (Anchoring bias).\nעל פי הטיית העיגון (מהמילה ״עוגן״), יש לנו נטייה ״להינעל״ על מידע מסוים, מה שמשפיע על הבחירות ועל קבלת ההחלטות שאנחנו עושים בהמשך. חברות שיווק ופרסום מרבות לנצל הטיה זו. לדוגמה, בדרך כלל תמצאו במדף היין בחנות בקבוק אחד בעל מחיר גבוה באופן קיצוני מהשאר. הסיבה לנוכחותו של אותו בקבוק יקר היא לאו דווקא כדי למשוך אתכם לקנות אותו, אלא על מנת שתחשבו שהמחירים של שאר הבקבוקים שלידו אינם כל כך יקרים בהשוואה אליו, וכך יש סבירות גבוהה יותר שתקנו בקבוק אחר במחיר גבוה. אנו נתקלים בהטיה זו גם בסיטואציות של משא ומתן, כאשר הצדדים תמיד מתחילים עם דרישות קיצוניות ולא סבירות, רק כדי ״לעגן״ אותן במוחם של האנשים בצד השני ולגרום להם להרגיש שבסופו של דבר הם הגיעו לפשרה מוצלחת לעומת הדרישות ההתחלתיות.\nהסיבה שהטיה זו כל כך חזקה טמונה בצורת החשיבה שלנו: המוח שלנו עובד בצורה השוואתית. אנו מנתחים כל מידע חדש שאנו מקבלים על ידי השוואתו למידע נוסף הקשור אליו. חשבו עד כמה אנחנו עסוקים בלהשוות את עצמנו לאנשים אחרים בכל מיני הקשרים, כמו כמה לייקים התמונה שלנו קיבלה באינסטגרם, כמה שילמנו עבור הטיסה לביקור בארץ, או יותר רלוונטי לימים אלה - כמה קופסאות שימורים האחרים קונים בסופרמרקט.\nאיך כל זה קשור לשאלה על מספר המדינות האפריקאיות באו״ם? באחד המחקרים המרכזיים על הטיה זו, שהתפרסם ב-1997, צמד החוקרים הגרמנים פריץ שטרק ותומס מוסוויילר ביצעו ניסוי בו חילקו את המשתתפים לשתי קבוצות. קבוצה אחת נשאלה האם לדעתה מהטמה גנדי נפטר בגיל נמוך או גבוה מ-9. הקבוצה השנייה נשאלה האם לדעתם נפטר גנדי בגיל נמוך או גבוה מ-140. כמובן שהתשובות לשאלות אלה היה ברור. אולם החלק המעניין היה שלאחר מכן המשתתפים נתבקשו לנחש בין כמה באמת היה גנדי במותו. ההבדל בתשובות בין שתי הקבוצות היה משמעותי: הגיל הממוצע בקבוצה הראשונה היה 50, בעוד הגיל הממוצע בקבוצה השנייה היה 67 (הגיל האמיתי בו נפטר גנדי היה 78). מה גרם להבדל בין התשובות? ה״עיגון״ של השאלה הראשונה. זה בדיוק מה שהיה אמור לקרות בשאלה שנשאלתם לגבי מספר המדינות האפריקאיות באו״ם: אם רשמתם מספר נמוך יחסית בשאלה על מספר הנייד היה ניתן לצפות שתבחרו במספר נמוך יחסית של מדינות אפריקאיות באו״ם, ולהפך. אנו שמחים לדווח שקהל הקוראים שלנו לא נפל במלכודת של הטיית העיגון. חישבנו את ממוצע מספר המדינות שנבחרו על ידי קבוצת בעלי מספרי הנייד הנמוכים (40 ומטה) וקבוצת בעלי מספרי הנייד הגבוהים (60 ומעלה). התוצאות: ממוצע של 28 בקבוצה הראשונה לעומת 32 בקבוצה השנייה, הבדל קטן ולא משמעותי (התשובה הנכונה היא 54, אבל זה ממש לא משנה).\nמהאטמה גנדי\nבחזרה למה שקורה סביבנו בימים אלה: כיצד הטיית העיגון יכולה לסייע לחשיבה הביקורתית שלנו? חשבו עד כמה אנו מושפעים מההשוואות שאנו עושים כל הזמן להתנהגות של האנשים סביבנו. מספיק שנראה סרטון אחד על אנשים שרבים על חבילות נייר טואלט על מנת שזה יגרום לנו ״להתעגן״ על התנהגות זו ולחשוב שגם אנחנו צריכים להתחיל לאגור כמויות לא סבירות של נייר טואלט.\nגם כשאנו מפיצים סרטונים ברשתות החברתיות בהם רואים אנשים עושים דברים בניגוד להוראות משרד הבריאות, אנו רק מגבירים את הטיית העיגון וגורמים לאחרים לחשוב שזו התנהגות מקובלת.\nרוצים ללמוד עוד על הטיית העיגון? צפו בסרטון זה של הפסיכולוגית לורי סנטוס, המהווה חלק מסדרת סרטונים מעולים שלה על הטיות קוגניטיביות.\nעל הכותב: ד”ר תום ביאליק, בוגר המחלקה להוראת מדעים במכון ויצמן למדע, הינו חוקר ומרצה בתחום החינוך המדעי. תום עבר לפני מספר חודשים לברלין לטובת משרת מחקר באוניברסיטה החופשית של ברלין, לאחר פוסט-דוקטורט של כמה שנים במישיגן, ארה”ב. מחקריו מתמקדים בשילוב סביבות למידה טכנולוגיות בהוראת המדעים בבתי הספר. כמו כן, תום מרצה לקהל הרחב בנושאי חינוך, חשיבה ביקורתית והיסטוריה של המדע במגוון מסגרות ואירועים. מידע נוסף ניתן למצוא באתר שלו." }, { "title": "המוח שלנו ומשבר הקורונה, חלק 2: למה ואיך גורמת ״הטיית הזמינות״ לבהלה", "date_published": "2026-10-08T17:54:07.680Z", "id": "https://www.spitzmag.de//magazine/cognitive-bias-2/", "url": "https://www.spitzmag.de//magazine/cognitive-bias-2/", "content_html": "ראשית, רצינו להודות לכם על ההיענות המהירה למילוי שאלון החשיבה הביקורתית - בתוך שעות חצינו את סף מאה המשתתפים וכעת יש לנו כ-150, מספר מכובד ביותר שייתן לנו בסיס נתונים משמעותי להתייחסות ולניתוח בסדרת הכתבות שלנו על חשיבה ביקורתית והטיות קוגניטיביות (ואם טרם בחנתם את עצמכם - מוזמנות ומוזמנים לעשות זאת, אבל לפני שתמשיכו לקרוא).\nלכל הכתבות בסדרה\nבשאלה הראשונה נשאלתם ממה נהרגים יותר אנשים: מתקיפת כריש בים או מנפילת חלקי מטוס מהשמיים. כמעט שני שליש (63%) בחרו באפשרות של הכריש ורק כשליש בחרו בנפילת חלקי מטוס. זאת על אף שנתוני האמת הם שיש בערך פי 30 יותר אנשים שנהרגים מנפילת חלקי מטוס מאשר מתקיפת כריש בממוצע בשנה. בשאלה השנייה נשאלתם האם יש לדעתכם יותר שמות של מדינות שמתחילות באות ט’ או באות י’. התשובות הפעם התחלקו כמעט שווה בשווה, עם יתרון קל לאות ט’ (55%). התשובה הנכונה, לפי ויקיפדיה, היא שישנן שמונה מדינות שמתחילות באות ט’ (טג’יקיסטן, טובאלו, טוגו, טונגה, טורקיה, טורקמניסטן, טנזניה, וטרינידד-טובגו) לעומת רק ארבע מדינות שמתחילות ב-י’ (ישראל, ירדן, יוון ויפן). כלומר, מחצית מכם שיערתם נכון, בהנחה שלא בדקתם באינטרנט מהי התשובה הנכונה לפני. מטרת שאלות אלה היא לא לבדוק את הידע או יכולות הניחוש שלכם, אלא להדגים את ההטיה הקוגניטיבית הראשונה שבה נדון הפעם: הטיית הזמינות (Availability bias).\nעל פי הטיית הזמינות, יש לנו נטייה לחשוב שאירועים בהם נתקלנו יותר פעמים בעבר אכן שכיחים יותר במציאות מאירועים בהם נתקלנו פחות. לכאורה, הסבר זה נשמע הגיוני מאוד - מה שקורה יותר קרוב לוודאי שכיח יותר. מה שמטעה אותנו היא המחשבה שהאירועים אליהם אנו נחשפים מייצגים בצורה מאוזנת את תדירות התרחשותם במציאות. לפעמים המציאות שונה לחלוטין, שכן המידע שאנו מקבלים עובר דרך המון רשתות סינון שבוררות את המידע שמועבר אלינו בצורה סלקטיבית. הדוגמא הקלאסית לכך היא ההשוואה בין הסיכוי להיפגע בתאונת דרכים לסיכוי להיפגע פיגוע טרור (לא עלינו, טפו טפו טפו). כמות הנפגעים בתאונות דרכים גבוה בעשרות מונים מכמות הנפגעים מפיגועי טרור, אך לרוב מקרים אלה אינם מגיעים לכותרות הראשיות בתקשורת. לעומת זאת, פיגועי טרור מקבלים סיקור נרחב. לכן, תדירות הפעמים שאנו שומעים על פיגועי טרור גורמת לנו לחשוב, לפי הטיית הזמינות, שהרבה יותר אנשים נפגעים מהם, לעומת כמות הנפגעים בתאונות דרכים.\nהחוקרים הראשונים שתיארו את התופעה, ולמעשה היו פורצי הדרך במחקר על הטיות קוגניטיביות בכלל, הם צמד הפסיכולוגים הישראלים עמוס טברסקי ז״ל ודניאל כהנמן, עליהם עוד נדבר רבות בסדרת כתבות זו. הם התייחסו להטיית הזמינות במאמר שפרסמו כבר בשנת 1973, ומאז פרסמו עוד מאמרים רבים בתחום. ההסבר הנוירולוגי לתופעה זו הוא שלמוח קל יותר לשלוף מידע שבו נתקל פעמים רבות בעבר מאשר מידע חדש וזר שעדיין לא יצר מסלולים עצביים מבוססים, ולכן המידע המוכר הופך לזמין יותר בעת הצורך. המלצה חמה לקריאת המשך: ספרו של מייקל לואיס, ״ענן של אפשרויות״, מתאר את סיפורם של טברסקי וכהנמן ואת תחום ההטיות הקוגניטיביות בצורה נפלאה.\nהטיית הזמינות קשורה לאחד מסוגי הידע הלא-רציונלי שאנו רוכשים: ידע חזרתי. הכוונה לידע הנרכש ממידע שאנו נתקלים בו שוב ושוב עד שאנו מתחילים להאמין שהוא נכון, רק בגלל שהוא מופיע סביבנו פעמים רבות. בעולם השיווק מנצלים סוג ידע זה בצורה נרחבת: סלוגנים רפטטיביים של חברות, ג’ינגלים שמתנגנים שוב ושוב, סמלים של מוצרים שמופיעים בכל מיני מקומות - כולם דוגמאות לידע חזרתי שמשפיע עלינו דרך הטיית הזמינות.\nנחזור לשתי השאלות בשאלון. על פי הטיית הזמינות, רובנו בחרנו באפשרות שיותר אנשים נהרגים מתקיפת כריש מאשר מנפילת חלקי מטוס מפני שאנו שומעים יותר על מקרים של תקיפות כריש במדיה. אנו כמעט לא שומעים על מקרים של מוות מפגיעה מחלקי מטוס מהשמיים, כנראה בגלל שזה נחשב כידיעה פחות אטרקטיבית. כמחצית מהאנשים חשבו שיש יותר שמות של מדינות שמתחילות באות י’ מאשר ב-ט’, פשוט מפני שרוב המדינות שמתחילות ב-י’ נמצאות בסביבה הגאוגרפית שלנו ולכן הן זמינות יותר במוחנו. לעומת זאת, רוב המדינות המתחילות ב-ט’ הן מדינות רחוקות ולא מוכרות, ולכן קשה לנו יותר לשלוף אותן ממוחנו.\nואיך זה קשור למה שמתרחש כעת עם התפשטות נגיף הקורונה? חשבו על התמונות שאנו רואים לא פעם בחדשות וברשתות החברתיות: מדפים ריקים בסופרמרקטים, תורים ארוכים בחנויות, אנשים מסתובבים מבוהלים עם מסיכות פנים בכל מקום. מידע זה זמין לנו כל הזמן - הרבה יותר מתמונות של אנשים רגועים שעושים קניות או יושבים בשלווה בבית מול נטפליקס - ולכן הוא נצרב חזק יותר במוחנו והופך לאמיתי יותר, מבחינתנו. זו חלק מהסיבה לפאניקה ולתגובות חסרות הפרופורציה של אנשים ברחבי העולם. הטיית הזמינות משפיעה עלינו כל הזמן, ובעיקר בתקופות לא יציבות, שבהן מתרחשים שינויים משמעותיים בשגרת חיינו ואנו צריכים לקבל החלטות בסביבה חדשה ובתנאים שמשתנים בכל יום. כמובן שאין להסיק מכך שאנו צריכים להיות אדישים למתרחש או לא להישמע להוראות הגופים האחראים - אבל כדאי להפעיל קצת חשיבה ביקורתית ולא להיסחף עם הפאניקה המוגזמת עליה מדווחים במדיה כדי לשמור אותנו צמודים למסך, ובטח שלא להפיץ את הפייק-ניוז ברשתות החברתיות שרק מגבירים את רמת החרדה.\nהמלצת צפייה לסיום: אם אתם רוצים ללמוד עוד על איך הטיות קוגניטיביות משפיעות על ההתנהגות שלנו, בעיקר בהקשר של שמירה על הבריאות, אתם מוזמנים לצפות בהרצאת טד מרתקת זו של הכלכלן דיוויד אש מ-2018. ובפרק הבא - הטיית העיגון.\nשמירה על הבריאות\nעל הכותב:\nד״ר תום ביאליק, בוגר המחלקה להוראת מדעים במכון ויצמן למדע, הינו חוקר ומרצה בתחום החינוך המדעי. תום עבר לפני מספר חודשים לברלין לטובת משרת מחקר באוניברסיטה החופשית של ברלין, לאחר פוסט-דוקטורט של כמה שנים במישיגן, ארה״ב. מחקריו מתמקדים בשילוב סביבות למידה טכנולוגיות בהוראת המדעים בבתי הספר. כמו כן, תום מרצה לקהל הרחב בנושאי חינוך, חשיבה ביקורתית והיסטוריה של המדע במגוון מסגרות ואירועים. מידע נוסף ניתן למצוא באתר שלו." }, { "title": "למה אנחנו אוגרים נייר טואלט: העולם המופלא של ההטיות הקוגניטיביות", "date_published": "2026-10-08T17:54:07.680Z", "id": "https://www.spitzmag.de//magazine/cognitive-bias-0/", "url": "https://www.spitzmag.de//magazine/cognitive-bias-0/", "content_html": "בימים טרופים אלה, בהם אנו מבודדים בביתנו ומוצפים בהמון מידע בכל ערוצי החדשות והרשתות החברתיות, חלקו מהימן וחלקו פייק, אנו נאלצים לקבל הרבה החלטות קריטיות בסביבה חדשה ולא מוכרת. לכן, החשיבה הביקורתית תופסת מקום משמעותי ביותר במניעת הפצת מידע כוזב ובמניעת קבלת החלטות לא-רציונליות, כמו הסתערות על גלילי נייר הטואלט בסופרמרקט.\nבדיוק בשביל זה הכנו עבורכם סדרת כתבות מיוחדת, שבה נכיר את העולם המרתק של ההטיות הקוגניטיביות. נושא זה נחקר בצורה מעמיקה בעשרות השנים האחרונות על ידי פסיכולוגים, מדעני מוח, כלכלנים ומתמטיקאים. הם מצאו מגוון רחב של הטיות המשפיעות על החשיבה ועל קבלת ההחלטות של כולנו באופן צפוי למדי. תחום זה התפתח לענף שלם של מחקר הנקרא ״פסיכולוגיה התנהגותית״, עליה כתבו חוקרים מעולים כמו הישראלי זוכה פרס הנובל בכלכלה, פרופ׳ דניאל כהנמן, ומחבר סדרת ספרי ״לא רציונלי ולא במקרה״, פרופ, דן אריאלי.\nבאחת הסצנות בסרטם המבריק של חבורת מונטי פייתון, ״חייו של בריאן״, מתאסף קהל רב מתחת לחלונו של בריאן וממתין בשקיקה למוצא פיו. ״אתם צריכים לחשוב בצורה עצמאית״, קורא בריאן לקהל מאמיניו, ״כולכם אינדיבידואלים. כולכם שונים אחד מהשני״. הקהל מגיב בצורה משעשעת על ידי חזרה עיוורת על דבריו, מבלי להיות מודעים לאבסורד שבכך. סצנה זו מציגה בדיוק את מה שעומד בבסיסן של ההטיות הקוגניטיביות: הן משפיעות על כולנו, כל הזמן, ובאופן צפוי למדי.\nמדוע אנו מושפעים באופן דומה מהטיות קוגניטיביות? איך הן קשורות לדרכי החשיבה שלנו ולאופן שבו המוח שלנו התפתח? וכיצד ניתן לקדם את החשיבה הביקורתית שלנו על ידי הבנת הטיות אלה? על מנת לענות על שאלות אלה, עלינו לצלול לעומקן של כמה מההטיות הקוגניטיביות (הנקראות גם ״היוריסטיקות״), ללמוד על המחקרים שנעשו בנושא ולהבין את המסקנות שאליהן הגיעו החוקרים.\nאך לפני שנעשה זאת, יש לכם חלק פעיל וחשוב בנושא. בקישור הזה תמצאו שאלון אנונימי קצר עם מספר שאלות. חלקן יישמעו לכם מעט משונות בתחילה, אך אנו מבקשים מכם להקדיש כמה דקות ולענות על השאלות בצורה רצינית וכנה. אנו נשתמש בתשובות שלכם/ן בכתבות עצמן, והן יעזרו לכם/ן לבחון האם גם אתם/ן מושפעים/ות מהטיות קוגניטיביות. במהלך הימים הבאים נפרסם כתבות המתמקדות בכל אחת מההטיות הקוגניטיביות ונדון כיצד עקרונות החשיבה הביקורתית יכולים להקל עלינו בתקופה לא פשוטה זו.\nמוכנים? לוס גטס.\nבחנו את עצמכם\nעל הכותב:\nד״ר תום ביאליק, בוגר המחלקה להוראת מדעים במכון ויצמן למדע, הינו חוקר ומרצה בתחום החינוך המדעי. תום עבר לפני מספר חודשים לברלין לטובת משרת מחקר באוניברסיטה החופשית של ברלין, לאחר פוסט-דוקטורט של כמה שנים במישיגן, ארה״ב. מחקריו מתמקדים בשילוב סביבות למידה טכנולוגיות בהוראת המדעים בבתי הספר. כמו כן, תום מרצה לקהל הרחב בנושאי חינוך, חשיבה ביקורתית והיסטוריה של המדע במגוון מסגרות ואירועים. מידע נוסף ניתן למצוא באתר שלו.\nנייר טואלט" }, { "title": "הנחיה חדשה: ישראלים לא צריכים לוותר על האזרחות הישראלית עבור דרכון גרמני", "date_published": "2026-10-08T17:54:07.680Z", "id": "https://www.spitzmag.de//magazine/double-passport/", "url": "https://www.spitzmag.de//magazine/double-passport/", "content_html": "לפי הנחיה חדשה של משרד הפנים הגרמני, אזרחים ישראלים לא יידרשו עוד לוותר על אזרחותם הישראלית במסגרת הליך קבלת אזרחות גרמנית.\nלפי החוק לעניני התאזרחות (Staatsangehörigkeitsgesetz), אחד התנאים לקבלת אזרחות גרמנית הוא ויתור על האזרחות שמבקש האזרחות הגרמנית מחזיק בה. מעבר למספר מצומצם של מקרים מיוחדים המוגדרים בחוק, כמו למשל במידה שהוויתור על האזרחות יוביל לפגיעה כלכלית מיוחדת, גם אזרחים ישראלים נדרשו עד כה לוותר על אזרחותם.\nלאור ההנחיה החדשה, שנשלחה לכל המשרדים האחראים על הליכי התאזרחות בגרמניה באמצע חודש פברואר, אזרחים ישראלים כבר לא יידרשו להציג מקרה מיוחד על מנת לשמור על אזרחותם. ההנחיה מבוססת על סעיף אחר בחוק, המאפשר לא לוותר על האזרחות המקורית אם מתקיים ״עניין ציבורי״ (Öffentliches Interesse), כמו למשל במקרה של אזרוח ספורטאים מצטיינים.\nעל פי החוזר של משרד הפנים, מעתה ייחשבו היחסים המיוחדים בין גרמניה וישראל, והאחריות שבה גרמניה נושאת בעקבות השואה, כסיבה מספקת ל״עניין ציבורי״ בהקשר של שמירה על האזרחות הישראלית.\nחשוב לציין, כי שאר המבחנים לצורך קבלת אזרחות (משך השהות בגרמניה, מצב כלכלי וכו’) ימשיכו להיות רלוונטיים גם לישראלים.\nהנחיה ולא חוק, עו״ד אילאיל פרידמן\nלדברי עו״ד אילאיל פרידמן, המתמחה בין השאר בנושאי הגירה, יש לשים לב כי מדובר בהנחיה ולא בחוק, כך שהיא יכולה גם להשתנות. לדבריה, לא ברור עדיין האם וכיצד יוכלו ישראלים שכבר ויתרו על אזרחותם על מנת להתאזרח בגרמניה, לקבל אותה בחזרה. כשהדברים יהיו ברורים יותר, נחזור ונעדכן." }, { "title": "״היה לי חשוב לא להרגיש חסרת אונים״ - היא הגיעה לברלין בגיל 12, והיום היא עורכת הדין הישראלית הראשונה בעיר", "date_published": "2026-10-08T17:54:07.680Z", "id": "https://www.spitzmag.de//magazine/interview-ilil-friedman/", "url": "https://www.spitzmag.de//magazine/interview-ilil-friedman/", "content_html": "אילאיל פרידמן הגיעה עם הוריה לברלין בגיל 12, וככל הידוע לנו היא הישראלית הראשונה בעיר שהוסמכה כעורכת דין מקומית, אחרי מסלול מפרך שנחשב מאתגר גם למי שגרמנית היא שפת אמם. כפרקליטה עצמאית דוברת עברית יש סיכוי גבוה שבעתיד הנראה לעין היא תהפוך לכותל המשפטי של הקהילה הישראלית בברלין, אולי בדומה לד״ר גל גולדשטיין בתחום הרפואי. אז הנה, כשירות מבעוד מועד - כל מה שכנראה תרצו לדעת על עורכת הדין בת ה-29, שלא רק שהצליחה לחדור לתחום שיש בו חסמים לא מעטים לנשים ולמהגרים, אלא עשתה זאת תוך התמודדות עם לקות ראייה מלידה.\nאיך ולמה החלטת להיות עורכת דין?\n״ההחלטה ללמוד משפטים היתה שילוב של כמה רעיונות, מחשבות ומסקנות, בעיקר של מה מעניין אותי ואיפה אני רואה את עצמי בעתיד ולאורך זמן, משהו שנותן לי מספיק גמישות ומשהו שאני מרגישה יכולת להצליח ואולי גם להרגיש שהעבודה שלי משנה משהו ויש לה משמעות. התחלתי את הלימודים דווקא כי רציתי לעבוד בארגונים בינלאומיים לזכויות אדם, בכלל לא ראיתי את עצמי כעורכת דין בהתחלה. במשפחה יש בעיקר רופאים: אבא, אבא חורג ואמא פסיכואנליטיקאית שלמדה ביולוגיה ופסיכולוגיה. דם ומחלות פחות משך אותי, במיוחד גם כי יש לי לקות ראייה מלידה, אז משהו שתלוי בראייה טובה לא בא בחשבון. משפטים משלב הרבה אלמנטים ויכולות שאני אוהבת וטובה בהם: חשיבה מאוד לוגית ויצירתית באותו זמן, עבודה עם אנשים שונים בסיטואציות בהן הם זקוקים לתמיכה, הבנה כוללת של מערכת והרבה גמישות בעתיד. בגלל שהלימודים כאן מאוד ארוכים ונחשבים קשים, ההכשרה מקנה המון אפשרויות מעבר למקצועות הקלאסיים כמו עריכת דין או שפיטה. יש משפטנים בכל חברה וארגון, מוזיאון, משרד ממשלתי ואפילו בתיאטרון. חשבתי שמשהו מזה כבר יתאים וגם אם לא, תמיד אוכל לנסות משהו אחר. וחץ מזה שמתי לב שבחיים נתקלים המון פעמים בשאלות משפטיות ולרוב הבעיה מהווה מחסום בדרך ולא מעט נתקעים בגלל אי הבנה וחוסר בידע משפטי. היה לי חשוב לא להרגיש חסרת אונים וכבולה בתוך מערכת לא מובנת ובלי יכולת להתקדם בקצב ובדרך המוכרת. אני מניחה שזה בא גם מהחוויה של המעבר לכאן ושל להגיע למקום חדש וזר בלי ידע, ללא שפה, ולחיות עם חוסר הבנה ואפשרויות מאוד מוגבלות לפתור אותו. בנוסף זה גם בטח חלק מהחוויה של לחיות עם לקות הראייה שהזכרתי ולהתמודד עם מגבלות - רציתי ללמוד לפתור כמה שיותר מגבלות בחיים בכוחות עצמי״.\n״היו לא מעט רגעי משבר בדרך, המסלול מאוד ארוך, מתיש ושמרני״. אילאיל פרידמן במשרדה בקרויצברג. צילומים: Denise Toygar\nמסלול ארוך וקשה - מה התהליך שהיית צריכה לעבור? עד כמה הכל שונה מאשר בישראל?\n״ההכשרה וגם מערכת המשפט שונה ביסודה מהמערכת בישראל. אחת הסיבות לכך זה הרעיון הבסיסי של הכשרה אחידה, מלאה ושווה לכל משפטן ומשפטנית, בגרמנית קוראים לזה Einheitsjurist. זה מתבטא בלימוד של כל תחומי המשפט החשובים לאורך כל הלימודים ובהכשרה מעשית בכל המקצועות הרלבנטיים. חייבים לעבור הכשרה מעשית ומבחנים כשופטים, כפרקליטי מדינה בתביעות פליליות, כעובדים במשרדים ממשלתיים וכמובן כעורכי דין. הרעיון הוא שוויון בהכשרה ובידע בשאיפה לשיווי משקל במערכת המשפט. זה אומר למשל שבדיון בבית המשפט לכל הצדדים יש את אותם כלים - לשופט, לעו״ד ולפרקליטות - וכך יש לכולם את היכולת להבין ולבחון את התמונה מנקודות המבט השונות. בגרמנית קוראים לזה Waffengleichheit שמילולית זה שוויון בנשק. ממה שאני יודעת זה מאוד שונה בישראל, שם למשל אי אפשר להיות שופט ישר אחרי סיום ההכשרה. לדעתי יש משהו מאוד נכון ברעיון הבסיסי של ההכשרה כאן. זה גם נותן הרבה ביטחון כי בסופו של דבר כולם עוברים את אותה הדרך, וזה גם מאפשר הרבה גמישות, כי אחרי הלימודים כל הדרכים פתוחות ואפשר לנסות ולהתנסות ולעבור למקצוע אחר אם רוצים. החיסרון הוא שזה כמובן מאריך ומקשה את ההכשרה. לכן הלימודים כאן הרבה יותר ארוכים ומקיפים מאשר בישראל (שבע שנים מול ארבע וחצי). בפועל ההכשרה מורכבת משני חלקים: לימודים באוניברסיטה של חמש שנים והכשרה מעשית של שנתיים. מסיימים כל חלק כזה עם מבחנים של המדינה, שזה בעצם סשן של שבעה מבחנים בכתב של חמש שעות כל אחד ויום שלם של ארבע בחינות בעל פה. במשך כל הזמן לומדים את כל שלושת תחומי החוק, שהם חוק פרטי, כלומר כל מה שקשור ליחסים בין שני צדדים פרטיים, כמו דיני חברות, נזיקין, משפחה, עבודה, שכירות וכו’; חוק אדמיניסטרטיבי, שזה למשל כל מה שקשור ליחסים בין המדינה לאדם פרטי, כמו הגירה, זכויות סוציאליות, חוקי בנייה אבל גם כל מה שקשור לחוקה ולחוק אירופאי; וחוק פלילי. בלימודים באוניברסיטה מתרכזים יותר בלימודי החוק עצמו, הבנתו והעבודה המתודית לניתוח מקרה ובניית טיעון. שנה אחת מהלימודים היא התמקדות בתחום מסוים (אני בחרתי בפלילי ובקרימינולוגיה) ושנה אחת היא בעצם רק הכנות למבחני הסיום. בלימודים המעשיים הדגש הוא על העבודה הפרקטית וההליך המשפטי, שנתיים שבהן עובדים בתחנות שונות ועוברים התלמדות אצל שופט, בפרקליטות, במשרד ממשלתי כלשהו ובמשרד עורכי דין״.\nאיפה למדת? האם היו לך רגעי משבר לאורך התהליך? רגעים שאמרת ״רגע, אולי זה לא בשבילי״? ואם כן - מה גרם לך להמשיך בכל זאת?\n״את התואר סיימתי באוניברסיטה החופשית בברלין ובנוסף למדתי חצי שנה בסן פרנסיסקו בתוכנית חילופי סטודנטים. במסגרת ההכשרה המעשית עבדתי בבית משפט בברלין, במחלקת הנוער של הפרקליטות המדינית בברלין, בבית הסוהר במואביט ובשני משרדי עו״ד בעיר. היו לא מעט רגעי משבר בדרך. בהתחלה היה לי קשה כי עובדים המון עם שפה והשפה המשפטית קשה להבנה ובכל זאת גרמנית היא לא שפת האם שלי. המסלול מאוד ארוך, מתיש ושמרני, ומרגיש אינסופי לפעמים, בעיקר כשרואים חברים שמסיימים תואר ראשון ושני ומתחילים לעבוד ולהתקדם בחיים. בנוסף, הלימודים די תחרותיים בגלל שמשפטים נחשב למסלול קשה והרבה לא מסיימים או לא עוברים את בחינות הגמר. חוץ מזה הציונים באופן קבוע ורגיל נמוכים וצריך ללמוד לחיות עם זה ולא לצפות להערכה או להתעניינות מצד המרצים. בגלל שחלק גדול מפסיק את הלימודים או נכשל בבחינות, האוניברסיטאות מקבלות מספר מאוד גדול של סטודנטים, אנחנו למשל התחלנו כ-400. זה יוצר אווירה די אנונימית ולא מאוד תומכת. יש הרבה רגעים מתסכלים, בעיקר כי הציפיות גבוהות והפחד מלהיכשל מורגש באופן תמידי. בגלל שזה מסלול מאוד שמרני אין הרבה מקום ליצירתיות וחשיבה מחוץ למסגרת הרגילה ואין מקום לשוני. זה מתבטא גם בהכשרה וגם ביחס לסטודנטים. זה גם מקצוע בו כמעט כולם גרמנים והרבה באים ממשפחות של משפטנים. לי היה גם מאוד מתסכל שהייתי צריכה להילחם כל מבחן וכל קורס מחדש בגלל בעיית הראייה שלי כדי לקבל תנאים שיכולים לאפשר לי לגשת למבחן תוך התחשבות בצרכים שלי, למשל שימוש במחשב נייד לקריאת והגדלת החוקים או הארכת זמן. מה שמאוד עזר לי ברגעים כאלה זה המון תמיכה והבנה מהסביבה הקרובה והמוטיבציה להוכיח את עצמי ולסיים. גם ראיתי את הפוטנציאל של הכלים והידע המשפטי בהתעמתות מול מערכות בירוקרטיות וכמה ביטחון זה נתן לי בהתמודדות עם כל מיני סיטואציות שנראות בלתי פתירות. כבר במשך הלימודים ליוויתי הרבה ישראלים ומהגרים במעבר לברלין וכל ההליכים הבירוקרטיים שכרוכים בזה וראיתי כמה שפה וידע משפטי יכולים להקל על ההליך הגם ככה לא קל הזה. חוץ מזה שלא היה לי תחום אחר שהרגשתי שאני רואה את עצמי בו אז לא הרגשתי שאני מוותרת או מפסידה משהו״.\nישר אחרי קבלת הרשיון החלטת לפתוח משרד עצמאי. זו החלטה די אמיצה, לא רצית קודם לעבוד כשכירה כמה שנים, לצבור ידע וניסיון ומנגד לא לשאת בכל כובד האחריות?\n״זו שאלה שתמיד נשאלת וכמובן שאני שואלת אותה גם את עצמי מדי פעם, אבל עם הזמן פחות ופחות. ההחלטה לפתוח משרד עצמאי התגבשה לקראת סוף הלימודים ובעיקר בזמן ההכשרה המעשית. הרעיון של משרד משלי ליווה אותי במשך השנתיים של ההכשרה ובהתאם ניסיתי כבר אז לכוון לשם. למשל בחרתי לעשות חלק מההכשרה אצל עורכי דין שהקימו בעצמם משרד והיו לי השראה בהחלטתם ובדרך עבודתם. בנוסף הכרתי במסגרת ההכשרה גם שתי חברות שנהיו מאוד קרובות וביחד עם בן הזוג שלי, שאותו הכרתי כבר בלימודים, החלטנו לפתוח משרד ביחד. בהמשך הצטרף אלינו גם השותף החמישי. אני לא בטוחה שהייתי עושה את הצעד הזה לבד כי זה באמת לא קל ומפחיד, אבל ביחד הרגשנו שיש לנו מספיק אומץ, כלים ומוטיבציה. עכשיו אנחנו כבר יותר משנה ביחד. אני חושבת שבמיוחד אחרי הלימודים הארוכים והשמרניים דווקא רציתי אחריות, חופש ומרחב ליצור משהו אישי ואינדיבידואלי ולכן לא יכולתי לדמיין את עצמי כשכירה ושוב להיות חלק ממסגרת מקובעת שאין לי עליה הרבה השפעה. חוץ מזה אני מאמינה שאין קיצורים ואת מה שלומדים כעצמאית לא ניתן ללמוד כשכירה. בשביל ללמוד לשחות חייבים בסופו של דבר לקפוץ למים. ידעתי שבכל מקרה אני לא רואה את עצמי כשכירה ולא ראיתי סיבה לדחות את זה. בגדול להיות שכירה אני עוד תמיד יכולה והיה לי חשוב לנסות להגשים את התמונה שהיתה לי כל עוד יש לי את האפשרות. לא חסרות הזדמנויות לפחד בחיים״.\nעל שלט הכניסה לבניין שבו ממוקם המשרד המשותף שלכם בקרויצברג מופיעות השפות השונות שבהן אפשר לקבל שירות במשרד, ובהן המילה ״עברית״, בעברית.\n״היו לנו הרבה מחשבות לגבי מה לכתוב על השלט, כי זה בעצם הדבר היחיד והראשון שרואים עלינו מבחוץ וזה כמובן נגיש לכל מי שעובר ברחוב ולא רק לקהל ספציפי. החלטנו שעניין השפות חשוב לנו גם כי זה לא מובן מאליו לקבל בגרמניה שירות בשפות אחרות מאשר גרמנית וגם כי זה משהו שמייחד אותנו. נגישות והבנה זה אחד הדברים הכי חשובים לנו בעבודה עם קליינטים. יש לי קולגה דוברת ספרדית כשפת אם ואני עם העברית והאחרים כולם דוברי אנגלית, ככה שיצא שיש לנו ארבע שפות שונות במשרד. לכן החלטנו לפרט את השפות על השלט ולכתוב את שם השפה בשפה עצמה, כלומר באותיות עבריות למשל. המטרה היתה שהקהל שאנחנו מכוונים אליו יוכל לקרוא ולהבין. מניסיוני יש לנו אינסטינקטים לזהות את השפה שלנו כששומעים או רואים אותה, לפחות אני תמיד מוצאת את עצמי מחדדת אוזניים בלי לשים לב כשאני שומעת עברית או שהעיניים פתאום נתקלות מעצמן באותיות עבריות. רצינו לעורר את ההרגשה של משהו מוכר. לדבר אותה שפה זה הרבה מעבר למילים, זה בסיס להבנה ואמון, שזה הבסיס לעבודה שלנו כעורכי דין.\n״שפה זה הרבה מעבר למילים, זה בסיס להבנה ואמון״. השלט עם המילה ״עברית״ מחוץ למשרד\nהיו לי קצת חששות לגבי השלט בעברית כי הכוונה שלי היתה לפנות לקהל דובר עברית ולא בהכרח לתת מידע על עצמי או על אופי המשרד או לחשוף את עצמי או זהותי באיזושהי צורה לכל עובר אקראי דרך מילה על שלט. חששתי שזה יכול להתקבל או להתפרש כהצהרה פוליטית כלשהי בעוד שהכוונה שלי היתה פנייה מקצועית לקהל דוברי עברית. גם לא ידעתי אם יהיו תגובות כלשהן מדיירים אחרים בבניין, בעלי עסקים שכנים, לקוחות אחרים או סתם עוברי אורח. אני מודה שגם עלה לי חשש שלא קשור לשום דבר רציונלי כי מעולם לא חוויתי משהו דומה, שאולי נגיע יום אחד בבוקר למשרד ונגלה סימון אנטישמי או צבע או משהו בכיוון על השלט. וגם כמובן שלא רציתי להכניס את הקולגות שלי לסיטואציה לא נעימה בגללי, אבל כשהעליתי את החששות וסימני השאלה כולם היו מאוד ברורים ואמרו שזה השלט של כולנו ומייצג אותנו כמשרד וכולנו עומדים מאחוריו עם כל השפות. והאמת שעד עכשיו קיבלנו רק תגובות חיוביות״.\nעברת לברלין מישראל בגיל 12, כבר לא ילדה קטנה. מה תפישת הזהות העצמית שלך? את מרגישה מהגרת או מקומית? באיזו שפה את מרגישה הכי בנוח? את מרגישה בבית גם בישראל?\n״ההורים שלי נפרדו כשהייתי בערך בת שש ואמא שלי התחתנה שוב, עם רופא גרמני שעבר לישראל וחי איתנו בערך מאז שהייתי בת תשע. הסיפור המשפחתי שלנו קצת מבלבל. לברלין עברנו כולנו, כלומר אמא ובן זוגה, אבא שלי ושלושה אחים ואחיות, אחד מאבא שלי ושתיים מהאבא החורג. עברנו דווקא בגלל שאבא שלי רצה לעשות מחקר בחו״ל ולא רצה להיות רחוק מאח שלי וממני, ואמא ובן-זוגה הסכימו שנצטרף כולנו לאותה תקופה. המכנה המשותף של כל הצדדים הוביל אותנו לברלין, למרות שלאבא שלי, כבן לניצולי שואה מהונגריה, קשה עם גרמניה. בהתחלה תכננו לעבור רק לשנה ומאז זה התארך. בסוף אבי חזר לישראל ואחרי כמה שנים עבר לקנדה, ואנחנו נשארנו. למרות המרחק יש לי קשר מאוד קרוב איתו, הוא עבד שנים כרופא נוירוכירורג בסורוקה אבל יותר ויותר עבר למחקר ולאוניברסיטה בעיקר בתחום האפילפסיה, ועכשיו הוא עובד באוניברסיטת בן גוריון ובאוניברסיטה בהליפקס בקנדה.\n\nבשני המקומות אני דוברת את השפה בלי מבטא ויכולה מבחינת מראה והתנהגות לעבור כמקומית, אבל מרגישה קצת זרה ולא שייכת כי בשתי החברות אני לא מאה אחוז בבית\n\nהייתי אומרת שרוב הזמן וברוב הסיטואציות אני מרגישה בברלין בבית ולא כמהגרת, אני חיה כאן כבר את רוב החיים שלי ורוב המשפחה הקרובה והחברים כאן. לא הייתי אומרת את זה על גרמניה, אבל כן על ברלין. ככל שהזמן עבר ועובר, אני מרגישה יותר בבית כאן ויותר זרה בישראל. יש לי עוד משפחה וכמה חברות ילדוּת טובות ואני מבקרת בערך פעם בשנה, אבל הקשר לצערי משתנה ודועך עם הזמן. עזבנו את ישראל ב-2002 כשהייתי בת 12 ועכשיו אני כמעט בת 30. מצד אחד גדלתי והשתניתי וגם החיים שלי כאן מאוד שונים מהחיים שהיו לי בישראל, ומצד שני גם ישראל והחיים בה השתנו מאוד בתקופה הזאת. אני מרגישה שהפער גדל עם הזמן וזה לא קל להכיל אותו ואת השוני, וזה מורגש מאוד בביקורים, גם אם אחרי הימים הראשונים הרבה דברים חוזרים להיות מוכרים ואני חוזרת להבין את המקום, הקצב והאנשים סביבי. יש הרבה דברים שמאוד קרובים לי ומרגישים מוכרים לי בישראל ובישראלים, אז כן יש תחושה של בית לפעמים, אולי יותר של בית ילדות. אני חושבת שבשני המקומות אני מבחוץ מקומית ומבפנים קצת זרה, יש לזה יתרונות וחסרונות אבל התרגלתי וזה הפך להיות חלק מהזהות שלי. בשני המקומות אני דוברת את השפה בלי מבטא ויכולה מבחינת מראה והתנהגות לעבור כמקומית, אבל מרגישה קצת זרה ולא שייכת כי בשתי החברות אני לא מאה אחוז בבית. מבחינת שפה, בדיבור אין הרבה הבדל, גרמנית יותר קל לי כי אוצר המילים שלי, בעיקר בהקשר המקצועי, הרבה יותר עשיר ונגיש לי ואני פחות צריכה להתאמץ, אבל לרוב אחרי שאני מדברת יותר עברית זה חוזר״.\nמה לגבי תפישת הזהות שלך בהקשר המקצועי - את מרגישה לגמרי ״גרמנייה״ או שאת גם קצת אאוטסיידרית למערכת?\n״קשה לי קצת להפריד בין הזהות ה׳אישית׳ ובין הזהות ה׳מקצועית׳ שלי, כי העבודה היא מאוד חלק ממני. בגלל זה היה לי מאוד חשוב לעבוד כעצמאית ושתהיה לי האפשרות לבנות את החיים והזהות המקצועיים בדרך ובצורה שאני מרגישה ורואה לנכון ובהתאם לזהות ולאישיות שלי. אני בהחלט לא מרגישה גרמנייה והחלק הישראלי או הלא-גרמני שלי מאוד עוזר לי בעבודה. אני חושבת שזה מתבטא בדרך העבודה והמחשבה ובאופן התקשורת עם קליינטים ומוסדות. להרגיש קצת זרה מאפשר לי הרבה יותר קירבה ללקוחות שלי והזדהות איתם, ודרך זה להבין אותם ואת הצרכים שלהם יותר בקלות ויותר מהר. זה גם נותן הרבה אנרגיה ומוטיבציה לעבודה כי אני יודעת מניסיוני איך זה מרגיש לא להיות חלק מהמערכת ולהרגיש אבודים. חוץ מזה, גם אם זה נשמע אולי קצת כמו קלישאה, קלילות, גמישות ומחשבה יצירתית ומחוץ למסגרת המוכרת אלה תכונות שאני משייכת יותר לצד הישראלי שבי והן מאוד עוזרות בעבודה המשפטית. התחושה שלי היא שקולגות גרמנים יותר מושפעים מהמערכת וצריכים להתמודד עם שיקולים של מה אחרים יגידו או יחשבו, למשל הצד השני, השופט, המערכת, קולגות אחרות וכו׳. יותר קשה להם להיות ביקורתיים כלפי המערכת, כי זה מה שהם מכירים. כמי שתפקידו הרבה פעמים להילחם במערכת יותר קל אם לא מרגישים לגמרי חלק ממנה ולא מזדהים איתה לגמרי, וגם מכירים מערכות אחרות ואפשרויות מעבר למוכר. ככה שזה נראה לי בהחלט יתרון לא להיות לגמרי מכאן״.\n״התחושה שלי היא שלקולגות גרמנים יותר קשה להיות ביקורתיים כלפי המערכת, כי זה מה שהם מכירים״\nבגרמניה מקובל שמשרדי עורכי דין מתמחים בנישות ברורות ודי מתוחמות. בגלל שאחת ההתמחויות הייחודיות שלך היא למעשה שירות בשפה העברית את מוצאת את עצמך מתפרסת על יותר תחומים?\n״יש לי את היתרון והחיסרון של הנישה העברית. מצד אחד זה פותח המון אפשרויות כי יש פניות מקהל מאוד רחב, ומצד שני הפניות באמת מתפרסות על המון תחומים, מה שיכול לבלבל אם רוצים לתת שירות לכולם. חשוב לי להתמקד בתחומים מסוימים, כי ניסיון וידע מאוד תורמים לאיכות ויעילות העבודה וגם לתחושת הביטחון העצמי במישור המקצועי. לכן בחרתי לעסוק בשני תחומים עיקריים, שהם הגירה ופלילי (חשודים וקורבנות). אלה התחומים שהכי מעניינים ומושכים אותי, ולאחרונה אפילו יצא לי לטפל בשני מקרים שהגיעו לכותרות. במקרה הראשון הצלחתי לשמחתי לסייע לבחור מהאיים המלדיביים שהשהות שלו בברלין עמדה בסכנה מכיוון שהתחתן עם גבר, באיים המלדיביים, שמוכרים לנו מתמונות של חופשות מושלמות אבל פחות אנשים יודעים שהדין שם מבוסס על השריעה, איימו לבטל לו את האזרחות, מה שהעמיד בסכנה גם את אישור השהייה שלו בגרמניה. במקרה השני אני מייצגת אחד משני נפגעים צוענים של ניסיון רצח ברכבת, ככל הנראה על רקע גזעני, משום שהחוק הגרמני מתיר במקרים מסוימים ייצוג משפטי גם לקורבנות עבירה ומקנה להם זכות לקחת חלק בהליך הפלילי.\nלצד ההתמקדות שלי בהגירה ובפלילי, ובעקבות העבודה עם ישראלים ובגלל שאני גם נהנית לעבוד עם ישראלים וגם מרגישה הרבה פעמים קירבה ורצון לעזור, אני כן פתוחה לפניות בתחומים הרבה יותר נרחבים כמו למשל הקמת ורישום עסק עצמאי, עמותות ומקרים מסוימים של דיני אישות, הליכי רכישת דירות ועוד. מניסיוני שפה משותפת היא קריטית בליווי משפטי ולפעמים יותר חשובה מדברים אחרים. גם אם אני לא עובדת בהרבה מהתחומים המבוקשים בקרב ישראלים כמו דיני שכירות או עבודה, חשוב לי להיות כתובת לכל פנייה גם במקרים שבהם אני מפנה או ממליצה על עו״ד ומרכזי ייעוץ רלבנטיים יותר״.\nשאלה קצת בלתי-נמנעת: מה ההבדלים בין לקוחות גרמנים לישראלים? תואמים את הסטריאוטיפים הכלליים?\n״לאור תחומי ההתמחות שציינתי, רוב הלקוחות שלי הם לא גרמנים אלא מהגרים או ממשפחות של מהגרים, וכמעט תמיד הצד שעומד מולי הוא מאוד גרמני, כי זה בעיקר משרדים ממשלתיים כמו משרד הזרים או בתי משפט או הפרקליטות. מניסיוני יש כמובן הבדלים בעיקר בדרך ובקצב התקשורת שלרוב תואמים את הסטריאוטיפים המוכרים. עם ישראלים כל קצב התקשורת והעבודה לרוב יותר מהיר וחי, ויש משהו מאוד יעיל ואפקטיבי בגישה הכללית כי הם חושבים בעצמם ופחות מפחדים. בגלל זה אני בדרך כלל נהנית מהעבודה כי זה מרגיש יותר כמו עבודה משותפת והדדית ומפגש בגובה העיניים ולא שהם רק רוצים לשמוע ממני מה לעשות. הם הרבה פעמים חושבים ביחד איתי ופתוחים לרעיונות ופתרונות. וכמובן יותר צוחקים עם ישראלים, יש יותר קירבה ופחות פורמליות, אם כי מבחינתי זה צריך להיות במידה ובמקומות הנכונים. הרבה פעמים זה יותר מערב אותי רגשית ויותר אינטנסיבי ודורשני״.\nגרמניה נחשבת לממלכת הבירוקרטיה, האם זה מובהק ביתר שאת בתחום המשפטי?\n״כן, מאוד, מערכת המשפט כאן די מיושנת ושמרנית ואופן ההתנהלות בהליכים המשפטיים מאוד בירוקרטי. בעיקר התקשורת בין מוסדות מערכת המשפט איטית ומסורבלת, רוב ההתכתבויות הן עדיין במכתבים ובפקס כך שהתקשורת איטית ולא מאוד יעילה. אבל יש לזה גם יתרונות - יותר זמן לשקול צעדים ולהחליט החלטות״.\nכעורכת דין צעירה, האם יצא לך להיתקל בשובניזם או בסקסיזם?\n״לצערי נשים הן מיעוט בקרב עורכי הדין והיחס הוא 2:1. כך שבעצם יש פי שניים יותר גברים בתחום. בדין הפלילי זה עוד יותר קיצוני ובולט והתחום עדיין נחשב מאוד גברי. גם כי רוב הנאשמים הם גברים, אבל גם כי זה תחום יותר תחרותי והחזות של עו״ד טוב מבוססת על הרבה תכונות שמשויכות באופן סטריאוטיפי לגברים ולא לנשים כמו אסרטיביות, תוקפנות, ביטחון עצמי גבוה, מוכנות להיכנס לעימותים, שאפתנות ונוכחות מופגנת. כמו שציינתי קודם, מערכת המשפט היא מקום שמרני, ובהתאם גם הסטריאוטיפים החברתיים יותר מורגשים ובולטים ויותר קשים לשינוי. בעיקר בתחילת הדרך זה מקשה כי צריך להוכיח את עצמך תוך כדי צבירת ניסיון כל הזמן גם בפני קולגות, גם בפני לקוחות וגם מול מערכת המשפט. חשוב גם להוסיף שרוב עמדות הכוח במערכת המשפט מאוישות על ידי גברים, למשל תפקידים בכירים בפרקליטות או בקרב שופטים״.\nיש לך עצות זהב כלליות לישראלים שצריכים ייעוץ משפטי בגרמניה? יש דברים בסיסיים שישראלים לא מבינים באופן אינטואיטיבי וחשוב לדעת?\n״העצה הראשונה היא להכיר בעובדה שמערכת החוק והמשפט הגרמנית לא פשוטה ולא אינטואיטיבית בהרבה מישורים גם למקומיים, ועל כמה וכמה כשלא גדלים בה ולא מבינים את השפה והנורמות החברתיות. ההכרה באי הידיעה היא המפתח ורק אז אפשר להמשיך הלאה ולחפש ולמצוא מידע ופתרונות וגם להימנע מטעויות בדרך. בנוסף כדאי להבין שיש גם הבדל מאוד בסיסי בין ישראל לגרמניה ביחס בין לקוחות לבין נותני שירות. בגרמניה נותני שירות, ועורכי דין אולי במיוחד, לא רואים את עצמם כאנשי מכירות ולכן הגישה היא לא לשכנע ולרצות את הלקוח בכל מחיר. יש גם פחות תחרות על תיקים מאשר בישראל ולא כל עו״ד יתאמץ בשביל לקבל תיק וייקח כל לקוח. אני שומעת הרבה פעמים מישראלים שלוקח זמן למצוא עו״ד והרבה פניות נשארות ללא מענה. צריך להבין שכאן פנייה לעו״ד מתקבלת כבקשה לשירותיו ולא כהצעת עבודה יוקרתית שהעו״ד לא יכול לסרב לה. כשמוצאים עו״ד מתאים, עצת הזהב שלי היא להבהיר מראש את כל התנאים של העבודה - מה היא כוללת, מה המטרה, איך מתקשרים וכמובן תנאי תשלום ומחיר וכך למנוע אי הבנות ולבנות אמון ושקיפות מההתחלה. ועוד משהו חשוב למי שיש לו בעיה כלשהי: יש היום אינספור אפשרויות לקבלת מידע משפטי ובירוקרטי בין אם דרך אתרי אינטרנט רשמיים יותר או פחות, קבוצות פייסבוק ופורומים, מרכזי ייעוץ ואגודות או יועצים ועורכי דין. לכל המקורות האלה יש יתרונות וחסרונות במקרים מסוימים ולכן חשוב להבין קודם כל מה מחפשים ומה המטרה. יש שאלות שמתאימות לקבוצת פייסבוק ויש כאלה שפחות, כמו שיש שאלות שמתאימות לייעוץ עו״ד וכאלה שפחות״.\nואם כבר יש לנו הזדמנות לקבל ייעוץ משפטי על הדרך, אחת השאלות המשפטיות הכי נפוצות בקרב ישראלים בברלין נוגעת לקנסות האימתניים על הורדות לא חוקיות. העצות בקבוצות בפייסבוק סותרות לעתים קרובות. לשלם? להתעלם? יש היום כבר פירמות שמתפרנסות ממענה למכתבי האיום האלה, אין ברירה אלא לשתף עם זה פעולה?\n״קודם כל כדאי לבדוק שהקנס באמת אמיתי, כי יש הרבה רמאות ושיטת מצליח בהקשר הזה. אפשר למשל לבדוק אם הקנס הגיע כמכתב בדואר, לבדוק אם הפרטים האישיים המצוינים בו נכונים ולעשות חיפוש בגוגל לבדוק האם משרד עורכי הדין והחברה שהם מייצגים קיימים. רק מייל למשל לא מספיק, הקנס בדרך כלל מגיע בדואר לכתובת של חיבור האינטרנט הרלבנטי להורדה. במידה שהפנייה נראית כשרה והתוכן לא מופרך, כדאי לפנות לעו״ד ולנסות להפחית את גובה הקנס ולא לחתום על שום דבר שלא מבינים. למשל יש מקרים שלקנס מצורפת הצהרה על התחייבות שלא לפגוע בזכויות היוצרים בעתיד ולחתימה על הצהרה כזו יכולות להיות השלכות משפטיות להליך עצמו וגם בעתיד, שכדאי להימנע מהן. ישנן סיטואציות שבהן סיוע של עו״ד יכול לבטל את האחריות האישית למשל במקרה של ביקור או מקרים שאפשר להוכיח שבאופן מעשי ההורדה לא היתה יכולה להיעשות על ידי וכך לא רק להפחית אלא אף לבטל את הקנס״." }, { "title": "״יש ויכוחים שצריכים להתנהל בבית ולא בגרמניה״", "date_published": "2026-10-08T17:54:07.680Z", "id": "https://www.spitzmag.de//magazine/interview-Jeremy-Issacharoff-2019/", "url": "https://www.spitzmag.de//magazine/interview-Jeremy-Issacharoff-2019/", "content_html": "לפני קצת יותר משנה פרסמנו כאן ראיון עם שגריר ישראל בגרמניה, ג׳רמי יששכרוף, במלאת שנה לכהונתו. השנה שחלפה מאז היתה עמוסת אירועים הקשורים ליחסי ישראל-גרמניה, ובשבוע שעבר נפגשנו שוב, כדי לסכם את שנתו השנייה בתפקיד.\nמה היו ההתפתחויות המרכזיות מבחינתך כשגריר בשנה החולפת?\n״השנה השנייה של הכהונה שלי התחילה עם האישור של הבונדסטאג לעסקת חכירת המל״טים הישראליים, שזו עסקה מאוד משמעותית בסדר גודל של מיליארד אירו. מעבר לנפח הכלכלי היא מסמלת כיצד ישראל יכולה לתרום לביטחון של גרמניה כמו שגרמניה תומכת בביטחון של ישראל בבניית צוללות וספינות מלחמה. כתוצאה מהעסקה הזאת טייסי חיל האוויר הגרמני מתאמנים בישראל, וגם לאחרונה היה אימון צבאי שבמסגרתו 300 צנחנים ישראלים התאמנו בפעם הראשונה בגרמניה - אלה דברים שמעידים על המרחק שמדינת ישראל וגרמניה עשו מהעבר, על האינטימיות והאמון שהולכים ומתחזקים בין שתי המדינות בנושאים שבסופו של דבר משרתים את העם הגרמני והעם הישראלי.\nהדבר המשמעותי השני מבחינתי הוא התפשטות שיתופי הפעולה הרבה מעבר לנושא הצבאי-האסטרטגי, למשל בתחומי התרבות והמחקר. אירוע לזכרו של עמוס עוז שמגיעים אליו כ-400 איש בברלין זה לא דבר שאני לוקח כמובן מאליו. הופעה של הפילהרמונית הישראלית בברלין מול אולם מלא עד אפס מקום זה גם לא טריוויאלי. מכוני מחקר גרמניים מרכזיים ממשיכים להגביר את הנוכחות שלהם בארץ עם מרכזים חדשים למחקר מתקדם. אנחנו מדברים על מכונים בסדר גודל של מיליארדים. בתחומי הסייבר, הניידוּת - כמעט מתחת כל אבן שאתה הופך צומח עוד שיתוף פעולה. נבנים כאן יחסים ברמה שאף אחד לא האמין שניתן לבנות. ומה שעומד מאחורי הדברים האלה זו הערכה אדירה ליכולות הישראליות.\nhttps://twitter.com/IsraelinGermany/status/1176777136084066305\nמתוך חשבון הטוויטר של יששכרוף\nיחד עם זאת, יש גם התגברות של האנטישמיות בגרמניה. רבנים הותקפו גם בהמבורג, גם במינכן, גם בברלין. אין לי ספק לגבי הנחישות של המנהיגות הגרמנית נגד התופעה הזאת, גם הם מבינים שאנטישמיות לא רק מאיימת על יהודים אלא גם על עצם קיומה של החברה הגרמנית והמשטר הדמוקרטי והטולרנטי של גרמניה״.\nאתה חושב שחל שינוי משמעותי בעניין בשנה האחרונה?\n״אני לא חושב שתדירות התקיפות האנטישמיות התגברה בצורה דרמטית, אבל זה עדיין דורש מאמצים רבים כדי להתמודד ולמגר את התופעה הזאת״.\nבין ההתפתחויות המרכזיות של השנה החולפת לא ציינת שהפרלמנט הגרמני אישר הכרזה שלפיה תנועת בידיאס היא אנטישמית. ההחלטה הזאת גררה גם ביקורת.\n״ההתרשמות שלי היא שהקו היותר דומיננטי בגרמניה הוא תחושה לא נוחה ובעייתית לגבי בידיאס. אני חייב לומר שמה שמפריע לי הוא שלא מעט מהביקורת על ההחלטה של הבונדסטאג דווקא באה מחוגים ישראליים. היה מכתב של אקדמאים נגד ההחלטה. אני גדלתי בדמוקרטיה, אני חי בדמוקרטיה, אני בעד דיון חופשי, אבל כשגריר בגרמניה אני חושב שיש ויכוחים שצריכים להתנהל בבית ולא בהכרח בגרמניה. יש לפעמים ניסיון מהארץ לדחוף את הוויכוח הפנימי לקונטקסט הגרמני וכאילו להכריח את הגרמנים להיות ביקורתיים כלפי ישראל, דווקא הגרמנים. אני שמעתי גם אנשים שחושבים שגרמניה לא מבקרת את ישראל בגלל השואה, ומצד שני אם היא עושה משהו טוב לישראל זה בגלל השואה. אני חושב שלניתוח הזה אין שום בסיס במציאות. אין שיתופי פעולה כמו שיש בינינו לבין גרמניה בנושאים כבדים כמו עסקאות במימדים של מיליארדים בגלל שאתה מרגיש אשם. זה בגלל שזה משרת את האינטרסים של שתי המדינות. אני חושב שהדיון הישראלי צריך להתנהל בישראל. מאוד לא נוח לי כשלוקחים את הדיון הזה ומכניסים אותו לקונטקסט המאוד עדין של גרמניה״.\nאחת הטענות במכתב היתה שההחלטה מצמצמת את מרחב הדיון הדמוקרטי הלגיטימי בגרמניה.\n״אני מוכן כשגריר ישראל לנהל דיון תרבותי עם כל אדם, גם אם אנחנו לא מסכימים ולא נסכים בסוף השיחה. אבל אם נקודת המוצא של מישהו היא שהוא קורא להחרים, למשוך השקעות ולהטיל סנקציות, האם זה מה שנקרא לבנות גשר? זה מה שנקרא לבנות דו-קיום? לכן אין לי שום בעיה עם זה שמגבילים את בידיאס - זה לא מגביל דיון ענייני, מכובד, על נושא המזרח התיכון, שהוא מורכב. ואגב, אני תמיד אומר שאם למישהו יש פתרונות קסם לגבי עזה שטרם גילינו - אנא תגידו לנו. אני מאמין מאוד בדו-שיח מכובד וענייני וכל מי שרוצה לקיים דו-שיח כזה, אני שם. אני לא חושב שכל ויכוח או ביקורת על ישראל הוא בהכרח אנטישמי, אבל יש גורמים בבידיאס שלפי דעתי הם אנטישמים ויש גם ישראלים שקשה מאוד לדבר איתם בצורה עניינית״.\nאיך אתה מסכם את פרשת המוזיאון היהודי?\n״היינו בדיאלוג ארוך עם מנהלי המוזיאון ושרת התרבות, כדי להצביע על כך שמוזיאון יהודי בברלין צריך להתרכז בתרומה האדירה של יהדות גרמניה במשך כמעט אלף שנים, בכל הרמות. אם הם נכנסים לפינות פוליטיות ועוסקים בנושאים ישראליים-פלסטיניים זה מחייב אותנו להגיב. אני גם לא דרשתי ששפר יתפטר (מנהל המוזיאון התפטר בעקבות ציוץ בחשבון המוזיאון שהמליץ על מאמר שעסק במכתב אנשי אקדמיה ישראלים ויהודים נגד החלטת הבונדסטאג שהוזכר לעיל - ט״א). שרת התרבות של גרמניה אמרה לאחרונה בראיון שהיא לא רוצה שיהיה ייצוג ישראלי במוזיאון, ואני צייצתי בתגובה שלא ביקשנו ייצוג ישראלי בגופים של המוזיאון היהודי אלא רק שהמוזיאון יתמקד בתרומה של יהדות גרמניה במהלך הדורות. הקהילה היהודית אגב הגיבה הרבה יותר בחריפות מאיתנו״.\nhttps://twitter.com/JIssacharoff/status/1173256799669096448\nהתשובה של יששכרוף לשרת התרבות של גרמניה\nמדינת ישראל נמצאה בקמפיין בחירות ממושך מאוד, נערכו בחירות שניות בתוך חצי שנה, וגם אחריהן יש חשש לסבב שלישי. עד כמה זה משבש את עבודתך?\n״כל גורם של חוסר ודאות ודאי מקשה על קבלת החלטות עקרוניות, גם בנושא של תקציבים, פרויקטים לאומיים, מינויים, זה לא התהליך הרגיל. אני מקווה מאוד שלא יהיה סיבוב שלישי, אני מקווה שהתהליך יכול להניב ממשלה יציבה. אני דווקא רוצה להיות אופטימי בעניין הזה. חוסר הוודאות בכל זאת לא מנע דברים חיוביים שקרו מול הממשלה הגרמנית, למשל בנושא ההצבעות של גרמניה באו״ם היתה הודעה מאוד חשובה של שר החוץ הגרמני הייקו מאס במאי לגבי הנכונות של גרמניה לעמוד לצד ישראל, או דברים שקורים מתחת לרדאר, עסקאות ביטחוניות ואחרות. מעבר לכך, גם גרמניה נמצאת בתקופה פוליטית סבוכה. אחרי הבחירות האחרונות לקח שישה חודשים להקים ממשלה, אז יש כאן הבנה למורכבות של המושג הזה דמוקרטיה, ובעיקר דמוקרטיה שמבוססת על מערכת קואליציונית״.\nאם כבר הזכרת את המערכת הפוליטית בגרמניה, בראיון הקודם הבהרת שאתה נגד כל דיאלוג עם מפלגת הימין אלטרנטיבה לגרמניה. בינתיים הם התחזקו בבחירות למדינות המחוז סקסוניה וברנדנבורג. האם יש מחשבה על לשנות את הגישה מולם?\n״אין לי שום התלבטות ועמדתי בעניין לא השתנתה. אני חושב שחוגים מסוימים, גם בישראל, שקוראים לשקול מחדש את העמדה כלפי מפלגה שמנהיגיה גילו נוסטלגיה למשטר הנאצי וגישה לא מכובדת בלשון המעטה כלפי השואה והצורך של גרמניה לקבל אחריות עליה, טועים לגמרי והולכים בניגוד לאתוס הישראלי והיהודי. נקודה״.\nאלטרנטיבה לגרמניה מנסים ליצור קשר?\n״היו פניות והן לא נענו. בכירים גרמנים מאוד מחזקים את עמדתי בעניין הזה. אם שגריר ישראלי ידבר איתם זה רק יחזק את הטענה שלהם שהם פרו-ישראליים ולא אנטישמיים, טענה שאני לא מקבל. מהלך כזה יתקבל בצורה מאוד לא חיובית גם על ידי הפוליטיקה הגרמנית בכללותה וגם על ידי הקהילות היהודיות בגרמניה״.\nתקציבי משרד החוץ הולכים ומצטמצמים בשנים האחרונות, עד שגורם המקורב לשגרירות אמר שיש תקציב להדליק את האור במשרד, אבל לא מעבר לכך. במקביל המשרד לעניינים אסטרטגיים בראשות גלעד ארדן מקבל תקציבי ענק ופועל בין השאר גם בגרמניה. האם אתם מתחרים? מתואמים?\n״אני לא מתחרה ולא רוצה להתחרות עם גופים ישראליים אחרים. התפקיד של השגרירות ושל השגריר הוא לוודא שתהיה אווירה של שיתוף פעולה ותיאום מרבי בין כל הגורמים שפועלים בזירה הגרמנית. אני בשירות החוץ כבר ארבעים שנה, הייתי הציר בוושינגטון ושם הצלחנו להגיע לעבודה מסונכרנת ושיתוף פעולה וזה אחד הדברים שאני גאה בהם ושקורים היום גם בשגרירות בגרמניה. יש אמנם את הבעיה התקציבית של משרד החוץ אבל גלעד ארדן (השר לעניינים אסטרטגיים) ביקר ומבקר בגרמניה, ואנחנו מתואמים. זו המגמה. אנחנו משתדלים לעבור בצורה מסודרת, לפעמים זה יותר טוב לפעמים פחות טוב, אבל זה בסדר גמור. מה שחשוב לי לומר זה שלמרות קיצוץ התקציבים, מאז שבאתי לכהן בשגרירות בברלין אני עושה כל מאמץ להגביר ולחזק את הפנייה של השגרירות לקהילה הישראלית באשר היא. הקמנו במסגרת השגרירות בית ישראלי, שרון אלוני מנהלת אותו, ועשינו השנה מגוון מפגשים ואירועים. זה ממש בנפשי. באירוע בערב יום הזיכרון, שהגיעו אליו יותר ממאה איש, פנו אלי כמה מהאורחים ואמרו לי כמה זה חשוב להם. זה מאוד נגע ללבי״.\nhttps://twitter.com/IsraelinGermany/status/1177239749414785030\nמתואמים. יששכרוף וארדן במהלך ביקורו של השר בגרמניה השבוע\nהכסף לבית הישראלי מגיע ממשרד העלייה והקליטה. האם יש פעילויות שהייתם צריכים לבטל בגלל הקיצוצים בתקציב משרד החוץ?\n״ביטלנו את קבלת הפנים החגיגית של יום העצמאות, שזה אירוע מדהים, משמעותי וחשוב ביותר מפגן ענק של סולידריות עם ישראל, וזאת בשעה שאנחנו מקדמים עסקאות ומהלכים שהמשמעות שלהם היא של כמה מאות מיליונים, בהערכה מאוד זהירה. אבל צריך לפנות למשרד האוצר בעניין הזה. זה חוסר אחריות מצידו, כי זה פוגע באינטרסים שאפשר לקדם כאן״.\nלמה יש כסף למשרד לעניינים אסטרטגיים אבל לא למשרד החוץ?\n״זה כבר ויכוח רחב שאני לא רוצה להתייחס אליו. הדבר הכי חשוב לי הוא שלשגרירות בגרמניה, שהיא אחת הנציגויות החשובות באירופה ובכלל, צריך שתהיה פעילות שיכולה לקדם את האינטרסים של המדינה. עכשיו איך מחלקים את התקציב? זו כבר שאלה יותר גדולה״.\nאחת הטענות שנשמעות היא שמשרד החוץ לא מקדם את האג׳נדה של ראש הממשלה והמשרד לעניינים אסטרטגיים כן, ולכן הם מקבלים יותר תקציבים.\n(בפעם הראשונה והיחידה במהלך השיחה נראה שיששכרוף הדיפלומט מתעצבן קלות) ״חתמתי על עסקה לשלוש צוללות וחכירת מל״טים במיליארד אירו - אני חושב שזה שירת את מדינת ישראל. עוד עסקת נשק מאוד משמעותית, עוד פעילות מול בנק גרמני מרכזי שמנעה צמצום קשרים בתחומים פיננסיים, משהו שלא היה קורה אילולא אני באופן אישי התערבתי בזה. ההחלטה בבונדסטאג - נדמה לי שראש הממשלה יכול להיות שבע רצון שאחד הפרלמנטים הכי חשובים בעולם נקט בעמדה הזאת. יש לי רשימה ארוכה, שמוכיחה שהשגרירות בצורה חד משמעית משרתת את האינטרס של מדינת ישראל, של ראש ממשלת ישראל ושל ממשלת ישראל״.\nב״ישראל היום״ התרעמו על כך שלא עזבת את אירוע הענקת הפרס על שם שמעון פרס בעיריית ברלין כאשר נכדתו מיקה אלמוג נשאה שם נאום שכלל בין היתר ביקורת חריפה על נתניהו, יומיים לפני הבחירות (גילוי נאות: כותבת שורות אלה עובדת בקרן פורום העתיד גרמניה-ישראל, שמעניקה את הפרס בשיתוף עם משרד החוץ הגרמני).\n״האירוע מיועד בראש ובראשונה לכבד את זכרו של הנשיא התשיעי של מדינת ישראל. השגרירות לא מארגנת ולא מתערבת בתכני האירוע - הלוגו שלנו שם כדי לכבד את המעמד. זו כבר פעם שלישית שהאירוע מתקיים ועד כה הוא היה נקי לחלוטין מפוליטיקה. מיקה אלמוג נשאה דברים בשם משפחת פרס. בחלק הראשון של דבריה היא התייחסה למורשת של סבא שלה, ואחר כך אמרה דברים בעלי אופי פוליטי שלא הולמים אירוע מהסוג הזה. הדברים נאמרו דקות ספורות לפני הנאום של שר החוץ של גרמניה, שאגב היה נאום מאוד חשוב בעניין האנטישמיות, אמירות מאוד חדות מטעם סמכות גרמנית בכירה. הייתי צריך לקבל החלטה במקום, והחלטתי שלעזוב כמה דקות לפני נאומו של שר החוץ הגרמני, שישבתי לידו, יהפוך את האירוע הזה לחשיפה מאוד בעייתית ולא מכובדת. התפקיד שלי כשגריר בנסיבות המורכבות האלה הוא לכבד גם את מדינת ישראל, גם את המדינה שאני מכהן בה כשגריר וגם את הנשיא לשעבר. הטענות שבאו לאחר מכן מגלות אי הבנה לגבי הנסיבות העדינות של העניין. עשיתי מה שהיה נכון בנסיבות הללו ואני עומד מאחורי ההחלטה שלי״.\nhttps://twitter.com/JIssacharoff/status/1174649380453982209\nיששכרוף ושר החוץ הגרמני הייקו מאס בערב הענקת הפרס\nבהקשר הזה אי אפשר בלי שאלה על הבן שלך דין, שהוא בעצם הסיבה שפעילי ימין יוצאים נגדך. ביוני הוא סיים את תפקידו כדובר שוברים שתיקה ועבר להיות הדובר של חבר הכנסת איימן עודה. זה יותר או פחות צרות מבחינתך?\n״קודם כל הבן שלי לא מביא לי שום צרות. אני אוהב אותו ואני גאה בו. אני חושב שזה מעבר מבחינתו לזירה היותר מיינסטרימית מבחינה פוליטית״.\nלהיות הדובר של איימן עודה זה מיינסטרים?\n״להיות דובר של חבר כנסת במדינת ישראל זה מאוד מיינסטרים. מבחינתי חבר כנסת זה חבר כנסת. אני מתייחס לכל 120 חברי הכנסת בצורה מכובדת״.\nחברת הכנסת לשעבר מהליכוד ענת ברקו צייצה אחרי המינוי של דין ביוני שפנתה לשר ישראל כץ לבחון האם אין ניגוד עניינים משום שהבן שלך עומד לייצג ״אינטרסים הסותרים למדיניות הישראלית״.\n״אני יכול לומר לך שבעקבות הציוץ הזה קיבלתי הודעות תמיכה והערכה כמו שלא קיבלתי אף פעם. אם אני מותקף מימין ומותקף משמאל, אז אולי אני עושה משהו בסדר״ (צוחק).\nשגריר ישראל בגרמניה ג׳רמי יששכרוף. צילום: רותי צונץ\nמה אתה מאחל לישראלים בברלין לשנה החדשה?\n״אני מאחל שיהיה המשך תהליך היכרות מעמיק שבעזרתו הקשרים יילכו ויתרחבו. אני חושב שהקשר הזה הוא סופר חיוני לישראלים שגרים בגרמניה והוא גם חשוב מבחינתנו - אתם בסופו של דבר בשר מבשרנו, אנחנו תמיד רוצים להיות כאן בשבילכם, גם כשהדברים טובים ומתנהלים בצורה חיובית וגם אם חלילה תצטרכו עזרה״.\nתודה ושנה טובה." }, { "title": "נישה משלה: מעצבת שמלות הכלה של הישראליות בברלין", "date_published": "2026-10-08T17:54:07.680Z", "id": "https://www.spitzmag.de//magazine/orli-baruch-interview/", "url": "https://www.spitzmag.de//magazine/orli-baruch-interview/", "content_html": "״את תשוקת התפירה אני חייבת לשכנה שהיתה לי כמו סבתא, אטואל״, אומרת אורלי ברוך, ״בתור ילדה התאהבתי במכונת תפירה שעמדה לה זהובה ונוצצת על שולחן זינגר ישן בחדר השינה שלה. בגיל חמש ומשהו התחלתי לתפור כל דבר שרק יכולתי, כולל נייר ושקיות ניילון״. ברוך, בת 33, מתויגת עד מהרה בקבוצות הישראלים בברלין בכל עת שמישהי מחפשת מעצבת לשמלת ערב - ובעיקר לשמלות כלה.\nספרי על קורותייך - מאיפה את במקור ואיך ומתי התגלגלת לברלין?\n״במקור אני מחיפה, שם סיימתי ללמוד במגמה לאופנה בתיכון ויצו לאמנויות. קצת אחר כך הצטרפתי ל’תנועת תרבות’, שאז עוד היתה גרעין אמנויות בקריית שמונה. היינו שם קבוצה של שישה חברים והשאיפה היתה לארגן אירועים ולבנות פלטפורמת אמנויות שתחבר בין בני נוער וילדים מהעיר ומהסביבה. באופן מפתיע הרעיון תפס תאוצה ענקית והיום התנועה הזו מונה מאות צעירים והם גרים בקומונה נפלאה בעפולה ועושים חיל בכל הקשור לאירועי תיאטרון ואמנות בארץ.\nאחרי שעזבתי את קומונת האמנים היה מסע קיבוצים ומושבים מהצפון ועד לתל אביב. בגיל 22 עברתי לערבה ושם היה קצת יותר זמן ליצור, לתפור ולעצב. לכבוד הקולקציה הראשונה שלי ארגנתי מכירת בית קייצית מאוד כיפית על הגג של הדירה במסדה ומאז זה היה הריטואל שלי למכור את הבגדים שעיצבתי ותפרתי.\n״פחות מאמינה בלהעתיק שמלה מתוך מגזין או תמונה עם דוגמנית בתת משקל״. אורלי ברוך השבוע בברלין\nאחרי התקופה של המדבר החלטתי לנסוע למזרח וללמוד שם כל מה שרק אפשר על בדי משי ועל צביעת בדים. משם היה עוד מסע של שנה ומשהו לספרד, שבדיה ודנמרק, ושם נולד הרעיון להקים סטודיו לתלבושות ובית לאמנים, אך לצערי או לשמחתי זה לא צלח ומשם חזרתי לארץ וישר התחלתי ללמוד בסמינר הקיבוצים במחלקה לעיצוב תלבושות ובמה. לברלין הגעתי לפני כשש וחצי שנים כדי להמשיך ללמוד עיצוב במה באופן יותר הולם ב-UDK ולהתפתח כמו שרק כאן אפשר. ואכן ב-2015 התקבלתי לשנה השלישית, היישר לסוף התואר הראשון ומשם המשכתי ישר לתואר שני״.\nאיך היו הלימודים? קשה עם הגרמנית?\n״הייתי חייבת לשבור שיניים ולחדד אוזניים במשך ארבע שנים. זו היתה התקופה הכי משמעותית בחיי עד כה. הלימודים עצמם היו מלאים בפרויקטים ובשיתופי פעולה עם המון במאים, פרופסורים ואמנים מטורפים ומעניינים באופן מרתק. הדרך שבה למדתי להבין במה או דמויות על הבמה או מה זה בכלל אומר, שינתה את כל התפישה שבה הייתי רגילה לחשוב. עיצוב לבמה זה עולם בפני עצמו, הרבה לפני שיש עליה שחקנים או רקדנים או תאורה או כל פירוטכניקה אפשרית. לנתח מחזה מצריך כל כך הרבה עומק ורפרנסים, זה מצריך הרבה מאוד זמן, זמן להיבלע בתוך עולם מקביל וזמן לפנטז ולא לפחד להעז לערב דעה אישית באופן עקיף. זה מורכב מאוד ולכן גם החלטנו לפני שנה, שני חברים מהאוניברסיטה (עאמר מסוריה וסאנגה מדרום קוריאה) ואני להקים קולקטיב של מעצבי במה. יש לנו סטודיו מקסים בפרנצלאואר-אלה, שם יש לנו את הזמן ואת האפשרות לחקור, להתנסות ולהמשיך לחפור בכל מה שקשור לספרות, קוסמולגיה, פוליטיקה, פיזיקה, כימיה, אמנות וכל היוצא בזה. אין לזה סוף. באוגוסט אנחנו מגישים מועמדות לרינג אווארד, זו תחרות מאוד גדולה ויוקרתית לאופרה באוסטריה״.\nאורלי ברוך\nאז למה דווקא שמלות כלה?\n״לפני שש שנים בערך התחילו להגיע אלי בעיקר מפה לאוזן ובקרב חברים וחברות פה בברלין הזמנות לשמלות כלה וערב. זה התחיל לצד הלימודים, אבל המפגשים עם הכלות אפשרו לי להיות חלק מרגע מאוד מרגש בחיים שפותח את הלב. יש לי אהבה ענקית לעיצוב שמלות והמפגשים של אחת על אחת תמיד משמחים. מעבר להכל אני מאוד מוחמאת ומוקירה את הבחירה של הנשים לעבוד איתי. היום אני בתהליכים של בניית בוטיק אבל זה כנראה ייקח עוד קצת זמן. בינתיים אני עובדת מהבית באווירה ביתית ונעימה״.\nתרבות החתונות בברלין וכחלק מכך גם שמלות הכלה לא שונות מאוד ממה שהורגלנו אליו בישראל?\n״האמת שיצא לי להיות רק פעם אחת בחתונה מקומית של אחות של חברה קרובה. זה היה בכנסייה בצפון ברלין וזה היה מאוד שמרני ומאופק. אבל חוץ מאותה חתונה עדיין לא יצא לי להיות בחתונות פה כי לרוב הכלות שלי מתחתנות בארץ או במדינה אחרת״.\nצילום: Esposa photographers\nובכל זאת, האם ברלין משפיעה על האופן שבו את מעצבת את השמלות?\n״אני נוטה להיכנס מדי פעם לבוטיקים במזרח או במערב לבדוק אם יש שמלות מיוחדות, אבל הסגנון הגרמני הוא לא כל כך לטעמי. הקונספט של ברלין כמרכז תרבותי מאוד משפיע עלי, אבל בעיקר בהקשר לעיצוב בתאטרון ואופרה״.\nצילום: Dima Vazinovich\nמה החלק שאת הכי אוהבת בעיצוב שמלה?\n״לפני כמה שנים הגיעה אלי בחורה צעירה ומתוקה שהיו לה ביקורות עצמיות מאוד נוקשות על הגוף שלה ולא היה לה קל להתמודד עם הישבן והמותניים וזה היה מדהים שבסוף התהליך היא התחתנה עם חצאית מקסי צמודה וטופ מעוטר פנינים שרואים את הפופיק. במקרים כאלה אני חושבת שתהליך של בחירת שמלה יכול ממש לרפא את הדרך שבה אנחנו רואות את הגוף שלנו ולצמצם באופן ניכר הרבה מהשיפוטים העצמיים למיניהם. אני פחות מאמינה בלהעתיק שמלה אחד לאחד מתוך מגזין או תמונה עם דוגמנית שהיא בתת משקל והשמלה נראית עליה ׳מושלמת׳, שלא נדבר על כמויות הפוטושופ. לעצב ולתפור שמלה מההתחלה זה פשוט תהליך מכונן, זה ולהתבונן בגוף ולהבין מה הכי מתאים ויפה. חוץ מזה החלק האהוב עלי הוא ללכת ביחד לבחור בדים ועוד יותר אהוב זה לראות תמונות מהחתונה, זה תמיד מאוד מרגש״.\nצילום: Flea Studio\nאם מותר לשאול - האם את מפנטזת בעצמך על חתונה? בברלין או בארץ ועם איזו שמלה?\n״אין לי זמן כל כך לפנטז על חתונה, לא כרגע לפחות. אבל אם אתחתן אז אולי גם בארץ וגם בגינה שיש לי בסטודיו״." }, { "title": "״הסיפור שאנו מספרים לעצמנו הופך לפעמים לכלא״: נאומו של דויד גרוסמן בטקס קבלת פרס הסובלנות בברלין", "date_published": "2026-10-08T17:54:07.680Z", "id": "https://www.spitzmag.de//magazine/david-grossman-prize/", "url": "https://www.spitzmag.de//magazine/david-grossman-prize/", "content_html": "גבירותיי ורבותי, אתם נותנים לי את הפרס הנכבד הזה, במקום רב-המשמעות הזה, במוזיאון היהודי, בברלין, בתוך הקשר שכמעט כל מילה שנאמרת בו - ובוודאי מילים כמו ׳סובלנות׳, ׳הבנה׳, ׳פלורליזם׳ - יש להן תיבת תהודה גדולה וטרגית.\nהפרס שאתם מעניקים לי יש לו גם משמעות פוליטית, תמיכה ברצון ובמאבק להגיע לשלום בין ישראל והפלסטינים. אבל אני אינני יכול להפריד את האדם הפוליטי שאני מהסופר שאני, וגם אינני יכול להפריד בין הסופר שאני לאדם שאני. ולכן, בדקות הקצרות שניתנו לי אומר כמה מילים על סוג מסוים ומיוחד של סובלנות, ושל קבלת האחר, שנמצאת בלב לבה של הספרות. הסובלנות שמאפשרת לכותב - ואחר כך גם לקורא - לחוות את העולם מתוך תודעתו ונשמתו, וגופו, של אדם אחר, זר, ולפעמים גם אויב.\nאספר לכם סיפור קטן.\nלפני עשר שנים, קצת יותר, הייתי שקוע בכתיבת רומן - 'אישה בורחת מבשורה׳ - שהגיבורה שלו היתה אישה ישראלית, אורה שמה, שמנסה לברוח מהבשורה על מות בנה במלחמה.\nכתבתי את אורה במשך כשנתיים, נאבקתי בה שנתיים, והרגשתי שאני לא מצליח להבין אותה באמת. שאני לא יודע אותה כפי שסופר צריך לדעת דמות שהוא כותב.\nלא הרגשתי בה את אותה פעימה של אותנטיות, של אמת, של חיים, שבלעדיה אני לא יכול להאמין בדמות שאני כותב, ולהיותה.\nבסוף, לא היתה לי ברירה, ועשיתי מה שכל אזרח הגון במצבי היה עושה - ישבתי וכתבתי לה מכתב. פשוט, מכתב כמו פעם, עם עט ונייר, מכתב ִמלבי אל ליבה.\nובמכתב שאלתי אותה, מה קורה, אורה? למה את כל כך מסרבת לי, למה את לא מתמסרת?\nועוד לפני שהגעתי לסוף העמוד הראשון, כבר הבנתי את הטעות הגדולה שלי: זו לא אורה שצריכה להתמסר לי. זה אני שצריך להתמסר לה. כלומר, להפסיק להתנגד לאפשרות של אורה שבתוכי. להתמסר בכל לבי ונשמתי וגופי לאפשרות של אישה בתוכי. לאפשרות של האישה המסוימת הזאת בתוכי.\nלהרשות לחלקיקי נפש שלי לרחף באופן חופשי, בלי מעצורים ובלי פחד, אל עבר המגנט החזק של אורה, ושל הנשיות שקורנת ממנה.\nומאותו הרגע, אורה כמעט כתבה את עצמה.\n***\nיצירה היא אפשרות של מגע באינסוף. לא האינסוף המתמטי ולא הפילוסופי - אלא האינסוף האנושי. כלומר, אינסוף פניו של האדם. אינסוף נימי נפשו, אינסוף דעתו ודעותיו, יצריו, תעתועיו, קטנותו וגדולתו, כוח יצירתו, כוח ההרס שבו, אינסוף צירופיו. כמעט כל רעיון שצץ בי בקשר לדמות שאני כותב פותח בפניי עוד ועוד אפשרויות שלה, עוד ועוד קווי אופי שלה. גן של שבילים מתפצלים.\nכמעט בנאלי להתרגש מכך, ובכל זאת הרשו לי להתרגש היום מן הבנאלי הזה: אנחנו - כל אחד ואחת מאיתנו - מלאי חיים. בכל אחד מאיתנו יש אינסוף אפשרויות ודרכים להימצא בתוך החיים, ִלחיותם.\nואולי זה בכלל לא בנאלי? אולי דווקא צריך להזכיר זאת לעצמנו שוב ושוב? כי ראו עד כמה אנו נזהרים ונמנעים מלחיות את השפע שאנחנו, את כל מה שמזמנים לנו נפשנו, וגופנו ונסיבות חיינו. כל כך מהר, בשלבים מוקדמים מאוד בחיינו, אנחנו נקרשים ומצמצמים את עצמנו להיות ׳אחד׳, גוף אחד, שפה אחת או שתיים שבהן אנחנו נותנים שמות לדברים, ג’נדר אחד. לכל אחד מאתנו יש ׳סיפור רשמי׳ אחד שאנו מספרים תמיד על אודות עצמנו, סיפור רשמי אחד מתוך רבים אפשריים, סיפור רשמי, שלפעמים הופך להיות לנו לכלא.\nוזאת, דרך אגב, סכנה שאורבת לא רק ליחידים, אלא לחברות שלמות, למדינות וגם לעמים: הסכנה להפוך לאסירים של הסיפור הרשמי שאנו מספרים לעצמנו.\nהכתיבה היא תנועה של הנפש בניגוד לאותו ויתור, בניגוד לאותה הצטמצמות הנפש, בניגוד להימנעות מהשפע שבנו. היצירה הספרותית היא תנועה חתרנית של הכותב, בראש ובראשונה נגד עצמו. באופן גשמי יותר אפשר לדמות אותה למסאז’ עיקש, שהסופר עושה פעם אחר פעם לתודעתו הנזהרת, הבלומה, המבוהלת.\nבשבילי, הכתיבה היא תנועה חופשית, גמישה וקלה, על הציר הדמיוני שבו אני יכול לנוע בין הילד והזקן שהייתי ושאהיה; בין הגבר והאישה שאני; ביני השפוי לביני המטורף. בין הישראלי שאני, לבין הפלסטיני שהייתי יכול להיות, לו נולדתי 500 מטר מזרחה מן הבית שלי.\nואני בטוח כי מהרגע שאנחנו מרשים לעצמנו - והאמנות היא דרך נפלאה לכך - לחוות את תחושת התנועה החופשית, אנחנו נוגעים גם במהותה של הסובלנות הפוליטית בכל הקשר שלה: גם בעימות בין עמים, וגם באתגר שמציבים - למשל - הפליטים שזורמים לאירופה.\nהסובלנות נולדת מן הנכונות להרגיש ולהבין את האחר מתוכו, גם כאשר האחר הזה מאיים עלי, בגלל שהוא אחר, ושונה ולא מפוענח לי. גם כאשר הוא אויב מוצהר שלי.\nהמהות של הסובלנות היא הנכונות לקרוא את הטקסט של המציאות - את מצב המלחמה בין ישראל והפלסטינים, למשל - לא רק ב’עיניים הלאומיות’ שלנו, הישראלים, אלא גם דרך עיני האויב שלנו. להרשות לעצמנו לחוות - ואפילו לזמן קצר - את הסיפור שלו, את הצדק שלו, את הסבל שלו, את השגיאות שהוא עושה, את נקודות העיוורון שלו לגבינו.\nאם כך נעשה, יהיה המגע שלנו עם המציאות עמוק ומלא הרבה יותר.\nהמציאות לא תהיה אז רק ההשלכה של החרדות העמוקות שלנו, וגם לא השלכה של משאלות הלב המופרכות שלנו. המציאות תהפוך אז הרבה יותר מציאותית.\nמן הנקודה הזאת יכולה לצמוח הבנה, סובלנות, השלמה עם שונותו של האחר, ואולי כעבור שנים, ואחרי שהרעלים של המלחמה הממושכת יתנדפו מתוך מחזור הדם של שני העמים העוינים - עשויות לצמוח גם סקרנות הדדית, הערכה, ולבסוף אפילו סימפתיה כלפיו.\nליותר מזה קשה לקוות בינתיים, אבל אם זה יתגשם זו תהיה הגשמה של חלום, לא פחות.\nתודה.\nהנאום באנגלית\n*הסופר דויד גרוסמן קיבל אמש (10.11.2018) את הפרס להבנה ולסובלנות באירוע חגיגי שהתקיים במוזיאון היהודי בברלין. לצדו זכתה בפרס סוזנה קלאטן. הפרס ניתן מאז שנת 2002, בין השאר לדמויות מרכזיות בהן הקנצלר לשעבר הלמוט קוהל (2007), הקנצלרית אנגלה מרקל (2011) והנשיא לשעבר יואכים גאוק (2017).\nלרשימת הזוכים המלאה\nשני הזוכים בפרס, דויד גרוסמן וסוזנה קלאטן. צילום: Pietschmann/Wagenzik" }, { "title": "גם לפני כוכב מישלן גל בן-משה הוא הכוכב הישראלי בסצנת הגורמה של ברלין", "date_published": "2026-10-08T17:54:07.680Z", "id": "https://www.spitzmag.de//magazine/gal-ben-moshe-interview/", "url": "https://www.spitzmag.de//magazine/gal-ben-moshe-interview/", "content_html": "אם הכל יילך כשורה, גל בן-משה יהיה כנראה השף הישראלי הראשון בברלין שיקבל כוכב מישלן. אבל אם רוצים להציץ לליבה של האיש הזה, נדמה שצריך להתבונן קודם כל על המשפחה שבחר לעצמו. את ג׳קלין (ג׳קי) לורנץ, ברלינאית אורגינלית וכיום אשתו, שותפתו והסומלייה של המסעדה החדשה שפתח השבוע, PRISM, הכיר אונליין. בשלב די מוקדם של הצ’ט הארוך הבין שהיא אמא, אבל רק בדייט הראשון גילה שהיא אמא לשלושה, וליתר דיוק באותו זמן לתאומים בני חמישה חודשים ולילדה בת קצת יותר משנה. בנקודה שבה רוב הגברים היו ככל הנראה פשוט קמים ובורחים, גל, אז רווק בן 29 וכבר עם מסעדת שף תובענית, קיבל על עצמו את האתגר באותה מובנות מאליה שבה הוא מסתער על כוכב המישלן: עם אנרגיה יוצאת דופן שמשלבת בין נועם לנחרצות, בין שמחה ילדית כמעט להתמקדות במטרה, ובעיקר עם ביטחון עצמי נעדר כל גינוני חשיבות עצמית.\n״אני לא חושב שהבנתי באותו רגע לְמה אני מסכים. בפעמים הראשונות שישנתי אצלה הלכתי לפני שהילדים התעוררו. ואז פעם אחת הגעתי אחרי העבודה, ומאוד קשה לי להירדם אחרי העבודה, ג’קי נרדמה כמו אבן בסביבות אחת עשרה ואני ישבתי עם הלפטופ. פתאום אני שומע את אחד הילדים בוכה. אוקי, מה אני עושה עם זה עכשיו? ניגשתי, זה היה אחד הבנים, החיתול שלו היה מלוכלך. החלפתי לו חיתול, והוא הסתכל עלי במבט של ׳מי אתה?׳. הוא היה בן שלושה חודשים וחצי. בבוקר התברר שלא באמת ידעתי להחליף חיתול (צוחק)… אבל יומיים אחר כך גם הבת התעוררה בלילה והבנתי שאם אני שם, אז אני שם. ואני משתדל להיות האבא הכי טוב שאני יכול״.\nגל וג׳קי, מתוך עמוד האינסטגרם של פריזם\nאנחנו נפגשים בלוקיישן של המסעדה החדשה בשרלוטנבורג כשהיא עדיין נראית כמו אתר בנייה, קצת יותר מקילומטר וחצי מערבה בקו אווירי ישר מהמסעדה הקודמת שלו, גלאס, שנסגרה בתום כחמש שנות פעילות למרות שזכתה לתשומת לב ולשבחים רבים.\nלמה סגרת את גלאס?\n״כשפתחתי לפני חמש וחצי שנים זה היה פרויקט מאוד יומרני. הגעתי עם הרבה רצון לעשות דברים בדרך שלי ולא הבנתי את המקום שאני נמצא בו, שזו היתה טעות. לקחתי מקום שלא היה נכון, מקום שהיה חדר כושר, והמרתי אותו למסעדה, בבניין עם הרבה מאוד שכנים, 120 דירות, שזה יצר מצב שתמיד יש ריב עם השכנים. הנציגים של השכנים היו אומרים ׳לא׳ לכל בקשה שלנו. גיליתי את העניין הזה בשלב שכבר היינו עמוק בתוך השיפוץ, אז הייתי די תקוע. לא בדקתי את הדברים האלה לפני, כי לא עשיתי משהו כזה קודם. דאגתי שבין ארבעת הקירות של המסעדה הכל יהיה לפי הספר, אבל הם בכל זאת כל הזמן התלוננו לעירייה. זה מספק לך הגנה שאתה עושה הכל לפי הספר, אבל באיזשהו שלב זה מתחיל לעייף וזה גם עולה כסף. כשעורך דין צריך לענות למכתב הוא גם מחייב על זה. הוא מחייב גם על השיחה שלפני שהוא עונה למכתב. באיזשהו שלב היתה הזדמנות לקחת מסעדה בפרנצלאואר ברג, וחשבנו ללכת על זה. זה לא יצא לפועל בסופו של דבר, כי גילינו שהבניין לשימור וכבר למדנו לקח לא להיכנס לסיטואציה מורכבת כזאת. אבל זה קרה אחרי שכבר השקענו כספים ועברנו לגור בשכונה והפך את כל הסיפור למאוד מסורבל. אז החלטנו שאנחנו שוב משפצים את גלאס, שזו היתה בדיעבד הטעות הכי גדולה שעשינו. הגעתי לשיפוץ בגישה של לעשות את זה יותר נחמד לשכנים, להשקיע במערכת סינון האוויר כי היו תלונות על הריחות, אבל הם ראו בזה הזדמנות להתלונן שוב בעירייה. העירייה משרתת בסופו של דבר את הדיירים ולא את העסקים, ואני מקבל את זה. באותה תקופה היה לנו זוג לקוחות קבוע מקסים שהגיע למסעדה בערך פעם בשבועיים. הוא עורך דין נדל״ן, והחלטנו לשאול אותו אם הוא יכול לעזור לנו. הלכנו אליו לפגישה. אני חושב שאמרתי ארבע או חמש פעמים במהלך השיחה שחשוב לי מאוד להגיד שאנחנו לא רוצים כסף, אנחנו רוצים עצה חברית, אמרתי את זה כל משפט שני. ואז הוא שאל ׳טוב, אני יכול עכשיו לדבר? דיברתי עם אשתי ואנחנו רוצים לעזור לכם׳. זה התחיל מזה שהם רצו לתת לנו כסף כדי שנוכל לייצב את עצמנו מול המתקפה של העירייה, וזה המשיך בזה שהם אמרו, ׳בואו נמצא מקום יותר טוב׳״.\nממוכר הגבינה שלו בשכונה הוא שמע שהמסעדה ״פראוליין פיונה״ עומדת להיסגר והבעלים מחפשת למי להעביר את החלל. זו היתה אהבה ממבט ראשון. ״המקום הוא פשוט כל מה שרציתי. חמש שנים אכלתי לעצמי את הראש על מה הלקוחות מתכוונים כשהם אומרים שחסר חום. שמעתי את זה המון. כשנכנסתי לכאן פעם ראשונה הבנתי על מה כולם מדברים. זו אותה כמות סועדים בחצי מהגודל של גלאס. פשוט יש במקום כל כך הרבה שארם, נורא קל להפוך אותו למקום חמים ונעים וביתי. כשפתחתי את גלאס רציתי לעשות מטבח שאין לו גבולות גיאוגרפיים, ובלי לשים לב הכנסתי את עצמי בדיוק לסיטואציה הכי סגורה והכי מקובעת שיכולה להיות, למסעדה שאין לי תנאים לחלום בה. לקחתי מקום לא מתאים למסעדה, אני יודע את זה ומודה בזה בפה מלא. פה יש לי אפשרות לחלום, ללכת עם הכל עד הסוף. יש לי גריל פחמים, יש מטבח הכנות, יש חדר קירור במרתף. החשיבה שלי הרבה יותר מפוקחת, הרבה יותר בוגרת״.\nבניגוד לגלאס, שאותה פתח לגמרי לבד, הפעם יש לו גם שותפים: מלבד ג’קי כמובן, גם זוג הלקוחות שיעץ לו למצוא מקום חדש, נטלי וססיל ויצום. ״הם מאוד מעורבים, ולא רק כלכלית. הם השותפים הכי טובים שיכולתי לקוות להם. היא לגמרי הובילה את תהליך העיצוב של המסעדה החדשה״.\n״הבנתי את הבעיה כשאמא שלי הסתכלה על פקוס ושאלה אותי מה זה״. צילום: בן פוקס\nמה לגבי האוכל עצמו? באתר של המסעדה כתוב שאתה עושה ״אוכל עילי אירופי שפוגש השראה לבנטינית״, אבל באופן לא פורמלי אתה קורא לזה אוכל ערבי.\n״כשגלאס נפתחה היא היתה מסעדה מולקולרית מאוד אקלקטית. הגרמנים לא מתים על אוכל מולקולרי אז הטיפ שקיבלתי היה ׳אין בעיה שתעשה מה שאתה רוצה אבל אל תקרא לזה ככה׳. אחרי כמה זמן הרגשתי במלכוד: מצד אחד הייתי מכין פלאפל וקורא לו chickpea Croquette (׳קרוקט גרגרי חומוס׳) ומצד שני התקשורת כל הזמן שאלה למה אני לא עושה אוכל ישראלי או ים-תיכוני. שלוש שנים אחרי שפתחנו נשאבתי עמוק לקריאה על אוכל ערבי והחלטתי לעשות ערב של אוכל ערבי עם יינן לבנוני. לערב הזה הגיעו עיתונאים מאוד חשובים וכולם אמרו לי אחרי הארוחה, תשמע, זה האוכל הכי טוב שעשית אי פעם. מצד אחד זה היה מעליב, כאילו מה שעשיתי עד עכשיו לא היה טוב, אבל מצד שני גם אני ממש נהניתי. זה יישמע מאוד שחצני אבל אני באמת הראשון שלוקח אוכל ערבי לכיוון של fine dining. אפילו בדובאי, שזה מקום עם הרבה כסף, יש מלונות חמישה כוכבים עם מסעדות ברמה של מישלן, אבל יש מסעדה ערבית ויש מסעדה צרפתית. במסעדה הצרפתית תקבלי את האוכל המפונפן והמסעדה הערבית תגיש לך את הכבש עם הצנוברים. לא מחברים את שני הדברים ביחד״.\nבדקת את זה לעומק?\n״בבוקר אחרי הארוחה ההיא התעוררתי ואמרתי טוב, מהיום אנחנו מסעדה ערבית, והאמת שאני לא מרגיש בנוח עם זה אז אנחנו לא מדברים על זה. שלושה חודשים הגשתי אוכל ערבי אבל לא כתבתי על זה באתר, לא דיברתי על זה בראיונות, אם מישהו היה שואל אותי איזה אוכל אתה עושה לא ידעתי אפילו איך לקרוא לזה. עיתונאי שהיה אצלנו כתב לי אחרי כמה ימים שאין לו מושג איך לקרוא לאוכל שלי. הוא השתמש במילים לבנטיני-מודרני, וכתב לי שהוא חיפש ולא ראה אף אחד שעושה דבר כזה. נכנסתי למוטיבציה לחקור את העניין. לפני חצי שנה סו-שף לבנוני מנומה (מסעדה בקופנהגן שנבחרה כמה פעמים לטובה בעולם - ט״א) עשה פופ-אפ בלונדון של משהו שמזכיר ברעיון שלו את מה שאני עושה. יש מסעדה טורקית במלבורן שעושה משהו דומה, אבל זהו בערך. חיפשתי גם שפים מרוקאים בצרפת אבל הכל תמיד הולך לכיוון הקז’ואל או פשוט אותנטי. ואני מגיע ממקום אחר, אני עושה fine dining אירופי עם חומרי הגלם והטעמים של המטבח הערבי, אבל לא במובן שאני שם כמון וזעתר. אני לא מחפש את המובן מאליו, אני מחפש את הביזאר. נגיד, פקוס, שזה מלפפון בר ארמני. ג’מיד, שזה יוגורט מיובש. נורא מעניין אותי להתעסק בחומרים האלה״.\nמה עם טחינה?\n״אני מת על טחינה, אבל טחינה נופלת אצלי בקטגוריה של שמן זית, לימון, יוגורט - זה פשטני למה שאנחנו חושבים שהוא ים תיכוני״.\nיש קינוח בתפריט שנקרא שמן זית.\n״כן, זה קינוח שמבוסס על טקסטורות של שמן זית וזיתים סוריים. גלידה של שמן זית, על ביסקויט של שמן זית, עם אבקה של שמן זית, רוטב קמומיל ושמן זית וזיתים ירוקים סוריים מיובשים. מנוזל הכבישה של הזיתים הסוריים אני עושה סוכריות קצת מופרכות, ויש במנה גם סורבה מנדרינות. מה שמעניין אותי עכשיו זה ללכת כמה שיותר לדברים היותר מיוחדים, שאנחנו לא מכירים מהיומיום״.\n\nיש לי בעיה מאוד קשה עם חקלאות בעלי חיים מתועשת. בעיניי זה באמת הפשע הכי גרוע של האנושות.\n\nעבור גרמנים זה אקזוטי באותה מידה.\n״זה מיינד בלואינג מבחינתם כי אין לחומרים האלה אפילו מילים בגרמנית. כבש ולא טלה זה גם משמעותי, כי גרמנים בכלל לא מגדלים טלאים עד גיל חמש. אני מבקש מחקלאים שמגדלים כבשים לצמר לשחוט לי במיוחד״.\n״לשחוט לי במיוחד״ לא נשמע טוב. בפרק עליך ב״אנחנו על המפית״ דווקא היה נדמה לי שאתה מראה נטיות לכיוון צמחונות וטבעונות.\n״הלכת רחוק. אני לא חושב שאסיים את חיי כצמחוני, אבל יש לי המון כבוד לצמחונים ולטבעונים. יש לי בעיה מאוד קשה עם חקלאות בעלי חיים מתועשת. בעיניי זה באמת הפשע הכי גרוע של האנושות. אני לא חושב שבן אדם שאוכל המבורגר במקדונלדס מקבל את מה שהוא רצה לקבל מבחינת ׳אכלתי בשר׳. בשר שמגודל בחקלאות אחראית זה משהו שכן מקובל עלי. יש מישהו שאני קונה ממנו בשר בנברסקה, קאובוי לפי הספר, בנאדם סוּפר נחמד וסוּפר אינטליגנטי, אנחנו חברים בפייסבוק ויוצא לי הרבה לראות איך שהוא מתנהג ומטפל בפרות. אז כן, בשורה התחתונה הן נשחטות ונאכלות, אבל יש איזשהו חוזה חברתי בין החקלאי לבין הפרה שהוא ידאג לה וייתן לה את החיים הכי טובים לפני זה. אני לא יכול לראות גידול תעשייתי. בעיניי כלובי בטרייה של תרנגולות לביצים זה משהו מחריד, גם הצורה שבה מגדלים פרות בתעשיית החלב בישראל, שהיא אלפי מונים יותר גרועה ממה שקורה בגרמניה. פרה בישראל נותנת 60-100 ליטר חלב בחליבה, בגרמניה לא עוברים את ה-30 ליטר. או תמונות של חוות חזירים בסין שאלה ממש מפעלים מחרידים. אני מכין כבד אווז אבל אני יודע שהחווה שממנה אני קונה מגדלת את האווזים בצורה שהיא כל כך הרבה יותר הומנית וכל כך פחות מזעזעת מאיך שמגדלים את העוף שנמכר בסוּפר. ואני שואל את עצמי, זה הקרב הכי חשוב? אלף אווזים בשנה או מיליון עופות בשנה שסובלים בתנאים הרבה יותר נוראיים?״\n״לא היה לי שום דבר שקרוב לסבתא מרוקאית בשלנית״. צילום: דרור פינטו\nאתה ערוך לארח צמחונים וטבעונים במסעדה?\n״מאוד חשוב לי שטבעונים וצמחונים שיבואו לאכול אצלי יקבלו יחס. כשהתחלתי לעבוד במסעדות, אני מרגיש זקן כשאני אומר את זה אבל זה היה לפני 16 שנה, כשהיה מגיע צמחוני למסעדה המלצר היה נכנס למטבח ואומר ׳בשולחן 13 יש צמחוני׳ וכולם היו נאנחים. אני חושב שכיום כמסעדן אתה צריך להיות נורא טיפש אם אין לך תפריט צמחוני, אם אתה לא מוכן לזה שלקוח צמחוני או טבעוני מגיע אליך ומצפה לחוויה טובה. בפריזם יהיה תפריט טבעוני קבוע, אם כי אני מאוד אשמח אם אנשים יגידו שהם טבעונים כשהם מזמינים מקום״.\nהחקלאים שמהם הוא מבקש לשחוט לו כבשים במיוחד הם למעשה שכנים שלו. הוא וג’קי, שניהם בני 33 (״היא גדולה ממני בארבעה חודשים ואוהבת להזכיר שיש לה יותר ניסיון חיים ממני״), החליטו לפני כשנה לעבור עם הילדים לכפר בברנדנבורג. ״הבנו שאנחנו ממש לא מאושרים בפרנצלאואר ברג. השכונה הזאת היא לדעתי השקר הכי גדול בברלין. זה כאילו ה-מקום לגדל ילדים אבל אין מקומות בגני ילדים, את רוצה לקחת את הילד שלך לגן שעשועים, אז בגינה שמיועדת לחמישים ילדים יש מאתיים ילדים כל הזמן, המדרכות צרות, זו פשוט שכונה מתסכלת… שכנים מתלוננים על ילדים, שזה משהו שאסור לפי החוק בגרמניה, בית המשפט העליון קבע שאי אפשר להתלונן על רעש של ילדים. מה את רוצה שנעשה? כדורים? מחסום פה? בקיצור, היתה לנו תחושה שאנחנו לא שייכים״.\nנעצרתי על ״מדרכות צרות בפרנצלאואר ברג״. היית בתל אביב לאחרונה?\n״לא הייתי בארץ שש שנים. אני מפחד מהאגרסיביות, מהפלישה למרחב האישי. מרגיש שאני מאוד לא שייך לשם. המשפחה באה לבקר אותי פה ויש מקומות יותר מרגשים לחופשות״.\nגם בברנדנבורג תחושת השייכות ממש לא מובנת מאליה (״לשכן שלנו יש פוסטר של אריך הונקר על הקיר. הוא אמר לי ששוכחים אותם, שלאף אחד לא אכפת מהחקלאים״), ובגני הילדים לא ממש רגילים לילדים דו-לשוניים, אבל איכות החיים גבוהה ובשטחים החקלאיים מסביב לבית גדלים כרוב, אספרגוס, תפוחי אדמה, תירס, תפוחים. לצד הכבשים, גם הכרוביות והדובדבנים שגל משתמש במטבח של פריזם מגיעים מהחקלאים השכנים. ״בתפריט הפתיחה של המסעדה יש מנה שמבוססת על מנה סורית קלאסית מחאלב, קבב בתוך מיץ דובדבנים חמוצים עם צנוברים ופטרוזיליה. הגרסה שלי תהיה עם חרדל דובדבנים חמוצים מהעצים בכפר שלי״.\n\nמה לעשות שתרבותית, כזהות לאומית, אנחנו קיימים רק שבעים שנה. בין כל המלחמות מתי יש זמן להמציא אוכל? מטריף אותי שאומרים שאנחנו המצאנו את הפתיתים, ׳אורז בן גוריון׳. זה מפתול!\n\nאמרת שאחרי שהפכת את התפריט לערבי נמנעת מלדבר על זה. חששת שתואשם בניכוס תרבותי?\n״בכל פעם ששאלו אותי בראיון על אוכל ישראלי אמרתי תקשיבו, אני לא עושה אוכל ישראלי ולא עושה אוכל ערבי, אני מבשל את עצמי. במובן של מי אני, איפה אני ומאיפה הגעתי. אני ישראלי שגר בגרמניה. אני מגיע ממקום שקוראים לו ישראל, אבל אכלתי סביח פעם ראשונה כשהייתי בן 16 ולא אכלתי במסעדות ערביות. ההורים שלי היו פודיז, אכלתי בביסטרואים, במסעדות סיניות, איטלקיות, אוכל בינלאומי. בבית אצלנו בראשון היו אוכלים משהו בין שניצל לחזיר ברוטב סצ’ואן. לא היה לי שום דבר שקרוב לסבתא מרוקאית בשלנית. מה שאני רוצה לעשות זה לבשל את הארץ שממנה אני מגיע, לא את המדינה. את האדמה. כשאני חושב על זה אני חושב על חוביזה, על עולש בר, על חומוס ירוק, סומק, זעתר, זוטה לבנה, בשר גמלים, כבשים, דגים מהים התיכון ולא מאירופה. אז למה אוכל ערבי ולא ישראלי? כי אין דבר כזה אוכל שהוא באמת ישראלי. אלה הכל אדפטציות של אוכל ערבי או אוכל של המקומות שמהם הישראלים הגיעו. אנשים רואים בזה איזשהו סוג של ביקורת אבל זו לא ביקורת. מה לעשות שתרבותית, כזהות לאומית, אנחנו קיימים רק שבעים שנה. בין כל המלחמות מתי יש זמן להמציא אוכל? השקרים שמטריפים אותי זה פתיתים למשל, האמירה שאנחנו המצאנו את הפתיתים, ׳אורז בן גוריון׳. זה מפתול! הפתיתים הפלסטיניים, הקוסקוס הגס יותר. אמא שלי מגיעה ממשפחה של 15 דורות בירושלים. כשהיא ביקרה אותנו הבאתי הביתה פקוס מזוננאלה. אמא שלי מסתכלת עלי ושואלת אותי מה זה. זה הרגע שבו הבנתי את כל הבעיה. קחי ילד ערבי, זרקי אותו לשדה, הוא יגיד לך זה חוביזה, סבתא שלי עושה מזה ממולאים, זה לשון הפר, סבתא שלי עושה מזה סלט… הוא יודע מה מגיע מהאדמה הזאת. יושב מתנחל על גבעה ואומר האדמה הזאת היא שלי כי אלוהים נתן לי אותה, אבל אין לו כלום, אין לו שום יחסים שקשורים לאוכל עם מה שמגיע מהאדמה הזאת. במצור על ירושלים ב-48 אכלו חוביזה, אבל הם לא ידעו מה לעשות עם זה. פריקי נכנס למסעדות בתל אביב לפני שלוש שנים, וגם זה עוד פעם משהו שנלקח מהערבים״.\nאבל עדיין לא ענית על השאלה אם מה שאתה עושה זה לא בעצמו ניכוס תרבותי.\n״אם הייתי אומר שאני עושה אוכל ישראלי אז אפשר היה להאשים אותי בזה, אבל אני לא. אני עושה הומאז’ לאוכל ערבי. לא בהכרח פלסטיני אגב, אני אוהב להסתכל על זה בתור ׳סוריה הגדולה׳, השטח של סוריה, לבנון, ירדן וארץ ישראל. מבחינה היסטורית יש לאוכל באיזור הזה בסיס משותף. היום לבנונים וירדנים לא מבשלים אותו אוכל בכלל, אבל כבסיס, זו נקודת ההתחלה ההיסטורית שאני יכול להתייחס אליה״.\nמה מקורות ההשראה שלך פה בברלין?\n״זוננאלה. אני פשוט הולך שם הלוך ושוב. בימין אוהבים להגיד שאלה שכונות no-go אבל אני חושב שזה הכי go. יש את המסעדה הסורית ברויטר שטרסה, אלדי משקי, יש להם את השווארמה הכי טעימה שאכלתי בחיים שלי. מסעדות גורמה יכולות רק לקנא בחוויה הזאת, שאתה נכנס למקום ואתה נוסע לעולם אחר. המוזיקה בערבית, תשעים אחוז מהלקוחות ערבים, השפה שאתה שומע באוזן היא ערבית, יש לי צבע עור כהה אז אוטומטית התשובות שאני מקבל הן בערבית, גם אם אני מנסה לדבר גרמנית״.\nאתה מבין ערבית?\n״למדתי המון בשנתיים האחרונות, כי אתה חייב**.** אני קונה שם את כל הדברים המיוחדים״.\nאתה מזדהה כישראלי?\n״כן, אבל היה עם זה גם סיפור קצת בעייתי. כשהגיעו לעשות את ׳על המפית׳ נורא רציתי לצלם סצנה בזוננאלה. הכרוב הערבי, המלוחייה - הכל מגיע משם, אז אני לא יכול להצטלם הולך לקניות ולא ללכת לשם. אמרתי לספק שלי שרוצים לעשות עלי סרט בטלוויזיה ואם אפשר לתת את הטלפון שלו. הוא אמר ׳כן כן אין בעיה׳. כשהתקשר אליו המפיק המקומי של התוכנית הוא אמר ׳כן אני אחזור אליך׳ אבל מסמס את זה ונעלם. הוא ידע מי אני גם קודם, כי כשהוא קלט שאני קונה דברים שבדרך כלל רק ערבים קונים הוא התחיל לשאול ולנחש בערבית אם אני מצרי, סורי, פלסטיני, וכשאמרתי לו שאני ישראלי הוא אמר לי ׳אה, זה בסדר, אנחנו כולנו בברלין׳. אבל אחרי העניין עם הצילומים הרגשתי שהיתה איזו קרירות מסוימת, שהוא קצת מתעלם ממני. אני קונה אצלו שנתיים והוא אפילו לא אומר לי שלום כשאני מגיע. אבל אולי זה היה רק בראש שלי כי אחרי שבועיים הכל חזר לקדמותו. הוא עשה לי קפה עם הל והתחיל לדבר איתי על שקדים ירוקים״.\n\nמכניסים לכולנו מגיל אפס שהיהודי/הערבי הוא האויב שלך. מה את רוצה שהם יחשבו? כדי לצאת מזה צריך לקרוא ספרים, לראות סרטים, לראות עולם ולהבין שהחיים הם לא באמת שחור ולבן\n\nולא דיברתם שוב על עניין הצילומים?\n״מה אני אגיד לו? הוא לא רוצה. אני יכול לפעמים להבין. נורא קל לנו כישראלים לומר שערבים שמגיעים לפה שונאים ישראלים. זה נכון. זה מיליון אחוז נכון. כמות הטישרטים של Free Palestine עלתה בשנתיים האחרונות בשלושת אלפים אחוז. אני מקבל את זה. באלדי משקי אני לא מדבר בעברית. אני לא מפחד שירביצו לי, אני מפחד שלא ימכרו לי אוכל. אתם יכולים להרביץ לי, אם אני מקבל שווארמה אחר כך (צוחק). אנחנו בוחרים לא לתת לך שירות זו תהיה המכה הכי גדולה מבחינתי״.\nוזה נראה לך הגיוני?\n״זה בדיוק אותו הדבר בצד השני. תקחי מישהו מאופקים ושימי אותו עכשיו בזוננאלה והוא יגיד איכס ערבים. זו אותה גזענות ואנטישמיות בסיסית שערבי מחלב מגיע איתה לברלין. מכניסים לכולנו מגיל אפס שהיהודי/הערבי הוא האויב שלך. מה את רוצה שהם יחשבו? כדי לצאת מזה צריך לקרוא ספרים, לראות סרטים, לראות עולם ולהבין שהחיים הם לא באמת שחור ולבן וזה לא רק הם האכזריים שמתפוצצים באוטובוסים ואנחנו האכזריים שזורקים פצצות על בתים. זה עולם מורכב שיש בו הרבה מורכבויות ובשורה התחתונה אנשים הרבה יותר קרובים אחד אל השני מאשר מדינות ומנהיגים״.\nאז אתה נמצא בברלין הקוסמופוליטית, עושה הומאז׳ לאוכל ערבי עילי, אבל אתה לא מעז לדבר עברית בזוננאלה.\n״למה אני צריך לשים את עצמי בסיטואציה עם פוטנציאל אגרסיבי? אם אני עכשיו פוגש את הבעלים של אלדי משקי בחנות של עזאם, אני לא אסתיר שאני ישראלי. אבל אני לא רוצה לשים אותו בסיטואציה שבה אני מבקש ממנו לתת לי שירות ואולי הוא לא ירצה בזה״.\nאבל למה שתהיה לו בעיה לתת לך שירות אם אנחנו בברלין. הוא משרת את הכיבוש אם הוא מוכר לך שווארמה?\n״אולי בראש שלו. הסיפור עם הצילומים הבהיר לי שזה שאני לא הייתי מגיב בדרך כלשהי לא אומר שאני לא צריך להבין אם מישהו מגיב אחרת. צריך בגרות ואינטליגנציה כדי להבין שלא כל ישראלי הוא האויב״.\nזה לא מובן מאליו, שאנשים הם לא הממשלות שלהם?\n״לא. אני חושב שאם אני הולך למסעדה ומדבר עברית ולא מקבל שירות זה לא כי הוא שונא אותי או יהודים אלא כי הוא מפחד. הסיטואציה מאוד מורכבת. בשתי התרבויות, הערבית והישראלית, יש חשיבות נורא גדולה ל’מה יגידו’, המשפחה, הסביבה. את חושבת שזה לגיטימי למסעדה לסרב לתת שירות לאנשי אלטרנטיבה לגרמניה? אני אספר לך שבזמנו קיבלתי הזמנה בגלאס מאישיות בכירה במפלגה ועניתי בנימוס שאנחנו מלאים. לא רציתי לעשות סיפור מזה, אבל עובדה שכך נהגתי״.\n״כל מה שלא טוב במסעדה זה כישלון של השף, הוא אשם בהכל. וזה קצת מלחיץ לפעמים״. צילום: בן פוקס\nתהיה גם מוזיקה ערבית במסעדה?\n״בדקתי המון אפשרויות של מוזיקה שמתכתבת עם האוכל, אבל בסופו של דבר התפקיד של מוזיקה במסעדה הוא לא להפריע וכל מה ששמעתי היה טיפה מוחצן מדי או טיפה רועש מדי. תהיה מיטב המוזיקה שלא מפריעה לאנשים (צוחק)… מבחינת טעם אישי אני ממילא שונה מהטרנד בעיר. הכל הולך על מקומות שהם יותר מגניבים, היפסטריים, יותר השפעות סקנדינביות בעיצוב, מוזיקת טכנו ברקע… זה כל כך לא אני. אני מוצא את הייחוד שלי בדברים שאני עושה ולא במה שטרנדי עכשיו, אני מנסה לברוח מזה ואני ממש לא סובל טכנו״.\nבוא נדבר באמת על הקולינריה בברלין. הדעה הרווחת היא שבאופן כללי האוכל כאן עדיין לא משהו.\n״אני חושב שיש הרבה דברים ממש טובים שקורים פה, ומצד שני יש איזשהו קיבעון. הפשוט כאן, הנמוך, ממש ממש נמוך. בערים עם תרבות אוכל חזקה כמו תל אביב, לונדון וניו יורק, הקז’ואל נורא איכותי. כל כוס קפה בתחנת דלק בת״א היא כוס קפה טובה. בברלין אם אתה רוצה כוס קפה טובה אז בכל שכונה אתה צריך לחשוב רגע, אני מכיר את המקום ההוא ברחוב הזה והזה שמגישים קפוצ’ינו בסדר ולא שרוף ולא עם קצף נפרד במרקם של קצף אמבטיה… אבל יש גם אנשים צעירים שעושים דברים מאוד מעניינים ולאט לאט את רואה כאן סצנת מסעדות מאוד איכותית. אם את לוקחת את ה-10% של המסעדות הטובות בברלין ו-10% של מסעדות טובות בתל אביב אני לא חושב שלברלין יש משהו להתבייש בו. יש פה גם סצנת ברביקיו מעולה, שתיים שלוש פיצות ממש טובות, המבורגרים טובים. אגב, ההמבורגר של ה’בירד’ זו דוגמה טובה לבעיה של הסצנה המקומית. כשבאתי לברלין זה היה ההמבורגר הכי טוב בברלין. עוברות שש שנים והבירד כל כך משוכנעים במוצר שהם עושים, וכל כך מאמינים שמה שהם עושים זה נכון, ומצליחים, שהם לא טורחים לנסות להתקדם. ובינתיים נפתחות 10-15 מסעדות המבורגר חדשות וכולן מסתכלות על הבירד ואומרות, זה המלך ואת המלך צריך להרוג. עובדים ומפתחים המבורגר שהוא יותר טוב. אז יש היום שמונה-תשעה המבורגרים בברלין שהם יותר טובים מהבירד. אבל הבירד תקועים איפה שהם היו. לפני שש שנים הטיעון שלהם לשימוש באינגליש מאפין במקום בלחמנייה היה שאין לחמניות המבורגר טובות בברלין. אוקי, בסדר, זה היה נכון לזמנו. ואז הגיע זאבי חיימוביץ ופתאום יש לחמניית המבורגר טובה בברלין. אז למה אתה מגיש את ההמבורגר שלך עכשיו באינגליש מאפין? כי זה המותג שלך? כי זה הסמל המסחרי שלך עד עכשיו? אבל זה פחות טוב! אז הם לא התקדמו וכולם פתאום מסביב מגישים המבורגרים טובים יותר. וזה הקטע. עד לא מזמן הבינוניות חגגה פה. אני חושב שהיום התחרות דוחפת את כולם למעלה״.\nאפרופו תחרות, הוא דווקא שמח על פתיחת המסעדה החדשה בברלין של הקולגה הישראלי מאיר אדוני, ״לילה״. ״גם אדוני מאוד מודע לכך שמה שהוא עושה זה אוכל ערבי, אני מאוד מעריך את זה. הוא בקז’ואל ואני ב-fine dining ומאוד טוב לי וכיף לי שהם פה, כי זה הופך אותנו ליותר רלבנטיים כתרבות. וכשאני אומר אותנו זה לאו דווקא ישראלים, אלא מהמקום של כל קשת האוכל הים תיכוני״.\nכמסעדה שמשחקת במגרש של האוכל העילי, פריזם בדומה לגלאס לפניה ממש לא מתאימה לכל כיס. הסועדים יכולים לבחור בין תפריט של שש, שבע או שמונה מנות, במחיר שבין 95 ל-125 אירו, לא כולל יינות. יחד עם זאת, במסעדה החדשה הוסיף גל גם אופציה נוספת שהוא קורא לה ״Prism Social״. ״מאוד הייתי רוצה לחלוק את החוויה הזאת עם כמה שיותר אנשים. ולכן במהלך ימי השבוע הרגילים ובשעות מסוימות בסופי שבוע אפשר יהיה לחלוק את כל המנות ב-55 אירו לאדם״.\nלמה הכנסת את האפשרות הזאת?\n״לקוח של סוף שבוע מגיע במטרה להתפרע. הוא יאכל תפריט גדול יותר, ישתה יותר יין, הוא יותר פתוח ויותר סקרן. לקוח של אמצע השבוע הוא לקוח מסעדה יותר פונקציונלי, אני אבוא לאכול כי שמעתי שהאוכל טוב אבל מחר אני צריך לעבוד אז כנראה שאני לא אשתה יותר מדי יין ואני לא ארצה לשבת ארבע שעות במסעדה. חשבתי מה יכולה להיות דרך חכמה לתת מענה לשני סוגי הלקוחות. איך לא לתת לאנשים להרגיש שהם לא מוזמנים. אני מבין שלא כולם רוצים עכשיו לשבת ארבע שעות ולאכול את כל התפריט. אתה עדיין מקבל את כל השמונה מנות, את כל האופציות, בפרופורציה למספר האנשים״.\nהרושם שמקבלים מהמדיה הוא ששפים הם לעתים קרובות יצורים נרקיסיסטים ועצבנים. הבן שלי עשה אצלך פרקטיקום של שבועיים במסגרת בית הספר, וכך למדתי שאתה ממש נחמד לעובדים שלך. הבנתי ממך גם שהצוות של גלאס ממשיך איתך לפריזם.\n״עבדתי במטבחים נורא קשים בלונדון, מטבחים שזורקים דברים, צועקים ומשפילים וכל הדברים האלה. למדתי לחיות עם זה, ולקח לי זמן להבין שזה לא מה שאני רוצה. מהר מאוד הקפתי את עצמי בצוות של נשים במטבח וזה מוריד את מפלס האגו והכעס וכל הדברים השליליים. זה הופך את העבודה למשהו יותר טהור במובן של באים לעבוד ולא להתעסק באגו, ובמובן הזה נשים הן פשוט רמה מעל גברים. זה לא שאני לא צועק. אני יכול ממש ממש להתעצבן. אני לא זורק כלים ולא צורח ואין לי צורך להשפיל אבל מאוד חשוב לי להגיד את הדברים כמו שהם וזה נאמר לפעמים באגרסיביות. אני לא רוצה להישמע כמו הסנגור של קהילת השפים העולמית, אבל כשאנחנו שמים את השם שלנו על הדלת, הכל עלינו. בשורה התחתונה לאף אחד לא אכפת שהטבחית היתה עייפה ויצאה אתמול למסיבה ושכחה לעשות גלידה. הטעות היא שלי כי אני העסקתי אותה וסמכתי עליה שתעשה את זה. כל מה שלא טוב במסעדה זה כישלון של השף, הוא אשם בהכל. וזה קצת מלחיץ לפעמים״.\nאז מה עם הכוכב? הגעת לשורטליסט כבר כמה פעמים.\n״זה לא דבר שקל לקבל אז מן הסתם ככל שעובר הזמן זה הופך להיות יותר חשוב ומשמעותי בשבילי. אני יודע מה הביקורת, אני יודע מה אני עושה שהוא לא מספיק טוב בשביל לקבל את הכוכב. הפנמתי את זה וזה הולך להשתנות כאן. היה לי מזל רע בתזמון של הביקורות, אבל זה קשור גם ליכולת שלי לשמור על יציבות לאורך התפריט. אני מקבל את הביקורת ומסכים איתה. מה שחשוב לי יותר מהכל זה שכל תפריט יהיה יותר טוב מהקודם. ומה שאני עושה בפריזם זו קפיצה של עשר רמות מעל מה שעשיתי בגלאס. השאיפה שגם רמת הביצוע והדיוק תעלה ועל כן היציבות לאורך התפריט כסיפור שלם תהיה יותר טובה. ובתקווה שזה יביא איתו גם את הכוכב״.\nצילום: דרור פינטו" }, { "title": "ברלינאים מסרבים להיות אויבים: היוזמה התרבותית ששואפת ״לחבר מחדש את המזרח התיכון״", "date_published": "2026-10-08T17:54:07.680Z", "id": "https://www.spitzmag.de//magazine/reconnecting-berlin-campaign/", "url": "https://www.spitzmag.de//magazine/reconnecting-berlin-campaign/", "content_html": "תחת הכותרת ״מחברים מחדש את המזרח התיכון״, ייערך ביום חמישי הקרוב, 25 באוקטובר, ערב שבמרכזו הקראות שירה ומופעים של יוצרים ישראלים וערבים ביחד ולחוד. את הערב מארגנים שני הישראלים תושבי ברלין, ד״ר הילה עמית עבאס ומתי שמואלוף, ומבחינתם, האירוע הוא יותר מעוד ניסיון להביא לדו-קיום ישראלי-ערבי דרך יצירה משותפת; במרכזו עומדת התפישה שלהם את עצמם כיהודים-ערבים, כמי שאינם זרים לתושבי מדינות ערב אלא חולקים איתם חוויה תרבותית משותפת. זוהי עמדה שיכולה לאפשר, כך הם מקווים, קשר ישיר ליוצרים הערבים המשתתפים בערב, תושבי ברלין גם הם, כמו האמנית הרב-תחומית ילידת מצרים מרים ראשיד והמשורר יליד כורדיסטן עבדולקאדיר מוסא.\nמעבר לחיבור מחדש של המזרח התיכון, השניים, שבקונטקסט הישראלי יזוהו כמזרחים, מעלים בשיחה עימם היבטים שונים של הדרה הן מהשיח הישראלי והן מהגרמני. בהקשר הישראלי הם תופשים עצמם כחורגים מהקו שמכתיב הקאנון הישראלי - גם כמי שהיגרו מישראל וגם כיהודים-ערבים. ואילו בהקשר המקומי הם מעידים שהסביבה האירופית מזהה את היהודים בראש ובראשונה כקשורים לשואה, ועל כן בגרמניה הם מייצגים יהדות שאינה מוכרת לקהל הרחב וגם אינה מעסיקה את מוסדות התרבות.\nספרו לי על היוזמה - איך נפגשתם? איך עלה הרעיון? במה שונה היוזמה הזו מיוזמות אחרות?\nעמית: הרעיון עלה בעקבות שיחה בינינו כשני סופרים מזרחים בברלין. יצרתי קשר עם מתי לפני כחמש שנים סביב הדוקטורט שלי שעסק בהגירה של ישראלים. אין הרבה מזרחים בברלין וזה עוד פן של ישראליוּת שהוא בכל זאת שוני. ברלין מאפשרת מפגשים שבישראל ובמזרח התיכון לא מתאפשרים. החלטנו לנסות ולמצוא עוד אנשים מסוריה, מאיראן, ממדינות שונות במזרח התיכון, שיוצרים, שעוסקים בספרות, באמנות.\nשמואלוף: הייתי שותף לארגון של ״החפלה הפואטית״, ערבים שאפשרו בין השאר מפגשים בין ישראלים לערבים. אחרי 17 אירועים היתה חסרה לי איזו רפלקסיה על משמעות המפגש - להרחיב, לאפשר דיון. האירוע הקרוב אינו מסיבה, אלא שיחה שמטרתה להכיר במה שמשותף לנו, לְמה כל אחד מתגעגע. האירוע ישלב בין שפות שונות - ערבית, עברית, גרמנית, אנגלית ועוד, באופנים שאולי נשכחו היום אבל הם חלק ממסורת ארוכה. לדוגמה, השיר שזהבה כלפה תקריא נכתב בערבית אך באותיות עבריות, שזו מסורת רבת שנים של יהודים שחיו בעולם הערבי, מסורת שהולכת אחורה עד הרמב״ם. אני מקווה שזו התחלה של פרויקט שיהיה רחב יריעה. יהיה אפשר למשל לעשות עוד אירועים שיוקדשו למדינות מסוימות - איראן, מצרים. הקול הקורא שפרסמנו חותר גם לפרסום של אסופה, אולי אחת לכל אירוע.\nמשתתפי הערב, מלמעלה משמאל בכיוון השעון: זהבה כלפה, הילה עמית עבאס ומתי שמואלוף הישראלים; נגן הבוזוקי מבן יונאס יליד כורדיסטן; נגן העוד חסן אבול פאדל יליד סוריה; המשוררת מרים ראשיד ילידת מצרים; והמשורר מוסא עבדולקאדיר יליד כורדיסטן\nאיך נוצר הקשר עם מרכז הספרות והתרבות הבינלאומי, ה-Literarisches Colloquium? מה היתה התגובה שלהם ליוזמה?\nשמואלוף: לקולוקיום הספרותי יש אירוע של סופרים ויוצרות שחיים בברלין וכותבים בשפות זרות. הופעתי שם, וחשבתי שזה יכול להיות מעין אירוע המשך. חלק מהיוצרים שאנחנו מארחים גם הציגו שם בעבר. הם התלהבו מאוד מהפרויקט ותומכים בו עד הפרט האחרון: אוכל, שתייה, מוזיקאים, תרגום החוברת.\nאיך יתנהל הערב? איך תנהלו דיון פוליטי בערב שמארח הקראות שירה והופעות?\nעמית: אחרי ההקראה הכותבים ישתתפו בפאנל שיעסוק גם בפוליטיקה ובהיסטוריה. הערב הוא פוליטי מעצם העובדה שיישבו בחדר אנשים מרקעים שונים. קודם כל, אנחנו נפתח שולחן. אנשים שאינם יכולים לשבת ביחד במזרח התיכון יישבו ביחד כאן. ישתו, יאכלו, ישמעו שירה, ספרות, ישוחחו.\nשמואלוף: אנחנו מתכננים לצאת מתוך היצירות, להשתמש ביצירות כעוגן לדיון פתוח עם קהל. מפגשים יומיומיים בין אנשים שונים מן המזרח התיכון קורים בברלין, אבל כאן יש אפשרות להצצה שהיא מעבר לאנשים שנפגשים במקרה בדוכן חומוס. יש ישראלים שחיים פה בברלין כהמשך ישיר של ישראל, אנחנו מנסים לעשות משהו אחר.\nבחרתם להציג את עצמכם כמו גם את המשתתפים הישראלים האחרים באמצעות ההגדרה ההיברידית ״יהודים-ערבים״. ההגדרה הזו עוררה ויכוחים ויש רבים הבוחרים שלא להשתמש בה.\nעמית: מבין ההגדרות הקיימות, זו ההגדרה המתאימה ביותר. ״מזרחים״, למשל, זו הגדרה שמושפעת מהשיח בישראל והיא בעיניי לא מאוד מדויקת - למשל במקרה של מרוקאים שהם אינם מזרחים כלל. ההגדרה ״ספרדים״ שקיימת בשיח של היהדות העולמית היא נכונה, כי כולנו צאצאי יהודי ספרד, אבל מרגישה לי מנותקת מההיסטוריה הקרובה יותר. המשפחה שלי, למשל, שבספרד נקראה משפחת פרדו, היגרה והגיעה לסוריה ושם במשך שנים חייתה עם שם ״ערבי״, עבאס. ההיסטוריה הקרובה של המשפחה שלי היא מסוריה, לא מספרד. יהודים-ערבים זו הגדרה פוליטית מאוד נכונה. היא מחברת בין המרחב הערבי, בין היהודים של העולם הערבי והמזרח תיכוני, ובין המציאות. זו הגדרה עם פוטנציאל פוליטי. מדינת ישראל גרמה ליהודים-ערבים לשנוא את הזהות הזו בעצמם.\nשמואלוף: זו גם הגדרה מאפשרת. ההדרה בישראל של הזהות הזו ממשיכה גם עם חוק הלאום. שנאת השפה הערבית היא גם שנאת התרבות היהודית-ערבית. כאן בברלין אנחנו במקום ייחודי: כמי שחיים בחו״ל אנחנו מודרים מהתכנים של משרד החינוך ומן הפרסים הספרותיים בישראל. בגרמניה אנחנו יכולים ללמד את מי שמסביבנו שיש זהות נוספת שהושתקה. לפעמים אני הולך ברחוב בנויקלן ופונים אליי בערבית. הייתי בחופשה ושאלו את זוגתי בבלבול אם אני ישראלי או פלסטיני. הזהות הזו טבועה בגוף שלנו.\nמקווים שלא יופעל לחץ על המשתתפים הלא-יהודים, עמית ושמואלוף (צילום מתי שמואלוף: Stéphane Vaquero)\nכיצד ישתלב הקהל הגרמני בערב? איזה תפקיד הוא ממלא ביוזמה שלכם?\nעמית: מבחינתי הם יכולים להיות סוג של עדים. הם יכולים לראות אספקט שונה של המזרח התיכון. גרמנים מקשרים יהדות לשואה. אני לא יודעת כמה מהם יודעים שיש יהודים שלא היו בשואה. אני לא בטוחה באיזו מידה הם צריכים להיות שותפים לדיון ברמה הראשונית.\nשמואלוף: אני חושב שלגרמנים יש תפקיד חשוב, בגלל חלקם ההיסטורי שהוביל להקמת מדינת ישראל. כשאני מסתובב במוזיאון היהודי בברלין, כל הכרונולוגיה של ההיסטוריה היהודית היא של אשכנזים, איינשטיין וכו׳. אין שם את הרמב״ם, שלום שבזי, ז’קלין כהנוב. אין ייצוג ליהודי העולם הערבי ואין להם קיום בידע הגרמני על ישראל ויהדות. יש איזה רצון שהגרמנים יראו סוג אחר של יהדות שנמצאת כאן ואינה מיוצגת.\nאחרי הכל הגרמנים הם מי שמממנים את האירוע. סביר להניח שיהיו משתתפים גרמנים שירצו לקחת בו חלק פעיל.\nשמואלוף: נכון, אבל אני חושב שקודם כל צריך להכיר בזה שיש לציבור הגרמני לאקונה בנוגע ליהודים-ערבים. אני מוצא את עצמי מסביר לעורכים של מגזין יהודי-גרמני על היסטוריה של יהודים לא-אירופאים. הם לא מכירים את זה. לאחרונה הזמינו אותי לדיון במוזיאון היהודי. אין להם סימוכין לגבי נושאים כמו חטופי תימן כמו שיש להם לגבי פוגרומים באירופה.\nישנם בזמן האחרון אירועי תרבות רבים בברלין הנוגעים בישראל. חלקם מקבלים תמיכה משגרירות ישראל. אני מניחה שזה לא מקרי שהאירוע שלכם לא נתמך בחסות כזו (עמית פירסמה לאחרונה באתר ״שיחה מקומית״ ובעמוד הפייסבוק שלה עדות בגוף ראשון לכך שאנשי ביטחון ישראלים אסרו עליה להיכנס לאירוע בברלין שעסק בקולנוע ישראלי להטב״י אליו הזמינה מקום מראש - י.א.).\nעמית: צריך להיות מציאותיים ולראות מה מאפשר מפגש מהסוג שאנו רוצים. השגרירות לא היתה מסכימה לתמוך באירוע שכזה, וגם אנחנו לא רוצים. יש הרבה אנשים, לא יהודים ויהודים שלא רוצים להשתתף במה שישראל מייצגת. ישראל היא גם מדינה שמאוד מתערבת בתרבות. להיכנס תחת המטרייה של משרד התרבות היום זה דבר בעייתי - היום אנשי תרבות מתבקשים ליישר קו. זה לא אירוע שיש בו אמירות נגד מדינת ישראל, אנחנו לא נכנסים לדיון של כן או לא בידיאס. אבל זה כן אירוע שמסרב ליישר קו עם מדיניות כמו המחיקה שראינו לאחרונה של השפה הערבית.\nשמואלוף: אנחנו לא רוצים שמישהו אחר ידבר מגרוננו. האירוע מבטא את האפשרות שלנו להשמיע קול עצמאי.\nאבל האם אתם יכולים להיות בטוחים שיהיו לכם שותפים לשיח? לאחרונה התפרסם סיפורה של המוזיקאית הישראלית רותי רוזנפלד המתגוררת בברלין שהפיקה ערב של שירי אום כולתום. היא סיפרה בריאיון שכמה מהמוזיקאים הסורים ביטלו את השתתפותם באירוע ברגע האחרון, חלקם עקב לחצים כנגד שיתוף פעולה עם ישראלים שמבקשים לנכס לעצמם את התרבות הערבית.\nעמית: אנחנו מאוד מקווים שהאירוע לא ייפול לדבר הזה. אנחנו מציגים את עצמנו כיהודים-ערבים, גם אם הזהות האזרחית שלנו היא ישראלית. ישראל לא יכולה להיות חזות הכל. אני מקווה שלא יופעל לחץ על המשתתפים הלא-יהודים באירוע, ושהם יוכלו לעמוד על שלהם.\nשמואלוף: יש לנו קשר טוב מאוד עם מרים ראשיד וגם עם עבדולקאדיר מוסא. זה לא שאנחנו באים מבחוץ.\nכרגע שני השותפים ליוזמה שלכם הם ישראלים. ההזמנה והקול הקורא כתובים מנקודת המבט שלכם, של ישראלים שמתארים הדרה שחוו בישראל.\nעמית: אנחנו רק בהתחלה של הפרויקט. התקווה היא שכן יהיו שותפים ערבים. זה קרה מאוד מהר. מוסא כבר הביע את הסכמתו ואת רצונו.\nומה אם ישראלים שלא ממוצא מזרחי יבקשו להשתתף ביוזמה שלכם? הרי הם יכולים בהחלט לטעון שגם הם מן המזרח התיכון.\nשמואלוף: לגבי אירועים עתידיים איננו מתחייבים כרגע שהיוזמה תהיה רק של יהודים-ערבים. לא נפסול את זה שזהות ים תיכונית שייכת גם לישראלים אשכנזים שגדלו במזרח התיכון. אנחנו מודעים לכך שאנחנו בסביבה אשכנזית, שגם לאשכנזים יש חלק בזהות המזרח תיכונית.\nעמית: אנחנו פתוחים להגדרות. אם אדם כזה יפנה אלינו זה כבר מראה על פתיחות ורצון לקחת חלק בדיאלוג.\nד״ר יעל אלמוג היא חוקרת ומרצה בפקולטה לתיאולוגיה של אוניברסיטת פרנקפורט בה היא מנהלת את הפרויקט ״פיקציות של חזרה״, שבוחן את הייצוגים של אירופה בספרות יהודית, בתמיכת משרד החינוך הגרמני. כמו כן היא חברת סגל של האקדמיה למוזיקה ברנבוים-סעיד. השלימה לימודי דוקטורט בספרות גרמנית בברקלי." }, { "title": "היזם הישראלי שמוכר לגרמנים טופו שעשוי מחומוס", "date_published": "2026-10-08T17:54:07.680Z", "id": "https://www.spitzmag.de//magazine/kofu-berlin-interview/", "url": "https://www.spitzmag.de//magazine/kofu-berlin-interview/", "content_html": "כמו לא מעט ישראלים שעושים את צעדיהם הראשונים בעיר, כשזאבי חיימוביץ׳ הגיע לברלין לפני כשמונה שנים, הוא התחיל להכין ולמכור חומוס. ״מכרתי ליחידים ולמסעדות וראיתי שאנשים מאוד אוהבים, אז חשבתי לעצמי, אם אנשים אוהבים חומוס - למה לא מוכרים אותו גם בסופרמרקטים? שקלתי להיכנס לשוק הזה״.\nהבעיה היתה שכולם מסביב הזהירו את זאבי שהגרמנים לא ישנו את ההרגלים שלהם וימשיכו לאכול סלט ביצים, סלט שינקן וסלט לקס, והרעיון היזמי התמוסס. כעבור כמה שנים, כשבכל רשת סופרים בברלין כבר מכרו חומוס בקופסה (גם אם ישראלים רבים לא יתקרבו אליו), זאבי אמנם איחר את הרכבת ההיא, אבל היה עמוק בפיתוח הרעיון החומוסאי הבא שלו: ״קופו״ - טופו מגרגרי חומוס, ששמו הוא הלחם של המילה טופו והאות הראשונה של המילה Kichererbsen, גרגרי חומוס בגרמנית.\n״מה שקרה עם החומוס רק חיזק לי את ההבנה שאפשר להכניס מוצר חדש לשוק שהוא לכאורה רווי, ועל אחת כמה וכמה מוצר שעשוי מחומר גלם שנחשב בריא ומזין״. וכך, החל מיום רביעי האחרון, הקופו האורגני של זאבי נמכר ב-56 סניפים של רשת ביו-קומפני, רשת סופרים אורגניים ברלינאית, שלה סניפים גם בהמבורג ובדרזדן. בקרוב הרשת גם תקדם את הקופו באמצעות דוכני טעימה בסניפים.\nזאבי (במרכז) עם השותפים יורן גוטובסקי (מימין) ומרקוס טרייבר. צילומים: נוגה שטיינר\nחיימוביץ, בן 38, נשוי לצלמת נוגה שטיינר ואב לשתי בנות (6 ו-3), הגיע כאמור לברלין לפני כשמונה שנים, אבל עוד בישראל הוא היה טבח, עבד בקייטרינג וגם פתח מסעדה, כך שבסך-הכל הוא בעסקי המזון כבר 16 שנה. הרבה ישראלים מכירים אותו בתור משווק פיתות שמנמנות ונחשקות ״כמו בישראל״, אבל עיקר העסק של זאבי - עד להמצאת הקופו - הוא ייצור ושיווק של לחמניות המבורגר טריות למסעדות ולחברות קייטרינג.\nאז איך הגעת דווקא לטופו מחומוס?\n״לפני שלוש שנים עלה לי רעיון לחפש תחליף לטופו, בגלל המחלוקת שיש לגבי הבריאות של סויה בהקשר ההורמונלי. האלטרנטיבה של מי שלא אוכל סויה זה סייטן, שעשוי מחלבון גלוטן, שגם הצריכה שלו שנויה במחלוקת, ואז בעצם צריך להחליט בין סויה לגלוטן. מכיוון שהכנתי הרבה חומוס בעברי עלה בדעתי שאולי אפשר לעשות טופו מגרגרי חומוס, מוצר שיהיה ללא סויה וללא גלוטן. גיליתי שבבורמה מייצרים טופו חומוס באופן ביתי, וגם מוכרים אותו מטוגן בשווקים, אבל הבנתי שאין שום יצרן שמנגיש אותו לצרכן הסופי בסופרמרקט. מרגע שנולד הרעיון התחלתי לעבוד עליו במקביל לעסק הקיים. זה לקח יותר זמן ממה שחשבתי, שלוש שנים״.\nטבעי, פלאפל ומעושן. קופו\nלמה נדרשו שלוש שנים?\n״אחד האתגרים המרכזיים היה לקחת מוצר ביתי, שכמו ממרח חומוס או טופו סויה בעצם אפשר להכין לבד בבית, ולהגיע למוצר ששומר על האיכויות הביתיות והבריאותיות אבל גם יש לו חיי מדף ואפשר לייצר בכמויות. הקופו מיוצר רק משלושה רכיבים: חומוס, מים ותבלינים. אין רשימת רכיבים ארוכה וחומרים לא ידועים, הכל מאוד פשוט ומאוד אמיתי. אנחנו עדיין כל הזמן בתהליך של שיפור וייעול, כי אף אחד לא ייצר את המוצר הזה עד היום. הבישול והעבודה עם החומר שונה מאוד מטופו סויה וגם המכשור שנדרש מאוד שונה. אנחנו עדיין שומרים על ייצור יחסית ידני, אבל שואפים לפצח את זה כדי שנוכל לגדול בכמויות״.\nאיזה טעם יש לקופו?\n״לעומת הטופו שהוא חסר טעם, לקופו יש טעם בסיסי של חומוס. אנחנו מייצרים שלושה טעמים: קופו טבעי, קופו פלאפל וקופו מעושן. זה מוצר שלא צריך להשרות או להוסיף לו טעם - הוא מוכן לשימוש. אני הכי אוהב את המעושן, אבל הרבה מקומיים משבחים את הקופו פלאפל. אני חושב שצריך תמיד לחתוך את הקופו לקוביות או פסים ולטגן טיפה כדי שהוא יהיה קריספי מבחוץ ורך מבפנים, אבל יש כאלה שטוענים שהם אוכלים אותו גם קר, למרות שזו לא ההמלצה שלי. הוא מאוד ורסטילי, חוץ מהכיוון המתוק שאולי קצת פחות מתאים בגלל שהטעם לא נייטרלי לחלוטין, אם כי יש לנו באתר גם מתכון של קינוח עם קופו״.\nמי קהל היעד?\n״בעיקר אנשים בגילאי השלושים והארבעים, לא בהכרח טבעונים או צמחונים, אלא גם מה שנקרא flexiterian, שאוכלים בשר ומוצרים מן החי אבל שואפים להפחית ולאכול בריא״.\nרשמת פטנט?\n״כדי לרשום פטנט צריך להוכיח שאף אחד לא עשה את זה לפניך. בגלל שזה קיים בבורמה זה לא פטנט שלי, אני רק מנגיש אותו לסופרמרקטים״.\nאתה חושש שיקומו מתחרים במהירות?\n״אני מאמין שחברות גדולות ומנוסות יוכלו לייצר מוצר דומה, כמו שכל אחד יכול לייצר טופו או חומוס. אבל ברגע שמעתיקים אותך זה סימן שאתה עושה משהו טוב. אני מקווה שהשם ׳קופו׳ יהפוך לשם גנרי, כמו שבארץ קוראים לכל טלפון נייד ׳פלאפון׳. על השם דווקא יש לנו סימן רשום״.\nקופו\nמי זה ״לנו״? יש לך שותפים?\n״יש לי שני שותפים גרמנים. יורן גוטובסקי אחראי על השיווק ומרקוס טרייבר על הייצור. למרקוס יש מפעל טופו במרצאהן, וכשפנינו אליו כדי לייצר אצלו את הקופו הוא התלהב מהרעיון והעדיף להיות שותף. את האריזות עיצבנו עם חברה ממינכן שמתמחה בעיצוב אריזות בשוק האורגני. הם גם אלה שהמליצו לשווק את הקופו תחת המותג ׳זאבי׳, למרות שאותי זה מאוד הביך. על האריזה מופיע גם שאני מישראל. אני אמרתי שלדעתי כדאי להוריד את זה, כי זה עלול גם לעורר אנטגוניזם ולערבב פוליטיקה במקום שבו היא לא שייכת, אבל הגרמנים חשבו שזה רק מוסיף למוצר ושיהיה בסדר. אני עדיין חושב שזה קצת נאיבי מצדם אבל אולי זה באמת לא מעניין אף אחד, אני לא יודע. יש דברים שאגלה רק תוך כדי הדרך״.\nמה התוכניות לעתיד? תרצה לשווק את הקופו גם בישראל?\n״השאיפה הראשונית היא להפיץ בכל גרמניה ובמדינות הדוברות גרמנית, כי כרגע כל המיתוג הוא בגרמנית. אני חושב שהמוצר והשם קופו יכולים לעבוד גם במדינות לא דוברות גרמנית, אבל רק בשבוע שעבר עלינו למדפים, אז כל דבר בעיתו. קודם כל צריך להתייעל ולהשתפר. אני מאמין שתוך חמש שנים הקופו יהיה גם בארה״ב ובישראל, ואני מקווה גם לפתח עוד מוצרים שעשויים מגרגרי חומוס - אבל אינם ממרח חומוס״.\nיש לך עצה למי שרוצה להקים עסק בברלין?\n״הייתי ממליץ קודם כל לקחת את העסק ברצינות, וגם אם ההתקדמות איטית להמשיך להתמיד. ועוד דבר - עם כל הבירוקרטיה, לא לשכוח לחשוב קצת מחוץ לקופסה״." }, { "title": "שגריר ישראל בגרמניה: ״אנחנו לא רוצים שום קשר עם אלטרנטיבה לגרמניה. אי אפשר להיות פרו-ישראלי ואנטישמי בו-זמנית״", "date_published": "2026-10-08T17:54:07.680Z", "id": "https://www.spitzmag.de//magazine/interview-Jeremy-Issacharoff-2018/", "url": "https://www.spitzmag.de//magazine/interview-Jeremy-Issacharoff-2018/", "content_html": "בקרוב ימלאו שנה לכהונתו של ג׳רמי יששכרוף כשגריר ישראל בגרמניה – הזדמנות מצוינת לשוחח עימו על חוויותיו עד כה ולשמוע את עמדותיו בנושאים הבוערים יותר ופחות שעל הפרק. יששכרוף, שנולד בלונדון ב-1955 ועלה לישראל בגיל 22, הוא דיפלומט מנוסה ביותר, והדבר ניכר מן הסתם בתשובותיו. ויחד עם זאת, אפשר ללמוד מהשיחה לא מעט על האיש ועל השקפת עולמו.\nנתחיל דווקא בנימה אישית. אחרי כמעט שנה בגרמניה, מהם הדברים שאתה במיוחד אוהב כאן ומה הדברים שיותר קשה לך איתם?\n״מה שאני אוהב קודם כל זה שאחרי כמעט ארבעים שנה במשרד החוץ, עדיין כל יום הוא מבחינתי אתגר מסוג אחר, בכל מיני תחומים - זה יכול להיות בתחום המדיני, הכלכלי, התרבותי. גרמניה זה אחד המקומות הכי רגישים מבחינת מדינת ישראל, ודברים שבמקומות אחרים יהיו סטנדרטיים, מקבלים כאן משמעות מיוחדת. כאשר למשל אתה מוזמן לפרלמנט של נורדריין-וסטפאליה, ואחרי שאתה נואם שם במושב מיוחד לכבוד 70 שנה לישראל מנגנים את ׳התקווה׳, זה דבר שתופס אותך. או למשל, כשאתה פוגש את ראש המטה הכללי של הצבא הגרמני, אתה יושב בחדר איתו אחד על אחד, שיחה מאוד נעימה, ויש תמונה של שטאופנברג, דמות מפתח בניסיון ההתנקשות בהיטלר, ופתאום אתה אומר לעצמך ׳אני שגריר ישראל בגרמניה׳, זה רגע חזק שקשה להסביר במילים, חוויה מאוד עמוקה ומעניינת וייחודית. זה תפקיד עם המון אירועים ודברים מרתקים - אין יום שהוא לא מעניין. הצד היותר בעייתי שאני מתמודד איתו אלה הן תופעות של אנטישמיות שמתגלות מדי פעם גם בברלין וגם במקומות אחרים, וזה כמובן מאוד מטריד. אני חושב שזה מאוד מטריד גם את ההנהגה הגרמנית ואת הקהילה היהודית, ומאוד חשוב לעשות כל מאמץ לפעול נגד התופעה הזאת. זה דבר שהוא לא רק פוגע ביהודים ובישראלים, אלא במהות הפלורליסטית של גרמניה של היום, שבניגוד לעבר היא מדינה דמוקרטית וטולרנטית. אבל לצד הבעייתיות אני גם רואה גינוי חריף מאוד של ההנהגה כלפי המקרים האלה ונכונות גם לפעול - מינו נציב פדרלי להילחם באנטישמיות וגם לקדם חיים יהודיים בגרמניה. וככל שאני רואה דברים רעים אני גם רואה הרבה מאוד דברים נוספים טובים שקורים בין גרמניה לישראל בכל התחומים, והופכים את היחסים להרבה יותר הדוקים וקרובים״.\nhttps://twitter.com/IsraelinGermany/status/902504133642608640\nתכננתי להגיע לאנטישמיות מעט מאוחר יותר, אבל אם כבר הזכרת את הנושא, איזו אנטישמיות מדאיגה אותך יותר - אנטישמיות של הימין הקיצוני או אנטישמיות של מהגרים מוסלמים?\n״אני מוטרד מאנטישמיות מכל הסוגים ומכל המקורות האפשריים, בין אם זה גרמנים שחיים פה או מהגרים, בין אם זה מהימין או מהשמאל. יש כל מיני סוגים של אנטישמיות - יש את האנטישמיות הקלאסית, כמו למשל התקרית שהיתה ליד מסעדה ישראלית בברלין, כשגבר גרמני אמר ׳נחזיר אתכם לתאי הגזים׳. זו אמירה מאוד מאוד קשה. יש אנשים שלא נעים להם להיות אנטישמיים, אז הם עושים קצת משחק מילים והם יותר אנטי ישראליים. מתחילים לדבר על איך שישראלים מתנהגים ועושים ככה וככה, ומהר מאוד כאשר המצב מתחמם אתה רואה שזו בעצם אנטישמיות קלאסית. חשוב ביותר להתמודד עם כל התופעות האלה בכל המגזרים. זו לא תופעה ששייכת לסקטור אחד של האוכלוסייה״.\nממשלת ישראל עושה מאמצים כבירים להציג את ישראל כמדינה יהודית ולקבל הכרה לכך מכל העולם, לעשות חיבור בלתי ניתן להפרדה בין ישראל ליהדות, ואז מתפלאים כשהאסטרטגיה הזאת חוזרת כבומרנג בהתבטאויות שלא מפרידות בין יהודים לישראלים. יוסי קליין כתב בהארץ שמדינת ישראל מחזיקה את יהודי העולם כבני ערובה. אתה רואה כאן בעייתיות מסוימת?\n״קודם כל אני חושב שצריך לחדד את הדברים. נדמה לי שרוב האנשים שמדברים על מדינה יהודית, מתכוונים לכך שישראל היא המולדת של העם היהודי ושלכל יהודי יש את הזכות והאפשרות לעלות לישראל. דבר שני, זה מאוד קשה להבחין מה הכוונות האמיתיות של כל בן אדם. לכל אחד יהיו סיבות משלו להעביר ביקורת פה ולהעביר ביקורת שם. אבל יש דברים שלדעתי צריך בסוף לבחון אותם. למשל, כששורפים דגל ישראלי, אפשר להביא כל מיני סיבות מדוע הבן אדם עושה את זה, אבל הבן אדם הזה בעצם משדר שזה לא רק שהוא חושב שהעמדה של ישראל לא נכונה, אלא שאין לה את הזכות שתהיה לה עמדה בנושא כלשהו, אין לה זכות קיום. בן אדם שבאופן אמיתי רוצה לקדם שלום, לדבר, לקדם דיאלוג, לקדם דו קיום, מוצא את הדרכים להביע את העמדה הזאת בצורה מתורבתת שמכבדת את בן השיח. ישראל חייבת להגדיר את עצמה ואני חושב שמהות ההגדרה שלה היא בהחלט מולדת לעם היהודי. יש גם אזרחים ישראלים שהם לא יהודים - מוסלמים, דרוזים, צ׳רקסים, ואני חושב שזה מאוד חשוב לשמר אותם שם. אני חושב שהאופן שבו מדינה מגדירה את עצמה לא נותן הצדקה לכל ההשמצות והביקורת הלא-עניינית כלפי ישראל. יש בארץ דיאלוג מתמשך וביקורתי כלפי עצמנו, העם הישראלי לא בדיוק מוּכר כעם שאין לו דעות מגוונות. אני לא אומר שכל ביקורת על מדינת ישראל היא אנטישמיות, אני חושב שזה לא נכון להגיד את זה. אבל אני חושב שבסופו של דבר ביקורת לגיטימית בוחרת בדרכים לגיטימיות להציג את הביקורת בצורה קונסטרוקטיבית ולא כדי להעמיק את הפער אלא כדי לגשר על הפער״.\nמה הקו האדום מבחינתך? מתי ביקורת לגיטימית הופכת לאנטישמיות?\n״אי אפשר לתת תשובה סטנדרטית והגדרה ברורה. אחד הדברים שמאוד מרגיזים אותי למשל זו הפעילות של רוג׳ר ווטרס והיחס שלו לישראל, שלפי דעתי באמת גובל באנטישמיות. זה בן אדם שבעצם רק מקדם ביקורת וחרם כלפי ישראל, בעוד שהוא סירב אפילו להודות או לגנות שהיה שימוש בנשק כימי בסוריה. זו דוגמה טובה, כי אני לא ראיתי שום דבר שיצא ממנו שהוא ברוח של פיוס, קונסטרוקטיביות, של קירוב לבבות. דברים מהסוג הזה מקפיצים אותי. מי שקורא לחרמות, למניעת השקעות בישראל ולסנקציות, זה לא בן אדם שמנסה לגשר, זה בן אדם שמנסה להעמיק את הפער. יש מספיק דברים שמפרידים בין האנשים וצריך דברים שמביאים את האנשים ביחד, לקיים שיח כן, לשבת, לדבר, להשתכנע, לשמוע, להיות סובלניים אחד כלפי השני. זו בסך הכל מהות הדמוקרטיה״.\nהסטטיסטיקות מראות שרוב התקריות האנטישמיות בגרמניה מבוצעות על ידי אנשי ימין קיצוני, ובכל זאת חלק הארי של הדיון התקשורתי והציבורי עוסק באנטישמיות של מהגרים ערבים ומוסלמים. מה ההסבר שלך לכך?\n״בשנים האחרונות אחד הנושאים הכי קונטרוברסליים בגרמניה זה נושא ההגירה. הרי הנושא הזה גם עמד במרכז המשבר הפוליטי האחרון. יש עוד נושאים מורכבים, כמו שאלת המעמד של גרמניה בתוך האיחוד האירופי או הבעיות של גרמניה במישור הטרנס-אטלנטי, אבל נושא ההגירה היה הרבה יותר במרכז התודעה הציבורית. בוויכוח כזה כל צד מנסה להזין נתונים שהם בעצם לטובתו ויכול להיות שזה אחד מהם״.\n״אין יום שהוא לא מעניין״, ג׳רמי יששכרוף. צילומים: שגרירות ישראל/רותי צונץ\nבניגוד לעבר, נראה שממשלת ישראל לא נרתעת מבריתות עם ממשלים ופוליטיקאים אירופיים בעלי רקורד של התבטאויות אנטישמיות, כמו במקרה של ההצהרה המשותפת עם ממשלת פולין, שביד ושם טוענים כי היא מכילה עיוותים היסטוריים, או ההתנהלות בנושא קמפיין ההסתה נגד סורוס בהונגריה (משרד החוץ יצא תחילה בהודעה חריפה שבה קרא לראש ממשלת הונגריה ולמפלגתו להסיר מודעות נגד המיליארדר היהודי ואז חזר בו בהוראת נתניהו). האם יש החלטה אסטרטגית במדיניות החוץ להעדיף את האינטרס הפוליטי הישראלי שקשור לסכסוך עם הפלסטינים גם על חשבון מאבק באנטישמיות?\n״אני לא אכנס כרגע להנחות שבשאלה, אם אני מסכים איתן או לא מסכים איתן. לא הייתי מעורב בכל הפרשה עם פולין ואני משאיר את הוויכוח הזה שיתנהל בישראל. אני קודם כל בראש ובראשונה השגריר בגרמניה. יש תופעות אחרות שקורות באירופה, ואני לא חי אותן כמו שאני חי את הנושא של גרמניה. גם בגרמניה היו בחירות בספטמבר בשנה שעברה ונכנסו מעל 90 נציגים של אלטרנטיבה לגרמניה לבונדסטאג, אבל ההתנהלות שלנו מול הממשלה הנוכחית ממשיכה להתחזק ואנחנו פועלים בצורה מאוד אינטנסיבית בכל התחומים האפשריים. לגבי שאר חלקי אירופה, אנחנו בסך הכל רוצים לקדם יחסים טובים עם כל מדינה אפשרית. זה חשוב מבחינת מדיניות החוץ שלנו, בגלל כל מיני פורומים מולטילטרליים ומכיוון שאנחנו רוצים לקדם את הכלכלה שלנו. אני לא מכיר אסטרטגיה שונה שמכתיבה דרך אחרת״.\nאתה כשגריר או עובדי השגרירות האחרים בקשר עם מפלגת הימין אלטרנטיבה לגרמניה?\n״מאז שאני כאן לא קיימתי מגעים עם אלטרנטיבה לגרמניה והשגרירות לא בקשר איתם. זו החלטה חד-משמעית. זו תופעה חדשה בגרמניה המודרנית שיש מפלגה כזאת בבונדסטאג, וזה קודם כל זה עניין גרמני מאוד פנימי איך להתמודד איתה. מבחינתנו העובדה שהם נכנסו לפרלמנט לא משנה את המדיניות שאנחנו לא בקשר איתם. אני באופן אישי לא חושב שמישהו שמגיע ממגזר פוליטי שיש בו ניצנים של אנטישמיות יכול להיות חבר או בן-ברית. אני לא חושב שמישהו יכול להיות פרו-ישראלי ואנטישמי בו זמנית. זה לא מה שמדינת ישראל צריכה. גם אם יהיו גורמי ימין שיביעו דברים חיוביים כלפי ישראל, מבחינתי זה לא גובר על הבעיה של האנטישמיות. אם כי כמו שאמרתי כבר, מבחינתי אנטישמיות זו לא תופעה בלעדית לשום מגזר, והיא יכולה להגיע גם מהשמאל״.\nבעבר הגישה של השגרירות בגרמניה היתה לא לטפח את היחסים עם הקהילה הישראלית המקומית, התפישה היתה לא ״לעודד״ ישראלים להישאר מחוץ לישראל. הגישה שלך שונה.\n״אני חושב שכשגריר ישראל בגרמניה יש לי אחריות לכל אזרח ישראלי באשר הוא, בוודאי אם הוא נמצא בגרמניה. יש לי מחויבות כלפי אותם ישראלים ואני מאוד מעוניין ליצור קשר איתם, שתהיה מערכת הידברות. אני לא נכנס וחוקר מדוע ישראלים באו או הלכו. אני לא בודק למה הם נמצאים כאן. כשגריר אני לא חושב שזה נכון לוותר עליהם. יכול להיות שעכשיו הם פה ואולי ביום מן הימים הם ירצו לחזור לישראל, ואולי ביום מן הימים הילדים שלהם ירצו לחזור. כך או כך אני חושב שראוי מאוד שלשגרירות ישראל בגרמניה יהיה קשר עם כל הישראלים בגרמניה, זה מאוד חשוב לי. זה קשור גם לרקע האישי שלי. שני ההורים שלי באים ממשפחות שחיו בירושלים הרבה דורות, ושניהם עזבו את ישראל לאנגליה בתחילת שנות החמישים. אני נולדתי באנגליה, למדתי שם, ובגיל 22 חזרתי לישראל, התגייסתי לצבא ואחר כך הצטרפתי למשרד החוץ. זו היתה החלטה מאוד טבעית מבחינתי, תמיד דיברנו עברית בבית, ביקרנו כל שנה בארץ. אז קודם כל אני לא יכול לשפוט אף אחד לגבי ההיסטוריה האישית שלו. מלבד זאת, אני חושב שהחלטות שזה דבר שמשתנה. כל אחד יילך בדרכו שלו. אבל שוב, אני חושב שזה מאוד טבעי שלשגרירות יהיה קשר אמיץ עם הישראלים כאן. אולי יש מקום ויש אפשרות לעזור להם, אולי הם ירצו להיות מעורבים, אולי הם גם יכולים לעזור לנו - אני רואה בזה רק יתרונות״.\nהרבה ישראלים רוצים קשר לישראל במובנים של שפה, משפחה, תרבות, אוכל, אבל אולי פחות מתחברים לקשר עם השגרירות שנתפשת כמייצגת באופן ספציפי את ממשלת ישראל ולא את מדינת ישראל באופן כללי.\n״אני לא יכול להבין מה החיסרון בקשר עם השגרירות. אני לא יכול להכריח אף אחד, אבל אני אומר שהדלתות פתוחות והלב פתוח לקשר. אני אדם שמנהל הרבה שיחות, גם בתחום הדיפלומטי, ותתפלאי - לפעמים אנשים לא מסכימים ואתה צריך להתווכח ולנהל שיח. לא מטריד אותי שאנשים יכולים לבוא ולהגיד דבר כזה או אחר מפריע לי לגבי ישראל, ולא נראה לי שזה צריך להיות מחסום לקשר הזה. זה לא שאנחנו מנסים לגייס אותם לעשות משהו שהם לא רוצים לעשות. אני פשוט אומר שאני פתוח לקשר כי אני חושב שלא מעט ישראלים היו שמחים בכל זאת לשמור על קשר גם עם השגרירות״.\nבאיזה אופן אתה רואה את הקשר מתפתח?\n״אנחנו לא עוסקים רק בדיפלומטיה בתחום המדיני. יש הרבה מאוד פעילות בתחום הכלכלי, בתחום הסטרטאפים, הייתי בפתיחות של תערוכות של אמנים ישראלים, יש המון דברים יפים. לא הכל מתרכז בוויכוח פוליטי. קשה לי מאוד להבין למה קשר עם השגרירות יהיה בעייתי למישהו. אין כאן תנאים מוקדמים או מחויבות. אני רוצה שאנשים יבינו שאפשר לקיים שיחה איתנו. אם זה נאמר בצורה בונה ומכובדת, על הכל אפשר לדבר״.\nישראלים שמתאזרחים בגרמניה שלא מתוקף זכות אבות צריכים על פי החוק הגרמני לוותר על הדרכון הישראלי שלהם (למעט יוצאים מן הכלל נדירים למדי). מה דעתך על ישראלים שמכריעים לטובת הדרכון הגרמני?\n״קודם כל, כשאני אומר שאני רוצה קשר לישראלים שגרים פה, אני בוודאי לא רוצה לעודד אף אחד לנתק את הקשר עם ישראל. היו מקרים בעבר שאנשים באו ואמרו לי ׳אנחנו רוצים לעבור לברלין, אתה יכול לעזור לנו במציאת עבודה?׳, ואמרתי שאני לא עוסק בדברים כאלה, אני חלילה לא רוצה לעודד מישהו לעזוב את הארץ. יחד עם זאת, אני לא חושב שזה נכון שאני אביע דעה לגבי החלטה אישית של בן אדם. אני לא יכול להיכנס להחלטה של אדם באופן אישי לאן הוא רוצה ללכת. נקודת המוצא שלי היא שאני עליתי לישראל ואני ברמה התפישתית לא רוצה לאבד נכסים אנושיים. בסופו של דבר מדינת ישראל יכולה רק להרוויח מההון האנושי הזה. ואני אומר שוב, מישהו שגר בגרמניה כישראלי, זה לא אומר שהקשר הזה אובד או שהאדם הזה לא יחזור לישראל או שהילדים שלו לא יחזרו. הם נמצאים כאן - אני מוכן ושמח לדבר איתם. אבל אני לא אעשה שום דבר שזה בתחום ההחלטה המאוד אישית שלהם, בוודאי לא משהו שיעודד יותר ישראלים לבוא לכאן. זאת לא המטרה״.\nהתייחסויות קודמות שלך לפרשת הצוללות היו תמיד ברמה האסטרטגית, ברמת היחסים המדינתיים, החשיבות של העסקה לישראל. אבל אני רוצה לשאול אותך באופן אישי, כאזרח ישראלי - החשדות החמורים לשחיתויות אישיות לא מדאיגים אותך?\n״אני לא יכול להגיב לכל מיני דברים שמדווחים בעיתונות, ויש המון דברים שמגיעים לעיתונות שהם לא מדויקים, לא נכונים או חסרי שחר. לאורך רוב הקריירה שלי, לפחות שלושים שנה, היתה לי מעורבות מאוד עמוקה בנושאים אסטרטגיים בלב לבו של הביטחון הלאומי של מדינת ישראל. הנושא הזה מאוד חשוב לי, קריטי, ובתור אדם שעלה לישראל ורצה לתרום, להיות במצב שאתה מרגיש שחיזקת את ביטחון המדינה זה דבר שהוא מאוד חשוב מבחינתי. ולכן כל דבר שאני עושה בהקשר הזה אני מבסס על שיקולים מקצועיים אסטרטגיים נטו. הגעתי וחתמתי על ההסכם לרכישת שלוש צוללות במחזור הבא בעוד עשר שנים, זה היה מהלך מאוד חיוני להמשך ביטחונה של מדינת ישראל, כך אני רואה את זה וכך אני מגדיר את זה. וכאמור, אני אומר את זה על סמך ניסיון לא מועט בתחום״.\n\nיצא לך לקדם את ההנחיות נגד ״שוברים שתיקה״ בגרמניה? ״לא מצאתי קונפליקט בין מה שאני עושה לבין ההנחיות. אני חושב שגם בני השיח שלי יודעים היטב מה המדיניות של ממשלת ישראל בעניין הזה״\n\nואם יתברר שהיתה שחיתות, שגורמים פרטיים גזרו קופונים ועשו דברים בלתי חוקיים - זה עדיין לא ישנה כלום מבחינתך?\n״את שואלת אותי שאלה היפותטית, ואני לא יכול לתת תשובה היפותטית. אני מעדיף להמתין ולראות מה יקרה, ובכל מקרה החשיבות האסטרטגית של הדברים תישאר מאוד רלבנטית מבחינתי״.\nבדיווחים עליך בתקשורת הישראלית מוזכר לעתים קרובות בנך דין, שהוא דובר ״שוברים שתיקה״. בערוץ 20 אף ציינו את הקשר המשפחתי כאשר שיתפת בטוויטר (ואז מחקת) כתבה ״נגד טראמפ״. אתה מרגיש שבודקים אותך בציציות בגלל העמדות של הבן שלך?\n״קודם כל למען הדיוק ההיסטורי, מדובר בציוץ של ידיעה של בלומברג בנושא תוצאות ההתייעצות של שרי האוצר של ה-G7. זה לא בדיוק פרופגנדה. צייצתי לא מעט דברים באותו יום והחלטתי אחרי שעה שזה פחות רלבנטי והורדתי את זה. אף אחד לא דיבר איתי ולא כלום. ואז פתאום אני רואה ׳חשיפה׳. לא ידעתי אם לבכות או לצחוק. היה אייטם בערוץ 20 ועשו דיון על זה, ׳עם קשר או בלי קשר שהבן שלו בשוברים שתיקה׳. אחד הדברים שאני מאוד מעריך בגרמניה זה שיש לי קשר נון סטופ עם העיתונות הגרמנית והניסיון שלי עד עכשיו היה שמתייחסים לדברים אמיתיים. פה עשו סיפור על ציוץ של ידיעה של בלומברג שהיתה ונמחקה. זה שיש קצת מתח בין ממשל טראמפ ובין אירופה זה לא בדיוק סוד. תסתכלי על מה שמתרחש בנאט״ו - זה הכל בגללי? (צוחק). זה כמעט סוריאליסטי. אני הרי לא סתם יושב כאן ועושה קבלות פנים, אני מדווח על הנושא הטרנס-אטלנטי כבר לא מעט חודשים, זה דבר שמבעבע מתחת לפני השטח. העובדה שיש מתח בין שתי מדינות שכל כך חשובות למדינת ישראל - אין דבר יותר חשוב מזה. זה לא עניין של בעד טראמפ או נגד טראמפ - אם הנושא הזה לא בתודעה שלנו אני לא יודע מה אני עושה כאן. אם אני הייתי העיתונאי שפרסם דבר כזה, תאמיני לי שהייתי מתבייש״.\nאז באמת בודקים אותך יותר?\n״היו גם קריאות של ׳אם תרצו׳ שאני אתפטר, אבל אני לא מתרגש. אני משוכנע שהביקורת היא לא עניינית. המינוי שלי הובא לממשלה ואושר על-ידי הממשלה ונעשה בצורה הכי מקצועית ותקינה שיכולה להיות. לא היו שום דברים מוסתרים, כך שאני מרגיש שבוחנים אותי על סמך תוצאות. כשאתה חותם על הסכם כמו הסכם הצוללות, שזה דורש לא מעט עבודה, או כשלפני שבועיים אושרה עסקה של חכירת מל״טים לצבא הגרמני, סדר גודל של מעל מיליארד אירו - אלה לא דברים שנעשים מעצמם. אני מרגיש שמקבלי ההחלטות בארץ מסתכלים על הדברים האלה. הם רואים מה באמת חשוב ומה השגרירות הזאת יכולה לעשות״.\nאמרת בעבר שאתה מפריד בין תפקידך כאבא לבין תפקידך כדיפלומט ישראלי. דיברת על הצד המקצועי, אבל ברמה האישית מול הבן שלך, איך אתה חי עם זה שאתה צריך מתוקף החלטה של משרד החוץ לשכנע כל גורם אפשרי בגרמניה שהוא והארגון שהוא מדברר שקרנים, בוגדים, מזיקים למדינת ישראל?\n״המונחים האלה של שקר ובוגדנות, אני חושב שהם שייכים לדיון מאוד לא ענייני. בתור אבא אני עושה הפרדה גמורה בין הבן שלי שאני אוהב ללא סייג וגאה בו כבן שהתנדב ללכת ליחידה מאוד קרבית, התנדב להיות קצין, פיקד על יחידה בתוך חברון, הוביל אותם במהלך ׳צוק איתן׳ והחזיר את כולם הביתה בשלום. הוא נתן כמעט חמש שנים מהחיים שלו לצבא. הוא התנדב, הוא לא ברח. הוא קצין צה״ל שתרם את התרומה שלו למדינת ישראל ואף אחד לא יכול לקחת את זה ממנו. מה שהוא עושה בהמשך לזה זו זכותו. יש כל מיני דוגמאות במערכת הישראלית שלהורים ולילדים יש גישות שונות. ברמה האישית, ברמה המשפחתית, יש חומה סינית בין הפוליטיקה לבין המשפחה. בתוך המשפחה אנחנו מלוכדים ומאוד קרובים. מדברים, מתווכחים על כל דבר שעולה על הדעת. אשתי עבדה שנים רבות בארגונים יהודיים ללא רווח, אני כל חיי שירתי בשירות החוץ. הילדים ניזונו מהתחושה הזאת של עשייה לא רק למען עצמך אלא למען הציבור. ברמה המקצועית, את המדיניות שצריך לקדם אני מקדם״.\nכלומר יצא לך לקדם את ההנחיות נגד ״שוברים שתיקה״ בגרמניה?\n״לא מצאתי קונפליקט בין מה שאני עושה לבין ההנחיות. אני חושב שגם בני השיח שלי יודעים היטב מה המדיניות של ממשלת ישראל בעניין הזה והם יודעים את זה היטב מכיוון שהם גם מקשיבים לא רק לי, יש להם גם שגרירות בישראל והם מחליטים מה שהם מחליטים. לדעתי הם מבינים היטב מה הגישה של מדינת ישראל בהקשר הזה״.\nhttps://twitter.com/JIssacharoff/status/932226654918856704\nהזכרת את אשתך, לורה קם. בנובמבר האחרון היא פרסמה פוסט בפייסבוק שקרא לשרי הממשלה להפסיק להסית. זה היה אחרי שסגנית שר החוץ ציפי חוטובלי אמרה למנכ״ל ״שוברים שתיקה״: ״כולכם בוגדים״.\n״תרבות הטוקבקים בישראל מאוד מטרידה. אשתי, בתור אמא מודאגת ובתור אזרחית מצאה לנכון להגיד מה שהיא אמרה, ואני חושב שהיא צדקה לגמרי. אני גדלתי באנגליה, יש דברים חיוביים ופחות חיוביים בחברה הזאת, אבל אחד הדברים הטובים זה שלא מעט פעמים בבית-ספר, באוניברסיטה, אתה יושב מול אנשים שאתם לחלוטין לא מסכימים, גם פלסטינים, אבל אתם מדברים, מקיימים שיח. גם כשהדברים קשים זה לא עוזר לעניין להגיע מייד להתנגשות. קודם כל אולי בכל זאת יש איזושהי דרך לגשר על הפערים״.\nהשבוע התפרסם ששר המדע והטכנולוגיה אופיר אקוניס מנע את מינויה של חוקרת מדעי המוח הבכירה פרופ׳ יעל אמיתי למועצת הנגידים של הקרן הישראלית-גרמנית למחקר מדעי (GIF), בגלל שב-2005 חתמה על עצומה הקוראת לאפשר סרבנות מצפון לשירות בשטחים. לדברי אמיתי, השר בחר לסכן את הקרן ואת שיתוף הפעולה המדעי המתקיים דרכה עם גרמניה לצרכיו הפוליטיים. האם זו החלטה שתוכל להגן עליה מול הגרמנים?\n״קודם כל אני כשגריר לא נדרש לכל עניין שמתרחש בישראל. אני יכול להסביר את העמדות שלנו ואני יכול גם לנסות לא מעט פעמים לפתור בעיות ולקדם דברים. אני לא רוצה להתייחס לגופם של דברים כי יכול להיות שיש פה דברים שאני לא מכיר. התרשמתי שבגרמניה יש הערכה עצומה ליכולת הישראלית בתחום המדע, בתחום המחקר והפיתוח ובכל תחומי החדשנות והטכנולוגיה המתקדמים, וזה יוצר המון חיבורים מדהימים. אני חושב שנורא חשוב להמשיך ולשמור על הדימוי הזה של מדינה מאוד מתקדמת בתחום המדע, ואני חושב בהקשר הזה שבהחלט הדימוי הזה מאוד חיוני לנו״.\nהובא לידיעתי שאתה היית זה שפנה למוזיאון היהודי בבקשה או בדרישה לבטל הרצאה של סאעד עטשאן, מרצה פלסטיני ממכללת סווארת׳מור בארה״ב, שהיה אמור להרצות בהקשר של התערוכה על ירושלים תחת הכותרת ״להיות קוויר ופלסטיני במזרח-ירושלים״. המוזיאון פרסם שהסיבה לביטול היא עבודות שיפוצים, אך למעשה הרקע האמיתי היה הטענה שעטשאן הוא פעיל בידיאס. אם מקשיבים להרצאות שלו, כולל זו שהוזזה מהמוזיאון היהודי ל-ICI, מגלים תמונה מורכבת של אדם שלצד ביקורת חריפה על ישראל פועל נמרצות ליצירת דיאלוג ומביע עמדות נחרצות מאוד נגד אנטישמיות ונגד שימוש באלימות. אם אדם כזה מגיע לדבר במוזיאון היהודי, למה חשוב לשגרירות להתערב?\n״קודם כל אני לא מוכן להתייחס למה שהשגרירות עושה או לא עושה. אבל אני כן אעיר, שאותו אדם שהזכרת היה מעורב וכתב לא מעט דברים שמצביעים עליו כעל אקטיביסט של בידיאס. היו אמירות שלו על כך שהסיטואציה בישראל או המצב בשטחים מאוד מכביד ומקשה על חיי הקהילה ההומו-לסבית. אפשר לנסות לבקר את ישראל בהרבה מאוד דברים, אבל אני חושב שישראל אחת המדיניות הכי ליברליות בהקשר הזה. וגם שישראל היא זו שגורמת לרציחות על רקע כבוד המשפחה בחברה הערבית. הוא אומר שישראל גזענית, מדינת אפרטהייד, כל התוויות הכי פוגעניות. ראיתי שדברים כאלה יוחסו לו ואני לא בטוח שהבן אדם הזה הוא כולו אהבה ושלום. כשאני מדבר על הצורך לקיים שיח פתוח ומכובד זה לא נראה לי כאחת הדרכים לעשות את זה״." }, { "title": "כשמתכנת אמריקאי מומחה לפטריות ואמן ישראלי חובב איוואסקה מארגנים ועידה פסיכדלית בברלין", "date_published": "2026-10-08T17:54:07.680Z", "id": "https://www.spitzmag.de//magazine/altered-conference-interview/", "url": "https://www.spitzmag.de//magazine/altered-conference-interview/", "content_html": "מה שהתחיל באוקטובר 2016 כיום עיון צנוע על חומרים פסיכדליים והשפעתם על התודעה, בחנות הספרים טופיקס בנויקלן (שנסגרה בינתיים), גדל בחודש שעבר לכנס בהשתתפות כ-500 איש, שכלל עשרות הרצאות, סדנאות ומפגשים עם דמויות בקהילת הפסיכדליה הברלינאית והבינלאומית. המארגנים, דקס דה פרנקו ועמית אילן, כבר עמלים בימים אלה על ועידת Altered הבאה, שתתקיים בברלין בקיץ 2018.\nאף שמוסגר כוועידה/כנס (conference), מהדורת 2017 של Altered היתה שילוב היברידי מעניין - כראוי לאירוע פסיכדלי - בין כנס, פסטיבל ומסיבה, מגמה שעמית ודקס מעוניינים להעמיק ולחקור בפעמים הבאות (ומשום כך בין השאר מכוונים לקיץ, כדי לשלב גם אירועים בחוץ).\nבשונה מוועידת Drugscienece 2017, שהתקיימה בשאריטה בספטמבר, וכשמה כן היא עסקה בהתפתחויות המחקר המדעי בתחום השימוש בחומרים פסיכדליים לצורכי טיפול רפואי, Altered עוסק בהיבטים שונים ומגוונים של החוויה הפסיכדלית ונגזרותיה, ועל כן משך אליו קהל מעורב מאוד של גיקים, קלאברים, מטפלים, מדענים, ״אזוטרים״ וסתם סקרנים. לדברי המארגנים, כמחצית מהמשתתפים באירוע, שנערך במשך יומיים מלאים במלון אקולוגי בדרום מזרח העיר, הגיעו אליו במיוחד מחוץ לברלין, בעיקר מגרמניה ומאירופה, אבל גם מרחבי הגלובוס, לרבות מישראל, ארה״ב ואפילו דובאי.\nהמארגנים, עמית אילן (משמאל) ודקס דה פרנקו. צילום: Anne Annus\nאין זה סוד שסמים ממלאים תפקיד משמעותי בתרבות הברלינאית בכלל ובתרבות המסיבות והמועדונים שלה בפרט, אולם את Altered ניתן לראות גם בהקשר הרחב יותר של מגמה שזכתה לכינוי ״הרנסנס הפסיכדלי״, אשר מתייחסת לחזרתם לשיח על-הסף-המיינסטרים של חומרים כמו MDMA, לסד, פסילוסיבין (החומר הפעיל בפטריות הזיה), איוואסקה/DMT ואחרים, בעיקר בהקשרים של מחקר פסיכיאטרי ורפואי, אבל גם כתופעה חברתית שתופסת תאוצה (דוגמה עברית מהעת האחרונה היא למשל כתבה על שער מוסף הארץ שעסקה בזוגות ישראליים שלוקחים MDMA ביחד לשיפור הזוגיות). ״חזרתם״ לשיח ולא ״כניסתם״ לשיח, משום שהחומרים האלה התחילו את דרכם בעולם הטיפולי ובאפיקים חוקיים ולגיטימיים, ורק בעקבות תהליכים סוציולוגיים והיסטוריים, שיש המכנים אותם בפשטות כבהלה ממסדית, הוגדרו בשנות השישים כסמים מסוכנים והוצאו מחוץ לחוק (ראו למשל סרט תיעודי בנטפליקס בשם The Sunshine Makers. טריילר).\nאבל עם כל הכבוד ל״רנסנס הפסיכדלי״, החומרים שבהם עסקינן עדיין אינם חוקיים לשימוש בגרמניה או בברלין, כך שלמעשה ארגון כנס גדול בנושא מעורר גם סוגיות משפטיות. ״בהחלט שקלנו השלכות משפטיות אפשריות״, אומר דקס, ״אף שאנחנו מקווים שזה דבר שישתנה. השלכות משפטיות של מה? של הרצון לדבר על מודעוּת? זה לא ממש סוד שפסטיבלים ומועדונים מלאים באנשים שעושים סמים. אז מה הופך את זה בסדר במקרים מסוימים ולא בסדר באחרים? בכנס שלנו כולם היו רגועים, פתוחים, מלאי כבוד למרחב ואחד לשני. זו היתה קבוצת אנשים שרוצים לתקשר ולשתף, לא ערימה של מסוממים״.\n״חומרים פסיכדליים פותחים את הדמיון המטפורי והנרטיבי שלך״. צילום מהכנס: Sangmin Lee\nאת אירוע Altered הראשון בברלין, שהתקיים כאמור כבר ב-2016, יזם דקס, יליד ארה״ב המתגורר בעיר בשנים האחרונות, בעקבות חשיפה להגותו הפסיכדלית של טרנס מק׳קנה, דמות מפתח בשדה, גם הוא אמריקני. דקס אמנם עובד לפרנסתו כמפתח תוכנה, אך במקביל הוא מתמחה בתחום המיקולוגיה (חקר הפטריות) ואף מלמד קורסים בנושא במרכז הכלכלה המעגלית של ברלין. באופן מפתיע, דקס מעיד שהוא עצמו אינו משתמש בחומרים פסיכדליים באופן תדיר. ״אני נוטה להתכונן לקראת החוויה ואז לקחת זמן לעבד אותה. זה גם לא שאני עושה דברים מאוד רוחניים או עמוקים, את רוב הטריפים שלי אני מעביר בצחקוק או בהתבוננות דרוכה על חרקים. אבל חומרים פסיכדליים פותחים את הדמיון המטפורי והנרטיבי שלך, ואף שלהתבונן בחרקים זה מאוד כיף, פתאום אתה מוטרד מההשלכות המדאיגות של איך התייחסת לאמא שלך, אני באמת לא מתקשר אליה אף פעם, ואיך היא התייחסה אליך, ואיך כל זה משתקף ביחסים שלך עם מוכר הדגים הנחמד מאוד שתמיד נראה קצת עצוב אבל אתה אף פעם לא מדבר איתו, אפילו שאתה קצת רוצה לעשות את זה. אני חושב שזה בדיוק העניין עם חומרים פסיכדליים - אתה לא צריך לעבוד קשה כדי שיהיו לך חוויות מיסטיות בעלות השפעה, ואתה ממש לא צריך לצאת לחפש אותן. הן יגיעו אליך, ורק אז מתחילה העבודה. החוויה שהחומרים מאפשרת גישה אליה קיימת מחוץ לשפה והיא עמוקה ביותר״.\nהשותף הישראלי של דקס, עמית אילן, נולד גם הוא בארה״ב, אך הגיע עם משפחתו לישראל כבר בגיל שלוש. ההתנסות שלו עם סמים התחילה בגיל צעיר. כשהיה בן 12 כבר התחיל לעשן גראס, בגיל 14 התנסה בפעם הראשונה בפטריות הזיה. ״מאז ומתמיד הייתי פסיכונאוט, התעניינתי בחיפוש תודעתי וניסיוני, בחלימה מודעת (lucid dreaming)״, הוא מספר. כפסיכונאוט שגם חולה במחלת קרוהן, בעבר הוא נע בין תקופות של משמעת גבוהה מאוד, תרגול יוגה, תזונה מוקפדת ומדיטציות, לבין תקופות פרועות של סמים והתנסויות מסוגים שונים. בשנים האחרונות החומר המועדף עליו הוא איוואסקה, חליטה הזייתית מהאמזונס שנלקחת בטקס קבוצתי בהנחיית מדריך/שמאן. גם לו חשוב להדגיש, ש״האיוואסקה היא לא שיקוי קסמים, אלא מורה נבוכים, היא נותנת לך אינפורמציה שבאמצעותה אתה יכול לעשות העבודה״. במשך זמן רב רצה להיות שותף בפלטפורמה שתאפשר להעביר את הידע וליצור קהילה, כך שהחיבור עם דקס הגיע בדיוק בזמן הנכון. ״אני נדהם כל פעם מחדש לגלות שלמרות שחוויתי כל כך הרבה חוויות פסיכדליות והייתי בכל כך הרבה מקומות, ממדים, ישויות - עדיין יש עוד מה לגלות, זו אינפורמציה אינסופית״.\nצילום מהכנס: Sangmin Lee\nכאמן שחי בברלין כבר כתשע שנים (אם כי בחורפים הוא נמלט בדרך כלל לאתרים חמימים יותר בבאלי, בפיליפינים ובאמזונס), עמית הוא גם האחראי לצד היצירתי והאמנותי של Altered, אותו הוא מקווה להמשיך לפתח באירועים הבאים. לצד זאת, השאיפה שלו היא להיות מטפל פסיכדלי. ״הייעוד שלי הוא לטפל באנשים באמצעות הכלים האלה״, הוא אומר.\nבאופן טבעי, המעורבות של עמית פתחה את הדלת גם לקהילה הפסיכדלית הישראלית, וב-Altered השתתפו בין השאר ד״ר גליה תנאי, שהרצתה על הטמעת התרפיה הפסיכדלית ברפואה המערבית; בן זוגה בועז יניב, ששיתף מניסיונו הרחב בהתמודדות עם משברים פסיכדליים (ראו בהמשך); ויואב שביט הישראברלינאי, שדיבר על ״הסיפורים הבלתי-מסופרים של הנשמה״.\nהכנס היה כאמור עשיר בחוויות, מידע ומפגשים, הנה כמה דוגמאות נבחרות:\nמיקרודוזינג: דיווחים עדכניים מפרויקט המחקר הגלובלי\nמיקרודוזינג, למי שעדיין לא שמע, הוא שימוש במנות מזעריות של חומרים פסיכדליים, שאינו גורם להזיות או לטריפים (״אם יש סימפטומים פסיכדליים, סימן שהמינון גבוה מדי״), אלא משפיע לטובה על התפקוד היומיומי באופנים שונים. החוקר האמריקאי ד״ר ג׳יימס פדימן (אחד השמות המיתולוגיים בתחום) ועמיתתו הצעירה והמרשימה ד״ר סופיה קורב, דיווחו בשיחת וידאו על התפתחויות מרתקות במחקר רחב ההיקף שלהם על מיקרודוזינג במספר חומרים: לסד, פסילוסיבין, איבוגה ואיוואסקה. המחקר מבוסס על דיווחיהם העצמאיים של כ-1500 מתנדבים מכל רחבי העולם. רוב המשתתפים לוקחים את הסם פעם בשלושה ימים (יום כן, יומיים לא). החוקרים מתעניינים במיוחד בהשפעות המיקרודוזינג על אנשים עם רקע של שבץ, פגיעות מוח טראומטיות, כאבי ראש חמורים, תופעות חמורות הקשורות למחזור החודשי, אנשים שאובחנו כלוקים בדיכאון וגם בעלי הפרעה דו-קוטבית, אך נעזרים גם בקבוצת השוואה/ביקורת של אנשים ללא בעיות מיוחדות. החוקרים אינם ממליצים להתנסות במיקרודוזינג למי ששייכים לקבוצות הבאות: בעלי עיוורון צבעים (שמדווחים על ליקויי ראייה מתמשכים בעקבות השימוש), בעלי הפרעות פסיכוטיות ואנשים על הספקטרום האוטיסטי.\nפדימן וקורב סיפרו בכנס, שמהנתונים שאספו עד כה מסתמן שמיקרודוזינג משפיע היטב על הסובלים מדיכאון מלווה בחרדה, אך לא מסייע למי שחרדה היא הרכיב המשמעותי יותר במצבם הנפשי; כאבים כרוניים לא פוחתים, אבל התחושה הכללית וההתמודדות עם הכאב משתפרות; לאיש מהמשתתפים בניסוי לא היו התקפים או בעיות פסיכוטיות בעקבות המיקרודוזינג; יש סימנים ראשונים שגם לאחר הפסקת השימוש כעבור חודש ההשפעות המיטיבות נמשכות, אולם החוקרים זהירים עדיין בהסקת מסקנות בנושא. אגב, ד״ר פדימן לא פוסל כליל את האפשרות שמדובר בפלסיבו, אבל לטענתו מה שהרפואה מגדירה כפלסיבו הוא למעשה יכולת הריפוי העצמי של האדם, וייתכן מאוד שחומרים פסיכדליים משפרים משמעותית את היכולת הזו. לאתר המחקר\nסופ״שים של התנסות פסיכדלית (חוקית) בהולנד\nסיארה שרלוק וסטפנה בוסה סיפרו על סופי שבוע שהן מארגנות בהולנד, שמטרתם ליצור סביבה אופטימלית להתנסות בפסילוסיבין, החומר הפעיל בפטריות הזיה (שהשימוש בהן חוקי בהולנד, כך שכל האירוע לגיטימי לחלוטין). בכל סופ״ש משתתפים 10 עד 20 אנשים, עם מנחה אחד/אחת לפחות על כל חמישה משתתפים. המנחים (המכונים sitters או facilitators) נותרים ״סחים״, בין השאר למען תחושת הביטחון של אלה שעבורם זו התנסות ראשונה. הסופ״שים מתוכננים בדקדקנות עד לפרט האחרון, כולל פלייליסט שפתוח גם לשימוש הציבור.\nמשבר פסיכדלי: עזרה ראשונה בתיאוריה ובמעשה\nבועז יניב, מנהל שותף בפרויקט ״אנשים טובים״, הפועל למזעור נזקי סמים בסצנת מסיבות הטראנס בישראל ועורך שותף במגזין לפסיכונאוט, הרצה על משבר פסיכדלי. לפני הכל הוא הדגיש, כי חוויה קשה לא חייבת להיות חוויה ״רעה״. לדבריו, ״כשמצפים לצלצולים ולחזיונות ומגלים שבסופו של דבר גם עם חומרים פסיכדליים אנחנו פוגשים את עצמנו, לפעמים זה קשה, אבל זה לא בהכרח דבר רע. אנשים מגיעים לחוויה הפסיכדלית מלאי סקרנות, אבל ברגע שנהיה קצת קשה הם רק רוצים שזה ייגמר. צריך להישאר סקרנים ולזכור שהטריפ זמני והזמן יעשה את שלו״. לדברי בועז, ברוב מוחלט של המקרים, סביבה תומכת ומכילה זה כל מה שצריך, ודווקא נחיתה בהולה במחלקה סגורה עלולה לגרום לנזקים בלתי הפיכים.\nבועז שיתף בכמה כללי אצבע אם נקלעתם למצב שאתם צריכים לסייע לאדם במשבר פסיכדלי: כבדו את המצב, אתם לא באמת יודעים מה קורה; אל תעודדו, אל תאמרו מה לעשות, פשוט תהיו עם הסיטואציה והאדם, אפשרו מרחב בטוח; אל תשדרו היסטריה, שדרו מחויבות; שימו לב אם אתם עצמכם זקוקים להפסקה. מניסיונו של בועז, התמודדות נכונה בזמן המשבר מונעת ברוב מוחלט של המקרים נזקים בלתי הפיכים.\nמאגר מידע על סמים והשפעותיהם החיוביות והשליליות\nרוזלינד סטון סיפרה על פרויקט Drugs and Me, שמכוון בעיקר לבני נוער וצעירים ומציע מידע מהימן על סמים שונים והשפעותיהם, כחלק מגישת ״מזעור נזקים״ (harm reduction), שלפיה במקום להתמקד בהסברה לא אפקטיבית נגד שימוש כולל בסמים, יש לחנך לשימוש אחראי ומושכל בהם.\nAltered Conference" }, { "title": "בגרמניה, נשוי ואב לילדה, מתי שמואלוף כבר לא על הבריקדות: ״זה בסדר גם לדעת מתי לזוז הצידה״", "date_published": "2026-10-08T17:54:07.680Z", "id": "https://www.spitzmag.de//magazine/mati-shemoelof-interview/", "url": "https://www.spitzmag.de//magazine/mati-shemoelof-interview/", "content_html": "כארבע שנים לאחר שעבר לחיות בגרמניה, מתי שמואלוף (45), מפרסם את ספר השירה השישי שלו, ״עברית מחוץ לאיבריה המתוקים״, המציג לראשונה גוף יצירה שנכתב כולו כאן, בברלין. זו גם תמה מרכזית בספר, ודומה שיש הרבה כאב שנקשר אליה, הרבה אֵבֶל. ״אף אחד לא הכין אותי לעמוד בעמדת המהגר״, אומר שמואלוף, ״אני חושב שבעמדה הזאת יש הרבה יצירתיות, אבל במקרה שלי, יש גם מלנכוליה. אולי אלה החורפים הארוכים, אולי זו ההיסטוריה של המקום, אולי זה הגיל, המרחק, הנפש שלי - ואולי זה הכל ביחד״. שמואלוף דווקא הספיק כבר להכות מעט שורשים בברלין: הוא נישא לעיתונאית הגרמנייה שרלוט מיסלביץ ולפני כמה חודשים אף נולדה לשניים בת בכורה. ויחד עם זאת, הספר רצוף שירי געגוע לאנשים ולמקומות בישראל. לדעתו, ״שירי הגעגועים האלו הם דווקא סוג של השלמה עם המקום״.\nלספר קוראים ״עברית מחוץ לאיבריה המתוקים״. כלומר כתיבת עברית בברלין נעשית מבחינתך ״מבחוץ״? העברית היא לדעתך שפה שקשורה קשר בל יינתק למדינת ישראל?\nבפרידה מהאיברים המתוקים של העברית אני מתייחס להפיכת השפה העברית משפת רוב, לשפת מיעוט. השפה הזאת מנהלת דיאלוג עם השפה האחרת וערכיה. כמו בשיר:\nאיפה זה חו״ל\nאֲנִי זוֹכֵר שֶׁהָיִיתִי מְחַכה לַחֲבֵרִים שֶׁלִּי שֶׁיַּחְזְרוּ\nמִחוּץ לָאָרֶץ, כי לֹא הֶאֱמַנְתִּי שֶׁיֵּשׁ חוּץ מֵהָאָרֶץ הַזֹּאת\nוּפִתְאוֹם, אֲנִי זֶה שֶׁגָּר בַּחוּץ.\nאֲבָל אֲנִי, גָּר בָּאָרֶץ, בְּגֶרְמַנְיָה,\nבְּחוּץ לָאָרֶץ אֵין אֶת הַמִּלָּה ״חוּ״ל״\nאֲנָשִׁים מִתְגַּלְגְּלִים חָפְשִׁי מִחוּץ, לַחוּץ,\nמֵאֶרֶץ לְאֶרֶץ, מִשָּׂפָה לְשָׂפָה,\nמִתְעוֹרְרִים, הָאֲנָשִׁים הַלֹּא נְכוֹנִים\nבַּתְּקוּפָה הַלֹּא\nנְכוֹנָה\nהגעגועים בספר הם לא רק לישראל, הם גם למקומות שמהם באה משפחתך, לחלב, לבגדד. איך אתה מסביר את זה שהגעגוע לעברית מתערבב עם הגעגוע למקומות האלה?\nהפילוסוף ז’אק דרידה אמר פעם: ״אני מדבר בשפה היחידה שאני יודע, אבל השפה הזאת אינה שלי״. 12 שנות לימוד הרחיקו אותי מהשפה, מהתרבות ומההוויה הסורית, הפרסית, העיראקית והבגדדית. אבל הזיכרון הוא עצב חי, גם ממקומות שלא ביקרת בהם. יש שיר אחד שאני כותב בגרמנית-ערבית-עברית-אנגלית, ״איש בין יודן דיכטאר״, ויש שיר אחר שבתוכו אני כותב בארמית, ״הנה הם באים״, ובתוך כך לאט לאט אפשר לשמוע את השפה הדיאספורית-הגלותית-התלמודית שנוצרת כאן. בעבר לכל יהודי היו לפחות שלוש שפות: עברית, שפת המקום ועוד שפה שלישית. עכשיו אני מרגיש שאלו נבנות מחדש בתוכי.\n״אני יכולתי לבחור לאן לנסוע. כלומר לי יש פריבילגיות״ צילומים: © Stéphane Vaquero\nיש בספר גם שירים על הפליטים שבאים לאירופה. מה ההבדל בשבילך בין הגירה כמו שלך לפליטוּת שלהם?\nהפליטים שבאים לאירופה חסרי כל. אין להם לאן לחזור, אין להם מזוודות פרט לעורם. אני הגעתי עם מזוודה של 23 קילו ויש לי לאן לחזור. העולם כולו דוחה אותם, אך אני יכולתי לבחור לאן לנסוע. כלומר לי יש פריבילגיות. יחד עם זאת, עם הגעתי לכאן, עולה השאלה של ההיסטוריה היהודית, כמה יהודים היו פעם חלק מהמקום הזה, וכמה באמת ההיסטוריה יכולה לתקן את עצמה. הפליטים מזכירים לנו, שההיסטוריה חוזרת על עצמה. הם מתדפקים על שערי העולם, ודורשים שיכירו שהם בני ובנות אנוש כמו האנושות כולה, אך הרבה דלתות נסגרות והם נודדים ממקום למקום, ובתגובה על בואם, אנו רואים כיצד מפלגת הימין הגזעני נכנסת לפרלמנט הגרמני.\nאם כבר הזכרת פריבילגיות: השיח המזרחי ושיח הפריבילגיות (אם נקרא לו לרגע ככה) נעדר כמעט לגמרי מהספר. איך אתה מסביר את זה? נטשת את העמדה הזו? או אולי משהו בסטטוס שלך כאן שינה את זה - נישואים לבת המקום, ההורות?\nהמאבק המזרחי והפעילות הפוליטית ממשיכים, כמו מירוץ לפידים מדור לדור. אני ממשיך להיות נאמן למחאה החברתית ולשיח המזרחי עד יום מותי, אבל יודע שזה בסדר גם לדעת מתי לזוז הצידה. באופן פרטני, השיר ״חלב״, השיר ״הנה הם באים״ ושירים נוספים הם לדעתי מאוד פוליטיים. השיר חסר הכותרת הזה מסביר זאת יותר טוב:\nבָּרַחְנוּ כי לֹא הָיָה טַעַם לְהִלָּחֵם יוֹתֵר בְּקוֹרְאִים צְמֵאֵי־דָּם,\nבָּרַחְנוּ כי אֵין טַעַם לְהֵאָבֵק אַרְבָּעִים\nשָׁנִים כדֵי לְהַשִּׁיל אֶת שִׁירַת\nעוֹרֵנוּ הַלָּבָן,\nבָּרַחְנוּ כי עָיַפְנוּ מִלִּדְרֹשׁ אֶת הַתִּקְוָה,\nבָּרַחְנוּ כי יָדַעְנוּ שֶׁלֹּא מְחַכה לָנוּ כלוּם,\nאַךְ דַּוְקָא בְּתוֹךְ אוֹתוֹ הַכלוּם,\nיֵשׁ הַבְטָחָה גְּדוֹלָה\nבהקשר לשיח המזרחי, רק לאחרונה כתבתי מאמר על המשוררת העיראקית-ישראלית אמירה הס וגם על המשורר רוני סומק; לספר האמן של היוצר רותם מקרית גת; כמו גם ספר מאמרים שאני עורך בימים אלה ומאגד את כל הכתיבה החברתית-מזרחית שלי בעשור האחרון.\nאם אתמסר לנקודת המבט שלך, אספר, שבמשך כמעט עשור כתבתי עד כלות סביב נקודות חשובות, כמו כורה במכרה מסוים, שממצה את המחצב. עכשיו עם המעבר לגור במנהרות שבין ברלין לחיפה, אני חופר במכרה של שירים שנכתבים מכאן ולא משם. הם כוללים את כל מה שדיברנו עליו עד כה: כאב, כתיבה מחוץ, שפת געגועים, כתיבה בשפת מיעוט, מהי תרבות יהודית-ערבית באירופה, פליטוּת, המרחק מהפוליטיקה המקומית ועוד.\nמה השתנה באמת ביחס שלך לפוליטיקה ולחברה בגרמניה בכלל ובברלין בפרט? בריאיון קודם, כמה חודשים לאחר שעברת לעיר, אמרת בהקשר למאבק נגד הבנייה בטמפלהוף ״לדעתי לא יצליחו לעצור את היוזמה. גם בגלל שאני מתחיל להכיר את השמאל כאן…״. אתה מרגיש שאתה מכיר עכשיו יותר טוב את החברה המקומית? בדיעבד אתה חושב שמוטב היה אולי לחכות עם פרשנויות של הפוליטיקה הגרמנית?\nאל תשאל, הייתי צריך לאכול את הכובע שלי וזה לא היה נעים. טעיתי בעוד צמתים היסטוריים. בזמנו כתבתי תזה על הקשר בין מלקולם אקס וספייק לי ולא האמנתי שיכול לעלות נשיא אמריקאי שחור. שלשום ביקשו מגל״צ שאדבר על סוגיה מסוימת בפוליטיקה הגרמנית, ואכן העברתי אותה למי שמומחה בה. אבל הצורך לפרש את העולם אינו רציונלי.\nעד כמה האבהוּת הטרייה שינתה את השירה שלך? בספר הזה זה אולי עוד לא מתבטא לגמרי, כי רוב השירים מן הסתם נכתבו עוד לפני לידת בתך, אבל להרגשתך יש לכך השפעה על השירה שלך?\nההיריון נמצא בין השורות. כמו הלידה של היכולת לבטא את הגעגועים. לפני כן, נלחמתי במפלצות. עכשיו אני מנסה בבהירות לנסח את המקום שבו אני מתמוסס לנוזל כמיהות וכיסופים, שאני מקווה שהוא מחלחל הלאה לתוך צימאון הקוראים.\nבספר, כאמור, יש הרבה געגועים לישראל ולשפה העברית. איך אתה רואה את העתיד שלך בברלין? אתה חושב שהצלחת/תצליח להשתלב במרחב המקומי? בשוק העבודה המקומי?\nהעתיד לא ידוע. אם היית פוגש אותי לפני מספר שנים ואומר לי שזה מה שיקרה, לא הייתי מאמין. הייתי רוצה להאמין שיקרו דברים חדשים שלא אאמין בהם. אני לא עסוק בניסיון השתלבות, אבל היא מתרחשת מעצמה. רק לאחרונה השתתפתי בפסטיבל תרבות יהודית רדיקלית שארגן המשורר מקס צ’ולק בתיאטרון גורקי, גם כחלק מערס פואטיקה שהוזמנו לראשונה להופיע מחוץ לישראל, גם עם החאפלה הפואטית וגם במוזיאון היהודי בברלין, ולמחרת טסתי להרצות בפני הקהילה היהודית בווינה. אני מוזמן לאירועים כחלק מהחברה הגרמנית, אבל אני מחפש להמשיך ליצור בעברית. אני לא חושב שאוכל לבטא את עצמי בשפה אחרת, למרות שאני עושה ניסויים סודיים בשירים חדשים.\nכריכת הספר החדש (רישום: שחר סריג)\nהשקה דו-לשונית של ״עברית מחוץ לאיבריה המתוקים״ תתקיים ביום רביעי, 29 בנובמבר בשעה 20:00 בקפטיש בנויקלן. לפרטים נוספים" }, { "title": "רגע של גרמנית: מדוע דרושה זונדה כדי לפתוח במו״מ קואליציוני?", "date_published": "2026-10-08T17:54:07.680Z", "id": "https://www.spitzmag.de//magazine/sondierungsgespraeche/", "url": "https://www.spitzmag.de//magazine/sondierungsgespraeche/", "content_html": "אתמול החלו השיחות המקדימות להקמת קואליציה חדשה בגרמניה. עדיין אין מדובר במשא ומתן הקואליציוני, אלא רק בשיחות גישוש ובירור לקראת משא ומתן קואליציוני. השיחות האלה נקראות בגרמנית Sondierungsgespräche.\nהשם המוזר הזה קשור לפועל sondieren שנשאל מהפועל הצרפתי sonder כבר במאה ה-17, ופירושו לרדת לחקר דבר מה. במאה ה-18 נוצרה מהפועל הזה מילה מעניינת בגרמנית שכולנו מכירים מתחום הרפואה, המילה Sonde, או בעברית רפואית: זונדה, אותה צינורית הזנה דרך האף.\nמה הקשר תשאלו? הצינורית הזו הומצאה ברפואה בתחילה כדי לאפשר לרופאים לבצע בדיקות בתוך הגוף, בדיקות שלא היו אפשריות בלעדיה באותם ימים. הרופא היה ״מגשש״ עם הצינורית את המקומות שרצה לבדוק.\nמכאן נוצר המונח Sondierungsgespräche, שיחות ״גישוש״. בשיחות האלה מנסים המועמדים לשבת ביחד בקואליציה לתהות זה על קנקנו של זה ולבחון אם הם יכולים לתאר לעצמם עבודה משותפת. רק אם יגיעו להחלטה שיש על מה לדבר, יתכנסו המפלגות למשא ומתן קואליציוני שבו יוחלט על הרכב הממשלה ועל קווי המדיניות שלה.\nבמצב שנוצר בגרמניה אחרי הבחירות האחרונות, שיחות ״הגישוש״ חשובות במיוחד, כי האופציה הריאלית היחידה לקואליציה היא קואליציית ״ג׳מייקה״ של השמרנים, הליברלים והירוקים (שקרויה כך על שום צבעי המפלגות הנ״ל שמרכיבים ביחד את דגל ג׳מייקה), קואליציה שמעולם עוד לא כיהנה בגרמניה. בשיחות יוכלו המפלגות להתבסס על הניסיון של מדינת המחוז שלזוויג-הולשטיין, שבה יש קואליציית ג׳מייקה כבר חמישה חודשים (ניסיון דומה לקואליציה כזו במדינת המחוז זארלנד נכשל כישלון חרוץ בינואר 2012).\nלפי כל הסימנים צפוי הגישוש עם הזונדה בשיחות שנפתחו אתמול להצליח, ולוּ רק משום שהאפשרויות האחרות נראות למפלגות כמו צרה צרורה שיש להתרחק ממנה: ממשלת מיעוט (שמעולם עוד לא היתה בגרמניה), או הליכה לבחירות חדשות, שבהן סביר שיאבדו מכוחן.\nSondierungsgespraeche\nהעולם כמקור וכתרגום - הבלוג של גדי גולדברג" }, { "title": "עיריית ברלין מגישה: שש מלגות שנתיות לכותבים לא בשפה הגרמנית", "date_published": "2026-10-08T17:54:07.680Z", "id": "https://www.spitzmag.de//magazine/writers-grants/", "url": "https://www.spitzmag.de//magazine/writers-grants/", "content_html": "לראשונה בתולדותיו מציע משרד התרבות של ברלין מלגת עבודה ומחייה לסופרים וסופרות תושבי העיר שאינם כותבים בשפה הגרמנית.\nמטרת המלגה היא לאפשר לשישה כותבות וכותבים לעבוד על שלבים שונים של יצירתם ללא דאגות כלכליות ועל ידי כך להעשיר את סצנת הספרות הברלינאית. על פי הקול הקורא של עיריית ברלין, הקריטריון לזכייה במלגה הוא אך ורק איכות הכתיבה. חבר השופטים יורכב לאחר שיוגשו הבקשות ויכלול נציגים של מגוון השפות הרלבנטיות.\nעל הכותבים והכותבות להוכיח כי הם מתגוררים דרך קבע בברלין, אינם סטודנטים במסלול לימודי ספרות/כתיבה ואינם מקבלים במקביל מלגה אחרת/נוספת. את טפסי הבקשה וחלק מהמסמכים יש להגיש בגרמנית, אבל דוגמת הכתיבה (כ-20 עמודים), המייצגת את היצירה שעליה ברצונכם לעבוד, יכולה להיות בכל שפה לבחירתכם. עם זאת, שימו לב - המלגה מיועדת בעיקרון לכותבות ולכותבים שיצירותיהם כבר פורסמו, בדגש על ספרות (ולא מחזאות, טלוויזיה, קולנוע וכו׳).\nמקבלי המלגה יקבלו 2,000 אירו לחודש למשך שנה (סך-הכל 24,000 אירו) החל מינואר 2018. את הבקשה יש להגיש אונליין לא יאוחר מ-19 באוקטובר בשעה 18:00.\nלפרטים נוספים\nאילוסטרציה" }, { "title": "לוקינג פור לאב: נצן ברנשטיין עושה את ברלין במבטא עברי", "date_published": "2026-10-08T17:54:07.680Z", "id": "https://www.spitzmag.de//magazine/nitsan-bernstein-interview/", "url": "https://www.spitzmag.de//magazine/nitsan-bernstein-interview/", "content_html": "נצן (״בכתיב חסר, ההורים שלי פלצנים״) ברנשטיין יוצרת ושרה קברט עסיסי ואירוני בעברית, אנגלית, יידיש וגרמנית, אבל לא מנסה להסתיר את המבטא שלה. להיפך: לאלבום הראשון שלה, שיושק ביום שלישי הקרוב, 25 ביולי, במועדון b-flat במיטטה, היא קראה Hebrew Accent, ״מבטא עברי״.\n״אני מביאה איתי את המבטא שלי, הזהות שלי, אבל אני מנסה לנצל את זה בצורה חיובית, להשתמש בשורשים אבל גם ליצור משהו שהוא בכל זאת בינלאומי, שעוד אנשים יכולים להזדהות איתו. הרבה אמנים ישראלים רוצים נורא לשיר באנגלית ול׳השתלב׳, אבל כשהתחלתי להופיע בברלין ראיתי שאנשים דווקא אוהבים את זה שאני מביאה משהו ממקום אחר, רוצים לשמוע מה את מביאה מהבית״.\nברנשטיין, בת 33, נולדה וגדלה בירושלים, וכבר מילדות התבלטה לא רק בנטייה לאמנויות, אלא גם ב״צורך עז בדרמה ובתשומת לב״. כאשר החליטה להתחיל באופן רשמי את המסלול להגשמת ייעודה (״להיות דיווה״), היא החלה ללמוד באקדמיה למוזיקה ומחול בירושלים במחלקה לביצוע ג׳ז. תוך כדי הלימודים כבר הקימה את ״הקברט העברי״, שבו שיחקה ושרה את שיריה בליווי שבעה נגנים.\nהשלב הבא היה מעבר לתל אביב, אבל ברנשטיין התאכזבה. ״זה לא היה שינוי גדול. רציתי להתפתח אמנותית לכיוונים יותר מפתיעים, והרגשתי שעם הסגנון שלי אין כל כך מקום להתפתח בתוך ישראל״.\nהמעבר לברלין ב-2013 היה ספונטני למדי. ״התפרנסתי מללמד מוזיקה ומהופעות בכל מיני הפקות וחלטורות. היה לי חופש מהעבודה והפקת תיאטרון שהשתתפתי בה בדיוק הסתיימה״. הדרכון הרומני שלה הפך את המעבר לקל יחסית מבחינה בירוקרטית (אם כי לא רק קל מהרבה בחינות אחרות), ומהר מאוד היא גם הכירה, לדבריה, הרבה אנשים מעניינים. ״הרגשתי שזה מקום אידאלי עבורי ליצור בו. עברתי המון דירות והמעברים נתנו לי הרבה רעיונות לשירים. במקום להתחיל ללמוד גרמנית התחלתי לעבוד על האלבום. גרתי עם מוזיקאי אמריקאי שאני מאוד אוהבת, Roland Satterwhite, והחלטנו לעבוד על עיבודים ולאסוף נגנים שיתאימו לשירים שאני רוצה לבצע. ככה גם הכרתי מוזיקאים מכל העולם״.\n״להמון בחורות, גם הכי חילוניות, יש את האישיו הזה עם הברית מילה״. ברנשטיין צילום: טל אלון\nב-2015 הקימה יחד עם איתי רוזנבאום והבמאית אינדרה בוגדן את ״קברט הדור השלישי״ (The Third Generation Cabaret), טריו שירה, פסנתר וצ׳לו, שמופיע בערך אחת לחודש. הופעת ההשקה ב-25 ביולי תשלב בין חומרי הקברט לחומרים חדשים מהאלבום.\nרוב השירים באלבום נכתבו והולחנו על ידי ברנשטיין בתקופת המעבר וההסתגלות לברלין. כך, למשל, חוויותיה כרווקה בעיר מקבלות הדהוד נרחב. ב״ברית מילה״ היא פונה לאהובה הגוי ומבקשת שאם הוא אוהב אותה כפי שהיא אוהבת אותו, שיקריב ״משהו קטן״ למענה. ״הנושא הזה עלה לעתים קרובות עם חברותיי הישראליות בברלין. להמון בחורות, גם הכי חילוניות, יש את האישיו הזה עם הברית מילה. או בכלל, סממנים של מסורת. אז כתבתי שיר אהבה לגוי, שבהופעות שלי אני מקדישה אותו כל פעם לאיזה בחור מסכן אחר, שאני מסתכלת לו בעיניים ושרה… זה בדרך כלל מאוד מביך אנשים (צוחקת). לא שזה באמת משהו שאני מצפה מבחור. היום אני חושבת שאם אלד בן אני בכלל לא אמול אותו. אבל זה מעסיק אותי כאן, בהקשר של מישהי שגדלה במשפחה חילונית בירושלים, עד כמה הדת משפיעה על הזהות שלי. יכולתי לומר שאני רק ישראלית, שאין לי שום זיקה לדת, אבל הדברים האלה כל כך נוכחים בחיים ומשפיעים, ופתאום כשהגעתי לכאן גיליתי כמה שהישראליות והיהדות הן לא ממש נפרדות. זה מעלה שאלות לגבי המשמעות של חיים יהודיים חילוניים במדינה שאינה ישראל״.\nב״לוקינג פור לאב״ היא מתנסה בהיפוך תפקידים למצב שכיח שחוותה בברלין. ״הגישה ליחסים כאן מאוד שונה ממה שהכרתי. בישראל כולם הולכים לכיוון של משפחות, וכאן הרבה אנשים מחפשים קשר פתוח. לפעמים זה יותר מדי קיצוני ומבולגן בשבילי. אבל גם לי קרה שיצאתי עם מישהו ומהר מאוד הרגשתי שזה לא בשבילי בתור זוגיות. הוא דווקא רצה, ואז הרגשתי פתאום איך לזה להיות בצד השני. הוא נשאר לישון אצלי ונחר, ומצאתי את עצמי ממש מתעצבנת על הנחירות שלו ומקללת אותו בעברית בלילה. הסיטואציה הזאת, שאני מקללת אותו בעברית, הצחיקה אותי״.\nגם ״פול אוף שיט״ נכתב על בחור שברנשטיין יצאה איתו. למעשה, הבחור הראשון שהיא התאהבה בו בברלין. ״לא מזמן שלחתי לו את השיר״, היא צוחקת, ״עבר מספיק זמן. הוא בחור שווייצרי, מאוד שרמנטי ומלא בקלישאות. מהר מאוד קלטתי שהוא ׳פול אוף שיט׳, אבל בכל זאת הוא הצליח להקסים אותי. זה הצחיק אותי שאני מודעת לזה שהוא פול אוף שיט ועדיין מתאהבת בו. נראה לי שיש לי נקודת אל-חזור כזאת, שאחריה לא משנה מה קורה, אני לא אצליח להפסיק להתאהב במישהו״.\n״המילים על העזיבה״, שברנשטיין הלחינה למילים של המשורר מתי שמואלוף, עוסק במעבר לברלין והעזיבה של החיים בישראל. ״אבא שלי ראה את השיר בעיתון ושלח לי אותו במייל, ׳תראי, השיר הזה מתאים לך׳. ואז שמעתי ראיון עם מתי ברדיו שבו הוא הקריא את השיר, ואחרי זה השמיעו בלוז, ופתאום היה נראה לי מתאים להלחין את זה בסטייל של בלוז מינורי״. מאז שמואלוף וברנשטיין התיידדו, ואף משתפים פעולה באירועי החאפלה הפואטית.\nב״קברט הדור השלישי״ ברנשטיין מבצעת כמה שירים בגרמנית, בחירות מעניינות למדי ליוצרת ישראלית בברלין. ״Davon geht die welt nicht unter״ (״זה לא סוף העולם״ בתרגום חופשי) של אחת הזמרות האהובות על היטלר, צארה ליאנדר, מתוך סרט התעמולה ״Die große Liebe״ (״האהבה הגדולה״); ״Ich fühl mich nicht zu hause״ (״אני לא מרגיש בבית״) של אמן הקברט היהודי-וינאי גיאורג קרייזלר; ״Sag mir, wo die Blumen sind״ (״אמור לי היכן הפרחים״) של מרלן דיטריך; ו״אן אלעם זינד די יודן שולד״ (״בהכל אשמים היהודים״), שנכתב בשנות השלושים על ידי פרידריך הולנדר, יוצר יהודי-גרמני מוכר מאוד בסצנת הקברט של ברלין. את האחרון אף כללה באלבום החדש. ״השיר הזה הוא סאטירה על אנטישמיות. אם הנסיך מוויילס הומו, זה באשמת היהודים. אם לכלב שלך יש עצירות, זה באשמת היהודים. המילים עניינו אותי גם בהקשר הספציפי של ברלין וההיסטוריה שלה, וגם כשיר שבאופן כללי מדבר על ראיית האחר״.\nהחוויות האישיות שלה בעיר בהקשרי ״אחרוּת״ מעורבות. ״מצד אחד, לפני כמה חודשים רציתי להופיע באיזשהו בר, וכשסיפרתי לבעלים שתוכנית הקברט שלי משלבת שירים בעברית, אנגלית, יידיש וגרמנית, הוא אמר שהוא מעדיף שנוריד את השירים בעברית. ניסיתי להבין מה הסיבה, כי הוא עצמו ממוצא רוסי, אז הוא אמר שיש לו הרבה לקוחות ערבים ושזה ירגיז אותם לשמוע עברית. הוא רוצה רק הופעות ׳נייטרליות׳. מצד שני, אני ובחור מלבנון ג׳ימג׳מנו על אותה במה והרגשנו שהרקע המוזיקלי שאנחנו באים ממנו מאוד דומה, והופעתי גם עם זמר סורי, ובאלבום שלי מנגן מוזיקאי מאיראן. בברלין בכל זאת יכולים להירקם קשרים ולקרות דברים שלא אפשריים בישראל״.\nעטיפת האלבום. עיצוב: יעל זילברפלד, צילום: אריאל עפרון, איפור: ג׳ולי בסנדילוב\nגם ליחסים שלה עם ישראל יש מקום משמעותי באלבום, בעיקר דרך שלושה שירים שכתבה עוד לפני העזיבה. את ״מדינה היא כמו אדם״, שמבטא חשש לקיומה של ישראל, הלחינה לקראת הופעה ביום העצמאות; ״ים ואביב״ (״אין ים בי-ם אין אביב בתל אביב״) נרקם במהלך שחייה בחוף בתל אביב, אבל בדיעבד מכיל כבר את נבואת המעבר לברלין; ו״קולי ערב״ נכתב להופעה מול קהל של נשים בירושלים. ״לא אהבתי כל כך את זה שהזמינו אותי להופיע רק מול נשים בקטע דתי, אז החלטתי לכתוב שיר מחאה, ׳קולי ערב לך ערווה׳. אני אוהבת את זה שהוא נשמע שיר דתי, אבל הטקסט הוא דווקא הפוך״.\nכמו רוב היוצרים בברלין, גם ברנשטיין לא מתפרנסת רק מאמנותה. ״כשאתה עובר למקום חדש אתה באמת מתחיל מהתחלה. אתה לא יכול להתפרנס באותה צורה, כי אין לך את אותם כלים וכישורים. לפני שהגעתי לברלין, מצאתי לעצמי עבודת בייביסיטר אצל זוג מוזיקאים קלאסיים ישראלים, עבודה שאני ממשיכה בה עד היום כי אני אוהבת אותה והיא גם קשורה לעולם שלי. נסעתי איתם לסיבובי הופעות בכל מיני מקומות בעולם, הכרתי קצת את העולם הקלאסי, זה היה מאוד נחמד וגם יצר הזדמנויות מעניינות למפגשים מוזיקליים ולקשרים. אבל אני עדיין מחפשת את המקום שלי, איך אני מוצאת פרנסה קבועה בתחום המקצועי שלי, שתאפשר לי להיות בררנית במוזיקה״.\nבינתיים, לצד ההופעות והבייביסיטר, היא מלמדת פיתוח קול באופן פרטי, במקהלה טורקית, מארגנת חוג יצירה ועברית לילדים ולומדת גרמנית. ״מסביבי כל הזמן מדברים אנגלית ועברית, אבל אני רוצה לאתגר את עצמי מהבחינה הזאת. אפשר לחיות בברלין במשך שנים ולא להתעמת עם זה שאתה צריך לחיות בגרמנית״." }, { "title": "העם דורש צדק חברתי: ראיון עם מייסד ה״סאמר סקול לאקטיביזם יהודי״ בברלין", "date_published": "2026-10-08T17:54:07.680Z", "id": "https://www.spitzmag.de//magazine/jass-berlin-interview/", "url": "https://www.spitzmag.de//magazine/jass-berlin-interview/", "content_html": "כדי להבין מהו בי״ס קיץ לאקטיביזם יהודי״ (JASS) שייערך השנה לראשונה בברלין (31 ביולי עד 20 באוגוסט), צריך להכיר את מי שיזם אותו ועומד בראשו, פרופ׳ יונתן שורש (Schorsch). נקודת פתיחה מועילה להכרות עשויה להיות משפט קצר אך חושף-תפישת-עולם שמופיע באתר שלו: ״עבדתי כמוזיקאי, כשיפוצניק, כאקטיביסט סביבתי, כדייג מסחרי, כמפעיל מעלית וכפרופסור להיסטוריה ודת״.\nשורש, שנולד ב-1963 בניו יורק למשפחה יהודית בעלת שורשים גרמניים וחי בארה״ב את מרבית חייו, עבר לברלין לפני כשנתיים. הוא גר בשנברג ומשמש כפרופ׳ לדת ולהיסטוריה יהודית באוניברסיטת פוטסדאם. אם כישראלים ראש חבוש כיפה מתחבר לכם אוטומטית לשלל הנחות פוליטיות, ערכיות ואחרות, המפגש עם שורש ללא ספק מצריך חישוב מסלול מחדש. גם הוא עצמו מבין זאת היטב: ״כיפה זועקת כביכול איזושהי זהות, איזושהי עמדה. לצערי בישראל האפשרויות היהודיות התדרדרו. כמו שישעיהו לייבוביץ הבין כבר לפני עשורים, הקשר בין מדינה ודת מאיים גם על המדינה וגם על הדת. בגלל המצב הזה, הרבה ישראלים לא יודעים שיש הרבה גוונים ליהדות, שלמסורת היהודית יש כל כך הרבה מה לומר על צדק חברתי. הצד האוניברסלי וההומניסטי של היהדות, שאפשר למצוא בתלמוד ובמסורת, הלך ברובו לאיבוד בישראל. לא הכל, אבל הרוב״.\nאבל היה זה דווקא מצב הקהילות היהודיות באירופה שהוביל (בין השאר) את שורש להקמת את הסאמר סקול לאקטיביזם יהודי. ״יש תופעה מעניינת בגרמניה ובעוד מדינות אירופיות, שלמרות שהאוכלוסייה היהודית לא כל כך דתית, הקהילות הרשמיות מכירות רק בצורה אחת של יהדות, כלומר אורתודוקסית. יש פער בין הקהילה היהודית והמקום שבו נמצאים באמת האנשים, ובעיקר הצעירים. בשנתיים שאני בגרמניה נוכחתי שקשה למצוא כאן יהדות פתוחה, ליברלית, שמבינה שיש דרכים רבות להיות יהודי. באירופה יש גם איזשהו פחד, שאני מבין שהוא נובע מההיסטוריה היהודית כאן ומהשואה, להשתתף בקהילה הרחבה, להיות בין לא-יהודים, להיות גם יהודי וגם מישהו שאכפת לו מנושאים אוניברסליים. מה שארגונים יהודיים באירופה קוראים לו ׳אקטיביזם׳ זה בעצם שני דברים: לחימה נגד אנטישמיות והסברה למען ישראל. שני הדברים האלה חשובים, אבל אני חושב שדווקא עכשיו הקהילה היהודית באירופה חייבת לצאת קצת מהגטו המנטלי ולהשתתף בחברה הרחבה. להשתתף בדברים שנוגעים לכולנו כמו אי השוויון המובנה, זכויות נשים, שינויי האקלים, קליטת מהגרים, עוני… כל אלה הם גם עניינם של יהודים. ראיתי שיש עדיין מקום רב לאפיקי פעולה כאלה באירופה וחשבתי שזו הזדמנות גם לחבר בין תחומי העניין שלי וגם לעשות משהו שיכול לתרום לנוף הארגוני היהודי פה״.\nפרופ׳ יונתן שורש\nמניע בסיסי עוד יותר של שורש הוא הדאגה העמוקה שלו מההתפתחויות הפוליטיות העולמיות. ״אני רואה משיכה הולכת וגוברת לימניוּת, ואני דואג באמת לגבי הכוחות שעובדים חזק כדי להפיל את המבנה הדמוקרטי. זה נשמע אולי מוגזם, אבל אני חושב שזה המצב. יש הרבה צעירים שהם לא כל כך פוליטיים ולא חושבים על הדברים האלה, אבל גם צעירים שמכירים את הבעיות לא כל כך יודעים איך לפעול ומה אפשר לעשות. אחת המטרות של הסאמר סקול היא לעודד את עצם ההבנה העצמית שאני יכול לעשות משהו, שאני חייב לעשות משהו. כמובן שמעבר לכך גם להעביר מידע וידע על מה אפשר לעשות קונקרטית. יש ארגונים ואנשים שכבר פעלו מול בעיה מסוימת, כבר זיהו פתרונות אפשריים. זה לא קל כמובן, אבל יש כבר ניסיון, ואני רוצה שהמשתתפים שלנו יראו ויגידו לעצמם ׳אה, גם אני יכול לעשות את זה׳. בנאדם לא צריך להיות מלאך או גיבור על כדי להשתתף בתיקון עולם״.\n\nאלה שעסוקים בתיקון פוליטי שוכחים לעתים קרובות שצריך גם להיות ׳מנש׳. אני לא רואה סתירה בין רוחניות ופוליטיות. במקום ללכת רק לאחד הצדדים, צריך להבין שבעצם אנחנו בעלי חיים מסובכים, כולנו ישויות מורכבות, ולהתעלם מזה זה לא כל כך בריא\n\nלמה באמת ״אקטיביזם״ ולא ״תיקון עולם״?\n״אני מאוד משתדל לשלב את הפנים השונים שלי. מצד אחד, הערכים שלי באים מהתורה, ומצד שני אני גם אדם שגדל על התרבות המערב אירופאית, על הנאורות והספרות האירופית - ואני לא רואה סתירה בין הדברים. לְמה שאנחנו קוראים אקטיביזם בהחלט אפשר לקרוא גם תיקון עולם, אם כי תיקון עולם שוב מכניס אותנו לנקודת המבט הצרה מדי שלנו כיהודים. צריך לזכור גם שלצד תיקון עולם יש את תיקון הנפש ותיקון המידות. שלושתם מדוברים במסורת היהודית, ושלושתם חיוניים וקשורים זה בזה. האמת היא, שהבעיה שיש לי עם אקטיביזם לפעמים, היא ששוכחים שגם הוא חייב לבוא עם תיקון הנפש ותיקון המידות. אלה שעסוקים בתיקון פוליטי שוכחים לעתים קרובות שצריך גם להיות ׳מנש׳. אני הכי מעריך את השילוב בין רוחניות ופוליטיות. אני לא רואה אותם בסתירה זה לזה. אני רוצה לעודד את המשתתפים שלנו להבין את החשיבות של השילוב של כל הצדדים השונים האלה. במקום ללכת רק לאחד הצדדים, להבין שבעצם אנחנו בעלי חיים מסובכים, כולנו ישויות מורכבות, ולהתעלם מזה זה לא כל כך בריא. האקטיביסטים שאני הכי מעריך בעולם היו כולם אנשים ששילבו את הצדדים השונים האלה: גנדי, מרטין לותר קינג, מרטין בובר, ברטה פפנהיים, ברני גלסמן״.\nהתכנית, שתימשך שלושה שבועות במתכונת פנימייה (הלינה ורוב הלימודים יתקיימו במבנה של CIEE בקרויצברג), בנויה מארבעה מסלולים משולבים: לימודים עיוניים, סדנאות מעשיות, הכרות עם יוזמות וארגונים מקומיים ועבודת שטח.\n\nמה זאת אומרת לעזור לזולת? לְמה אנחנו מתכוונים כשאנחנו אומרים שאנחנו עוזרים לאדם או לקבוצה מסוימת? ומה אם לא רוצים את עזרתנו? מה הסיבוכים האפשריים של עזרה למישהו אחר?\n\n״בחלק העיוני״, מסביר שורש, ״נלמד מצד אחד מה התלמוד, חז״ל והתורה אומרים על סוגיות של צדק חברתי, אזרחות ביקורתית, התייחסות למבני הכוח, איכות הסביבה ועוד; ומצד שני זוויות שלא באות מנקודת מבט יהודית. אחד המורים, למשל, הוא המנהל לשעבר של בית כלא ניסיוני הומניסטי בנורווגיה. זה אחד מבתי הכלא עם שיעור המאסרים החוזרים הכי נמוך באירופה, והם קיבלו כמה פרסים על העבודה שלהם. נשמע על הניסיון האישי שלו וגם נעסוק בשאלות מהותיות כמו מה המטרה של מערכת בתי הכלא בכלל - להעניש? להרחיק? לשקם?.. מורה אחרת תלמד על המונח ׳עזרה׳ - מה זאת אומרת לעזור לזולת? לְמה אנחנו מתכוונים כשאנחנו אומרים שאנחנו עוזרים לאדם או לקבוצה מסוימת? ומה אם לא רוצים את עזרתנו? מה הסיבוכים האפשריים של עזרה למישהו אחר? המטרה היא גם להעביר למשתתפים ידע קונקרטי וגם לנהל שיחות עומק על המהות של אקטיביזם - מה המטרות שלנו? מה הסכנות שאנחנו צריכים לשים לב אליהן?״\nברמה המעשית, המשתתפים יקחו חלק בשתי סדנאות. הראשונה תלמד כלים של Deep Democracy, שיטה שנעשה בה שימוש בדרום אפריקה אחרי נפילת האפרטהייד ועוסקת באפשרויות למתן קול למיעוטים פנימיים וחיצוניים. הסדנה השנייה תעסוק בתקשורת לא-אלימה (Non Violent Communication). ״אלה כישורים מאוד חשובים לאקטיביסטים, אבל גם לכל אדם״, אומר שורש, ״איך אפשר באמת לשמוע בצורה עמוקה את הזולת, לשוחח עם הזולת. הרבה אנשים חושבים שהם יודעים איך להבין אחד את השני, אבל זה לא כל כך פשוט״.\nלצד הלימודים, שורש מעוניין להפגיש את המשתתפים עם ארגונים שעושים בעיניו עבודה אפקטיבית וחדשנית, לרבות אקטיביסטים מוסלמים בברלין. ״מעניין לשמוע מאותם יזמים חברתיים למה יסדו את הארגון, מה המטרות שלו, מה הסיבוכים והאתגרים הכי גדולים שנדרשו להתמודד איתם, מה היו ממליצים לאנשים צעירים שרוצים להיכנס לזירה הזאת… אני מאמין שהתכנית חייבת להיות גם חווייתית. צריך להכניס את זה לקישקעס, זה לא רק תאורטי. אנחנו מדברים עכשיו על להיות מעורבים בחיים של מישהו אחר, זה בעייתי אם עושים את זה רק מבחינה אינטלקטואלית״.\nהמסלול הרביעי והקטן ביותר בהיקפו יהיה התנדבות בשטח. ״אני מבין שבשלושה שבועות לא כל כך פשוט לעשות עבודה התנדבותית״, אומר שורש, ״אבל אני חושב שזה חשוב. בגישת זן, חסידית, מבינים שלא כל מה שאנחנו עושים הוא תמיד גבוה או נשגב. הרבה ממה שאנחנו עושים וחייבים לעשות הם דברים נמוכים, קטנים, אבל אולי הכי חשובים. ללכלך את הידיים, לשטוף כלים - אלה פעילויות זן טובות. זה תרפויטי, זו הרגשה נפלאה שאפשר לנקות פינה קטנה של העולם ולעשות קצת סדר. וזה גם מדגים את הדברים הגדולים, את המוכנות לעשות הכל - ולא רק את הדברים שמהם עושים הון וזוכים לתהילה״.\nהסאמר סקול לאקטיביזם יהודי ייערך באנגלית ומיועד לבני 18-35 מרחבי העולם. סטודנטים יכולים לקבל קרדיט אקדמי על ההשתתפות. סבסוד ומלגות זמינים למשתתפים שחיים באירופה (משתתפים מישראל צריכים לשלם את מלוא העלות: 650 אירו לשלושת השבועות). לפרטים נוספים\nJASS Berlin" }, { "title": "אחרי ארבע שנים שבהן צילם את חומת ההפרדה, גלעד ברעם עבר לברלין", "date_published": "2026-10-08T17:54:07.680Z", "id": "https://www.spitzmag.de//magazine/koudelka-shooting-holyland/", "url": "https://www.spitzmag.de//magazine/koudelka-shooting-holyland/", "content_html": "אחרי ותוך כדי שהוא נודד בין עשרות פסטיבלים בעולם ואף גורף פרסים, סרטו התיעודי של הבמאי גלעד ברעם ״קודלקה: שוטינג הולילנד״ ישודר ביום שני 20 במרץ בטלוויזיה הגרמנית (ראו פרטים בסוף הכתבה).\nברעם, בן 35, חי בברלין מאז 2012, אך את הסרט על הצלם הצ׳כי האגדי צילם לפני המעבר. ״את יוזף קודלקה הכרתי ראשית דרך הצילומים שלו. הוא היה אחד הצלמים הראשונים שלמדנו בשבועות הראשונים שלי במחלקה לצילום בבצלאל. הצלם הישראלי מיקי קרצמן הציג לנו את התצלומים האיקוניים שלו מהפלישה הסובייטית לפראג ב-68’ ואת סדרת הצוענים. מיד אחרי השיעור הלכתי לספרייה, הוצאתי את כל ספרי קודלקה שהיו על המדף וצללתי לעולם שלו. אבל רק שלוש שנים מאוחר יותר, בשעת לילה מאוחרת במלון משכנות שאננים, פגשתי את האיש מאחורי הצילומים ויצאתי איתו להרפתקה ששנינו לא ידענו איך היא תיגמר״.\nקודלקה הגיע לישראל במסגרת פרויקט שיזם הצלם פרדריק ברנר. הפרויקט, שלימים נקרא ״מקום זה״ והוצג בין השאר גם במוזיאון ת״א, שם לו למטרה להתבונן בישראל והגדה המערבית באמצעות קבוצה בינלאומית של צלמים וצלמות ידועי-שם.\n״כשקודלקה הגיע לישראל בפעם הראשונה, פרדריק לקח אותו למעין סיור תיירותי כזה - העיר העתיקה בירושלים, עכו, קיסריה, קצת נגב… ולמרות שהוא התרשם מהמקומות הרבים שראה, הוא לא מצא דבר שעניין אותו מספיק כדי להחליט להצטרף לפרויקט. רק לקראת סוף הביקור הם הגיעו לשכונת אבו-דיס במזרח ירושלים, ושם הוא ראה את חומת ההפרדה החוצה את השכונה. שם קרה לו משהו, הוא מצא את הדבר שנגע בו - אישית וצילומית״.\nכסטודנט שנה שלישית לצילום נבחר ברעם לתפקיד האסיסטנט של קודלקה, שהגיע לישראל ופלסטין לשבעה ביקורים שנפרשו לאורך ארבע שנים. ״כל ביקור ארך כחודש ובמהלכו עבדנו מזריחה עד שקיעה כל יום, כל סופ״ש, כל חג - נון סטופ״.\nצלם מתבונן בצלם מתבונן. קודלקה וברעם במחסום קלנדיה © Frederic Brenner\nבמשך רוב הזמן שבו עבד עם קודלקה, לא היה לברעם מושג קלוש שהוא עושה סרט. ״התיעוד שלי את קודלקה נולד מתוך הניסיון שלי למצוא דבר מה שיעניין אותי ויהיה לי לעיסוק בזמן שאני איתו. לקח לי בערך יומיים להבין שהוא לא צריך אסיסטנט. האיש, כפי שדמיינתי אותו לפני פגישתנו, הוא התגלמות המונח ׳זאב בודד׳. זה הוא, המצלמה והעולם שמולו. הוא כן היה זקוק לי כנהג, כמתורגמן ואולי כחברה מדי פעם כשאוכלים איזה סנדוויץ’, אבל בהחלט לא כאסיסטנט במובן הקלאסי. מבחינתי זה אמנם היה כבוד גדול לבלות בחברת צלם שהערכתי מאוד, אבל היה לי ברור שלא אשרוד כך זמן רב. מה גם שבהתחלה קודלקה לא היה נדיב, בלשון המעטה, בשיחה ובשיתוף. הוא היה מסוגר מאוד. היום, אחרי שנים של הכרות איתו, אני יכול לומר שאחת הסיבות לכך היתה שהוא חשד בי מאוד. כגבר צעיר שגדל בצ׳כוסלובקיה תחת עינו הפקוחה של האח הגדול הסובייטי, הוא למד לא לבטוח באיש. כשציוותו לו בחור ישראלי צעיר שלא היה לו מושג קלוש מיהו ומאין בא, הוא הניח שיש סיכוי טוב שאני סוכן ביון כלשהו ושאולי אני שם כדי לפקוח עליו עין״.\nכשברעם הבין שאין לו עניין לשמש רק כנהג וכמתורגמן הוא שלף את המצלמה שלו. התגובה של קודלקה לא היתה נעימה. הוא הבהיר לברעם שלידו יש מקום רק למצלמה אחת, אבל ברעם מצדו לא ויתר.\n״בהתחלה צילמתי סטילס. עברתי לווידאו כשהבנתי שמה שמעניין אותי זה קודלקה עצמו. מה שמשך אותי היה בעיקר האופן שבו הוא נע, מה שאני קורא לו היום כוריאוגרפיה של אקט הצילום וניכר מאוד בסרט. כשראיתי את קודלקה מצלם בפעם הראשונה לא יכולתי להתיק ממנו את העיניים. נראה כאילו כל גופו וכל תנועותיו מתנקזות למקום אחד - המפגש בין העין למצלמה. מתוך הרצון לתעד את ה׳מחול׳ הזה העברתי את המצלמה למצב וידאו והתחלתי להקליט קטעים קצרים שעם הזמן הלכו והתארכו״.\nקודלקה במזרח ירושלים © גלעד ברעם\nמתי בכל זאת הבנת שאתה מצלם סרט?\n״באמת שלפחות בהתחלה לא היה לי מושג מה אני עושה. היתרון הגדול שלי, ואני יכול לומר זאת רק היום בדיעבד, היה פרקי הזמן בין הביקורים של קודלקה. בהפסקות האלה, שארכו 4-6 חודשים, יכולתי לשבת ולצפות בחומרים שצילמתי ולהבין איזה קטסטרופות יצרתי שם. זה היה תהליך לימוד ארוך ומכאיב. בהתחלה צילמתי את קודלקה כשאני מתרוצץ סביבו בניסיון נואש ׳לתפוס׳ אותו מכמה זוויות ובאותו הזמן להימנע מלהפריע לו בעבודתו. זה היה נורא. בהדרגה הפנמתי, שאם תהליך היצירה של קודלקה הוא מרכז העניין שלי, אני צריך ללמוד ממנו ואותו. כך התחלתי להאט, לייצר משך בהתבוננות שלי עליו, ולבסוף גם הצבתי את המצלמה על חצובה, לא בגלל שקודלקה משתמש בחצובה - הוא ממש לא - אבל כיוון שהתחוור לי שעלי להחיל על אופן ההתבוננות שלי את שפת צילום הסטילס. וזו השפה הוויזואלית של הסרט בסופו של דבר - צלם שמתבונן בצלם שמתבונן. רק בשנה השלישית לעבודתנו המשותפת, ולאחר שכבר היו לי עשרות שעות של חומרי גלם, התחלתי להבין שמה שיש לי יכול אולי לעניין גם אנשים אחרים. שם הנצו ראשוני הניצנים לקראת היווצרותו של סרט״.\nאחד הדברים היפים בסרט הוא באמת הדיאלוג בין צילומי הסטילס של קודלקה לצילום הווידאו שלך. האם קודלקה התערב או הביע עניין מדי פעם בעיצוב הפריימים שלך?\n״קודלקה לא היה מעורב בתהליך שתיארתי ולוּ לרגע. זה היה תהליך שאני, כמתלמד וכיוצר מתחיל, עברתי ביני לבין עצמי. הוא עסק בשלו ואני בשלי. כמובן שבשלב מאוד מוקדם קודלקה הבחין בכך שאני מפנה את עדשת המצלמה שלי כלפיו. הוא ניגש אלי ואמר לי באופן שלא השתמע לשתי פנים: ׳לא ממש מעניין אותי מה אתה עושה, אבל אתה לא יכול להראות את החומרים הללו לאיש, גם לא לחבריך הסטודנטים, ואם אני ארצה לעשות איתם דבר מה יש לי גישה חופשית ללא כל התנגדות מצדך׳. כמובן שלא היתה לי ברירה אלא להסכים לדברים והחוזה הזה היה תקף לאורך זמן רב מאוד״.\nמחנה הפליטים שועפט, מזרח ירושלים © Josef Koudelka / Magnum Photos\nאיך בסופו של דבר שכנעת אותו לערוך סרט מהחומרים?\n״עם הזמן הלכה והתגבשה בינינו חברות נדירה - בין בחור בן 28 לאיש בן 73, בין מאסטר למתלמד, בין אירופאי שגדל מאחורי מסך הברזל לישראלי שגדל ליד חומה שנבנית על ידי החברה שלו עצמו מרחק קילומטרים ספורים מביתו. מערכת היחסים הזו התבססה על אמון הדדי שצמח במסגרת המסע המאוד טעון ומאוד מורכב שעברנו יחד. כיום קודלקה חוזר ומציין שלולא המפגש בינינו הוא לא היה מצליח ליצור את גוף העבודות שלו בישראל ובפלסטין. עד כמה זה נכון אני לא בטוח, אבל מה שברור הוא שמערכת היחסים בינינו היא זו שאפשרה את גוף העבודות שלו כפי שהוא, ואני חושב שהוא מעולה. לקודלקה היה חשוב, שלא לומר הכרחי, שתהיה לו גישה חופשית ומוחלטת לכל מקום שעניין אותו לצלם, ובמקרה של החומה - משני עבריה. איכשהו, השילוב בינינו הצליח לאפשר את זה.\nבשלב שבו התחלתי לחשוב על האפשרות שמצבור חומרי הגלם שבידי אולי יכול להיות סרט, קודלקה ביקש שאראה לו מדגם מייצג. הכנתי לו טיימליין עם חומרים שעניינו אותי והוא צפה, אמר מילה או שתיים, אבל לא ממש התעניין. היום, בהסתכלות לאחור, אני חושב שחוסר העניין הכללי שלו במה שאני עושה היה אלמנט קריטי עבורי ביצירת הסרט. העובדה שמבחינתו זה היה מצב של ׳נו טוב, אני אתן לילד לשחק, רק שיישאר בסביבה כשאני זקוק לו׳, אפשרה חופש גדול בעשייה שלי וגם יצרה מצב שבו קודלקה לא ׳משחק׳ עבורי בסרט עליו. הנוכחות שלי עם המצלמה היתה כמעט שקופה עבורו והוא פשוט עשה את מה שהוא עושה תמיד כשהוא בשטח ומצלם. לא יכולתי לבקש יותר מזה. אנשים קרובים אליו שצפו בסרט ציינו בפניי שההישג שלי מהבחינה הזו הוא אדיר - קודלקה מעולם לא הראה את עצמו כך בשטח לאיש ובטח שלא מול מצלמה.\nתהליך עריכת הסרט גם היה ארוך ונמשך על פני כמעט שלוש שנים. רק בשלבים האחרונים קודלקה פתאום הראה הרבה יותר עניין. אולי סוף סוף נפל לו האסימון שמשהו כאן קורה ושהוא יכול גם להיות לא רע. לזכותו ייאמר שבשלב הזה הגישה שלו היתה ׳זה הסרט שלך ואתה תעשה מה שאתה חושב לנכון׳. הערכתי את זה עמוקות. הבנתי שהאיש שעומד לפניי הוא אמן עצום לא רק בגלל עבודותיו, אלא גם בגלל האופן שבו הוא תופס אומנות - לפני הכל כיצירה חופשית ונטולת מגבלות״.\nאל עיזרייה, מזרח ירושלים © Josef Koudelka / Magnum Photos\nאתה יודע אם הוא אוהב את התוצאה הסופית?\n״קשה לענות על השאלה הזאת. לקודלקה קשה מאוד להתייחס לכל יצירה שאינה שלו והוא שונא לראות את דמותו - בצילומי סטילס ובטח שעל המסך הגדול. אבל האיש הוא קונטרול פריק מהגדולים שפגשתי, והעובדה שהוא אפשר לי לעשות את הסרט הזה ואפשר לי לעשותו על פי תפישתי, היא מבחינתי המתנה הגדולה ביותר שיכולתי לקבל ממנו והכרה בכך שלסרט הזה יש איכויות מסוימות. אחרת לא היה סיכוי שהוא היה נותן לו לצאת למסכי העולם״.\nבשטח קודלקה לא מרבה לדבר, אבל יש כמה מונולוגים יפהפיים שלו שאנחנו שומעים על רקע הצילומים שלו.\n״זו היתה החלטה שקיבלתי בתהליך העריכה עם אליסה פורפורסט (Elisa Purfürst), עורכת הסרט שפגשתי מעט אחרי המעבר שלי לברלין והפכה לימים לכותבת השותפה שלו וחברה קרובה. ב-2013 קיימנו שני ראיונות מצולמים עם קודלקה, אחד בסטודיו שלו בפריז ואחד בסטודיו שלו בפראג. הרגשתי שכדי לתאר תמונת מצב מדויקת ככל הניתן של אופן עבודתו של קודלקה בישראל ובפלסטין, על הצופה להבין את הקונטקסט האישי להחלטתו לצלם שם. מראה החומה בביקור הראשון באבו-דיס הדהד בו את חייו כנער וכגבר צעיר מאחורי מסך הברזל. קודלקה גדל כילד תחת כיבוש גרמני ולאחר מכן תחת כיבוש סובייטי. באופן אוטומטי הוא מזדהה עם אנשים שחיים תחת כיבוש, והחומה היא הסימבול הוויזואלי האולטימטיבי לכיבוש שכזה. זו הקרקע שממנה צמח הפרויקט שלו ולכן זה היה חייב להיות בסרט. בסופו של דבר החלטנו להשתמש רק באודיו של החומרים שצילמנו, באופן שיתאים להגיון הפנימי של הסרט״.\nבאחד המונולוגים קודלקה מדבר על משמעות העובדה שנעקר מארצו צ׳כוסלובקיה. הוא אומר (בתרגום חופשי): ״כשאתה נודד, לסביבה יש בעיה גדולה איתך, מנסים להביא אותך למקום מסוים… אתה הבחור ה׳אחר׳, אבל באותו זמן אתה יודע שזה מאוד חשוב לנסות להישאר ׳אחר׳. לא להתאים את עצמך, לשמור על הכעס הבריא, לשמור עליו לזמן הארוך ביותר האפשרי״. כמי שנדד בעצמו לברלין, עד כמה אתה מזדהה עם האמירה הזאת?\n״מאוד. זאת אחת הסיבות שהמונולוג הזה שם כמובן. עבורי הוא שופך הרבה מאוד אור על אישיותו של קודלקה ועל מה שמניע אותו, ובד בבד זו אמירה די אוניברסלית שרבים שעקרו ממקום הולדתם - מבחירה או שלא - יכולים להזדהות איתה״.\nקודלקה מצלם בפילם ואף מספר במהלך הסרט שאין לו אימייל או טלפון. מצד אחד הוא עובר בסרט כנציג של עולם הולך ונעלם, ומצד שני הסיפור שלו עצמו, כמו גם הסיפור שהוא מספר באמצעות הצילומים, הם במידה רבה אוניברסליים ועל-זמניים. איזה תפקיד או משמעות יש בעיניך לקודלקה - האיש והסרט אודותיו - בעולם של פיד אינסופי שבו אנחנו מוצפים בדימויים ״חזקים״ ומאבדים עניין בהם תוך שניות?\n״קודלקה הוא חלק מדור שחושב על צילום כצורה של אמת. יש לי כבוד עמוק לדור המאסטרים, אבל אנחנו חיים היום בעידן אחר, עידן ׳פוסט-עובדתי׳ הוא המושג הטרנדי בימים אלה, וצילום הוא ללא ספק חלק מהעידן הזה. יש איזשהו יסוד של פוסט-אמת בצילום, וזה השדה שאני פועל בתוכו ומתייחס אליו כצלם. אני תופש את הסרט שלי על קודלקה כמעין מחווה לדור, לדרך צילום ולדרך מחשבה על צילום ועל החיים שכמעט נעלמו מהעולם. אולי הסרט הוא איזושהי הצעה לאיזשהו גשר בין שני העולמות האלה. ועם זאת, חשוב גם לומר שקודלקה והעבודה שלו נהיו זה מכבר על-זמניים, וזו לא רק מליצה. ספר הצילומים מהפלישה הסובייטית יצא 40 שנה אחרי המאורע, תורגם ל-9 שפות ונמכר כמו לחמניות חמות. אותו דבר עם ׳צוענים׳, שממשיך להיות מודפס, מהדורה אחרי מהדורה מאז שיצא לאור לראשונה ב-1975, וכך גם ׳גלות׳. אני מסתובב עם הסרט בעולם והקהל מורכב מבני כל הגילאים, ממש כולם, כולל המון צעירים מתחת לגיל 25. זה אומר משהו. עדיין המון אנשים משתמשים בעבודות שלו כשמחפשים דימויים שייצגו נושאים כגון פלישה, כיבוש, הגירה, שונות, זרות״.\n״מחווה לדור, לדרך צילום ולדרך מחשבה שכמעט נעלמו מהעולם״. ברעם © Trieste Film Festival\nהסרט לא נתמך ולא נרכש על ידי שום גוף ישראלי, ולמעשה מדובר בסופו של דבר בהפקה צ׳כית-גרמנית. מה הסיבות לכך לדעתך?\n״הלוואי וידעתי למה החליטו הגופים הישראליים לא לתמוך בסרט וגם לא לרכוש אותו לשידור לאחר שכבר היה מוכן. אולי ניתן להסביר זאת בכך שיש תחרות גדולה בשוק או בעובדה שהייתי יוצר לא מוכר בלי רקורד בעשייה דוקומנטרית. משום מה מקבלי ההחלטות אוהבים ללכת על בטוח במקום להעז. אולי ישנן סיבות אחרות, אני לא יודע. אבל לדעתי זה פספוס. לא כל יום מגיע אמן בסדר גודל כזה לאזור הזה ויוצר עבודה מעמיקה וחשובה בו. ולא כל יום מתלווה לאמן כזה בחור ישראלי צעיר שמתעד את עבודתו. רק על הבסיס הזה היה אפשר ולדעתי גם צריך לתת לסרט תמיכה וליווי.\nאבל למרות שבזמנו הייתי מאוכזב מאוד מהסירובים שקיבלנו, היום אני יכול לומר שאני שמח שהדברים התפתחו כפי שהתפתחו. אני חושב שהעובדה שבסרט הזה לא מעורבים כספים ממוסדות ישראליים שנתמכים ממשלתית היא נקודת זכות לסרט ועובדה שמאפשרת לו להיות חופשי ממטען המשמעויות הנלווה לכספים שכאלה. אבל זה גם לא הופך אותו לסרט פחות ישראלי מבחינתי. זהו סרט שנוצר על-ידי ישראלי, צולם בישראל ובשטחים שבשליטתה ומתייחס לישראל העכשווית באופן ישיר. מה יכול להיות יותר ישראלי מזה?״\nhttps://www.youtube.com/watch?v=Y_twsKVQqJg\nאחד הפרויקטים שאתה עובד עליהם בימים אלה בוחן את השינוי שעברו בני הנוער הגרמנים בנוגע לתפישתם את עצמם ביחס למלחמת העולם השנייה. האם הסרט הזה הוא חלק מההתאקלמות שלך בברלין?\n״הסרט הזה כרגע על הולד כיוון שאת רוב זמני תופס הפרויקט הדוקומנטרי ׳הנעלם׳, עליו אני עובד בשותפות עם האמן אדם קפלן שחי גם הוא בברלין. ׳הנעלם׳ הוא פרויקט דוקומנטרי-ניסיוני שמגולל את סיפורו של ׳הנעלם׳, סרט עלילתי באורך מלא שהופק על-ידי יחידת ההסרטה של דובר צה״ל (שברעם שירת בה כחייל - ט״א) בסוף שנות התשעים. לסרט, שנועד לסייע במאמצים לעצירת תופעת ההתאבדויות בצה״ל, הוקצו משאבים עצומים. מיטב שחקני ישראל דאז - ליאור אשכנזי, נטלי עטייה ודן תורג’מן - לוהקו לתפקידים הראשיים ומאות חיילים-ניצבים כמו גם טנקים ומסוקים גויסו לטובת הצילומים. הסרט צולם ונערך, אבל רגע לפני שיצא להפצה קולנועית, אזרחית וצבאית כאחת, נגנז. ׳הנעלם׳ נעלם.\nאבל כן, העניין שלי ב-׳What about guilt?׳ (שם זמני) הוא תוצאה של השהות שלי בברלין, של מערכות היחסים שלי עם גרמנים - החל מבן זוגי וכלה בחברויות שנוצרו כאן עם השנים, של השיחות שאני מקיים, החדשות שאני שומע וקורא, וההתבוננות שלי בחברה שסובבת אותי דרך הפריזמה של מהגר בעל זהות ישראלית על כל מורכבויותיה. מעניין לחשוב עליו כעל התאקלמות. אני לא בטוח שזו המילה הנכונה. כל העבודות שלי קשורות אלי באופן ביוגרפי כזה או אחר וכך גם זו - זו התקופה בחיי שבה אני חי כמהגר בברלין ונראה לי רק טבעי שאתבונן על החברה שבתוכה אני חי ואשאל שאלות״.\nאתה מצליח להתפרנס מהעשייה הדוקומנטרית או שיש לך גם day job?\n״אין דיי ג׳וב. הסרט הזה וזה שבא אחריו הם פול טיים ג׳וב… אחד השיעורים שלי מקודלקה היה - לא מספיק שאתה צלם טוב, אתה צריך לייצר לך את סביבת העבודה שתאפשר לך להיות צלם מלכתחילה. במקרה של קודלקה זו היתה העבודה עם סוכנות מגנום, אבל גם שינה בשק״ש ברחובות במשך שנים, בין השאר גם כדי לא לשלם שכר דירה ושימוש בכסף המועט שהרוויח מהצילום דרך מגנום כדי לקנות ולפתח פילמים. במקרה שלי, אני חי די צנוע וברלין עדיין מאפשרת לעשות את מה שאתה מאמין שאתה צריך לעשות ובכל זאת לא לחיות בעוני מוחלט״.\nבאיזו תדירות אתה מבקר בישראל והאם אתה רואה את עתידך האישי והמקצועי בברלין?\n״נושאי עבודתי בעת הזו עדיין מאוד קשורים לישראל כך שאני שם כמה פעמים בשנה. את עתידי האישי והמקצועי אני רואה כרגע בברלין, אבל אני מכיר את עצמי כדינמי מאוד - נע ממקום למקום - אז אני באמת לא מעוניין לייצר, קודם כל לעצמי, התחייבות מבוססת מקום, במיוחד לא במציאות הפוליטית-מדינית העכשווית שמשתנה סביבנו במהירות מטורפת״.\n״קודלקה: שוטינג הולילנד״ ישודר בגרסת המקור (אנגלית, עברית, ערבית) עם כתוביות לגרמנית ביום שני 20 במרץ בשעה 23:55 בארטה (גם בסטרימינג). לאחר השידור הסרט יהיה זמין במדיאטק עד 4 במאי." }, { "title": "ראש הקרן החדשה לישראל בגרמניה: ״הגיע הזמן להציג כאן תמונה יותר מורכבת על מה שקורה בישראל ובשטחים״", "date_published": "2026-10-08T17:54:07.680Z", "id": "https://www.spitzmag.de//magazine/ofer-waldman-interview/", "url": "https://www.spitzmag.de//magazine/ofer-waldman-interview/", "content_html": "לעפר ולדמן יוצא לא מעט לשמוע את המילה ״התגרמנתָּ!״. בין אם האבחנה הזאת נאמרת בטון משועשע, מתפעל או מזועזע - את ולדמן בן ה-37 היא לא ממש מפתיעה. אחרי הכל תהליך ההתגרמנוּת שלו התחיל כבר בנערותו, כשגמע בשקיקה את ״נרקיס וגולדמונד״ של הרמן הסה ואמר לעצמו שהוא חייב לקרוא את הספר הזה בשפת המקור שלו; המשיך בקריירת מוזיקה קלאסית כנגן קרן יער, תחילה בתזמורת הדיוואן של דניאל בארנבוים בברלין ולאחר מכן בשורה מרשימה של תזמורות גרמניות; ומפעפע גם בימים אלה, בהם ולדמן עמל כאן בברלין על הדוקטורט שלו בהיסטוריה של ספרות מזרח-גרמנית ועובד במקביל כבעל טור פוליטי וככתב אורח בתחנת הרדיו האוּבר-גרמנית דויטשלנד-רדיו קולטור. גם השיחה שלנו בבית קפה בשכונת מגוריו נויקלן, שמתנהלת בשפת אמנו כמובן, מנוקדת בביטויים גרמניים ייחודיים שהוא שולף בטבעיות ואז מתרגם לעברית (גילוי נאות: מכיוון שאנחנו מיודדים אני יכולה להעיד שזו אינה רק פוזה לצורכי הראיון).\nאבל גם אם במובנים מסוימים תהליך ההתגרמנוּת של ולדמן נראה כמתקדם בכיוון אחד, הרי שבמובנים אחרים הוא בראש ובראשונה עדיין אקזמפלר של ישראליוּת ירושלמית מהזן שפעם אולי היו מכנים בשמות תואר כמו ״משכיל״, ״ערכי״, ״מלח הארץ״, והיום נודע יותר בקיצור ״אשכנזי-פריבילגי״. מודע היטב לאותה פריבילגיוּת, ולדמן, נשוי לגילי ואב לשלושה (בנו הצעיר נולד זה עתה), לקח על עצמו בדצמבר האחרון בהתנדבות את תפקיד ראש הקרן החדשה לישראל בגרמניה (NIF Deutschland), בין השאר אולי גם מתוך איזשהו ניסיון לאחד בין הגרמני והישראלי שחיים בכפיפה אחת בקרבו.\nעזבת קריירה מוזיקלית מצליחה ועברת לעולם האקדמיה והעיתונות. למה לך גם פוליטיקה עכשיו?\n״המוטיבציה שבגללה אני לוקח על עצמי את המחויבות הזאת היא אותה מוטיבציה שבגללה הגעתי לעיתונות - מחויבות הן כלפי המקום שבו אני חי, כלומר ברלין, והן כלפי הגוף הפוליטי שממנו אני מגיע כאזרח, כלומר מדינת ישראל. המחויבות הזאת בהחלט נובעת גם מתוך מודעות לעמדה הפריבילגית שלי. גדלתי בין רחביה לאוניברסיטה העברית בירושלים, נהניתי מחינוך נפלא בתור ילד ונער, ואין ספק שהרבה מאוד אפשרויות היו פתוחות בפניי. גם בגרמניה, כיהודי-ישראלי שהגיע לכאן כמוזיקאי, הקול שלי במרחב הציבורי הוא קול פריבילגי, שמבחינתי מביא עימו גם מחויבות לנושאים שקרובים ללבי. הפעילות בקרן החדשה היא לכן לא שינוי כיוון מבחינתי, אלא המשך. מה גם שהקרן החדשה בגרמניה היא לא רק גוף פוליטי - היא פלטפורמה שמאפשרת דיון פוליטי לצד התפקידים האחרים שלה״.\nמקרן יער לקרן החדשה. עפר ולדמן\nהקרן החדשה לישראל - גרמניה נוסדה למעשה כבר ב-2014, על-ידי הפסיכיאטר היהודי-שווייצרי רוג׳ר דרייפוס, שגם מימן עד כה מכיסו אחוז ניכר מהוצאותיה. בשנתיים הראשונות באו והלכו לא מעט אנשים מהקרן ונראה היה שהיא מתקשה למצוא את מקומה ותפקידה בגרמניה. ולדמן, שמלבד שליטתו המרשימה בשפה ובהיסטוריה הגרמנית שוחה היטב גם בקודים התרבותיים והפוליטיים המקומיים, ינסה למצב את הקרן כשחקנית משמעותית בזירה הציבורית.\nלמה בעצם צריך בכלל סניף גרמני של הקרן החדשה לישראל?\n״כל הסניפים של הקרן החדשה בעולם הם ארגונים עצמאיים שתומכים בקרן, אבל רשמית לא שייכים אליה. יש כמובן קשר, אבל אנחנו לא מקבלים הוראות ישירות או כסף מהקרן בישראל. אף אחד מהאנשים שיושבים בקרן כאן לא נשלח מישראל כדי להקים משהו - מדובר ביוזמה מקומית של נשים וגברים מאוד איכותיים ומחויבים, כולם מתנדבים, שכבוד הוא לי להצטרף אליהם. יש לנו שלוש משימות עיקריות: המשימה הראשונה והמסורתית שלנו היא כמובן גיוס תרומות. במקומות אחרים בעולם הקרן החדשה מתבססת על קהילה יהודית גדולה שבתוכה יש סגמנט משמעותי של אוכלוסייה שנקרא לה לצורך העניין ליברלית. J street האמריקאי מוכר לרבים, אבל גם בקנדה, באנגליה, בשווייץ - יש קהילות יהודיות גדולות שחלק ניכר מחבריהן תומכים בערכים שעליהם מושתתת הקרן החדשה. את זה אין לנו כאן בגרמניה. או שאולי יש, ואנחנו עדיין לא גילינו אותם. בגרמניה יש קהילה יהודית קטנה יחסית למקומות אחרים שבהם הקרן פועלת, והחתך הפוליטי שלה הוא גם טיפ טיפה אחר. הדלת שלנו פתוחה גם אליהם כשותפים, ואנחנו מציגים את עצמנו גם במקומות האלה, אבל מכיוון שהסיטואציה קצת אחרת, אנחנו בעיקר עובדים על שיתופי פעולה מוסדיים, למשל עם קרנות פוליטיות כמו קרן היינריך בל (ירוקים), קרן רוזה לוקסנבורג (די לינקה), קרן פרידריך אברט (סוציאל-דמוקרטים), קרן קונרד אדנאואר (CDU) וקרן הנס זיידל (CSU), כששתי האחרונות נחשבות כאן לימין, אך בפועל בישראל הן תומכות נלהבות של פרויקטים של הקרן החדשה״.\nזה באמת מעלה את הנושא של היעדר קורלציה בין ימין ושמאל בגרמניה ובישראל. זה מקל על העבודה שלכם כאן?\n״בהחלט. הייתי בעצמי מלגאי של קרן אדנאואר, הסתובבתי ברחבי גרמניה והרציתי על ישראל מנקודת המבט הפוליטית שלי, שמעולם לא ניסיתי להסתיר. תמיד אמרתי: אם אתם לוקחים את המפה הפוליטית הישראלית והגרמנית אתם צריכים לעשות הזחה מאוד מאוד חזקה, כי ה-CDU בחלקה הגדול נמצאת באיזור שבארץ אוהבים לכנות ׳מרכז׳, או אפילו שמאלה משם במה שקשור לזכויות אדם. פראוקה פטרי, שעומדת בראש מפלגת ׳אלטרנטיבה לגרמניה׳, אמרה בראיון שעשיתי איתה לא מזמן שרוב הישראלים שפגשה הם הרחק ימינה מהמצע של מפלגתה, שנחשבת כאן לימין קיצוני או לכל הפחות פופוליסטי. גם הליכוד הוא הרחק ימינה מה-CDU של מרקל״.\n\nבמקומות אחרים בעולם הקרן מתבססת על קהילה יהודית גדולה שבתוכה יש סגמנט משמעותי של אוכלוסייה שנקרא לה לצורך העניין ליברלית. את זה אין לנו כאן בגרמניה. או שאולי יש, ואנחנו עדיין לא גילינו אותם\n\nמי בכל זאת מחוץ לתחום מבחינתכם?\n״הימין הפופוליסטי בגרמניה ובאירופה מחפש את תעודת ההכשר הישראלית, כלגיטימציה לשנאת זרים, לשנאת ערבים ולהדרה של האסלאם מהמרחב האירופי. בליכוד מאוד אוהבים להזמין אותם לארץ. גם אם מעניין לדבר עם האנשים האלה - ואת זה אני אומר כעיתונאי - הם בשום אופן לא שותפים פוטנציאליים לקרן החדשה. יש ארגונים מסוימים ש׳אהבת ישראל׳ שלהם נובעת ממניע מאוד מסוים, שזר לערכי הקרן החדשה. מצד שני, ולהבדיל אלפי הבדלות, יש בברלין גם BDS חזק, אף שזו תנועה מבוזרת שכוללת בתוכה הרבה זרמים. אנחנו לא מאמינים בשלילה אלא בדרך החיוב, בשינוי מבפנים, שזה כמובן עומד בסתירה לעקרונות ה-BDS - חרם, משיכת השקעות וסנקציות. בכל מקרה הגבול המאוד ברור שלנו הוא אלימות או עידוד לאלימות״.\n\nאנחנו לא שואב אבק של כסף. אני מאמין אמונה שלמה גם ביכולת שלנו לתת לחברה שבקרבה אנחנו חיים כאן בגרמניה\n\nהמטרה השנייה של הקרן החדשה בגרמניה היא ליצור שיתופי פעולה עם ארגוני חברה אזרחית מקומיים. ״האתגרים שבפניהם ניצבת החברה האזרחית במרחב שבשליטת מדינת ישראל דומים בחלקם לאתגרים שגרמניה ניצבת בפניהם. גזענות ושנאת זרים הן תופעות שיש כאן ושם״, אומר ולדמן. ״אם אני חושב למשל על ׳שתיל׳, ארגון של הקרן החדשה שמספק שירותי תמיכה וייעוץ לארגוני החברה האזרחית בישראל, הידע שנצבר שם מהווה יתרון מאוד גדול במרחב הגרמני. הגרמנים רק עכשיו מתחילים להבין שהם הופכים לחברה מעורבת, הטרוגנית. הידע המערכתי שנצבר ב׳שתיל׳ יכול מאוד לתרום לארגונים שעובדים פה בשאלות כמו מה עושים במרחב שיש בו יותר משפה אחת, יותר מדת אחת, יותר ממוצא אחד״.\nאז אתה חושב שישראל היא דוגמה מוצלחת ללמוד ממנה?\n״בתמונה הגדולה לצערי לא, אבל יש ארגונים שבכל זאת יש מה ללמוד מהם. ארגון כמו ׳סיכוי׳, עמותה לקידום שוויון אזרחי שמלווה בין שלל פעילויותיה את ההשקעה הממשלתית במגזר הערבי, או ארגון כמו ׳תג מאיר׳, שאחרי רצח מוחמד אבו ח׳דיר משועפאט חבריו מילאו שישה אוטובוסים והגיעו לאוהל האבלים. אז כן, אני חושב שיש דוגמאות מוצלחות. הן מעטות, אבל הן קיימות, ואני מאוד גאה שכמעט כולן נתמכות על ידי הקרן החדשה. וכן, אני חושב שנצבר ידע מערכתי שרלבנטי גם לגרמניה״.\nזה אולי ניסיון גם לשבור את המשוואה הרגילה: ישראלים מבקשים כסף, גרמנים נותנים חסות?\n״חד-משמעית. אני מרגיש עם עצמי הרבה יותר טוב בסיטואציה שבה התן וקח יותר שוויוני. מטבע הדברים חלק ניכר מהפעילות שלנו יתקיים באנגלית, כי האורחים שלנו מהארץ ברובם לא יהיו דוברי גרמנית, אבל מאוד חשוב לי להדגיש, כתושב ברלין, שאנחנו לא גוף זר, אנחנו לא נשלחנו מהארץ. אנחנו לא שואב אבק של כסף, שאמנם עובר לדברים שאני מאמין בהם בכל לבי, אבל אני מאמין אמונה שלמה גם ביכולת שלנו לתת לחברה שבקרבה אנחנו חיים כאן בגרמניה״.\nהמטרה השלישית שולדמן משרטט לקרן החדשה המקומית היא יצירת פלטפורמה אלטרנטיבית לדיון אודות ישראל והשטחים. ״אנחנו רוצים להוות מקור מידע חלופי למקבלי החלטות בברלין, בין אם זה נציגי תקשורת או פוליטיקאים בממשל הגרמני ובאיחוד האירופי. אני חושב שאנחנו יכולים להציג תמונה יותר מורכבת מזו שבדרך כלל מוצגת על מה שקורה בישראל ובשטחים, בוודאי יותר מורכבת מהתמונה הרשמית שישראל מבקשת להציג. אנחנו לא מפחדים מהדיון הזה, כי אנחנו חושבים שהדיון הזה מחזק ולא מחליש. זה לא נתפש בעיניי כמו לכבס את הכביסה המלוכלכת בחוץ. קחי למשל את חוק העמותות. כל השחקנים הפוליטיים בישראל מגייסים כיום תרומות בחו״ל. חוק העמותות נועד להפלות את הצד השמאלי של המפה, שמקבל יותר מימון מוסדי מאשר מימון מאנשים פרטיים. שרת המשפטים איילת שקד אמרה בעצמה, שהסיבה שהיא ריככה את חוק העמותות היתה שישב איתה ראש הוועדה הפרלמנטרית הישראלית-גרמנית פולקר בק, והבהיר לה מה החוק הזה אומר מבחינת גרמניה. אני משוכנע שיצירת דיון אלטרנטיבי היא סופר רלבנטית וחשובה, ואני מאמין שדווקא הלגיטימציה של הקרן החדשה כגוף המאגד ישראלים וגרמנים נותן לה עמדה ייחודית במרחב הגרמני להתמודד עם דיונים ׳נפיצים׳. אחת הבעיות היא, שבכל פעם שמתעורר דיון אודות ישראל פה בגרמניה, רובו מתנהל על עצם האפשרות לקיים דיון ולא על הנושאים עצמם״.\nאבל יש שיאמרו שמתחת לפני השטח ממילא רוחשת שנאת ישראל ואנטישמיות, אז בשביל מה להסית עוד יותר את האנשים שממילא יש להם דעות קדומות?\n״כל עוד משהו הוא מתחת לפני השטח - זה גרוע מאוד. אם יש דיון מתחת לפני השטח תוציאו אותו החוצה. ברגע שדברים הם על פני השטח אפשר לדבר עליהם. השימוש בכלי של טאבו, של השתקת שיח, של לא לאוורר דברים מסוימים, הוא מתכון בדוק לאסון, הוא מתכון בדוק להיווצרות של דעות קדומות. ראינו את זה בארה״ב, אנחנו רואים את זה בישראל, ואנחנו רואים את זה כאן בגרמניה עם הביטוי של ה-Lügenpresse (הגירסה המקומית ל׳תשקורת׳ - ט״א)״.\nאולי בפעם הבאה שתטוס לישראל יעכבו אותך לתישאול, כפי שעשו לסגנית הקרן החדשה לישראל ג’ניפר גורוביץ.\n״למען האמת, אותי הפתיעה עצם ההפתעה מהמקרה. למעשה, הופתעתי פעמיים. פעם אחת, כי הרי ברור שהזרם המוביל את המדינה סימן את הקרן החדשה לישראל כאויב, וזו היתה רק שאלה של זמן עד שדבר כזה יקרה. הם עשו לנו יחסי ציבור נהדרים, ואולי עזרו לפקוח את עיניהם של עוד כמה אזרחיות ואזרחים לגבי אופי השלטון הנוכחי וגישתו לדמוקרטיה. ההפתעה השנייה שימחה אותי אפילו יותר. הרי מה שהדהים בסיפור הוא העובדה שג’ניפר נחקרה למרות שהיא אישה יהודייה שפעלה רבות למען מדינת ישראל והקהילה היהודית בארה״ב. פתאום פרקטיקות ש׳נשמרו׳ לבני מיעוטים הופעלו על ׳אחת משלנו׳. אבל הרי אין ולא תיתכן עמדה פוליטית הדוגלת בשוויון, דמוקרטיה וזכויות אדם שנעצרת על גבול השייכות האתנית. אי-אפשר למחוק את ה׳אחווה׳ מתוך ססמת המהפכה הצרפתית ולהשאיר את החירות והשוויון על כנם. אם אזרחית או אזרח ישראליים המגדירים עצמם כתומכים בחברה דמוקרטית, שוויונית ושוחרת זכויות אדם יבינו שהמעצר של ג’ניפר הוא למעשה ביטוי לשותפות גורל יהודית-ערבית, שהמציאות מהצד השני של החומה ומרקע הטלוויזיה לא תישאר לאורך זמן רק שם, אולי זה יגרום לכוחות הדמוקרטיים-ליברליים בישראל, יהודים וערבים, להתעשת״.\n\nאחת הבעיות היא, שבכל פעם שמתעורר דיון אודות ישראל פה בגרמניה, רובו מתנהל על עצם האפשרות לקיים דיון ולא על הנושאים עצמם\n\nבינתיים, כאן בגרמניה, מה יש לך להציע לישראלים מודאגים?\n״קודם כל, כבר אין תירוץ להתעצבן מהחדשות מישראל ולהיות מתוסכל שאין מה לעשות. אני מכיר את זה בעצמי. הנה, יש אפשרות להפוך את הקרן לנקודת מפגש לקהילה, יש אפשרות להשמיע קולות אחרים מתוך הסכסוך, מתוך החברה הישראלית. להסביר שקו השבר בחברה הישראלית הוא לאו דווקא אתני, אלא הוא קו שבר של אזרחות מול אי-אזרחות, קו שבר מעמדי, קו שבר של פריפריה מול מרכז - מה שגם מאוד מקרב את הדיונים שמתרחשים בישראל לדיונים שמתרחשים בגרמניה. אפשר להצטרף לרשימת הדיוור שלנו ולהגיע לפעילויות שלנו - גם פגישות קטנות שאנחנו מארגנים (NIF-GESPRÄCHE) וגם אירועים רשמיים, כמו למשל כנס גדול שנערוך ביוני לציון 50 שנה למלחמת ששת הימים. כמובן שאנחנו זקוקים גם לתמיכה כלכלית - מי שרוצה לראות את הקרן מתחזקת בגרמניה ובישראל מוזמנ/ת לתמוך בנו. מי שרוצה לתרום לארגוני חברה אזרחית ספציפיים בישראל, שנתמכים על ידי הקרן החדשה, יכול לעשות זאת דרכנו ולחסוך כך את עמלת ההעברה וגם להפוך את התרומה להוצאה מוכרת בגרמניה. התרומה מועברת כ׳כסף מסומן׳ ישירות לארגון הנבחר. מלבד זאת, כל אדם החולק את עקרונות הקרן מוזמן להצטרף אלינו. אנחנו מאוד מחפשים שיתוף פעולה בין ארגונים בישראל ובשטחים לפעילות ופעילים חברתיים בארגונים שונים בברלין ובגרמניה. בנוסף לצוות הנפלא שלנו, יש מקום לשיפור במגוון הקולות שנשמעים בתוך הקרן כאן בגרמניה. אני מקווה שיצטרפו אלינו גם חברות וחברים מן הקהילה הערבית-ישראלית. הדלתות שלנו פתוחות״." }, { "title": "הסרט #uploading_holocaust: כך משמשים המסעות לפולין להנצחת הפוסט-טראומה", "date_published": "2026-10-08T17:54:07.680Z", "id": "https://www.spitzmag.de//magazine/uploading_holocaust/", "url": "https://www.spitzmag.de//magazine/uploading_holocaust/", "content_html": "הסרט הדוקומנטרי uploading_holocaust# מוצג על ידי יוצריו, שגיא בורנשטיין (38) ואודי ניר (27), כסרט התיעודי הראשון בעולם באורך מלא שמורכב כולו מחומרים קיימים מיוטיוב. ההצהרה הזו עלולה ליצור רושם ראשוני של גימיק, אבל אחרי שצופים בסרט, שעוסק במסעות לפולין של בני נוער מישראל, מתבהר שזה בהחלט לא המקרה: לא רק שהשימוש בסרטונים שתלמידים, מורים והורים העלו בעצמם לרשת אינו גימיקי; למעשה הוא זה שהופך את הסרט לאגרוף עוצמתי בבטן הרכה של מה שבורנשטיין וניר מכנים ״תיעוש זכרון השואה״.\nהקרנת הבכורה העולמית של הסרט נערכה בתחילת נובמבר בתחרות הרשמית של פסטיבל DOK Leipzig, והקרנת הבכורה בברלין תתקיים ב-28 בנובמבר בקולנוע בבילון במיטה (קוראי שפיץ יכולים לזכות בהזמנה). זהו סרטם המשותף הראשון של בורנשטיין וניר, שחיים יחד גם מחוץ לחדר העריכה ומשתדלים לחלק את זמנם בין תל-אביב לברלין.\nhttps://www.youtube.com/watch?v=Q4z6w3EiWIk\nאיך הגעתם בכלל לרעיון של שימוש בסרטוני יוטיוב לצורך סרט תיעודי באורך מלא?\nניר: ״התחלנו מסיפור שהיה נראה לנו חשוב לספר: במסע לפולין יש מעין מיקרוקוסמוס של החברה הישראלית ושל תהליכים מטרידים בעינינו שמתרחשים בה. היה נראה לנו שהרבה אנשים לא יודעים איך נראים המסעות האלה ומה הנרטיב שהם מציעים לבני נוער יהודים בישראל היום. התחלנו לעבוד על סרט ׳סטנדרטי׳ - לקחנו מצלמה ויצאנו ללוות כמה בתי ספר בארץ בתהליך ההכנה למסע. היה רגע שבו נדרשנו לייצר טריילר לסרט העתידי לצורך גיוס כספים ועוד לא היה לנו חומר מצולם מספיק מעניין, אז החלטנו להיכנס ליוטיוב בתקווה שאולי יהיה שם קצת חומר שמישהו העלה מאיזה מסע ונוכל להשתמש בו כרפרנס. חיפשנו ׳המסע לפולין׳ ועלו יותר מ-10,000 תוצאות (היום זה כבר 30,000). ברגע שראינו שיש כבר אלפי שעות וידאו שתלמידים, מורים והורים צילמו ושיתפו ברשת - התחלנו לחשוב שאולי התפקיד שלנו כקולנוענים משתנה קצת ואנחנו לא צריכים להוסיף עוד חומר לתוך אוקיינוס הווידאו הקיים, אלא לנסות לעשות בו קצת סדר ולזקק ממנו סיפור״.\nהפוסטר של הסרט. איור: יהלי זיו\nבורנשטיין: ״לאט לאט עניין החומר מיוטיוב הפך יותר ויותר משמעותי בתוך הסרט והתחלנו להתבונן לא רק על המסע לפולין, אלא גם על איך ישראלים מתעדים אותו, ובאופן רחב יותר - על תיעוד ויצירה של זיכרון קולקטיבי בעידן האינטרנט. הדברים האלה הפכו להיות חלק אינטגרלי מהסרט והם משמעותיים בו בדיוק כמו המסע לפולין״.\nהאם מישהו מכם השתתף בעצמו במסע לפולין?\nבורנשטיין: ״בתקופתי זה היה הרבה פחות נפוץ מהיום ורק מעטים יצאו לפולין. אני לא רציתי ולכן לא השתתפתי. נסעתי לפולין מאוחר יותר במסגרת עבודה על סרט, אבל אני שמח שזה לא היה בקבוצה ובטח שלא בבית ספר.\nניר: ״אני נסעתי במשלחת בית ספר ענקית של מאות תלמידים. זכורה לי חוויה מאוד אינטנסיבית ובה גם הרבה חורים ושאלות שרק בחלוף כמה שנים יכולתי להבין, בעיקר לגבי מניפולציות חינוכיות ואינדוקטרינציה, אבל גם שאלות לגבי התפישה שלי את ההיסטוריה המשפחתית והלאומית שלי״.\n״שאלות על מניפולציות חינוכיות ואינדוקטרינציה״. שגיא בורנשטיין (מימין) ואודי ניר צילום: SOFIA FALTENBACHER\nאתם מופיעים כבמאים של הסרט, אבל מה בעצם ההבדל במקרה הזה בין תפקיד הבמאים לעורכים?\nניר: ״זה אכן סרט שמרכיב העריכה בו מרכזי ומשמעותי מהרגיל. כנראה שלא היינו יכולים לעשות אותו אם שגיא לא היה בין השאר גם עורך מנוסה. ועם זאת, לצד העריכה יש גם עבודות קונספט ותסריט שנדרשנו לעשות לאורך תהליך היצירה, כמו גם ׳ניצוח׳ על מרכיבים אחרים של הסרט - גרפיקה, מוזיקה, סאונד וכו׳. עבודת הניצוח הזו מאפיינת יותר בימוי מעריכה, גם אם זה באמת מתערבב לפעמים. היו כמה נקודות במהלך העבודה על הסרט שבהן תהינו לגבי הקרדיט שאנחנו לוקחים. יש פיתוי מסוים בלהצניע את הקרדיט שלנו כבמאים ולתת לחומר מיוטיוב כאילו לדבר בעד עצמו. אבל זה לא כיוון שלקחנו, בעיקר כי בסופו של דבר, לנו כבמאים יש כוונות ואמירה והרבה כוח ביצירת הסרט ובמניפולציות שאנחנו יכולים לעשות. נראה לנו נכון להצהיר על זה ולא להסתיר את זה, בייחוד כשמתעסקים בין השאר במניפולציות ובדרמטיזציה במערכת החינוך״.\nתוכלו לשתף בדילמות הרבות שוודאי ליוו אתכם בתהליך? הרי יכולתם ליצור המון סרטים שונים. מה היה תהליך העשייה?\nבורנשטיין: ״התחלנו משעות רבות של צפייה. סרטוני מסע לפולין מיוטיוב התנגנו אצלנו בבית במשך כמה חודשים רצוף ושמענו אותם בזמן שבישלנו, סידרנו את הבית וכו’. זה עומס אדיר של חומר ואי אפשר לצפות בהכל, אבל כל פעם ששמענו או ראינו משהו יוצא דופן - סימנו אותו וחזרנו אליו, וכך צמצמנו שוב ושוב עד שהגענו לאסופה ראשונית של כמה מאות סרטים שאיתם התחלנו לעבוד. חילקנו אותם לפי כל מיני תגיות - נושאים, סוגים של חוויות, שירים, זמנים ביום, מקומות ועוד. קיבצנו את כולם יחד לפי התגיות, צפינו שוב, וראינו מה חוזר על עצמו או עולה כעניין קבוע. ככה זיהינו את הסצנות הראשונות שאפשר להרכיב מחומרים שונים. אחר כך התחלנו לתפור את הסיפור השלם ולהפוך אותו שוב ושוב כמו בכל תהליך עריכה״.\nניר: ״עם כל התגיות והסדר שניסינו לעשות, גילינו שכשעובדים עם חומר כל כך אקלקטי, שיש בו הבדלים עצומים באיכויות, בצבעים, בסאונד וכו’ - אפשר לסדר ולתסרט אותו כמה שרוצים, אבל בסופו של דבר צריך פשוט להרגיש את החומר ולראות מה עולה ממנו, מה עובד ומה לא. יש סצנות שהתחברו בגלל שני פריימים דומים מאותו מקום, או בגלל שהצבע של שתיהן מתחבר נכון (הסצנה הראשונה בסרט הוגדרה סביב הצבע הירוק, למשל). זה לא תמיד היה פשוט, כי נורא מתחשק לאלץ את החומר לתוך תבנית שמייצרים בראש, אבל במקרה הזה לא היתה לנו אפשרות טכנית לעשות את זה. בסופו של דבר הסרט מורכב מכמעט מאה סרטונים שונים. זה אומר שהוא צולם במאות מצלמות, על ידי מאות אנשים, בעשרות מקומות וזמנים שונים, החל משנות השמונים (אנשים מעלים ליוטיוב גם רטרואקטיבית) ועד לפני חודשיים-שלושה״.\n״מפלצת מתועשת שיצאה מכל פרופורציה״ (צילום מתוך הסרט)\nהאם הייתם צריכים לקבל אישור מהאנשים שהעלו את הסרטונים?\nניר: ״כיוון שלא ממש היה תקדים בסדר גודל כזה, היינו צריכים להמציא את החוקים שלפיהם נעבוד. אבל בגדול - כן, היינו צריכים לפנות לכל אחד מהאנשים שיצרו את הסרטונים והעלו אותם ליוטיוב. זה דווקא היה החלק הקל. החלק הקשה היה למצוא מאות מהאנשים שמופיעים בסרטונים ולקבל גם את אישורם. עשינו אלפי טלפונים ולפעמים חיפשנו מישהו שלא ידענו את שמו או מאיפה הוא והיתה לנו רק תמונה שלו שנאלצנו להפיץ בין אנשים ולקוות שמישהו יזהה. למזלנו ישראל זה מקום די קטן. זו היתה עבודת נמלים של כמה חודשים רצופים של תמר מנשס, תחקירנית הסרט, ושלי״.\nיש בסרט גם סרטונים משנות השמונים. היה לכם חשוב להשתמש גם בחומרים ישנים כדי להראות שהסיפור מתפרש על פני כמה עשורים?\nבורנשטיין: ״הסרטים משנות השמונים היו הפתעה שלא ציפינו לה בהתחלה. מעבר לעובדה שמדובר בעינינו בעדויות מאוד חזקות בכל קנה מידה, גם כשמתמסרים להן רגשית וגם כשמתבוננים בהן מבחוץ, החומרים האלה הם סוג של נקודת יחס: המסע התחיל בשנות השמונים כיוזמה קטנה וצנועה עם אופי משפחתי, והפך במרוצת השנים למפלצת מתועשת שיצאה מכל פרופורציה. כך שעניין אותנו להסתכל מדי פעם אחורה למקום שממנו הכל התחיל, לפני שנכנסו משרד החינוך, סוכנויות הנסיעות והרכבות האוויריות״.\nאחת התמות הדומיננטיות בסרט היא ההתעסקות של כל המעורבים ב״להרגיש״ מול ״לא להרגיש״. למה בחרתם להדגיש את הנושא הזה?\nבורנשטיין: ״קודם כל כי זה עלה מהחומר. זה הנושא שחזר על עצמו בהכי הרבה סרטוני יוטיוב - עיסוק כמעט אובססיבי בשאלה ׳האם אני מרגיש או לא׳״.\nניר: ״זה לא משהו שהמצאנו או תיסרטנו - זה פשוט היה כל כך בולט בחומרים שהיינו חייבים להתייחס לזה. יש שם גם דרמה אמיתית לגמרי - מצד אחד מניעים אנושיים מאוד ונוגעים ללב, ומצד שני תוצאות אבסורדיות לחלוטין ושיח רדוד ומשונה שנוצר סביב הניסיון להגיע לקתרזיס עלום-השם הזה, שכולם מדברים עליו ואף אחד לא יודע להגדיר מהו או למה בעצם הוא חשוב כל כך״.\n״עיסוק כמעט אובססיבי בשאלה ׳האם אני מרגיש או לא׳״ (צילום מתוך הסרט)\nמה למדתם מתהליך הכנת הסרט? האם היה משהו שהפתיע אתכם?\nבורנשטיין: ״היה מאוד מעניין להתבונן על חוויה מובנית אחת דרך כל כך הרבה נקודות מבט. זה איפשר לנו לראות את המסע לפולין כתופעה ולזהות דרך החומרים המגוונים תהליכים ושינויים שמשקפים את החברה הישראלית בפרט ובני אדם בכלל. בין השאר, הופתענו לזהות במסע, בצורות מאוד בוטות לפעמים, את הניסיון לשמר את הטראומה ולהעביר אותה לדור הבא. זה הקולקטיב היהודי-ישראלי במערומיו: מתקבץ סביב חרדה ובסופו של דבר נהיה גם אלים. יש בזה משהו טרגי מאוד בעינינו״.\nניר: ״למדנו גם שאפשר לעשות סרט שמורכב כולו מחומרים קיימים מיוטיוב. האמת היא שזה די הפתיע אותנו״.\nמי קהל היעד המדומיין שלכם? האם אתם חושבים שיהיו הבדלים מהותיים באופן שבו קהל ישראלי וקהל גרמני יחוו את הסרט?\nבורנשטיין: ״אין ספק שיש הבדלים משמעותיים בין ישראלים לגרמנים כשצופים בסרט הזה. בבכורה העולמית בפסטיבל דוק-לייפציג היה מעניין לראות למשל, שבכל ההקרנות רק ישראלים ולא-גרמנים מעזים לצחוק. הגרמנים יושבים חמורי סבר ורציניים לאורך כל הסרט. רק ברגע אחד קטן שבו מופיעה אישה גרמנייה הם מגיבים פתאום בקול, מרגישים לגיטימציה להגיב לסרט בצורה ניכרת״.\nניר: ״כשאנחנו מדברים לקהל ישראלי ברור לנו מאוד מה אנחנו רוצים. יש לנו שאלות על נרטיב השואה הישראלי, על מערכת החינוך הישראלית, על תיעוד וזיכרון קולקטיבי - ואת השאלות האלה אנחנו רוצים להציף. כשמגיעים לקהל גרמני זה סיפור אחר. אנחנו לא מכירים את תרבות הזיכרון הגרמנית ויש להם כמובן סרט אחר לגמרי משלנו עם השואה, לכן הם גם רואים את הסרט הזה אחרת לגמרי. חשוב להראות את המציאות הישראלית הבעייתית בישראל וגם במקומות אחרים, אבל חשוב גם לנסות תמיד לאתגר את הקהל עם שאלות שרלוונטיות לו ולא רק למקומות רחוקים, אז אנחנו מקווים שיש משהו מספיק אוניברסלי בסרט הזה כדי שזה יקרה. מעבר לקהל הישראלי והקהל הגרמני, אנחנו מחכים מאוד להקרנות במדינות קצת נייטרליות יותר. בינתיים צופים לא-ישראלים ולא-גרמנים הגיבו מאוד מעניין לסרט. הם קצת פחות קשורים לזה רגשית ומתבוננים גם על המסע וגם על סרטוני היוטיוב כעל תופעה אנושית רחבה ולא רק כסיפור מקומי עם הקשר ספציפי מאוד ומטענים כבדים כמונו״.\n״היה חשוב לנו לראות את הסיפור כטרגדיה ולא ככתבת תחקיר צקצקנית״ (צילום מתוך הסרט)\nאתם חושבים שהביקורתיות של הסרט תהיה ברורה לכל צופה, או שיהיו אנשים שעבורם הוא יהיה רק מרגש?\nניר: ״אנחנו לא יודעים מה עובר בראשו של כל צופה כמובן, אבל רוב האנשים שראו אותו בהחלט הגיבו לממד הביקורתי שלו. אין ספק שישראלים היו יותר רגישים לזה מגרמנים עד כה, אבל גם גרמנים התייחסו לזה. ואנשים ממקומות נייטרליים יותר הגיבו לזה בכל פעם. היה חשוב לנו לראות את הסיפור כטרגדיה ולא ככתבת תחקיר צקצקנית ויש לזה מחיר, כי לפעמים הקול שלנו כבמאים פחות חד-משמעי ממה שהוא כשאנחנו מתראיינים, למשל. אבל זה מאפשר לסרט לדבר עם קהלים רחבים, גם כאלה שלא מסכימים איתנו בהכרח. באחד מבתי הספר שהסרטונים שלהם מופיעים בסרט התקשו מאוד לצפות בו בהתחלה, אבל סיפרו לנו מאוחר יותר שהוא יצר דיון מעמיק בבית הספר על הנושא של זכרון השואה וחינוך, ושבסופו של דבר חשוב בעיניהם שדיון כזה התקיים. אנחנו מקווים שיהיו עוד אנשים שיוכלו להסתכל על הדברים קצת אחרת אחרי צפייה בסרט״.\nהאם לסרט יש מסר מבחינתכם?\nבורנשטיין: ״מסר זו מילה בעייתית. בהחלט יש שאלות שאנחנו רוצים להציף ובהחלט יש עמדה שאנחנו מביעים בסרט ביחס לשאלות האלה. חשוב בעינינו שישראלים יבחנו מחדש את האופן שבו הם עוסקים בשואה וחשוב בעינינו שאנשים מכל סוג ומקום יבחנו מחדש את הזיכרון הקולקטיבי שלהם ואת האופן שבו מעצבים ומשמרים אותו״.\nמבלי לגלות יותר מדי, הסרט מסתיים דווקא בסצנות שאינן מהמסע לפולין, שמככבים בהן ילדים וילדות ישראלים צעירים יותר. למה לא סיימתם עם חומרים מהמסע?\nניר: ״בגלל האופי יוצא הדופן של חומרי היוטיוב, לאורך כל הסרט משתנים זמנים, מקומות, אנשים - אין דמות ששזורה לאורך כל הסרט והעלילה לא ליניארית לגמרי. ניסינו כמה שיכולנו לשזור את החומרים כך שנוצר מאין ארכי-מסע שהצופה יכול לעקוב אחריו, אבל יש כל הזמן גם שבירות בזמנים, במקומות, באנשים ובסוגי החומרים - גם כי זה מה שהחומר מחייב וגם כי לא רצינו לשחזר את המניפולציות של המסע בסרט עצמו, אלא להתבונן עליהן מבחוץ. בהמשך לזה לא רצינו גם לסיים את הסרט כמו שהמסע מסתיים. בחרנו לעצור בנקודה שנראית לנו שיא של הרבה מהדברים שהסרט עוסק בהם ולאחר מכן לעבור לסצנת סיום שהיא מעין אפילוג בדימוי. החזרה לילדים צעירים יותר מאפשרת גם לראות את המהלך הרחב יותר שעוברים יהודים ישראלים צעירים בנושא השואה, מהלך שמתחיל בגיל הגן ונגמר בלחץ להתגייס לצבא. יש משהו בסצנה הזו שמתמצת בעינינו את ההתמודדות עם השואה בישראל ואת האבסורדים שעולים ממנה. הסצנה הזו היא גם אחת מהסצנות שבהן מניפולציית העריכה משמעותית ובולטת יותר והיה חשוב לנו לסיים עם סצנה כזו - שבה גם הפעולה שאנחנו עשינו על החומרים נחשפת״." }, { "title": "שתי האימהות שלי", "date_published": "2026-10-08T17:54:07.680Z", "id": "https://www.spitzmag.de//magazine/yousef-sweid-4/", "url": "https://www.spitzmag.de//magazine/yousef-sweid-4/", "content_html": "סבא וסבתא שלי אמנם לא סיפרו לי סיפורי אימה על יערות קפואים ועליות גג, אבל את רוב חיי העברתי בבתי ספר ובסביבה יהודית. מה אני מתרץ כאן? את העובדה שהשפה הגרמנית מעוררת בי אסוציאציות שליליות. ואם אפשר, על הדרך, גם את העובדה שמהרגע שנחתתי בברלין פשוט שנאתי אותה. מצטער, זה הכי עדין שהיה לי.\nמה שהופתעתי לגלות הוא, שלא רק היהודים, בעלי הסיבות הטובות מאוד, נרתעים ממנה. לפעמים נראה כאילו רוב העולם שונא אותה. אני אפילו אעשה את השנוא עלי ואכליל, שהדעה הרווחת מחוץ לעולם דובר הגרמנית היא, שזו פשוט שפה לא יפה ולא נעימה לאוזן.\nבת הזוג שלי תוהה ברגעים של ספק צחוק ספק אמת, למה ברלין ולא, נגיד, רומא. איטלקית זו שפה נפלאה, היא תסביר, שפה שכולה בצק, נופים ציוריים, יין טוב ובחורה יפה שעוברת לידך ברחוב ואומרת ״צ’או״ בחיוך מתוק. אבל לא, כיוון שאני בחרתי בברלין, נגזר עלינו ללמוד גרמנית, שפת הפשיזם והפורנו.\nאחרי כמה חודשים שבהם כבר הלך לגן מקומי, אלכסנדר עדיין לא הסכים להוציא מילה בגרמנית, למרות שהייתי משוכנע שהוא מבין הכל. יום אחד ישבנו בבית קפה וחברה גרמנייה הזמינה לעצמה וופל עם שני כדורי גלידה וקצפת. שם הילד נכנע, ובלי לחשוב פעמיים קרא: ich auch (״אני גם״).\nפתאום יכולתי להישבע שבכל זאת יש קסם בשפה הזאת.\nאחר-כך הבחנתי, שה-ch ב-ich צריך לצאת מהגרון כמו חתול עצבני, ומעבר לעובדה שחתולים אני אוהב, חלחלה בי ההבנה שלא רחוק היום שבו אהפוך לזקן הגלותי שלא למד מעולם את השפה, והעצבני היחיד שיככב בסיפור הזה יהיה הבן שלי, שיאשים אותי בכך שהבאתי אותו למדינה זרה אך מעולם לא הצלחתי להשתלב בה עד הסוף.\nהאפשרויות שעמדו בפניי אחרי המחשבה הזאת היו לשים קץ לחיי או להתחיל ללמוד גרמנית. בחרתי בקשה מבין השתיים, וחזרתי אחריו: ich auch. מאז אני לומד. לאט, אבל לומד.\nכמעט שלוש שנים אחרי, אלכסנדר בן השבע הוא עדיין היחיד במשפחה שדובר גרמנית שוטפת. הוא זה שמציל אותי כשנגמרות לי המילים מול נהג המונית או המלצר במסעדה, והוא זה שעונה לי בחוסר סבלנות כשאני שואל אותו בלחש ״תזכיר לי איך אומרים תותים בגרמנית?״. אומרים שלילדים יותר קל ללמוד שפות, אבל אולי גם העובדה שהוא היחיד מבינינו שבא לשפה הזאת בלי שום דעה מוקדמת עזרה לו פשוט לשחות לתוכה.\nich-auch\n***\nהיום אני גם מבין יותר את היהודים בישראל שלא מעוניינים ללמוד ערבית, אפילו שעבור חלק נכבד מהם היא שפה שורשית מבית. לפני הכל, ערבית היא שפת האויב. ערבית זה חמאס. ערבית זה דאעש. זה ״איד׳בח אליהוד״, שמשום מה הרבה ישראלים חושבים שהוא לקוח מהקוראן. באוזניהם לא משנה מה תגיד בערבית, זה יישמע כמו מילותיו האחרונות של שאהיד לפני שהוא יוצא לפוצץ את עצמו. מי רוצה ללמוד שפה מפחידה כזאת? רק אלה שהולכים לשרת במודיעין בצה״ל. כל השאר משקיעים באנגלית, כי ישראל זה אירופה. עזבו אירופה - ישראל זה אמריקה.\nכך בדיוק הגענו למצב שבו כל מדינת ישראל נסערת משתיים-שלוש מילים מתוך מאות שירים יפים שכתב דרוויש. שתיים-שלוש מילים שלא נשמעו על הבמה ואפילו לא תורגמו נכון.\nגם כשאני מדבר עברית ליד פלסטינים בברלין, צליל השפה מעלה בחלקם כעסים על הכיבוש והנישול מאדמת הוריהם. אולי הוא מזכיר להם את קולות החיילים הישראלים שהם רואים בטלוויזיה מוציאים בצעקות משפחות מבתיהן; תמונה של טנק מול ילד שזורק אבן; עצי זית כרותים. צלילי שפה מעלים במוחנו זיכרונות ממש כמו מוזיקה. אולי אפילו יותר.\nכשלמדתי באוניברסיטה, התפרנסתי מעבודה בעמותה בשם ״ניצני שלום״. הסתובבתי עם מדריכה יהודייה בבתי ספר ערבים ויהודים, והעברנו שיעורים לסובלנות ודמוקרטיה. בפעם הראשונה שהמדריכה הצטרפה אלי לכיתה הערבית היא יצאה מהשיעור מוקסמת. ״לא שמעתי אותך אף פעם מדבר ערבית! זה ממש סקסי, איזו שפה מדהימה, וגם הקול שלך ירד באיזה טון או שניים״.\nזה נכון, הקול שלי יותר עמוק, רגוע ובטוח בערבית. אני לא באמת יודע למה. אבל זאת היתה הפעם ראשונה ששמעתי מישהי מגדירה את השפה הערבית כסקסית. לימים אולי אפילו השתמשתי בזה פעם או פעמיים.\nעושה לי עצוב עכשיו לחשוב כמה יופי יש בשפה הזאת ואיך הרשיתי לעצמי לזנוח אותה עם השנים. את שפת האם שלי.\nכור ההיתוך של בן גוריון גזל איתו שפות, ריחות, טעמים ותרבויות שלמות של כל מי שבסך הכל רצה להרגיש ישראלי. במקרה של עדות המזרח לא רק שזנחו את שפת אימם, הם אף מתביישים בה. בדומה לדרוזים, הם מתכחשים לערביות שלהם. למעשה, לפעמים נראה שהרעיון של הזקן הצליח עד כדי כך, שאפילו לערבים בישראל העברית הפכה סוג של שפת אם.\nאני זוכר שחבר ששירת בשטחים סיפר לי, שפעם אחת, באמצע עוצר, חיילים דרוזים חנו עם הג׳יפ שלהם במרכז היישוב, והשמיעו בפול ווליום שירים של פירוז כדי לעצבן את תושבי השכונה. סצנה מזעזעת במורכבותה.\n***\nהחברה היהודייה הראשונה שלי לקחה אותי לבקר את סבתה האשכנזייה. כל חששותיי התבדו כשהתיישבתי בסלון ומולי ישבה אישה נאה עם עיניים מוארות שרק רצתה שאספר לה עוד ועוד על אחד הנושאים האהובים עלי בעולם - על עצמי. בשבוע שאחרי היא לקחה אותי לסבתה השנייה. לשם כבר הגעתי רגוע, הבנתי שבחרתי נכון, לא רק חברה, אלא גם משפחה טובה. אבל לפני שנכנסנו, חברתי התנצלה וביקשה שלא אספר שאני ערבי. ״אני לא יכולה לשנות אותה. היא תתחרפן אם תדע״. הסכמתי. הרי אין לי כל כוונה להיות אחראי להתקף לב של אף אדם בעולם. גם אם הוא שונא אותי. מה גם שאני שחקן, ואשמח לקפוץ על כל הזדמנות לשחק.\nנכנסנו לבית. ברקע שמעתי את פריד אל-אטרש, בסלון הוקרן סרט ערבי, והסתבר לי שהסבתא מצרייה. הייתי מבולבל. הצורך הטבעי שלי היה לשבת ולדבר איתה בערבית. אך כמו שהבטחתי, ישבתי ושתקתי.\ntamer\nאבל יש גם כאלה שמסרבים לשתוק. תאמר נפאר ויוסי צברי הניפו אגרופים בטקס חלוקת פרסי הקולנוע כסמל למאבקם להיות שווים ויוסי צברי קרא: ״תרשום, אני ערבי-יהודי״. בייקום מקביל הייתי רוצה לראות את שרת התרבות מירי רגב עולה לבמה, וכמו פנתרה שחורה אמיתית וחזקה, מניפה אף היא אגרוף, קוראת ״גם אני ערבייה-יהודייה״, ומשיבה להם בשיר. בשפת אימה. ממרוקו הקסומה. היא לא צריכה לוותר על דעותיה. להיפך, שתשתמש בתרבות שלה להילחם בחזרה, בשפה משותפת. שתראה לכולם על מה ובשביל מי היא נלחמת. הרי מבחינות רבות היא קרובה אליהם יותר מאשר לנתניהו או לבנט.\nיש אנשים הרחוקים מאיתנו שנות אור, ועדיין אנחנו חולקים איתם שפה משותפת.\nהחודש הכרתי חבר חדש ושמו ג’ף. שחקן יהודי-ישראלי שעבר לגרמניה לפני חמש שנים. הוא לא ילד כמו אלכסנדר, ובכל זאת הוא כבר דובר גרמנית מרשימה מאוד. אחרי הכרות יותר מעמיקה הבנתי שהבחור מגיע מבית חרדי הארד-קור בירושלים. מה זה הארד קור? שפת האם שלו היא יידיש, והוא רק בן 27. בגיל 13 ג’ף נפרד מהדת ומצא לעצמו חיים חדשים. בערב אחד של שתייה, סיפרנו אחד לשני על העבר הדתי שלנו. אני סיפרתי שאני בא מהכנסייה המארונית בחיפה, שבה שפת הקודש היא סיריאנית, שהיא נגזרת של ארמית. והוא אמר שגם בבית הכנסת שלו זימרו בארמית. כך מצאתי את עצמי עומד בדירה שלי בקרויצברג ושר עם בחור שהכרתי רק לפני שבוע ״קאדישאת אלוהו…״ בארמית. קודם כל, שמחתי לגלות שלמרות שאני בן 40, הזיכרון שלי עדיין לא מאכזב אותי (טפו טפו טפו). ובנוסף, פתאום התברר לי שאני וג’ף, שגדלנו בעולמות כל כך רחוקים זה מזה, חולקים שפה בלתי צפויה.\nלא סתם קוראים לזה ״שפת אם״. שפה היא אכן אמא. היא הדבר שתמיד כמהים אליו, הזרועות הרכות והחזקות ששומרות עליך ומלטפות את ראשך הטרוד כדי שתחלום חלומות טובים.\nזה גורם לי להרגיש בר מזל. לי יש שתיים, שתי אימהות. אחת ביולוגית ושנייה מאמצת. והן גם אחיות.\nכשאני מדבר בשפה אחרת, לא בשפות האימהות שלי, אני לא מרגיש בבית.\nאלמד גרמנית כדי לשרוד. כדי לעבוד. כדי לשחק. כדי להכיר אחרים. כדי להיות מובן ולהבין. אלמד אותה כי היא הופכת להיות שפת האם המאומצת של בני.\nאבל תמיד אתגעגע לאימהות שלי. להתחפר בין האותיות העתיקות ושדיהן המלאים. אחבק את שתיהן ואקרב אותן אחת לשנייה, שתיזכרנה בניחוח הקדום והמוכר של האחרת. שתגענה. שנהיה כמו פעם: משפחה." }, { "title": "הספר החדש של תומר גרדי נכתב בגרמנית שבורה ומאתגר את ההנחות הבסיסיות ביותר על ושל מהגרים", "date_published": "2026-10-08T17:54:07.680Z", "id": "https://www.spitzmag.de//magazine/tomer-gardi-interview/", "url": "https://www.spitzmag.de//magazine/tomer-gardi-interview/", "content_html": "היום (12 באוגוסט) יוצא לאור בגרמניה ספר שכמותו עוד לא פורסם אי פעם: ספר שכתב ישראלי ששפת אמו עברית, אבל נכתב במכוּון בגרמנית שבורה, רצוצה, הגרמנית שאותה מדבר המחבר, תומר גרדי. למרות זאת, ואולי בזכות זאת, גרדי וספרו Broken German נבחרו להשתתף ביוני האחרון באחת מתחרויות הספרוּת החשובות ביותר בעולם דובר הגרמנית – הפרס לספרוּת גרמנית על שם אינגבורג באכמן, תחרות המתקיימת מדי שנה בקלגנפורט שבאוסטריה.\nלגרדי, יליד 1974, יש כבר זכויות בעולם הספרות העברי: ב-2011 ראה אור ספרו ״אבן, נייר״, פרוזה עיונית שעוסקת בשאלות של שפה, ארכיון ולאומיוּת. לפני כן היה עורכו של כתב העת לשירה ״סדק - כתב עת לנכבה שכאן״, ופרסם שירים וסיפורים בכתבי עת, עיתונים ואסופות שונות.\nהשאלה הראשונה המתבקשת היא מה פתאום החלטת לכתוב בגרמנית אחרי שכבר פרסמת ספר בעברית ועשית דברים אחרים בעולם הספרות העברית? איך זה קרה?\nאתה יודע, יש דבר יפה ב׳וורד׳ שמאפשר לך לראות מתי פתחת בפעם הראשונה מסמך. את הקובץ הראשון של מה שלימים נהיה הפרק הראשון של הספר הזה פתחתי בספטמבר 2009, כלומר, לפני שבע שנים. זה המון זמן, ובכל מה שקשור למוטיבציה הראשונית, ההתחלתית, כל מה שאגיד עכשיו יהיה מין זיכרון של משהו שקרה מזמן ואני מנסה להבנות בדיעבד. אבל אני זוכר, או אני חושב שאני זוכר, שחשבתי על כתיבה של ספרות בתור פעולה פוליטית ואסתטית בשפה, ולא חשבתי שיש איזה היגיון שאומר שפעולה פוליטית ואסתטית בשפה צריך לעשות רק בשפה אחת, או רק בשפת האם של הכותב, או רק בשפה שבה הוא שולט הכי טוב. רציתי גם לשים סימן שאלה על שאלת השפה והשליטה. גמרתי לכתוב ספר ראשון וקצת מאסתי ביחס שלי אל העברית, בסוג המסוים של היחסים שלי איתה, ורציתי לפתח אופנים של כתיבה בשפה שיחסי הכוח בה יהיו אחרים מאלו שיש לי עם העברית.\nזה מסביר מצוין למה לא כתבת את הספר בעברית. אבל למה דווקא גרמנית?\nבעיקרון זה היה יכול להיות גם אנגלית - גרמנית ואנגלית הן שתי השפות מלבד עברית שאני דובר מספיק טוב כדי לנסות לנסח בהן משפט, רעיון, התרחשות. עשיתי גם כמה ניסיונות באנגלית.\nולמה זנחת אותם?\nזה לא היה מספיק טוב בעיניי. משהו בקשר שלי עם האנגלית, בעיקר המוזיקלי, לא פעל. למרות שגרמנית אני דובר פחות טוב מאנגלית. למדתי גרמנית בשני סיבובים, אם אפשר להגדיר את זה ככה. סיבוב אחד כשהייתי נער, בין גיל 12 לגיל 15. ההורים שלי נסעו לעבוד שלוש שנים בווינה ולקחו אותי ואת אחי איתם, ושם למדתי חלק מהשפה. סיבוב שני היה כשהייתי בן שלושים ונסעתי עם בת זוגי דאז וגם דהיום לברלין לשנתיים, שם התוספה לגרמנית של הילד גרמנית של מבוגר צעיר, יחד עם תובנות חברתיות ופוליטיות של אדם מבוגר. לדעתי הגרמנית, כמו גם האנגלית, שייכות למי שדובר אותן - לא למי ששולט בדקדוק הנורמטיבי שלהן. אבל הקשר עם הגרמנית היה פורה יותר, יפה יותר בעיניי מוזיקלית וקצבית, וגם עם עומק היסטורי. היה לו פוטנציאל להיות מורכב ועמוק ומרוּבה רגשות בכל מיני אופנים. אבל כשהתחלתי לכתוב את המסמך הראשון, אי אז בספטמבר 2009, לא היה לי שום מושג אם אני בכלל יכול לכתוב משפט אחד בשפה הזאת, ודאי שלא היה לי מושג אם אני יכול לכתוב בה סיפור, ובטח ובטח שלא ספר.\nאמרת שאתה חושב על כתיבה של ספרות בתור פעולה פוליטית ואסתטית בשפה. חינוך או פעולה פוליטית מתוך מעשה אסתטי זה גם משהו שהנאורות רצתה, פרידריך שילר, למשל. אבל אני חושב שהם לא היו חולמים שאפשר לעשות את זה בשפה שבורה. למה נחוצה השפה השבורה כדי להשיג את האפקט הפוליטי שרצית להשיג?\nאני לא כל כך יודע בנוגע לאפקט פוליטי ואני לא כל כך יודע מה רציתי להשיג, זו תמיד שאלה חמקמקה בכתיבה שאני לא יודע מה התשובה עליה. לפני שרציתי להשיג משהו, היתה פשוט השפה הזאת, הגרמנית שלי, ורציתי לכתוב בשפה כמו שאני יודע לכתוב אותה ולדבר אותה. זה היה המעשה המיידי שרציתי לעשות - לכתוב בשפה כמו שהיא שלי ברגע מסוים, להתעקש על הלגיטימיות של מעשה כזה, וגם על היופי שיכול להיות בו, והצדק. לא חלמתי אפילו לרגע לכתוב גרמנית ואז לבקש שיתקנו לי אותה. אין במעשה כזה מבחינתי שום טעם - הייתי יכול לכתוב את הספר בעברית ולקוות שיתרגמו אותו לכל מיני שפות. גרמנית כן או לא, אז זה בטח לא היה משנה כל כך. אבל רציתי לכתוב ספר בשפה השבורה שאותה דיברתי ושאותה אני עדיין מדבר, כי חשבתי שזה גם יפה וגם תביעה פוליטית חשובה, עבורי עצמי, וגם עבור שאר האנשים שחיים במרחב הדובר גרמנית, שהגרמנית שבפיהם ובמקלדתם היא לא תקנית, על היופי שבאי-תקניות הזאת, ועל היופי שבאי-התקניות הלשונית הזאת בזמנים של הגירה ופליטוּת באירופה. שוב.\nגרמנית שבורה. עטיפת הספר של תומר גרדי\nהגרמנים שקוראים את הספר אולי לא כל כך מסכימים איתך לגבי הלגיטימיות של המעשה הזה. אחת השופטות בתחרות באכמן אמרה שהטקסט שלך הוא כמו מוקש שהטמנת להם. לְמה אתה חושב שהיא התכוונה?\nאני בטוח שחלק מהגרמנים שיקראו את הספר לא יסכימו על הלגיטימיות של זה, וגם בטוח שחלק מהגרמנים שלא יקראו את הספר - וזה מה שקורה לעיתים יותר קרובות - לא יסכימו על הלגיטימיות של זה. אין לי ספק שהלגיטימיות של כתיבה בשפה שבורה היא עניין שנוי במחלוקת, והיה לי ברור שהוא שנוי במחלוקת כבר מההתחלה. אגב, זה שאדם יושב וכותב מסמך על המחשב שלו, עדיין לא הופך ספר לספר. צריך הרבה יותר מזה כדי שמסמך וורד יהפוך לספר, והמענות והטענות על הלגיטימיות של המעשה הזה לא מופנות רק אלי. הרי עלי אפשר להגיד שעשיתי מעשה חצוף, מעשה יהיר, מעשה בודד של איזה מישהו. אבל לקלגנפורט הזמין אותי מישהו, אחד השופטים, קלאוס קצברגר, שחשב שהטקסט טוב ומעניין וראוי להיות מוצג, וראוי לדון בו ובמה שהוא מביא. ויש גם את ההוצאה לאור, DROSCHL, שגם האנשים בה חשבו שהספר הזה טוב וראוי לצאת לאור. אז אין כאן איזה מעשה של אדם אחד, אלא מערכת תרבותית של אנשים שתומכים במעשה ספרותי אסתטי ופוליטי כזה, ובוחרים להשתמש בכוח שלהם ובמקום שלהם במערכת כדי לקדם אותו כי הם מאמינים בזה. אם האנשים האלה לא היו קיימים, לא היה ספר - היה רק מסמך וורד על הלפטופ של תומר, ותומר אחד כועס ומתוסכל. ובאמת, לא הייתי בטוח לאורך כל הדרך אם בכלל אמצא הוצאה לאור לספר הזה. אבל מצאתי, לשמחתי הגדולה.\n\nלא חשבתי שיש איזה היגיון שאומר שפעולה פוליטית ואסתטית בשפה צריך לעשות רק בשפת האם של הכותב, או בשפה שבה הוא שולט הכי טוב. שפות שייכות למי שדובר אותן, לא למי ששולט בדקדוק הנורמטיבי שלהן\n\nעכשיו, לְמה היא התכוונה, השופטת ההיא? די אהבתי את מה שהיא אמרה. היא דיברה נגד הטקסט, אבל היא אמרה דברים אמיצים, ושמה את האצבע על התסבוכת שהטקסט הזה, ואני הכותב אותו, מציבים. אני חושב שהיא התכוונה לכך שהפוזיציה שלי כיהודי מאפשרת לי לכתוב טקסט כזה ומקשה מאוד על השופטים בתחרות לערער על הלגיטימיות שלו, על היותו בר-מקום בתוך המרחב. כי להגיד ״זה לא לגיטימי״, זה שוב לגרש, שוב לשרוף את הספר.\nאני שמעתי בדברים שלה גם משהו כמו: הטקסט הזה והסופר הזה הם כמו מחבל לשוני, וצריך להגן על השפה הגרמנית מפניו. אני טועה לגמרי?\nלא, גם אני שמעתי את זה לגמרי במה שהיא אמרה שם. אתה יודע, היו כל מיני דעות על הדיון של השופטים בטקסט אחרי שהקראתי אותו. היו אנשים שחשבו שזה היה בושה וחרפה, היו אנשים שחשבו שבכלל לא דיברו על הטקסט שלי אלא רק על השאלה אם יש מקום לדון בו בכלל, והיו אנשים שחשבו שהדיון מעניין. אני מצאתי אותו די מעניין כי ראיתי איך מהר מאוד הקשר בין הפוליטי והאסתטי, שהרבה פעמים נוטה להיות מודחק או מוכחש, ניצב שם, במלוא הדרו, על שולחן השופטים, ועניין אותי ואהבתי לראות איך על שולחן השופטים הליברלי, הנחמד, המכובד, צצו להם פתאום טיעוני פגידה כאלה, באופן כל כך ברור ונוכח - על ניקיון תרבותי והגנה על השפה ועל המרחב מפני הזר. בגלל זה היותי יהודי היה עבורה מוקש, אבל אני ידעתי את זה, ולכן גם עשיתי את זה.\nלצד זה אבל צריך להגיד שהיו גם שופטים שהתייחסו לכל הדבר אחרת. אפשר אולי גם להגיד כאן מילה על הדינמיקה של הבחירה בתחרות. יש שני שלבים: היות מוזמן או לא, ואז הזכייה בפרס או לא. האופן שבו התחרות הזו פועלת היא שיש שבעה שופטים וכל שופט בוחר שני טקסטים שאותם יקראו שני סופרים על הבמה שם. אז כדי להיות מוזמן, מספיק שיש משתף פעולה אחד עם הטקסט שלך. זה לא קל, למצוא את השופט האוהד הזה, כי שולחים אליהם מלא טקסטים. אבל זה תלוי בפעולה של שופט אחד.\n\nאהבתי לראות איך על שולחן השופטים הליברלי, הנחמד, המכובד, צצו להם פתאום טיעוני פגידה כאלה, על ניקיון תרבותי והגנה על השפה ועל המרחב מפני הזר\n\nאחרי שהוזמנת לקרוא, הדינמיקה היא הפוכה: כאן זה כבר לא שאלה של טעם של שופט, כי עכשיו יש שבעה שופטים שצריכים להסכים ביניהם על הטקסט הזוכה. ברור שכל שופט רוצה לקדם את הטקסט שהוא בחר, או נכון יותר אחד משני הטקסטים שהוא או היא בחרו. אבל השופט לא יכול לעשות את זה בקטע גלוי מדי. חוץ מזה, כמובן, אם כל שופט וכל שופטת יתעקשו על הטקסט שהם בחרו, אף אחד לא יזכה אף פעם והתחרות תימשך לנצח. אז השאלה מי זוכה היא שאלה של דינמיקה פנימית בין השופטים, נדרש טקסט שסביבו אפשר לגבש קואליציה של בעלי אינטרסים מבין חבר השופטים. והיה לי ברור שיהיו שופטים שיאהבו את הטקסט שלי, מלבד מי שבחר בו והזמין אותי, אבל היה לי גם ברור - לא לפני שנסעתי, אבל איך שהגעתי לשם וראיתי את הדינמיקה - שהטקסט שלי אינו טקסט שסביבו יוכלו השופטים לגבש הסכמה רחבה. אז אני חושב - ויודע, כי הם אמרו לי בעצמם - שהיו שופטים שאהבו את הטקסט, אבל להסכים עליו כעל טקסט זוכה לא היה סיכוי. זה היה לי חבל, היו לי תוכניות מה לעשות עם הכסף האמת (25 אלף אירו - ג״ג), אבל גם זה סבבה, כי נראה לי שזה יצר עניין סביב הספר, ובקהל אהבו את הטקסט, ואני מקווה שזה יעזור לספר לחיות ולשגשג ולמצוא קוראים - בין אם אוהבים, שונאים, מבולבלים או מה שלא יהיה.\nתומר גרדי. ״אין כאן מעשה של אדם אחד, אלא מערכת תרבותית של אנשים שתומכים במעשה ספרותי אסתטי ופוליטי כזה״ צילום: אריה קישון\nהדיון של השופטים בשאלה אם אפשר בכלל לדון בטקסט הזה הראה שעצם השפה השבורה כבר מעלה על פני השטח את השאלות הפוליטיות. אז אולי הם צודקים: אולי לא צריך לדון בתוכן, בעלילה, כי עצם הדיון בשפה ובשאלה למי מותר ולמי אסור, למי היא שייכת ולמי לא, ממצה את השאלות הפוליטיות? או שמבחינתך הסיפור עצמו, בגלל שהוא עוסק במהגרים, הוא חלק בלתי נפרד מהמעשה הפוליטי?\nאני חושב שהדיון העקרוני על האם טקסט כזה הוא לגיטימי או לא, האם אמור להיות לו מקום בתוך התרבות הספרותית הגרמנית, היה צפוי. היה מעניין לראות אותו מתרחש בקלגנפורט וגם קצת אחרי זה בעיתונים, ויהיה מעניין להמשיך לראות אותו אחרי שהספר ייצא. אבל זה לא רק דיון פוליטי, אלא דיון שהוא שילוב שבין הפוליטיקה והאסתטיקה. הדיון בשפה מעניין, אבל אני לא חושב שהוא ממצה, כי אני חושב שיכול להיות רומן או סיפור קצר או שיר שכתוב בגרמנית שבורה, שיהיה רומן או סיפור או שיר לא מעניין, גרוע. זה שמשהו כתוב בגרמנית שבורה לא נותן לו לגיטימציה, כמו שהוא לא לוקח ממנו לגיטימציה. ויכול להיות גם שיהיו אנשים שיקראו ויגידו: סבבה לכתוב גרמנית שבורה, אבל בעיניי הספר הזה לא טוב, וינסו להגיד ולהסביר מה לא טוב בו. יש כאן ספר, רומן, זה לא מעשה ריק מתוכן, זה לא פרפורמנס סמלי, צורני, בלי תוכן שיישא אותו. אבל הרי בינתיים כל מי שאמר משהו, אמר משהו רק על הטקסט שהקראתי בתחרות, לא על הספר עצמו, כי את הספר עצמו אנשים לא מכירים. כולי תקווה שאחרי הוא ייצא לאור אנשים יקראו את הספר ויוכלו להגיד משהו על כולו.\nאבל תגיד רגע, גדי, אפשר להתחלף בתפקידי המראיין-מרואיין לשנייה?\nברור.\nלך הפריעה השפה השבורה, טעויות הכתיב והדקדוק בשפה? איך היה לך לקרוא טקסט כזה בגרמנית, אחרי שהתמודדת כמתרגם וכקורא עם טקסטים מאוד מורכבים אבל תקינים?\nהפריע לי במובן הטוב של המילה. זה לא קל, בטח שלא בהתחלה, כשרק מתחילים לקרוא ומנסים להיכנס לספר. אבל דווקא מפני שהטקסט מעורר אי-נחת (גם מהבחינה הזאת, כי הרי יש בו גם דברים עלילתיים לא נוחים), הוא מעלה בי שאלות על למי שייכת השפה, על היכולת של אירופה להכיל משהו שהיא חושבת שהוא כל כך שונה ממנה, ועל הרצון שלה לעשות את זה בכלל. חוץ מזה, הטעויות גם מצביעות לפעמים על עניינים לשוניים מעניינים/מצחיקים/מטרידים בגרמנית עצמה. מעבר לכך, החריקות בטקסט הכריחו אותי לקרוא אותו יותר בקפדנות, לשים לב יותר לעלילה. כמהגר הספר גם גרם לי לתחושת גאווה כלשהי. או אולי תחושת ׳דע מה מגיע גם לך׳. המרחב הפוליטי לא סגור בפניי רק מפני שהשפה שלי אולי דלה יותר או שגויה מהסטנדרט. כל מהגר יתעודד בוודאי לדעת שהנחיתות הלשונית לא חייבת להיתרגם לנחיתות חברתית. הספר התיישב טוב מאוד עם תחושות כאלה שיש לי על השפה כבר הרבה זמן.\nאתה עדיין מרגיש את זה בשפה הזאת? גם אחרי שכל כך הרבה זמן אתה חי שם? גם אחרי שתרגמת את פאקינג הגל?!\nברור שאני עדיין מרגיש את זה. התחלתי ללמוד גרמנית בגיל 29 - היא בחיים לא תהיה בשבילי שפה מובנת מאליה. אני תמיד מרגיש שאני אדם שונה כשאני מדבר גרמנית. מה שהשתנה עם השנים זה שפעם זה הפריע לי, הטריד אותי, והיום אני רואה בזה יתרון, תוספת מבורכת. יש עוד גדי, כזה שגם אני אולי לא לגמרי הכרתי, ואפשר לשחק עם זה ולהעשיר את החיים ככה.\nאני מאוד אוהב את ערבוב התפקידים בין מראיין למרואיין.\nאתה בכלל אוהב ערבוב תפקידים: לא סתם בספר הגיבור ואימא שלו מאבדים את המזוודה בשדה התעופה, מחליפים אותה באחרת ולובשים בגדים של מישהו אחר.\nכן, אני אוהב את התנועה. אבל אני גם מאוד מאוד אוהב את הבגדים שלי. בדרך לקלגנפורט חשבתי לעצמי שאם המזוודה שלי באמת תיעלם, אני לא יהיה כזה נונשלנט עם לקחת פשוט מזוודה של מישהו אחר ולהמשיך משם הלאה.\nרואים בתמונות (וגם מתוך היכרותי איתך במציאות) שאתה אוהב את הבגדים שלך ומרגיש בהם מאוד בנוח. אבל ברשותך, אני חוזר לתפקיד המראיין.\nבטח.\nאם להישאר בעניין החילופים: יש הרבה ערבוב ובלבול בין הדמויות בספר, לא תמיד ברור מי המספר, יש חילופי תפקידים וחילופי זהויות. איזה אפקט ניסית להשיג?\nאתה יודע, אולי זו מין קלישאה של סופרים, אבל זה לא ממש היה בידיים שלי. האמת היא שרציתי לכתוב ספר פשוט וישיר יותר, אבל ככה יצא לי הסיפור. אולי זה גם קשור למה שדיברנו עליו בהתחלה, השאלה של השליטה בשפה. לא שלטתי בזה. יו, זה נורא לשמוע את עצמי משחזר דברים שקראתי סופרים אחרים אומרים ואמרתי לעצמי איזה בולשיט. זה כנראה יותר מין שילוב בין שיקוף של הבלבול זהויות לבין ייצור של הבלבול הזה תוך כדי כתיבה. אבל לא התכוונתי. כלומר ברור שעשיתי את זה, אבל לא תכננתי את זה ככה. להפך, תכננתי אחרת, אבל לא יצא כמו שתכננתי.\nהספר מאוד ברלינאי. הוא יכול היה בכלל להתרחש במקום אחר, או שברלין היא מין מעבדה לשאלות הפוליטיות והאסתטיות שהוא נוגע בהן?\nאני חושב שבעיקרון הוא היה יכול להתרחש במקום אחר, בעיר אחרת במרחב הדובר גרמני. אבל זה היה משנה אותו, אני מאמין. את הרעיון לכתוב אותו חשבתי בברלין כשחייתי בה, והזיכרונות והחוויות שלי כדובר שמסומן כזר במרחב היו זיכרונות מברלין. הספר הזה כתוב במין שילוב של זיכרון ושל בדיון, את רובו כתבתי מתל אביב, עם שלושה חודשים של ביקור בברלין שנתתי לעצמי כדי להרגיש שוב את ההרגשה הזאת, ועם שהות-אמן שקיבלתי כדי לכתוב אותו בגראץ. אז הספר כתוב תוך תנועה בין המרחב הדובר עברית למרחב הדובר גרמנית, התקרבות אליו, שכחה הדרגתית שלו, כתיבה מזיכרון והתקרבות אליו שוב. אני לא יודע אם זה ניכר בספר עצמו. בכלל, אני קורא די מוגבל של הספר הזה.\n\nהגרמנית השבורה היא גם מעשה מאוד אישי. כשהייתי ילד ועברתי עם המשפחה שלי לווינה, התחלתי לגמגם. אחרי שזה חלף, התפתח אצלי גם געגוע לאיכות הזו של הדיבור שלי, משהו שהיה שלי ואיבדתי\n\nהגרמנית השבורה היא מעשה גם פוליטי מאוד אבל גם מאוד אישי. כשהייתי ילד ועברתי עם המשפחה שלי לשלוש שנים לווינה, אחרי חצי שנה בערך, אני חושב, התחלתי לגמגם. גמגום כבד ומאוד בולט. זו היתה חריצה מאוד-מאוד עמוקה בלשון שלי, בכל חלל הפה של הביטוי העצמי. גם אחרי שחזרנו לישראל ואל העברית המשכתי לגמגם, הגמגום היה חלק ממני. גמגמתי, אני חושב, עשר שנים, עם יחס של הרבה שנאה למוגבלות הזאת, לסימן ההיכר המביש הזה, שמקשה על כל סיטואציה של תקשורת בין אישית - חברים, חברות, דייטים, מה שלא תרצה. עם הזמן זה עבר. ויחד עם החלוף של זה, התפתח אצלי גם געגוע לאיכות הזו של הדיבור שלי, משהו שהיה שלי ואיבדתי. והגרמנית קשורה קשר עמוק לגמגום הזה שלי, שלקחתי אל העברית ושממנו המשכתי הלאה. ואותו חיפשתי שוב בכתיבה בשפה הזו, שמגומגמת בפי. זה הצד המאוד פרטי בבחירה לכתוב בשפה הזאת. והוא לא מבטל, או לא נמצא במעמד היררכי כלשהו, למטה או למעלה, ביחס לבחירה הפוליטית לכתוב בשפה הזאת. אני חושב שאחרי מלחמת העולם השנייה הסתדר לו מין סדר סימבולי חדש בין גרמנים ליהודים. לפני השואה, יהודים היו מין שחורים. אחרי השואה, הגרמנים הלבינו את היהודים, הפכו אותם למעין אירופאים, קיבלו אותם אל הקולקטיב הלבן שלהם. הצד היהודי בעסקה הזאת אמור להיות שהיהודים מקבלים את לובנם, אבל סותמים את הפה באשר לכל מה שקורה עם לא-לבנים אחרים. הגרמנית השבורה, במקביל לממד הפרטי שלה, יוצאת נגד החלוקה-מחדש האתנית הזו, מסרבת לה, לא מסכימה לה.\nבדיוק רציתי לומר שמעבר לסיבות הפרטיות, יש גם סיבות היסטוריות-פוליטיות לבחור בגרמנית שבורה ולא באנגלית שבורה. ההרגשה שלי היא שהספר לא יכול היה באמת להיכתב בשפה אחרת. אבל זה מביא אותי לשאלה: אתה חושב שאפשר לתרגם אותו?\nאני בטוח שאי אפשר היה לכתוב אותו בשום שפה אחרת. היה אפשר לכתוב ספר אחר בשפה שבורה אחרת, אבל לא את זה. ובאשר לתרגום, השאלה מופנית חזרה אליך, אדון מתרגם. מה אתה אומר?\nאני חושב שתרגום במובן הרגיל שאנחנו מכירים אי אפשר. כמו שאמרת, בשפה אחרת הספר היה צריך להיות אחר. זה נכון לכתיבה עצמה וזה נכון גם לתרגום, לדעתי. כלומר אפשר לכתוב מחדש את הספר בשפה אחרת בהתבסס על הספר שלך, אבל אני לא בטוח שאפשר לקרוא לזה תרגום.\nכן, זה גם מה שאני חושב עליו. אני חושב שאת הפרק הראשון אפשר לתרגם, ואני עכשיו מדבר עם העורכות של גרנטה בעברית על תרגום לעברית שלו, ויש גם תרגום אקספרימנטלי מתוכנן לקטע שקראתי בתחרות, עבור ״מכאן ואילך״. אבל תרגום של הספר כולו לדעתי יכול להיות רק עיבוד. קצת לצערי, אבל ככה זה.\nכשאתה מסתכל על שני הספרים שכתבת, העברי והגרמני, אתה רואה איזשהו קשר ביניהם? במעשה האסתטי? הפוליטי?\nבדיוק בשבת האחרונה הייתי אצל ההורים שלי בביקור ודיברתי איתם על זה ורבתי עם אמא שלי על פוליטיקה אחרי ששנים הצלחנו להימנע מזה. ״אבן, נייר״ הוא שילוב של כתיבה תיעודית ובדיה. נקודת הפתיחה שלו היא שמועה על כך שהמוזיאון להיסטוריה של עמק החולה עשוי מאבנים של כפר פלסטיני הרוס. הכרתי את המוזיאון הזה טוב, הוא היה אחד המקומות המרכזיים בקיבוץ דן, המקום שבו גדלתי. הכתיבה התיעודית שלי מנסה לברר אם השמועה נכונה או לא, ואחרי זה בא הגילוי שהיא נכונה, ואז ניסיון לגלות מה היה הכפר הזה, הונין קראו לו, שממנו לקחו את האבנים כדי לבנות את המוזיאון להיסטוריה, שבתוכו אין זכר לכפר הזה. משם הספר ממשיך ומחפש דרכים שונות לְסַפֵּר, ומתמודד עם הקושי האינהרנטי שיש בעברית המודרנית, כשפת לאום, לבטא אמיתות כאלה, על המשקל התרבותי והלשוני שיושב עליהן ומקשה עליהן להתקיים במרחב. כאן היה הרגע שאימא שלי התחילה לריב איתי, כשחיברתי את העברית לפוליטיקה. בשבילי זה קשר אחד בין שני הספרים - מה נוח וקל להגיד בשפה מסוימת, ומה קשה לספר בה, קשה להגיד בה, כאילו המבנה שלה עצמה מסרב לאפשר לסיפורים מסוימים להתקיים בה. המבנה שלה עצמה ומבני הכוח שבתוכם היא והספרות שנכתבת בה מתקיימות. אני חושב שזו נקודת ממשק אחת בין שני הספרים האלו. אתה רואה עוד נקודות כאלו?\nאני חושב שבאופן הכי כללי, הניסיון לפרק את המבנים הפוליטיים של השפה, כמו שאמרת, הוא נקודת ההשקה העיקרית. אבל יש גם איזשהו קשר בין ארכיון למוזיאון, והעובדה שבספר הראשון יש ניסיון לפרק את מבנה הכוח של הארכיון (בעיקר), ובספר השני יש ניסיון לבדוק גם מהו הכוח הפוליטי של מוזיאון להיסטוריה (אף על פי שכאן זה הרבה פחות מרכזי), היא נקודה דומה. כי זה אומר שמבני הכוח הלאומיים, שאתה רואה אותם בתור לשוניים, תמיד קשורים איכשהו גם לשימור ולהצגת ההיסטוריה.\nכן, ויש גם את האופי הארכיבי של השפה עצמה, גם השפה כמו משמרת עקבות, עדויות. כשתומר נכנס אל תוך הארכיון של השפה העברית וכותב מתוכה או מתוכו, סיפורים אחרים מסתפרים משם מאשר תומר שנכנס אל הארכיון של השפה הגרמנית, הארכיון השבור הזה. באמת רק ככה הייתי יכול לכתוב את הספר.\nבוא נחזור רגע לחוויה בקלגנפורט. איך היתה ההתמודדות עם סופרים אחרים? גם שם יש מבני כוח?\nטוב, אני צריך לומר, לבושתי הנרקיסיסטית, שלא שמעתי את ההקראות של כל הסופרות והסופרים ולא את כל הדיונים. זה ממש ממש מתיש מה שקורה שם, גם אם מעניין, והסיטואציה של לקרוא שם הצריכה ממני המון ריכוז. אז הייתי בהקראות של חלק מהסופרות האחרות אבל לא בכולן. אני חושב שהיה אפקט לשוני מיוחד, או מבטאי מיוחד, אצל דיטר צויקי, סופר שווייצרי, שהמבטא שלהם מאוד שונה מהמבטאים למיניהם של הגרמנים ושל האוסטרים. אני חושב שהמבטא הזה די הקסים רבים מהשופטים. וזו היתה דוגמה איך מבטא שונה יכול גם להתקבל כמשהו שמבטא יופי, ניגון. חשבתי אחרי התחרות על המרכיב הגופני שיש במבטא, בעיקר בגלל ההתייחסויות בעיתונים למחשוף שלי ולשערות החזה. זה היה די מעניין ולא ידעתי בדיוק איך להתייחס לזה. אבל מבטא, אני חושב, הוא מאפיין גופני. זה מפגש של גוף ספציפי - על הרגלי התנועה והשרירים של הלשון, החיך, הלחיים, הגרון, השיניים, האף, הריאות - עם מערכת מסוימת של שפה. וכל מבטא הוא סימון, הוא פרפורמנס של המפגש הספציפי בין הגוף הספציפי - על מאפייניו התרבותיים ואותותיו הקולקטיביים, אבל עדיין, הגוף הספציפי - עם השפה. והקראה היא תמיד עניין גופני. אם העניין היה רק בטקסט ולא באדם הכותב, העומד שם בגופו, עם קולו, לשונו וחיכו ושיניו - לא היה לכל הפרס הזה או לכל ההקראות האלה בכלל שום ערך.\n\nזה שמשהו כתוב בגרמנית שבורה לא נותן לו לגיטימציה, כמו שהוא לא לוקח ממנו לגיטימציה. ויכול להיות גם שיהיו אנשים שיקראו ויגידו: סבבה לכתוב גרמנית שבורה, אבל בעיניי הספר הזה לא טוב\n\nנכון, אם כי אני חושב שהמרכיב התרבותי-חברתי של המבטא הרבה יותר חשוב ממה שאתה מייחס לו כאן.\nכן, אני בטוח שהוא מאוד חשוב ומרכזי, אבל הוא תמיד מתבטא, מופגן, על ידי אופן הדיבור של אדם דובר. זה העניין הפרטי כאן לדעתי.\nאתה חושב שהישראליות שלך משחקת תפקיד בהקשר של הספר הגרמני? מציק לך או נחמד לך כשאומרים בהקשר של הספר הגרמני ״הישראלי תומר גרדי״? כלומר בהנחה כמובן שיש הבדל בין ישראליוּת ליהדוּת, כי על ההשפעה של היותך יהודי כבר דיברנו.\nכשאומרים ״הישראלי תומר גרדי״ זה מציק לי, כי אני חושב שזה מעיד בעיקר על האופן שבו לא מצליחים לחשוב על ספרות במנותק מלאום, וזו רעה חולה שעולם הספרות הגרמני ועולם הספרות העברי חולקים. נסה לכתוב ספר שמבקש לחרוג מקווי החלוקה של הלאומיות, ישר ישימו עליך את הלאום. זה כאילו הקריאה מתנגדת למעשה הכתיבה. מצד שני, אם לא היו מתייחסים לזה, זה גם היה קצת מוזר. אני חושב שהספר הזה מנסה להצטרף ולהמשיך לייצר מסורת של ספרות שהקונטקסט שלה ואופני הקריאה שלה הם לא לאומיים." }, { "title": "הרגע ההוא בהיסטוריה, כשהגרמנים העריצו את עם ישראל הכובש", "date_published": "2026-10-08T17:54:07.680Z", "id": "https://www.spitzmag.de//magazine/ofri-ilani-interview/", "url": "https://www.spitzmag.de//magazine/ofri-ilani-interview/", "content_html": "ד״ר עפרי אילני התארח בעבר בשפיץ ככותב (מועדף!), אבל הפעם אנחנו מראיינים אותו לרגל פרסום ספרו ״החיפוש אחר העם העברי - תנ״ך ונאורות בגרמניה״.\nשלום עפרי! הספר שלך עוסק במיתוס של העברים הקדמונים כייסוד מרכזי בעיצובה של תרבות לאומית גרמנית, קביעה שסותרת לכאורה את ההנחה שלפיה ההיסטוריה הגרמנית היתה מהלך רציף ועקיב של עוינות ליהודים. ויחד עם זאת, אתה מציין שיש להבחין בין היחס כלפי היהודים לבין העיסוק בעברים הקדמונים. כיצד הם נבדלים אלה מאלה?\n״קודם כל, מהלך רציף ועקיב בטח לא היה. במאה ה-18, במעגלי הנאורות של ברלין שעליהם נמנו אישים כמו המחזאי גוטהולד אפרים לסינג, היחס ליהודים היה די חיובי יחסית לתקופה - יותר מאשר במעגלים המקבילים בצרפת. גם במאה ה-19 המאוחרת יהודים גרמנים החשיבו עצמם בני מזל, בטח יחסית למה שקרה באותו זמן במזרח אירופה, עם פרעות ופוגרומים, וגם למשפט דרייפוס בצרפת. זה לא שלא היתה אנטישמיות חזקה בגרמניה, אבל הזיהוי המוחלט של גרמניה כליבת האנטישמיות נוצר בדיעבד, אחרי השואה.\nיחד עם זאת, התופעה שאני עוסק בה בספר קשורה רק באופן עקיף ליחס כלפי היהודים, ונוגעת ליחס כלפי העברים הקדמונים - בני ישראל התנ״כיים. באופן טבעי, הברית הישנה (התנ״ך) היא חלק מרכזי בכתבי הקודש הנוצריים, גם אם הוא כפוף לרוב לברית החדשה. סמלים שלקוחים מהתנ״ך קיימים בכל תרבות נוצרית. גם בברלין אפשר לראות שמות כמו Zionkirche ו-Jerusalemkirche. התופעה החדשה שמופיעה בגרמניה במאה ה-18 היא עיסוק בתנ״ך במושגים לאומיים. קצת לפני המהפכה הצרפתית, יוהאן גוטפריד הרדר קורא את התנ״ך בתור מיתוס לאומי של העברים. הוא הקדיש ספר שלם למשטר העברי וראה בעברים מופת של לאומיות, שהגרמנים צריכים ללמוד ממנו״.\n\nהרדר ראה במדינה העברית מודל גם מכיוון שזו פדרציה של שבטים. מבחינתו זה היה מודל פוליטי שהתאים לגרמנים, שהיו מפוצלים להרבה נסיכויות ובד בבד רצו להיות עם אחד\n\nלמה דווקא עם ישראל הקדום? מה הגרמנים מצאו בעברים?\n״ראשית, בבסיס עומדת ההזדהות הדתית הנוצרית. שנית, זה בא מתוך מוטיבציה גרמנית ותיקה: להיות שונים מהצרפתים. אז בזמן שהצרפתים העריצו את העולם היווני-רומי, אינטלקטואלים גרמנים מסוימים העלו על נס את העברים בתור מיתוס לאומי חלופי. בנוסף, הרדר ראה במדינה העברית מודל גם מכיוון שזו פדרציה של שבטים. מבחינתו זה היה מודל פוליטי שהתאים לגרמנים, שהיו מפוצלים להרבה נסיכויות ובד בבד רצו להיות עם אחד״.\nלא מתגעגע להרבה דברים ספציפיים בברלין, עפרי אילני. צילום: דני איסלר\nבמבוא לספר אתה מביא ציטוט של היינריך היינה שמזהה ״קירבה מתוך בחירה״ (Wahlverwandtschaft) בין אופיו של העם היהודי לאופי הגרמני הפרוטסטנטי. הוא אפילו קורא לפרוטסנטנטים ״יהודים זוללי חזיר״. האם הספר מהווה נדבך נוסף לתפישה הזו? ואם אפשר תוספת אנכרוניסטית - איזה תוקף אם בכלל יש ל-Wahlverwandtschaft בימינו?\n״עד תחילת המאה העשרים, לא מעט משכילים יהודים חשבו שיש סימביוזה, קשר גורלי ובלתי ניתן להפרדה, בין הגרמנים ליהודים. זאת היתה עמדה די נפוצה. גרמניה נתפשה בתור זירת ההתחדשות של היהדות המודרנית. כמובן שתיאוריית הסימביוזה הזאת הוארה באור טרגי ומזוויע בעקבות השואה. על כך אמר חוקר היהדות גרשום שלום שהדיאלוג היה בעצם דיאלוג חד צדדי, ׳זעקה שזעקו היהודים אל החלל הריק׳. היום, בעקבות הרנסאנס ביחסי ישראל וגרמניה, יש אולי פיתוי להעלות על נס שוב את הסימביוזה הזאת. אבל צריך להיזהר מכך מאוד - כמובן שזה אבסורדי להגיד היום שהשואה היתה איזו תאונה בתוך יחסים סימביוטיים. עובדתית הסימביוזה-לכאורה נגמרה בכך שיהודי גרמניה נשחטו, יחד עם שאר יהודי אירופה. הטענה שלי היא יותר צנועה: אני אומר בסך הכל שסביב התנ״ך, נוצרו לפעמים דיאלוגים בין מלומדים פרוטסטנטים ומלומדים יהודים. ברוב המקרים, היהודים חיקו את הפרוטסטנטים. כך, למשל, המשכיל היהודי נפתלי הרץ וייזל חיבר ב-1785 אפוס תנ״כי, ׳שירי תפארת׳, על חיי משה, שנחשבת לראשית הספרות העברית החדשה. היצירה הזאת בנויה לפי התבנית של יצירות גרמניות של הרדר והמשורר קלופשטוק״.\n\nהרדר והוגים גרמנים אחרים בהחלט תרמו לכך שהתנ״ך הפך לספר לאומי, ולא רק דתי. המיתוס הזה התגלגל אחר כך בכל מיני חיבורים ובסופו של דבר הגיע לאופן שבו לומדים את התנ״ך במערכת החינוך הציונית - בתור ספר היסטוריה לאומית\n\nאז באופן עקיף הרדר בעצם הכניס ליהודי גרמניה לראש את הרעיון שיהדות היא לאום? האם הוא זרע את הזרע שממנו התפתחה מאוחר יותר הציונות?\n״למעשה אין קשר ישיר. עברו כמעט מאה שנה בין הרדר לבין ראשית הציונות. אבל הרדר והוגים גרמנים אחרים בהחלט תרמו לכך שהתנ״ך הפך לספר לאומי, ולא רק דתי. הם עיצבו את המיתוס של העברים הקדמונים בתור אומה של איכרים לוחמים היושבים על אדמתם. המיתוס הזה התגלגל אחר כך בכל מיני חיבורים, בעיקר נוצריים, גם בבריטניה ובארצות אחרות. ובסופו של דבר זה הגיע לציונות, למשל של בן גוריון, ולאופן שבו לומדים את התנ״ך במערכת החינוך הציונית - בתור ספר היסטוריה לאומית״.\nמבחינת העמדה הפסיכולוגית שממנה יצאת למחקר, האם הוא יותר על הגרמנים או ״עלינו״ דרך עיני הגרמנים? ומהי ההשפעה של העמדה הפסיכולוגית על המוצר הסופי?\n״נראה לי שזאת דילמה שניצבת בפני הרבה כותבים ואמנים ישראלים שנמצאים בגרמניה או בדיאלוג עם התרבות הגרמנית: האם לעסוק בנושאים ישראליים, יהודיים וכו’, כמו שגרמנים אולי מצפים מאיתנו, או לנסות לפעול בתוך התרבות הגרמנית עצמה, להיות בדיאלוג עם קלופשטוק או פסבינדר או נינה האגן. נדמה לי שהפתרון שלי הוא מעין פתרון ביניים. אני מתעניין בתרבות גרמנית גם בלי ההקשר היהודי או העברי, והספר עוסק בעיקר בגרמנים פרוטסטנטים, ולא ביהודים. אבל בתור מי שבא מישראל ודובר עברית, יש לי יותר מה להגיד על שאלות שקשורות ליחס הגרמני לשפה העברית ולתרבות העברית הקלאסית. אני חושב שזה מוסיף גם פרספקטיבה מעניינת וקצת אירונית על הקשר בין התרבויות״.\n\nיש משהו אירוני בכך שהרדר, אבי הלאומיות הגרמנית, אומר שארץ ישראל ניתנה לעם ישראל והיא שייכת להם בלעדית לנצח נצחים. לכן הוא גם מצדיק את כיבוש הארץ ואת השמדת הכנענים שישבו בה\n\nאירונית באיזה אופן?\n״יש משהו אירוני בכך שהרדר, אבי הלאומיות הגרמנית, אומר שארץ ישראל ניתנה לעם ישראל והיא שייכת להם בלעדית לנצח נצחים. לכן הוא גם מצדיק את כיבוש הארץ ואת השמדת הכנענים שישבו בה.\nבכלל, בשנים האחרונות אנחנו מסוגלים לזהות הרבה צורות לא צפויות של קשרים בין גרמניה לישראל, במובנן הרחב. למשל, גם ההתנחלות הגרמנית בשטחים שבמזרח - ואני לא מדבר על התקופה הנאצית אלא על תקופות מוקדמות יותר - מזכירה מהרבה בחינות את ההתנחלויות״.\nהאם הספר יפורסם גם בגרמנית?\n״אני מקווה שהוא יפורסם בהמשך״.\n\nבמשך הזמן ראיתי שלא כל פוץ שכותב ב׳די צייט׳ הוא בהכרח גאון, שהספרות והקולנוע הגרמניים העכשוויים די מביכים (שלא לדבר על האוכל), ושבכלל יש לא מעט בינוניות בתחומים רבים. היחס שלי לתרבות הגרמנית הוא עכשיו יותר מפוכח\n\nמעבר לעובדה שבילית הרבה בארכיונים ובספריות, אלו השפעות נוספות היו לשנתיים שחיית בברלין על הגישה שלך לנושא המחקר ולתרבות הגרמנית בכלל?\n״באופן כללי, הייתי אומר שבאתי לגרמניה קצת יותר נלהב משיצאתי. כשהגעתי לגרמניה גמעתי עיתונים גרמניים, פוליטיקה גרמנית ותרבות גרמנית לתקופותיה השונות. ברור שזאת תרבות עשירה ומעניינת מאוד, ובכל זאת נדמה לי שהיה בהתפעלות הזאת משהו אחר. אולי איזה קסם אפל, או ראייה בתרבות הגרמנית משהו מופלא ושונה באופן מוחלט מהתרבות הישראלית. במשך הזמן ראיתי שלא כל פוץ שכותב ב׳די צייט׳ הוא בהכרח גאון, שהספרות והקולנוע הגרמניים העכשוויים די מביכים (שלא לדבר על האוכל), ושבכלל יש לא מעט בינוניות בתחומים רבים. היחס שלי לתרבות הגרמנית הוא עכשיו יותר מפוכח״.\nהחיפוש אחר העם העברי\nאף שחזרת לישראל, לפעמים נדמה שהנושאים שאתה כותב עליהם בטור שלך ב״הארץ״, ובעיקר האופן שבו אתה כותב עליהם, עדיין מייצגים בצורה אולטימטיבית את ״הישראלי בברלין״ המדומיין, זה שעיתונאים גרמנים רוצים לראיין וטוקבקיסטים ישראלים אוהבים לתעב. מה הסיבה לכך לדעתך?\n״אפשר לומר שאני עדיין על הציר בין תל אביב לברלין. חזרתי לישראל בקיץ הקודם וכבר הייתי שלוש פעמים בברלין. יש לי המון חברים בברלין, אני הולך בווזרשטראסה ומזהה כל בנאדם שלישי. אני בכל מקרה מזדהה עם המצב הברלינאי. אני מוכן לומר שבישראל אני ברלינאי, ותמיד נלחם בשם הישראלים בברלין. אני גם מנסה לתאר את המציאות בתוך אוריינטציה קצת גרמנית - בשונה מהאוריינטציה האמריקאית שמקובלת בדרך כלל בישראל. לכן אני מתייחס לכתבות בעיתונים גרמניים לא פחות מאשר אמריקאים. אני חושב שההשפעה ההדדית בין גרמניה לישראל היא תופעה מעניינת שעוד תניב לא מעט תוצרים. זה טוויסט מסקרן של יחסים עם היסטוריה ארוכה. ובסך הכל היא גם עניין די אופטימי, לעומת כל כך הרבה התפתחויות מאוד מייאשות שיש בתקופתנו״.\nממה אתה נהנה יותר, מהכתיבה האקדמאית או העיתונאית? אתה מביע לא מעט ביקורת על העולם האקדמי ועל השחיקה ברלבנטיות שלו.\n״אני נהנה משתיהן וסובל משתיהן. אבל בעיקר בגלל שאלה שתי ממלכות שנמצאות שתיהן במצב מאוד לא מזהיר. הן כאילו מתחרות אחת בשנייה מי תטבע ראשונה. אני כאילו מדלג בין שתי סירות שבשתיהן יש חור. זה די עגום, אבל אפשר רק לקוות שתימצא דרך לסתום את החור, לפחות באחת משתי הסירות״.\n\nאני לא חושב שישראלים בברלין הם איזה שבט באמזונס שצריך להגן על עצמו מהמצלמות. אני חושב שזה די טוב שמתעניינים בתופעה הזאת - גם בהקשר הישראלי, כי זה מזכיר לאנשים ולשלטון שיש אלטרנטיבה, וגם בהקשר הגרמני\n\nכתבת בפייסבוק שהדבר שאתה הכי מתגעגע אליו בברלין זה לריאיונות ומחקרים על תופעת ה״ישראלים בברלין״. באמת? איזה עוד געגועים מופיעים בראש הרשימה?\n״יש מין עמדה של ישראלים בברלין: ׳מה הם רוצים מאיתנו, שיניחו לנו בשקט׳. כיוון שאני גם עיתונאי וגם חוקר, אני לא מתלהב כל כך מהעמדה הזאת. אני לא חושב שישראלים בברלין הם איזה שבט באמזונס שצריך להגן על עצמו מהמצלמות. אני חושב שזה די טוב שמתעניינים בתופעה הזאת - גם בהקשר הישראלי, כי זה מזכיר לאנשים ולשלטון שיש אלטרנטיבה; וגם בהקשר הגרמני. בסך הכל, יש המון מהגרים ופליטים בעולם שלא מעניינים אף אחד, חוץ מאשר את משטרת ההגירה. יותר טוב שיתעניינו בנו.\nחוץ מזה, באופן מוזר אני לא מתגעגע להרבה דברים ספציפיים בברלין. לא לאנשים, לא לבניינים, לא לאוכל, לא לקפה. אבל כן לפריחה באביב, לריח של התחנות U-Bahn, וגם לתחושה הזאת, שהכסף שלך שווה יותר. זה גורם לך להרגיש יותר קליל, כאילו שכוח המשיכה יותר חלש״." }, { "title": "טל חבר-חיבובסקי חולם על עברית כשפה בלי מדינה, צבא, משטרה או פקידוּת", "date_published": "2026-10-08T17:54:07.680Z", "id": "https://www.spitzmag.de//magazine/mikanve-interview/", "url": "https://www.spitzmag.de//magazine/mikanve-interview/", "content_html": "לפני כמה שנים הוסיף-החזיר טל חֶבֶר לשמו את שם המשפחה המקורי של אביו, והחל לשאת את השם הכפול חבר-חיבובסקי. בדומה לאופן שבו נשיאת שם משפחה כפול מייצגת בעשורים האחרונים עמדה פמיניסטית, גם מאחורי הבחירה של חבר-חיבובסקי עומדת תפישה רחבה יותר, שקשורה באופן ישיר גם למניעים שהובילו אותו לייסד את כתב העת העברי ״מכאן ואילך״, שגיליונו הראשון יצא לאור בימים אלה לאחר תהליך הבשלה ממושך.\n״הוריי דחו את שם המשפחה של סבי, חיבובסקי, ועברתו אותו ל׳חבר׳, משום שראו בו שם ׳גלותי׳״, אומר חבר-חיבובסקי בראיון לרגל השקת כתב העת בברלין שתיערך ב-7 ביולי. ״הם לא היו לבד כמובן. דור שלם ביקש לשלול, למחוק ולהכחיש את התרבות שממנה הגיע. הנזק העצום של ניסיון המחיקה הזה בא לידי ביטוי באופנים רבים נוספים. שינוי השם הוא מעשה סמלי בעל משקל כבד ביותר. עבורי, החזרה לשם חיבובסקי באה להמחיש שמעשה השלילה האלים הזה נכשל. אי אפשר לעקור שורשים. אי אפשר למחוק עקבות. תמיד יבוא מי שיחשוף אותם. אך במקום להעלים את השם חבר ולהחליפו בחיבובסקי, בחרתי לחבר את שניהם במקף. לא רציתי לעשות להוריי את מה שהם עשו להוריהם. השם חבר והתרבות שבה הוא נוצר הם חלק גדול מהשורשים שלי, אבל הם לא השורשים הבלעדיים שלי. קשה מאוד לגדל תפישה תרבותית שמבוססת על שורשים בני ארבעים שנה בלבד. הייתי זקוק לעוד עומק. השם חיבובסקי נותן לי את העומק הזה״.\nכתב העת ״מכאן ואילך״ הוא זירה נוספת שבה חבר-חיבובסקי מחבר במקף עולמות שהופרדו: ״לרעיון שמאחורי הפרויקט לקח זמן רב להבשיל״, הוא מספר. ״מה שהתחיל, לפני כשבע שנים, כרעיון מאוד כללי לכתב עת עברי שיעסוק בענייני ספרות ומחשבה, הלך והתפתח לפרויקט הרבה יותר רחב: מאסף לעברית עולמית, כלומר, כתב עת שייצור חיבור בין מקומות וזמנים שונים של העברית״.\nטל חבר-חיבובסקי בהשקת ״מכאן ואילך״ בפריז\nלשם שנבחר, ״מכאן ואילך״, יש מובן כפול - במרחב ובזמן: ״מבחינה מרחבית, ׳מכאן ואילך׳ נטוע במקומיוּת של ברלין, אבל הוא פונה כלפי כל שאר המקומות שבהם העברית היא שפת מיעוט, שפה לא ריבונית, שפה דיאספורית. גם הבחירה להוציא לאור את ׳מכאן ואילך׳ בברלין ובפריז בעת ובעונה אחת באה להביע את התפוצה המרחבית שגלומה בשם. מבחינת מימד הזמן, השם ׳מכאן ואילך׳ מביע קשר בין העבר, ההווה והעתיד. שדה הפעולה התרבותי של הפרויקט אינו מוגבל להווה המיידי, אלא שואב מן העבר ופונה אל העתיד״.\nלמה זה חשוב לך? מהי בעצם מטרת הפרויקט?\n״׳מכאן ואילך׳ נולד בברלין מתוך תחושה של בדידות בתוך העברית. הרגשתי שהעברית שאני צורך אומרת לי שהיא נמצאת במקום אחר, לא במקום שלי. המטרה הראשונה היתה ליצור מקום עבור העברית שאני חולק כאן עם החברים ועם המשפחה. פרויקטים עבריים מקומיים שנוסדו כאן במשך השנים (׳שפיץ׳, ׳הגימנסיה׳, הספרייה העברית בברלין, הספרייה הציבורית בעברית ואחרים) נבעו בוודאי מנטיות דומות, אך תחושתי האישית היתה שחסרה כאן עברית שתנבע באמת מתוך המקום שבו אנחנו חיים, או לפחות כזו שתפנה כלפי המקום הזה. השיחות, הריאיונות וההרצאות שהקדימו את צאתו לאור של ׳מכאן ואילך׳ התמקדו בשאלה ׳איך כותבים עברית מכאן?׳. דרך אחת להתמודד עם השאלה היא העיסוק בשפה עצמה, במילים שלה, במושגי המקום שלה, בהשפעות של השפות שסביבה. דרך אחרת לחבר את העברית למקום היא הסתמכות על השורשים שלה בברלין, כלומר חיפוש מודלים עבריים שהיו כאן לפנינו במשך מאות שנים ובאפשרותם לתת לנו תשובות לשאלות של קיום עברי מקומי, מיעוטי, בברלין, בגרמניה, באירופה ובכלל״.\n\nהמטרה של ׳מכאן ואילך׳ היא לאסוף את המקומות העבריים המפוזרים בזמן ובמרחב, לא בבחינת ׳קיבוץ גלויות׳ אל טריטוריה אחת, אלא בבחינת איסוף סביב טקסט משותף, יצירתו של שיח שמקשר בין הנקודות המפוזרות\n\nלדברי חבר-חיבובסקי, ה״כאן״ של ״מכאן ואילך״ מתחיל אמנם בהקשר המקומי של ברלין, אבל המקומיוּת לא מספיקה: ״כדי להיות נטועים בֶּאמת, אנחנו זקוקים גם ל׳אילך׳. החוויה של שימוש בעברית בתור שפת מיעוט היא חוויה עולמית. זאת חוויה שמתקיימת בהווה, וגם התקיימה בעבר במקומות שונים בעולם. המטרה של ׳מכאן ואילך׳ היא לאסוף את המקומות העבריים המפוזרים בזמן ובמרחב, לא בבחינת ׳קיבוץ גלויות׳ אל טריטוריה אחת, אלא בבחינת איסוף סביב טקסט משותף, יצירתו של שיח שמקשר בין הנקודות המפוזרות. יעדיו של ׳מכאן ואילך׳ מתגשמים בכל רגע שנוצרת תחושה של קהילה ספרותית של אנשים שחיים בעברית במקומות שונים, או בכל רגע שבו העברית עצמה, כשפה, הופכת לגורם מגבש ומלכד למרות המרחק הגדול. קוראת אחת כתבה לי: ׳יש משהו במאסף הזה, בעצם קיומו בעולם, שריכך את תחושת התלישות שאני מרגישה מאז שאנחנו כאן׳״.\nהרעיון של ״מכאן ואילך״ נולד והתפתח בברלין, אבל בשנתיים האחרונות חבר-חיבובסקי חי על הקו ברלין-פריז. בפריז הוא מנהל את מרכז היידיש הגדול באירופה, ״ספריית מֶדֶם״ (Maison de la culture yiddish - Bibliothèque Medem) - תפקיד מעט יוצא דופן למי שטרם מלאו לו שלושים. המפגש עם היידיש והעיסוק בה הם עוד מקף-מחבר בחייו של חבר-חיבובסקי, שמדגיש את התפקיד החשוב שמילאה היידיש דווקא בקידום כתב העת העברי.\nאיך הגעת לנהל את מרכז היידיש בפריז?\n״החיפושים אחר הופעות דיאספוריות של עברית הובילו אותי, בין היתר, אל היידיש. היידיש הצמיחה תרבות וספרות ענפה בתור שפה של מיעוט המפוזר בעולם כולו. היא מעולם לא היתה שפת מדינה, לא היו לה צבא, משטרה או פקידות. לפיכך, הרגשתי שיידיש היא מודל מצוין לפרויקט שמבקש לתת ביטוי לעברית כשפה עולמית המחברת בין אנשים בעולם כולו. מהר מאד גיליתי שיידיש היא הרבה יותר מאשר מודל. היצירה העברית באשכנז היתה שזורה במשך כאלף שנה באופן הדוק ביצירה ביידיש. ליידיש נודעה באירופה השפעה עצומה על עברית, הרבה יותר מאשר לגרמנית, לרוסית או לפולנית. ההשפעה הזאת ניכרת באוצר המילים, בתחביר, ובעולם המושגים המשותף בין שתי השפות. בשל כך, ולאור העובדה שחלק ניכר מהסופרים העבריים הגדולים בעת החדשה כתבו בשתי השפות - מנדלי מוכר ספרים, פרץ, ברדיצ’בסקי, ביאליק, עגנון ואחרים - הרגשתי שכדי להגיע לשורשי העברית כאן בברלין, באשכנז, עלי לפנות גם אל היידיש״.\n\nככל שלמדתי יותר יידיש, כך הבנתי כמה דברים איני יודע על השפה ועל התרבות שלי. אם ברלין היא המרכז העברי החשוב באירופה, פריז היא המרכז היידי החשוב באירופה. המטרה שלי היא להפרות ביניהן\n\nלימוד היידיש וספרותה פתחו בפניו, לדבריו, עולם ומלואו: ״ככל שלמדתי יותר יידיש, כך הבנתי כמה דברים איני יודע על השפה ועל התרבות שלי, העבריוֹת. התעמקותי בשפה וחיפושיי אחר העברית הדיאספורית הובילו אותי לווילנה, לוורשה, לניו יורק ולפריז. בפריז גיליתי את ספריית מֶדֶם, מקום שבו אנשים מכל העולם, יהודים ולא יהודים, נפגשים כדי לדבר, ללמוד, לקרוא ולכתוב ביידיש, שפה ללא ריבונות וללא מנגנוני שליטה ריכוזיים. הדברים שלמדתי בפריז, בעיקר ממורי ורבי יצחק ניבורסקי, השפיעו השפעה עצומה על הפרויקט, שרק הלך והתחדד לאור המפגש עם היידיש. לפני שנתיים קיבלתי מכתב מהמנהל הקודם של מרכז היידיש בפריז, ז’יל רוזייה, שבו הוא בישר לי שהוא בחר לפרוש לאחר 19 שנה שבהן ניהל את המרכז, וזאת על מנת להקים הוצאת ספרים. ז’יל הוא סופר צרפתי מעולה שמדבר גם גרמנית, יידיש ועברית באופן שוטף. הכרתי אותו עוד בתקופה שבה חיפשתי כותבים בפריז ל׳מכאן ואילך׳. הוא שלח לי בזמנו שירים מופלאים שמתפרסמים עתה בגיליון הראשון תחת הכותרת ׳שירים להראל׳. במכתב הוא הציע לי להתמודד על תפקיד המנהל החדש, וכך עשיתי. בספטמבר 2014 התמניתי למנהל המרכז, ומאז אני חי בין ברלין לפריז. אם ברלין היא המרכז העברי החשוב באירופה, פריז היא המרכז היידי החשוב באירופה. המטרה שלי היא להפרות ביניהן, כמובן. אני משוכנע שאם ברלין תקבל קצת מהיידיש של פריז, ופריז תקבל קצת מהעברית של ברלין, יהיו לשתיהן ילדים יפים ביותר״.\nאיך מתבטא בעיניך הקשר בין העברית ליידיש?\n״אני מאמין בשותפות בין העברית לבין היידיש - שותפות תרבותית, שותפות לשונית (הן שזורות זו בזו הרבה יותר משנדמה) ושותפות גורל. שתיהן הוכחשו ונשללו על־ידי דורות של משכילים שראו בעברית שפה מתה וביידיש ׳ז’רגון׳ מקולקל. שתיהן נפלו קורבן לניסיונות הנאצים לחסל אותן מעל אדמת אירופה ומהעולם כולו. הניסיון הנאצי נכשל. שורשיה של היידיש לא נגדעו באירופה, והיא ממשיכה להצמיח ענפים חדשים. כמוה, גם העברית שבה ומכה שורשים וצומחת כעת באותן ארצות שבהן היא צמחה בעבר. שתי הלשונות כל כך קשורות זו בזו מבחינה היסטורית ולשונית, שקשה מאוד ליצור בתוכן משהו חדש מבלי להתעמק בשורשי שתיהן״.\n״מאסף לעברית עולמית״. שער הגיליון הראשון\nכותרת המשנה של כתב העת היא ״מאסף לעברית עולמית״. מה זו עברית עולמית?\n״למושג ׳עולם׳ בעברית יש משמעות כפולה: במרחב ובזמן. מצד אחד, ׳עברית עולמית׳, היא עברית המפוזרת על פני העולם כולו. ומצד שני, זה כינוי לנצחיותה של העברית, שפה שהתקיימה בעבר, מתקיימת בהווה ותמשיך להתקיים ׳עד עולם׳. המושג ׳עברית עולמית׳, ההיסטוריה שלו והחשיבות שלו לפרויקט מוסברים באופן מפורט בפתח הדבר של הגיליון הראשון״.\nולמה ״מאסף״?\n״׳המאסף׳ היה שמם של כמה כתבי־עת עבריים שיצאו לאור בברלין ובקניגסברג במשך כמה דורות, החל מסוף המאה ה־18. המוציאים לאור, המשכילים, שאבו השראה ממשה מנדלסון, שהוציא בברלין כבר בסביבות 1750 את כתב העת העברי הראשון ׳קהלת מוסר׳. לשם ׳קהלת׳, מסביר מנדלסון, יש משמעות כפולה: מצד אחד, קהלת הוא זה שמדבר בפני קהל (der Prediger), ומצד שני זה שאוסף (מקהיל) דברי חכמה ומוסר (der Sammler). החיבור הרעיוני בין איסוף הקהילה ובין איסופו של ידע, או של כתבים, עמד בייסוד תנועת ההשכלה כולה. כתבי העת האלו, וגם רבים מאלה שבאו אחריהם, ביקשו לאסוף קבוצות של אנשים המפוזרות במקומות שונים לא בתוך טריטוריה אחת, אלא במסגרת משותפת של ידע. השימוש בשם ׳מאסף׳ הוא לא רק מחווה לדורות הראשונים שהפכו את ברלין למרכז עברי של ספרות והגות לפני כמאתיים וחמישים שנה, אלא גם מתן ביטוי לאותו מודל של איסוף הפזורה סביב טקסט משותף״.\nמה ההסבר לכך שבחרת להדפיס את ״מכאן ואילך״? האם האינטרנט אינו הטריטוריה האולטימטיבית שבה ניתן לחבר את הנקודות המפוזרות של העברית העולמית?\n״הבחירה בדפוס נובעת בראש ובראשונה מהתייחסות למסורת הדפוס העברי שהיתה כאן, מסורת מפוארת שנקטעה באלימות. חשוב לזכור שהקיום של העברית בברלין היה קיום פיזי, לא רק רוחני. החורבן במלחמת העולם השנייה חיסל כאן לא את השפה, את הספרות או את הרעיונות המופשטים, שהם ממילא נחלתו של הנצח. החורבן חיסל אנשים בשר ודם, וגם את בתי הדפוס, את הספרים, את כתבי העת. המטרה של ׳מכאן ואילך׳, בין היתר, היא לתרום לחזרתו של הדפוס העברי אל ברלין ואל אירופה באופן ממשי, פיזי, ובכך לתת כבוד למי שפעלו כאן לפנינו וליצור המשכיות במקום שבו היתה קטיעה.\nבנוסף לכך, יש לזכור שדיאספוריות אינה קוסמופוליטיות. לנקודות המפוזרות שנאספות לכדי דיאספורה יש קיום מקומי קונקרטי, על הקשרים היסטוריים, לשוניים, תרבותיים ואחרים שהם שונים וייחודיים ממקום למקום. עברית בברלין נטועה בהקשר אחר מעברית בפריז, למשל. האינטרנט הוא כלי תקשורת יוצא מן הכלל, ותרומתו לרשתות דיאספוריות היא עצומה. אך האינטרנט גם נתפס בתור מקום בפני עצמו, מעין אתר וירטואלי שאינו זקוק לנוכחוּת מוחשית במרחב. ככזה, האינטרנט לא יכול להיות האכסנייה היחידה ל׳מכאן מאילך׳. התנועה של ׳מכאן ואילך׳ בתור אובייקט פיזי במרחב דורשת מאמץ רב יותר מאשר תנועתו של קובץ אלקטרוני. אך דווקא הפצה שכרוכה במאמץ הפיזי הזה מעניקה ביטוי מוחשי לאותה עולמיוּת ולאותה דיאספוריוּת של העברית״.\n\nהפעילויות העבריות השונות בעיר שצצות מדי יום ביומו מצויות כל הזמן במתח שבין תלות לעצמאות. בין הישענות, מצד אחד, על ההגמוניה העברית של תל אביב, לבין ניסיונות ליצור תרבות עברית מקומית שמזינה את עצמה בברלין\n\nמה הקשר בין נושאי כתב העת למוטיבים של פרחים וצמחים שמעטרים אותו?\n״׳דיאספורה׳ היא מילה מיוונית שמשמעותה זריעה בפיזור. המטפורה הבסיסית שמאחורי המושג דיאספורה היא מטפורה של צמחייה. בעיניי, השדה המטפורי של צמחייה - שורשים, ענפים, זרעים, הבשלה, הנבטה וכן הלאה - מתאים הרבה יותר לתיאור העברית העולמית, מאשר, למשל, המטפורה הביולוגית של חיים ומוות. בנוסף לכך, אחד מכתבי־העת העבריים החשובים ביותר שיצאו לאור בברלין בשנות העשרים של המאה הקודמת היה ׳רימון׳, שהתפרסם במקביל לכתב־העת היידי ׳מילגרוים׳ (רימון ביידיש). הפרויקט רימון/מילגרוים נקט גם באסתטיקה מעולם הצומח. לכן ביקשתי מהמאיירת של הגיליון הראשון, אנה טראוסניג, לאייר את השער ואת כותרות המדורים במוטיבים של גבעולים, עלים, פירות, ניצנים, פרחים, זרעים וכמובן - שורשים עמוקים״.\nכתב העת מחולק לשלוש קטגוריות: מאמרים, סיפורים ושירים. למה בחרת בשילוב הזה ולא התמקדת רק במאמרים או רק בפרוזה ובשירה?\n״הניסיון להעמיד מחדש את העברית למשא ומתן דיאספורי מחייב הן את הכללתם של מאמרים עיוניים המתמודדים עם שאלות הייסוד של הפרויקט, והן את פרסומן של יצירות ספרותיות שנותנות ביטוי, כזה או אחר, לעברית דיאספורית. החלוקה ל׳מאמרים׳, ׳סיפורים׳ ו׳שירים׳ גם מתכתבת עם חלוקת המדורים של ׳התקופה׳, כתב־עת עברי מרכזי ביותר שפעל במקומות שונים באירופה בין שתי מלחמות העולם״.\nלפי אילו קריטריונים אתה בוחר מאמרים, סיפורים ושירים למאסף? האם אתה מקבל אך ורק חומרים מכותבים שחיים בפזורה?\n״׳מכאן ואילך׳ מחפש טקסטים שנכתבים מתוך או כלפי מקומות שבהם עברית היא שפת מיעוט, שפה לא ריבונית, שפה מפוזרת, שפה בדיאלוג עם שפת הרוב או עם שפות שכנות. המאמרים בגיליון הראשון עוסקים בשני הנושאים המרכזיים של הפרויקט - עברית ודיאספורה, אבל עבור הגיליונות הבאים אנחנו מחפשים מאמרים בנושאים מגוונים. ׳מכאן ואילך׳ מקבל מאמרים ויצירות ספרותיות מכל מקום בעולם, במידה שהם מתאימים בתוכנם ובצורתם לאופיו של הפרויקט. מקום מגוריהם של הכותבים אינו קריטריון בבחירת הטקסטים״.\nדיברת על כך שהפרויקט התפתח בברלין דווקא. מה החשיבות של ברלין לעברית?\n״כבר הזכרנו שבברלין יצא לאור כתב העת העברי הראשון בעריכת מנדלסון. ברלין היתה מרכזית ביותר עבור שלוש תנועות בעלות חשיבות מכרעת בהיסטוריה היהודית והעברית בעת החדשה - תנועת ההשכלה, חכמת ישראל (Wissenschaft des Judentums) והתנועה הרפורמית. עם הגעתם של מאות אלפי מהגרים לברלין ממזרח אירופה בסוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20 הפכה ברלין למרכז שוקק ליצירה עברית. הפעילות הספרותית בברלין משנות העשרים ואילך צמחה בכתבי עת, הוצאות ספרים, ערבים ספרותיים, מפגשי סופרים בבתי קפה ועוד. ברלין העברית הגיעה לשיאה ב-1931 עם הקמתה של ׳ברית עברית עולמית׳ על־ידי שמעון ראבידוביץ’, שתמך וקידם את העברית בתפוצות כולן.\nכשם שבברלין צמחה תרבות עברית ענפה, מברלין גם יצא חורבנה, בברלין באירופה כולה. כיום, כשבעים שנה לאחר החורבן, ברלין הופכת מחדש לצומת חשוב בין מזרח ומערב. ככל ששבים אל ברלין כוחות של חידוש עבריים, כך היא נעשית, שוב, מרכז של תרבות עברית״.\nמה הציפיות או התקוות שלך בנוגע להתפתחות של ״ברלין העברית״ כפי שקראת לה?\n״ברלין העברית עסוקה בימים אלה בניסויים באוטונומיה תרבותית. הפעילויות העבריות השונות בעיר שצצות מדי יום ביומו מצויות כל הזמן במתח שבין תלות לעצמאות. בין הישענות, מצד אחד, על ההגמוניה העברית של תל אביב, לבין ניסיונות ליצור תרבות עברית מקומית שמזינה את עצמה בברלין. המתח הזה פורה מאד, מניב הרבה יוזמות מעניינות וגם יוצר דיון חשוב. עם זאת, הציר שבין תלות בהגמוניה חיצונית לבין עצמאות מקומית אינו פורה מספיק. אחת הציפיות שלי היא שברלין העברית, כקהילה תרבותית, תתחיל ליצור גם קשרים עם קהילות מקבילות במקומות אחרים. יש פוטנציאל תרבותי גדול מאוד לרשת קשרים רב־מימדית בעברית. רשת כזאת התקיימה בעבר ותשוב להתקיים בעתיד. אני צופה לברלין תפקיד מרכזי בחידושה.\nציפייה אחרת שלי קשורה בכתיבה ספרותית. אנחנו עדים להתייחסות גוברת לברלין בספרות העברית. מה שעדיין חסר היא כתיבה ספרותית שנכתבת לא רק על ברלין, אלא גם אל ברלין. אני לא מתכוון לספרות שמוקדשת לעיר עצמה, אלא לספרות שמדמיינת את הקהל שלה בברלין. בעיניי זהו אתגר ספרותי בעל השלכות מרחיקות לכת: לכתוב יצירות ספרותיות לקהל קורא עברית בברלין. ביום שבו יקומו סופרים ומשוררים עבריים בברלין שגם מדמיינים את קהל הקוראים שלהם בברלין, אז תהיה לנו ספרות עברית ברלינאית״." }, { "title": "הסיפור האמיתי נחשף: מדוע הוזמן נתניהו לברלין כדי לקחת את התוכניות המקוריות של אושוויץ", "date_published": "2026-10-08T17:54:07.680Z", "id": "https://www.spitzmag.de//magazine/kai-diekmann-interview/", "url": "https://www.spitzmag.de//magazine/kai-diekmann-interview/", "content_html": "בתחילת השנה סיים קאי דיקמן (52) את תפקידו כעורך הראשי בפועל של ה״בילד״, העיתון הנקרא ביותר בגרמניה ובאירופה כולה. אם בתפקידו זה, שאותו מילא במשך כ-15 שנה, הוא נחשב לאיש החזק והמשפיע ביותר בעולם התקשורת הגרמני, הרי שהטייטל החדש שלו - עורך-העל והמו״ל של כל קבוצת ה״בילד״ מבית אקסל שפרינגר (שכוללת את בילד, בילד אם זונטאג, בילד אונליין ו-.B.Z) - מיצב עוד יותר את מעמדו כמי שיכול לקדם בשלל אמצעים ופלטפורמות כל אג׳נדה שיקרה ללבו.\nאחד הנושאים שנמצאים גבוה מאוד בסדרי העדיפויות של דיקמן הוא הידידות עם מדינת ישראל. עובדה ידועה היא שכל העיתונים של הוצאת אקסל שפרינגר הם פרו-ישראליים, ושכל עיתונאי שמועסק בה מתחייב בכתב לפעול להגן על זכויותיה של מדינת ישראל. אבל נדמה שהמסירות של דיקמן לנושא חורגת מעבר למחויבות חוזית כלשהי.\nבצירוף אירועים מקרי אך סמלי, בסמוך לפרסומה של כתבה יוצאת דופן ב״דר שפיגל״ תחת הכותרת ״גוברת הסקפטיות בברלין לגבי הידידות עם ישראל״, יצא דיקמן בתחילת חודש מאי עם משלחת עורכים ראשיים של כלי תקשורת מרכזיים בגרמניה לביקור בירושלים. בראיון שקיימנו עימו לאחר שובו, ביקשנו לבדוק בין השאר האם הכתבה ב״שפיגל״ אכן עשויה לסמן שינוי אפשרי ביחסים בין ישראל לגרמניה, ומדוע ביקור נדיר של קבוצה כה בכירה של עורכים גרמנים בישראל הוקדש ברובו לסמינר אינטנסיבי ב״יד ושם״.\nאך עוד לפני שצללנו לענייני השעה, דיקמן הפתיע כשחשף את השתלשלות העניינים האמיתית שהובילה למסירת התוכניות המקוריות של מחנה ההשמדה אושוויץ-בירקנאו לידי ישראל. התוכניות הוענקו לראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו ב-27 באוגוסט 2009, בטקס שהתקיים בבניין אקסל שפרינגר בברלין ושתמונות ממנו פורסמו בכלי התקשורת בישראל ובגרמניה. הטקס התקבל אז כמהלך סמלי מתבקש בדרכם של המסמכים הנדירים ל״יד ושם״, אך דיקמן מגלה עתה מה באמת הוביל להזמנתו של נתניהו:\n״השרטוטים היו חלק מהאוסף של אריך מילקה [ראש המשטרה החשאית (השטאזי) של גרמניה המזרחית מ-1957 ועד איחוד גרמניה ב-1989], ששמר מסמכים מסוג זה בין השאר כדי לסחוט אנשים. כשהחומה נפלה, הרבה מהמסמכים האלה אבדו, ואחרים נלקחו על ידי אנשים כסוג של ׳ביטוח חיים׳. בסופו של דבר, השרטוטים הגיעו לשוק השחור ואנחנו הצלחנו להשיג אותם. בהתחלה לא היינו בטוחים אם הם אותנטיים. נתנו אותם לארכיב הלאומי הגרמני כדי לבדוק, והתברר שהם אכן אותנטיים, ואף חתומים על ידי היינריך הימלר״.\n\nדיקמן ונתניהו בטקס העברת התוכניות בברלין, באוגוסט 2009\n״זו היתה סנסציה״, ממשיך דיקמן. ״הגילוי זכה לדיווחים נרחבים והצגנו את השרטוטים גם בתערוכה. לאחר מכן היינו צריכים לקבל החלטה מה לעשות איתם. אני הייתי משוכנע שהם צריכים להגיע ל׳יד ושם׳. חשבתי שזה המקום שאליו הם שייכים. אבל הארכיב הלאומי של גרמניה סבר אחרת. הם אמרו לנו, וכך גם משרד הפנים הגרמני, שהמסמכים האלה שייכים לממשלת גרמניה, משום שממשלת גרמניה היא היורשת החוקית של הרייך השלישי. ׳אם תנסה לקחת אותם מחוץ למדינה, יש לך בעיה, אנחנו נעצור אותך בגבול׳, אמרו לי. חשבתי, אוקי, מה עושים? אני עדיין מאמין שהם צריכים להגיע ל׳יד ושם׳. ואז היה לי רעיון: צריך למצוא מישהו שיעביר אותם את הגבול, מישהו שלא ייעצר. והמישהו הזה היה ראש הממשלה בנימין נתניהו. שאלנו אותו אם הוא יבוא לברלין וישתתף בטקס שבמהלכו נמסור לו את המסמכים - וכך היה״.\n\nלמען האמת בהתחלה היה לי קשה למצוא מישהו ב׳יד ושם׳ שיתעניין בתוכניות… אחר כך הם רק רצו עותק, אבל אני אמרתי להם: ׳לא, אתם יכולים לקבל את המקור, אני רוצה לתת לכם את המקור׳\n\nכידוע, נתניהו אכן מילא את המשימה בהצלחה - והשרטוטים נחתו ב״יד ושם״ ללא תקלות. אגב, דיקמן נזכר שבהתחלה ב״יד ושם״ כלל לא מיהרו לקפוץ על המסמכים, שכחודש מיום קבלתם נתניהו אף נפנף בהם (או בעותק שלהם) בנאומו באו״ם. ״למען האמת, כשהיה לי את הרעיון למסור להם את התוכניות, היה לי קשה למצוא מישהו שם שיתעניין בזה. לא הצלחתי בהתחלה. אני לא יודע אם הם לא האמינו לי, או שהיתה סיבה אחרת. בסופו של דבר הגעתי לחיים גרטנר, מנהל אגף הארכיונים, והוא היה נרגש למדי. הם שלחו אלינו אנשים שלהם, ובהתחלה הם רק רצו עותק של התוכניות, אבל אני אמרתי להם: ׳לא, אתם יכולים לקבל את המקור, אני רוצה לתת לכם את המקור׳. זו היתה תחילתה של ידידות ושותפות עם ׳יד ושם׳״.\nמתוך חוברת שהפיק הבילד על התוכניות המקוריות של מחנה אושוויץ-בירקנאו\nאחד השרטוטים של המחנה, מתוך חוברת שהפיק הבילד\nבמסגרת אותה ידידות מופלאה ארגן דיקמן ב-2012 משלחת עיתונאים גרמנים ראשונה מאז ומעולם שיצאה לביקור ב״יד ושם״. ״המסע הזה היה הצלחה גדולה״, הוא משחזר. ״בביקור ההוא ראיתי לראשונה את אוסף האמנות של ׳יד ושם׳, וכך נולדה התערוכה שהוצגה השנה ב-Deutsche Historische Museum.\nבמאי השנה אירגן דיקמן משלחת נוספת, והפעם צורפו אליה 15 עורכים ראשיים, מהבכירים ביותר בעולם העיתונות הגרמני (ראו רשימה בתמונה). דיקמן מאשר בסיפוק ששום פוליטיקאי גרמני לא היה מצליח לרתום קבוצה כזו של בכירים לבוא איתו לישראל, שלא לדבר על גורמי הסברה ישראליים. לדבריו, הוא הופתע מאוד לגלות שכמעט חצי ממשתתפי המשלחת לא ביקרו קודם לכן מעולם בישראל.\nרשימת העורכים הראשיים שהשתתפו במשלחת\nמהרשימה המכובדת נעדרים עורכים ראשיים של עיתונים ביקורתיים כלפי ישראל, כמו למשל זודדויטשה צייטונג ו-TAZ, אבל דיקמן מסביר שנציג של הזודדויטשה (שטפן קורנליוס) כבר השתתף במשלחת הקודמת ב-2012, ואילו לטאצ יש עורך ראשי חדש שלא יכול היה לנטוש את כיסאו בשלב כה מוקדם של כהונתו.\nכאמור, רוב הביקור הוקדש לזכרון השואה. ״הסמינר הוא צלילה עמוקה ׳ליד ושם׳״, מספר דיקמן, ״זה לא רק סיורים בתערוכות, אלא דיונים והרצאות על המחקר העכשווי, מה צופן העתיד, וכמובן - השתתפות בטקס הזיכרון כמשלחת רשמית, זה היה מאוד מרשים ומיוחד לחברי המשלחת. כשאתה משתתף בטקס ורואה את ניצולי השואה, וכולם מדברים על גרמניה, פתאום אתה מבין מה זה אומר בשביל האנשים האלה שהזמינו אותנו, מה זה אומר שהם בכל זאת יכולים לסבול את זה שהם שומעים שוב קולות בגרמנית. זו חוויה מרגשת מאוד״.\nאם כבר לוקחים לישראל קבוצת עיתונאים בעלת השפעה אדירה כזאת, למה להתמקד ב״יד ושם״, כלומר בעבר?\n״אם אתה מבין את ההיסטוריה של ישראל לעומק, אתה מבין גם את המצב בהווה. אתה מבין מה זה אומר בשביל הישראלים ׳לעולם לא עוד׳, אתה מבין למה ישראל לא מחכה שאחרים יתמכו או יעזרו לה כשהיא חשה מאוימת, אלא לוקחת יוזמה בעצמה. אנחנו לא סתם אנשים בשביל היהודים - אנחנו הגרמנים. אם לא היתה גרמניה לא היה ׳יד ושם׳. ואנחנו צריכים לקחת אחריות מאוד מסוימת לגבי הקיום של ישראל. אני מאמין בכך בכל לבי. זו הסיבה שחשוב לבקר ב׳יד ושם׳. הייתי שם כל כך הרבה פעמים ובכל פעם אני רואה משהו חדש ומבין משהו חדש״.\n\nאין לי בעיה לסייר לאורך החומה, אבל אני יודע למה היא שם: היא שם כי היא עוצרת טרוריסטים. בעיניי הסכסוך במזרח התיכון מסתכם בסופו של דבר בשני משפטים מאוד פשוטים: אם הערבים יניחו את נשקם יהיה שלום. אם הישראלים יניחו את נשקם — לא תהיה ישראל יותר. בוודאות\n\n״לפעמים חשוב לראות דברים במו עיניך״, דיקמן מוסיף. ״לפני כמה חודשים נסעתי לאידומני (מחנה פליטים בגבול יוון־מקדוניה). למה מוציא לאור צריך להגיע לאידומני? משום שלפעמים אתה צריך לראות דברים כדי להבין את המשמעות הסמלית שלהם. אידומני הפך להיות הסמל של מדיניות הפליטים הכושלת של אירופה. הוא יכול להפוך לסמל של הכישלון של אירופה בתוך כמה שנים. זה היה רגע חשוב, ואתה צריך ללכת לשם ולקבל רושם בלתי אמצעי״.\nדיקמן, שמארח בעצמו משפחה של פליטים סורים בביתו בפוטסדאם, הוביל את ה״בילד״ לתמוך במדיניות קליטת הפליטים (refugees are welcome). ״כשראיתי בפברואר מה הולך באידומני זה רק הוכיח לי כמה צדקנו בגישה שלנו, איך אירופה מאבדת את כל האמינות שלה. לכן אני מאמין שעורכים ראשיים גרמנים חייבים לבקר גם בישראל ולדווח עליה רק אחרי שהיו שם בעצמם. ישראל היא לא איטליה או ארה״ב בשבילנו. זו ישראל. הם חייבים שיהיה להם רושם אישי״.\nמכיוון שחברי המשלחת ל׳יד ושם׳ הם עורכים ראשיים שחלקם כאמור לא ביקר לפני כן בישראל, החליט דיקמן בכל זאת לשלב בלו״ז גם פגישות עם פוליטיקאים. האורחים הגרמנים נפגשו עם נתניהו, עם שר החינוך נפתלי בנט (״הקולגות שלי מאוד מאוד התרשמו ממנו״) ועם ראש האופוזיציה יצחק הרצוג. ״היה מעניין להיווכח ששני הצדדים הפוליטיים בישראל מנתחים את המצב בצורה מאוד דומה״, אומר דיקמן.\nhttps://twitter.com/KaiDiekmann/status/729968949954236416\nהמשלחת בפגישה עם נתניהו, מתוך הטוויטר של דיקמן\nהפוליטיקאים שנפגשתם איתם לא ממש מייצגים את הקשת הפוליטית בישראל. בזמן ששוחחתם עם הרצוג הוא ניהל מגעים מתקדמים להיכנס לממשלת נתניהו. אולי אם הייתם כוללים בתוכנית גם סיור לאורך החומה למשל, או מפגש עם איימן עודה שעומד בראש המפלגה שמייצגת את אזרחי ישראל הערבים, חברי המשלחת היו נחשפים לזוויות חשובות נוספות?\n״בכנות, אני לא מומחה בפוליטיקה הפנימית בישראל. אבל אם התוכנית נראית חד צדדית אז האחריות לכך היא עלי. אין לי בעיה לסייר לאורך החומה, אבל אני יודע למה היא שם: היא שם כי היא עוצרת טרוריסטים. בעיניי הסכסוך במזרח התיכון מסתכם בסופו של דבר בשני משפטים מאוד פשוטים: אם הערבים יניחו את נשקם יהיה שלום. אם הישראלים יניחו את נשקם - לא תהיה ישראל יותר. בוודאות. לכן לדעתי זה לא קונפליקט בין שווים. זו דעתי האישית. כשהכנתי את המסע הדבר הכי חשוב בשבילי היה ׳יד ושם׳. לא נשאר הרבה זמן לדברים אחרים, אפילו לא ביקרנו בתל אביב״.\nhttps://twitter.com/KaiDiekmann/status/728248816302952448\n״פגישה מלהיבה עם נפתלי בנט״, מתוך הטוויטר של דיקמן\nhttps://twitter.com/KaiDiekmann/status/727785078781300736\nאגב, ייצוג עקיף לקיומו של שמאל ישראלי בכל זאת היה בתוכנית הביקור: דיקמן ואנשי המשלחת נפגשו עם מו״ל ״הארץ״ עמוס שוקן ועורך העיתון אלוף בן. אבל לדברי דיקמן, ״זו לא היתה שיחה פוליטית. שוחחנו בעיקר על תפוצה ונושאים שעיתונאים מדברים עליהם כמו אונליין מול פרינט״. מלבד זאת נפגשו העורכים גם עם נתן שרנסקי (כיום יו״ר הסוכנות היהודית) ועם תום פרנץ (גרמני שהתגייר, חזר עם אשתו הישראלית בתשובה וזכה בעונה השלישית של מאסטר שף הישראלי).\nדיקמן מתאר את האימפקט של הביקור על קבוצת העורכים כחוויה מטלטלת: ״בסופו של דבר זה היה קצת כמו טיול שנתי בבית הספר. ביום שאחרי משהו תמיד חסר. כשחזרנו כולם המשיכו להתכתב ולדבר על כך שצריך לנסוע שוב. הם היו צריכים שמישהו ייקח אותם בפעם הראשונה, אבל עכשיו זה כבר יהיה עניין אישי אמיתי״.\nלאור ההצלחה החליטו דיקמן ו׳יד ושם׳ למסד את המשלחות: מעתה יבקרו כל שנה 15 עיתונאים גרמנים צעירים ב׳יד ושם׳ ויתלווה אליהם אחד העורכים הבכירים שהשתתפו במשלחת השנה. ״אנחנו לא רוצים שיהיה שוב מצב שעורך ראשי בגוף תקשורת מוביל בגרמניה לא היה מעולם בישראל״, הוא אומר.\nhttps://twitter.com/MichaelBroecker/status/727381985094717441\nמשלחת העורכים הגרמנים, מתוך הטוויטר של מיכאל ברוקר, העורך הראשי של הריינישה פוסט\nומה לגבי הכתבה ב״שפיגל״? דיקמן מביע את דעתו עליה במילה אחת נחרצת ובשפת גוף שמגבה אותה: ״שטויות!״. לדבריו, אין שום זרמים תת-קרקעיים לשינוי המדיניות מול ישראל. ״כמובן שמרקל לא תמיד שמחה עם איך שדברים עובדים בישראל. בוודאי היא חושבת שלפעמים יש הזדמנויות שמוחמצות. אבל זו היתה כתבה טיפשית לחלוטין״." }, { "title": "ארבעים. רות. סוף", "date_published": "2026-10-08T17:54:07.680Z", "id": "https://www.spitzmag.de//magazine/yousef-sweid-40/", "url": "https://www.spitzmag.de//magazine/yousef-sweid-40/", "content_html": "עוד שנייה אני חוגג יום הולדת 40. או בשמו המלא ״רק אתמול בהפסקת עשר ביקשתי מענת אקשטיין חברות והיא סירבה - איך אני בן 40?! איך?!״. המילה חוגג אולי קצת גדולה על אירוע שגורם לי להרגיש כמו הדינוזאור האחרון. אני עומד מול המראה וכל מה שאני רואה זה יצור פרה-היסטורי שבני מינו נכחדו, ועתה מגיעה גם שעתו. חלקכם יגידו שאני מגזים, אחרים ימליצו להמתין למשבר גיל 60 עם הדרמה, וההכי גרועים ינחמו ב״באמת, 40? אתה דווקא נראה טוב לגילך״. איך אני נראה טוב לגילי אם אני עדיין מתעקש שאני בן עשרים וחמש?\nכבר כמה שנים שאני רואה את שתי הספרות האלה מתקרבות לכיווני. בהתחלה הן לא נראו מאיימות במיוחד, קלילות כאלה, מדלגות כמו שתי איילות. אבל ככל שהן קרבו צעדיהן נעשו כבדים ומבטן מאיים. אם הקשבתי להן טוב מספיק, אני נשבע שיכולתי לשמוע אותן לוחשות לי ״יוסף, המוות שלך מתקרב״. וגם אם הוא רק חצי מתקרב, לא ראיתי שום דבר לגיטימי בחברים שניסו לעודד אותי בטענה ש״חביבי, רק התחלת לחיות, הטוב עוד לפניך״. לא, חמודים זקנים שלי, החצי הטוב יותר בהחלט מאחוריי. או כמו שאומרים ביידיש: ״אני כבר בדרך חזרה מהיריד״.\n\nאני מתגעגע לתחושה שאני יכול לטרוף את העולם ושום רטלין לא יעצור אותי; לטרוף את כל האוכל בעולם ושום כרס לא תצמח לי; אני מתגעגע לימים שלא ידעתי מה זה התקף חרדה; לחרמנות שלא יודעת שובע, שאיתה תמיד צעדה היצירתיות שרק מחפשת להתפרץ החוצה\n\nאני כל כך מתגעגע לגיל ההתבגרות. לשנים בהן כל דרמה היתה מקבלת את המימדים הראויים לה - מינימום חיים או מוות; אני מתגעגע לתחושה שאני יכול לטרוף את העולם ושום רטלין לא יעצור אותי; לטרוף את כל האוכל בעולם ושום כרס לא תצמח לי; לאמונה שכל מה שאבחר לחלום אצליח להגשים. אם ארצה לעוף, אעוף. אפילו שיש לי פחד גבהים; אני מתגעגע לימים שלא ידעתי מה זה התקף חרדה; מתגעגע לחרמנות שלא יודעת שובע, שאיתה תמיד צעדה היצירתיות שרק מחפשת להתפרץ החוצה.\nמה נשאר לי מכל זה עכשיו? נשאר החצי העייף, החצי שנלחם בקוצר הנשימה כבר אחרי עשר כפיפות בטן; הפרק שבו ילדיי חשובים יותר ממני, שבו אני עושה בדק בית ומנסה להיות מאושר ממה שנשאר לי; הפרק שבו כבר אי אפשר להגיד ״זה רק מפרצים״ - אני באמת מקריח.\nעם סל הדיכאון הזה אני עולה על טיסה מתל אביב לברלין. את חרדת הטיסה שלי כבר הזכרתי?\nבתקופה כזאת, כשחיי מרגישים כבר סופיים ולא כאלה משמעותיים, אך טבעי הוא שאגמור אותם בתאונת מטוס. מה כבר יש לי להפסיד? עשיתי את שלי. יאללה, סלמאת. זה נכון שיש לי ילד קטן, ואם אלך עכשיו אקח איתי גם רגשי אשמה על שבמותי גרמתי לו טראומה לכל החיים. אבל אולי מוטב לו בלי זקנצ’יק כמוני. בקרוב מאוד בכל מקרה לא אהיה יותר מנטל עבורו.\nרעש המנועים מתחזק, והמטוס מתחיל לדהור קדימה.\n״אבא, אתה מפחד?״, שואל אותי הילד בזמן שאני תופס בחוזקה את המושב שלפניי.\n״לא לא, אל תדאג״, אני עושה מאמץ רציני לא להוריש לו את החרדות המטומטמות שלי.\n״תן לי את היד שלך, אני שומר עליך״, אומר לי בן השש ומביט באביו הזקן בעיניים בוגרות. ״אתה פחדני אבא״.\n״מה פתאום! הנה, תראה״, אני עוזב את המושב ומשחק אותה קול, אבל במקום זה תופס לו את היד.\nלמה לא לקחתי כדור שינה או כדור הרגעה? הרי זה בדיוק הגיל שמותר להתחיל. למה אני עדיין צריך להוכיח לעצמי שאני חזק? ברור לי שזה פחד לא הגיוני, וכמו שאתם אוהבים לומר לאנשים כמוני - ״סיכוי גבוה יותר שתמות בתאונת דרכים מאשר בתאונת מטוס״. אתם צודקים, אבל כמו עם עניין הגיל, זה לא המוות שמתקרב שממנו אני פוחד. הפחד הוא מהדקות הארוכות עד אליו. אם יש תקלה רצינית במטוס יהיו לי לפחות 30 דקות לחשוב על המוות; 30 דקות שבהן אדע שהוא מגיע אבל אין לי מה לעשות. ואחרי שאסיים לחשוב על איך הגוף שלי הולך להתפרק לחתיכות בין שאריות המטוס, יישאר לי עדיין מספיק זמן לחשוב מה הייתי עושה אם לא הייתי מת. כי זה בדיוק מה שאני צריך עכשיו כדי לשוב ולחפור במשבר ה-40 שלי.\n\nהדיילת עוברת עם עיתונים בעברית, ואני חוטף את ההזדמנות לאסקפיזם-יחסי ומעלעל בחדשות ביבי-בנט-ליברמן. נראה שלא רק אני הולך ומסיים את חיי לאט לאט\n\nאומרים שהמאפיין הבולט של המשבר הזה הוא שורת פעולות שהגבר עושה כדי להמשיך להיראות ולהרגיש צעיר. אז הסתכלתי לרגע מבחוץ על החיים שלי. ובכן, אלה העובדות: התגרשתי. חזרתי לחדר כושר. קבעתי תור לקעקוע חדש. אני שוב יוצא לברים ולמסיבות. יש לי חברה שצעירה ממני ביותר מעשור, וחוץ מריגושים היא גם באה עם אוטו ספורט בצבע אדום. כך שכל מה שמפריד ביני לבין התמונה שלי בהגדרה המילונית של משבר גיל 40 הם עגיל באוזן ובריכה בחצר. ואולי גם חצר כדי שיהיה איפה לשים את הבריכה.\nהמטוס עוזב את הקרקע. כמה לא טבעית הפעולה הזאת, להיות מעל אמא אדמה. אמא, הצילו! זה הגיל לחזור לקצת רוחניוּת באמת. תפילה היתה עוזרת כאן. אולי הגיע הזמן לטיול בהודו? אני באמת מגלה עניין בקריאת טארוט לאחרונה. אני מחפש את הדיילות - לפעמים המבט הרגוע שלהן מרגיע גם אותי, בעיקר אם הן יפות. אבל הן מקדימה, סגרו את הווילון. ברור, טיסת low cost, למה שיפתחו וילון? אין מה שיחזיק אותי חוץ מרצפת המטוס, שהיא חסרת תועלת כמו כוס שנופלת על רצפת בטון. עזרה לקשיש מסכן, עזרה!\nאני לוקח נשימה ומנסה לשלוט בעצמי. אולי מדיטציה תעזור. אני מרפה את כתפיי, את המצח הלוחץ. לוקח עוד נשימה ומנסה לחשוב מחשבות חיוביות. הייצור הכי חשוב בעולם נמצא לידי. הוא שומר עלי, ואם נמות, נמות ביחד. לא שזאת נחמה גדולה. אני את שלי עשיתי - הוא עדיין לא! מצוין, יופי של מחשבות טובות עולות במדיטציה שלי.\nאבל הסיכויים שמשהו רע יקרה הם באמת קלושים. וגם אם יש תקלה, ברוב הפעמים מצליחים להתגבר עליה. ראיתי הרבה פרקים של ״שניות מאסון״ ו״תעופה בחקירה״ (מאוד אחראי מצד אדם עם חרדת טיסה), ובכל פעם שיש תקלה מכנית במטוס היא לא חוזרת כי מתקנים אותה בכל שאר המטוסים. אבל מה עם הגורם האנושי? רק לפני שנה ומשהו טייס של ג’רמן ווינגז התאבד ולקח איתו את כל הנוסעים. מי יודע מי נוהג בדבר הזה? ומה פתאום אני שם את חיי בידיו?!\nהנה אנחנו נכנסים לשכבת העננים - זה השלב הכי קשה ומפחיד בטיסה. המטוס תמיד רועד, ואיתו גם הברכיים שלי.\n״אבא תראה, צמר גפן מתוק״, הילד מביט מהחלון, מתלהב וצוחק. ״למה אתה לא צוחק?״\n״אני מחייך, זה לא מספיק?״, אני חצי מתעצבן אבל מכריח את עצמי להביט דרך החלון כדי להמשיך ולהוכיח לו שאבא שלו לא דפוק לגמרי. שעת שקיעה, העננים קסומים בצבע ורוד עד סגול. ״אנחנו בגן עדן״, אני שוב מחייך, הפעם חיוך אמיתי.\n״ככה נראה גן עדן?״, הוא שואל ברצינות.\n״אין לי מושג. ככה הוא בסרטים מצוירים, אולי הם יודעים שם משהו שאנחנו לא״.\nאנחנו כבר ממש מעל העננים. הרעידות הפסיקו. והנה הנורה שמסמנת שאני עדיין בסכנה נכבית, והלב נרגע לאט לאט.\nאני עדיין חי. אבל מוקדם לחגוג. בכל זאת, יש לנו נחיתה עוד כמה שעות.\nהדיילת עוברת עם עיתונים בעברית, ואני חוטף את ההזדמנות לאסקפיזם-יחסי ומעלעל בחדשות ביבי-בנט-ליברמן. נראה שלא רק אני הולך ומסיים את חיי לאט לאט.\n״אבא, תראה, מטאור״, הילד מעביר דף ומראה לי תמונה קטנה של מטאור תחת הכותרת ״מומחים מזהירים מאסטרואיד ענק שנמצא במסלול לעבר כדור הארץ״.\n״מה כתוב? תקריא לי בבקשה… בבקשה!״\ndino\nמגיל שלוש הילד מתלהב מכל מה שקשור בעולם הדינוזאורים, כולל הדרך שבה הם נכחדו. התיאוריה שלי היא שהוא בעצם מפחד מדינוזאורים ולכן, בחוכמתו הנשגבת, הפך את היצורים האלה לחבריו הטובים ביותר וכך גם למגינים שלו.\nאני מסביר לו בעדינות שזאת כתבה שטוענת, שיש סיכוי, אמנם קטן מאוד, שמטאור יפגע בכדור הארץ. ואם זה יקרה, מה שסביר להניח שלא, זה יגרום לאסון גלובלי.\n״באמת? מתי זה יקרה? אנחנו נמות אבא?״, הוא צועק בהתלהבות מהולה בפחד.\n״כתוב שזה רק סיכוי ממש קטן, אז אני לא חושב אהוב שלי. אל תדאג״.\n״אני חייב לבדוק את זה, אולי אפשר לראות אותו״, הוא פותח את החגורה ומנסה לאתר את המטאור דרך החלון.\nמשום מה הכתבה דווקא מרגיעה אותי - אסונות טבע מרגישים לי הרבה יותר טבעיים ונכונים ממוות מזיקנה או מטעויות טיפשיות של בני אדם.\n״אבא, אתה יודע שאם מטאור יפגע בכדור הארץ אז כולנו נמות״, הוא מתחיל להרצות לי כהרגלו, ״ויהיה הרבה אש, והכל יישרף, ולא יהיה מה לאכול״, אולי זאת היתה טעות להקריא לו את הכתבה, ״ואחר כך, אחרי הרבה הרבה שנים, אולי הדינוזאורים שוב יחזרו. זה יהיה ממש נפלא!״\nבאמת, מי אמר שלהיות דינוזאור זה רע? מדמיין את עצמי באיזור שכולו ירוק בקוסטה ריקה, עומד על ארבע, מכופף את צווארי הארוך כדי לשתות מהאגם, שומע את הדינוזאור הקטן והמתוק שלצדי קורא לי: ״אבא, תראה, כוכב בוער בשמיים״.\nואני מביט ומתפעל: ״וואו, כמה יופי! אתה רואה בן, החיים הם…״" }, { "title": "טפו טפו טפו, שלא נדע: האם במקרה אסון המשפחה בישראל תקבל חזקה על הילדים?", "date_published": "2026-10-08T17:54:07.680Z", "id": "https://www.spitzmag.de//magazine/legal-guardians/", "url": "https://www.spitzmag.de//magazine/legal-guardians/", "content_html": "אנחנו הכי בעד לחשוב חיובי ולנסות להדחיק כמה שיותר מחשבות מטרידות על אסונות נדירים, אבל בעקבות דיון שהתפתח באחת מקבוצות הישראלים בפייסבוק הבנו שלצד האופטימיים הנצחיים יש גם הורים שמוטרדים לעתים בסתר מהשאלה מה יקרה אם חס וחלילה ילדיהם יתייתמו במהלך המגורים בגרמניה: האם הבירוקרטיה הגרמנית תשחרר את הילדים (הקטינים, כמובן) למשפחה בישראל? או ששני הצדדים יעברו שבעת מדורי גיהנום עד שהדברים יתבררו?\nבמקביל לאיחולי בריאות ואריכות ימים לכו-לם, החלטנו בכל זאת לא לטמון את הראש בחול, וביקשנו הבהרות בנושא מעורכי הדין והמגשרים אלכסנדרה הורנונג ושי אורדן, המתמחים בסכסוכי משפחה בינלאומיים.\nמבחינה משפטית, מה קורה לילד כאשר ההורים אינם עוד בחיים?\nאנחנו משתמשים במילה ״ילד״, אבל הכוונה לכל קטין וקטינה (בהבדלים שקשורים ליכולת שלו/ה להשתתף בקבלת ההחלטות). מטרת הרשויות היא להבין את הסיטואציה לעומקה, ועיקר הטיפול נמצא באחריות רשות הנוער (Jugendamt), אשר ביכולתה להפעיל את מערכת הרווחה ואת המערכת המשפטית.\nכאשר לא נותרו לילד/ים אפוטרופוסים טבעיים, בית המשפט המוסמך לטפל בעניינם הוא בית המשפט למשפחה במקום מגוריהם הרגיל, כלומר במקרה ההיפותטי שלנו - בברלין או בעיר אחרת בגרמניה.\nלאחר שמיעת רשות הנוער, בית המשפט ימנה לילד אפוטרופוס (Vormund), אחד או יותר. אם מוּנה אפוטרופוס, הוא יקבל אחריות על הטיפול בילד וברכושו ויפעיל כלפי הילד את האחריות ההורית (שהיא אוסף החובות המשפטיות שחלות על הורים כלפי ילדיהם). בית המשפט ימנה את מי שמצבו האישי והכלכלי מתאים לשמש בתפקיד הזה, ואשר יוכל להפעיל את האחריות ההורית בצורה ההולמת את טובת הילד. על בית המשפט לשקול בעת המינוי את רצונם המשוער של ההורים, יחסים אישיים וכן את דתו של הילד. בהליך כזה בית המשפט ישמע גם את קרוביו של הילד אם אין בכך כדי ליצור עיכוב ובמידה שהעלות של שמיעת הקרובים אינה חורגת מגבול הסביר.\nהאם ההורים יכולים להשפיע מראש על מינוי אפוטרופוס?\nהדין הגרמני מאפשר להורים להכין מסמך הוראות לגבי מינוי האפוטרופוס (letztwillige Verfügung). מסמך כזה, אם הוכן לפי הוראות החוק, מחייב את בית המשפט. כלומר רצון ההורים זכאי לעדיפות על פני גורמי הרווחה ובית המשפט.\nעם זאת, בית המשפט הבוחן את הסיטואציה יכול במקרים חריגים המוזכרים בחוק לדחות את רצון ההורים: כאשר ההורים מינו אדם שאינו מתאים להיות אפוטרופוס (למשל - אם הוא עצמו נזקק לאפוטרופוס); כשיש מניעה לקבל את המינוי (למשל - מדובר באדם חולה מאוד או שאינו נמצא בגרמניה); כשיש עיכובים במימוש המינוי; אם בית המשפט מזהה סיכון לטובת הילד; ואם הילד/ה, שמלאו לו/לה 14, מתנגד/ת. כלומר גם במקרה שההורים מינו את האדם המושלם, כדאי להם לנקוב במינוי חלופי למקרה שהאפשרות הראשונה תידחה על ידי בית המשפט מאותם נימוקים שהחוק מתייחס אליהם.\nנקודת קושי עיקרית עבור ישראלים בגרמניה עלולה להופיע כאשר ההורים בוחרים אפוטרופוס בישראל, כלומר מחוץ לסביבת הילד, אשר לא יכול או לא רוצה לטפל בילדים בגרמניה - דבר אשר לפי החוק מאפשר לבית המשפט להתערב במינוי. מצב כזה עשוי להעלות בבית המשפט גם את השאלה האם נכון עבור הילד להגר. החשש הוא שבית המשפט יראה את המינוי כלא מתאים, בפרט כאשר יש אפוטרופוס מתאים אחר בסביבת הילד בגרמניה, והוא יבחר במועמד המתאים הנמצא בגרמניה ולא במינוי של ההורים שנמצא מחוץ לגרמניה.\nקיימות מספר דרכים להתמודד עם החשש. בראש ובראשונה חשוב שהבחירה של ההורים תהיה מנומקת ותסביר לא רק את המינוי, אלא גם את מכלול התפישה של ההורים לגבי הטיפול בילד. כך, למשל, ההורים יכולים לציין שברצונם שהילד יעבור לישראל ויגדל אצל דודיו, ולנמק זאת בכך שהילדים נטועים בתרבות הישראלית, שהקשרים החברתיים והמשפחתיים הם בישראל, ושלמשפחה בישראל יש יכולת תמיכה טובה יותר, משפחתית וחומרית.\nככלל, העדיפות הראשונה לילד היא קשר עם משפחה ביולוגית המסוגלת לטפל בו ברמה נאותה, ומניעת הפרדה בין אחים/אחיות. אנו מאמינים שהעקרונות הטיפוליים בילדים, ודאי בפעוטות, יאפשרו להם ככלל להגר מגרמניה למשפחה ביולוגית נאותה בישראל.\nמהן הסיבות להכין מסמך הוראות?\nמסמך הוראות יקטין משמעותית את התערבות הרשויות. הוא יספק לרשויות את המידע (מי האנשים הרלוונטיים, איך ליצור קשר איתם וכו’) וינחה את פעולתם. כך שעריכת המסמך יכולה לחסוך זמן ובירוקרטיה מורכבת במקרה אסון.\nכאשר יש יותר ממועמד אחד להיות אפוטרופוס, המסמך יכול למנוע מצב שבו בית המשפט נדרש להכריע בין שתי משפחות, בפרט כאשר המשפחה המועדפת על ההורים גרה בישראל והמשפחה האחרת גרה בגרמניה.\nאפשרות נוספת שאפשר לחשוב עליה נוגעת למתבגרים, למשל כאשר הילדים נטועים גם בסביבה הגרמנית ועלול להתעורר ספק אם עליהם להגר או לא. מסמך ההוראות מאפשר להורים להבהיר את רצונם.\nאיך מנסחים את המסמך?\nראשית, על ההורים לגבש את בחירתם. אנו ממליצים להורים לשוות לנגד עיניהם את מכלול הטיפול בילדים. אם ישנה מחלוקת בין ההורים, חשוב ללבן אותה בצורה מכבדת. דיון כזה אפשר לקיים גם באמצעות איש מקצוע מתאים, כגון מטפל/ת משפחתי/ת, מגשר/ת, עורכ/ת דין.\nלגבי המסמך עצמו, הכנו עבורכם טופס ראשוני באנגלית (קובץ וורד להורדה), שבו אפשר לראות את מבנה המסמך ואפשרויות שונות.\nהמסמך יכול להיות מנוסח באופן עצמאי או בידי עורכ/ת דין או נוטריונ/ית. רצוי כמובן להשתמש בייעוץ מקצועי כיצד לבצע את המינוי בצורה המיטבית.\nאת המסמך אפשר לכתוב כולו בכתב יד בעט, ועם ציון תאריך ומקום החתימה. לחלופין, אפשר לאשר את המסמך בפני נוטריון ואז אין דרישה לכתב יד. יש לשמור את המקור (או להפקידו אצל נוטריון), וליידע את המקורבים או אף לתת להם עותק. במקרה של הורים נשואים ניתן לערוך מסמך אחד עבור שני ההורים.\nהבהרה: הכתבה עוסקת בנושא באופן כללי ואינה מהווה ייעוץ משפטי.\nליצירת קשר:\nשי אורדן\nאלכסנדרה הורנונג" }, { "title": "זהירות: נהיגה תחת השפעה (גם אם אתם כבר סחים) עלולה להכניס אתכם לסרטים", "date_published": "2026-10-08T17:54:07.680Z", "id": "https://www.spitzmag.de//magazine/dui-law/", "url": "https://www.spitzmag.de//magazine/dui-law/", "content_html": "אל תתנו למתירנות היחסית הנהוגה בגרמניה לגבי שימוש עצמי במריחואנה לבלבל אתכם: נהיגה תחת השפעה עלולה לגרור אתכם לתסבוכת רצינית, כפי שלמד על בשרו לאחרונה בחור ישראלי שבסך הכל חצה את הגבול מהולנד לגרמניה עם רכב שכור, 24 שעות לאחר שצרך מריחואנה כחוק בשטח הולנד.\nהבחור נעצר לבדיקות, שמטרתן לאתר נהגים הנוהגים תחת השפעת סמים. בדיקות מעין אלה אמנם שכיחות בעיקר בגבולות גרמניה עם הולנד וצ’כיה, אך יכולות להיערך בכל מקום. כאמור, הנהג אמנם הפסיק לעשן יממה לפני הנסיעה כדי לנהוג באחריות, אבל לפי הגדרות החוק מסתבר שאתם יכולים להיות צלולים לגמרי בתודעה ולנהוג מעולה, ועדיין להיחשב חוקית כנוהגים תחת השפעה.\nאיך זה יכול לקרות? כדי להבין זאת צריך לדעת שהבדיקות (שתן, דם ורוק) מתייחסות לשני ערכים מרכזיים:\nכמות ה-THC (החומר הפעיל בקנביס) בכל מ״ל דם:\nערך זה מהווה אינדיקציה לשאריות הסם בגופכם. הכמות המותרת בחוק היא עד 1.0 ננוגרם THC למ״ל דם. העניין הוא, ש-THC מתנקה מכל אדם בקצב שונה, כך שאין נוסחה מדויקת שניתן לקבוע על פיה מתי חלפה השפעת הסם על פי החוק. מהשתן מתפוגגים עקבות החומר בין יומיים ל-12 (!) שבועות לאחר השימוש, מהרוק בין שעה ל-14 שעות, ומהדם בין 12 שעות לארבעה שבועות.\nכמות חומצת ה-THC בדם:\nהערך השני שנבדק מהווה אינדיקציה לתדירות הצריכה שלכם באופן כללי. אם צרכתם קנביס פעם אחת בלבד בחייכם, בדיוק לפני שנתפסתם, הערך הזה לא יהיה רלבנטי עבורכם. אולם ממצא של עד 75 ננוגרם חומצת THC במ״ל דם יגדיר אתכם כ״משתמשים מזדמנים״, וערך של מעל 75 ננוגרם במ״ל דם כבר יסווג אתכם כ״משתמשים קבועים״.\nחריגה בכמות החומר האסור בערך הראשון תגרור עימה קנס ושלילה. גובה הקנס ואורך השלילה תלויים בכמות ה-THC שנמצאה בגופכם.\nמעבר לכך, אם הערך של חומצת ה-THC יהיה גם הוא גבוה מהמותר, תישלל מכם הזכות לנהוג בגרמניה. אם תוגדרו כמשתמשים קבועים, השלילה תתבצע באופן אוטומטי (משום שלמשתמשים קבועים אסור לנהוג בגרמניה על פי חוק), ותידרשו לשלם יותר מ-200 אירו עבור הטיפול בהחלטה ושליחתה אליכם. שלילה אוטומטית תתבצע גם במקרה של שרידי סמים קשים יותר.\nאילוסטרציה\nאם בעקבות הממצאים תוגדרו כמשתמשים מזדמנים, תעמוד לרשותכם האפשרות לקבל חוות דעת רפואית הכוללת שלוש בדיקות שתן. מחירה הממוצע של חוות דעת כזו עומד על 450 אירו. אם אתם לא מדברים גרמנית, תצטרכו ליווי של מתרגם, שיעלה עוד כ-100 אירו בממוצע. שימו לב: אתם לא יכולים להביא מתרגם מטעמכם - המכונים העורכים את חוות הדעת צריכים להזמין מתרגם מוסמך מטעמם. לפני שאתם מוציאים את הסכומים האלה חשוב לדעת, שאם אתם מוגדרים כמשתמשים מזדמנים, בין כה וכה גבוהים הסיכויים שחוות הדעת תהיה שלילית ומשרד הרישוי ישלול מכם בכל זאת את הזכות לנהוג בגרמניה.\nכמו כן, בתהליך זה סביר להניח שתצטרכו לעבור מבחן MPU, שהוא חוות דעת רפואית ופסיכולוגית, הקרויה בפי העם ובפי עורכי הדין המתמחים בחוקי תעבורה ״מבחן דפר״. העלות הממוצעת לבחינה זו עומדת על 600 אירו, לא כולל עלויות תרגום. לאחר שעברתם את כל המסלול, משרד הרישוי יקבל החלטה אם לשלול מכם או לא את הזכות לנהוג בגרמניה.\nתוכלו להימנע מהתהליך הזה, אם תוותרו ביוזמתכם על הזכות לנהוג בגרמניה. במקרה כזה תוכלו גם לחסוך את עלויות ההחלטה לקחת מכם את הרישיון (כ-200 אירו כאמור). על מנת לעשות זאת יהיה עליכם להגיע למשרד הרישוי עד לתאריך המצוין במכתב ולהגיש הצהרת ויתור על הזכות לנהוג בגרמניה. אם אתם נוהגים בגרמניה עם רישיון שאינו גרמני (למשל רישיון ישראלי), תודבק על עליו מדבקה עם האות D ועליה קו נטוי. ייאסר עליכם להסיר אותה מהרישיון, אך תוכלו להמשיך לנהוג במדינות אחרות. אם אתם נוהגים עם רישיון גרמני, יישלל מכם הרישיון הגרמני.\nעל מנת לחזור ולנהוג בגרמניה תצטרכו להוכיח שאתם נקיים מסמים במשך תקופה של שישה חודשים או שנה, תלוי בכמויות הסם שנמצאו בגופכם. ״איסוף הראיות״ מתרחש גם הוא באותם מכונים העורכים את חוות הדעת הרפואיות ואת מבחני ה-MPU. אלה יזמנו אתכם לבדיקות פתע, שיחות ועוד. לאחר כמה חודשים, אם הבדיקות יוכיחו שאתם נקיים מסמים, תוכלו לעשות את מבחן ה-MPU, שלאחריו יוחלט אם תוכלו לקבל בחזרה את הזכות לנהוג בגרמניה.\nאז מה עושים כדי להימנע ממצבים כאלה?\nהפתרון הטוב ביותר הוא לא לנהוג לאחר צריכת קנביס. עדיף לקחת טווח ביטחון ולהגדיר מספר ימים עד שבועיים בהם לא נוהגים.\nחשוב לדעת שאם נעצרתם לביקורת סמים בלבד, ולא ביצעתם עבירת תנועה, יש לכם זכות לסרב לעבור את הבדיקות במקום. במקרה כזה סביר שתקבלו זימון בדואר, ותצטרכו לבצע את הבדיקות במועד אחר.\nמה לגבי אלכוהול?\nבשונה מקנביס, במקרה של צריכת אלכוהול ההפרדה בין נהיגה תחת השפעה לבין נהיגה שאינה תחת השפעה ברורה יותר, שכן ספיגת האלכוהול בדם תלויה בעיקר בכמות המשקאות שנצרכו ועומדת בממוצע על כמה שעות.\nכמות האלכוהול המרבית המותרת לצורך נהיגה משתנה לפי חומרת העבירה שבוצעה תחת השפעת אלכוהול, ולפי ותק הנהיגה שלכם. החוק קובע שכמות האלכוהול המרבית בדם עבור נהגים חדשים צריכה להיות מתחת ל-0% פרומיל (פרומיל=עשירית האחוז); כמות האלכוהול המרבית בדם במידה שבוצעה תאונה לא תעלה על 0.3% פרומיל; ובאופן כללי אסור לאף אחד לנהוג כאשר כמות האלכוהול בדם היא 0.5% פרומיל ומעלה. גם כאן, מעבר לעניינים מול משרד הרישוי, אתם צפויים לקבל קנס ושלילת רישיון שגובהם ואורכם תלויים בחומרת העבירה (אם בוצעה) ובכמות האלכוהול בדם. במקרה של 1.6% פרומיל ומעלה, לא תוכלו לנהוג יותר בגרמניה, אלא לאחר שנה של איסוף ראיות לניקיון מאלכוהול ולאחר מבחן MPU.\nלצורך קבלת מושג על המשמעות הפרקטית של הערכים הללו באפשרותכם להשתמש במחשבון המעריך את כמות האלכוהול בדמכם בשקלול כמות המשקאות שצרכתם, גובה, משקל, גיל מגדר, שעת השתייה וכו׳. כמובן שהשימוש במחשבון הוא על אחריותכם בלבד ואינו מהווה תחליף להפעלת שיקול דעת.\nולקינוח, פיסת קאלט גרמני בנושא:\nhttps://www.youtube.com/watch?v=jG7IGiBJU4c" }, { "title": "מה הקשר בין אוזניים זקורות להתמהמהות האביב?", "date_published": "2026-10-08T17:54:07.680Z", "id": "https://www.spitzmag.de//magazine/ohren-steif/", "url": "https://www.spitzmag.de//magazine/ohren-steif/", "content_html": "בחול המועד פסח נסעתי לטיול של כמה ימים ברכס הרי ההארץ (Harz). טיילתי עם משפחתי בנוף היערות הנהדר ובעיירות ימי-הביניים הקסומות ורניגרודה (Wernigerode), קוודלינבורג (Quedlinburg) וגוסלר (Goslar). אכלנו כדבעי מאכלים מקומיים וטיפסנו וביקרנו בכל טירה וארמון.\nרק מה? היה קר. קר מאוד. בסוף השבוע אפילו ירד שלג, שלג אמיתי שנשאר לנוח בשולי הדרכים. בסוף אפריל! כשהתלוננתי בפני החותנת שלי על מזג האוויר המזוויע, ועל כך שהאביב פשוט מסרב לבוא השנה, היא השיבה: Halt die Ohren steif!\nמילולית היא אמרה לי: שמור על אוזניים קשיחות (או זקורות). חשבתי לעצמי: בקור הזה ברור שהאוזניים יהיו קשיחות, אני רק מקווה שלא ייפלו. אבל בעצם היא רצתה לומר: תחזיק מעמד.\nמתי יתחמם??? צילום: https://www.pexels.com\nHalt die Ohren steif! הוא ביטוי שמשתמשים בו כשרוצים לנסוך במישהו או במישהי אומץ ולעודד אותם לעמוד במצב או בקשיים שהם נתונים בהם, או פשוט לאחל להם שיחזיקו מעמד ושיעברו את המשוכות הקרובות בהצלחה. אם שני הדוברים מצויים ביחד בקשיים וצריכים לעודד זה את זו, התשובה הטבעית תהיה: Du auch!\nמקור הביטוי כנראה מהתבוננות בעולם החי שמסביבנו, ומההבחנה בכך שבעלי חיים, במיוחד כלבים וסוסים, שומטים את אוזניהם כשהם במצב רוח ירוד.\nשימו לב לא לבלבל את הביטוי הזה עם הביטוי Die Ohren spitzen, שפירושו לזקוף אוזניים, כלומר להטות אוזן ולהיעשות קשוב.\nאז Haltet die Ohren steif! - האביב ממש בפתח.\nצילום: https://upload.wikimedia.org/wikipedia/commons/4/4b/Cattledog_Little_Joe.JPG\nשמרו על אוזניים זקורות - תיכף זה מגיע!\nהעולם כמקור וכתרגום - הבלוג של גדי גולדברג" }, { "title": "כל מה שילד גרמני יכול, גם ילד ערבי-יהודי-פלסטיני-ישראלי-נוצרי עם דרכון אוסטרי יכול", "date_published": "2026-10-08T17:54:07.680Z", "id": "https://www.spitzmag.de//magazine/yousef-sweid-2/", "url": "https://www.spitzmag.de//magazine/yousef-sweid-2/", "content_html": "כבר שנתיים שאני מסתובב עם התחושה הזאת, ונראה לי שהגיע הזמן והמקום לפתוח את זה: אני מקנא בילדים גרמנים.\nלא בגלל העיניים הבהירות, זה גם לא הבלונד, ובטח שלא בגלל בגדי ההיפסטרים שמלבישים אותם (טוב נו, בבגדים אולי קצת). הקנאה הגדולה באמת היא בעובדה שהזאטוטים ברוכי הגנים האלה יודעים כבר בגיל שלוש לרכוב על אופניים, להחליק על הקרח, לשחות, לדקלם שירה…\nכדי להתגבר על הקנאה, הכרחתי את עצמי לעמוד בקצב ולהוכיח שכל מה שילד גרמני יכול, גם ילד ערבי-יהודי-פלסטיני-ישראלי-נוצרי עם דרכון אוסטרי יכול. ולמעלה מכך!\nהמכשול הראשון לא איחר להגיע, כשבני בן השש התנהג כמו… כמו ילד בן שש, ופתח בקריאות כגון ״אבא, אני לא מצליח!״/״אבא, אני נופל!״/״אבא, אבל למה אני חייב?״/״אבא, אני שונא אותך, הלוואי שהיה לי אבא אחר!״\nלא נשברתי. אמא שלו ואני כבר סגרנו את רוב הפינות. בסך הכל מצבו טוב: באופניים הוא שולט, בהחלקה על הקרח יש התקדמות, הוא דובר גרמנית שוטפת - כך שנשארנו בעיקר עם סוגיית השחייה.\n\n״אתם תמיד טובעים, בדוק. וגם, תמיד אתם נכנסים לים עם תחתונים. אתם לא מאמינים בבגדי ים, אה?״ ״שטויות״, אמרתי בביטחון, למרות שלנגד עיניי חלפו מספר תמונות מעברי שבהן אני בים, עם תחתונים\n\n“אני לוקח אותו בשבוע הבא לחוג שחייה״, השווצתי לחבר ישראלי.\n״זה לא יעזור לך, ערבים לא יודעים לשחות״, הוא ענה.\nשתקתי.\n״נו, אתה לא מכיר את זה?״, הוא היה מופתע.\n״מה זה? בדיחה חדשה שפספסתי?״\n״להיפך, זה ממש ישן, איך אף פעם לא שמעת את זה? תמיד כשמישהו טובע בים שואלים: ׳ערבי?׳״\n״למה?״\n״מה למה? ככה. אתם תמיד טובעים, בדוק. וגם, תמיד אתם נכנסים לים עם תחתונים. אתם לא מאמינים בבגדי ים, אה?״\n״שטויות״, אמרתי בביטחון, למרות שלנגד עיניי חלפו מספר תמונות מעברי שבהן אני בים, עם תחתונים. ״מה עם הרוסים?״, שאלתי בתקווה שאצליח להפיל עוד מישהו איתי, ״גם הם טובעים הרבה ואף פעם לא שמעתי שהם זכו בבדיחה על זה״.\n״זה כי הם גם שותים וודקה וגם שוחים עמוק, סיפור אחר לגמרי. יאללה כולה בדיחה, מה לקחת את זה קשה?״\nבאמת לקחתי את זה קשה. ולא בגלל הגזענות, להיפך - אני מת על בדיחות-ערבים. פשוט, לא רק שזה לא הצחיק אותי, זה הפחיד אותי. מה יהיה על הילד שלי?\n“רשמתי אותך לקורס שחייה ואתה הולך, אתה שומע?״, נזפתי בילד.\n“אבל אני לא רוצה, למה אני חייב?״\n“כי כולם בגרמניה יודעים לשחות, כי… כי בבית הספר אמרו שחייבים״, שיקרתי.\n״אבל אני יודע לשחות! יש לי מצופים!״, אמר בגאווה.\n״מצופים זה לתינוקות, אתה כבר ילד גדול. מה יקרה אם תהיה בים ויבוא גל גדול?״\n״אבא, אין ים בברלין״.\n״אל תתחכם איתי. בבית הספר אמרו שחייבים אז חייבים!״, שיקרתי שוב, אבל עם יותר ביטחון.\nswimming\nבשלב הבא מצאתי את עצמי במלתחות של הבריכה, מנסה לשמוע את המחשבות שלי בתוך קקופוניית השפות מסביב (גרמנית, רוסית, ערבית, איטלקית, טורקית - וזה רק מה שהצלחתי לזהות). הכנסתי את עצמי למוד חגיגי, הלבשתי את השחיין בבגד ים חדש וצבעוני ועליו חלוק יוקרתי כיאה למעמד.\n״אבל אבא תבוא איתי, טוב? אני קצת מפחד״, הוא ביקש.\nכל הילדים הלכו בטור מסודר כמו חיילים בחלוקים, עלו במדרגות, עברו בצעדה ליד בריכת הגדולים, ואז הגיעו לבריכת הילדים המחוממת.\nכל הדרך הוא בכה.\n“אבא, אני לא רוצה״.\n“יהיה לך כיף, אתה תראה״.\nהתיישבתי על ספסל ליד הבריכה, ההורה היחיד בסביבה, והוא בא והתיישב לצידי.\n“תקשיב, אסור לי להיות כאן. אם לא תצטרף לכולם יגרשו אותי״, איימתי עליו, ״אתה חייב לעשות את זה. אני כאן, שומר עליך. נו, לך כבר, הם מתחילים״.\n\nתורו הגיע, ועכשיו הוא כבר מתייפח. אני מתלבט אם לקום ולצעוק עליו שיקפוץ כבר הצוציק הפחדן הזה, או לרוץ להציל אותו ולברוח איתו הביתה. הוא לא חייב ללמוד שחייה עכשיו. מצופים זה סבבה. הוא צודק, באמת אין ים בברלין!\n\nלכולם היה כל כך כיף. רק הילד שלי לא הפסיק לבכות. לאורך כל השיעור הוא הביט בי בעיניים שאומרות ״יום יבוא ואתה תשלם על זה. 400 שקל או מאה אירו לשעה, לבחירתך״. בכל פעם שנכנסו ויצאו מהבריכה הוא עשה צעד לקראתי עם דמעות בעיניים, אבל סימנתי לו שאני הולך אם הוא מתקרב אלי. המורה ניסה לעודד אותו וסימן לי לא לדאוג, שהוא רגיל לזה ושלא אוותר. ובאמת לא ויתרתי. גבר גבר אני.\nבשלב הבא המורה העמיד את הילדים בטור והורה להם לקפוץ לבריכה אחד אחד. כולם קפצו בהתלהבות. ראיתי שהמורה תופס אותם בדיוק ברגע שהראש כמעט נכנס למים, נותן למים לכסות להם את הראש לרגע, מיד מוציא אותם ומוביל אותם בחיוכים לצד השני, ומשם הם חוזרים לסוף הטור לסיבוב נוסף. אני מכיר את הבן שלי ויודע שהוא באמת חושש להכניס ראש למים. אפילו לרגע. אבל אנחנו בגרמניה והוא צריך ללמוד להתגבר על הפחדים. זה הזמן.\nכל הילדים נלהבים, גם אלה שקצת חוששים לקפוץ בסוף קופצים ויוצאים בסיפוק מהאומץ שהיה להם. בריכה, מים, ילדים - כיף! אז למה לעזאזל הוא בוכה? אני צופה בו ממתין לתורו בחשש, שולח אלי מבטים קורעי לב, שהטקסט שלהם מבחינתי הוא ״אבא, אני הולך לקפוץ אל מותי ואתה יושב שם ומחייך? אתה הולך לתת להם להרוג אותי אבא?״\nאבל אני לא נשבר, אני רק יושב ומחייך, בתקווה שזה ירגיע אותו. או אותי. הוא מתחיל לתת לאלה שכבר עשו סיבוב אחד לעקוף אותו. וגם אם זה מראה על איזושהי חכמת רחוב, אסטרטגיית הישרדות, כל מה שאני רוצה זה שהוא יפסיק לפחד. אולי גוננתי עליו יותר מדי עד עכשיו? אולי הוא צריך גם חוג ג’ודו?\nתורו הגיע, ועכשיו הוא כבר מתייפח. אני מתלבט אם לקום ולצעוק עליו שיקפוץ כבר הצוציק הפחדן הזה, או לרוץ להציל אותו ולברוח איתו הביתה. הוא לא חייב ללמוד שחייה עכשיו. מצופים זה סבבה. הוא צודק, באמת אין ים בברלין! אבל לא, אבא טוב זה אבא שמאתגר את הילד שלו. אמא זה לחיבוקים ואבא מכין אותך לחיים האמיתיים, הקשוחים. הרי פעם, בשבטים קדומים, ההורים היו שולחים את הילדים שלהם לבד ליערות ונותנים להם למצוא את הדרך חזרה לבד בלילה. בחשכה. זה קצת אכזרי אבל נחוץ. או שאולי זאת סתם סצנה שראיתי בסרט ״300״?\nבכל אופן, זאת רק קפיצה אחת למים. מישהו מבוגר שומר עליו. מה הביג דיל? שפעם אחת יהיה מתחת למים. שיפחד. זה לא נורא לפחד. אני מפחד כל הזמן. בעיקר עליו. מהרגע שנולד ויצא מבטן אימו נולד הפחד המתמיד שחס וחלילה משהו לא טוב יקרה לו. שלא אהיה שם לעזור לו. ונורא מכך, שאהיה שם אבל לא אוכל לעזור לו. אינספור פעמים, כשהיה תינוק, ניגשתי לבדוק אם הוא עוד נושם, בוהה בחזה שלו כדי לוודא שהלב פועם. כשהיינו נרדמים זה לצד זה הייתי מתעורר בבהלה שאולי בטעות התהפכתי עליו וחנקתי אותו. אני זוכר את הימים מלאי התסכול כשהיה בוכה בלי סוף מבלי שאדע מדוע ואוכל לעזור לו. כל כלב שהיה מתקרב. כל ירידה במדרגות. להשאיר אותו לבד עם ילדים אחרים בגן. ילדים הם הכי אכזריים. והגננת, מי יודע מי היא בכלל. פתאום הוא עולה על עצים, רוכב על אופניים בלי פחד. עכשיו גם יצלול? מי צריך את זה?!\n״חכה רגע!״, אני קם וצועק באנגלית למורה, ״הוא לא חייב לקפוץ״.\nאבל הילד כבר קפץ. והנה המים מכסים לו את הראש ואני מחסיר פעימה. אני מסתכל על המורה בחרדה קלה, אבל הוא מוציא אותו מיד מהמים. לילד קשה לנשום, אבל רק לרגע, רגע מחורבן וארוך מדי, אבל הנשימה חוזרת. המורה מרים אותו ומשתולל איתו מעט במים, אבל זה לא יעבוד. אני בטוח שהוא שוב בוכה. אני אקח אותו הביתה. די עם העינוי הזה.\nאבל רגע, אני רואה פתאום חיוך מבצבץ. קטן. אולי זה אפילו צחוק? פושע קטן, אתה צוחק? המורה עושה איתו עוד סיבוב באוויר והפעם זה כבר ברור, החיוך ממלא לו את הפנים.\nעכשיו אני זה שבוכה. ״ילען אבוק״, אני מקלל אותו בשקט, וחוזר לשבת כדי שלא יעלה בדעתו שחשבתי לוותר. הוא יוצא מהבריכה ואני מוחא לו כפיים. פותח זרועות כדי שיבוא לחבק אותי, הגיבור, אבל הוא מביט בי, מסיר את החיוך וחוזר לטור. עכשיו הוא ברוגז. אכזבתי אותו. הוא קרא לי לעזרה ואני התעלמתי. את הניצחון על הפחד הוא יזקוף לזכותו. בצדק. אני עכשיו הבוגד.\nבדרך הביתה אני מחמיא לו כמה הוא היה אמיץ ואיזה יופי שהוא התגבר על הפחד.\n״לא התגברתי אבא, אני כל הזמן פחדתי״.\n״פחדת, אבל לא ויתרת. זה מה שחשוב. אתה ממש צללת. וואוו״.\nהוויכוח נמשך עד שקיבל גלידה וצעצוע כפרס. זה תמיד משכנע אותו.\nבשבוע הבא כבר לא נדרש מסע שכנועים, הוא הגיע עם הביטחון מהבית. ״הילד שלי כזה גבר״, אמרתי בלבי.\nכשהחלפתי לו בגדים שמתי לב ששכחתי את בגד הים שלו בבית.\n“לא נורא, תיכנס עם תחתונים״.\n“אבל אבא, לכולם יש בגדי ים, אולי פשוט לא אלך היום?״, שאל עם תקווה קטנה בלב.\n“לא חייבים להיות כמו כולם אהוב שלי״, נחנקתי. ״קדימה, לך תראה להם שגם לשחות אתה יודע״." }, { "title": "הסיפור מאחורי מרכז הקבלה החדש בברלין (ולמה בכניסה יושב ניאו-נאצי לשעבר)", "date_published": "2026-10-08T17:54:07.680Z", "id": "https://www.spitzmag.de//magazine/kabbalah-centre-berlin/", "url": "https://www.spitzmag.de//magazine/kabbalah-centre-berlin/", "content_html": "1. לוץ-יונתן\nבכניסה למרכז הקבלה החדש בברלין יושב בחור תכול עיניים, שיקבל את פניכם באדיבות. אם תשאלו לשמו הוא יציג עצמו כיונתן, אבל למעשה הוריו נתנו לו שם אחר לגמרי, והעובדה שחייו מתנהלים כיום סביב מרכז תורת הסוד היהודית היא תפנית חדה מאוד בעלילה.\nהוא נולד במזרח-גרמניה של לפני נפילת החומה, ליתר דיוק בסקסוניה, בשנת 1983, בשם לוץ לאנגר. כשהיה בן שנתיים עברו הוריו למזרח-ברלין, שם נשארו גם אחרי האיחוד. בגיל 12 הצטרף למועדון קראטה, בחירה שבדיעבד השפעה על חייו הרבה מעבר למה שאפשר לצפות מחוג ספורט לילדים. הסתבר שמועדון הקארטה מנחיל לתלמידיו גם קירבה לימין הקיצוני בגרמניה, ובגיל 14 הספורט עצמו כבר היה רק חלק קטן מההוויה של לוץ וחבריו: ״הסתובבנו עם בגדי עור, היינו יוצאים ומנסים להיות קשוחים, להכות, להשפיל אנשים. היינו מעולים בקראטה, ולמרות שזה ספורט שמיועד להגנה, היינו משתמשים בו לתקיפה. האמנו שרק לגרמנים יש זכות להיות בגרמניה, שמענו מוזיקה לא חוקית, ראינו סרטים נאציים משנות השלושים״.\nלוץ-יונתן\nההורים שלך ידעו מה אתה עושה בשעות הפנאי?\n״הם ידעו פחות או יותר, אבל אמרו לי שאני צריך למצוא בעצמי מה נכון בשבילי. זה הרגיש לי ממש טוב כי הייתי שייך לקבוצה, היה לי במה להאמין״.\nבמשך כמעט עשור היה לוץ מעורב בחיים הנאו-נאציים, אבל בדיוק כשעמד להצטרף למועדון אופנוענים-ימניים ולהתקדם עוד שלב במעורבות שלו בפעילות לא חוקית, הגיעה פציעה בכתף שמנעה ממנו להמשיך להתאמן בקארטה. ״הייתי מוּשבת והתחלתי פתאום לשאול שאלות ולחפש תשובות. ההרגשה שמשהו צריך להשתנות הלכה וגדלה בתוכי, ואז לילה אחד היה לי חלום שהמילה ׳קבלה׳ הופיעה בו. כשהתעוררתי זכרתי את המילה ולא ידעתי מה המשמעות שלה או באיזו שפה היא. חיפשתי באינטרנט והתחלתי ממש להתרגש, כי היתה לי תחושה שאולי זה מה שחיפשתי. מצאתי קבוצת למידה, והתקשרתי להורים שלי בהתרגשות להגיד להם שאני הולך לקורס מבוא בקבלה, אבל הם לא הבינו ממה אני מתרגש… כל החברים שלי היו נאצים באותו שלב, וכל החיים שלי היו בתוך הנאציזם. הייתי צריך להתנתק ולמצוא משהו חדש״.\nבשנים שחלפו מאז המיפנה, לוץ, שבינתיים הוסיף לשמו הרשמי את השם יונתן, הספיק לחיות במרכז הקבלה בלונדון. הוא שב לברלין רק כדי לסייע בפתיחת המרכז החדש, וזו לא חוויה קלה עבורו: ״גרמניה בשבילי היא מקום קשה. הכל מוטח לי בפנים עכשיו ואני צריך להתמודד עם העבר שלי הרבה יותר, כי זה בסביבה שלי״.\nיונתן (״השם הישן לא התאים לי יותר״) מאמין שהקבלה רלבנטית כאן במיוחד: ״להרבה גרמנים חסר משהו, אבל הם לא יודעים מה. זה המקום שממנו אני באתי. הם אולי לא מחפשים את זה בצורה אקטיבית אבל הם מרגישים אינטואיטיבית שיש כאן משהו נכון. זאת הסיבה שכבר בקורס הראשון שלנו בגרמנית יש כשבעים משתתפים״.\n2. חזי-״הסקל״\nמרכז הקבלה, שחגג את פתיחתו ב-12.12.15, ממוקם בקומה השלישית של בניין לבנים תעשייתי בחצר הפנימית של רחוב 27 Hauptstraße בשנברג. המיקום לא מקרי: בקומה מתחת יושב האיש שיזם ומימן את פתיחת המרכז, ורצה אותו ממש מעל משרדי החברה שלו. חזי (״הסקל״ כדי להקל על הגרמנים) נתנאל, בן 54, נולד בחיפה, דור ראשון להורים מבגדד. ״למדתי בריאלי, שבו רוב הילדים הגיעו מרקע מבוסס, ואני באתי ממשפחה בלי אמצעים. איפשהו מגיל צעיר היתה לי הרגשת נחיתות. כשלכולם היו אופניים לי לא יכלו לקנות, כשקיבלו רשיון נהיגה הייתי צריך לנסוע עם אחרים כי אף פעם לא היה לנו אוטו, חבר׳ה בבית הספר היו נוסעים לחופשות סקי ולצלול בסיני… זה נתן לי דחף מאוד גדול״.\nלגרמניה הגיע מלימודים בלונדון, זמן קצר אחרי נפילת החומה, ובתום כמה גלגולים עסקיים הוא חולש כיום על חברת Trockland, שמפתחת ומבצעת פרויקטים גדולים בתחום הבנייה והנדל״ן. משרדי החברה, כמו מרכז הקבלה שמעליהם, מעוצבים בהקפדה וניכר שלא חסכו כאן בהוצאות.\n״כמעט לא היתה פינה על כדור הארץ שלא ביקרתי בה, אבל מסתבר שכל הסרט הוא בפנים ולא בחוץ״. נתנאל\nלמרכז הקבלה הגיע נתנאל דווקא אחרי שלכאורה כבר היה לו הכל בחיים: ״היתה לי חברה שמאוד אוהבת אותי, שתי בנות יפות, עבודה, פרנסה, נהגתי על אוטו ספורט פתוח, הסתובבתי איפה שרציתי בעולם, טיילתי, מסיבות, חברים, לא הייתי צריך להסתכל בתפריט במסעדה כמה הסטייק עולה… אבל בפנים הרגשתי ריקנות. וכל הזמן שאלתי את עצמי למה, ניסיתי להבין את חוסר הסיפוק וחוסר המנוחה. אמרתי לעצמי שזה לא יכול להיות שזה מה שהחיים נותנים… זהו, הגעתי? זו התחנה הסופית? לא נראה לי. בכל מה שעשיתי לא הייתי מלא. לא ממש אהבתי את העבודה שלי, לא קמתי עם ברק בעיניים ואמרתי לעצמי שגם אם לא ישלמו לי עשרים שנה אגיע לכאן כל בוקר, לא הייתי שלם בזוגיות שהיתה לי, זה היה יותר ׳כי כולם ככה׳, או ׳כי צריך׳, או ׳כי אנחנו כבר רגילים אחד לשני׳… הרבה אנשים חושבים שאם יהיה להם כסף הם השיגו את המטרה שלהם, אבל האמת היא שאני לא מרגיש היום לרגע אחד יותר מאושר או שמח מאשר בתקופות שהייתי הכי עני בחיים שלי. עם יד על הלב, אין קשר בין שני הדברים האלה. כסף פותר דברים מסוימים אבל יוצר הרבה בעיות אחרות. הרגשה אמיתית של מילוי היא אף פעם לא תוצאה של מה שיש בחשבון הבנק.\n״הרבה שנים חיפשתי מוצא מהמצב הזה. הדרך היתה מאוד מעניינת אבל היא אף פעם לא נתנה לי את התשובות האולטימטיביות. הלכתי ללמוד טאואיזם ובודהיזם, נסעתי לכל מיני סמינרים, התבודדתי באיים, באשראמים בהודו, הלכתי לפסיכולוגים ו… לא הבנתי למה. במהלך החיפוש, חבר שלי הוסיף אותי לניוזלטר של פתגם יומי ממורה במרכז הקבלה. מה שנורא הקסים אותי זו היכולת של המורה הזה לשים כל כך הרבה תוכן, כל כך הרבה חוכמה, בתוך כל כך מעט מילים. בשני משפטים, או לפעמים במשפט אחד, הוא העביר מסר שנכנס לי ישר לנשמה. התחלתי לחכות למסרים האלה ואחרי כמה זמן התחלתי להזמין את כל הספרים שמצאתי על קבלה. ובספרים האלה כל הזמן דיברו על ספר הזוהר, אז החלטתי להזמין גם אותו. יום אחד החברה שלי התקשרה אלי ואמרה שהגיע קרטון עם מלא ספרים… כשהגעתי הביתה גיליתי שזה גם בארמית… זה היה לפני שבע שנים, ומאז ככל שאני יותר ויותר לומד אני מבין שזה עולם אינסופי, שאפשר ללמוד את אותו משפט שוב ושוב ובכל פעם להבין אותו בדרך אחרת. זו עבודה תמידית ולא קלה. לשנות דברים בעצמך זו משימה שדורשת התחייבות אמיתית, ואנחנו הרבה פעמים מחפשים את ההנאה הרגעית - אז מה זה משנה, נשקר כאן קצת, נשתמש במישהו לצרכינו, בלי להבין שהכל פועל בתוך איזשהו master plan. העבודה שלי מהבוקר עד הערב היא לפתור בעיות, ואני תמיד מחפש win win, אף פעם לא פתרון שטוב לנו על חשבון מישהו אחר. תמיד היתה לי הבנה בסיסית אינטואיטיבית כזאת, אבל לא כל כך יכולתי ליישם אותה כי הרגשתי דג מוזר בתוך אוקיינוס מלא כרישים, והיה יותר קל להתאים את עצמי לאחרים ולאמץ את ההתנהלות של הכלל מאשר לשחות נגד הזרם. הרבה פעמים אנשים מבלבלים בין רפיסות וחולשה לנדיבות. גדלנו מתוך הבנה שעולם העסקים הוא עולם קשוח, שצריך להיות מניפולטיבי ומי שיותר חזק שורד, אבל מה שראיתי עם הזמן זה שככל שלכאורה פעלתי לפי ההבנות האלה פחות הצלחתי, ואם כבר הצלחתי, זה אף פעם לא הביא אותי לשום הנאה או הרגשת מילוי. לישראלים יש רצון נורא חזק. בחור צעיר שגומר צבא והולך לעבוד במאפייה, אז אחרי שבוע הוא כבר חושב איך הוא יגייס כסף מהדוד ויקנה את המאפייה, אחרי חודשיים הוא יפתח רשת, ישתלט על רשת אחרת וכו׳. יש בזה צדדים מאוד יפים ויכולות אדירות, אבל לפעמים זה נורא דורסני ומגיע על חשבון אנשים אחרים. אנחנו צריכים להיזהר בדברים האלה. אני רואה את עצמנו כאן כשגרירים להתנהגות טובה, ליושר, לכנות. זה לא רק עניין מוסרי אלא מבוסס על הרעיון שמה שאנחנו נותנים חוזר אלינו בחזרה. אצלנו בחברה לא יהיה מצב שנכניס חשבונית של מונית על 7 אירו כהוצאה אם זו לא היתה נסיעה עסקית במאה אחוז. אני חושב שאנחנו ממש יוצאי דופן בעניין הזה״.\nחזי נתנאל וקרן ברג (במרכז התמונה) בחנוכת המרכז החדש\nאתה רואה הרבה שחיתות מסביב?\n״כל הזמן, וזה מאוד צורם לי. אבל בגלל שאנחנו חברה רוחנית שמשדרת החוצה באנרגיה מסוימת, יש לנו חומת הגנה. האנרגיה הזאת מחלחלת לרוב האנשים שעובדים איתנו - עשרות אם לא מאות, ובמעגלים הרחבים אפילו אלפים, כי בזמן שאנחנו מדברים כאן בונים לנו מטבחים בקרואטיה וצובעים לנו דלתות באלבניה וכו׳ - ואני מעדיף שנשפיע על אחרים מאשר שישפיעו עלינו. מי שעובד איתנו מרגיש עם הזמן את העוצמה של זה. הרבה פעמים הייתי מוכן אפילו לוותר על פרויקטים גדולים ורק לא לעשות איזשהו עיוות קטן או פיברוק של מסמך. אחת המשימות שלקחתי על עצמי היא שלא יהיה לנו אף סכסוך משפטי, ועד היום באמת לא היה. זאת מטרה שהיא חשובה בעיניי לא פחות מאשר להביא תשואה גבוהה למשקיעים״.\nבינתיים הוא חי אורח חיים חילוני לחלוטין, ״אבל אני מסכים לעשות דברים שלפני זה לא הסכמתי. למשל, בשבוע שעבר הייתי בפעם הראשונה בחיי במקווה. היתה לי תקופה של סערת רגשות והרגשתי שאני צריך קצת עזרה להתנקות. האסטרולוגית הקבלית שלי, שהיא גם חברה מאוד קרובה, יעצה לי ללכת למקווה כמה ימים, וזה באמת עזר. לפני זה הייתי מתבייש לחשוב שאני עושה דבר כזה. אבל זה לא מטעמי דתיות, אלא בגלל האנרגיות שזה נותן״.\nיש הרבה אנשי עסקים לא הגונים שעושים הרבה מאוד כסף. חוקי הפיזיקה מזייפים?\n״אלה שמרוויחים בצורה לא ישרה - זה חייב לפגוע בהם מתישהו. או שהם יאבדו יום אחד את כל הכסף, או את הבריאות, או את המשפחה או את הילדים. חייב להיות לזה מחיר, בעיניי אלה הם חוקי טבע. בקוסמוס החשבון תמיד מאוזן, ואם לא עכשיו אז תמיד יש עוד גלגולים לפני ואחרי ויש תהליך של תיקון. ברור לי היום שהקבלה היא התחנה הסופית שלי מבחינה רוחנית״.\nמה יש בקבלה שלא מצאת בתורות רוחניות מהמזרח?\n״לפחות ממה שאני נחשפתי בתורת המזרח, יש פער בין רוחניוּת לחומריוּת. ברוב המקרים בודהיזם קשור בסגפנות, לקבל את הדברים ולחיות איתם. קבלה זה לא מלשון לקבל את מה שקורה לך מסביב, אלא איך אני הולך לברוא את העולם שאני רוצה. חומריוּת היא לא בהכרח דבר שלילי, להיפך: כשיש כסף אפשר גם לעשות דברים מקסימים - אפשר לרפא מחלות, אפשר להאכיל בני אדם, אפשר להציל יבשות. מה שחשוב זו המודעוּת למה שאנחנו עושים עם הכסף. לי לא היה מספיק להסתגף באיזה מנזר כדי לדכא את היצרים. להיפך - אני רוצה להגשים את כל החלומות שלי. ואני חושב שאני יותר ׳גרידי׳ מכל בן אדם אחר. אני רק לא אעשה את זה אף פעם בדרך שהיא לא ישרה, טהורה ואמיתית. אבל כן, אני רוצה לחוות את כל החוויות, להצליח בכל מה שאנחנו עושים, אני רוצה כל שפע שאפשר לקבל בעולם הזה״.\nמסיבת הפתיחה של המרכז\nאיזה חלומות עוד נשארו לך?\n״כל חיי חיפשתי הרפתקאות ובשלב מסוים כבר כמעט לא היתה פינה על כדור הארץ שלא ביקרתי בה, מהקוטב הצפוני לדרומי, חציתי אוקיינוס על סירה קטנה, ועדיין הרגשתי שיצר ההרפתקנות לא מסופק. ופתאום, כשנכנסים לעולמות רוחניים, מסתבר שכל הסרט הוא בפנים ולא בחוץ. היום מה שאני רוצה זו אהבה אמיתית. זה כבר נושא נורא אישי אבל אם אנחנו מדברים פתוח, אני יכול להגיד שהתברכתי וקיבלתי מתנה גדולה, חן וחזות נעימה, ותמיד היו לי מלא נשים וחברות מסביבי, אבל אף פעם לא היתה לי אהבה אמיתית. או שברחתי, או שטרפדתי, או שמצאתי משהו אחר יותר קורץ לעין. זה קשור לתיקון האישי הפרטי שלי. אני חושב שעד שלא תהיה לי אהבה אמיתית לא אגיע למילוי אמיתי. זו המשימה הבאה שלי״.\n3. קרן-קארן\nכדי לפתוח את מרכז הקבלה בברלין, נתנאל היה צריך לקבל את הסכמתה וברכתה של קרן ברג, מי שעומדת בראש אימפריית הקבלה העולמית באופן רשמי מאז מות בעלה הרב שרגא פיליפ ברג ב-2013 (ובפועל כבר מאז שלקה בשבץ ב-2004). בגיל 74 (באתרי מרכז הקבלה הגיל שלה לא מופיע אבל בספרה ״אלוהים שם ליפסטיק״ היא כותבת שנולדה זמן קצר לאחר מות אביה ב-1942) היא נראית צעירה בהרבה, מטופחת ונמרצת, ומדלגת בין עשרות סניפי מרכז הקבלה הפזורים ברחבי העולם. באמצע מרץ נפגשנו איתה כשהגיעה לבקר בבייבי החדש בברלין.\n״אני דור שלישי בארה״ב, אז הדברים היחידים שאני יודעת על גרמניה הם לא דברים טובים… לא העליתי בדעתי שאוכל להרגיש כאן בנוח אחרי כל מה שקרה. אבל הגעתי לברלין בפעם הראשונה לפני חמש שנים וראיתי עיר יפה ותוססת, האנשים היו ממש נחמדים, לא היתה כאן הכבדות שציפיתי לה. זאת היתה חוויה מעניינת בשבילי, תזכורת לכך שתמיד צריך לפקוח את העיניים״.\nקרן ברג. הרב ז״ל היה מבוגר ממנה בעשרים שנה ועזב למענה אישה ושמונה ילדים\nקווי המתאר החילוניים/ליברליים/ספקניים/קוויריים של ברלין לא עומדים מבחינתה בסתירה למטרות של מרכז הקבלה. לא מדובר כאן ביהדות כפי שישראלים רבים מכירים אותה: ״לצערי הקהילה הדתית בישראל לא משחקת תפקיד חיובי היום. כל דבר שמפריד אנשים זה מזה לא יכול להיות טוב, ולא משנה על איזה בסיס ההפרדה״; להט״בים - כמו גם לא-יהודים מכל הסוגים - מוזמנים בשמחה: ״בניו יורק חצי מהמרכז גייז… זה לא התפקיד שלי להחליט מה תעשה עם החיים שלך״; ואף שהיא מדברת על ישראל כמקום שאליו יהודי כל העולם אמורים להגיע בסופו של דבר, כבעלת אזרחות ישראלית היא מאמינה שהאחריות לפתרון היא קודם כל שלנו: ״כדור הפלא היחידי לשנאה הוא אהבה. אני חושבת שבמקום לבנות מקלטים אנחנו צריכים להתחיל לבנות בתי ספר ובתי חולים בעזה. המשמעות של העם הנבחר היא שנבחרנו להביא אור, אז אולי הצעד הראשון שעלינו לעשות הוא להפגין חסד וטוּב לב כלפי הפלסטינים. אם אנחנו החזקים, אם יש לנו את היכולות הכי גדולות, אז למרות כל מה שקרה, מישהו צריך לעשות את הצעד הראשון, ולמה שזה לא יהיה אנחנו?״.\nאת הביקורת שמושמעת בשנים האחרונות כלפי זרמי הניו-אייג׳ השונים, על כך שהם מטילים את האחריות לאושר ולהצלחה על אינדיבידואלים במקום על מבנים פוליטיים, כלכליים וחברתיים, היא לא מקבלת: ״התפקיד של כל אחד הוא לשנות את עצמו, ודרך זה אפשר לשנות תאגידים ומדינות. אם אני אדם טוב יותר, אז המשפחה שלי נהיית יותר טובה, החברים שלי נהיים יותר טובים וכו׳ - יש לזה השפעה מעגלית״. אם כך מדוע שוב ושוב פוליטיקאים עם כוונות טובות לא מחוללים שינויים משמעותיים? ״אני חושבת שרוב הפוליטיקאים מראש לא אומרים את מה שהם חושבים, אלא מה שאנשים רוצים לשמוע. הם לא משתנים כשהם מגיעים למשרה, אלא מלכתחילה הם רצו את המשרה כי הם רצו כוח״.\nכשמגיע הרגע לבקש את תגובתה לביקורת שנשמעת על מרכזי הקבלה, על כך שהם פועלים כסוג של כת ושמופעל בהם לחץ על התלמידים לתרום כספים, היא עונה בענייניות כמי שנדרשה לנושא כבר אינספור פעמים: ״כמו כל מקום, אנחנו צריכים כסף כדי לגדול ולהתפתח. אנחנו לוקחים כסף על למידה בשלבים המתקדמים ויש אנשים שתורמים ׳מעשר׳ למרכז, אבל אין לחץ על אף אחד. אולי לפני עשרים שנה כשהתחלנו היה לחץ, כי זאת היתה ההתחלה, אבל היום זה לא קיים״." }, { "title": "טימור ורמש על השקת ״הוא חזר״ בעברית: ״התגובות בישראל היו פחות חריפות ממה שציפיתי״", "date_published": "2026-10-08T17:54:07.680Z", "id": "https://www.spitzmag.de//magazine/er-ist-wieder-da-interview/", "url": "https://www.spitzmag.de//magazine/er-ist-wieder-da-interview/", "content_html": "בכתבה שפורסמה ב-2013 ב״הארץ״ על ההצלחה המסחררת של הספר ״הוא חזר״ (Er ist wieder da) מאת הסופר הגרמני טימור ורמש - אחד מרבי-המכר הגדולים בגרמניה בשנים האחרונות, שתורגם ל-41 שפות, נמכר ב-2.5 מיליון עותקים והפך גם לסרט - הסבירו כמה מרואיינים ישראלים מדוע ההוצאות לאור המקומיות אינן מעוניינות בזכויות התרגום לעברית ומתרחקות מהלהיט כמו מאש. ״התשובות שקיבלתי היו שזה רגיש מדי - סאטירה שבה היטלר לא מצטייר כרוצח אכזרי, שאפשר לחוש אליו קצת אמפתיה״, סיפרה אז אפרת לב, מנהלת זכויות חוץ בסוכנות דבורה האריס, ״זו לא הדמות שאנחנו מכירים ושונאים, והם חוששים מתגובת הקוראים הישראלים״; ״זה ספר מוצלח לטעמי״, אמר העורך והמתרגם חנן אלשטיין, ״אבל קשה לי לראות איך חנויות ספרים בארץ ישימו ספר עם עטיפה כזאת על המדפים״; ״הספר עובר את גבול הטעם הטוב, ואני חושב שההומור הספציפי הזה לא יתקבל היטב בישראל״, הוסיף המו״ל אילן פן.\nשנתיים ומשהו אחרי, יצא לאחרונה הספר בעברית בהוצאת סלע מאיר, שהוציאה כמה וכמה ספרים פרובוקטיביים בשנים האחרונות (בהם גם ספריו של טוביה טננבום, שיצאו לראשונה בהוצאת זורקאמפ הגרמנית). ״כישראלים שקשורים עם גרמניה בקשרים תרבותיים, כלכליים והיסטוריים, אנחנו צריכים לנסות ולהבין מה נוגע ומדגדג לגרמנים כל כך עמוק״, הסביר השבוע המו״ל רותם סלע את החלטתו להוציא לאור את הספר שבו היטלר מתעורר לחיים בשנת 2011 בברלין ומגלה דאגה עמוקה לנוכח מצב האומה הגרמנית שאיבדה את רוח הקרב שלה בתוך סגידה לתרבות הפנאי והאמריקניזציה. ״אני מאמין שהעיסוק בתרבות גרמנית בת-זמננו, ובפרט באופן שבו גרמניה של היום מעכלת את זכרון מלחמת העולם השנייה, השואה והשדים שלה, יכול להוריד מתחים ולבנות גשרים בין ישראל לגרמניה. ככל שאתה מכיר מישהו יותר, קל לך יותר לפתח אליו יחס מורכב ואמיתי. העובדה שישראלים וגרמנים צוחקים ביחד מיצירה הנוגעת בנקודה כל כך רגישה היא סימן טוב, שעשוי לסמן סיכוי לקשר בריא ונורמלי יותר בין שתי האומות״.\n״העובדה שישראלים וגרמנים צוחקים ביחד מיצירה הנוגעת בנקודה כל כך רגישה היא סימן טוב״. המו״ל סלע\nבכתבה ההיא מ-2013 נאמר גם כי ״הוא חזר״ הוא ״ספר מאוד פנים־גרמני, שמכיל התייחסויות רבות לשמות ולתופעות שהגרמנים מכירים היטב… הקונטקסטואליזציה המאוד גרמנית בעייתית לתרגום״. אולם יש לציין שהתרגום של עידו נחמיאס, שלדברי סלע מתגורר בברלין, דווקא מוצלח למדי.\nהיטלר של ורמש סובל מצרותיהם הרגילות של ״נוסעים בזמן״ בתרבות המערב: הוא צריך לעגן את עצמו במרחב ובזמן, להבין כיצד פועלת הטכנולוגיה ומהן הנורמות החברתיות החדשות. בניסיון המחשבתי הזה, קבע לעצמו הסופר עקרון מפתח שאותו הוא אוכף בדקדקנות: הוא מבקש להיצמד ככל האפשר להיטלר ההיסטורי, שדרך הפרספקטיבה שלו, בגוף ראשון, הוא מתאר את ברלין העכשווית.\nעד מהרה היטלר עולה שוב לגדולה - הפעם כבדרן-כוכב בתוכניות אירוח ודמות ציבורית מוכרת, היות שהוא נתפס על ידי סובביו כחקיין מוכשר של הפיהרר, כלומר כאחד מבין בדרנים רבים שעטו את הדמות במדיומים השונים. כך יוצר הרומן מהלך מבריק בכך שהוא משווה את הצלחתו של היטלר המדומיין לעלייתו של היטלר האמיתי לשלטון: ברומן גובר היטלר על כל חקייניו - ומהלך זה מקביל לתהליך ההיסטורי, אשר הוא שיצר מלכתחילה את המושג מעורר האימה ״היטלר האמיתי״.\nבראיון סקייפ שערכנו עם ורמש עם שובו מביקור בישראל לכבוד השקת הספר, הוא סיפר כי מבחינתו התגובות שם לספר לא היו יוצאות דופן. ״השיח היה פתוח וער, כמו גם במקומות אחרים. הספר התקבל בסקרנות״.\nבאחד מאתרי החדשות הגדולים בישראל כתבו שנתקלת בתגובות ביקורתיות נוסח ״מי אתה שתעשה צחוק מהשואה״.\n״התגובות היו פחות חריפות ממה שציפיתי או שהייתי יכול לצפות. בכל מדינה שבה מתפרסם הספר ניתן לצפות שיתעורר סביבו דיון ער״.\nבישראל יש נטייה לנכס את נושא השואה כדבר ״ששייך לנו״. היחס לשואה אינו כמו בכל מדינה.\n״ברור שנושא השואה חשוב ביותר בשתי תרבויות: בגרמניה ובישראל, שבהן מתקבלת השואה כנושא מרכזי הנוגע בתרבות באופן מיוחד. האמת שציפיתי לתגובות קשות הרבה יותר ולא מצאתי את התגובות יוצאות דופן״.\n(לדברי המו״ל סלע, ״אכן בשתיים מההרצאות של ורמש בישראל פנו אליו צופים בודדים מהקהל ושאלו אותו בווריאציות שונות ׳מי נתן לך את הזכות לעשות מזה צחוק?׳, אבל יותר מאשר כעס דומה שהעיסוק ההומוריסטי בהיטלר עורר בעיקר עניין״).\n״האדם הגרמני הממוצע בגרמניה נוטה לחשוב שהיטלר פשוט דפוק או שהוא מפלצת״. ורמש בישראל. צילום: ענבר מסיי\nכפי שאתה ודאי יודע המו״לים הגדולים בישראל סירבו להוציא את הספר לאור. האם היה לך חשוב שהספר ייצא לאור בעברית?\n״לא היה לי חשוב במיוחד שהספר יפורסם בעברית. אם מישהו רוצה להוציא אותו לאור, לא אגיד לו לא. יש לי שני תנאים: היה חשוב לי שההוצאה תהיה עצמאית, כלומר שאינה מושפעת ממניעים פוליטיים [במדינות אחרות נבדק שההוצאות אינן קשורות למשל עם גורמים ניאו-נאציים - י.א]; והיה לי חשוב שהתרגום יהיה איכותי, שהספר יעבור עריכה איכותית. חשוב מאוד שהטון של היטלר יעבור כאותנטי ומציאותי. בשביל שהספר יעבוד יש ליצור רושם של ׳היטלר ריאליסטי׳״.\nואכן, את היטלר שחזר משרתות אותן התכונות ששימשו אותו בעת עלייתו לגדולה בפוליטיקה הגרמנית: משמעת עצמית, כריזמה ומסירוּת אדירה למטרה. מסייעות לו גם הנסיבות המיוחדות של ההווה בגרמניה - סגידה מחודשת לכוכבים חדשים (היטלר קונה את עולמו דרך פופולריות ביוטיוב) ועיסוק בשואה - תימה פופולרית מאוד בתרבות הגרמנית העכשווית - תוך עמעום ערכי מוחלט. משום שהוא נתפס כמבקר שמזכיר לתרבות הגרמנית את עברה, הוא הופך לגיבור בקרב קהלים ליברליים. תורמת לכך העובדה שהיטלר עוין את הניאו-נאצים שהפכו למייצגים של אותן הדמויות השנואות על היטלר ההיסטורי - דחויים על ידי החברה, שיכורים ובטלנים. שיאו של הפרדוקס הזה הוא ההכרזה של היטלר כי היהודים אינם עניין לצחוק עליו - הכרזה שמאפשרת לו לחדור למיינסטרים הגרמני, היות שבאופן אירוני היא מבטאת בה בעת הן את האידיאולוגיה הנאצית שרואה ביהודים גזע נחות ואיום מסוכן והן את ההתבטאויות הליברליות הריקות על מורשת השואה. במקום שהעיסוק האובססיבי בזכרון השואה ישמש כדי לעורר שיח ביקורתי על גזענות, הוא בעיקר מספק חוקים שיאסרו על אפשרות הדיבור או יגבילו את השיח הציבורי - פרקטיקה שהרומן מציג כקרובה באופן מאיים לדעותיו של היטלר.\n״הספר משתמש במבנה רטורי מוּכר שבו אנחנו מציגים ביקורת רלבנטית, למשל על הדמוקרטיה העכשווית שלנו, דרך עיניו של מישהו שהוא בזוי בעינינו״ אומר ורמש, ״האדם הגרמני הממוצע בגרמניה נוטה לחשוב שהיטלר פשוט דפוק או שהוא מפלצת - לא מישהו שאפשר להסכים איתו. אנחנו מחזירים לחיים דמות בזויה ואז יוצרים אצל הקורא תהליך הזדהות עימה. במהלך התהליך הזה חושב לעצמו הקורא בסופו של דבר, ׳זה מישהו שאני יכול דווקא להבין׳. הספר סותר את ההנחה האינטואיטיבית שלפיה לא ניתן לחוש אמפתיה כלפי היטלר. אנחנו נתקלים בהיטלר שאינו כפי שציפינו״.\nבניגוד אם כן לחלק מהביקורות שהתייחסו לספר כאל קומדיה בלבד, הניסיון הספרותי של ורמש משוקע במטרות אידיאולוגיות שאכן אינן מתבהרות מיד - בייחוד לאור תחושות הגיחוך והפרדוקס השובות את הקוראים. ורמש אינו רק מבקר את הדיבור הריק על השואה, אלא אף מציע נתיב שאמור להחיות את תרבות הזיכרון הגרמנית: כניסה לנעליו של היטלר. זהו רעיון רב-שכבתי: תהליך ההזדהות עם הביקורת המשכנעת של היטלר המדומיין על הדמוקרטיה הגרמנית כרוך בהזדהות עם דמותו. כך יוצא שהביקורת על הצביעות של הגזענים החדשים מהדהדת בו-זמנית, בפרט עבור הקורא הגרמני, גם את התהליך ההיסטורי המסוכן של גילוי האמפתיה ההדרגתי כלפי היטלר.\nכדי שתהליך ההזדהות שאתה מתאר אכן יעבוד צריך גם להניח שהקורא מסוגל לשים עצמו בנעליו של היטלר, להבין את הפרספקטיבה שלו. אני לא בטוחה שזה תהליך שיכול להצליח עם הקוראים הישראלים.\n״את צודקת שעבור הקורא היהודי קשה יותר לעורר תהליך של הזדהות עם היטלר. אין את נושא שיתוף הפעולה והאשמה של האומה הגרמנית. אבל אני סבור שגם אצל הקורא היהודי זה תהליך שאפשר להוציא אל הפועל. בקרב יהודים יוצאי מלחמת העולם הראשונה היו למשל גם מי שהאזינו להיטלר וחשבו ׳הוא לא מדבר עלי׳״.\nלאחרונה התנהל דיון ער בגרמניה על ההוצאה המחודשת לאור של מיין קמפף [בעקבות תפוגת זכויות היוצרים, שמאפשרת הפצה מסיבית של הספר - י.א]. האם ההצלחה הגדולה של הספר שלך כמו גם הדיון על מיין קמפף מעידים על עניין מחודש בנושא?\n״תמיד היה בגרמניה עניין בהיטלר. השאלה באמת מה תורם הדיון העכשווי על מיין קמפף. בגרמניה הגישה לגבי הפרסום היתה ועודנה ׳אנחנו לא רוצים את זה, אבל אנחנו צריכים את זה׳. לדעתי חשוב שאנשים יקראו את הספר כדי שיכירו בכך שהיטלר אינו אידיוט או מפלצת, כפי שגורסות הדעות הנפוצות בציבור בעניינו, אלא אדם שחלק גדול מהאוכלוסייה הגרמנית הסכין עם עלייתו לשלטון על אף שלא תמך ברעיונות שלו, וזאת משום שהזדהה איתו וגילה כלפיו אמפתיה. כדי להבין זאת צריך לקרוא את הספר כמו שהוא, ולא מהדורה של מאות עמודים עם הערות שוליים שכביכול מלמדות אותנו על הספר באופן מדעי״.\nאבל האמפתיה שמעורר היטלר המדומיין בספרך היא אמפתיה מסוג אחר - שונה מזו שהובילה לעלייתו לשלטון. כשקראתי את הרומן חשתי אמפתיה כיוון שמוצג בו אדם מבוגר, תועה ומסכן. לא מדובר כאן במנהיג רב עוצמה וכריזמתי, כל-יכול, שזה סוג ההזדהות שהוביל לעלייתו לשלטון.\n״היטלר עלה לשלטון בגרמניה בהחלט תוך שימוש בתחושות של אמפתיה. הוא לא הציג עצמו ככל-יכול, אלא עורר סנטימנטים בקרב הציבור הרחב״.\nלמרות ההצלחה הבינלאומית, ורמש ממשיך לעבוד כעורך מדעי שלושה ימים בשבוע. ״אני משפר טקסטים של אחרים, זו עבודה מעניינת מאוד״. בתשובה לשאלה אם הוא מתכנן לפרסם רומן נוסף הוא משיב: ״מתישהו בוודאי, אבל קשה לי לדבר על זה״.\nEr ist wieder da\nד״ר יעל אלמוג היא חברת המכון לחקר הספרות והתרבות בברלין (ZfL) ומרצה לספרות גרמנית באוניברסיטה הטכנית בברלין." }, { "title": "מחשבות על מונוגמיה בין תל-אביב לברלין", "date_published": "2026-10-08T17:54:07.680Z", "id": "https://www.spitzmag.de//magazine/yousef-sweid-3/", "url": "https://www.spitzmag.de//magazine/yousef-sweid-3/", "content_html": "שבוע אחרי שהתחתנתי, נסענו לירח דבש. אף אחד לא הכין אותי שדווקא על אי בתאילנד, באמצע גן עדן, אחטוף התקף חרדה. זהו?! עם האישה הזאת תסתכם האינטימיות שלי עד שאמות? זה הבן אדם היחיד שאני הולך לשכב איתו כל החיים?\nבשנים שבאו אחר כך אמנם היה לנו טוב, אבל הקול המערער סירב להרפות והוביל אותנו לטיפול זוגי. הפסיכולוג, לא רק שלא היה מופתע, אלא גם מיהר להדביק על הקול שלי שלל הסברים מעולם הפסיכולוגיה. הרי כבר בתור ילד רציתי שההורים שלי ייפרדו. במקרה שלהם זה לא עבד (אצלנו הקתולים כל חתונה היא חתונה קתולית), אבל הדימוי השלילי וחוסר האמונה בזוגיות הושרשו בי כבר אז. ״הייתי מציע לכם יחסים פתוחים, אבל אתם עוד צעירים מדי לזה. הכניסה לחנות הצעצועים הזאת מומלצת לבני 40 ומעלה״, הוא אמר.\nמפה לשם, השנה ימלאו לי ארבעים אביבים. אפשר להיכנס עכשיו? או שגם בארבעים השנים הבאות אני צריך להמשיך להאמין ב-they lived happily ever after?\n\n״יחסינו לאן״ הוא הנושא שמעסיק אותי באובססיביות כבר שנים. החקירה התחילה עוד בתל-אביב, אבל היא לא הניבה פרי כי כולם מכירים את כולם וזה בדיוק מה שהופך אותם לשקרנים\n\nרגע לפני ארבעים, גרוש פלוס ילד פלוס חברה, אני מוצא את עצמי חושב על אותו פסיכולוג זוגי, ותוהה מה אעשה אחרת הפעם כדי שלא אצטרך אותו שוב. האם מה שהוא הציע זה הפתרון היחיד? נכון שזוגיות מונוגמית כמו שרובנו מכירים אותה היא דרך קשה ומפותלת, אבל אתה נופל וקם, נופל וקם, ובסוף אתה צועד עם אשתך, שבעת ילדיכם ועשרים נכדיכם לקראת חגיגות היובל של הנישואים המושלמים שלכם, וכולם שואלים ביראת קדושה: ״מה הסוד שלכם?״ ואתה ואשתך שתחיה מביטים זה בזו בחיוך ממזרי ועונים ביחד: ״יחסים פתוחים״. לא! זאת לא אמורה להיות התשובה. או שכן? זה חוקי? זה אפשרי? זה לא דופק לאהבה את כל ה…אהבה?\n״יחסינו לאן״ הוא הנושא שמעסיק אותי באובססיביות כבר שנים. החקירה התחילה עוד כשגרתי בתל-אביב, אבל היא לא הניבה פרי כי כולם שם מכירים את כולם וזה בדיוק מה שהופך אותם לשקרנים. כמו שחבר ישראלי אמר לי פעם, התחושה הכללית היא שמונוגמיה היא שקר מוסכם.\nפריצת הדרך הראשונה נרשמה כשהגעתי לברלין. אם נחזור לדימוי היחסים כחנות צעצועים, אז אפשר לומר בהכללה גסה שרובנו בוחרים צעצוע אחד לכל החיים (להלן ״מונוגמיה״), או לכל היותר מחליפים אותו כל כמה שנים כשהוא מתקלקל (להלן ״מונוגמיה עד שזה נגמר, ואז עוד מונוגמיה עד שזה נגמר, ו…״). ובכן, ברלין היא לא חנות - היא רשת קניונים, בירת היחסים האלטרנטיביים. הצעצועים בה צבעוניים כל כך, המבחר הוא אין סופי, וברגע שנכנסת אליה, נדמה שלא נותר מסביבך איש או אישה שמנהלים מערכת יחסים ״רגילה״.\n\nמבחר צעצועים אינסופי זה נחמד, אבל אי אפשר להימלט מהתחושה שאולי זאת אחת הסיבות לכך שהרבה אנשים מרגישים לי די בודדים בעיר הזאת\n\nאומרים שכשאישה מגלה שהיא בהריון, פתאום כל הנשים לידה מעוּברות. כך גם אני מצאתי את עצמי מוקף בשני גברים ואישה שחיים בשלישייה; אישה בת 50 שמעולם לא רצתה זוגיות ארוכת טווח ומשפחה ואף על פי כן עושה רושם של אדם די מאושר; וזוג בקשר מרתק: הוא סטרייט שלא מגביל עצמו לנשים בלבד, היא לסבית שגם לא מגבילה עצמה לנשים בלבד. הם התאהבו, חיו יחד כמה שנים, הביאו ילדים כמו זוג קונבנציונלי - ואז הפסיקו להימשך זה לזו. הייתם מצפים אולי שבנקודה הזאת הם יפרקו את החבילה, אבל הם החליטו שהם כל כך טובים ביחד שהם ממשיכים לחיות כמשפחה, רק שאת העניינים המיניים הם פותחים. אפשר בשלב הזה לגלגל עיניים בביטול, אבל החיים מוכיחים שזה עובד. לפעמים.\nובכן, מבחר צעצועים אינסופי זה נחמד, אבל אי אפשר להימלט מהתחושה שאולי זאת אחת הסיבות לכך שהרבה אנשים מרגישים לי די בודדים בעיר הזאת. הם ניסו הכל. לא נשאר שום דבר מסתורי, טהור. הכל אפשרי ומוגש בחופשיות. ולפעמים, כשזה בכל זאת נראה קסום, קשה לי בעיקר להתעלם מנושא אחד: קנאה.\nבאחד הביקורים שלי בישראל השווצתי בפני חבר בברלין הפתוחה, מה שגרם לו לגלות לי שהוא ואישתו פתחו את היחסים. ״אבל שלא תספר לאף אחד״, הוא הדגיש. ״מוזר, מבחוץ זה נראה שיש לכם יחסים מושלמים״, אמרתי לו. ״הם באמת מצוינים, אני אוהב אותה כל כך. פשוט שנינו עברנו את הארבעים, והכרנו מוקדם, ולא ממש טעמנו דברים אחרים… לשנינו ברור שאנחנו לעולם לא ניפרד, אבל מונוגמיה זה דבר ארור עם ערימות של מלחמות פנימיות. אנחנו בחרנו להתמודד עם הקנאה ולא עם המונוגמיה. כל אחד צריך לבחור את המלחמות שלו״. החבר הוסיף וסיפר שהוא ואשתו ניסו לעלות דרגה והשתתפו בסדנה בנושא פוליאמוריה - מערכות יחסים שמבוססות על ריבוי אהבות - אבל פרשו מייד אחרי התרגיל הראשון בהבנת כוחה ההרסני של הקנאה. ״זה גדול עלינו. למי יש כוח לעוד יחסים? אנחנו מעדיפים יחסים פתוחים בקטנה, ובחרנו גם לא לדעת. עושים בשקט. יש עדיין קנאה, אבל לפחות היא לא תוקפת חזק מדי״, הסביר בחיוך.\n״כזה! כזה אני רוצה!״, אמרתי לעצמי באושר. חזרתי הביתה, וסיפרתי למי שלימים תהפוך לגרושתי על התגלית החדשה שתציל את הנישואים שלנו. היא הקשיבה בשקט וכשסיימתי אמרה: ״נראה לך שתוכל לעמוד בזה אם אשכב עם מישהו אחר?״ חשבתי ועניתי בזהירות: ״כן. אם תדאגי שלא אדע מזה, אז כן״. היא הופתעה מעט ואני סיכמתי לעצמי בסיפוק: אחד-אפס לי. אבל אז היא הוסיפה: ״בסדר, אבל תדע לך שאני לא גבר, אם אני שוכבת עם מישהו יש סיכוי טוב שגם אתאהב בו״. ״אוקי״, מלמלתי לעצמי, ״חטפתי נוקאאוט. לסגת, לסגת מיד!״\n\nהתחושה היא שברלין מאפשרת כל מה שעולה על רוחכם כל עוד זה לא פוגע באף אחד. ואני לא בטוח שכולנו יודעים להתמודד עם חופש כזה\n\nואכן נסוגתי, אבל הרצון לפצח את סוד הקשר האולטימטיבי לא הניח לי. פניתי למארגנת סדנאות הפוליאמוריה. ״קנאה ורכושנות אלה רגשות פרימיטיביים וחייתיים שלא מועילים לנו כיום, ואם מתאמנים אפשר להוציא אותם מהמערכת״, היא טענה. ״הקנאה קשורה לתפישת הערך העצמי. אתה חושב לעצמך 'מה זה אומר עלי שהיא רוצה מישהו אחר? למה אני לא מספיק טוב בשבילה?׳ אבל לאף אחד אין את היכולת לספק את כל צרכי השני. התרגלנו להתייחס לבן או בת הזוג כאל ׳שלנו׳, אבל הם לא. הם חופשיים לבוא וללכת ולעשות מה שטוב להם ואם יש אהבה עמוקה ואמון זה אולי אפילו יעבוד באותן שיטות שגדלנו עליהן. ואם לא, אז בכל מקרה הקשר יתפרק״.\nהיא לקחה נשימה והמשיכה: ״מה ההבדל בין לפנטז על נשים אחרות לבין המימוש עצמו?״ ״מה זאת אומרת? זה כמו שתשאלי אותי מה ההבדל בין לרצות להרוג מישהו לבין לירות לו כדור בלב״, עניתי. ״אתה לא חושב שיש הבדל בין להרוג מישהו לבין לאהוב אותו? למה שמעשה אהבה יפגע במישהו?״ היא המשיכה להסביר עוד ועוד על הערך העצמי, אבל אני כבר לא הייתי שם. יש משהו בעניין הרוחני הזה, שהכל פתוח ומקובל, שנשמע לא אנושי ואפילו גרוע מזה, זה נשמע… משעמם. איסורים וגבולות הם הרי חלק מרכזי בסיפור. אם לא נציב לעצמנו גבולות, במה נשחק? ופתאום שאלתי את עצמי אם זה במקרה שהכל כאן פתוח בברלין. האם החופש המוחלט קשור לפחד מהימים החשוכים שבהם לא היה ממנו בכלל? התחושה היא שברלין מאפשרת כל מה שעולה על רוחכם כל עוד זה לא פוגע באף אחד. ואני ממש לא בטוח שכולנו יודעים להתמודד עם חופש כזה.\nאילוסטרציה\nכאמור, השקעתי את שנותיי האחרונות במחקר לא מדעי של הנושא. יש לי סטוקים של טיעונים בעד ונגד כל סוגי היחסים, אבל יש לי תחושה שהגיעה שעתה של הפואנטה. הבעיה היא, שאני מתקשה למצוא אחת. אין לי שום מושג מהי הדרך הנכונה. וגרוע מכך, אני חושש שפשוט אין כזאת. גם כשהייתי במשבר זוגיות ניסיתי נואשות לבדוק איך גורמים לקשר לעבוד. הרי יש כאלה שמצליחים! מה הסוד? מה החוקים? אין. כלום. כל אלה שחושבים שמצאו את שיקוי הקסמים אולי צודקים, אבל הוא מדויק רק לקשר שלהם.\nבינתיים הפתיחות בברלין מאוד מעודדת אותי, ולאו דווקא בגלל העניין המיני, אלא בגלל שאנשים כאן יודעים שיש להם את האפשרות לחיות בדרך שלהם. אין טוב ורע כשזה מגיע למערכות יחסים שמקובלות על שני הצדדים (או שלושתם). האתגר האמיתי הוא לא ללכת יותר מדי לאיבוד - מתכון לבדידות, אלא לגלות מה מתאים לך ולבחור בזה בלי להתנצל.\nכשפרשתי בפני בת הזוג הנוכחית שלי את כל האופציות היא התקשתה להסתיר את הבהלה. ״לאן אתה ממהר?״, היא הופתעה. עניתי שהפעם אני פשוט רוצה שיעבוד. ניסיתי להציע, שכיוון שהקשר שלנו עוד בתחילתו, פשוט ניכנס יד ביד לחנות ונבחר - יש הרבה יותר אפשרויות מפעם. היא סירבה להיכנס, הושיבה אותי על ספסל ואמרה בביטחון ״לא נכשלת. היתה לך זוגיות מדהימה והבאתם יחד ילד מדהים, וזה נגמר בגלל אלפי סיבות שאין טעם להתעסק בהן יותר. זה עבד עד שזה לא עבד, וזהו״. חיבקתי אותה חזק. ״את לא פוחדת? מה אם אחרי כמה שנים כבר לא נהיה מאוהבים ונשתעמם? והיחסים יתחילו להתמסמס? אולי נרצה לפתוח אותם? את חושבת שנמשיך להימשך אחד לשנייה גם אז? זה אפשרי בכלל?״ היא חייכה וענתה בפשטות ״כן״. גיחכתי על התמימות שלה אבל בכל זאת קיוויתי שהיא צודקת. וכך סגרנו את חנות הצעצועים, והלכנו לאכול גלידה בשני טעמים." }, { "title": "למה מפגיני הימין בגרמניה צועקים ״Wir sind das Volk״ (״אנחנו העם״)?", "date_published": "2026-10-08T17:54:07.680Z", "id": "https://www.spitzmag.de//magazine/wir-sind-das-volk/", "url": "https://www.spitzmag.de//magazine/wir-sind-das-volk/", "content_html": "לפני כשלושה שבועות אירעה בקאוזניץ שבסקסוניה תקרית אלימה שבה ניסו כמאה גרמנים לחסום אוטובוס של פליטים בדרכו אל המעון שיועד להם. מי שראה את הווידאו המתעד את האירוע הבחין בוודאי שההמון הימני צועק מחוץ לאוטובוס שוב ושוב: ״Wir sind das Volk״ (״אנחנו העם״). הקריאה הזאת מוכרת גם מההפגנות הרבות של הארגון האנטי-מוסלמי ״פגידה״ (ראשי תיבות של ״Patriotische Europäer gegen die Islamisierung des Abendlands״, אירופאים פטריוטיים נגד האיסלאמיזציה של המערב), שמתקיימות ברחבי גרמניה בשנה ורבע האחרונות (בעיקר במדינת סקסוניה, אבל כבר מזמן לא רק שם). מדוע הם קוראים דווקא ״אנחנו העם״ ומה מקורה של הסיסמה הזאת?\nההתייחסות הישירה של חברי פגידה היא ל״הפגנות יום שני״ (Montagsdemonstrationen) שהחלו בלייפציג בסתיו 1989, והיו אחד הגורמים לנפילת חומת ברלין ולחיסולה של גרמניה המזרחית. עוד מעט נחזור אל ההפגנות האלה, אבל לפני כן כדאי לספר שלסיסמה הזאת יש היסטוריה ארוכה בספרות הגרמנית הקשורה למהפכות.\nהאזכור הכתוב הראשון שלה מופיע בדרמה ״מות דנטון״ מאת גיאורג ביכנר. ביכנר היה מחזאי מהפכן מהתקופה של טרום מהפכת מרץ 1848. מטרתו היתה להפוך את הספרות לאמצעי ממשי של התחדשות פוליטית וחברתית, שתביא לביטול שלטון האצולה ולחוקה דמוקרטית המבוססת על חירויות האזרח (גם אלה של יהודים ונשים). המחזה ״מות דנטון״ עוסק במהפכה הצרפתית ובמיוחד בדיקטטורה היעקובינית של השנים 1793/4, אבל ביכנר מנסה כמובן לעורר בו את העם הגרמני למרוד ביחסים החברתיים בתקופתו ובמונרכיה הגרמנית, ולפעול למען כינון דמוקרטיה.\nמעניין שהקריאה ״אנחנו העם״ מושמת במחזה בפיהם של אזרחים זועמים הרוצים לבטל את החוק ולרצוח את האריסטוקרטיה: אזרח: נשינו וילדינו זועקים ללחם; נאכיל אותם בבשר האריסטוקרטים! להרוג את כל מי שאין לו חור במעיל!\nכולם: להרוג! להרוג!\nרובספייר: בשם החוק!\nאזרח: מהו החוק?\nרובספייר: רצון העם.\nאזרח: אנחנו העם, ואנחנו רוצים שלא יהיה חוק; מכאן שרצוננו הזה הוא החוק, כלומר בשם החוק אין חוק יותר, ובכן: להרוג!״\n(תמונה שנייה במערכה הראשונה)\nבעקבות אירועי מהפכת מרץ 1848 חיבר המשורר פרדיננד פרייליגרט (Freiligrath) שיר מהפכני ושמו ״למרות הכול״ (Trotz alledem), שנועד לעודד את העם להוסיף ולהילחם על החירויות שלו למרות העיכובים והניסיונות של השלטונות לבלום את המהפכה. השיר פורסם ביוני 1848 בעיתון המהפכני ״נויה ריינישה צייטונג״ בעריכת קרל מרקס. בבית האחרון שלו נאמר:\n״אנחנו העם, אנחנו האנושות,\nובכן: אנחנו נִצחיים, למרות הכול!״\nStamps_of_Germany (DDR), 1990. Credit: Wikipedia\nאבל את הקריירה הפוליטית המרכזית שלה עשתה הסיסמה הזאת כאמור בסתיו 1989. החל מ-1982 התקיימו ״תפילות שלום״ בימי שני בכנסיית ניקולאי בלייפציג. ההפגנות שהחלו בספטמבר 1989 התקיימו תמיד מיד אחרי תפילת השלום של יום שני, ודרשו חופש גדול יותר לאזרחי גרמניה המזרחית (ולא את חיסול המדינה). ההתנגשויות עם כוחות הביטחון הלכו ותכפו, וההפגנות התפשטו במהירות כמעט לכל הערים הגדולות בגרמניה המזרחית. הקריאה ״אנחנו העם״ היתה קריאת נגד ליומרה של המדינה המזרח גרמנית (ובעצם של כל מדינה קומוניסטית) להיות רפובליקת העם. מול היומרה הזאת קראו המפגינים ״אנחנו העם״ - לא אתם, כוחות הביטחון והשררה. נפילת חומת ברלין וסיפוחה של גרמניה המזרחית לגרמניה המערבית, מה שנקרא (מן הסתם בטעות מכוונת) ״איחוד גרמניה״, התרחשו בסופו של דבר בצורה שלווה, בלי עריפת הראשים שהיינו מצפים לה אולי במהפכות. לכן המהפכה הזאת נקראת גם ״המהפכה השלווה״ (Friedliche Revolution).\nהמפגינים של ״פגידה״ מנסים בבירור להתייחס למהפכה השלווה של סתיו 1989. לכן ההפגנות שלהם מתקיימות בימי שני, ולכן הם קוראים ״אנחנו העם״. בכך הם מנסים להשיג, ראשית כל, את אהדת העם הגרמני, שרובו מזדהה עם המטרות של המהפכה השלווה ועם איחוד גרמניה. אבל לא רק שהם מנסים להשיג את אהדת רוב העם, אלא השימוש בסיסמה ״אנחנו העם״ בא גם כדי להציג את עצמם כתנועה שכבר השיגה את האהדה הזאת ומהווה את רוב העם. מכאן גם הסכנה הגדולה של השימוש ש״פגידה״ עושים בסיסמה הזאת. הם מנצלים את הקונוטציה החיובית של העם הגרמני כלפיה כדי לנסות להחדיר למיינסטרים החברתי את הדרישות הפוליטיות שלהם, הבאות מהצד הימני קיצוני של המפה.\nבשבועות האחרונים קראו ראשי פגידה בגלוי להצביע למפלגת AfD (״אלטרנטיבה לגרמניה״). לנוכח העלייה המטאורית של המפלגה בבחירות שנערכו שלשום בשלוש ממדינות המחוז, נראה שהאסטרטגיה של שימוש בסיסמה ״אנחנו העם״ עובדת לא רע.\nהעולם כמקור וכתרגום - הבלוג של גדי גולדברג" }, { "title": "שנתיים לאחר חתימתו - הסכם חופשת העבודה בין ישראל לגרמניה יוצא לדרך", "date_published": "2026-10-08T17:54:07.680Z", "id": "https://www.spitzmag.de//magazine/ferienarbeitsaufenthalt/", "url": "https://www.spitzmag.de//magazine/ferienarbeitsaufenthalt/", "content_html": "זה לקח ״רק״ שנתיים, אבל הסכם חופשת העבודה שנחתם בין ישראל לגרמניה ב-25.2.2014, ייכנס לתוקפו בסוף החודש (29.2.2016).\nבמשרד הזרים בברלין ניתן להגיש בקשות לקבלת ויזה על סמך ההסכם רק החל מיום כניסת ההסכם לתוקף. בשגרירות גרמניה בישראל ניתן להגיש בקשות כבר עתה, אך הויזות עצמן לא יתקבלו בכל מקרה לפני כניסת ההסכם לתוקף.\nבאתר של משרד הזרים קוראים לויזה Working Holiday, אבל השם הרשמי שמופיע על ההסכם הוא Ferienarbeitsaufenthalt.\nהנה כל שאר הדברים שצריך לדעת על ההסכם:\nמהי חופשת עבודה?\nחופשת עבודה היא הסכם הדדי בין מדינות, המאפשר לאזרחיהן לשהות במדינה החתומה על ההסכם לתקופה של שנה למטרת חופשה. ההסכם מיועד בדרך כלל לאנשים צעירים ומסדיר אפשרות לעבוד על מנת שיוכלו לממן את שהייתם. גרמניה חתומה על הסכמי חופשת עבודה עם כמה מדינות, בהן אוסטרליה, ניו זילנד, קנדה וטאיוואן. התנאים וההגבלות על השהייה ועל העבודה במדינת האמנה קבועים ותלויים בהסכם. תנאים אלה מסדירים, בין היתר, את נהלי הגשת הבקשה לויזה ואת הזדמנויות התעסוקה העומדות בפני המשתתפים בתוכנית.\nמהם התנאים הבסיסיים של ההסכם בין ישראל וגרמניה?\nמטרת ההסכם היא לחזק את הקשר בין המדינות, בדגש על מבקרים צעירים. ההסכם מאפשר לצעירים ישראלים בגילאי 18 עד 30 לשהות בגרמניה לתקופה של שנה. במהלך תקופה זו, ניתן להיכנס ולצאת מהמדינה ללא הגבלה. הויזה לא מאפשרת הבאת בני משפחה מלווים, למשל ילדים ובני זוג (גם אם מדובר בזוג נשוי).\nכמה ואיפה מותר לעבוד?\nמכיוון שמטרת השהייה בגרמניה היא חופשה, ומכיוון שההסכם מאפשר עבודה לשם השלמת הכנסה למימון החופשה, ניתן יהיה לעבוד במשך שישה חודשים לכל היותר, ובמהלכם לא ניתן יהיה לעבוד במקום עבודה אחד יותר משלושה חודשים. חשוב גם לשים לב לפרטים בחוזה העבודה, שכן ההסכם אוסר חתימה על חוזי עבודה בלתי מוגבלים בזמן. בנוסף, ויזת חופשת העבודה תאפשר עבודה כפרילנסרים.\nמה לגבי הכשרה מקצועית?\nהויזה מאפשרת השתתפות בקורסים להכשרה והעשרה מקצועית במשך תקופה שלא תעלה על חצי שנה.\nאיך מגישים בקשה לויזה?\nאזרחי ישראל יוכלו להגיש את הבקשה לויזה בשגרירויות גרמניה בישראל ובעולם. ניתן גם להגיש את הבקשה מתוך גרמניה, במשרד הזרים המקומי, בדומה לבקשות לויזות אחרות. ישראלי שמעוניין להגיש בקשה לויזת חופשת עבודה מתוך גרמניה יכול להגיע לגרמניה, לשהות בה ללא ויזה לתקופה של 90 יום מתוך כל 180 יום (ויזת תייר סטנדרטית), ובמהלך תקופה זו להגיש בקשה לויזה. שימו לב: בקשות שיוגשו לאחר תקופה זו עלולות להידחות על הסף.\nמה צריך להציג במשרד הזרים?\nדרכון שתקף למשך 18 חודשים מרגע הגשת הבקשה, ביטוח בריאות לכל התקופה, 2000 אירו בבנק (מספיק כסף לשלושה חודשים ועוד כסף לקניית כרטיס טיסה חזרה), טופס בקשה ותמונת פספורט. יש לשלם אגרה חד פעמית למשרד הזרים בגובה של 50-110 יורו. פרטים נוספים אודות המסמכים ניתן יהיה לקבל לאחר כניסת ההסכם לתוקף.\nאני שוהה כרגע בגרמניה על ויזה אחרת. האם ניתן להחליף אותה לויזת חופשת העבודה?\nלא. ההסכם קובע כי ויזת חופשת עבודה לא תינתן לאנשים ששהו בעבר בגרמניה על ויזה אחרת. המשמעות היא, שניתן לקבל את הויזה אך ורק אם זוהי הויזה הראשונה שלכם בגרמניה.\nומה קורה כשהויזה נגמרת?\nלא ניתן להאריך את ויזת חופשת העבודה. ההסכם לא שולל החלפה לויזה אחרת, דוגמת הכנה ללימודים, לימודים באוניברסיטה, עבודה כפרילנסר, איחוד משפחות או עבודה כשכירים. במקרה של החלפת סיבה לשהייה צריך יהיה להגיש בקשה מסודרת לויזה החדשה.\nבעבר פורסם שיהיו מכסות מקסימום. האם הן מוזכרות בהסכם?\nההסכם מגדיר מכסות עבור צעירים גרמנים שמעוניינים לקבל ויזת חופשת עבודה לישראל, אך בשלב זה לא קיימת הגדרת מכסות עבור צעירים ישראלים המעוניינים לקבל ויזה לגרמניה.\nאיך זה נראה באמת מהצד הישראלי?\nמההסכם מסתמן שלצעירים הגרמנים יהיה קשה יותר לקבל ויזות חופשת עבודה מאשר לצעירים הישראלים. ראשית, הגרמנים מחויבים להגיש בקשה לויזה רק בשגרירויות ישראל בגרמניה ובעולם, ולא יוכלו להגיש בקשה מתוך ישראל. שנית, האמנה קובעת כי ישראל תגדיר מכסה שנתית (אשר לא מוגדרת עדיין) של משתתפים בתוכנית.\nלסיכום, לפני הגשת הבקשה כדאי לבדוק האם ויזת חופשת העבודה אכן משרתת את הצרכים שלכם בצורה הטובה ביותר, שכן ייתכן שעומדות בפניכם אפשרויות ויזה מתאימות יותר. כמו כן יש לזכור כי היות שמדובר בהסכם חדש, ייקח זמן עד שניתן יהיה ללמוד את הפרקטיקה של משרד הזרים בברלין בנוגע לנהלי הויזה, הוצאתה ובשלב מתקדם יותר - החלפתה לויזה אחרת במידה שתרצו להישאר בברלין לתקופה ארוכה יותר.\nאילוסטרציה" }, { "title": "דיוויד בואי בברלין: Station to Station", "date_published": "2026-10-08T17:54:07.680Z", "id": "https://www.spitzmag.de//magazine/david-bowie-berlin/", "url": "https://www.spitzmag.de//magazine/david-bowie-berlin/", "content_html": "לדייוויד בואי, שהידיעה על מותו הרעישה והעציבה היום מעריצים בכל רחבי העולם, היתה השפעה על עיצוב הדימוי התרבותי העכשווי של ברלין לא פחות מאשר היא השפיעה בתורה על יצירתו. בואי שהה בברלין במשך כשלוש שנים החל מ-1976, ועד כמה היו השנים הללו משמעותיות עבורו ניתן היה להתרשם כשהוציא ב-2013, לאחר עשור של שתיקה, את השיר והקליפ Where Are We Now, שבו התבונן ממרחק השנים על התקופה שבילה בעיר, בשנות העשרים המוקדמות לחייו.\nלמי שרוצים להתחקות אחר עברו של בואי בברלין, הנה כמה מהתחנות המשמעותיות שלו בעיר:\nדירת השותפים\nבואי עבר לברלין בתקופה קשה בחייו והתגורר במקום כמעט סתמי: בניין אלטבאו ב-Hauptstrasse 155 בשנברג, בדירה מעל מוסך לרכב שפעל שם באותה תקופה. למעריצים דקדקנים: הדירה עצמה היתה בקומה הראשונה מצד שמאל. כמו ברלינאים רבים, גם בואי לא התגורר בדירה לבד אלא עם השותף איגי פופ, ורוב הזמן גם עם חברתו של איגי פופ, אסתר פרידמן (יהודייה-גרמניה, שלא תגידו שאין נקודה יהודית בסיפור!).\nבשעות שלאחר מותו כבר החלו להיערם בכניסה לבניין, שבואי לא מתגורר בו כמעט ארבעים שנים, פרחים ופתקים לזכרו, ואנשים המשיכו להגיע למקום עד לשעות הערב. גם אתם יכולים לעלות לרגל לשם ולדמיין שאתם מצלצלים באינטרקום של דייוויד.\nhttps://www.instagram.com/p/BAZp9X0EGVD/\nhttps://www.instagram.com/p/BAaZjNSMmZe/\nHauptstrasse 155, 10827 Berlin\nקו U7 עד Kleistpark (או M48 כמעט עד הדלת)\nהסטודיו\nאת שלושת אלבומי ״הטרילוגיה הברלינאית״ שלו - האלבומים שהקליט ויצר במערב ברלין תוך שאווירת העיר החצויה משפיעה עליו - הקליט בואי באולפני ״האנזה״. האולפנים עדיין קיימים, בחלק של קרויצברג הקרוב ביותר לפוטסדאמר פלאץ, ויש אפילו סיורים מודרכים באולפנים, שמארגנת חברה שנקראת Music Tours Berlin. באולפנים לא הקליטו רק בואי או איגי פופ, אלא גם דפש מוד, U2 ואמנים ידועי שם אחרים.\nKöthener Str. 38, 10963 Berlin\nקו U2 עד Mendelssohn Bartholdy Park או פוטסדאמר פלאץ; או קווים S1/S2/S25 עד פוטסדאמר פלאץ.\nהמוזיאון\nבואי לא שוטט רק ברחבי החלקים ה״קלאסיים״ של מערב ברלין, וכשלא עבד, אהב להסתובב גם באיזור גרונוולד השקט - לאכול במסעדות שעל גדות נהר ההאפל או בלב היער, ובעיקר - לבקר במוזיאון הממוקם בשכונה ואשר מוקדש לתנועת הגשר Brücke Museum. בניגוד לאולפני האנזה, אין צורך לתאם מראש ביקור במוזיאון - אפשר פשוט להגיע.\nBrücke Museum, Bussardsteig 9, 14195 Berlin\nאוטובוס 115 עד .Pücklerstr\nהמסעדה\nבניגוד להרבה מהמקומות שאותם נהג לפקוד בואי דרך קבע, אחת המסעדות האהובות עליו בתקופת שהותו בברלין עדיין קיימת. התפאורה של ״פריז באר״ בשרלוטנבורג לא ממש השתנתה בערוב השנים, רק נוספו פה ושם יצירות אמנות שתרמו סועדים קבועים במסעדה, שרבים מלקוחותיה הם אמנים. צרפתי, קצת יקר, אבל מי שם תג-מחיר על ארוחה שבה בצד השני של השולחן יושבת רוחו של זיגי?\nParis Bar, Kantstraße 152, 10623 Berlin\nכל קווי ה-S והאוטובוסים שנוסעים ל-Savignyplatz\nה״ג׳ונגל״, המועדון (כבר לא קיים)\nבואי, כמובן, נהג לבלות - והרבה. הוא גילה מוזיקה חדשנית לאותה תקופה ב-SO36 (שעדיין קיים); הוא חצה גבולות של מיניות ב-Anderes Ufer, בר גייז שנקרא כיום Neues Ufer אבל עדיין עומד באותו מקום (ממש ליד ביתו, ב-Hauptstr. 157); הוא חצה את החומה בגיחות למזרח ברלין (שהתבררו כדי מסוכנות לאיגי ולדייוויד חסרי הגבולות); בימות קיץ הוא נהג לבלות בחוף ואנזה עם כל הברלינאים. בואי נהנה מהיחס האדיש כלפיו, שנתן לו מרחב אמנותי, ונהג לשוטט לא רק עם הנהג שלו, אלא גם עם תחבורה ציבורית, כמו כל הברלינאים (איגי פופ כתב את The Passenger בהשראת הנסיעות ברכבת של ברלין). אבל בואי בילה בעיקר במועדונים. מרכז המועדונים של ברלין בשנות השבעים היה, עד כמה שזה נשמע משונה היום, באיזור הקודאם. המועדון האופנתי ביותר היה ה״ג׳ונגל״, בנירנברגר שטראסה (שמוזכר גם בשיר Where Are We Now). כיום עומד במקום שבו עמד ה״ג׳ונגל״ מלון אלינגטון - מלון ארבעה כוכבים שמוקדש כולו למוזיקת ג׳ז (כי לפני הג׳ונגל פעל באותו מקום מועדון ג׳ז מפורסם שבו ניגנו גדולי האמנים). הכניסה ללובי כמובן חופשית, פחות או יותר, והמלון, בניין קלאסי משנות ה-20, מרשים ביותר מבחינה אדריכלית.\nEllington Hotel Berlin, Nürnberger Strasse 50­\nבין התחנות Wittenbergplatz ו-.Augsburger Str של התחתית\nחברת הטיולים של תמר ונדב גבלינגר" }, { "title": "״להביא לכם משהו מהארץ?״: כל מה שחיפשתם ולא ידעתם איפה למצוא בברלין", "date_published": "2026-10-08T17:54:07.680Z", "id": "https://www.spitzmag.de//magazine/israeli-food-guide/", "url": "https://www.spitzmag.de//magazine/israeli-food-guide/", "content_html": "זה קורה לעתים די קרובות: מישהו או מישהי שואלים באחת מאלפיים קבוצות הישראלים השונות בפייסבוק ״איפה משיגים {הכניסו כאן משהו שנדמה לנו שיש רק בארץ}…?״ ומייד מתחיל שרשור מלא להט, כאילו אף פעם עוד לא טחנו את מצב הטחינה בברלין. יש את אלה שחיים בעיר כבר עשור ועדיין חוזרים מישראל עם מזוודה מלאה במצרכים, ויש את אלה שמתעקשים שאין שום דבר שאי אפשר להשיג גם כאן - אולי חוץ משמש לא-שקרנית בחורף. אז לטובת כל השרשורים הבאים עלינו לטובה, ריכזנו כאן את השאילתות הנפוצות ביותר והתשובות להן.\nמוצרים מזרח-תיכוניים\nהרבה מהמוצרים שאנחנו תופשים כישראליים נטמעו אצלנו למעשה מהמרחב המזרח-תיכוני, כך שניתן להשיג אותם בחנויות הערביות והטורקיות הרבות הפרוסות בעיר (למשל בזוננאלה בנויקלן, בשכונת וודינג, ברחוב פוטסדמאר, בקוטבוסרדאם, אבל גם במקומות רבים נוספים).\nטחינה גולמית: אם אתם מחפשים טחינה שדומה לטחינה בארץ, מומלץ ללכת על טחינה לבנונית משום שלטחינה הטורקית יש מרקם וטעם מעט שונים (בין השאר משום שהטחינה הטורקית עשויה לעתים קרובות מסומסום קלוי ולא מסומסום מיובש). שתי המלצות ספציפיות על מותגים שחוזרות על עצמן: טחינה קטורה (Chtoura - מגיעה באריזות שונות) וטחינה בוסתן (נמכרת בין השאר בחלק מסניפי אירוגידה).\nטחינה לבנונית - הדבר האמיתי\nסילאן (Datteln Syrup): ניתן להשיג ברוב החנויות הערביות וגם בחלק מהטורקיות. כמו בישראל, כדאי לוודא שמדובר בסילאן 100% ללא תוספות וסוכר.\nמאה אחוז תמרים - מותג סילאן מוצלח למדי\nתמרים/מג׳הולים: כנ״ל (המלצה ספציפית לדוגמא: בצרכנייה קטנה בתחנת Hansplatz אותרו מג’הולים איכותיים וניתן לקבל הנחה על כמות גדולה).\nערק: ערק לבנוני אפשר לרכוש בחנות לבנונית בשם HARB ב-Potsdamerstrasse 93 (ובעוד חנויות לבנוניות בפוטסדאמר שטרסה). הערק הטורקי נקרא raki ואפשר כמובן למצוא אותו בחנויות טורקיות. מביני דבר טוענים שהוא לא רע בכלל.\nערק לבנוני בפוטסדאמר שטרסה\nפיתות: המקומיות דקיקות על פי רוב ולא ממש דומות לפיתות מהארץ. השמועה אומרת שפיתות כמו בישראל במחיר סביר ניתן למצוא בסופר הטורקי שליד תחנת Kurfürstenstraße.\nעוד ניתן להשיג בחנויות ערביות וטורקיות:\n\nגרגרי חומוס לא מבושלים\nעדשים וקטניות בכל הצבעים והסוגים\nזיתים סוריים\nמלפפונים חמוצים במלח בכל הגדלים\nקפה שחור\nזעתר\nצנוברים (Pinienkerne) על המשקל (בעיקר בחנויות ערביות, שקיות קטנות של צנוברים ניתן למצוא גם בחנויות טורקיות וברשתות הסופרים הרגילות).\nפיצוחים (נשמעת טענה שקשה להשיג גרעיני אבטיח ברמה).\nפתיתים ניתן למצוא בחנויות טורקיות, באגף הפסטות, תחת השם ״קוסקוס״ (לצד קוסקוס ״אמיתי״ כמובן). לדברי הבלוגר הטבעוני ישי רוזנבאום ״הפתיתים קצת שונים בטעמם מהפתיתים הישראליים, כי אינם אפויים (והם גם דורשים יותר זמן בישול), אבל זה בהחלט טעים וגם זול מאוד״.\n\nמוצרי חלב\nגבינה לבנה: באגף מוצרי החלב אין ספק שזהו המוצר שמעורר את הפולמוס הגדול ביותר. יש הטוענים שקווארק (Quark) הוא מקבילה נאותה ויש מי שפוסלים את הקווארק על הסף ומפנים דווקא ל״גבינה הטרייה״ (Frischkäse), שדומה יותר לגבינת שמנת. כך או אחרת, אם תנסו כמה סוגים כנראה שתמצאו גבינה לבנה לטעמכם (המלצה ספציפית לגבינה שנטען שהיא הכי דומה לגבינה לבנה ישראלית 5%: קווארק ביו 4% שומן של Rewe).\nאגב, אחוזי השומן בגבינות כאן אינם גבוהים כפי שניתן לחשוב בטעות - הם פשוט מחושבים אחרת. כדי להבין כמה אחוזי שומן יש בגבינה במונחים המוכרים מישראל בדקו את אחוז השומן ל-100 גרם בטבלת הערך התזונתי.\nדומה מאוד לגבינה לבנה 5%\nרוויון: ברשתות הסופרמרקטים - Buttermilch או Dickmilch.\nלבּנה: בשורה התחתונה ההמלצה הרווחת ביותר היא להכין לבד בבית. קונים דלי יוגורט בסופר רגיל או טורקי (תצטרכו לנסות ולהבין איזה טעם מועדף עליכם), שופכים אותו לחיתול בד או לשקית כביסה מבד שקונים ב-DM, מוסיפים מלח לפי הטעם ותולים את היוגורט מעל הכיור או במקרר מעל קערה ללילה עד 24 שעות.\nקוטג’: לגירסה המקומית (שבאופן יוצא דופן יש קונצנזוס שאינה דומה לקוטג’ הישראלי) קוראים körniger Frischkäse.\nטיגון ואפייה\nקמח תופח: גם במקרה הזה מומלץ להכין פשוט בעצמכם על ידי הוספת כפית אבקת אפייה (Backpulver) לכל כוס קמח. למי שחייב לקנות קמח תופח מוכן קוראים לזה Selbsttreibendes Mehl ואפשר למצוא אותו רק בחנויות אסיאתיות.\nאבקת סודה לשתייה: מופיעה תחת שני שמות - Natron או Karbonat. אריזות קטנות ניתן למצוא במדפי האפייה ברשתות הסופרים; אריזות גדולות יותר - בסופרים טורקיים וערביים.\nפודינג וניל אינסטנט: הדיווחים על ההבדל הניכר בין הגירסה המקומית לגירסה הישראלית נובעים מכך שלעתים קרובות לגירסה המקומית לא מוסיפים סוכר. ברוב המקרים אם תוסיפו סוכר תתקבל תוצאה דומה מאוד לפודינג שאתם מכירים מהארץ. נמסר לנו שהפודינג Paradies Creme Vanille של ד״ר אוטקר כבר ממותק ועובד מצוין בכל המתכונים מהארץ - גם בעוגות גבינה אפויות וגם עבור קרמים קרים לציפוי עוגות.\nפודינג וניל שעובד עם מתכונים בעברית - קיים כמעט בכל הרשתות\nשוקולד צ׳יפס: אמנם אין כאן את האריזות הגדולות כמו בארץ, אבל ברוב הסופרים אפשר למצוא קופסאות של מאה גרם (שוקולד צ׳יפס ממותגים של מילקה עולים יותר מהלא-ממותגים).\nפירורי לחם: Panier Mehl. מי שזה לא מרגיש לו בדיוק כמו פירורי לחם יכול לנסות פאנקו שניתן להשיג בחנויות אסיאתיות. יש הטוענים ש-Semmelbrösel גם יותר קרובים לפירורי לחם שבארץ, ואחרות ממליצות באופן ספציפי על Semmelbrösel של חברת Weltgold כ״תחליף המושלם לפירורית זהב לשניצלים״.\nסולת: Grieß, ניתן למצוא כמעט בכל סופר ואפילו מסוגים שונים.\nפקאנים לא קלויים: ניתן לרכוש בלידל באריזות של 200 גרם (וגם קשיו, אגוזי מלך, שקדים וכו’ ביחס טוב בין איכות למחיר).\nפקאנים בלידל\nשניצל בסגנון טבעול: ב-Edeka יש סדרת מוצרים צמחוניים שנקראת Garden Gourmet שמיוצרת על פי השמועה בסניף הגרמני של טבעול. אין את כל המבחר של טבעול בארץ, אבל שניצל יש.\nפארם\nסקוץ׳ לשטיפת כלים (כמעט) כמו בארץ ניתן למצוא (אם כי באופן לא עקבי) ב-Woolworth ובחנויות מז׳אנר ״הכל באירו״. נראה שזה אחד המוצרים שרבים ממשיכים להביא עימם מביקורים בישראל.\nסקוץ׳ לשטיפת כלים למכורים\nטמפונים עם מוליך: בישראל מוּכרת חברת .o.b כחברה של טמפונים ללא מוליך, אבל כאן יש אותם גם עם מוליך (Tampons Compact Applicator).\nטמפונים עם מוליך\nמגב לניקוי רצפה: אם לא התאהבתם במופ ואתם מתעקשים על מגב, ניתן למצוא אותם ב-Kaufland וב-Bauhaus.\nבמבה, ביסלי ושאר מותגי הבית (חנויות יהודיות/כשרות/ישראליות)\nאם אתם לא בקטע של תחליפים אלא בקרייב רציני לבמבה, ביסלי, קרמבו, ג’חנון, רוגעלך, שקדי מרק וכו’ - הכתובת שלכם הן החנויות היהודיות והכשרות ברחבי העיר. במערב העיר (Wilmersdorferstr. 70) תמצאו ״סופר ישראלי״, שקיבל ביקורות טובות בכמה קבוצות של ישראלים על מבחר גדול של מוצרים ומחירים הוגנים. חנות שקרובה יותר לשכונות מזרח העיר היא Koscherlife במיטה (Brunnenstraße 31a).\nמצרכי חגים\nלפני כל חג ניתן למצוא בחנויות הכשרות/יהודיות/ישראליות מוצרים רלוונטיים, אבל יש גם מוצרי חגים שניתן למצוא בברלין לאורך כל ימות השנה גם בחנויות רגילות.\nמצות (לא כשרות) יש ב-Kaiser’s באיזור הלחמים והקרקרים, ב-KDW, ב-Karstadt ובסופר של גלריה קאופהוף (אלכסנדר פלאץ). טיפ לקניידלעך: ניתן לטחון את המצות ולקבל קמח מצה.\nמצות כל השנה בקייזרס\nרוצים להכין חזרת בעצמכם? שורש חזרת נקרא כאן Meerrettich וניתן למצוא אותו באופן קבוע בסופר של Karstadt בהרמן פלאץ, במקרר של החסות מול הירקות האסיאתיים.\nשורש חזרת ליד החסות ב-Karstadt\nסופגניות (שמקורן בכלל בגרמניה, כן?) ניתן למצוא כמעט בכל מאפייה תחת השם Pfannkuchen או ברלינר.\nפטריות פורטבלו\nאת הפטריות הגדולות והבשרניות ניתן על פי רוב למצוא ב-Karstadt (בעיקר בסניף בווילמרסדורפר שטרסה), ולעתים גם בסניפי Rewe, Real ובשוק הטורקי (שלישי ושישי ב-Maybachufer בקרויצברג). למי שמחפש אותן אורגניות, דוּוחנו שניתן למצוא אותן גם בסניפי ביו קומפני.\nטעינו? שכחנו מוצרים חשובים או טיפים מנצחים? כתבו לנו ונעדכן." }, { "title": "הסקר המקיף ביותר בקרב ישראלים בגרמניה מאשש את הדימוי: חילונים, משכילים - ושמאלנים", "date_published": "2026-10-08T17:54:07.680Z", "id": "https://www.spitzmag.de//magazine/mmz-potsdam-study/", "url": "https://www.spitzmag.de//magazine/mmz-potsdam-study/", "content_html": "ממצאי הסקר המקיף ביותר שנערך בקרב ישראלים בגרמניה, המתפרסמים כאן לראשונה, מאששים לראשונה באופן מדעי כמה מהדימויים שדבקו בקהילה הזאת: חילונית, משכילה - ושמאלנית.\nאת הממצאים הראשוניים של המחקר, פרי שת״פ בין אוניברסיטת וופרטל והאוניברסיטה העברית בירושלים, הציגו ביום שישי האחרון פרופ’ עוזי רבהון ופרופ’ דני קרנץ במרכז משה מנדלסון בפוטסדאם. כ-600 ישראלים יהודים (ילידי ישראל ודוברי עברית) השתתפו בסקר המקוון, וכמה עשרות ישראלים נוספים בגרמניה לקחו חלק בראיונות עומק אישיים שנערכו על ידי פרופ’ קרנץ וקטיה חרבי. אגב, לאחר הצלבת נתונים ממקורות שונים ורבים, עורכות ועורכי המחקר הגיעו למסקנה כי מספר הישראלים בגרמניה כולה לא עולה על כ-16,000 - וזאת בניגוד לפרסומים שונים שבהם נטען כי אפילו בברלין לבדה המספרים גבוהים בהרבה.\nאחד הממצאים המעניינים ביותר בסקר הוא העובדה ש-69.1% מכ-600 המשיבים מגדירים את השקפת-עולמם הפוליטית-חברתית בהקשר הישראלי כ״שמאל״, 22.4% כ״מרכז״ ורק 8.4% מהמשיבים הגדירו את השקפת-עולמם כ״ימין״ - ללא ספק התפלגות שונה באופן מובהק מזו המשתקפת מתוצאות הבחירות האחרונות בישראל.\n84.7% חילונים, 77.9% לא צמים ביום כיפור\nנתון מסקרן נוסף הוא ש-84.7% מהישראלים בגרמניה הם חילונים. 10.7% הגדירו עצמם כ״דתי במידה מועטה״, 3.9% ״דתי במידה בינונית״ ורק 0.7% הגדירו עצמם כ״דתי במידה רבה״ או ״רבה מאוד״. לשם השוואה, על פי מחקר של המכון הישראלי לדמוקרטיה מ-2009, רק 46% מהיהודים בישראל מגדירים עצמם כחילונים בעוד ש-32% כמסורתיים, ו-22% כדתיים או חרדים. כמו כן, בעוד ש-68% מהיהודים בישראל צמים תמיד ביום כיפור, 77.9% מהישראלים בגרמניה העידו כי אינם צמים אף פעם ביום כיפור.\n61.6% בעלי תואר אקדמי - 46.5% מהם במדעי הרוח ובאמנויות\n61.6% מהישראלים בגרמניה הם בעלי תואר אקדמי (BA ומעלה), וזאת לעומת 46% מכלל תושבי ישראל (על פי מחקר של ה-OECD מ-2012).\n11. השכלה\nמעניין להבחין ש-46.5% מהמשכילים הישראלים בגרמניה השלימו את תאריהם בפקולטות למדעי הרוח והאמנויות, וזאת לעומת שיעור של 18.3% בלבד למדעי הרוח והאמנויות בקרב מקבלי התארים בישראל (על פי נתוני הלמ״ס לשנים 2013-2014).\n11.1 השכלה תחום\nל-31.3% יש בני משפחה ילידי גרמניה\n1. בני משפחה ילידי גרמניה\n44.9% הגיעו לגרמניה בשלוש השנים האחרונות\n9. ותק בגרמניה\n58.5% היגרו לגרמניה בגילאי 25-34\n8. גיל בעת ההגירה\nרוב הישראלים זכו לתמיכת המשפחה והחברים בהחלטה להגר לגרמניה\n7. תגובות של משפחה וחברים לבחירה בגרמניה\nסיבות כלכליות בראש המניעים לעזוב את ישראל\n4. סיבות לעזיבת ישראל\nסיבות מקצועיות וכלכליות בראש המניעים לבחור בגרמניה\n5. סיבות לבחירה בגרמניה\nל-54.4% יש הורים או סבים ניצולי שואה\n2. הורים או סבים ניצולי שואה\nל-26.1% יש אזרחות גרמנית\n12. אזרחות גרמנית\nל-54% יש בן/בת זוג עם אזרחות גרמנית\n13. בן/בת זוג עם אזרחות גרמנית\n45.6% שולטים בשפה הגרמנית בצורה טובה או טובה מאוד\n14. שליטה בשפה הגרמנית\nפרופ׳ דני קרנץ ופרופ׳ עוזי רבהון צילום: קטיה חרבי" }, { "title": "״אנחנו בסך הכל פנטזיה של מישהו אחר״: מבוא לתרבות הישראלית-ברלינאית החדשה", "date_published": "2026-10-08T17:54:07.680Z", "id": "https://www.spitzmag.de//magazine/someone-elses-fantasy/", "url": "https://www.spitzmag.de//magazine/someone-elses-fantasy/", "content_html": "עפרי: בכל מקום מדברים על ״תופעת הישראלים בברלין״. זה בא בגלים, והגל הגדול האחרון היה ״מחאת המילקי״ לפני כשנה. כשלעצמה, זאת היתה תופעה מעניינת - הגרמנים, שבעצמם מאוד אוהבים לעסוק בשאלה ״איך אנחנו נראים״, הופתעו לגלות שיש לגרמניה הגדרה חדשה: אומת ה- Billigpudding. על זה הם מעולם לא חשבו. בכל מקרה, ״מחאת המילקי״ ודומותיה מיסגרו את המעבר של ישראלים לברלין בהקשר הכי ארצי, הכי חומרי שיש. זה לא רע - סיבות חומריות הן לפחות אחד הגורמים החשובים שמניעים את ההיסטוריה, ואולי הגורם העיקרי. זה מוכיח שבסופו של דבר החיים המיידיים חשובים יותר מהזיכרון, ההיסטוריה, המיתוסים. כשחוקרים או עיתונאים גרמנים שואלים אותי (וזה קורה לי מדי פעם) מה היחס של הישראלים בברלין ״לעברה של גרמניה״, אני עונה להם בדרך כלל: אני לא יודע. חלק מתייחסים אליו כך, וחלק מתייחסים אחרת, אבל בסופו של דבר אנשים רוצים לחיות ברווחה ולהרגיש שיש להם עתיד. ולכן אנשים עוזבים את ישראל ועוברים לברלין.\nיחד עם זאת, לא צריך גם להתפתות מדי לתיאור של ״הגירת המילקי״. יש כמובן תנאים מסוימים שבזכותם אנחנו פה. אם גרמניה לא היתה מעוניינת שישראלים יבואו לגרמניה ויישארו בה, זה כנראה לא היה קורה, לפחות לא בהיקפים האלה. ומכאן עולה השאלה: למה גרמניה רוצה אותנו?\nלכאורה התשובה ברורה: העובדה שישראלים אוהבים את גרמניה מאשרת לגרמנים שהם השתנו, שהם כבר ״גרמניה אחרת״ וכו’. אבל נראה לי שזה לא כל הסיפור. מכמה בחינות, הגרמנים רוצים לחזור להיות כמו בעבר, לשוב למצב שלפני קטסטרופות המאה העשרים. הנה, הם משחזרים את ה-Berliner Schloss באונטר דן לינדן. אמנם לא משחזרים את הטירה במלואה, אבל כן את החזית, כך שהיא תיראה ״כמו שזה היה״.\nוכשהם מנסים להחזיר עטרה ליושנה, הם מתמודדים עם החסך של היהודים הגרמנים. עד שהיהודים הגרמנים לא יחזרו, גרמניה לא תוכל להיות באמת ״כמו בימים הטובים״. אז מנסים להצמיח איכשהו יהודים חדשים. חוקר גרמני שאני מכיר הגדיר את זה בתור reforestration - ייעור מחדש. כמו שיקום של יער שנשרף. והגרמנים מבינים ביערנות. רק מה - אי אפשר להחזיר את היהודים הגרמנים. הם אינם. הם כמו מין של עץ שכמעט נכחד בשריפה. אז מה עושים? מביאים עצים דומים, קרובים. מביאים קצת יהודים פולנים, קצת יהודים רוסים, ובסוף גם ישראלים. העיקר שאפשר יהיה לצלם בית כנסת ולהגיד: ״יש חיים יהודיים בגרמניה״. העיקר שזה ייראה ״כמו שזה היה״.\nאבל האם אנחנו הישראלים באמת מסוגלים לקחת את התפקיד הזה, של ממלאי המקום של מנדלסון, איינשטיין ורוזנצווייג? אני חושש שלא. אני עומד מול המראה ואומר לעצמי: לא, אני לא נראה כמו ולטר רתנאו*. נכשלתי במשימה הזאת. ונדמה לי שבאיזה מקום, הגרמנים גם יודעים את זה, ואולי קצת רוצים שניכשל.\n\nלא ברור ממה בדיוק ״הישראלים בברלין״ מתרחקים: מהפרויקט הציוני או בדיוק להיפך - מהניסיון הכושל להגשים את הפרויקט הזה, כלומר מתוך שאיפה בעצם להגשמה טהורה יותר שלו\n\nאלעד: אתה מצביע נכון על המעמד העדין של הנסיבות החומריות בתוך התהליך ההיסטורי. החומר הוא מרכזי, אבל יש גם מה שאתה קורא לו ״תנאים״ של רצון, או של חיבה, כלומר רשת של דימויים, רצונות ותובנות שבכלל מאפשרים את האינטרקציה בין ישראלים לגרמניה, ואף מעצבים אותה.\nאתה אומר ״גרמניה רוצה אותנו״, ואני הייתי משלים - ״ואנחנו רוצים את גרמניה״. וכבר בשלב הראשוני הזה צריך אולי להיות יותר זהירים ולחשוב למה בעצם התופעה לא נתפשת כ״ישראלים בגרמניה״, אלא כ״ישראלים בברלין״. לא שאין ישראלים גם במקומות אחרים, אבל יש כאן משמעות מרכזית מאוד ל״ברלין״. כלומר, אנחנו לא בדיוק רוצים את גרמניה, אלא את ברלין. למעשה, אולי זה אפילו אחד המאפיינים החשובים של ״ברלין״, כלומר בעצם ״ברלין״ כ״לא-גרמניה״. זה לא שהפכנו לגרמנים, אפילו אם קיבלנו דרכון. ולכן אנחנו עוד ״ישראלים״, ואולי ״ברלין״ זה מה שבכלל מאפשר לנו להיות בדיוק את זה, לשחק איזה חלום או פנטזיה של ״ישראליוּת״ באופן שלא מתאפשר בישראל הממשית עצמה. ואת אותו הרהור אפשר לגלגל גם על הגרמנים, שאולי גם לא בדיוק רוצים ״יהודים בברלין״, אלא ״ישראלים בברלין״. ושוב, בהקבלה, אולי מבחינתם ״ישראלים״ זה בעצם ״לא-יהודים״, כלומר לא סתם אנשים שאין להם שום קשר ליהדות, נגיד מהגרים מווייטנאם, אלא דווקא יהודים שמסכימים מרצונם להפוך להיות משהו אחר, עוד לא בדיוק ברור מה, אבל שונה מאוד מהדמות ההיסטורית והזרה של היהודי האירופאי, משהו שאפילו מנוגד ומתנגד ליהודי ההיסטורי, ולדמות החדשה הזו - שאותה יותר קל לאהוב - קוראים ״ישראלים״.\nליאור וילנצ׳יק, סוכה, 2015 (מתוך התערוכה פופ אפ ירושה שתוצג בפסטיבל ID)\nעפרי: אני מסכים איתך שברלין מאפשרת להיות שוב ״ישראלים״. וזאת אחרי שאפילו נשיא מדינת ישראל אמר שבעצם אין יותר דבר כזה ״ישראלים״ במובן המקובל, כלומר אנשים שבאיזושהי צורה שייכים למה שנהוג היה לכנות ״תרבות ישראלית״. כי בקרוב יהיו שליש חרדים, שליש פלסטינים ושליש ״ציוֹנים״, וגם הקבוצה הזאת מחולקת למעשה להרבה תתי-קבוצות (חופפות בחלקן) - אשכנזים, מזרחים, חילונים, דתיים-לאומיים, מתנחלים, יוצאי חבר העמים, יוצאי אתיופיה וכו’. על הרקע הזה ייתכן שברלין תהיה בזמן מסוים המקום העיקרי שעוד יש בו בכלל ״תרבות ישראלית״ במובנה כתרבות חילונית. לכן אני חושב שיש ערך לפעילויות בעברית (כמו הרצאות ״הגימנסיה״ שאני משתתף בארגונן, ״שפיץ״, הספרייה העברית ועוד) - לא רק כדי לשרת את הצרכים של הקהילה, אלא בתור מקלט לתרבות מסוימת. אולי זה סמלי שבפרידריכסהיין נפתח בחודש שעבר מקום שנקרא ״קפה תמר״, אחרי ש״קפה תמר״ המפורסם ברחוב שינקין סגר את שעריו והמנהלת המיתולוגית שלו שרה שטרן הלכה לעולמה.\nעם זאת, לא צריך כמובן לעשות אידיאליזציה לדברים. אפשר לומר שהתרבות הישראלית בברלין היא אשכנזית מאוד וחילונית מאוד. מבחינה זו יש בה משהו אחוס״לי (ראשי תיבות שטבע פרופ’ ברוך קימרלינג לציון האליטות הוותיקות בישראל: אשכנזים-חילונים-סוציאליסטים-לאומיים), ואולי אנכרוניסטי. מבחינות מסוימות, ״תופעת ברלין״ היא תנועת ההתעוררות האשכנזית האחרונה (בינתיים). מה ההסבר לזה? ברור שהייצוג הגבוה של אשכנזים בקרב הישראלים בברלין קשור למאפיינים הסוציו-אקונומיים של הישראלים כאן, וגם לשיעור הגדול שיש למחזיקי דרכון אירופי.\nאבל גם המבט הגרמני מכונן את האשכנזיוּת הזאת. בסופו של דבר, הגרמנים רוצים לדבר בעיקר עם יהודים-אשכנזים, עם אלה שיש להם חשבון איתם. כלפי האחרים - מזרחים, ערבים - הם לא מרגישים שצריך להיות להם איזשהו יחס, כי אין להם יחסי קורבן-מקרבן איתם. באותה מידה, גם המהגרים בגרמניה - במיוחד הטורקים - מצופים למעשה לא להביע דעה בעניין יהודים או ישראלים, כי ״הם לא קשורים לסיפור״. זה לא מונע כמובן להאשים בסוף דווקא אותם באנטישמיות.\n\nמדי פעם צריך להזכיר לעצמך: ברלין לא אוהבת אותי בגלל שאני מוכשר, או חכם, או שיש לי אנגלית טובה או אפילו תחת יפה. היא אוהבת אותי בגלל אברהם אבינו והיינריך הימלר\n\nאלעד: כאן אתה נוגע בפרדוקס אולי הכי גדול בכל התופעה הזו - ישראלים שעזבו את ישראל לטובת ברלין הם כביכול אלה שהלכו הכי רחוק מישראל, מהפרויקט של ישראל, כלומר לא סתם למקום אחר, אלא בדיוק למקום שאי-האפשרות לחיות בו היתה הסמל הגדול לאידיאולוגיה של מדינת היהודים (ומתוקף כך כלל לא נתפסה כאידיאולוגיה, אלא כהכרח לוגי של המציאות). ובוודאי זו גם הסיבה שהפנומן ״ישראלים בברלין״ מעורר כל כך הרבה עניין וגם חשש בתוך החברה הישראלית. לכן אפילו שטות כמו מילקי ישר נתפשת כאיזו תנועת מחאה. ההתייחסות לתופעה היא כאל התחלה של סכנה קיומית, של שלילת עצם ההצדקה לקיום המדינה. הפרדוקס הוא, שדווקא אצל אותם ״גורמי סיכון״, הישראלים בברלין, אפשר באמת לזהות איזו תנועת טיהור וזיקוק של ״ישראליוּת״ צרופה - אפשר כמעט לומר בתנאי מעבדה.\nאתה צודק שאפשר לזהות כאן מבחינה סוציולוגית בדיוק את האלמנטים המכוננים של התנועה היהודית-לאומית המקורית, אותן ״אליטות ותיקות״. ובעצם לא ברור ממה בדיוק ״הישראלים בברלין״ מתרחקים: האם באמת מפרויקט ישראל, הפרויקט הציוני של הקמת מדינת לאום יהודית, או שמא בדיוק להיפך - מהניסיון הכושל להגשים את הפרויקט הזה, כלומר מתוך שאיפה בעצם להגשמה טהורה יותר שלו.\nופה אני נע הרבה פעמים באי-נוחות, כאשר אני חש בהרבה ״מפעלי תרבות״ של ״ישראלים בברלין״ יסודות הקשורים למפעל הלאומי, כמו למשל העבריוּת, או עיסוק במושגי ה״תרבות״ וה״זהות״. זה כמובן נוגע בהתמודדויות מאוד אישיות, שיש לי גם עם עצמי, למשל עם התרגומים העבריים שאני עושה לפילוסופיה הגרמנית. ולכן אני מרשה לעצמי לעורר את השאלה גם ביחס ל״גימנסיה״ או עיתון שפיץ עצמו: בה בעת שאני משתתף ונוטל חלק, אני תוהה באיזו מידה יש כאן איזו חזרה לתנועת ההשכלה, או בעצם יותר נכון מעין ציונות רוחנית אחד-העמית. ואני לא יכול שלא לחשוב על ההיסטוריה שחוזרת על עצמה לפי מרקס פעם ראשונה כטרגדיה ופעם שנייה כפארסה. למה פארסה? כי נוכח הטרגדיה, בפעם השנייה שחוזרים על אותו הדבר, כבר אי אפשר להתכוון לזה ברצינות.\n\nהאם אנחנו הישראלים באמת מסוגלים לקחת את התפקיד הזה, של ממלאי המקום של מנדלסון, איינשטיין ורוזנצווייג? אני חושש שלא\n\nעפרי: בשונה ממך, אני לא נבהל כל כך מלאומיוּת תרבותית. מבחינה מסוימת יש אכן דמיון מעניין בין המצב העכשווי לבין המצב של יהודים ציונים בגרמניה לפני השואה. חלק מהיהודים הגרמנים ניסו לאמץ תרבות עברית, אף שרובם התכוונו להישאר בגרמניה. כלומר, הציונות שלהם היתה בעיקרו של דבר פרויקט תרבותי שמתקיים באירופה, אף על פי שפלשתינה היוותה בשבילו מעין מחוז חפץ. עכשיו יש בגרמניה יהודים שעוצבו על-ידי הציונות, שהתרבות ואורח החיים שלהם הם תוצר של הציונות, אבל הם חיים בגרמניה. כך שיותר מאשר היסטוריה שחוזרת על עצמה יש כאן אולי מעין תמונת ראי, או לחילופין – תנועה לאחור, rewind שעושים לסרט או לשיר: הציונות שצמחה באירופה חוזרת בהדרגה לאירופה. ברור שיש עם זה הרבה בעיות, ומיותר לציין שבאמצע בין שתי הנקודות ההיסטוריות יש חורבן והשמדה. ועם זאת, אולי זאת דרך מלהיבה יותר לתאר את המצב מאשר האפשרויות האחרות. חלק מהקסם של ״תופעת הישראלים בברלין״ הוא הדינמיוּת והנזילוּת שלה. במובן הזה, היא גילום אולטימטיבי של עידן הגלובליזציה, ההגירה והזהויות המפוצלות. מדובר על אנשים בכל מיני דרגות של שייכות - החל ממבקרים לכמה שבועות וכלה באזרחים גרמנים שהעבירו את חייהם לכאן באופן מלא. בסופו של דבר, יותר מאשר ישראלים-גרמנים, אלה אנשים שהם כבר לא לגמרי ישראלים ועדיין לא גרמנים, וכנראה שאף פעם גם לא יהיו. אני מכיר כמה צעירים ישראלים עם אזרחות גרמנית שמקבלים תמיכה מהג’וב סנטר. הפקידים שם נוזפים בהם, מנסים לקרוא אותם לסדר: ״אתה צריך ללמוד, לעבוד, להיות אזרח טוב. אתה הרי אזרח גרמני״. הפקיד מתייחס לגרמניוּת שלהם יותר ברצינות מהם, כי הם לא באמת כפופים להיגיון המדינה הגרמני. הם אמנם אזרחים, אבל לא גרמנים. וזה חיובי, בסופו של דבר. יש בגרמניה מספיק אזרחים טובים. אני לא מתלהב מאותם ישראלים שמאמצים תוך שנתיים מנטליוּת של גרמני זעיר-בורגני שדוגל בחוק וסדר ומגלה חשדנות כלפי זרים.\n\nלעתים יש תחושה שישראלים בברלין מפצים על אסקפיזם וא-פוליטיות על ידי היפר-פוליטיזציה - מרחוק - ביחס למצב בישראל. בפועל זו דרך לחיות כאן בלי להיות כאן\n\nאלעד: צריך להבדיל בין ביקורת לפסימיוּת. גם אני מחפש ביסודו של דבר את האור בסיטואציה, אבל נדמה לי שיש כאן הרבה אמביוולנטיות, ולכן אני מנסה לברר מה מהותה המדויקת של התנועה הזו, והאם היא באמת יוצאת מחושך לאור. הלא יש הרבה ישראלים שבסופו של דבר באמת באו בשביל המילקי, או בשביל נדל״ן, ולא רואים שום בעיה פוליטית בישראל. היה אפילו ישראלי שהזדהה עם תנועת פגידה. ומי שכן רוצה להתרחק מחושך פוליטי, אז מאיזו פוליטיקה בדיוק, ועד כמה היא בעצם לא פוליטיקה אירופית, של הגרמניוּת הזעיר-בורגנית ושונאת הזרים כמו שאמרת. את החשיכה הזאת קשה לי שלא לזהות עם התנועה הלאומית, ולכן קשה לי לראות את שחזור הציונות - אפילו ״תרבותית״ - כמקור אור. ואם כבר לקחתי על עצמי את תפקיד משבית השמחה - אז יש לי ספקות גם לגבי קסם הדינמיוּת הנזילה של עידן הגלובליזציה. יש כאן הרבה מן האשליה, כמו שמראה תופעת הפליטים ומבקשי המקלט הצובאים על אירופה המתבצרת בתוך עצמה. והאשליה הזו מזינה גם סוג של אסקפיזם וא-פוליטיות, כלומר ניתוק וניכור מהעולם ומהקהילה המקומיים, שבהם בסופו של דבר החיים מתנהלים בפועל. ואם מישהו מבקש לחיות מכספי המדינה הגרמנית, האם הוא לא ממילא מכפיף את עצמו להיגיון המדינה הגרמני? זה לא אומר שהוא צריך לומר אמן על הפוליטיקה הגרמנית כפי שהיא, ממש לא; אבל זה כן אומר שהוא הפך להיות גורם פעיל בתוכה, ולכן יש לו אחריות בה. להתנער מהאחריות הזו בשם היותך ״ישראלי״ נראה לי מאוד בעייתי. לעיתים יש תחושה שהדה-פוליטיזציה בשדה הברלינאי, הגרמני והאירופי מוסווית על ידי היפר-פוליטיזציה - מרחוק - ביחס למצב בישראל. כביכול אני ממלא את חובתי בחברה על ידי היותי ביקורתי מאוד כלפי ישראל, בעוד שבפועל זו דרך לחיות כאן בלי להיות כאן. אז איפה בכל זאת האור? אתה הצבעת על כיוון מעניין - יחסי הראי בין היציאה מגרמניה/אירופה לבין החזרה לגרמניה/אירופה. מה בדיוק קרה בשנות ה״מעבר״ בישראל? האם אפשר להצביע כאן על איזה רגע של שחרור, החלמה, צמיחה או אפילו - גאולה? ועל איזו גאולה בדיוק מדובר? אם זו גאולה מרעיון הלאום דרך מכבש הלאום, אז פירושה הוא או השלת ה״ישראליוּת״ לגמרי - אם לא בדור הראשון אז בדור הבא, של הילדים; או בשינוי יסודי במשמעות המושג ״ישראל״.\nגבריאל בן משה, Planet, 2013 (מתוך התערוכה פופ אפ ירושה שתוצג בפסטיבל ID)\nעפרי: בסופו של דבר, אי אפשר לברוח מעצמך ומהמקום שלך בעולם. האופן שבו גרמניה תופשת אותנו מותנה לחלוטין על ידי ה״עבר״. ואני לא מתכוון רק לשואה, אלא להיסטוריה הארוכה של היחסים בין ״גרמניה״ ל״ישראל״ - לא רק מדינת ישראל אלא עם ישראל. זה אולי טריוויאלי, אבל לפעמים צריך להזכיר לעצמך את זה: ברלין לא אוהבת אותי בגלל שאני מוכשר, או שאני חכם, או שיש לי אנגלית טובה או אפילו תחת יפה. היא אוהבת אותי בגלל אברהם אבינו והיינריך הימלר. אתה בסך הכל פנטזיה של מישהו אחר. רק בגללם כל הדבר הזה קורה. אפשר לחיות כאילו שכל זה לא קיים, אבל נדמה לי שזה דורש הרבה מאמץ של הכחשה.\nאלעד: אבל באותה המידה ״האחר״ - במקרה הזה ״גרמניה״ - הוא גם רק פנטזיה שלי. ובמידה עוד יותר גדולה, גם אני וגם האחר מתפקדים בתוך פנטזיה שהיא לא רק שלנו, אלא גם עומדת בפני עצמה. ולזה אפשר לקרוא היסטוריה, או כמו שאתה אומר ״עבר״, עם מרכאות. והמרכאות חשובות, כי זה בעצם לא עבר אלא הבסיס לסיפור שמתרחש עכשיו. ובמידה רבה ה״עבר״ הזה נכתב מתוך הסיפור של ההווה. ובהווה אפשר לכתוב כמה סיפורים שונים, עם קריאות שונות של ה״עבר״, ובהן פנטזיות אפשריות שונות של מה זה בדיוק ״גרמניה״ ומה זה בדיוק ״ישראל״. יש כאן ברירה. ואולי זו בדיוק ההחלטה היסודית עכשיו.\n*ולטר רתנאו היה שר החוץ היהודי היחיד בתולדות גרמניה.\nד״ר אלעד לפידות וד״ר עפרי אילני מארגנים ומנחים את אירועי ״הקברט הפילוסופי״ בפסטיבל ID. לפידות הוא מתרגם ומרצה לפילוסופיה ולתלמוד בברלין. אילני הוא היסטוריון החוקר את יחסה של התרבות הגרמנית לתנ״ך ולעם ישראל." }, { "title": "אל דאגה, שום דבר לא נאכל חם כל כך כמו בזמן הבישול", "date_published": "2026-10-08T17:54:07.680Z", "id": "https://www.spitzmag.de//magazine/die-sache-ist-gegessen/", "url": "https://www.spitzmag.de//magazine/die-sache-ist-gegessen/", "content_html": "לכבוד העיסוק באוכל בגיליון הנוכחי אני מבקש להזכיר שלושה ביטויים/פתגמים שקשורים לנושא. שלושתם בסך הכל די מובנים מאליהם, ובכל זאת כדאי להכיר אותם (ועוד יותר כדאי להשתמש בהם מדי פעם).\nהביטוי הראשון קיים בהרבה מאוד שפות: Viele Köche verderben den Brei. מילולית משמעותו: יותר מדי טבחים מקדיחים את התבשיל. אני מכיר אותו גם באנגלית, בצרפתית ובספרדית, מה שאומר שמדובר כנראה במצב שכיח מאוד, מצב שבו יותר מדי אנשים או מומחים מתעסקים באותו עניין, מושכים אותו לכיוונים שונים וכך גורמים לו שלא יעלה יפה.\nמקרה מוּכר לכל אחד שבו אפשר להשתמש בביטוי הזה, הוא כשיותר מדי משרדי ממשלה או רשויות ציבוריות עוסקות בנושא אחד, והתוצאה היא כאוס או חוסר יעילות מוחלט. נפתולי הבירוקרטיה בגרמניה מספקים לתושב הזר או לאזרח החדש עשרות מקרים לומר בהינד ראש: Zu viele Köche verderben den Brei.\nלא רק קיומו בשפות רבות מראה שהמצב הזה נפוץ, אלא גם העובדה שהוא ידוע בגרמנית בכל מיני וריאציות עוד מהמאה ה-19: עם מרק (Suppe) או רוטב (Sauce) או מחית/בלילה (Mus) במקום תבשיל, עם להמליח מדי (versalzen) במקום להקדיח, ובצורות רבות אחרות. אבל האופן הנפוץ כיום הוא זה שצוין כאן.\nהביטוי השני מוכר אולי פחות בשפות אחרות, אבל הוא אינו פחות שימושי בשל כך : Es wird nichts so heiß gegessen, wie es gekocht wird. פירושו המילולי הוא: דבר לא נאכל חם כל כך כמו בזמן הבישול. גם כאן אפשר אולי להבין את הכוונה באופן אינטואיטיבי: הדברים לא נוראיים כל כך כמו שהם נראים בהתחלה, או: זה פחות גרוע ממה שזה נשמע. אם, למשל, מישהו רואה שחורות בנוגע לעניין מסוים וחושש ממנו, אפשר לומר לו: Mach dir nicht so viele Sorgen, nichts wird so heiß gegessen, wie es gekocht wird (אל תדאג כל כך הרבה, זה לא נורא כמו שזה נראה).\nוכשמשהו תם ונשלם ולא צריך עוד לעסוק או לדון בו, אפשר לומר בגרמנית בפשטות: Die Sache ist gegessen (״הדבר כבר נאכל״). אז בואו נפסיק כאן לפני שהדברים יהיו לעוּסים מדי.\nאיור: עתליה לאופר\nהעולם כמקור וכתרגום - האתר של גדי גולדברג" }, { "title": "לא באנו ליהנות: שיחה על אוכל גרמני ועל הנפש הגרמנית בכלל", "date_published": "2026-10-08T17:54:07.680Z", "id": "https://www.spitzmag.de//magazine/hagymnasia-german-food/", "url": "https://www.spitzmag.de//magazine/hagymnasia-german-food/", "content_html": "עפרי: לפני שנה נסעתי להיפגש עם פילוסוף כלשהו, שידוע בתור היורש האחרון של ניטשה בגרמניה. כיום הוא כבר אפילו לא בדיוק פילוסוף, אלא מין מיסטיקן. הוא חי בבית ביער, ועוסק בפענוח רוּנות קדומות (כתבים גרמאנים עתיקים). יש הטוענים שהוא צד בעצמו ארנבות בקרחות היער. כיהודי, הפגישה איתו עוררה בי כמובן חששות מסוימים. ובכל זאת לא יכולתי להתגבר על המשיכה לפגוש את האיש המגלם בגופו וברוחו את המסורת הגרמנית על קסמה האפל. נראה לי שאין צורך להרחיב על הקסם הזה, כי הרבה מהישראלים שנמשכים לברלין שבויים בו. מין ריח של סכנה, כמו האור העמום שהנזל וגרטל ראו כשהם התקרבו לבקתה של המכשפה.\nהדלת היתה עשויה מעץ אדר כבד. ההוגה עמד בפתח, עם שיער מכסיף וארוך ועיניים אפורות. לצדו עמדה אשתו - היא עוסקת דווקא בחקר זכרון השואה. הם הזמינו אותי לארוחת צהריים. לא יכולתי לקוות לחוויה יותר מלהיבה מזו. דמיינתי איך מגישים לשולחן איזה נזיד פטריות יער, או דג שמך שמנמן שנדוג בפלג הסמוך…\nמה גדולה היתה האכזבה, כשלשולחן הוגשה קערה ובה גבינת קוטג׳ עם ברלאוך (Bärlauch), ואחריה סלט חסה וספגטי עם גבינה צהובה. לסיום הוגש קפה שחור. זה הכל. מזון בסיסי, תפל, בלי השראה ובלי דמיון. הרומנטיקה הגרמנית כאילו נבלמה בפתח המטבח. כל אותו קסם אפל שמזוהה לעתים עם התרבות הגרמנית, שילוב של שיכרון דיוניסי, קיצוניות ואֵרוס - לכל זה אין אפילו רמז באוכל.\nמאז אני מנסה לפענח את החוויה הזאת. איך אותו הוגה ומשורר גאון מסוגל לאכול קוטג׳. ומה זה אומר על ההגות שלו, ועל התרבות הגרמנית בכלל? אני בטוח שזה גם מה שניטשה או הגל אכלו - כרוב, תפוחי אדמה.\nאורי: האקסטזה, ההתעלות, השיכרון, מה שקוראים במסורת הגרמנית Rausch - את כל אלה אין טעם לחפש באוכל הגרמני. ה-Rausch יכול לבוא מהבירה, מהאלכוהול, שהאוכל אמור בסך הכל לשמש לו ליווי.\nככלל, במטבחים של צפון אירופה אין הרבה תבלינים. המנות בנויות על טעם כמעט תפל, עם תיבול מינימלי: קצת מלח, פלפל, סוכר, בצל, ולפעמים שמיר. זה ערך האמת של המטבח הזה - אם הִצְלחת להכין את זה טוב, אז זה שקוף ומאוזן. אין מה לחפש כאן תבלינים חריפים כמו באוכל הודי או עשבי תיבול כמו באוכל איטלקי.\nעפרי: זה ברור, אבל יש כאן עניין נוסף.\nאורי: נכון. הגרמנים מוותרים על הניסיון להגיע לאיזו גאונות בתחום האוכל. הם כאילו אומרים לתרבויות אחרות, במיוחד לתרבות הצרפתית: זה לא הדבר שלנו, פה אתם מביסים אותנו, אבל ממילא זה לא חשוב או מהותי. את העידון, השכלול ופריצת הגבולות אנחנו עושים במחוזות אחרים, למשל במוזיקה.\nעפרי: האוכל הוא פונקציונלי לחלוטין. והמאפיין הזה גם לא משתנה. הגרמנים עברו כל מיני משטרים - מלוכה, נאציזם, קומוניזם, ועכשיו תרבות צריכה בסגנון אמריקאי, כולל טרנדים עולמיים כמו אוכל אורגני ומאכלים אתניים שונים. הם כמובן חלק מהעולם, במיוחד בעיר קוסמופוליטית כמו ברלין. אבל היחס הבסיסי לאוכל נשאר בערך אותו דבר. חוּמרה, פשטות, נזיריוּת. כשיושבים במסעדה ממוצעת בברלין מרגישים שלא אמורים ליהנות יותר מדי מהאוכל. אמנם שואלים אותך : ״?Hat es geschmeckt״, אבל השאלה הזאת היא מעין טקס - כמו ששואלים ילד שאכל את הדייסה שלו: ״שבעת?״. מה שחשוב זה שקיבלת משהו מבושל ומשביע. אין מקום להתרוממות חושים. זה כנראה עניין פרוטסטנטי…\nאורי: יש כמובן קשר לפרוטסטנטיוּת, לאתוס של עבודה קשה וצניעות. זה מתגלם במילה הנפוצה בצפון הפרוטסטנטי לארוחת ערב, Abendbrot, כלומר פת-ערבית. משהו מאוד פשוט ועניו, שחותם את יום העמל. לזה אפשר להוסיף גם את הנטייה הגרמנית, עוד מימי הרומנטיקה המוקדמת ויש שיאמרו אף קודם לכן, אל אתוס ״הפנימיוּת״ (Innerlichkeit), כלומר שלילה של הוויזואלי, החושי והחיצוני. בדרום הקתולי הדברים הם שונים. צריך להבחין בין המטבח הדרומי-קתולי עם ההשפעות האוסטריות והאיטלקיות לבין המטבח הצפוני.\nעפרי: אבל אנחנו מדברים על המטבח הפרוּסי, הצפוני והפרוטסטנטי. כי זה מה שאנחנו חווים ברמת התשתית בברלין. ועם כל ההשפעות שיש על העיר הזאת, זאת תשתית מאוד חזקה. הרי אפילו האוכל ההודי כאן הוא גרמני למדי - כמעט בלי תבלינים. גם אוכל טורקי מובחר קשה למצוא בברלין - הכל עובר גרמניזציה, אחרת הלקוחות לא יחזרו. יש כאן משהו מאוד עמוק.\n\nהגרמנים מוותרים על הניסיון להגיע לאיזו גאונות בתחום האוכל. הם כאילו אומרים לתרבויות אחרות, במיוחד לצרפתית: זה לא הדבר שלנו, פה אתם מביסים אותנו, אבל ממילא זה לא חשוב או מהותי\n\nאם לוקחים צעד אחורה ועושים סיכום ביניים, אפשר לראות שהסגנון הגרמני באוכל, כמו גם בתחומים אחרים, התעצב בתור ניגוד לשלושה ״אחרים״. לכל תרבות יש ״אחר״ או כמה ״אחרים״ שהיא מגדירה את עצמה מולם, אבל בתרבות הגרמנית זה מורכב במיוחד. קודם כל, זה מטבח צפון-אירופי ונוצרי, ולכן החזיר ממלא בו תפקיד כל כך דומיננטי. כשבאתי לגרמניה בפעם הראשונה נדהמתי מכמה שדמות החזיר היא מרכזית בתרבות: ציורים של חזירים, בובות של חזירים - והמון מאכלים מחזיר. הנס אולריך טרייכל, בספר היפה ״הבן האובד״ (Der Verlorene), מתאר משפחה גרמנית זעיר בורגנית אחרי המלחמה. אבא שלו היה ספּק סיטונאי של בשר, כך שהבית היה מלא במוצרי חזיר, כולל מאכלים מדם חזיר, כמו מרק דם.\nהחזיר והעיסוק בו הם סממן זהות של התרבות האירופית הנוצרית, שבאמצעותה אירופה מבדילה את עצמה מהאיסלאם ומהיהדות. האחר השני, הפנים-נוצרי, הוא הקתוליות. באמצעות הצניעות שלהם, הפרוטסטנטים שוללים את תרבות האוכל החושנית יותר של הקתולים הדרום-אירופיים, שאצלם החושים ממלאים תפקיד יותר חשוב.\nוהאחר השלישי, שקשור לשני, הוא צרפת. במשך תקופות ארוכות, ובמידה מסוימת עד היום, גרמניה ראתה בצרפת אויב או לפחות יריב. הגרמנים ניסו לעשות הכל הפוך מהצרפתים. אם אצל הצרפתים יש חשיבות גדולה כל כך לטעם טוב - באוכל, בלבוש, בעיצוב - הגרמנים מתנערים מזה. המשורר והמבקר איש הרומנטיקה פרידריך שלגל כתב: ״צרפת, הארץ בה נולד אותו עיוות נפשי חולני המכונה ׳טעם טוב׳, והתפשט על פני כל ארצות אירופה״.\nאורי: יש כל מיני מסורות צרפתיות, אבל כמעט בכולן יש מרכיב של אכילת-כל. זה צָמַח בתוך העידון של חצרות האצילים, ואחר כך מתוך התרבות הבורגנית של אנואי (ennui), סוג של שעמום שמוביל להרפתקנות חושית ולחיפוש שעשועים. זה דבר שלא קיים בכלל בגרמניה.\nעפרי: האוכל הגרמני הוא אוכל צדקני. ככלל, גרמנים לא נוטים להפגין עושר. גם אנשים עשירים מאוד יכולים לחיות בסגנון חיים של המעמד הבינוני. כמו שטוען הסופר מקסים בילר, החברה הגרמנית היא זעיר בורגנית, אנטי-אינדיבידואליסטית ומקדשת את השעמום.\nהגרמנים הצפוניים הם בעיקרם איכרים שעברו בתקופה די קצרה מודרניזציה ותיעוש. בתחומים אחרים הם הפכו במהירות למובילים באירופה, אבל בתחום המזון מורגשת עדיין הטראומה, כמו ילד שהתבגר באופן לא הדרגתי. כמו שאמר לי חבר בעל אבחנה, האוכל הוא ילדותי. חלק מהמאכלים, למשל שפצלה או פריקדלה, הם כמו מספר הבישול ״ילדים מבשלים״.\nאורי: הצִנעה, ובעיקר החוּמרה, התגלגלו אל תוך תרבות ה״ביו״. לכאורה לחנויות האורגניות יש שורשים אחרים לגמרי - אקולוגיה, בריאות. אבל התשתית ההיסטורית של החסכנות והצניעות מבצבצת מתוך תרבות הביו - אתוס מוסרני, אנטי-אינדיבידואליסטי. מיחזור והימנעות מבזבוז יכולים לנבוע מאידיאלים, אבל יש להם גם קשר הדוק לקמצנות ולפדנטיות. תרבות הביו היא עוד דרך של הגרמנים להתמרד באופן פסיבי-אגרסיבי נגד תענוגות החיים ששנואים עליהם.\nעפרי: הביו מתקשר גם ליסוד היסטורי אחר : החקלאיוּת והכפריוּת. הנטייה הזאת חוזרת דרך כל מיני מאכלים כמו פכסמי כוסמין (Dinkel). ושוב, לכאורה זאת תרבות מתקדמת, ירוקה, ליברלית. אבל יש לתרבות הביו ארומה ריאקציונרית.\nאורי: המהדרים אוכלים Urdinkel, כוסמין מזן טהור שלא התערבב עם זנים אחרים ולא עבר מניפולציות גנטיות. שזה ממש לחם עם הוד קדומים.\nעפרי: נכון, הוד קדומים, אבל כזה שמתבטא בדברים הכי פשוטים ובסיסיים - בדגנים, בלחם. הלחם בכלל הוא מאוד חשוב, והוא גם אחד המאכלים היחידים שבהם יש מגוון.\nאורי: בהקשר הכפרי נכנס גם מרכיב העונתיות. תמיד יש פולחן של ירק עונתי, שהוא כנראה שריד לחברה חקלאית. הבולט ביותר הוא כמובן חודש האספרגוס (Spargel) באביב.\nעפרי: האוכל הוא לכאורה פשוט, אבל יש המון מסורות להכל. יש כל מיני מתכונים שעוברים מדור לדור איך להכין כל מיני דברים מכרוב, למרות שהתוצאה בסופו של דבר היא מאכל בסיסי ביותר. ויש כמובן ירקות ופירות שהם הגאווה המקומית. מלבד האספרגוס הלבן שכבר הזכרת, אלה גידולים שכמעט לא מוּכרים בעברית: שום הבר (Bärlauch), סמבוק שחור (Holunder), היפופיאה (Sanddorn), שהיתה פופולרית במיוחד במזרח-גרמניה ואוהבים לתת אותה בארוחות בוקר. אלה דברים שקיימים גם במקומות אחרים באירופה, אבל כאן יש להם בולטות רבה ופולחנים מקומיים.\nאורי: באגף הפירות כן נשאר משהו טבטוני קדום שקשור ליער - המגוון הרחב של פירות יער, עם כל השימושים בו, למשל בקינוח הנפוץ rote Grütze - קומפוט של פירות יער המוגש לרוב עם פודינג ונילי.\nעפרי: ועם זאת, רוב הגרמנים כבר לא יאכלו מאכלים כמו נקניק סוס. מבחינה זו האוכל שלהם פחות מגוון מבעבר.\nאורי: אלה מגמות שקיימות גם במקומות אחרים במערב. אלה מאכלים זולים, אבל כיום יש להם תחליף פחות מרתיע, כמו נקניק זול בלידל.\nעפרי: ואולי יש גם חשש ממאכלים יותר מדי גרמניים. לאכול למשל מרק דם… זה כבר לא אפשרי מבחינת הדור שהתמודד עם פשעי העבר. כל הדם הזה, זה נתפש כמשהו יותר מדי גרמני.\nאורי: דווקא בתחום העוגות אני מזהה יותר חדווה יצירתית מתפרצת. אבל גם כאן יש פחות נטייה לעוגות קרם, טרטלטים, מקרון וכו’, כלומר יש אבחנה ממסורת הפטיסרי הצרפתית לטובת וריאציות על עוגות בחושות.\nעפרי: אולי כי לגבי עוגות אין חשש שזה יתפרש כהתפרצות נאצית של אלימוּת או פראוּת. בשונה ממאכלי בשר למשל. עוגות הן ביטוי להוויה ביתית, נשית, אימהית ומתוקה.\nאם יש תקווה, היא באה מהעוגות. אבל גם בתחום העוגות יש נזיריוּת וחוסר חדווה.\nאורי: זה מתבטא לשם המחשה בעוגות השדופות של ״קפטיש״ בנויקלן, ושל מוסדות אחרים בעלי אתוס שמאלני.\nעפרי: אלה עוגות שלא אמורות לעורר יותר מדי הנאה, עוגות המצויות על סף ההענשה העצמית.\nאורי: הענשה עצמית באמצעות עוגות.\nעפרי: ולא הגענו לדבר על הקפה הגרוע. והבגדים חסרי הטעם.\nאורי: צריך להשאיר משהו לפעם הבאה.\n\nד״ר עפרי אילני וד״ר אורי גנני הם היסטוריונים וחוקרי תרבות גרמנית, העוסקים בהיבטים שונים של תרבות זו: ספרות, אופרה, תיאולוגיה, מיניות ומזון. יחד עם דני איסלר הם פתחו את ״הגימנסיה״ - מרכז לתרבות ולמחשבה עברית בברלין." }, { "title": "אני כבר אראה לו מה זו מגרפה", "date_published": "2026-10-08T17:54:07.680Z", "id": "https://www.spitzmag.de//magazine/harke/", "url": "https://www.spitzmag.de//magazine/harke/", "content_html": "גם בגרמנית צריך לפעמים לומר למישהו מה אנחנו חושבים עליו ולהסביר לו את הדברים כהווייתם. למשל, בנסיבות שבהן אנחנו רוצים להביע בפני מישהו בדיוק מה דעתנו, להבהיר את עמדתנו בבהירות ובנחרצות; או אם אנחנו רוצים להראות למישהו איך עושים משהו כמו שצריך, כי אין לו מושג; או שאולי אנחנו מעוניינים להבהיר לו את העליונות שלנו עליו - בידע, בעוצמה, במעמד.\nבכל המקרים האלה נוח להשתמש בביטוי הציורי jemandem zeigen, was eine Harke ist. מילולית, המשפט הוא פשוט: להראות למישהו מה זו מגרפה. כביטוי אפשר להשתמש בו בכל אחת מהסיטואציות שלעיל, והפירוש הוא להראות למישהו מהן העובדות, מי הבוס, היכן הדברים עומדים ואולי גם מאיפה משתין הדג.\nאז אם אתם מכירים איזה חכמולוג שיודע הכול, ואולי גם מתרברב בידע שלו בזחיחות דעת, תוכלו לומר עליו, dem zeige ich schon, was eine Harke ist (אני כבר אראה לו היכן הדברים עומדים). או אם אנשי השררה חושבים שהם יכולים לעשות מה שהם רוצים ולהתנהג כאילו המדינה שלהם, אפשר להזמין אנשים להפגנה בטענה ש: wir müssen denen da oben zeigen, was eine Harke ist (אנחנו צריכים להראות לאלה שם למעלה מי כאן הבוס). אפשר להשתמש בביטוי הזה בדרך של איום: Wenn du mir das Geld nicht zurückzahlst, werde ich dir mal zeigen, was eine Harke ist (אם לא תחזיר לי את הכסף, אני כבר אראה לך מה זה). ואפשר להשתמש בו גם כדי לתאר מישהו שמתנהג כאילו העולם שייך לו: er will allen zeigen, was eine Harke ist (הוא רוצה להוכיח לכולם מי כאן הבוס).\nאיור: עתליה לאופר\nמה הקשר בין מגרפה לעובדות כהווייתן? ומה מקורו של ביטוי נאה זה? כמו בהרבה מקרים, המקור לא הוברר לחלוטין, אבל מה שברור הוא, שהביטוי קיים כבר מהמאה ה-16, שכן הוא מופיע בספר מְשלים גרמני משנת 1540. המשל מספר על ״הבן הסורר״ ומתבסס על תופעה שהיתה מוכרת עוד מהמאה ה-13 בגרמניה, של התפוררות המבנה המעמדי הימי-ביניימי. מסופר על בן למשפחת איכרים שמחליט לעזוב את בית הוריו ואת חיי האיכרים ולצאת לחיות בעיר הגדולה או בארץ אחרת, אולי להפוך לכומר או לאביר או ללמוד לימודים אקדמיים - על כל פנים לנטוש את מעגל האיכרים ולפתוח בחיים חדשים. כשהוא חוזר אחרי שנים רבות לבית אביו, הוא מתנהג כאילו כלי העבודה של האיכר אינם מוכרים לו יותר. הוא לא יודע איך להשתמש בהם ואפילו לא זוכר איך מכנים אותם. עד לרגע שבו הוא דורך על שיני המגרפה והידית מכה בראשו בעוצמה. הוא צועק ״מגרפה ארורה״, חוזר לקרקע המציאות ומבין מאיפה הוא בא." }, { "title": "אני לא אתן לך לקשור לי דב על הגב!", "date_published": "2026-10-08T17:54:07.680Z", "id": "https://www.spitzmag.de//magazine/baeren-aufbinden/", "url": "https://www.spitzmag.de//magazine/baeren-aufbinden/", "content_html": "כבר כתבתי במדור הזה יותר מפעם אחת, שגרמנית היא לדעתי שפה ציורית מאוד. אני יודע שלרוב היא לא נחשבת כזו. רוב מי שתאמרו לו את המילה ״גרמנית״, יחשוב בעיקר על שפה יבשה ומדויקת. אבל אני מניח שמי שהתחיל ללמוד גרמנית, בוודאי שם לב שהיא דווקא לא כזו. לא יבשה ולא מדויקת. אפילו פעלים פשוטים הופכים לעתים קרובות לציוריים, בזכות היכולת של הגרמנית להצמיד להם תחיליות שמשנות במעט את המובן שלהם ונותנות להם כיוון. למשל הפועל sich etwas vorstellen, שפירושו כידוע לתאר לעצמך משהו, לדמיין משהו. אם נפרק אותו למרכיביו ונתרגם אותו מילולית, נראה שמשמעותו היא להעמיד מולך משהו. כלומר הרעיון של לדמיין משהו או לתאר לעצמך משהו מוצג בגרמנית כהעמדה של משהו לנגד עיני הרוח.\nגם הביטוי שנעסוק בו היום הוא ציורי מאוד: Jemandem einen Bären aufbinden. פירושו המילולי הוא לקשור למישהו דב על הגב, והפירוש המושאל הוא לספר למישהו סיפורי מעשיות, שקרים וגוזמאות בלי שיבחין בזה, או בעברית פשוטה: לעבוד על מישהו. אז אם מישהו מספר לכם, נגיד, שהוא שמע ששכונת נויקלן מסוכנת ליהודים, אתם יכולים לומר לו Da wollte dir wohl jemand einen Bären aufbinden (מישהו ניסה לספר לך מעשיות). ואם אתם מרגישים שמישהו מנסה לעבוד עליכם, תוכלו לומר : Ich lasse mir von dir doch keinen Bären aufbinden (לא תצליח לעבוד עלי/אני לא אתן לך לספר לי מעשיות).\nאמנם במקור כנראה לא היה שם דב, אלא bar, שמשמעותו בגרמנית ימי-ביניימית ״משא״ או ״נטל״, אבל כיום, כשאף אחד כבר לא מכיר את המילה ההיא, המשא הכללי הפך לדב ומשך את הביטוי לכיוון ציורי עוד יותר. הרעיון שהוא מביע הוא שלספר למישהו גוזמאות בלי שהוא יבחין שעובדים עליו זה כמו לקשור לו דב לגב בלי שהוא ישים לב לכך.\nואם חשבתם שגרמנים הם אנשים מרובעים ולכן אין להם הרבה ביטויים שקשורים להטעיה ולבילוף, טעיתם בגדול. יש דווקא הרבה ביטויים כאלה בגרמנית. לחלקם יש מקבילות גם בעברית, כמו למשל Jemanden an der Nase herumführen (להוביל מישהו באף, שנכנס לעברית כנראה דרך היידיש) ו-Sand in die Augen streuen (לזרות חול בעיניים). אחרים ייחודיים לגרמנית, כמו Jemanden auf den Arm nehmen (להרים מישהו על הידיים, שפירושו לעבוד עליו ונובע כנראה מכך שמתייחסים אליו כמו אל ילד) ועוד רבים נוספים, חלקם קלים להבנה, כמו Jemanden hinters Licht führen (מילולית: להוביל מישהו אל מאחורי האור, כלומר אל החושך), או Jemanden für Dumm verkaufen (מילולית: למכור מישהו בתור מטומטם); וחלקם מורכבים יותר, כמו Jemandem ein X für ein U vormachen (מילולית: להונות מישהו ש-X הוא U) או Jemanden in den April schicken (מילולית: לשלוח מישהו לאפריל).\nעיניכם הרואות, גרמנית היא שפה ציורית מאוד, ויש בה הרבה ביטויים בנוגע לסיפור גוזמאות. אז אולי הדוברים שלה לא מתאימים כל כך לסטריאוטיפ של הגרמני הישר עם השפה היבשה.\nאיור: עתליה לאופר\nהעולם כמקור וכתרגום - האתר של גדי גולדברג" }, { "title": "הרופא הצעיר שהפך לכותל הרפואי של ישראלים בברלין", "date_published": "2026-10-08T17:54:07.680Z", "id": "https://www.spitzmag.de//magazine/dr-gal-goldstein-interview/", "url": "https://www.spitzmag.de//magazine/dr-gal-goldstein-interview/", "content_html": "ספק אם יש עוד ישראלי בברלין שמכיר כה מקרוב ישראלים רבים כל כך בעיר: כשד״ר גל גולדשטיין אינו עובד כמתמחה בקרדיולוגיה וברפואה פנימית בבית החולים היהודי או עונה לאינספור שאלות בנושאי בריאות בקבוצות הפייסבוק השונות של ישראלים בברלין, הוא מטפל בהתנדבות במרפאה בשנברג בלא פחות מכ-500 (!) מטופלים ישראלים.\nגולדשטיין, בן 34, חלם להיות רופא כבר מגיל צעיר. ״רפואה זה משהו שתמיד רציתי. ההורים שלי מספרים שכבר בגיל שלוש או ארבע קשקשתי שאהיה רופא כשאגדל. כשסיימתי את הצבא החלטתי שחבל על הזמן של הפסיכומטרי. אמנם הבגרות שלי היתה מעולה, אבל הדרישות בישראל לרפואה מאוד גבוהות ואתה עלול למצוא את עצמך מאבד שנה שנתיים בנסיונות לשפר את הפסיכומטרי. שכנה שלי ועוד כמה חברים שאני מכיר למדו רפואה בהונגריה והמליצו בחום, אז החלטתי לנסות. ראיתי בלימודים בחו״ל הזדמנות למשהו מאתגר, חדש, אחר. הכי קל זה להיוולד בכפר-סבא, לגדול בכפר-סבא, לחיות בכפר-סבא, לעבוד בכפר-סבא״.\nכבר בתחילת הלימודים הוא ידע במה ירצה להתמחות: ״רפואת הלב משכה אותי כבר מהשנה הראשונה. זה תחום מאוד הגיוני יחסית לתחומים אחרים ויש בו הרבה אפשרויות לעזור לחולה, לעומת, למשל, תחומים כמו נוירולוגיה, שבהם הרפואה עדיין לא יודעת מספיק״. ועם זאת, גולדשטיין הוא גם תומך נלהב של רפואה אלטרנטיבית: “אני מאמין שאם יש דברים שעוזרים פסיכולוגית, אז זה כבר מאה אחוז עזרה. גם אני באופן אישי עברתי דיקור והרווחתי ממנו מאוד. ברפואה הקונבנציונלית אנחנו יודעים לרפא, באמת לרפא, אולי חמש מחלות. כל השאר זה טיפול באיזשהו סימפטום או איך להאריך את החיים״.\n\nבגרמניה אין כזה דבר שחולה יקלל רופא, ובטח שלא ירים יד. זה לא משהו שבכלל אפשר לחשוב עליו\n\nלאחר סיום הלימודים ב-2010 בכל זאת שב לכפר-סבא, והחל לעבוד במחלקה פנימית בבית החולים ״מאיר״. זו היתה תקופה רוויית שביתות רופאים ומתמחים, וגולדשטיין לא הרגיש שמצא את מקומו: ״כשחייתי בהונגריה הצלחתי לטעום מהחיים באירופה… וכשהתחילו השביתות ידעתי לצערי הרב שזה לא יוביל לשום שיפור… החלטתי ללכת הלאה. נושא שמאוד הרחיק אותי מהארץ זו האלימות בבתי החולים, שחוויתי על בסיס יומיומי. בגרמניה אין כזה דבר שחולה יקלל רופא, ובטח שלא ירים יד. זה לא משהו שבכלל אפשר לחשוב עליו. בישראל לא היה יום שבו לא הזעקנו את הביטחון של בית החולים. כשקורה משהו באמת חריג זה מגיע לכותרות, אבל על הדברים הקטנים, שקורים על בסיס יומי ואפילו כמה פעמים ביום, עליהם לא שומעים… כשחולה מקלל אותך זה כבר שגרה”.\nדי מהר הבין גולדשטיין שהיעד המועדף עליו הוא גרמניה, הזקוקה מאוד לרופאים, אבל לא סתם גרמניה - הוא רצה לברלין. ״קודם חזרתי להונגריה ולמדתי גרמנית בהיסטריה״, הוא מספר, והעבודה הראשונה שלו כרופא בגרמניה היתה במכון הלב ב-Coswig. לאחר כשנה, כחלק מההתמחות ברפואה פנימית, הצטרף למרפאת Praxis Jessen2 + Kollegen בשנברג, אחת המרפאות הגדולות בברלין, המתמחה ברפואה פנימית ובמחלות זיהומיות ומטפלת בלא פחות מכ-26,000 בני אדם.\nד״ר גל גולדשטיין בכניסה לבית החולים היהודי. צילומים: כפיר חרבי\nבמשך השנה שבה התמחה במרפאה, החל לטפל בעוד ועוד ישראלים, שהעבירו את השמועה אודות הרופא הישראלי הצעיר מפה-לאוזן. בתום תקופת ההתמחות הוא חש שאינו רוצה לנטוש אותם: ”אחרי כשנה היו לי כבר כמה עשרות מטופלים ישראלים, והרגשתי שאני באמת יכול לעזור להם. אני מכיר את מערכת הרפואה הגרמנית, היא לא ממש ידידותית למשתמש, ויש לי את היתרון של העברית, אז למה לא ליידע אנשים ולנסות לעזור לכמה שיותר מהם״.\nמנהל המרפאה הסכים להצעה של גולדשטיין שימשיך להגיע כדי לסייע למטופלים דוברי העברית (המרפאה מקבלת תשלום עבור כל מטופל מקופת החולים, אבל הוא עובד שם ללא שכר), וכיום, לאחר כשמונה חודשים שבהם הוא מתנדב במרפאה לצד עבודה במשרה מלאה כמתמחה בבית החולים היהודי, הגיע כבר מספר המטופלים הישראלים שלו כאמור לכ-500. “זה התחיל מכך שחברים ישראלים הגיעו אליי למרפאה כחולים, ועכשיו יש לי חברים שהם חולים וחולים שהם חברים… אני לא משחק את הדיסטנס של רופא-חולה, ממש לא. אם כי, לצערי הרב, עם כמות כזאת של מטופלים אני כבר לא יכול להיות חבר של כולם״.\nהאם למטופלים הישראלים יש צרכים מיוחדים?\n”כן, למשל נושא בדיקות השגרה. הרבה ישראלים הולכים לרופא ומבקשים לעשות בדיקות דם, אבל בגרמניה זה לא מקובל. כדי לעשות כאן בדיקות דם צריך סיבה. חולשה, עייפות, כאבים. אנחנו המרפאה היחידה בברלין שאין לה מגבלה תקציבית על בדיקות דם. זה משהו שמאוד עוזר לישראלים. מעבר לכך, אני חושב שזה תמיד נוח יותר לקבל שירות בשפת האם שלך. יש המון בעיות תקשורת במרפאות. או שהחולה לא מדבר טוב גרמנית, או שהרופא לא מדבר טוב אנגלית… תקשורת זה כמובן גם עניין של זמן, ולרופא משפחה אין זמן. יש לו בממוצע רק שבע דקות לחולה. כשאני מטפל בישראלים אני מנסה להקדיש רבע שעה לכל חולה, זה המון. אם כי עניין הזמן הוא לא בעיה רק כאן בגרמניה, זו בעיה של הרפואה בעולם. בארץ המצב עוד יותר גרוע״.\nמה הניע אותך לקבל על עצמך את תפקיד ״רופא הישראלים״ על חשבון הזמן הפנוי המועט שיש לך כמתמחה בבית חולים?\n״קודם כל, חשוב לי להבהיר שכיף לי לעזור. מי שבחר להיות רופא, בחר בדרך חיים. אתה לא הולך הביתה בסוף היום וזהו, נגמרה העבודה. אתה מחויב לחולים שלך. אני עושה את זה באמת מתוך רצון לעזור לאנשים. אני יכול להבין אותם. פעם אחת היתה לי דלקת גרון והייתי צריך ללכת לרופא וזו היתה קטסטרופה. ואני עוד דובר גרמנית ורופא בעצמי. ראיתי איך דברים מתנהלים - בין אם זה לחכות המון בתור, לפעמים שעתיים-שלוש, הקטנת ראש של רופאים או בעיות מערכתיות שמגבילות אותם. לא הייתי רוצה להיות חולה כאן”.\nאז המערכת לא טובה יותר מבישראל כמו שקיווית?\n“בגדול, היא כן טובה יותר, בגלל שיש פה המון כסף בהשוואה לארץ. אחת הדוגמאות הבולטות היא תקציבי התרופות. למשל, התרופה לצהבת C - היא עולה 20,000 אירו לחודש לחולה. בארץ התרופה הזו תפסה שליש מסל התרופות ופה מחלקים אותה כמו מים. וזו רק דוגמה אחת. בשורה התחתונה יש יותר יתרונות למערכת הבריאות הגרמנית מאשר חסרונות, אבל אני לא מאמין שבטווח הארוך אפשר יהיה להתמודד עם המצב. כבר היום אין מספיק רופאי משפחה, כי אין להם תמריץ כלכלי. אני, היום, כמתמחה בקרדיולוגיה, מרוויח פי כמה מרופא משפחה. רופא משפחה במרפאה מרוויח לפי חולה, משהו כמו 11 אירו לרבעון לחולה של קופת חולים. אם תבואי לרופא משפחה פעם אחת הוא ישמח על ה-11 אירו האלה, אבל מעבר לפעם השנייה זה כבר לא משתלם לו כלכלית. זאת הסיבה שהרבה רופאים פונים מלכתחילה לקהל חולים שיאפשר להם להרוויח יותר כסף, כלומר למבוטחים הפרטיים״.\nעם כל מה שהוא כבר עושה למען המטופלים הישראלים, גולדשטיין עדיין מוצא לנכון להתנצל על אי-יכולתו לעזור לכל מי שפונה אליו: ״אני עונה על הרבה שאלות בפייסבוק, במסגרת האפשרית, אבל לפעמים לא מספיק לתת מענה בצורה הזו ולצערי אין לי יכולת לראות את כולם. אני מנסה לקבוע תורים אחר הצהריים, כשאני יודע שאני אמור לסיים בבית החולים, או בסוף שבוע כשאני לא בתורנות. בשבוע האחרון הייתי בחופש, ובגלל הביקוש המטורף הייתי צריך להגיע שלוש פעמים למרפאה”.\nומה עם החיים האישיים? מתי אתה מוצא קצת זמן לעצמך?\n“להיות רופא זו עבודה של 24/7. זאת לחלוטין הקרבה ענקית. כשהייתי סטודנט הפסדתי את כל החתונות של החברים שלי, ממש את כולן, ועכשיו נולדה לי אחיינית והפסדתי את הלידה. אתה מפספס הרבה. עשרות פעמים רציתי לצאת עם חברים בערב, אבל אני פשוט עייף ולא מסוגל. אתה חוזר הביתה וממשיך לחשוב על הבעיות. רוב המטופלים בבית החולים אינם אנשים צעירים, ומרבית המקרים שבהם אני מטפל מסובכים. מאבדים המון חולים ואתה תמיד שואל את עצמך אם היית יכול להציל את החיים של אותו מטופל אם היית משנה לו איזושהי תרופה. חוץ מזה שברפואה אתה חייב כל הזמן ללמוד, צריך לקרוא את כל המאמרים החדשים, הרפואה מתקדמת כל יום ואין לזה סוף. זה בא על חשבון החיים שלך, חד וחלק״. הדבר היחידי שהוא כן מקפיד לעשות זה לצאת לטיולים עם כלב הבייגל האהוב שלו, צ’יף.\n\nבהתחלה חברים ישראלים הגיעו אליי למרפאה כחולים, ועכשיו יש לי חברים שהם חולים וחולים שהם חברים… אני לא משחק את הדיסטנס של רופא-חולה״\n\nלהתמחוּת בבית החולים היהודי מתייחס גולדשטיין כאל ההזדמנות הגדולה שחיכה וקיווה לה. ״למי שלא מכיר את ההיסטוריה של בית החולים הזה - הוא הוקם ב-1756 ועד לפני המלחמה הוא היה אחד הטובים בגרמניה ובעל שם עולמי. הוא גם היה יוצא דופן בכך שנתן שירות רפואי בחינם למי שלא היה לו כסף לשלם״.\nלאחר החלת חוקי נירנברג היה בית החולים היהודי אחד המקומות היחידים שבהם הורשו יהודים מתחום הרפואה להמשיך ולעסוק במקצועם. צוות בית החולים חי ועבד בתעלות תת-קרקעיות שפרושות לאורך כשני קילומטרים מתחת לבית החולים, ובחלק מהמקרים נמנע בכוונה תחילה מלהעניק את הטיפול הטוב ביותר לחולים, על מנת להציל אותם מהגורל שציפה להם במקרה שיחלימו - שליחה למחנות. ב-1943 נשלחו כ-300 מאנשי צוות בית החולים לאושוויץ, אולם כ-800 יהודים הצליחו לשרוד במקום עד לכניסת הצבא האדום לברלין.\n״גם היום אנחנו תמיד מנסים לעשות את המקסימום שאנחנו יכולים עבור כל אחד, כולל אנשים שאין להם ביטוח״, מוסיף גולדשטיין, ״ומבין כ-6,000 בתי חולים בגרמניה בית החולים היהודי מדורג כיום במקום ה-35. מבחינתי זו גאווה גדולה להיות היום בין היהודים היחידים שעובדים כאן, והישראלי היחיד״.\nומה לגבי העתיד? אתה רואה את עצמך חי בגרמניה?\n“אני לא רואה את עצמי חי בגרמניה, אני רואה את עצמי חי בברלין. אני עושה את ההבחנה הזו על אותו משקל של מדינת תל-אביב ומדינת ישראל. וכן, אני לחלוטין רואה את עצמי כאן”.\nד״ר גל גולדשטיין בכניסה לבית החולים היהודי. צילומים: כפיר חרבי" }, { "title": "כרוב שמן, כרוב מחומם - כרוב לכל מצב וזמן", "date_published": "2026-10-08T17:54:07.680Z", "id": "https://www.spitzmag.de//magazine/all-the-kohl/", "url": "https://www.spitzmag.de//magazine/all-the-kohl/", "content_html": "אחד הדברים האהובים עליי ביותר בברלין (ובגרמניה בכלל) הוא הנוכחות המוחשית שיש כאן עדיין לעונות השנה. ולא רק מבחינת מזג האוויר, אלא גם מבחינה קולינרית. אני אוהב את הכבוד לטבע שמתבטא בין השאר בכך שרוב הגרמנים עדיין אוכלים את ירקות ופירות העונה ולא מנסים להערים על הטבע ולאכול, למשל, דובדבנים בחורף. הבעיה היא שבחורף, כידוע, אין הרבה ירקות ופירות שמבשילים באופן טבעי, וכדי שאפשר יהיה להסתפק במה שיש, צריך להיות יצירתיים בבישול.\nהירק בה״א הידיעה של עונת החורף בגרמניה הוא הכרוב. יש המון סוגים של כרוב. לא מזמן בדקתי במקרר שלי ומצאתי לא פחות משמונה סוגים שונים - כרוב אדום, כרוב לבן, כרוב ירוק (קייל), כרוב ניצנים, כרוב סיני, כרובית, כרוב וירזינג (Wirsing), כרוב מחודד (Spitzkohl) וכמובן כרוב כבוש. הגרמנים ידועים בתור עם של אוכלי כרוב, ולפעמים אפילו אומרים בגרמנית ״כרוב״ כשבעצם מתכוונים פשוט ל״ירק״ או ל״תבשיל צמחי״.\nלפני כמה שנים תרגמתי יצירה של אחד מחשובי הפילוסופים הגרמנים, גיאורג וילהלם פרידריך הֵגֶל, ואני זוכר שכדי להדגים לקהל הקוראים שלו שכולם טועים פה ושם, הוא נתן את הדוגמה הבאה: ״לטעות זה אנושי - מי מאיתנו לא טעה בנוגע לעניין זה או אחר , למשל בנוגע לשאלה אם אכל בארוחת הצהריים אתמול כרוב מבושל או כרוב כבוש?״. רוצה לומר - כרוב אכלת בטוח, בזה אין לטעות; השאלה היחידה היא אם הוא היה מבושל או כבוש.\nמכאן שאת הביטוי Das macht den Kohl auch nicht fett אפשר למצוא כנראה רק בגרמנית. פירושו המילולי הוא ״גם זה לא יעשה את הכרוב שמן״. אם נבחן אותו מנקודת המבט של הפסקאות הקודמות, הרי שהכוונה ב״כרוב״ היא לתוספת הצמחית העיקרית למנת הבשר. והתוספת הזאת כנראה לא ערֵבה לחִכם של הגרמנים אם לא בישלו אותה בשומן. בעצם הם רוצים לומר: גם זה לא יעשה את התבשיל טעים. המובן המושאל הוא אפוא ״גם זה לא ישפר הרבה את המצב״, ״גם זה לא יועיל״.\nהשימוש בביטוי הזה נפוץ מאוד. הוא אינו מוגבל כמובן רק לתחום המזון, אלא יכול להופיע בכל עניין והקשר. אפשר לומר למישהו Deine schöne Worte machen den Kohl auch nicht fett (גם המילים היפות שלך לא מועילות הרבה עכשיו); או להתייחס למשל למצב שבו ספריות ציבוריות זקוקות לתמיכה ממשלתית כי דמי החבר כבר לא מספיקים, ולומר: Mitgliedsbeiträge machen den Kohl längst nicht mehr fett (דמי החבר כבר מזמן לא מספיקים/מועילים).\nביטוי אחר שקשור למרכזיות הכרוב במטבח הגרמני הוא Alten Kohl aufwärmen, שפירושו המילולי הוא ״לחמם שוב את הכרוב הישן״, וכביטוי הוא בא לומר שמשהו כבר נטחן עד דק ואין צורך לדון בו שוב. הביטוי העברי ״לטחון מים״ הוא בעל משמעות דומה, וביטוי דומה אף יותר, פחות מוכר בציבור הרחב אך שגור בעולם העיתונות בהקשר לסיפורים שמתחזים לחדשות למרות שכבר פורסמו, הוא ״אטריות מחוממות״.\nבאותה יצירה של הגל שתרגמתי, הוא משתמש בביטוי Alten Kohl aufwärmen כדי להטיח עלבון בפילוסופים הגרמנים של תקופתו ולומר שכל הפילוסופיה שלהם מסתכמת בטחינת מים: ״הם נוהגים לחמם שוב ושוב את אותו תבשיל נושן ולהגישו לכל איש…״. כך שהיופי בשני ביטויי הכרוב שעסקנו בהם הפעם הוא לא רק שאפשר להשתמש בהם לכל דבר ועניין, אלא שהם גם קנו להם אחיזה בכל רבדי השפה - גם בשפת הפילוסופים הגבוהה וגם בשפת היומיום.\nבתיאבון.\nאיור: עתליה לאופר\nהעולם כמקור וכתרגום - האתר של גדי גולדברג" }, { "title": "רשימת היובל: 50 סרטים על גרמניה שצריך לראות", "date_published": "2026-10-08T17:54:07.680Z", "id": "https://www.spitzmag.de//magazine/50-german-films/", "url": "https://www.spitzmag.de//magazine/50-german-films/", "content_html": "אחד הפרויקטים הבולטים במסגרת אירועי שנת היובל ליחסים הדיפלומטיים בין ישראל וגרמניה הוא ״50 שנים, 50 סרטים, 50 במאים״ - תוכנית קולנועית-היסטורית מיוחדת שערך מכון גתה בתל אביב, שבמסגרתה יוקרן בסינמטקים בישראל סרט לכל שנה מאז כינון היחסים, החל מ-1965 ועד 2015.\nמטבע הדברים, יצירת רשימה מהסוג הזה אינה פשוטה. ההיסטוריה של הקולנוע הגרמני רוויית תהפוכות (רק לפני כשני עשורים היה הקולנוע הזה עדיין מפוצל בין מזרח למערב), ושלובה בהיסטוריה המורכבת של גרמניה. מעבר לכך, ניכר שבחירת הסרטים לתוכנית המיועדת לקהל ישראלי ויהודי בעיקרו, הפכה להליכה על חבל דק. יוצרי התוכנית גיבשו אג’נדה מנחה, לפיה יבחרו סרטים המייצגים באופן כלשהו את הצייטגייסט של אותה שנה ואשר מלמדים דבר או שניים על מה שהעסיק את החברה הגרמנית בתקופתם. רשימת הסרטים שלפנינו לא טריוויאלית, וחלק ניכר ממנה מורכב מסרטים לא מוכרים - בודאי לא לקהל הלא גרמני. בולטים בהיעדרם סרטי מלחמה, שאחדים מהם, כמו Das Boot מ-1981, הינם סרטי מופת, כמו גם דרמות תקופתיות, שזכו להצלחה בינלאומית. כך או כך, מייצגת התוכנית את ההיסטוריה הקולנועית של שתי הגרמניות בחמשת העשורים הללו, ומכאן נובע הערך המוסף שלה גם למי שאין לו נגישות להקרנות בסינמטקים הישראליים.\n״הקולנוע הגרמני החדש״ במערב והמאבק על חופש האמנות במזרח\nב-1965, השנה בה כוננו היחסים הדיפלומטיים בין ישראל וגרמניה, כבר היתה ברלין מחולקת מזה כארבע שנים. בכללן, היו שנות השישים רוויות טלטלות פוליטיות ומתחים קיצוניים, ששיאן בתנועות המחאה והסטודנטים של 1968. אולם ב-1969 עלה לשלטון במערב גרמניה השמאל המסורתי בראשות וילי ברנדט, ובמסגרת מה שכונה ה-״Ostpolitik״, ניהל מדיניות מתונה שחתרה להפגת מתיחויות ולפיוס מול הגוש המזרחי. על הרקע הזה צמח ״הקולנוע הגרמני החדש״.\nב-1962, פירסמו 26 קולנוענים, בהם הבימאים החלוצים אלכסנדר קלוגה, אדגר רייץ ופטר שאמוני, את ״מניפסט אוברהאוזן״. המנשר יצא נגד האופן שבו נעשו סרטים בגרמניה - בכפוף לנוסחתיות ולשיקולים מסחריים - ודרש חקיקה שתתמוך באמנים צעירים ותעודד חדשנות בצורה ובתוכן. המחאה הניבה פירות, והשנים הבאות הביאו לפריחה חסרת תקדים של הקולנוע המקומי. בדומה לתנועות אוונגרד שהתפתחו במקביל במקומות אחרים, כמו למשל ״הגל החדש״ בצרפת, התאפיין הקולנוע הזה באקספרימנטליות של צורות ביטוי ואסתטיקה ובתעוזה, ולמרות שלרוב לא הצליח בקופות, הוא זכה להערכה ביקורתית ובינלאומית משמעותית.\nהתוכנית ״50/50/50״ פותחת בסרטיהם של שלושה ממובילי התנועה הזו: קלוגה, שסרטו Abschied von Gestern (פרידה מאתמול) מ-1965 קיבל את מענק התמיכה הראשון מן הממסד; שאמוני, שסרטו Schonzeit für Füchse (העונה האסורה לציד שועלים) נבחר לייצג את שנת 1966; ורייץ, שסרטו Mahlzeiten (ארוחות) מייצג את שנת 1967. בהמשך מוקרנים גם סרטיהם של בימאים חשובים אחרים שיצרו במסגרת הז’אנר, כמו ריינר ורנר פסבינדר (סוחרי ארבע עונות השנה, 1971), ורנר הרצוג (אגירה, זעם האלה, 1972), פולקר שלונדורף ומרגרטה פון טרוטה (הכבוד האבוד של קתרינה בלום, 1975).\nלעומת הפריחה במערב, היה מצב האמנות והקולנוע במזרח-גרמניה בשנים הללו שונה בתכלית. תחת שלטון ולטר אולבריכט התמקדה המדינה מצד אחד בשיפור איכות החיים ובביסוס התעשייה והתעסוקה, אך מצד שני דוכא כל ניסיון להביא לשיפור בזכויות האזרח. רשות הקולנוע המזרח-גרמנית, DEFA, נאבקה באופן מתמיד לאזן בין האמנות לדרישות הפוליטיות. הפתיחוּת היחסית של ראשית שנות השישים, שהביאה לפריחה ביצירת דרמות חברתיות ביקורתיות, נבלמה ב-1965 עם התגברות חשדנות המשטר אל מול מה שכינה ״הניהיליזם של דור הבימאים והסופרים הצעיר״, שחתר לטענתו תחת יסודות הסוציאליזם. תחושת האיום הפוליטי הביאה לגניזת פרויקטים רבים ולצנזורה עצמית אמנותית בשנים הבאות. רק עם עליית אריך הונקר לשלטון ב-1971 הגיעה שוב תקופה קצרה של פתיחוּת יחסית, שאיפשרה את יצירתם של מספר סרטים איכותיים. מתוכם נכנסו לתוכנית Die Legende von Paul und Paula (האגדה על פאול ופאולה, 1973) של היינר קארוב ו-Jakob der Lügner (יעקב השקרן, 1974) של פרנק באייר, אחד הסרטים הבודדים ממזרח-גרמניה שעוסק במישרין בגורל היהודים תחת הנאציזם. אולם כבר ב-1976 נבלמה שוב מגמת הפתיחוּת והגבלות שונות על אמנים הביאו לעזיבה של רבים מהם למערב.\n1971 Händler der vier Jahreszeiten\nשקיעתו של ״הקולנוע הגרמני החדש״ ומותו של הקולנוע המזרח-גרמני\nהופעת כנופיית הטרור של השמאל הרדיקלי ״באדר מיינהוף״ (RAF) ב-1973 ושיא פעילותה באירועי ״הסתיו הגרמני״ ארבע שנים מאוחר יותר, בלמו את ההתרגשות והתקווה שהביאו תנועות 68’. מה שהחל בניסיונות לחשיפתם של יסודות פשיסטיים בחברה המערב-גרמנית יצא משליטה וגרר את המדינה לטירוף מערכות ומערבולת דמים. גם הקולנוע החדש והאוונגרדי, כמו שאר תחומי התרבות והאמנות שזוהו עם תנועות השמאל, ספג טלטלה עזה ונדמה שאיבד מהאוריינטציה שלו. הסרט Deutschland im Herbst (גרמניה בסתיו, 1978), מהווה נסיון התמודדות של עשרה מאמני הז’אנר הבולטים עם המצב. טרור ה-RAF והשלכותיו מהווים עד היום נושא שנוי במחלוקת בגרמניה ויש הסבורים שעדיין רב הנסתר בו על הגלוי. במהלך השנים הופקו לא מעט סרטים העוסקים בנושא, ושניים נוספים מהם אף נכללים בתוכנית: Die Innere Sicherheit (הביטחון הפנימי, 2000) של כריסטיאן פטצולד, והסרט התיעודי Black Box BRD (קופסה שחורה BRD, 2001) של אנדראס פייל.\nב-1979 הופעל על ״הקולנוע הגרמני החדש״ לחץ נוסף, כשקולנועניות פמיניסטיות פירסמו מניפסט משלהן בפסטיבל הסרטים של המבורג. הן ביקרו את ייצוג הנשים בקולנוע, ודרשו תמיכה אקטיבית ביוצרות וביצירה נשית ופמיניסטית. ב-1982 סימל מותו של פסבינדר את מות הקולנוע הזה ובאותה שנה גם עבר השלטון במדינה מהשמאל-מרכז לימין המסורתי של הלמוט קוהל (CDU). כקונטרה לקולנוע האוונגרדי הקשה לעיכול, התאפיינו שנות השמונים בקומדיות פופולריות שפנו בעיקר לקהל מקומי, כדוגמת Männer (גברים, 1985) של דוריס דורי. בשנים אלה איבד הקולנוע הגרמני כמעט לחלוטין את הניראות הבינלאומית שלו.\nבינתיים, במזרח-גרמניה החריף מצבה של רשות הקולנוע DEFA והיא המשיכה לסבול ממגבלות פוליטיות חמורות ומעזיבתם של אמנים רבים למערב. למרות זאת הצליחה להפיק מספר בודד של סרטי איכות, שאף זכו להצלחה מעבר לגבול. אחד מהם הוא Solo Sunny (סולו סאני, 1980), שנולד משיתוף פעולה בין וולפנג קולהאזה וקונרד וולף ומספר את סיפורה של זמרת בסצנה המזרח-ברלינאית המתאהבת בפילוסוף.\nנפילת חומת ברלין ואיחוד גרמניה הביאו לתקופה של פריחה תרבותית משמעותית, אולם ל-DEFA הגיעו הרפורמות מאוחר מדי והיא נמכרה ב-1992 לחברה צרפתית. בכך למעשה חדל הקולנוע המזרח-גרמני להתקיים.\n1981 Die Bleierne Zeit (Bioskop-Film)\nהקולנוע הגרמני היום\nבשנים שלאחר האיחוד סבלה הרפובליקה הגרמנית מכאבי גדילה, הן במזרח, שבו נמחקו כל המבנים המוכרים והן במערב, שנאלץ לשאת בשיקום המזרח. זמן קצר לאחר פוג האופוריה החלו לבצבץ תופעות כ-Ostalgie (נוסטלגיה למזרח) ושנאת זרים. בסוף שנות התשעים זכה שוב השמאל בשלטון והפעם היו אלה בני דור 68’ כגרהרד שרדר ויושקה פישר שנטלו את ההנהגה. לצד רפורמות לא פופולריות, ידעה המדינה גם גלים של התמודדות מחודשת עם עברה הנאצי, ולראשונה גם עם המורשת במזרח-לשעבר. מחקרים על מעורבות אזרחים בפשעים, תערוכת הוורמכט, שחשפה את חלקם של ״חיילים פשוטים״ בפשעי מלחמה בקנה מידה נרחב והקמת המוזיאון היהודי בברלין העלו שוב ושוב על סדר היום הציבורי גילויים חדשים. לצד העיסוק בפשעים, נוצרה גם התמקדות חדשה בסבלותיהם של הגרמנים עצמם במלחמה. כל אלה השתלבו בקרָב הפוליטי על האזרחות ועל מדיניות ההגירה והאינטגרציה (מאבק שנמשך למעשה עד היום). ב-2010 הכריז הנשיא כריסטיאן וולף על היות האסלאם חלק בלתי נפרד מגרמניה, אמירה שצוננה מעט על-ידי הכרזתה של אנגלה מרקל בדבר כשלון פרויקט הרב-תרבותיות.\n1994 Auf Wiedersehen Amerika (Novoskop Film)\nבקולנוע, שהתאחד אף הוא עם נפילת החומה, ניכרות התמורות, הן הפוליטיות והן האזרחיות והתרבותיות. לאחר כמה שנים של התרכזות כלפי פנים והיעלמות כמעט מוחלטת מהנוף הבינלאומי, תוך חיפוש אחר ״אנחנו״ חדש, בלט חסרונו של קולנוע אמנותי וביקורתי. בסרטי ה-Post Wende (אחרי נפילת החומה) נעשה ניסיון להתמודד עם סוגיות פוליטיות ושאלות זהות מקומיות ולייצג את החוויה האישית בגרמניה המשתנה. לרוב היו אלה סרטים קונבנציונליים שפנו בעיקר לקהל מקומי, אולם חלקם, כמו Halbe Treppe (חצי מדרגה, 2002) של אנדראס דרזן (ורוב סרטיו האחרים המצולמים במזרח-גרמניה לשעבר), מלבבים בריאליזם הנגיש והיומיומי שלהם.\nמגמה נוספת, שהחלה כבר בסוף שנות התשעים, היא הופעתן של דרמות היסטוריות כדוגמת Aimée & Jaguar, מגמה שהמשיכה אל תוך המילניום החדש ועד היום, עם סרטים מסוגננים שמצליחים גם מעבר לגבולות. בין אלה נזכיר את Der Untergang (הנפילה) מ-2004 ו-Das Leben der Anderen (חיים של אחרים) מ-2006, שאף זכו לשבחים ופרסים. אף אחד מהסרטים הללו לא נבחר לתוכנית ההקרנות, ככל הנראה גם בשל החשיפה הבינלאומית שכבר זכו לה.\n1995 Der Totmacher (Pantera Film)\nב-1999 הוקרנו בברלינלה לא פחות מארבעה סרטים של בימאים טורקים-גרמנים, ובישרו בכך את פריצתו של קולנוע חדש ששינה במידה רבה את פני התרבות הגרמנית. בניגוד לסרטים אחרים שעסקו עד אז בהגירה ובמיעוטים ונוצרו מבחוץ על ידי מי שאינם משתייכים לקבוצות הללו, כעת הופיעו סרטים על מיעוטים הנעשים על ידי בני המיעוטים עצמם. הסנונית המשמעותית הראשונה בז’אנר אמנם הופיעה כבר בשנות השמונים עם 40 qm Deutschland (40 מ״ר גרמניה, 1986) של טאופיק באזר, אולם הייבול של סרטי איכות ואף סדרות טלוויזיוניות שטבעו שפה חדשה לגמרי והנכיחו את חוויות המהגרים ותרבותם, העלו את הניראות של הרב-תרבותיות בגרמניה לדרגה חדשה. מבין סרטיו של פאטי אקין, הבולט והמוערך ביותר מבין במאי הקולנוע הזה, יוקרן הסרט המשובח Auf der anderen Seite (בקצה גן עדן, 2007).\n2009 Alle Anderen (Komplizen Film)\nבעשור האחרון ראינו את הקולנוע הגרמני צובר שוב נוכחות בזירה הבינלאומית. לצד סרטים הפונים לקהל מקומי, בעיקר קומדיות מצליחות, מתפתחים גם זרמים אמנותיים חדשים ומעניינים כמו הקולנוע הטורקי-גרמני שהוזכר וכן אסכולת ברלין, שמפגינים הן תעוזה וחדשנות אסתטיות והן עמדה ביקורתית שאינה נכנעת ללחצי השוק. אולם למרות יבול הסרטים הרב יחסית, עדיין מועט מספר היצירות המשמעותיות. אפשר לקוות שפוטנציאל היצירה הנדיר שמביאה עימה ההגירה הפנים-אירופית והפיכתה של גרמניה (בייחוד ברלין) לאבן שואבת לאוכלוסייה אמנותית, ימצה עצמו, כך שבשנים הבאות נוכל לצפות בפירותיו הברוכים.\nהתוכנית הקולנועית הרב-גונית של מכון גתה מספקת דוגמאות מייצגות לזרמים ולז’אנרים העיקריים בקולנוע הגרמני של היובל האחרון, לרבות מחוות לחשובי הבימאים שפעלו בו. הסרטים שנבחרו עשויים לספק מושג מסוים על החברה הגרמנית ועל סדר היום הציבורי בשנים בהן נוצרו.\nרשימת הסרטים המלאה (קטלוג הפרויקט)\n\n* להכנת הכתבה נעזרתי בקטלוג הפרויקט של מכון גתה ובספר A new history of German cinema בעריכת ג׳ניפר קפצ׳ינסקי ומיכאל ריצ׳רדסון (הוצאת Camden House)." }, { "title": "המחקר שחושף מה באמת חושבים הגרמנים על הישראלים ולהיפך", "date_published": "2026-10-08T17:54:07.680Z", "id": "https://www.spitzmag.de//magazine/de-50-il-study/", "url": "https://www.spitzmag.de//magazine/de-50-il-study/", "content_html": "אולי כדאי להתחיל מהסוף - במחקר הזה יוכל כל אחד למצוא את מה שבא לחפש. אין כאן כותרות חד משמעיות (אם כי כמה מהן בהחלט יכולות להישמע דרמטיות למדי), וגם אם יהיו מי שייצרו אותן (ויהיו) - היו בטוחים שניתן באותה מידה לייצר כותרות שמחזקות את הטיעון הנגדי. במקום לחפש מסקנה נחרצת יש לקרוא את המחקר המקיף של קרן ברטלסמן לרגל חמישים שנה ליחסים הדיפלומטיים בין ישראל לגרמניה כאוסף מרתק של נתונים סותרים ומשלימים, מפתיעים וכאלה שאפשר היה לצפות להם. אין כאן נרטיב אחד, בדיוק משום שמדובר ביחסים שהמילים ״מורכבים״ ו״דינמיים״ הן אנדרסטייטמנט רציני לידם.\nמה שיש כאן הרבה מאוד פיסות מידע חשובות, שביחד עשויות לתת תמונה מורכבת יותר על מצב היחסים, וכבונוס למי שחיים בגרמניה - היכולת להבין טוב יותר את החברה שבה אנו חיים.\nהמחקר, שכותרתו היא ״גרמניה וישראל היום - מחוברות דרך העבר, חלוקות לגבי ההווה?״, מבוסס על סקרים שנערכו בקרב מדגמים מייצגים של גרמנים בגרמניה ושל יהודים-ישראלים בישראל בינואר 2013 (אלף משתתפים מעל גיל 18 בכל מדינה). לצורכי השוואה שימשו נתונים ממחקרים דומים שנערכו ב-1991 וב-2007. כדי לוודא שהנתונים בצד הגרמני לא השתנו בצורה משמעותית מאז עריכת הסקר ועד לפרסומו, בעיקר על רקע המלחמה בעזה בקיץ 2014, חלק משאלות המחקר נבדקו שוב בגרמניה בלבד באוקטובר 2014.\nאת המחקר ערכו ד״ר רובי נתנזון, מנהל מרכז מאקרו לכלכלה מדינית בישראל, וד״ר סטפן הגמן מאוניברסיטת Kaiserslautern בגרמניה, וניהל אותו סטפן וופל, המומחה הגרמני של קרן ברטלסמן בענייני ישראל.\nאז נתחיל:\nעמדות עכשוויות לגבי המדינה והזהות הלאומית העצמית\nבחלק זה נבדקו היבטים הנוגעים לתפישת המדינה והזהות הלאומית בקרב שני הצדדים, במטרה לזהות הבדלים בתפישות העצמיות, שעשויים להוביל בהמשך לפערים גם ביחסים. ״להיות גרמני/ישראלי זה חלק חשוב מהזהות שלי״ בסך הכל, הסכימו 80% מהגרמנים עם ההצהרה הזאת, אם כי מתוכם רק 40% השיבו ״מסכים בהחלט״, 22% ״מסכים״ ו-18% ״נוטה להסכים״. בישראל, לעומת זאת, רוב מדהים של 90% הסכימו להצהרה שלהיות ישראלי זה חלק חשוב מהזהות שלהם, מתוכם 74% בחרו בתשובה שמביעה את החיבור הלאומי החזק ביותר (״מסכים בהחלט״). ״בהשוואה למדינות אחרות המדינה שלי מאוד מוסרית״ 40% מהגרמנים הסכימו במידה רבה או די רבה עם ההצהרה שמדינתם היא ״מאוד מוסרית בהשוואה למדינות אחרות״, לעומת 62% מהישראלים. בשתי המדינות השיעור הכללי של הנוטים להסכים להצהרה הזאת במידה כלשהי דומה (79% בישראל לעומת 76% בגרמניה), אולם בישראל פי שלושה משיבים בחרו בהחלטיות המרבית האפשרית. עורכי המחקר מציינים כי העובדה שעל אף השואה 76% מהגרמנים מחשיבים את גרמניה למדינה מאוד מוסרית ביחס למדינות אחרות, עשויה להיות קשורה לתפישה העצמית של הגרמנים כמי שלמדו לקח מהעבר והפכו לאומה בוגרת ואחראית. ״ביקורת נגד המדינה היא ביטוי לחוסר נאמנות״ כשני שלישים מהנשאלים הישראלים (68%) סבורים שהבעת ביקורת על ישראל היא ביטוי של חוסר נאמנות למדינה. מספר הישראלים שמסכימים בהחלט עם האמירה הזאת (37%) גדול יותר מפי שניים ממספר הגרמנים שענו את אותה תשובה לשאלה המקבילה (14%). השיעור הכולל של גרמנים שסבורים שביקורת נגד המדינה מהווה ביטוי לחוסר נאמנות עומד על 50%. ״בדמוקרטיה, אין להגביל את זכויות הפרט תחת שום נסיבות״ 89% מהגרמנים הסכימו עם הצהרה זו, מתוכם 48% בחרו במידת ההסכמה הגבוהה ביותר. עורכי המחקר מייחסים את השיעור הגבוה לטרנספורמציה בלאומיות הגרמנית לאחר מלחמת העולם השנייה, שהביאה לאימוץ ערכים אוניברסליים תחת הערכים הלאומיים. בישראל הסכימו עם ההצהרה הנ״ל 63%, מתוכם רק 26% בחרו במידת ההסכמה הגבוהה ביותר. ״ההגנה המשפטית על מיעוטים אתניים ודתיים היא אחת המשימות הדחופות של החברה שלנו״ 80% מהגרמנים הסכימו עם אמירה זו, מתוכם 28% בחרו במידת ההסכמה הגבוהה ביותר. לעומתם רק 66% מהישראלים הביעו הסכמה עם דחיפות ההגנה המשפטית על מיעוטים אתניים ודתיים בישראל. עורכי המחקר מציינים, כי המחויבות הליברלית של הגרמנים לא נאלצה לעמוד במבחן מאז מלחמת העולם השנייה, לעומת המצבים המורכבים - פוליטית וביטחונית - שעימם מתמודדת ישראל. הם מפנים אצבע גם לעובדה ש-58% מהגרמנים הביעו הסכמה עם ההצהרה ״אני רואה בכך איום כאשר מיעוטים תרבותיים או דתיים במדינה שלי גדלים בצורה משמעותית״, וכתבו כי לדעתם מדובר בתמרור אזהרה לכך שבעיתות משבר הערכים הליברליים של הגרמנים אינם יכולים להילקח כמובנים מאליהם. אגב, אותו היגד לגבי המיעוטים זכה להסכמה של 73% מהנשאלים הישראלים.\ngraph3\nעמדות עכשוויות לגבי היסטוריה ושואה\nבשלב הבא ביקשו עורכי המחקר לבדוק את ההתייחסות העכשווית של גרמנים וישראלים להיסטוריה ולשואה, הן מבחינה קוגניטיבית והן מבחינה רגשית.\n81% מהנשאלים הגרמנים הביעו הסכמה עם האמירה ״עלינו להתרכז בבעיות העכשוויות ולא בפשעים שבוצעו על ידי הגרמנים נגד היהודים לפני יותר משבעים שנה״. עורכי המחקר מציינים שרדיפת היהודים נתפשת על ידי הגרמנים כפרק אפל בהיסטוריה שלהם, אבל לא כחלק מהותי מזהותם. עם זאת, חשוב לציין כי בהשוואה לסקרים מוקדמים יותר ניתן לראות כי במהלך השנים גדל בהתמדה מספרם של אלה שדווקא מתנגדים להצהרות מסוג זה - מ-20% שהתנגדו להתרכזות בהווה על חשבון פשעי העבר ב-1991 ל-37% ב-2007 ו-42% במחקר הנוכחי. עורכי המחקר מציינים כי הרצון לסגור את פרק השואה נתמך בעיקר על ידי מי שנולד אחרי 1970, אלה שהוריהם לא היו בדרך כלל מעורבים באופן ישיר בפשעי המשטר הנאצי. לדבריהם, זהו אתגר לזיכרון הקולקטיבי בגרמניה, שיגבר ככל שאותו זיכרון יתנתק מזיכרונות משפחתיים ומהיסטוריה שבעל פה.\nזאת ועוד, 79% מקבוצת הגיל 29-18 מסכימים עם ההצהרה ״מכעיס אותי שפשעים שבוצעו נגד היהודים עדיין מוחזקים כנגד גרמנים היום״. בקרב בני השישים פלוס שיעור ההסכמה עם האמירה הזו עומד על 58%. עורכי המחקר כותבים כי בקרב הדור הצעיר של הגרמנים ניכרת כמיהה לכך ש״להיות גרמני״ ייחשב ל״דבר נורמלי״.\nבקרב המשתתפים הישראלים, 64% אמנם הסכימו עם האמירה הכללית כי יש להתרכז בבעיות העכשוויות ולא בפשעים שבוצעו על ידי הגרמנים נגד היהודים לפני יותר משבעים שנה, אבל 77% התנגדו לאמירה ספציפית יותר, שלפיה ״הגיע הזמן להפסיק לדבר כל כך הרבה על רדיפת היהודים ולשים את העבר מאחורינו״.\ngraph7\nבהמשך המחקר נבדקו גם הסיבות שלהן מייחסים שני הצדדים את היתכנות השואה. 61% מהגרמנים בחרו ב״מצב הכלכלי הגרוע והאבטלה הגבוהה״ כגורם הראשון במעלה שסייע למפלגה הנאצית לעלות לשלטון. לעומתם, הסיבה המרכזית שנבחרה על ידי הנשאלים הישראלים (67%) היא ״הנטיה הגרמנית למלא פקודות״, והשנייה אחריה היא ״האופי הבסיסי של הגרמנים״ (פי שניים משיעור הגרמנים שהסכימו עם האמירה הזו). עם זאת, עורכי המחקר הופתעו לגלות כי המשיבים משתי המדינות ייחסו משקל די דומה לנטייה הגרמנית למלא אחר פקודות, לפחד מהטרור הנאצי ולמצב הכלכלי, וכתבו כי בשני הצדדים רואים את השואה כתוצאה משולבת של נסיבות חיצוניות ונטיות לאומיות.\nבשלב הבא נבדקו נטיות רגשיות של הנשאלים כלפי השואה, מתוך הנחה שגם רגשות הם תוצר של תהליכי סוציאליזציה קבוצתיים, וכן שאינטנסיביות רגשית כלפי נושא מסוים מצביעה על הרלבנטיות שלו ליחידים ולקבוצות. בשתי המדינות, כ-90% חשים חרטה ויותר מ-80% עדיין חשים כעס. חצי מהישראלים ו-60% מהגרמנים חשים בושה, בעוד שמחצית מכל קבוצה חשה פחד. המפתיע מכל לטעמם של עורכי המחקר הוא ששיעור דומה של גרמנים וישראלים - קצת יותר משליש בכל אחת מהקבוצות - חשים אשמה, וכמעט אותו שיעור של נשאלים - 56% גרמנים ו-55% ישראלים - חשים אחריות. לדברי החוקרים, העובדה שהרבה יותר גרמנים חשים אחריות מאשר אשמה, כמו גם העובדה ש-39% מהם חשים אדישות - קשורה למרחק ההיסטורי מהאירועים (אבל אם כך - מדוע 83% עדיין חשים זעם כשהם חושבים על רדיפת היהודים?).\nהעובדה ששליש מהישראלים חשים אשמה מוסברת במחקר בתחושות שעדיין מלוות חלק מהאוכלוסיה על כך שלא נעשה מספיק כדי להגן על היהודים באירופה בזמן אמת. אגב, לא פחות מ-50% מהישראלים חשים תחושות של נקמה כשהם חושבים על השואה (הגרמנים לא נשאלו על נקמה). עורכי המחקר מציינים כי בהתחשב בדעות החיוביות של ישראלים כלפי גרמניה כיום (שיוצגו בהמשך) - לא ברור כלפי מי בדיוק מופנות תחושות אלה.\ngraph5\nיחסי ישראל-גרמניה כיום\nעל פי המחקר, למרות הרושם שעשוי להצטייר למשל מהעיסוק הרב במעבר של ישראלים לברלין, לרוב הישראלים יש עניין מועט אם בכלל להכיר את גרמניה של היום. גרמנים מצידם מתעניינים יותר בישראל, וכמעט רבע מהם מביעים עניין רב לדעת עליה יותר. עורכי המחקר מציינים עם זאת כי ייתכן שהעניין נובע מהכיסוי הלא פרופורציונלי של הקונפליקט הישראלי-פלסטיני במדיה הגרמנית, ומזכירים שאין לבלבל בין הבעת עניין במידע על הצד השני לבין גישות חיוביות כלפיו. המשיבים הגרמנים חלוקים באופן כמעט שווה בין דעות חיוביות (46%) ולא חיוביות (42%) כלפי ישראל. רק ל-4% יש דעה מאוד חיובית על ישראל בעוד של-9% יש דעה מאוד שלילית עליה. עם זאת, עורכי המחקר מציינים שחל שיפור בעמדות הגרמניות כלפי ישראל ביחס לנתונים מ-2007.\nלעומת זאת, 12% מהישראלים מביעים תחושות חיוביות מאוד כלפי גרמניה, פי שלושה מהקבוצה המקבילה של גרמנים. ניכר כי למרות התחושות החזקות שיש עדיין בקרב הישראלים כלפי השואה, הן מנותקות במידה מסוימת מהיחסים העכשוויים עם גרמניה. לא פחות מ-68% מהישראלים הביעו רגשות חיוביים בסך הכל כלפי גרמניה, לעומת 57% בלבד ב-2007 ו-48% ב-1991. ל-63% מהישראלים יש גם דעה חיובית על ממשלת גרמניה. הנתונים מראים שלרמת ההשכלה יש השפעה על נטיית הנשאלים כלפי ממשלת גרמניה: כמעט ל-75% מהישראלים עם רמת ההשכלה הגבוהה ביותר במחקר יש דעה חיובית על גרמניה, לעומת 59% מהישראלים עם רמת ההשכלה הנמוכה ביותר. משתנה נוסף שנמצא כמשפיע בצורה מובהקת על האהדה לגרמניה הוא גיל ורמת דתיוּת: צעירים דתיים ישראלים נוטים להחזיק בדעה השלילית ביותר על גרמניה. אבל גם בקרב קהל לא דתי, הדעה על גרמניה נוטה להיות יותר שלילית בקרב צעירים: 53% מבני ה-18 עד 29 רואים את גרמניה בצורה חיובית בעוד שהשיעור עולה ל-80% בקרב נשאלים בני 60 ומעלה.\ngraph8\nבקרב הגרמנים, ניכר הבדל משמעותי בין מגמת ההתייחסות לישראל באופן כללי ולמדיניות הממשלה באופן ספציפי. בעוד שכאמור ל-46% מהגרמנים יש דעה חיובית באופן כללי על ישראל, ל-62% יש דעה שלילית למדי או שלילית מאוד על ממשלת ישראל. 41% מהמשיבים נוטים להסכים או מסכימים לגמרי עם האמירה ש״מדיניות הממשלה הישראלית כלפי הפלסטינים דומה למדיניות הנאצים כלפי היהודים״ (עלייה חדה לעומת 30% שסברו כך ב-2007). בשקלול כל הנתונים הללו עורכי המחקר מגיעים למסקנה כי הגרמנים הרבה פחות חיוביים כלפי ישראל מאשר הישראלים כלפי גרמניה. הם מזהירים, כי לקיחת התמיכה הפוליטית הגרמנית בישראל כמובנת מאליה אינה מביאה בחשבון את השינויים באווירה הציבורית בגרמניה כיום.\ngraph9\nהמחקר בדק גם שאלות שקשורות לאנטישמיות, אך בהבהרה שנשלחה לאחר שליחתו לדפוס ביקשו עורכיו להבהיר כי הנתונים שאליהם הגיעו, שנחשבים גבוהים מעט יותר מהנתונים המוכרים, קשורים לעובדה שהמחקר מפרסם תשובות לשאלות בודדות, בעוד שמומחים בתחום נוהגים לשלב משתנים שונים על מנת להגיע לתוצאות מהימנות. לכן מבקשים עורכי המחקר להתייחס לשאלות בנושא כאל שיקוף נקודתי ולא כאל מחקר מקיף בנושא המורכב של אנטישמיות.\nהנקודה הראשונה שנבדקה אינה עוסקת באנטישמיות דה פאקטו בגרמניה, אלא דווקא באופן שבו תופשים אותה בישראל ובגרמניה. 77% מהגרמנים מאמינים שמעט מאוד גרמנים אם בכלל מחזיקים בדעות שליליות כלפי יהודים. הנתונים מהצד הישראלי חושפים סקפטיות כלפי ההערכה הזאת: בעוד ש-49% מהישראלים מאמינים שלרוב הגרמנים היום אין תחושות שליליות כלפי יהודים, 41% עדיין חושדים שרוב או כל הגרמנים עדיין אנטישמים. לסקפטיות הזאת שותפים גם 19% מהגרמנים. ואמנם, על פי המחקר, 28% מהגרמנים מסכימים עם ההצהרה שליהודים יש יותר מדי כוח בעולם - נתון מדאיג בהחלט.\ngraph10\nאחריות מיוחדת?\nמהן ההשלכות של היחסים המיוחדים בין גרמניה לישראל כיום? האם לגרמנים יש אחריות מיוחדת בשל העבר הנאצי? על פי המחקר, בקרב הישראלים יש הסכמה רחבה למדי על כך שלגרמניה יש אחריות מיוחדת באופן כללי, וכלפי היהודים בפרט. למרות שהשאלה נשאלה בשתי דרכים שונות - פעם כהצהרה כללית שלפיה ״על רקע העבר הנאצי שלה, לגרמניה יש אחריות מיוחדת״, ופעם כהצהרה ספציפית, שלפיה ״על רקע העבר הנאצי שלה, לגרמניה יש אחריות מיוחדת כלפי היהודים״ - שיעור המשיבים בחיוב בקרב הישראלים היה כמעט זהה, 74% ו-73% בהתאמה. עורכי המחקר מציינים כי לעמדה זו שותפים גם חברי האליטה הפוליטית הגרמנית, והם מביעים אותה שוב ושוב בנאומים ובאמצעות מדיניות ציבורית. עם זאת, ממצאי הסקר חושפים עמדות מורכבות יותר בקרב המשיבים הגרמנים. בעוד שרוב הנשאלים (61%) מכירים בכך שלגרמניה יש אחריות מיוחדת באופן כללי, רק 40% מאמינים שלגרמניה יש אחריות מיוחדת כלפי העם היהודי. עורכי המחקר מייחסים את הפער הזה לכך שתודעת ה״לעולם לא שוב״ הגרמנית נשענת על הרעיון האוניברסלי של זכויות אדם וההגנה על מיעוטים ולאו דווקא בהקשר היהודי. יתרה מזאת, הלקחים של מלחמת העולם השנייה כוללים נטייה גרמנית דומיננטית להתנגד למלחמה ככלי פוליטי בכל תנאי, מה שעל פי החוקרים ״עשוי להסביר את הדחייה של היבטים מסוימים במדיניות הישראלית״. אחריות, אם כן, מוגדרת על ידי הגרמנים לעתים קרובות במונחים אוניברסליים יותר מאשר כסולידריות עם ישראל. הישראלים, לעומת זאת, מצפים מגרמניה לתמוך בישראל ובמדיניותה בכל מצב. התפישה השונה לגבי המשמעות המדויקת של מונח האחריות והציפיות שנלוות לה עשויות על פי עורכי המחקר להוות טריגר למחלוקות ולעימותים, כפי שיודגם בהמשך.\ngraph11\nמחויבות לחיים יהודיים בגרמניה חשוב להדגיש כי בשונה מהעמדות האמביוולנטיות כלפי ישראל שצוטטו לעיל, 74% מהמשיבים הגרמנים מאמינים שלגרמניה יש אחריות לטפח את החיים היהודיים במדינתם. עורכי המחקר אינם מציינים זאת, אך ייתכן שזוהי אינדיקציה לכך שבניגוד לטענות שנשמעות בנושא, חלקים גדולים בציבור הגרמני אכן מבדילים בין ביקורת פוליטית נגד ישראל לבין עמדות אנטישמיות. רק 50% מסכימים במידה כלשהי עם האמירה שעל ממשלת גרמניה לאפשר ברית מילה ממניעים דתיים, לעומת 87% מהישראלים שמאמינים בכך. מכיוון שמנהג זה משותף ליהודים ולמוסלמים, מסובך יותר להצביע על מקורות העמדה הגרמנית בהקשר הזה.\nיחסי ישראל-גרמניה בראי המזרח התיכון\nהחוקרים מצביעים על הבדלים מהותיים בתפישות לגבי פתרון סכסוכים בקרב ישראלים וגרמנים. בעוד שעם ההצהרה ״אני משוכנע שיש מצבים בפוליטיקה בינלאומית שיכולים להיפתר רק באמצעות כוח צבאי״ הסכימו במידה כזו או אחרת לא פחות מ-78% מהישראלים, עמד שיעור ההסכמה הכללי בקרב הנשאלים הגרמנים על 54%. יתרה מזאת, אם בוחנים את שיעור הנשאלים שהסכימו בצורה מוחלטת עם ההצהרה, הפערים מתחדדים עוד יותר: 44% מהישראלים לעומת 14% בלבד מהגרמנים.\nבתשובה לשאלה ״במי מהצדדים תומכת לדעתך ממשלת גרמניה?״ השיבו 52% מהגרמנים שממשלתם נוטה לתמוך בישראל, 20% שהממשלה תומכת בשני הצדדים, ורק 2% סבורים שהיא תומכת בפלסטינים. 15% מהמשיבים הגרמנים מאמינים שממשלתם אינה תומכת באף אחד מהצדדים. לעומת זאת, בתשובה לשאלה ״במי מהצדדים לדעתך תומך הציבור הגרמני?״ 33% מאמינים שהתמיכה הולכת לישראל, 26% סבורים שהציבור הגרמני תומך במידה שווה בשני הצדדים, 9% סבורים שהציבור תומך בפלסטינים ו-19% חושבים שאף אחד מהצדדים לא זוכה לתמיכת הגרמנים. הפערים בתשובות לשתי שאלות אלה מצביעים לדעת החוקרים על פער קיים בין מדיניות הממשלה הגרמנית לעמדות הציבור. ואכן, בשאלה הבאה שבדקה ״במי מהצדדים לדעתך על הממשלה הגרמנית לתמוך?״ השיבו 15% מהגרמנים שעליה לתמוך בישראל (אם כי בשאלה שמנוסחת מעט אחרת הסכימו לעמדה זאת 48% - פער מוזר למדי), 5% בפלסטינים ורוב גדול מעדיף שממשלת גרמניה תתמוך בשני הצדדים באותה מידה (42%) או שתישאר נייטרלית (32%). החוקרים מפנים את תשומת הלב לכך שהרצון שממשלת גרמניה תתמוך בישראל נמוך במיוחד בקרב משיבים צעירים בני פחות מ-30: רק 8% מהם מצדדים בכך.\nבצד הישראלי, 33% מהמשיבים מאמינים שהציבור הגרמני תומך בצד הפלסטיני ורק 16% סבורים שהוא תומך בישראל (מדובר ביחס הפוך כמעט אחד לאחד להשערות הגרמנים), אבל 83% חושבים שמחובתה של ממשלת גרמניה לתמוך בישראל בסכסוך. 81% אף מאמינים שעליה גם לספק נשק לישראל. בקרב הציבור הגרמני לעומת זאת, רק 19% תומכים באספקת נשק לישראל.\nבתשובה לשאלה מי מהצדדים צריך להתפשר כדי לסיים את הקונפליקט ניכר רוב הן בקרב הגרמנים והן בקרב הישראלים (אם כי גבוה יותר בצד הגרמני) לתשובה ״שני הצדדים״. עורכי המחקר מציינים כי חשוב להכיר בכך שבסופו של דבר הן בציבור הישראלי והן בציבור הגרמני יש רוב שמכיר בצורך של שני הצדדים (ישראלים ופלסטינים) לעשות ויתורים.\nבנוגע לגרעין האיראני, 59% מהגרמנים סבורים שהוא מהווה איום על קיומה של ישראל, לעומת 62% מהישראלים. ראוי לציין כי בקרב הישראלים חלה ירידה משמעותית בנתון זה, לעומת 75% שהאמינו בכך ב-2007.\nלסיכום ממליצים עורכי המחקר ליצור בעתיד עוד אפיקים לדיאלוג ישיר בין גרמנים לישראלים, שיאפשר לכל צד להבין את הדמיון והשוני של האחר. לדבריהם, על השיח הזה להיות מודע לניואנסים ולשכבות הרבות של היחסים, על מנת לעשות צדק עם ההקשרים הפוליטיים והתרבותיים השונים בכל אחת מהמדינות ולמנוע אי-הבנות ותפיסות מעוותות. ״אם נצליח בכך״, הם כותבים, ״נסייע לכל צד ללמוד מהאחר וליצור בסיס של אמון לחיזוק והעמקת היחסים בעתיד״. אנחנו בעד." }, { "title": "לאן עפות האריזות כשהמילקי נגמר? מדריך המיחזור השלם", "date_published": "2026-10-08T17:54:07.680Z", "id": "https://www.spitzmag.de//magazine/bsr/", "url": "https://www.spitzmag.de//magazine/bsr/", "content_html": "ערים הן יצורים חיים. יצורים שנולדים, צומחים, מתפתחים ולעיתים אף מתים. וכייצורים חיים הן עושות מה שייצורים חיים עושים באופן טבעי - מייצרות פסולת. המון פסולת במקרה של עיר ענקית כמו ברלין. לפסולת ולאופן שבו מטפלים בה יש חשיבות עצומה. אמנם מי שמטייל ברחובות מסוימים בשכונות מסוימות בעיר יכול בקלות לחשוב שבברלין נהוג להשליך את הזבל ברחוב, אבל לאמיתו של דבר אין אדם בעיר שלא מעורב - במודע או שלא במודע - במערכת המורכבת שבלעדיה ברלין היתה לא רק מוצפת זבל, אלא גם עומדת במקומה, משום שברלין מוּנעת מכוח הפסולת שהיא עצמה מייצרת.\nמסובכת ומייגעת ככל שנדמית לכם הפרדת הפסולת הביתית והכנתה לאיסוף, הרי שהיא רק חוליה אחת קטנה בתהליך מורכב וארוך הרבה יותר. על שאר השלבים המרובים מופקדים אנשי ה-BSR, אותם גברים ונשים בכתום שמתפעלים את העיר יומם וליל, בקור ובחום. מטאטאים, מקרצפים, מרוקנים פחי אשפה, מרימים פסולת מהמדרכות, אוספים את השלכת בסתיו, מפזרים חצץ ומלח בחורף, מעלימים את ערימות הזבל האינסופיות שמייצרים המבקרים הרבים בפסטיבלים ובאירועים השונים באביב ובקיץ.\nהחברה הראשונה שנועדה לנקות את ברלין הוקמה כבר ב-1875. אבל ה-BSR, קיצור של Berliner Stadtreinigung, הוא תאגיד ללא מטרות רווח שהוקם בצורתו הנוכחית ב-1992, לאחר איחוד גרמניה, על ידי מיזוג שתי חברות מקבילות ממזרח וממערב העיר. במסגרתו פועלת גם חברת מיחזור שדווקא יש לה מטרות רווח (ועוד נרחיב על כך בהמשך). בכל אופן, ה-BSR שייך באופן רשמי למדינת ברלין ולכן מחויב לספק שירות לציבור. השירות הוא טיפול בפסולת הביתית של ברלין ובפסולת שהעיר עצמה מייצרת, כלומר לא כולל סילוק הפסולת של העסקים המסחריים. אמנם מדובר רק בכשליש מסך הפסולת המיוצרת בעיר, אך גם כמות זו היא עצומה. ב-2012 בלבד אנשי ה-BSR היו אחראים לסילוקן ולמיחזורן של יותר ממיליון וחצי טונות של זבל מכל הסוגים.\nכדי למלא את המשימות שעל הפרק ולאפשר לנו לחיות בניקיון יחסי, ה-BSR מעסיק צבא קטן של 5200 עובדים וכ-400 כלי רכב (כולם, למעט רכבי שרד, כתומים), שחולש על איזור של כמעט 890 קמ״ר - יותר משטחן של מינכן, שטוטגרט ופרנקפורט גם יחד. ניהול הפסולת של העיר הגדולה ואולי המלכלכת ביותר בגרמניה הוא משימה תובענית. העבודה לא קלה לרוב, אבל תנאי ההעסקה, השכר והיציבות במקום העבודה, יחד עם אפשרויות קידום, גישה לאוצרות הניגלים בפסולת וכמובן מדים כתומים ומהממים, הופכים את BSR לאחד ממקומות העבודה המבוקשים בגרמניה כולה. התחרות על כל מקום שמתפנה, שתמיד היתה עזה, החריפה עוד יותר מאז 2012, השנה בה החלו להעסיק גם נשים בתפקידים שקודם לכן הועסקו בהם רק גברים, כמו טיטוא רחובות ופינוי פסולת.\nאבל גם הם, האנשים בכתום, מהווים רק חלק אחד בסיפור גדול הרבה יותר. רק כאשר נחשפים לחומרים (אם כי יש יותר מדי דברים שעובדי ה-BSR מתעסקים בהם שלא מומלץ להיחשף להם, לפחות ללא הגנת כפפות ומסיכות), למקומות שאליהם הם נודדים ולשימוש שעושים בהם - מתחילים להבין באיזה גודל של מיזם מדובר, וכמה הוא יעיל ומרשים.\nכדי להבין אחת ולתמיד את המסתורין הגדול של מה שקורה אחרי שמחליטים מי יוריד את הזבל, הואיל בטובו דובר ה-BSR, ד״ר תומס קלוקנר, להראות לנו כיצד הדברים עובדים מקרוב. קרוב מאוד, ולעיתים גם מצחין.\nאשפה עם ייעוד\nלא כל סוגי הפסולת זהים, ובוודאי שלא שווים זה לזה. משום כך, כפי שכולנו יודעים, את הפסולת הביתית מפרידים עוד לפני שמשליכים אותה לפחים הגדולים שבחצר: פח לאריזות, פח לפסולת אורגנית (ביו), פח נייר ופח פסולת כללית, כלומר זו שאינה נופלת באף אחת מהקטגוריות המופרדות. מיכלי איסוף הזכוכית (שקופה, ירוקה או חומה) נמצאים על פי רוב ברחוב ולא בחצרות הבתים.\nאם השלכתם את האשפה הממוינת שלכם לפחים הנכונים, אב הבית שלכם (בהנחה שיש אחד בבניין), לא ייאלץ לחטט בהם ולשלוף פסולת שלא מוּינה כראוי (חישבו עליו בפעם הבאה שתורידו של הזבל. אתם יכולים להיות בטוחים שהוא חושב עליכם בעודו נובר בפסולת שלכם). אם טעיתם, ואם אב הבית לא היה שם כדי להציל את המצב, יש סיכוי טוב שהפסולת תגיע לאתר הטיפול הלא נכון.אם מישהו בדרך יזהה שמדובר בפסולת שלא במקומה (מונח מוזר, שכן פסולת בהגדרתה הבסיסית ביותר היא חומר שאינו במקומו), על הבניין שלכם יושת קנס. קנס שבסופו של דבר תשלמו אתם, באמצעות דמי ועד הבית.\nאם תהיתם, למשל, מי מסלק את אותם רהיטים שתושבי שכונות מסוימות בעירנו נוהגים לקשט בהם את רחובותיהם, או מי מסלק את עצי חג המולד שגוועים לאיטם על מדרכות עירנו כל ינואר, הרי שבשני המקרים התשובה היא: אתם. אמנם לא במישרין, אבל בכל זאת: אנשי ה-BSR אוספים בערך 370,000 עצי חג מולד מדי שנה, ו-11,000 טונות של מקררים, ספות, ארונות ושאר חפצים שברלינאים בוחרים להוסיף לנוף עירנו. עבור כל חפץ נשלח חשבון לעיריית הרובע.\nכל סוג של פסולת, בכל סוג של פח, עובר מסלול טיפול שונה לגמרי, משום שלפסולת יש ערך של ממש. החוק אינו מחייב בתים להחזיק פחי מיחזור והחלטה זו נתונה לשיקול ועד הבית (או חברת הניהול). לכן לא תמיד בכל בניין יש את כל סוגי הפחים. אך המיחזור הוא עסק גדול בברלין ולכן סביר להניח שלפחות חלק מפסולת הבניין שלכם נמכרת לחברה מסחרית (למשל, לחברה בת של ה-BSR), שמקווה לעשות רווח על ידי מכירת חומרי גלם ממוחזרים. פוטנציאל רווח של ממש במיחזור פסולת קיים בעיקר במיחזור נייר ומתכות. בכל הנוגע לאריזות ולעטיפות למיניהן, שמהוות חלק גדול מהפסולת הביתית, הטיפול בהן כבר כלול, על פי חוק, במחיר המוצר שאתם רוכשים. החומרים השונים המרכיבים את האריזות מופרדים, נשטפים, נגרסים - ונמכרים לשימוש חוזר. כך, למשל, בקבוקי השתייה הממוחזרים חוזרים אלינו כידוע בצורת שמיכות או בגדי פליס, והמתכות והאלומיניום ממוחזרים שוב לחומרי גלם שונים לתעשייה. אריזות המיץ והחלב, שמורכבות משילוב של נייר וחומרים נוספים, ״נסחטות״ בתהליך מיוחד עד שהחומרים נפרדים שוב. הנייר חוזר למיחזור ומשמש לעתים קרובות לייצור תבניות ביצים וקרטון גלי, ואילו שאריות האלומיניום נמכרות על פי רוב לתעשיית המלט.\nבעבר התקיימה הפרדה בין פחים צהובים לאריזות ופחים כתומים לפסולת מתכתית, כלי בית, טקסטיל ומוצרים אלקטרוניים. אולם מאז ינואר 2013 אוחדו הפחים הצהובים והכתומים, בעיקר כדי לפשט את תהליך ההפרדה ובתקווה לשכנע כך יותר אנשים להקפיד עליו. כיום כל הפחים הצהובים והכתומים מיועדים לאותם סוגי פסולת: אריזות מכל הסוגים למעט נייר וקרטון, קופסאות שימורים, בקבוקי פלסטיק ללא פיקדון, מכלי משקה וכל דבר אחר שעשוי פלסטיק או מתכת, לרבות צעצועים שבורים, כלי עבודה, סירים ומחבתות, סכו״ם, ברגים ועוד. לעומת זאת, מאז האיחוד בין הכתומים לצהובים אין להשליך אליהם קלקר, דיסקים, מוצרי עץ, טקסטיל, מכשירי חשמל, נורות וסוללות.\nהצחנה משתלמת\nומה עושים עם הזבל האורגני/ביו? קרוב ל-128,000 טונות של פסולת אורגנית ביתית, יחד עם 90,000 מטרים רבועים של עלי שלכת שמשירים העצים בעיר (400,000 מהם, אם אתם מתעקשים לדעת) נאספים בידי ה-BSR ומוצאים את דרכם למתקן טיפול ב-Ruhleben מדי שנה. מכל המתקנים של ה-BSR, מתקן זה הוא ללא ספק המצחין ביותר, ואולי אף היעיל ביותר: באמצעות סדרה של תהליכי הפרדה, התססה וזיקוק של הפסולת האורגנית, מופק מספיק דלק ביולוגי בצורת גז כדי לתדלק קרוב ל-200 מתוך 400 כלי הרכב של ה-BSR, שכוללים לא רק משאיות זבל אלא גם רכבי ניקוי רחובות, מפלסות שלג, מפזרות מלח והרכבים שבהם הנהג/ת יושבים בצד ימין (כמו באנגליה) כדי שיוכלו להגיע לפחים שבצד הדרך מבלי לרדת לכביש. במילים אחרות, מכוניות הזבל נעות על אותו הזבל שהן אוספות, במעגל מיחזור כמעט מושלם. כמעט, משום שכאמור שלא מספיק דלק ביולוגי מופק כדי להניע את כל הרכבים (זיכרו זאת בפעם הבאה שאתם משליכים קליפת בננה לפח הלא נכון).\nאת הנוזלים והמוצקים שנותרים לאחר הטיפול בפסולת האורגנית, ה-BSR ממיר לדשן (אורגני!), שנמכר לחקלאים. אגב, מתוך תריסר העובדים שדרושים להפעלת מתקן הטיפול בפסולת האורגנית, נראה שרק אחד נאלץ לעבוד באיזור הצחנה. שיטות הטיפול המתקדמות מאפשרות לעובדים לשלוט בתהליך באמצעות מחשבים, ולעיתים אף בטלפונים חכמים. ועם זאת, מסתבר שעדיין אין תחליף לאיש עם מטאטא שמסוגל להגיע לכל אותן פינות שהמחשב וזרועותיו הרובוטיות לא יכולים להגיע אליהן.\n\nלחצו להורדת מדריך המיחזור באיכות הדפסה\nבונקר מפלצתי\nעיקר הפסולת שה-BSR אוסף היא ה״שאר״: זו שנאספת מהרחובות (88,000 טונות מדי שנה), זו שמרוּקנת מתוך פחי האשפה שפזורים ברחובות העיר (6,800 טונות), זו שמושלכת לאחר כבוד בשקית אשפה לפח השחור (לא ברור כמה בדיוק, אבל ללא ספק הרבה מאוד). עבור כל מה שמושלך לפח הכללי אתם משלמים באמצעות דמי ועד הבית והמיסים.\nפסולת זו מוסעת לאחר איסופה לאחת מארבע תחנות טיפול שמצויות בברלין. לא מטמנות (שנסגרו לפני שנים), אלא תחנות טיפול, משום שב-BSR מנסים להפיק את המיטב גם מהפסולת שלא מוּינה, או שאי אפשר היה להחליט לאיזה פח להשליכה. גולת הכותרת של תחנות טיפול אלה היא תחנת ה״פסולת לאנרגיה״ שנמצאת גם היא ב-Ruhleben, קרוב לתחנת הטיפול בפסולת האורגנית. בין 1,000 ל-3,000 טונות של פסולת מגיעות מדי יום לתחנה זו בלבד, שם מפרידים ממנה את המתכות באמצעות מגנטים עצומים, ואת השאר משליכים ל״בונקר״.\nיונתן מתנסה בהפעלת הזרוע בבונקר המפלצתי. צילום: אייל דינר\nהבונקר, שהוא דווקא חדר על-קרקעי המשתרע על פני 20,000 מטרים רבועים, מצוי תחת לחץ אוויר שלילי המונע מאוויר להימלט ממנו החוצה. בתוכו מוחזקים הררים של פסולת בלתי ממוינת. את הפסולת הזו הופכים לחשמל: מעל החדר המפלצתי הזה, שגובהו כגובה בניין בן חמש קומות, תלויה זרוע רובוטית שמחוברת למסילות אופקיות ואנכיות. ממש כמו אותם משחקים בהם ילדים (ובואו נודה, לעתים גם מבוגרים) מקריבים מטבעות ומנסים ללא הצלחה להביא מנוף מכני לדלות צעצוע מתוך תיבת זכוכית - אך בקנה מידה עצום. את הזרוע הזו זוכה להפעיל מספר מצומצם מאוד של עובדים מנוסים וותיקים, המסוגלים, בעדינות מפתיעה ובמהירות מבלבלת, להניע אותה, להטילה להר האשפה ולדלות מתוכה קרוב ל-12 טונות אשפה בכל הנפה, שאותן הם מעבירים למשרפה הסמוכה. באמצעות החום הנוצר משריפת הפסולת מרתיחים מים, ואת אדי המים מוכרים לשכנים שמעבר לכביש: חברת Vattenfall, שמשתמשת באדים להפקת חשמל (בין השאר, החשמל שדרוש לתפעול מתקני ה-BSR). חשוב לציין שהגזים הנוצרים בזמן הבערה מטוהרים בטרם ייפלטו מארובת המשרפה, דבר המביא לכך שהאוויר הנפלט מארובת המפעל למעשה נקי יותר מהאוויר הסביבתי. זאת אומרת שהמפעל הענק, המלא בזבל בוער ומצחין, בעצם מתפקד גם כמטהר אוויר ענקי. אמנם המפעל ב-Ruhleben הוא המיזם הגדול ביותר להפקת אנרגיה מפסולת, אך הוא אינו היחיד: חלק ממטמנות האשפה הישנות של ה-BSR משמשות היום להפקת גז מתאן, ועוד אנרגיה מופקת, כפי שכבר צוין, מהפסולת האורגנית שלנו.\nצילומים: אייל דינר\nאמנם אין פסול, מבחינה טכנית, בהשלכת פסולת לא ממוינת, משום שמשרפות הענק של ה-BSR יזללו בקלות כל דבר שיושלך לתוכן. אבל יש בכך משום בזבוז. פסולת היא משאב, ובאופן נדיר משאב שהולך וצומח. רק טיפול נכון במשאב יאפשר לנו לא רק לחיות עימו בשלום, אלא גם להפיק ממנו את המיטב, ולהפוך את המשאב הזה, את הפסולת שלנו, מדבר סתמי שאינו במקומו, לדבר ערך של ממש. אמנם בלי ה-BSR לא היינו יכולים לצאת מפתח ביתנו מבלי לפגוש ערימת פסולת, אבל בלי עזרת כולנו, אנשי ה-BSR לא יכולים למלא את משימתם החיונית." }, { "title": "זה לא נכנס על שום עור של פרה!", "date_published": "2026-10-08T17:54:07.680Z", "id": "https://www.spitzmag.de//magazine/auf-keine-Kuhhaut/", "url": "https://www.spitzmag.de//magazine/auf-keine-Kuhhaut/", "content_html": "יש הרבה דרכים לומר שמשהו נשמע לכם מוגזם, בלתי נסבל, בלתי נתפס, בל יתואר, לא יעלה על הדעת, משהו שלא נשמע כמותו ושאין כדוגמתו. אבל הדרך האלגנטית והיפה לומר את זה בגרמנית היא הביטוי: Das geht auf keine Kuhhaut. מילולית הביטוי הזה אומר: זה לא נכנס על שום עור של פרה, והכוונה היא שאפילו עור של פרה צר מלהכיל את כל זה.\nהביטוי משמש במיוחד במובן שלילי (ועוד מעט נבין למה). לדוגמה, אפשר לומר למישהו: Deine Dummheit geht auf keine Kuhhaut (הטמטום שלך בלתי נתפס/בל יתואר). או למשל: Was du dir erlaubst, geht auf keine Kuhhaut (הדברים שאת/ה מרשה לעצמך בלתי נסבלים). אבל בעיקר משתמשים בפתגם הזה כתגובה למשהו שמישהו עשה או סיפר לכם שקרה לו, ומעורר את חמתכם. אם, למשל, מישהו פירט באוזניכם את הדרכים שבהן הבנק שלו מנצל אותו, תוכלו להביע את זעמכם במשפט הפשוט: Das geht ja auf keine Kuhhaut! (זה פשוט לא יאמן!/זה ממש בלתי נסבל!).\nמקורו של הביטוי הציורי הזה בימי הביניים. בימים ההם היו כותבים על יריעות קלף, כלומר על עור בהמה שעובד והותקן לכתיבה. וכמו שבמסורת היהודית קיימת האמונה שחטאיו של אדם נכתבים בספר אשר נפתח בראש השנה ונחתם ביום הכיפורים, כך גם במסורת הנוצרית הימי-ביניימית קיימת האמונה שהשטן כותב את חטאיו של אדם על קלף. ומכיוון שבדרך כלל היו מתקינים קלפים מעור של עגל או של כבש, הרי אם אפילו עור של פרה היה צר מלהכיל את כל חטאיו של אדם, בוודאי היה מדובר בשורת חטאים בלתי נתפסת באורכה ובחומרתה, כזו שלא נשמע כמותה עד כה.\nאיור: עתליה לאופר" }, { "title": "השתדלו לא לדרוך בצלוחית השמן", "date_published": "2026-10-08T17:54:07.680Z", "id": "https://www.spitzmag.de//magazine/ins-fettnaepfchen/", "url": "https://www.spitzmag.de//magazine/ins-fettnaepfchen/", "content_html": "לעתים קרובות היופי בניבים ובפתגמים טמון בכך שהמקור שלהם הוא מנהג שאינו קיים יותר, והם מהווים עדות כמעט יחידה לקיומו בעבר. לקבוצה זו שייך גם הביטוי השימושי Ins Fettnäpfchen treten, שמילולית פירושו לדרוך בצלוחית השמן, וכביטוי משמעותו לומר דברים חסרי טקט (או גם להתנהג בחוסר טקט), להתבטא בצורה שמכעיסה את הזולת או פוגעת בו. אם למשל מישהו אומר משהו מרושע על קבוצה אתנית או דתית כלשהי, בלי לדעת שבין שומעיו יש גם אנשים מהקבוצה הזאת, אפשר בהחלט לומר עליו Er ist ins Fettnäpfchen getreten (הוא דיבר בחוסר טקט). ואם קורה לכם שאמרתם משהו מרושע על מישהו, ופתאום גיליתם שהוא שומע, תוכלו לומר Oh, jetzt bin ich aber ganz schön ins Fettnäpfchen getreten (אוי, עכשיו הייתי ממש חסר טקט). על מישהו שאומר דברים חסרי טקט בקביעות אפשר לומר : Er tritt dauernd ins Fettnäpfchen (הוא אומר בקביעות דברים חסרי טקט) או גם Er lässt kein Fettnäpfchen aus (הוא לא מפספס אף הזדמנות להיות חסר טקט). אז מה הקשר בין צלוחית שמן לחוסר טקט? ומי בכלל דורך בצלוחית כזו? צלוחית השמן היתה מונחת בעבר בבתי איכרים. יש אומרים בכניסה - לטובת שימון המגפיים כשחוזרים מהגשם; ויש אומרים במטבח - מתחת לקותלי החזיר שהיו תלויים לייבוש, כדי לאסוף את השמן הנוטף. כך או כך, מי שהיה מגושם דיו שלא לראות את הצלוחיות האלה ולדרוך בהן, ואז גם כנראה להעביר את השמן לכל הבית, היה מתנהג בחוסר טקט כלפי המארחים שלו ומן הסתם גם מכעיס אותם כהוגן.\nאיור: עתליה לאופר" }, { "title": "נולד ליד שכם, מתמודד על ראשות עיריית ברלין: ״ברלין היא המולדת שלי״", "date_published": "2026-10-08T17:54:07.680Z", "id": "https://www.spitzmag.de//magazine/raed-saleh-interview/", "url": "https://www.spitzmag.de//magazine/raed-saleh-interview/", "content_html": "יותר מכל דבר אחר, המפגש עם ראאד צאלח במשרדו המרווח והבוהק בקומה השלישית של בית הנבחרים של ברלין מגלם את חוויית הפער האדיר בין מדיה למציאות, בין סיפור שמדומיין אי שם עבורנו לבין אדם אמיתי שניתן לפגוש במרחק נסיעת אופניים. ״האם ראש עיריית ברלין הבא יהיה פלסטיני?״ זעקו הכותרות בתקשורת הישראלית, ובעקבותיהן החלו לרתוח גם קבוצות הפייסבוק והטוקבקיאדות. בשיחה עם צאלח (שבגרמנית כותבים את שמו Saleh ומבטאים אותו ״זַאלֶה״, במלרע) מתקבל הרושם שחלק גדול מהאמירות בדיונים האלה היה בלתי רלבנטי, אם לנקוט לשון עדינה. אבל צאלח, רק בן 37 אך עם קילומטרז’ פוליטי מאחוריו, מבין היטב מדוע ביקשנו לראיין דווקא אותו מבין המועמדים שהכריזו על רצונם להחליף את קלאוס ווברייט בראשות העיר הכי חשובה בגרמניה, כשהתפטרותו של האחרון תיכנס לתוקף ב-11 בדצמבר. הוא שמע כבר על ההתעניינות הגדולה בו בישראל ובקרב יהודים וישראלים בברלין, ולאורך כל השיחה הוא מבקש להרגיע, להרגיע, להרגיע. גם כשאנחנו שואלים שאלות פוליטיות ״כלליות״, צאלח משלב בתשובותיו אמירות שנועדו להבהיר את עמדותיו הליברליות ואת התנגדותו העזה והמוחלטת לגזענות בכלל ולאנטישמיות בפרט. הוא נולד בכפר סבסטיה שליד שכם. כפי שיספר לנו לקראת סוף השיחה, כשנקבל ממנו רשות לחרוג מהפרוטוקול הגרמני ולגלוש לשאלות מעט יותר אישיות, לא נותרו לו זכרונות של ממש מחמש השנים הראשונות לחייו במזרח התיכון, וזיכרון הילדות המשמעותי הראשון שלו הוא משדה התעופה שנפלד. אבל עוד נשוב לכך. כמהגרים רבים, הגיע אביו לגרמניה בחזקת ״עובד אורח״ (Gastarbeiter), במטרה לשלוח כסף הביתה, אך כשצאלח היה בן חמש היגרו גם האם ושמונת ילדי המשפחה לברלין. צאלח הצעיר גדל ברובע שפנדאו שבמערב העיר, ועם סיום התיכון התחיל לעבוד בחברת מזון מהיר. בשלב מסוים החל ללמוד רפואה אך פרש, ועד מהרה הפך מעובד פשוט בחברת המזון המהיר למנהלהּ באיזור ברלין. במקביל הצטרף למפלגה הסוציאל-דמוקרטית (SPD) וגם שם ההצלחה שלו היתה מהירה. תחילה מילא שורת תפקידים ברובע הבית שלו שפנדאו, אך ב-2006 כבר נבחר לחבר בפרלמנט של ברלין וב-2011 מונה ברוב גדול ליו״ר סיעת המפלגה הסוציאל-דמוקרטית בפרלמנט ברלין, תפקיד שבו הוא מכהן גם כיום ושממנו הוא מקווה לזנק לכיסא ראש העירייה. כדי לעשות זאת הוא יצטרך לקבל את תמיכת רוב חברי ה-SPD בברלין בפריימריז שיתקיימו באוקטובר (מכיוון שווברייט התפטר באמצע כהונה, הבחירה במחליפו היא עניין פנים-מפלגתי).\n״אני חילוני, ואני שמח שיש בגרמניה הפרדה בין דת למדינה״ צילומים: בועז ארד\nמהם סיכוייך להיבחר? או במילים אחרות: האם ברלין בשלה שיעמוד בראשה מהגר מוסלמי?\n״אני מעריך שסיכויי טובים. אני רגיל להילחם על המקום שלי, כל חיי עשיתי זאת. מאז שהגעתי לגרמניה הייתי צריך לעבוד קשה כדי לטפס מלמטה למעלה. בחברה שבה עבדתי, במפלגה, בפרלמנט. זה אף פעם לא היה אחרת. התחזיות הראשונות מסמנות אותי כאאוטסיידר, אבל אני רגיל לכך. יש לי חודש וחצי לעבוד קשה ולהפוך לסיפור הכי טוב של המירוץ הזה. המפלגה שלי הרי מייצגת את האנשים שמטפסים למעלה. אני מביא איתי שני דברים עיקריים: את הניסיון הפוליטי שלי במפלגה ובפרלמנט, ואת ניסיון החיים שלי. אני מכיר גם את הצד של האנשים שלא קל להם, האנשים שלא גדלו לתוך ההצלחה. יש לנו בברלין הרבה אנשים, בעיקר צעירים, שההצלחה עוברת לידם. כראש עיריית ברלין אני רוצה להחזיר להם את האומץ והתקווה שגם הם יכולים להיות חלק מההצלחה של העיר. אני רוצה לומר לאנשים האלה שאנחנו ניצור להם את התנאים, אבל הם צריכים להסכים לחוקי המשחק. קהילה שרוצה להיות מגוונת וצבעונית זקוקה גם לכללים ברורים. ליברליות לצד גבולות״.\nאבל מה לגבי הבורגנות והאליטות הגרמניות - הן מוכנות לראש עירייה עם רקע של הגירה?\n״היתרון שלי הוא שאני מכיר את שני הצדדים. הייתי עובד פשוט וגם בעל עסק. עבדתי בחברת מזון מהיר, אבל אני גם נפגש לארוחת בוקר עם ראש לשכת המסחר. אני יודע שאין שגשוג בלי כלכלה חזקה. ואני יודע שצריך להבין גם את אלה שכבר טיפסו למעלה - וגם את אלה שרוצים לטפס. זה אפילו עובד ביחד. אני חושב כבר הרבה שנים שהדבר הנכון לסוציאל-דמוקרטים הוא לחשוב על שילוב בין כלכלה חזקה לזכויות סוציאליות. לא מדובר בסתירה״.\nאתה עשוי להפוך לסמל של קליטת הגירה מוצלחת בגרמניה בכלל ובברלין בפרט. אתה חושב שכל הדלתות באמת פתוחות לכולם?\n״אם המועמדות שלי, כמי שהגיע לכאן בגיל 5 והצליח לטפס מלמטה מבלי שהיו לו תנאי פתיחה טובים, תיתן אומץ לאנשים - לא רק למהגרים, ולא רק בברלין - זה ישמח אותי מאוד. אני חושב שהמפלגה שלי היתה מאז ומתמיד פורצת דרך בדברים האלה - החל מחיזוק זכויות נשים, דרך הבנת החשיבות בהענקת חינוך איכותי לילדים של מהגרי העבודה, שבשנות השישים נחשבו לילדים מלוכלכים שאף אחד לא רצה לשחק איתם. וילי ברנדט היה הראשון שהבין שצריך לתת אופק לילדים האלה, להגיע לקבוצות חדשות ולהעניק להן אפשרות לטפס ולהצליח. כ-55 אחוז מהצעירים משכבות מצוקה לא מאמינים כיום ביכולת שלהם להצליח. כשבחור בן 17 אומר ׳ich werde Hartzer׳ (אני אהיה מישהו שחי על אבטחת הכנסה, Hartz IV), אנחנו צריכים לחשוב איך משנים את זה. גני הילדים צריכים להיות לגמרי בחינם, אסור שיהיה בית ספר שהורים שולחים אליו את ילדם למרות שהם יודעים שזה מקום גרוע בשבילו. צריך לבנות מחדש את מערכת האינטגרציה. אחותי סיפרה לי שבבית הספר של הבת שלה שני ילדים - אחד מסרביה והשני מלבנון - אמרו שהם רוצים להיות כמו ראאד. אם הדוגמא שלי תיתן מוטיבציה לילדים אני אהיה אסיר תודה״.\nהזכרת את הנושא של ליברליות לצד גבולות. מה עמדתך לגבי הערבוב בין ביקורת פוליטית כלפי ישראל לבין אנטישמיות?\n״הזכות להפגין היא זכות בסיסית וחשובה, אבל אנטישמיות זה חציית הגבול ולאלימות אין שום הצדקה. הפתרון לכך הוא בחינוך. ביקרתי באושוויץ עם בני נוער, רבים מרקע של הגירה, חלקם מוסלמים. כשניצבנו מול הר של נעלי ילדים והר של שיער אדם יכולתי לראות שהם מבינים משהו. בחור צעיר שאמא שלו היגרה מלבנון עמד עם דמעות בעיניים ואמר: ׳תחת הנאצים גם אנחנו היינו מגיעים לכאן׳. בבת אחת הוא הבין שנציונל סוציאליזם וגזענות הם קרובי משפחה. שאנטישמיות היא בעצם גזענות, וברגע שיש גזענות - גם הוא עצמו, כמיעוט בגרמניה, אינו בטוח. זו דוגמה שמוכיחה לדעתי שצריך ללמד עוד ועוד את הנושא הזה, לא רק בשיעורי היסטוריה אלא גם בשיעורים רגילים. ילד גרמני שסבא וסבתא שלו או סבא וסבתא רבא שלו הגיעו מלבנון או מאפריקה צריך לדעת שההיסטוריה הגרמנית היא גם שלו, לטוב ולרע. גם המורים והמורות לפעמים נותרים בודדים בסיטואציות האלה. מורה צעירה בנויקלן שנמצאת בכיתה שיש בה שמונים אחוז תלמידים מוסלמים ואין לה שום ניסיון בתחום, איך היא תתמודד אם בכיתה יש התבטאויות אנטישמיות? האחריות שלנו היא גם להכין את המורים לסיטואציות האלה״.\nכיצד היית מרגיע יהודים וישראלים שאולי חוששים מכך שיהיה להם ראש עיר פלסטיני? מה המסר שתרצה להעביר לקהילה הישראלית בברלין?\n״ברלין גאה להיות בית לקהילה היהודית הכי גדולה בגרמניה. אני שייך כבר שנים רבות למפלגה הסוציאל-דמוקרטית. בשפנדאו, הרובע שבו גדלתי, הקמתי לפני שמונה שנים שתי עמותות: הראשונה היא שולחן עגול נגד אנטישמיות, שנאת זרים, הדרה וחוסר סובלנות. שמתי את האנטישמיות בחזית כי אסור לשכוח בשום אופן את מה שהיה בעבר, גם כשנלחמים בצורות השונות של האפליה שקיימות היום. העמותה השנייה היא עמותה לדיאלוג בין הדתות. קיימנו כבר כארבעים מפגשים ואירועים שבהם נציגים של דתות שונות דנים בשאלות יומיומיות כמו חינוך וסביבה. המטרה היא למצוא מכנה משותף במקום להדגיש את השוני. לפני שמונה שנים הרבה אנשים לא הבינו למה אני מתעסק בנושאים האלה, שאלו אותי אם אין דברים יותר דחופים לטפל בהם. אני חשבתי שצריך לטפל בנושאים האלה לפני שהם נהיים דחופים. ברלין יכולה להיות הבית של כל אחד ואחת - לא משנה אם הם נוצרים, יהודים, מוסלמים, מדת אחרת או ללא דת, לא משנה מה צבע עורם או מה הנטייה המינית שלהם. מה שחשוב הוא שכולנו עובדים ביחד על קהילה חופשית וסובלנית, שיש בה חוקי משחק ברורים מאוד. אחד מהם הוא שלאנטישמיות אין שום מקום ברחובות גרמניה. ברלין היא כור היתוך. עיתונאי שאל אותי אם ברלין סובלנית ל’אחר’. עניתי שברלין היא ערבוב של ׳אחרים׳. היא העיר שבה להיות ׳אחר׳ הפך לדבר הכי נורמלי. במובן הזה אני מתאים לעיר (צוחק)״.\nפוליטיקאים גרמנים בכירים ובהם גם הקנצלרית מרקל מקפידים להדגיש את ידידותה ומחויבותה העמוקה של גרמניה לישראל. האם כפוליטיקאי הבכיר ביותר של ברלין תוכל לעמוד מאחורי מסר כזה?\n״כסוציאל-דמוקרט גרמני, שרוצה להיות ראש העיר הכי חשובה בגרמניה, שיש לה גם רקע היסטורי ותרבותי מאוד ייחודי, ברור לי שהידידות בין גרמניה לישראל היא לא רק היסטורית אלא חשובה גם לעתיד. נכון שגם בין חברים אפשר להחליף דעות ולומר כשמשהו לא עובד כמו שצריך, אבל את זה אני משאיר לאנשי מדיניות החוץ. אם אהיה ראש העירייה אני רוצה שברלין תהיה בית לכולם. לכל האנשים מכל הדתות. אני אשמח מאוד אם החיים היהודיים בברלין ימשיכו להתפתח בצורה חיובית. יש כאן פוטנציאל ענק, הזדמנות גדולה שנפלה בחלקנו. חשוב לומר ולדעת שברלין היא בית לחיים יהודיים. יהודים בברלין חייבים להרגיש בנוח, להרגיש בטוחים. כראש עיריית ברלין אני אתעקש על הנושא הזה״.\n\nאני אשמח מאוד אם החיים היהודיים בברלין ימשיכו להתפתח בצורה חיובית. יהודים בברלין חייבים להרגיש בנוח, להרגיש בטוחים. כראש עיריית ברלין אני אתעקש על הנושא הזה״\n\nאתה חושב שבברלין יש גם הזדמנות ליצור שיח אחר בין פלסטינים לישראלים או שבהכרח הסכסוך משועתק גם לפה?\n״אני מקווה שגם על הקונפליקט אפשר לדבר. כשמדברים מתחיל דיאלוג. גם ביקורת זה דבר לגיטימי בדמוקרטיה. אבל אנטישמיות זו לא ביקורת. אנטישמיות שמה קבוצה שלמה תחת גג אחד. זו הסכנה בגזענות. זה היה הפשע של הנציונל סוציאליזם. וזה קורה היום בגרמניה גם ביחס לאסלאם בכמה מקומות. יש גם אסלאמופוביה. וכשאנשים מתחילים לדבר על קבוצה כקבוצה ורוצים לשלול מהאנשים בה זכויות - זה מסוכן. זכות להפגין - כן. אנטישמיות - לא. אתה רוצה להביע את דעתך? בבקשה. אבל במסגרת חוקי המשחק שיש לנו כאן בגרמניה. אני לא אסבול שקונפליקטים מבחוץ ייגררו לברלין. אי אפשר לסבול את זה״.\nבחברה הפלסטינית יש מחלוקת האם דרך המאבק הנכונה והאפקטיבית יותר היא באמצעות אלימות או במאבק לא אלים. מה עמדתך בנושא?\n״אני שייך למפלגה הסוציאל-דמוקרטית - כמובן שאני נגד אלימות. אם יש לי משאלה אחת היא שיהיה שלום בקרוב. אני מכיר הרבה אנשים משני הצדדים שרק רוצים דבר אחד: שקט וחיים שלווים. אני חושב ששני העמים מייחלים לשלום״.\n״אסור שקונפליקטים מבחוץ ייגררו לברלין״\nכשחיפשנו חומרים על צאלח באינטרנט לקראת הראיון, הופתענו לגלות שלמעט עובדת היותו נשוי ואב לשני בנים, כמעט אין מידע אישי עליו. אולי בעצם לא היינו צריכים להיות מופתעים - בעיתונות הגרמנית לא ממש נהוג לערבב את הפוליטי עם הפרטי, וסביר להניח שהזהירות עוד גוברת כשמדובר בפוליטיקאי עם ״רקע של הגירה״ כמו שאוהבים לומר כאן. אבל מכיוון שהסקרנות שלנו בערה, ביקשנו רשות לשאול גם כמה שאלות שחורגות מהתקן המקומי.\nזיכרון הילדות הראשון שלו, כאמור, אינו מהשומרון אלא דווקא משדה התעופה שנפלד: ״המילה הראשונה ששמעתי בגרמנית היתה משוטר בשדה שאמר לי ׳verboten׳. אולי נגעתי במשהו שאסור היה לגעת בו. בכל אופן במשך שלושה ימים הייתי בטוח ש-verboten זה כמו להגיד ׳שלום׳. הסתובבתי בגן משחקים ובשכונה בסקרנות, ובכל מקום אמרתי לכולם ׳verboten, verboten, verboten׳… עד שהבנתי שזו לא ברכת שלום ידידותית במיוחד (צוחק)״.\nבאיזו תדירות אתה מבקר בכפר הולדתך? האם ביקרת גם בישראל?\n״אני מנסה לבקר באופן קבוע, אבל הפעם האחרונה היתה לפני חמש שנים. זה קשור למיעוט ימי חופשה. כשיש לי רק שישה ימים אני נוסע עם המשפחה ל-Ostsee (הים הבלטי)… כשאני מבקר זה בדרך כלל את המשפחה שלי בגדה. אבל אני אשמח מאוד לבקר גם בישראל בתור ראש עיריית ברלין״.\nהאם היו לך אי פעם מחשבות לחזור למולדת?\n״ברלין היא המולדת שלי. גרמניה היא המולדת שלי. אני לא שוכח שהשורשים שלי בפלסטין ויש לי גם קרובי משפחה שם, אבל החיים שלי כאן. ברלין היא הבית שלי״.\nאיך הערבית שלך? אתה מדבר עם הילדים ערבית כדי לשמור על שפת אמם?\n״אני מדבר, אבל הערבית שלי לא מושלמת. אני משתדל לדבר עם התאומים הצעירים שלי בשתי השפות, ערבית וגרמנית, אבל בינתיים הגרמנית גוברת״.\nמהם ארבעת המרכיבים העיקריים בזהות שלך?\n״גרמני סוציאל-דמוקרטי, עם שורשים ערביים, מוסלמי, ברלינאי בלב ובנשמה״.\nמה יחסך לדת?\n״אני חילוני, זה די רגיל בקרב סוציאל-דמוקרטים… אני שמח שיש בגרמניה הפרדה בין דת למדינה, כך שלדת אין השפעה גדולה על הקהילה״ (בהקשר אחר סיפר לנו שגם אשתו חילונית ואינה מכסה את ראשה).\nאתה מודאג מהתחזקות האסלאם הפונדמנטליסטי בעולם?\n״דאגה גדולה. לא רק בעולם, אלא גם כאן, בברלין. ולא רק אני, אלא רוב המוסלמים עוקבים בדאגה אחרי ההתפתחויות האלה. לכן אמרתי שצריך להציב גבולות בצורה מאוד ברורה״.\nהאם אתה גם סופג ביקורת מהקהילה שלך על עמדותיך הליברליות?\n״לְמה את קוראת הקהילה שלי?.. הקהילה שלי היא כל אחד שמרגיש בבית בברלין. כל אחד שגר כאן ואכפת לו ממה שקורה כאן - מוזמן לקהילה שלי. אם את מתכוונת לשאול האם כמה אנשים מרקע ערבי או מוסלמי מבקרים אותי על ההתבטאויות שלי, אז זה לא אכפת לי. לא ידוע לי על אף אחד מהסביבה שלי - הערבית או המוסלמית - שביקר אותי. אבל אם מישהו יאמר לי שאני הולך רחוק מדי עם העמדות הליברליות שלי זו לא בעיה שלי, אלא בעיה של אותו אדם, שאינו בשל לדמוקרטיה״.\nמהו המקום האהוב עליך בברלין?\n״בכנות - החדר של הילדים שלי הוא המקום האהוב עליי. כשאני בחדר שלהם אני חוזר להיות ילד בעצמי ויכול לשכוח הכל״.\nהחומוס הכי טוב בברלין?\n״החומוס שאני מכין ביום ראשון למשפחה שלי״.\n״במשך שלושה ימים הייתי בטוח ש-verboten זה כמו להגיד ׳שלום׳״\nלפני סיום אנחנו נזכרים שאי אפשר בלי איזו מילה על שדה התעופה, הכישלון המהדהד ששלח את ווברייט הביתה בסופו של דבר. אנחנו מגלים שהבהירות החד-משמעית של צאלח בנושא כמו אנטישמיות מתחלפת בדיפלומטיות זהירה שמנסה לאזן בין נאמנות לראש העיר המכהן לבין טביעה בבוץ. אם יהיה ראש העירייה הבא של ברלין, מהחומרים האלה יורכבו הצרות האמיתיות שלו." }, { "title": "תשאירו את הכנסייה בכפר בבקשה", "date_published": "2026-10-08T17:54:07.680Z", "id": "https://www.spitzmag.de//magazine/kirche-im-dorf/", "url": "https://www.spitzmag.de//magazine/kirche-im-dorf/", "content_html": "לפתגמים רבים בגרמנית אין מקבילה בעברית. הסיבה לכך קשורה כמובן בשוני העמוק בין שתי השפות, הנובע בין השאר מההבדלים בין התרבות הנוצרית ליהודית. הפתגם המוזר Die Kirche im Dorf lassen הוא דוגמא טובה לכך. מילולית משמעותו: להשאיר את הכנסייה בכפר. ואילו המשמעות השאולה היא: בל נגזים, הבה נישאר על קרקע העובדות. בדרך כלל משתמשים בפתגם הזה בתגובה לאמירה שנשמעת מוגזמת. למשל, אם מישהו מספר לכם שהוא חיכה לפחות שלושים שעות בתור למשרד הזרים עד שהפקיד הואיל בטובו לקבל אותו, אפשר לומר לו: !Jetzt lass doch die Kirche im Dorf (אל תגזים!). אבל אפשר להשתמש בביטוי הזה גם כדי לומר משהו כמו: הבה ננהג בתבונה ולא נקפוץ למסקנות נמהרות. אם שכן גרמני יוצא נגד השכן הזר שהעליב אותו, לטענתו, ודורש לסלק את כל הזרים מגרמניה, אפשר לענות לו: Wir wollen mal die Kirche im Dorf lassen (בוא ננהג בתבונה). מקור הביטוי ראשית כל בתפישה שלפיה הכנסייה היא מרכז החיים בכפר, ולכן יש להשאירה שם. אבל הציוריות שלו נובעת גם ממנהג העבר של הכנסייה הקתולית לערוך תהלוכות דת בכפרים. אם הכפר היה קטן, ולתהלוכה הצטרפו גם קהילות מהסביבה הקרובה, היו מוציאים את התהלוכה מהכפר וחגים סביבו, ואז הכנסייה (במובן של קהילת המאמינים) היתה יוצאת מחוץ לכפר. רבים התנגדו לניהול כזה של ענייני הדת, וביקשו להשאיר את חיי הכנסייה בכפר. מכאן, דרך אגב, נובע עוד ביטוי נאה בגרמנית: Mit der Kirche ums Dorf fahren. מילולית: לחוג עם הכנסייה סביב הכפר. וכפתגם: לעשות משהו מסובך יותר משנחוץ, ללכת בדרכים עקיפות במקום בדרך הישירה.\nאיור: עתליה לאופר" }, { "title": "החזון של היזמים הישראלים מקרויצברג: גידול מזון בבתים עירוניים", "date_published": "2026-10-08T17:54:07.680Z", "id": "https://www.spitzmag.de//magazine/infarm-profile/", "url": "https://www.spitzmag.de//magazine/infarm-profile/", "content_html": "קצת פחות משבועיים נדרשו ליזמים הישראלים של הסטארטאפ הברלינאי INFARM כדי לחצות את היעד הכלכלי הראשון של קמפיין מימון ההמונים שהשיקו בתחילת מאי. נכון לכתיבת שורות אלה גויסו כבר כמעט 17 אלף אירו לטובת פיתוח הפרויקט הראשון של החברה, שהחזון שלה פשוט ורלבנטי: גידול מזון בבתים עירוניים. בלופט התעשייתי של INFARM ברחוב Glogauer שבקרויצברג, המשתרע על פני כ-300 מ״ר, אפשר לראות את החזון הזה קורם עור וגידים. כשמה של החברה כן היא - חווה עירונית Indoors, שבה מפתחים היזמים שיטות מתקדמות לגידול מקומי של מזון, תוך שימוש בטכניקות שונות של הידרופוניקה (גידול צמחים על בסיס מים ללא אדמה) ותאורת LED מלאכותית. בחממת גידול אנכית, צומחים להם מינים נדירים של חסות, עשבי תיבול, שורשים ומיקרוגְרִינְס (שעוד נרחיב על סגולותיהם בהמשך) - חקלאות העתיד, אם תשאלו את ארבעת הישראלים שמאחורי היוזמה: האחים ארז וגיא גלונסקה, אסנת מיכאלי (שהיא גם זוגתו של ארז) ועדי ששון, היחידה מבין הארבעה שלא חיה בברלין, אך מגיעה לכאן לעתים קרובות כדי לעבוד בחווה וללוות את התקדמות המיזם.\nהיזמים בחווה בקרויצברג, מימין לשמאל: גיא, אסנת, עדי וארז צילומים: מרב מרודי\nכדי להבין את השתלשלות העניינים, יש לחזור לשנת 2007. באותה תקופה חי ארז בחווה מבודדת בלה גומרה שבאיים הקנריים, ונהנה מהאפשרות לגדל בעצמו את המזון שלו או להחליף אותו עם שכניו: ״החוויה הזאת, שאתה מנביט זרע ומלווה את התהליך עד לאכילתו, היא חוויה מעצימה, פלא שלא מפסיק להפעים אותי״, הוא מתפייט. את אסנת הכיר כשצילם וביים סרט דוקומנטרי וחיפש מי שיערוך אותו. ״חבר משותף המליץ עלי״, היא מספרת, ״ומאז עבדנו המון יחד בהפקות של סרטים וטלוויזיה, וידאו לתיאטרון ווידאו ארט״. מהר מאוד גילו גם את האהבה המשותפת שלהם לנדודים, אלא ש״לארז תמיד היתה משיכה לחקלאות וחלום לעבור לגור בכפר ולגדל אוכל, ואני לעומת זאת בנאדם של עיר״. לפני כשלוש שנים, אחרי שנולדה בתם ניקו (״ההשראה והכוח המניע שלנו״), חזרו יחד לגן-העדן של ארז בלה גומרה. ״היינו מאוד קרובים לקנות בית קטן עם חלקת אדמה״, ממשיכה אסנת, ״אבל אני לא הרגשתי שמצאתי את הבית שלי. החלטנו לקנות קרוון ולהמשיך לטייל. שאלתי את ארז אם הוא לא עצוב לוותר על החלום לגדל אוכל. אחרי יומיים הוא אמר לי ׳מצאתי פתרון - הידרופוניקה. אפשר לקחת את החווה איתנו בקרוון!׳״. ביוני 2012 הגיעו לברלין כדי להכין סרט תדמית לחבר שגייס כסף לאפליקציה שפיתח (Capsuling Me) ומהר מאוד התאהבו בעיר. ״ברלין היא מקום מדהים להגיע אליו עם רעיונות ויוזמות חדשות. העיר הזאת מאפשרת לך לעוף אם אתה רוצה. יש זמן לחקור ולגבש רעיון, ואפילו אם הוא ממש הזוי תמצא מי שמתעניין ורוצה לעזור״. גיא, אחיו הצעיר של ארז, שעבד במטבחים מגיל מאוד צעיר ורוב הזמן השתדל לשלב את אהבת הבישול שלו עם טיולים בעולם, הצטרף גם הוא - ושני האחים צללו למחקר וניסוי. ״התוצאות עלו על כל הציפיות״, משחזרת אסנת, ״מהר מאוד הסלון שלנו הפך לג’ונגל של חסות, תבלינים, עגבניות ועשבי תבלין. אני בינתיים המשכתי לעבוד בעריכה. ערכתי את סרט הביכורים של אסתי עמרמי,׳Anderswo׳, שבהרבה מובנים תיאר את החוויה האישית שלי כמהגרת. הזדהיתי מאוד עם נועה, הגיבורה, ועם תחושת ההומלסיות שמלווה אותה לכל מקום ומתגברת דווקא כשהיא בישראל בבית הוריה״.\nIMG_2103\nלאחר הניסוי המוצלח בבית, החליטו האחים להקים חווה מיניאטורית בקרוון דמוי חללית כסופה. החווה התארחה בקיץ שעבר בגינה הקהילתית Prinzessinnengarten שבקרויצברג. הם גידלו בתוכה עשרות מינים של מיקרוגרינס - שם כולל לצמחי מאכל צעירים, כבני שבועיים, ששתיים מתכונותיהם הופכות אותם לפלא תזונתי. אמנם צורתם היא כשל עלעלים זעירים, אך טעמם הוא טעם מחוזק של הצמח בבגרותו (מגוון טעימות בחממה הוכיחו זאת היטב); ותכולת הוויטמינים והערכים התזונתיים שלהם גבוהה בכארבעים אחוז מזו שתהיה להם לכשיגדלו. העוברים והשבים ליד החללית הכסופה ב-Prinzessinnengarten הוזמנו לגזום את התוצרת ולהכין לעצמם סלט טרי. ההתלהבות של מבוגרים וילדים כאחד, הביאה את השלישייה לייצר ערכה ביתית פשוטה לגידול מיקרוגרינס בבית. הבעיה היחידה שממנה סבלה הערכה היתה העובדה שה״חממה״ שהם יצרו עבורה היתה קופסת סושי מפלסטיק, מה שהיווה ניגוד מוחלט לתפישה הסביבתית שלהם. השלושה הבינו שדרושה כאן חשיבה מחוץ לקופסא, הפעם גם באופן מילולי. הרעיון שהגו היה ליצור חממה מתקפלת, בהשראת אמנות הקיפול היפנית אוריגמי. כדי לממש את הרעיון, חברו לשתי מעצבות שוודיות מוכשרות, Hanna Billqvist ו-Anna Glansén, העובדות עם חומרי אריזה חדשניים (tomorrowmachine.se). יחד הם יצרו ערכה חדשה עם כמה וכמה יתרונות: ראשית, היא שקופה, כך שאפשר לראות ולחוות בכל זמן נתון את תהליך הגדילה. שנית, מצע הגידול הוא ג’ל המופק מאצה בשם אגר-אגר. זהו חומר המשמש בדרך כלל כתחליף טבעוני/פרווה לג’לטין, וכמצע לגידול תרביות וחיידקים במעבדות רפואיות. השימוש בג’ל לגידול המיקרוגרינס מבטל את הצורך בהשקיה. היתרון השלישי של הערכה הוא שהיא מיועדת לשימוש רב פעמי - צריך להחליף רק את הג’ל והזרעים. הערכה עשויה מפוליפרופילן (polypropylene), פולימר פלסטי שלדברי היזמים הוא בטוח לשימוש וניתן למחזור. לאחר שפיתחו אב טיפוס מוצלח, השיקו את הקמפיין באתר indiegogo כדי לגייס את המימון הדרוש לסיום פיתוח הערכה ולייצורה. כנהוג בקמפיינים רבים של מימון המונים, התומכים למעשה רוכשים מראש את הערכה (יש ״חבילות״ תמיכה שונות שמקנות הטבות שונות לפי גובה התשלום), ובכך מאפשרים את קידום הפרויקט. ההצלחה, כאמור, גדולה (והקמפיין יימשך עד 12 ביוני), אולי משום שליותר ויותר אנשים אכפת מה הם אוכלים ומאיפה האוכל שלהם הגיע. הרעיון שלפיו כל אחד יכול לגדל לעצמו בתוך הבית מוצרים טריים, מקומיים ואורגניים ללא תלות במזג האוויר ובעונה, קוסם לרבים. ״השאיפה שלנו היא להקנות לאנשים כלים שיהפכו אותם מצרכנים פסיביים ליצרנים אקטיביים. זהו כלי שיש לו עצמה ענקית בשליטה שלך כפרט על החיים שלך״, אומרת אסנת. השאיפה הזאת מתיישבת גם עם חששותיהם של מומחים מפני משבר מזון עולמי, שעלול להתרחש כתוצאה מכך שאוכלוסיית העולם צפויה להגיע לכתשעה מיליארד בני אדם עד 2050, מתוכם כשבעים אחוזים יחיו בערים. מעבר לתמיכה של צרכנים פרטיים בפרויקט, הוא מעורר התעניינות גם בקרב אדריכלים, מעצבים ואנשי עסקים. כך, למשל, כשפעלו עדיין בחללית הקטנה ב-Prinzessinnengarten, הזדמן למקום המעצב המצליח Werner Aisslinger, שעיצב לאחרונה את המלון הטרנדי 25hours Hotel Bikini Berlin במערב העיר. וורנר נפעם מהרעיון שלהם, בין השאר בגלל החיבור שראה בינו לבין הקונספטים העתידניים המאפיינים רבות מעבודותיו. הוא קישר את היזמים לבעל המלון Christoph Hoffmann, חיבור שהוביל להקמת מערכת הידרופונית מרהיבה במסעדת המלון, NENI Berlin. בינתיים הפך גם הופמן לתומך נלהב של INFARM בשל מה שהוא רואה כחשיבה מהפכנית שיכולה לגרום לשינוי עולמי בצריכת המזון. הוא אף החליט להעניק פרסום נרחב לקמפיין בשבעת המלונות שלו ברחבי אירופה.\nroots_hand\nלמרות הפוטנציאל העסקי הברור, כשמבקרים ב-INFARM אי אפשר לטעות - המניעים של היזמים אינם רק כלכליים. ״אנחנו רואים בחלל הזה חממה לחשיבה חדשנית וקן לשיתופי פעולה עם אמנים, מדענים, בשלנים ואנשי רוח שרוצים להיות חלק מעתיד טוב יותר״, אומרת אסנת, ״אנחנו רוצים להעניק לכל מי שנכנס לכאן תחושה אחרת, חוויה שלמה והרמונית של טעם, צבע, ריח וקול״. בינתיים התחילו להפעיל במתחם גם בית קפה (פתוח בימי שני עד שבת), שעושה כמובן שימוש במוצרים שהם מגדלים במקום. בהתאם לרוח היוזמה, המקום משתף פעולה עם יצרנים מקומיים (למשל Our/Vodka ו-The Liquor Company), מתוך רצון לתמוך בכלכלה המקומית ולהפחית את זיהום האוויר הנוצר בעת שינוע מוצרים. על הכנת האוכל אמון צ’רלי מגירה, שף שהוא גם כוכב רוקנרול, או כוכב רוקנרול שהוא גם שף. ״אני מכירה את צ’רלי המון שנים דרך המוזיקה המעולה שלו״, מספרת אסנת, ״הוא השף המוכשר ביותר שיצא לי לפגוש. זו חוויה אמיתית לראות אותו מחולל במטבח. הוא מבשל עם המון אהבה, הקשבה ודיוק״. מי שרוצה להיחשף ליוזמה ולטעום את פירותיה מוזמן להצטרף ל-Farm-To-Table Supper Club, ארוחות ערב אינטימיות (כעשרים עד שלושים משתתפים), שבהן ניתן לאכול מטעמים המתבססים על יבול החווה, לשתות את קוקטייל הבית INFARMule (עשב חיטה, ליים, וודקה) ולקבל הסברים אישיים על המקום (40 אירו כולל יין וקוקטייל, 30 אירו ללא)." }, { "title": "מה תעדיפו - לתת סל או לקבל סל?", "date_published": "2026-10-08T17:54:07.680Z", "id": "https://www.spitzmag.de//magazine/korb-geben/", "url": "https://www.spitzmag.de//magazine/korb-geben/", "content_html": "יש הטוענים שגרמנית היא שפה יבשה וחסרת דמיון, בדומה לדוברים הילידים שלה. אבל האמת היא שיש בה יסודות ציוריים מאוד, והיא אף התברכה בביטויים מלאי יצירתיות. קחו למשל את הביטוי היפה Jemandem einen Korb geben. מילולית משמעותו לתת למישהו סל, אבל מטפורית המשמעות היא לדחות הצעה של מישהו.\nבמקור התייחס הביטוי להצעות חיזור לסוגיהן, וגם היום הוא מפורסם בעיקר בתחום הזה. אפשר לומר למשל, Er hatte sein Glück bei allen auf der Party versucht, aber alle haben ihm einen Korb gegeben (הוא ניסה את מזלו אצל כולם במסיבה, אבל כולם/ן דחו אותו).\nאבל אפשר גם להשתמש בו לתחומים אחרים, במיוחד כאלה שבהם ההצעות דומות אולי במקצת לחיזור : Die SPD gab der CDU in den Koalitionsverhandlungen einen Korb (מפלגת SPD דחתה את הצעותיה של ה-CDU במשא ומתן הקואליציוני).\nבאופן לא מפתיע יש גם ביטוי הפוך שבו לא נותנים סל, אלא מקבלים אחד: Einen Korb bekommen. ואפשר לומר למשל: Sie findet, die Deutschen können nicht flirten – das sagt sie aber nur, weil sie immer einen Korb bekommt (היא טוענת שהגרמנים לא יודעים לפלרטט, אבל היא אומרת את זה רק מפני שתמיד דוחים את החיזורים שלה).\nמה מקור הביטוי הנפלא הזה? כמו תמיד, גם כאן יש דעות רבות ומגוונות. הפעם אביא שלוש מהן, כי כולן מעניינות:\nיש מי שטוענים שמקור הביטוי בימי הביניים, בנוהג של האביר המחזר לבוא אל אהובתו שבטירה באישון לילה. האהובה היתה משלשלת חבל עם סל. אם רצתה את האביר, היה הסל חזק ושלם, והעלה אותו אליה. אם ביקשה לדחות אותו, היתה משלשלת סל שקרקעיתו פגומה, והמחזר היה נופל דרכו בשעת המשיכה (מכאן ככל הנראה גם מקור הפועל הגרמני durchfallen, להיכשל במשהו). מאוחר יותר התפתח מכך המנהג לתת למחזר שלא מעוניינים בו סל קטן בלי תחתית.\nדעה אחרת טוענת שהביטוי נובע מכך שבימים עברו תיק היד של נשים היה דומה יותר לסל. כאשר בשעת נשף היו שני מחזרים מבקשים ממישהי לרקוד עימם, זה שלא רצתה בו היה מקבל את הסל שלה למשמרת בזמן שרקדה עם האחר.\nואילו בלקסיקון מאייר מהמאה התשע-עשרה נמצא את ההסבר הבא: בעבר היה נהוג שמחזר שולח לנערה סל גדוש מתנות כהצהרת אהבים והצעת אירוסין. נערה שרצתה לדחות את ההצעה היתה פשוט מחזירה את הסל כמו שהוא.\nאיור: עתליה לאופר" }, { "title": "עושים כאן חיים: מדריך הריון ולידה בברלין", "date_published": "2026-10-08T17:54:07.680Z", "id": "https://www.spitzmag.de//magazine/berlin-birth-guide/", "url": "https://www.spitzmag.de//magazine/berlin-birth-guide/", "content_html": "הריון ולידה הם חוויות אנושיות כה בסיסיות, אוניברסליות ואישיות - לכאורה זה לא ממש משנה איפה אנחנו עוברות (וגם עוברים) אותן. בפועל, אם אפילו התנהלות בקוּפה בסופרמרקט במדינה אחרת דורשת הסתגלות ולמידה, מן הסתם גם אירועי חיים כה משמעותיים כרוכים בפערי מידע ובהבדלים תרבותיים. המדריך שלפניכם הוא ניסיון לתמצת מידע מועיל על הריון ולידה בברלין, ולעשות קצת סדר באפשרויות הרבות. המידע מסתמך על ניסיוני המקצועי בתחום (ראו מסגרת), אך כמובן שייתכנו גם דעות וחוויות שונות.\n1. הריון\nעל פי רוב אנחנו מגיעים להריון עם הרבה מידע שצברנו מבנות ובני משפחה, חברות וחברים, סרטים, טלוויזיה, אינטרנט, עיתונים ועוד. המידע הזה מאוחסן בקופסה בראשנו תחת הכותרת ״ככה זה לידה״. כשאני מתחילה להעביר קורס הכנה ללידה, ההצעה הראשונה שלי למשתתפות ולמשתתפים היא להסכים לעשות תהליך unlearning, כלומר לשכוח את רוב מה ש״למדנו״ מהסביבה באופן פסיבי, ולהתחיל לאסוף באופן אקטיבי את הידע המתאים והמדויק עבורנו. הידע הנכון יאפשר לנו להשפיע עד כמה שניתן על תהליך ההריון והלידה ולעשות בחירות מודעות, שנכונות לנו. באופן כללי, הגישה למעקב ההריון בגרמניה היא גישה פחות התערבותית לעומת ישראל, שבה כמות הבדיקות במהלך ההריון - גם תקין לחלוטין - היא מהגבוהות בעולם. כך, למשל, ההמלצה הכללית בגרמניה היא לבצע כשלוש בדיקות אולטרה סאונד במהלך ההריון, בעוד שבישראל מתחילים בחמש בדיקות, והרבה רופאים אף נוטים לעשות אולטרה סאונד בכל פגישה. אמנם גם כאן, לאט לאט, כמו בהרבה מדינות, התחום משתנה ויש נטייה לבצע יותר בדיקות אולטרה סאונד ובדיקות נוספות, כך שמעט בעייתי לומר דברים גורפים לגבי ״ככה זה בישראל וככה זה בגרמניה״, אבל בהחלט אפשר לומר שפה מעדיפים להתערב פחות ויש לגיטימציה למי שבוחרת להפחית את כמות הבדיקות. מצד שני, למי שרוצה להרגיש יותר בטוחה או לדבוק בשיטת המעקב הישראלית, לא תמיד יהיה נעים לבקש בדיקות נוספות. באחד המקרים המוכרים לי, לדוגמא, אישה ישראלית בהריון ביקשה לבצע בדיקת שקיפות עורפית, שבישראל מבצעים באופן שגרתי, והרופאה המקומית לא הבינה למה היא צריכה את זה בגילה הצעיר ובמצבה התקין. לאחר שהתעקשה, נאותה הרופאה לבקשתה. עוד הבדל משמעותי: בשונה מבישראל, שבה רק רופאים ורופאות מורשים לבצע מעקב הריון, בגרמניה ניתן לבחור בין רופא/ה למיילדת, או לשלב בין שניהם. המיילדת(Hebamme) היא מה שמכונה בישראל אחות-מיילדת, אלא שהשירותים שהיא מציעה רחבים הרבה יותר, ולמעשה היא דמות מפתח הן בהריון, הן בלידה והן בתקופה הראשונה שלאחר הלידה (כפי שנפרט בהמשך). היא רשאית לבצע גם את כל מעקב ההריון אם כך תבחרו (למעט בדיקות האולטרה סאונד), ובמקרה הצורך תשלח אתכן לבדיקות נוספות אצל רופא/ה. בהתאם לסוג מעקב ההריון שבחרתן, ייקבע מספר הפגישות עם המיילדת. כיוון שהמיילדת תהיה קרובה אליכם בזמנים רגישים ומשמעותיים, חשוב שהיא תהיה מישהי שאתם מתחברים אליה מבחינת אמון, גישה וכימיה בסיסית. יש מיילדות דוברות אנגלית, אך כדאי לשריין אותן מראש. אותו הדבר נכון לגבי בחירת רופא/ה, שחשוב שיתאימו לנו ולגישתנו, כדי שנוכל להרגיש בנוח לשאול כל שאלה ולבקש את מה שהכי מדויק לנו. על פי רוב, המיילדת שליוותה אתכן בהריון לא תהיה נוכחת בלידה עצמה, אלא אם כן בחרתן באפשרות של מיילדת פרטית (ראו בהמשך). אתר לחיפוש מיילדות\n2. לידה\nבלידה, כל דבר משפיע, וכדאי מאוד לבחור ללדת במקום שירגיש בטוח ונעים. בגדול, תוכלו לבחור מבין ארבע אפשרויות: מחלקת יולדות בבית חולים (גדול או קטן); בית לידה (Geburtshaus); בית יולדות אנתרופוסופי; ולידת בית. מעבר לכך, אפשר כאמור גם לשכור את שירותיה של מיילדת פרטית, שמלבד הליווי בהריון ואחרי הלידה (שהוא חלק מהשירות שכולם מקבלים) גם תהיה איתכן בלידה עצמה (להבדיל ממיילדת שפשוט נמצאת במשמרת ואין לה היכרות קודמת איתכן). שירות המיילדת הפרטית רלבנטי למי שיולדת בבית חולים. לפני שנפרט מה המשמעויות של כל אחת מהאפשרויות, כמה דברים כלליים: כמו בהריון כך גם בלידה עצמה - בישראל יש נטייה ליותר התערבויות: נותנים זירוזים מהר יותר ובאופן כללי לכל לידה מוקצב פחות זמן. הנטייה הכללית כאן היא לתת יותר זמן אם האשה מבקשת (ולפעמים גם אם היא לא מבקשת). רבים מבתי החולים נוטים להציע זירוזים אלטרנטיביים למיניהם לפני הצעה להתערבויות אחרות. באחת הלידות שליוויתי בשנה שעברה בבית החולים ויוונטס קליניקום, היתה ירידת מים אך לא התחילו צירים במשך זמן רב. התרגשתי לפגוש מיילדת רגועה מאוד, שהציעה זירוז טבעי (שמן קיק, מיץ פירות ושמנת או שילובים דומים), עודדה את העיסוי שביצעתי, ואפילו אמרה בגאווה שבית החולים מציע גם דיקור. הכל נעשה בסבלנות, בלי הלחצה והפחדה (שחוויתי לא מעט פעמים בארץ). במקרה הזה הסבלנות אכן השתלמה, והלידה התפתחה בהמשך באופן טבעי. אבל זה כמובן סיפור אחד, ובאותו בית חולים עם יולדת ומיילדת אחרות הכל עלול היה יכול להיות שונה לגמרי. בגרמניה, אגב, יש שיעור של כמעט 30 אחוזי לידות קיסריות, לעומת כ-20 אחוז בישראל (ההמלצה של ארגון הבריאות העולמי עומדת על כעשרה אחוזים). אפשר לומר שיש כאן גם פחות דחיפה מצד הצוות לקבלת אפידורל, וכשכבר נותנים, הכמות הרווחת פה היא מה שנקרא ״Walking Epidural״, כלומר מינון שמשאיר ליולדת אפשרות תנועה ברגליים. זאת בניגוד למתודה השכיחה בישראל, לשאול כל חצי שעה (ולפעמים יותר) ״את בטוחה שאת לא רוצה כבר אפידורל?״. חשוב לציין שאני לא נגד אפידורל, להיפך - אני מאוד שמחה שהאפשרות הזאת קיימת - אבל אני מאמינה שצריך גם להיות קשובים לרצון של היולדת ולא לערער את הביטחון שלה בעצמה וביכולת שלה לעבור את הלידה.\nבית יולדות - מחלקות יולדות בבתי חולים\nאני מעדיפה לקרוא לאפשרות הזאת בית יולדות, כי הריון ולידה הם לא מחלות. הקטגוריה הזאת מאוד רחבה וכוללת בתי חולים יותר קטנים ואינטימיים ובתי חולים יותר גדולים וסואנים. בתי החולים הקטנים בדרך כלל יותר רגועים, וכתוצאה מכך גם ניתנת תשומת לב יתרה לכל יולדת, ויש יותר סבלנות לתהליך הלידה. אפשר לבחור בית יולדות לפי המוניטין שלו, ואפשר לבחור לפי קירבה הביתה. אני ממליצה להתחיל את הבדיקה דווקא בקטנים יותר. כל בית חולים מציע מפגשי סיור, בהם אפשר לשאול שאלות, לחוות את האווירה הכללית ולהכיר מעט את הצוות.\nגם בין בתי החולים הגדולים יותר לא כולם אותו הדבר כמובן. יש מזמינים יותר ופחות. בהרבה מקרים, אם כי בהחלט לא בכולם, בבתי החולים הגדולים מקבלים פחות תשומת לב אישית ובעיקר פחות זמן ללדת. לרוב מדובר בבתי חולים אוניברסיטאיים, כלומר שיש בהם סטודנטים חרוצים המעוניינים לראות וללמוד מהכל. חשוב לברר מראש אם ייתכן שייכנסו לחדר סטודנטים במהלך הלידה ולהחליט אם זה מתאים לכם.\nבית לידה (Geburtshaus) - בתי יולדות שאינם בבתי חולים\nאפשרות בית הלידה מתאימה למי שמעוניינת בלידה שדומה ללידת בית מבחינת אווירה, אבל מעדיפה מקום מוסדר. יש בתי לידה רבים בברלין, פזורים לפי אזורים ומצוידים בין השאר בבריכות לידה, כדורי פיזיו, מיטה זוגית ועוד אבזרים. מבין בתי הלידה בברלין, יש כאלה שקרובים מאוד לבתי חולים, לעתים ממש באותה חצר, ואחרים שמעט מרוחקים יותר. כך שממש אפשר לבחור מה הכי מתאים לרצונות, לחששות ולכל הקולות הפנימיים. השירות ממומן בחלקו אם לא ברובו על ידי הביטוח הרפואי, אך העלויות משתנות בהתאם לביטוח שלכם ולבית הלידה שבחרתם, כך שצריך לבדוק באופן פרטני. אגב, בשנים האחרונות החלו לצוץ בתי לידה דומים בישראל, אבל הם עדיין פרטיים לחלוטין ואין השתתפות במימון.\nבית יולדות אנתרופוסופי\nבית היולדות של בית החולים האנתרופוסופי Gemeinschaftskrankenhaus Havelhöhe טובל ביער ירוק (מערבית לגרונוולד) ומתאים למי שרוצה ללדת עם ולהרגיש בלי (גילוי נאות: עשיתי שם את אחת משתי ההתמחויות שלי בברלין). מצד אחד יש חדרי לידה ענקיים בצבעי פסטל, כדורים, מזרנים, אמבטיות, כיסא לידה, מיטה גדולה במיוחד ואופציות לידה נוספות אם רוצים או צריך; ומצד שני יש צוות רפואי מנוסה ואם עולה הצורך בניתוח קיסרי או כל התערבות מוכרת אחרת מבתי חולים רגילים, הכל מתבצע באותה המחלקה. עם זאת, הנטייה היא לנסות קודם את הנתיבים הטבעיים יותר. מדובר בבית חולים ציבורי, כך שאין עלויות נוספות.\nליווי של מיילדת פרטית ו/או דוּלה\nלחלק מבתי היולדות בבתי החולים אפשר להביא מיילדת פרטית (Beleghebamme), כלומר מיילדת שהכרנו במהלך ההריון והתחברנו אליה, וחוויית הלידה איתה תספק ביטחון ורוגע. חשוב לבדוק מראש, כי לא כל בית חולים מקבל מיילדות פרטיות, ויש כאלה שמקבלים, אבל רק מתוך רשימת שמות מוגדרת. אם זאת אפשרות שאתן שוקלות, שווה לברר בשלב מוקדם אלו בתי יולדות מקבלים אלו מיילדות ולמצוא אחת שמתאימה לכן כבר בחודשי ההריון הראשונים. אפשרות נוספת היא דולה. המילה דולה קצת פחות מוכרת בגרמניה מאשר בישראל, בין השאר משום שתפישת תפקיד המיילדת כאן יותר הוליסטי (כלומר המיילדת לא מלווה רק בזמן הלידה, אלא גם לפניה ואחריה). אבל דולות הן חלק מעולם ההריון והלידה גם כאן, ואף מורשות ללוות לידה בבתי חולים. הדולה מספקת תמיכה פיזית, נפשית ואינפורמטיבית בהריון, בלידה ולאחר הלידה, תוך שימוש בטכניקות מעולם הרפואה המשלימה, עיסוי, זירוז לידה טבעי במקרה הצורך ועוד. מניסיוני כדולה, חלק משמעותי מהשירות הוא זמינות לייעוץ בכל עת כחודש סביב הלידה. למרבה הצער שירות הדולה, שעלותו כמה מאות אירו, אינו ממומן על ידי המדינה. כמובן שכאשר יש ליווי של מיילדת כפי שניתן בגרמניה, עולה השאלה האם ומדוע צריך בכלל דולה. יכולים להיות לכך כמה מניעים: ראשית, כפי שציינו, כאשר נעזרים בשירות המיילדות הציבורי, בדרך כלל המיילדת המלווה בהריון לא תהיה זו שנוכחת גם בלידה, כלומר הדמות התומכת המשמעותית בלידה תהיה על פי רוב מישהי שתפגשו לראשונה בחדר הלידה. מניע נוסף שעשוי להיות מאוד משמעותי עבור מי שלא נולדו כאן הוא השפה והמנטליות. לידה היא תהליך מאוד אינטימי ורגיש, ונשים רבות יעדיפו לעבור אותו בשפה שנוחה להן ולא דורשת מהן מאמץ, הן מבחינת תמיכה והן מבחינת הסברים וגישור תרבותי לתהליך. התמודדות עם כאב, דרכי תקשורת, תפישת גוף - לא תמיד קל להתמודד עם ההבדלים בזמן שיש כל כך הרבה דברים נוספים להתמודד עימם, ועוד בגרמנית, או אפילו באנגלית במקרה הטוב. הסיכויים ללידה מוצלחת טובים יותר כאשר יש לנו תחושת ביטחון, נוחות ונעימות. בכל מקרה כדאי לנסות ולהבחין בהבדלים התרבותיים רגע לפני שנעלבים. רצוי תמיד לשאול לסיבת ההערה או השאלה שגרמו לתחושה לא נעימה. על פי רוב לא מדובר במשהו אישי, וקל יותר להרפות אם מודעים לכך. אני מכירה יולדת ששלחו לה פסיכולוגית לאחר לידה קיסרית בטענה שיש לה ״בעיה נפשית עם כאב״. הפסיכולוגית הרגיעה והבהירה שמדובר פשוט בפער תרבותי ורמת רגישות שונה.\nלידת בית\nלידת בית מתבצעת בבית היולדת/הזוג, עם מיילדת מקצועית ומנוסה, שמתמחה בלידות בית (ולרוב גם עם מיילדת נוספת או דולה). שיעור לידות הבית בגרמניה גבוה מאשר בישראל, אך לא בהרבה. מי שרוצה לידת בית בדרך כלל מרגישה בעצמה שזו האפשרות שמתאימה לה, ולפעמים מדובר בנשים שזו אינה הלידה הראשונה שלהן. הממסד בגרמניה תומך בלידת בית כמו בכל לידה אחרת, כך ששירות הליווי של המיילדת במהלך ההריון ואחרי הלידה ניתן כרגיל, ותידרש רק השתתפות עצמית בכיסוי עלות המיילדת הפרטית בלידה, כפי שתידרש אם נרצה מיילדת פרטית שמכירה אותנו גם בלידה בבית חולים.\nאגב, יחסית נפוצה כאן גם ״לידה אמבולנטית״, שהיא פחות דרמטית ממה ששמה מרמז: הכוונה היא שהלידה התבצעה בבית לידה/יולדות, אך היולדת יוצאת הביתה עם התינוק כמה שעות אחרי הלידה.\nאתר עם הרבה מידע על לידה בברלין\n3. אחרי לידה\nההגעה הביתה אחרי לידה יכולה להיות מאתגרת ומבלבלת בכל מקום. הכל חדש, יש הרבה שאלות ותהיות. בגרמניה נהוג שבעשרת הימים הראשונים שלכם בבית, המיילדת מגיעה כל יום לביקור בית של כעשרים דקות עד חצי שעה (Nachsorge).\nהמטרה היא לדאוג גם לתינוק וגם לאמא: ה-Hebamme תבצע בדיקת דם לתינוק, תשקול אותו, תבדוק את חבל הטבור, ההנקה, העיכול… אצל האמא היא תבדוק את התפרים אם יש, מצב הרחם אחרי הלידה ועוד לפי הצורך. במקרה שתתעורר בעיה שמצריכה סיוע נוסף, המיילדת תדע לאן להפנות להמשך בדיקות/טיפול/תמיכה. מלבד עשרת הימים הראשונים, אתם זכאים לעוד כמה מפגשים עד תום תקופת ההנקה. זהו שירות סטנדרטי שניתן על ידי המדינה, אך עלותו משתנה מעט לפי סוג הביטוח - על פי רוב הוא בחינם לגמרי ולעתים בהשתתפות עצמית נמוכה. כיוון ששירות מסוג זה אינו קיים בישראל, כלומר זה לא חלק מ״קופסת הלידה״ שהגענו איתה, האפשרות הזאת יכולה להפתיע לפעמים, ונתקלתי באנשים ששאלו בשביל מה צריך את זה בכלל. אני יכולה לומר שמניסיוני זו מתנה גדולה, שלא כדאי לפספס. לא מזמן ישבתי עם חברה, מיילדת גרמנייה, וסיפרתי לה איך דברים מתנהלים בישראל בתחום הלידה. היא ממש עצרה אותי בשלב של אחרי הלידה ושאלה ברצינות ״וזה עובד בלי שמיילדת באה בימים הראשונים? איך הם מסתדרים?״. אז נכון, מסתדרים יופי. ויחד עם זאת, ככל שאישה אחרי לידה יכולה להרפות יותר - בגוף, במאמץ, בהתרגלות, בלחץ של ״איך עושים את זה״ - יש לה יותר אנרגיות לעצמה ולתינוק החדש. ובל נשכח את העיקר: בישראל יש לנו על פי רוב גם תמיכה ממשפחה, הורים וחברים - מעגל תמיכה שלא נגיש כאן עבור רבים. לסיכום - בורכנו באפשרויות רבות וטובות, ומה שצריך לזכור הוא שלכל אישה נכון משהו אחר ושכל לידה היא שונה. בברכת לידות בריאות והמון שמחה!\nזהר רן קרני. צילום: Jay Neuman\nזהר רן קרני היא דולה, מדריכת הכנה ללידה בדגש על הפיכת תהליך ההריון והלידה להזדמנות טרנספורמטיבית, יועצת לנשים ולזוגות בהריון במגוון נושאים, מורה ליוגה, מדריכת עיסוי תינוקות ועוד. גרה בברלין מאז 2005, כאן עשתה בין השאר התמחות מעשית בבית הלידה הטבעית Geburtshaus Charlottenburg ובבית היולדות האנתרופוסופי. הקימה את “שפת אם - Mother Language”, מפתחת סדנת “מסע האגן שלי” (“My Pelvis’ Journey”), מעבירה סדנאות גוף-מיינד דרך תנועה, מגע, קול ועבודה רגשית. מדברת עברית, אנגלית וגרמנית." }, { "title": "למה מתכוונים כשאומרים ״אני מבין רק תחנת רכבת״", "date_published": "2026-10-08T17:54:07.680Z", "id": "https://www.spitzmag.de//magazine/nur-bahnhof-verstehen/", "url": "https://www.spitzmag.de//magazine/nur-bahnhof-verstehen/", "content_html": "לפעמים קורה שמדברים אלינו בשפה שאנחנו אמורים להבין, אולי אפילו שפת האם שלנו, ואנחנו בכל זאת לא מבינים כלום, אם מפני שמדובר בתחום שאנחנו לא מתמצאים בו, אם מפני שהמחשבות שלנו מרוכזות בדבר אחר, ואם מפני שהאדם שמדבר אלינו אומר דברים מוזרים במיוחד, או מדבר מהר מאוד או בצורה לא מובנת. בעברית אנחנו נוהגים לומר במקרים כאלה: ״זה נשמע לי כמו סינית״. הביטוי הזה מוכר גם בגרמנית, אבל בדרך כלל משתמשים בו דווקא בכיוון ההפוך, כלומר מצד הדובר. אם אתם מדברים ומישהו לא מבין אתכם, אתם יכולים לשאול: Spreche ich Chinesisch oder was?\nאבל יש ביטוי יפה אחר בגרמנית כדי לומר שאנחנו לא מבינים כלום: Ich verstehe nur Bahnhof. מילולית הביטוי הזה אומר כמובן ״אני מבין רק תחנת רכבת״, אבל בעצם מה שמתכוונים לומר זה: אני לא מבין שום דבר. מגוון האפשרויות לשימוש בביטוי הזה רחב בדיוק כמו בעברית. אם אתם למשל מבקשים ממישהו להסביר לכם משהו בתחום שאתם לא מתמצאים בו, אתם יכולים לבקש ממנו: Aber erklär’s mir langsam, sonst verstehe ich nur Bahnhof (אבל תסביר לי לאט, אחרת אני לא אבין שום דבר).\nבטח כבר קרה לכם שישבתם בשיעור גרמנית ודווקא הבנתם הכל, אבל אז יצאתם לרחוב ופתאום הבנתם רק תחנת רכבת. ואולי יום אחד עוד תספרו למישהו: In meinen ersten Monaten in Berlin habe ich nur Bahnhof verstanden (בחודשים הראשונים שלי בברלין לא הבנתי כלום).\nהביטוי הזה היה מפורסם בעיקר בברלין בשנות העשרים של המאה הקודמת, אבל לאט לאט הוא התפשט לכל גרמניה, וכיום מכיר אותו כל אחד. אולי תרם בכך הסופר הנס פאלאדה (״לבד בברלין״) שהשתמש בו לא מעט ברומנים שלו בשנות השלושים, למשל בספר ״מי שאכל פעם מצלחת של פח״ או בספר ״זאב בין זאבים״.\nולמה דווקא תחנת רכבת? כמו בהרבה ביטויים, גם כאן המקור לא הובהר לגמרי, אבל מניחים שמקורו במלחמת העולם הראשונה. בתחילת המלחמה הגרמנים היו בטוחים שישיגו ניצחון קל ומהיר, אבל במציאות היא התארכה הרבה מעבר למצופה, והחללים והפצועים הלכו ורבו, במיוחד לקראת סוף המלחמה, כשהאספקה של הגרמנים לא הצליחה להתמודד עם כמויות הנשק והאספקה שהזרימה ארה״ב לחזית המערבית. הרבה דיווחים מספרים על מצבם העלוב של החיילים הגרמנים בחודשים האחרונים של המלחמה, ועל כך שהם לא היו מסוגלים לחשוב על שום דבר מלבד החזרה הביתה. ואיך חוזרים הביתה מהמלחמה בשנות העשרה של המאה הקודמת? רק ברכבת. עד כדי כך היה הרצון שלהם עז והמחשבות ממוקדות, שלא משנה מה אמרו להם ועל מה נסבה השיחה - הם הבינו רק תחנת רכבת.\nאיור: עתליה לאופר" }, { "title": "ומה עושים כשהזוגיות הבין-תרבותית מתפרקת", "date_published": "2026-10-08T17:54:07.680Z", "id": "https://www.spitzmag.de//magazine/shai-ordan-legal-guide/", "url": "https://www.spitzmag.de//magazine/shai-ordan-legal-guide/", "content_html": "דמיינו את התרחיש הבא: רונית היא ישראלית שעברה לברלין בסיום לימודי עבודה סוציאלית. את מקס, יועץ השקעות שוויצרי שהגיע לברלין שנה קודם לכן, הכירה דרך חברים משותפים. דבר הוביל לדבר והם בזוגיות כבר חמש שנים, ומגדלים את דניאל בן השנתיים. היא מדברת עם דניאל עברית, הוא מדבר איתו גרמנית, וביניהם הם מדברים אנגלית. מקס ממש מרוצה כאן, מקצועית וחברתית. העסק הקטן שלו לוקח אותו לנסיעות בכל שווייץ וגרמניה. הוא אוהב את דניאל וקשור אליו. הקשר עם המשפחות בשווייץ ובישראל מצוין, ודניאל, שהוא נכד ראשון בשתי המשפחות, מקבל הרבה תשומת לב. רונית בבית, מטפלת בדניאל ועושה עבודות פרילנס קטנות שלא קשורות למקצוע שלה. את העבודה הסוציאלית זנחה כי לא הצליחה להשתלב בה בגלל פערי שפה ותרבות. העבודה של מקס מפרנסת את שניהם. אבל מערכת היחסים בין בני הזוג כבר מזמן בקשיים, וחריקות קטנות שהיו בעבר, מתבלטות עכשיו יותר ויותר. כשהוא חוזר מהעבודה ואחרי שדניאל נרדם משתררת איזו שתיקה לא נעימה. לרונית נדמה, שבנסיעות הרבות שלו הוא אולי פוגש אישה או נשים אחרות. אחרי חצי שנה של מועקה גוברת הם יושבים לדבר. לשניהם ברור שזה נגמר. בשאלה של הנשים האחרות היא לא מתעמתת איתו ישירות. גם על הנושא של דניאל הם לא יודעים איך להתחיל לדבר.\nתהליך הפרידה יביא את שניהם לצמתים אישיים והוריים שלא הכירו עד כה. תהליך גירושין מייצר משבר אישי וקונפליקטים. משבר - כי הסדר של העולם מתערער. וקונפליקטים - כי בין הצרכים והרצונות של כל אחד מבני הזוג יש הרבה התנגשויות. אבל התהליך הזה מכיל מאפיין נוסף, אלמנט חוצה גבולות: כלל לא ברור איפה תגור רונית אחרי הפרידה, כלל לא ברור איפה יגור מקס, וכלל לא ברור איפה יגור דניאל. האינטואיציה הראשונית של רונית אומרת לה שהיא רוצה לפתוח דף חדש - אישית, מקצועית ובכלל. ברור לה שרק בישראל היא תוכל לעשות זאת. מה יש לה בגרמניה בלי מקס. ומקס, שעבר לספה שבחדר העבודה, לא נרדם בלילות.\nהסיפורים שמגיעים אלי מראים, שבשלב הזה המשפחה שלה מישראל תתגייס לעזור, אבל ממש לא תלחץ עליה ״לחזור״. דווקא היא עצמה תחווה דילמות שאפשר לקרוא להן ״זהותיות״, כי לפתע הגעגועים שלה להוויה הישראלית יתחזקו. בעבר היא חשבה שהיא נותנת לדניאל אפשרות לחיים בינלאומיים, גם ישראליים וגם אירופיים. עכשיו היא מרגישה הרבה פחות נוח, כאילו לקחה ממנו את הזהות הישראלית והיהודית.\nרונית מדברת על מעבר לישראל ומקס נכנס למצב התגוננות קיצוני. מבחינתו, המשמעויות של צעד כזה הן דרמטיות. לה ברור מאוד ש״הילד״ (כך התחילה לקרוא לו בשיחות ביניהם) יגור איתה בכל מצב ובכל תרחיש. לו ברור שהוא רוצה להיות הורה מעורב, אבל עד הפרידה הוא מעולם לא נדרש להגדיר לעצמו מה זה אומר.\nפרידה של זוג שבא מרקע תרבותי ושפתי שונה מביאה עימה אתגרים מיוחדים. המורכבות ברבדים השונים מקשה מאוד על התקשורת. ברגע שמתייעצים עם עורכי דין, מתעשרים בהרבה מידע, אבל הסיבוכיות עולה עוד יותר. לפעמים היכולת לדבר בצורה קונסטרוקטיבית פשוט נגמרת. כמו במקרה של מקס ורונית, לרוב הפרידה נעשית גם על רקע מצב כלכלי שיקשה על הצדדים להתפרנס מספיק בנפרד, וגם זה מדכא את בני הזוג ומקשה עליהם להסתדר. גם בלי ילדים, ישנם גורמים מסבכים לזוג מעורב, כמו עניינים של גט (בין יהודים), ויזות, תמיכות סוציאליות, וכל התלות ההדדית שקיימת בין בני זוג.\n\nבגישה הישראלית מראש לא נכנסים לגשר בין בני זוג שרמת הקונפליקט ביניהם מאוד גבוהה. הגישה האירופית הרבה יותר גמישה, וממליצה לנסות גם במקרים הקשים\n\nמעל הכל יש בפרידות נסיגה לאחור גם בדברים ברורים מאליהם. במקרה אחד, בני זוג שתקשרו כל השנים באנגלית ועכשיו פשוט לא מצליחים יותר לדבר בשפה המשותפת, וכל אחד מתכנס בשפת האם שלו. העומס והמתח הורסים את היכולות של בני הזוג. במצב כזה רוב האנשים מסיקים ש״אין עם מי לדבר״ ופונים להליכים משפטיים או למעשים חד-צדדיים. בהליך משפטי הצדדים מופרדים, עורכי דין מדברים מטעמם, והשופט מחליט במקומם.\nגישה הפוכה תהיה לגייס את כל הכוחות דווקא כדי לתקשר למרות הכעס ואובדן האמון. אחת הדרכים העיקריות לעשות את זה היא באמצעות גישור. מגשר נכנס לתמונה כאשר בני הזוג רוצים להגיע להסכמות מעשיות אך לא יכולים לעשות זאת בעצמם. ובמקרה הזה נדרש מגשר שבנוסף להכשרתו הכללית בתחום גישור המשפחה, הוכשר והתמחה בסכסוכי משפחה בינלאומיים. לפעמים נדרשים לעזרה מסוג זה גם זוגות ישראלים שחיים יחד בחו״ל. הם עזבו יחד את ישראל לפני אי אלו שנים, אבל כשהחבילה מתפרקת כבר לא ברור ששניהם רוצים להישאר.\nהגישור שונה לחלוטין מבית משפט או מבוררות. חלק משמעותי מהתהליך הוא להגיע למצב של קיום פגישה ראשונה. הרבה חששות מתנקזים למקום הזה, הרבה חוסר אמון. לפעמים יש צורך להיפגש עם כל אחד בנפרד לפני שנפגשים יחד. חשוב ששני הצדדים יבינו שבן זוג שנכנס לתהליך לא מוותר על דבר. למגושרים יש שליטה על התהליך ועל התוצאה, מרמת קצב הפגישות ושפת הדיבור ועד עיצוב הנושאים לדיון וההסכם עצמו. בניגוד להליך משפטי, הסכם אצל מגשר יכול להיחתם רק בהסכמת שני בני הזוג. וזה אומר שחייבת להיות תוצאה טובה ולא פתרון שאחד הצדדים מרגיש איתו רע. בעצם בני הזוג דנים בעצמם בבעיה שלהם וכותבים יחד את פסק הדין. זה נותן להם כוח אדיר. ממצב של חולשה גדולה הם מחזיקים שוב בהגה ויכולים להחליט לאן הם לוקחים את הספינה - בדרך כלל תוך עשר עד עשרים שעות גישור (כך שתהליך הגישור הוא גם יותר חסכוני לשני הצדדים).\n\nלעתים נדרשים לעזרה גם זוגות ישראלים שיצאו יחד לחו״ל אבל אחרי הפרידה כבר לא ברור ששניהם רוצים להישאר\n\nבתי המשפט הם פתרון הכרחי במקרים מסוימים, אבל רוב האנשים מגלים שהם יכולים להשיג יותר דווקא מחוץ לכתליהם. במהלך הגישור, אם אחד הצדדים חושב שבית המשפט ייתן לו יותר מהגישור, הוא יעזוב את התהליך. אבל לרוב הגישור נותן אפשרות להסביר את עצמך הרבה יותר, להקשיב ולהיות יותר יצירתי בפתרונות.\nבמקומות כמו בריטניה וצפון אמריקה כבר הגיעו למסקנה, שהרבה זוגות לא מגיעים לגישור רק בגלל חוסר מידע, ומחייבים זוגות שנפרדים לעבור השתלמות בדבר חלופות להליך המשפטי. באונטריו שבקנדה, למשל, השתלמות זו, הנמשכת כשעתיים, ניתנת לא על ידי עורכי הדין אלא על ידי גופים המתמחים בכך.\nאחת האפשרויות בגישור משפחה היא להתחיל מנושא הילדים. בעוד שברור מאוד שהזוגיות הסתיימה, ההורות נמשכת. הדיון בשיתוף הפעולה ההורי הוא אינטנסיבי, מכיוון שיש להורים בחירה קשה בין מספר אפשרויות שונות מאוד. הורים שגרים במדינות שונות, הורה שגר במדינה שהוא לא יכול לבנות בה טוב את חייו, או כל מבנה אחר - כל התסריטים מסובכים.\nשני דברים עוזרים לפתרון שאלת הילדים. בראש ובראשונה, המחקר הפסיכולוגי מסייע להורים להבין מה הכי חשוב בשביל הילדים. שנית, בגישור אפשר לחשוב על מתווה שייתן מענה למשפחה לא רק היום, אלא גם בעוד עשר שנים. למשל, אם הילדים יורחקו מאחד ההורים, מה ההשפעה שתהיה לכך עליהם כבוגרים? לפעמים יותר קל לחשוב על הילדים כבני עשרה או כבוגרים צעירים, ולגזור מכך אחורה. אנחנו יודעים שיש פעמים שהורה מנצח במאבק הגירושין, אבל בטווח הארוך מפסיד את הילדים. הילדים הם פריזמה לבחון הרבה דברים אחרים, ואם ההורים פותרים ביניהם את התחום הזה, מוקד גדול של דיסהרמוניה כבר נגול מעל ליבם.\nהאם גישור מתאים לכולם? בגישה הישראלית מראש לא נכנסים לגשר בין בני זוג שרמת הקונפליקט ביניהם מאוד גבוהה. הגישה האירופית הרבה יותר גמישה, וממליצה לנסות גם במקרים הקשים. ברור שגישור לא בשל עלול להיכשל מהר מאוד, אבל אם בני הזוג מוכנים להשאיר מקום לספק, אולי שווה לנסות. לפעמים רק אחד הצדדים פונה לשיחת התייעצות, שבה אפשר לנתח את הכשלים בתקשורת ואיך להתגבר עליהם. זו מעין הדרכה במשא ומתן הרגשי, שיכולה גם להישאר לגמרי מאחורי הקלעים. רובנו לא למדנו לייצג את עצמנו בעולמות הרגשיים - גם להבין את עצמנו, גם להקשיב וגם להסביר את עצמנו, בלי להתקפל. לפעמים מספיק סיבוב קטן בצורת השיחה כדי להעלות את הקשר על פסים חדשים.\nאיור: נועה שניר\n״לא חושב במונחים של ניצחון״\nשי אורדן, בן 37, הוא עורך-דין, מגשר, ומדריך גישור ושיתופי פעולה. לברלין הגיע לפני יותר משנה, ובנוסף לניסיונו כמגשר בארץ הוא הישראלי הראשון והיחיד עד כה שהוסמך בשיטת הגישור האירופית בתחום סכסוכי משפחה בינלאומיים (cross-border family mediation).\nכעורך דין אתה עוסק בעיקר בתיקי חברות וטכנולוגיה, מתחכך בלא מעט כסף ועוצמה. מה מושך אותך לגישור בתחום המשפחה?\n״המרחק בגישור בין נקודת הפתיחה לנקודת הסיום הוא גדול. המגשר מביא לתהליך לא רק ניסיון אלא גם נוכחות אישית, וכשיש לנוכחות הזו השפעה, הסיפוק הוא גדול. היתרון שלי הוא שגם כעורך דין אני כמעט לא הולך לבתי המשפט ולכן החשיבה שלי היא לא איך משיגים ניצחון, אלא איך עוזרים לצדדים למצוא בעצמם את התוצאה הטובה ביותר בשביל שניהם״.\nאיך אפשר בכלל להגיע לפתרון שטוב לשני הצדדים אם כל אחד רוצה לחיות במדינה אחרת?\n״אנחנו רגילים לחשוב בפתרונות, לכל אחד יש פתרון שמושלם לו והוא מנסה להילחם עליו. בגישור אנחנו לא מנסים לעמת את הפתרונות, אלא לשלב את הצרכים המשותפים - רצון להתפרנס, לקיים חיים אישיים, לדאוג לילד, לאפשר קשר טוב עם ההורה השני. דוגמה לחשיבה חדשה היא למשל שההורים מתחילים לחפש פתרונות במדינה שלישית שמתאימה לכל השיקולים האלה. לפעמים, כשמתבררים הצרכים של הילדים, יש להורים מוטיבציה חדשה למצות את כל אפשרויות הגמישות, והחשיבה נהיית יצירתית״.\nכחלק מההכשרה שלך כאן בברלין אתה מראיין בני זוג ישראלים שחוו פרידה בהקשר בינלאומי. האם גילית מאפיינים שמשותפים להם?\nהיה מעניין לגלות שרוב המרואיינים והמרואיינות לא חשבו שפערי תרבות היו חלק מהסיבות לפרידה, אלא נטו לתת משקל לסיבות האישיות. הפן התרבותי התגלה בעיקר ברצון לראות את הילדים גדלים כישראלים, לחזור הביתה לישראליות שנותנת תמיכה משפחתית וחברית, ולעתים גם בחוסר השתלבות של ההורה הישראלי במדינה הזרה.\nשי אורדן\nליצירת קשר עם שי אורדן" }, { "title": "למה מתכוון גרמני כשהוא אומר ״היה לי חזיר״", "date_published": "2026-10-08T17:54:07.680Z", "id": "https://www.spitzmag.de//magazine/schwein gehabt/", "url": "https://www.spitzmag.de//magazine/schwein gehabt/", "content_html": "בעלי חיים הם מקור לביטויים ולניבים רבים ומגוונים בכל שפה, ורבים מהם אף דומים ברוב השפות, לרבות בעברית. אבל יש חיה אחת שבנוגע אליה ניכר שוני גדול בניבים המוכרים לנו בעברית לעומת אלה שבגרמנית. קל לנחש באיזו חיה מדובר. נכון, החזיר, והסיבה לכך ברורה למדי.\nלא רק שבעברית אין לנו כמעט ניבים וביטויים שקשורים לחזיר (במיוחד אם משווים לכמות הביטויים שקיימת בגרמנית), אלא שאלה הקיימים בעברית, שליליים בלי יוצא מן הכלל. אנחנו אומרים על מקום כלשהו שהוא נראה כמו דיר חזירים, או שמישהו מתנהג כמו חזיר, ביטויים שקיימים, אגב, גם בגרמנית. אנחנו מכירים בעברית גם את הביטוי ״נזם זהב באף חזיר״ (גם כאן יש בגרמנית ביטוי שמשמעותו דומה: לתת פנינים לחזירות).\nבגרמנית, לעומת זאת, לא זו בלבד שיש הרבה יותר ביטויים שקשורים לחזיר, אלא שבניגוד לעברית, יש בה גם הרבה ביטויים שהחזיר משמש בהם במשמעות חיובית. אחד מהם הוא הביטוי: Schwein haben.\nמילולית, כשאומרים: Schwein gehabt, המשמעות היא ״היה לי חזיר״. אבל המשמעות השאולה היא ״היה לי מזל״. זה אינו ביטוי ראוי בשפה הגבוהה, ולא תמצאו אותו בספרים שמקפידים על לשון תקנית, אבל הוא שימושי מאוד בשפת היומיום ויכול להופיע בכל תחומי החיים. במיוחד משתמשים בו במקרים שמשהו רע היה יכול לקרות, וברגע האחרון לא קרה. למשל כשרוכבים על אופניים ומכונית כמעט משפשפת אתכם, אבל בשנייה האחרונה נמנעת התאונה, אפשר לומר : Gerade noch Schwein gehabt! או אם למשל היה לכם מבחן בגרמנית, ולא התכוננתם לחלק מהנושאים, ובמזל הנושאים האלה לא הופיעו בבחינה, אז היה לכם חזיר. בעיקרון אפשר להשתמש ב-Schwein haben לכל סיטואציה, קלה כחמורה, שבה היה לכם או למישהו אחר מזל.\nאיך להיות בעל חזיר מקבל משמעות של להיות בר מזל? יש לא מעט תיאוריות שמנסות להסביר את מקור הביטוי, ועד היום הוא לא ברור לגמרי, אבל המעניינת מכולן והמקובלת על רוב החוקרים מחזירה אותנו לימי הביניים, לתקופה שבה נערכו בירידים ובחגיגות עממיות גם תחרויות ספורט לאבירים. בתחרויות אלה היה נהוג להעניק חזיר כפרס ניחומים למי שהגיע למקום האחרון. מי שקיבל חזיר נחשב בעצם כמי שנפל בחלקו מזל שלא הגיע לו, ואפשר היה להגיד עליו: Er hat Schwein gehabt.\nחזיר המזל" }, { "title": "משימתו של המתרגם", "date_published": "2026-10-08T17:54:07.680Z", "id": "https://www.spitzmag.de//magazine/gadi-goldberg-interview/", "url": "https://www.spitzmag.de//magazine/gadi-goldberg-interview/", "content_html": "במאמרו של ולטר בנימין מ-1923, ״משימתו של המתרגם״, הוא כותב במילים דרמטיות למדי, כי תפקידו של הנ״ל הוא ״להביאנו אל מחוז הבטחה קדמונית שעוד לא בא בו אדם, מחוז של התפייסות הלשונות והתממשותן המלאה״ (תרגום: נילי מירסקי, הוצאת רסלינג, 2002). משימת תרגום מושלמת, לדעת בנימין, אינה מנוגדת לטבע האדם, ההיסטוריה והחברה האנושית, אלא מתעלה מעליהם. בבוקר ברלינאי סתווי, על כוס קפה ועוגיות בביתו, ישבתי לשוחח עם המתרגם גדי גולדברג על ״משימתו של המתרגם״ בכלל, ועל משימת הגישור ו״התפייסות הלשונות״ שבין גרמנית ועברית בפרט.\nגדי, בן 41, מתגורר בגרמניה יותר מ-12 שנים, מתוכן כתשע בברלין. הוא הגיע לכאן במסגרת חילופי סטודנטים (״אם כי היו אלה ימי האינתיפאדה השנייה והפיגועים הגדולים, ואף סטודנט גרמני לא ׳התחלף׳ איתי ונסע לישראל״), במהלך לימודי פילוסופיה וספרות באוניברסיטת תל אביב. ״באתי כדי להתעמק בלימודי הפילוסופיה הגרמנית, אבל קודם כל הייתי צריך ללמוד גרמנית, ואת זה עשיתי במשך שנתיים בקורסים אינטנסיביים באוניברסיטאות של היידלברג, קונסטנץ, פרייבורג ומינכן. במינכן התאהבתי בבחורה איטלקייה והחלטתי להישאר איתה שם - למרות שאת העיר עצמה שנאתי, ומייד כשנפרדנו עברתי לברלין״.\nלתחום התרגום הגיע במקרה. ״נתקלתי בספר בגרמנית שהיה כתוב במקצב מעורר התפעלות (׳יונים בדשא׳ מאת וולפגנג קפן), ותהיתי אם ניתן לכתוב עברית במקצב דומה״, הוא מספר. ״תרגמתי עשרה עמודים, ושלחתי אותם להוצאות שונות. התגובות היו טובות, הוצאת כרמל קנתה את התרגום הראשון שלי - ובקשות לתרגום מגרמנית התחילו להגיע״. באותה תקופה הכיר מישהי שעבדה בתחום התרגום, ״והיא לימדה אותי את מה שאפשר ללמד. מה שלומדים כשנכנסים לעולם התרגום, הם למעשה יסודות וטכניקות של תרגום מאנגלית. את חלקי הפאזל הנוגעים לגרמנית נאלצתי להשלים בכוחות עצמי״. בהתחלה תרגם בעיקר פרוזה, אבל מכיוון שלמד לימודי תואר שני בפילוסופיה באותה תקופה, עבודות התרגום גלשו עד מהרה גם לתחום הפילוסופיה.\nאתה מתעסק למחייתך בפער שבין גרמנית לעברית. תוכל לעמוד על הדמיון והשוני בין השתיים?\n״הדמיון קיים בעיקר בעברית הישראלית, השאובה בחלקה מן היידיש, ובה הגרמנית נוכחת כ’יסוד נעלם’ מאחורי הרבה ביטויים יומיומיים שאנחנו משתמשים בהם. למשל, ׳אם כבר, אז כבר׳, שהוא תרגום מילולי של wenn schon, denn schon. תחום נוסף של דמיון הוא במונחי פילוסופיה ומדעי הרוח, שם הניחו גרמנים רבים את היסודות. למשל, הביטוי ׳רוח הזמן׳ הוא התרגום המילולי של מונח ה-Zeitgeist, שטבע הרדר. לעומת זאת, בעברית לדורותיה אין הרבה דמיון. למעשה יש בעיקר שוני - בעיקר במבנה המשפט. אפשר אפילו לומר שדרך אופן הרכבת המשפט ניתן ממש לזהות הבדלים מהותיים בין החשיבה של דובר הגרמנית ודובר העברית״.\nאלו הבדלים למשל?\n״נדמה לי שמכיוון שבגרמנית הפועל בא בסוף בדרך כלל, ובכלל המשפטים יותר ארוכים ושזורים זה בזה, החשיבה של הגרמנים רחבה ומקיפה יותר. מלבד זאת, בזכות הנטייה הדקדוקית של היידוע, הם לא מחויבים לסדר כלשהו של עניינים במשפט - בעצם בגרמנית רק הפועל קבוע במקומו, וכל השאר יכול להשתנות. הם חופשיים הרבה יותר לקישורים מעניינים. אני יודע שזה נוגד את המחשבה הכללית על השפה הגרמנית, שנחשבת בעיני רוב האנשים לשפה נוקשה ומאורגנת מאוד. אבל אני חושב שבדיוק ההיפך הוא הנכון. כל מי שלמד שפה לטינית (צרפתית, איטלקית, ספרדית) יודע ששם סדר המילים במשפט נוקשה יותר. הגרמנית מאפשרת חופש משחק גדול מאוד ומאפשרת הרבה יותר הדגשה של דברים מסוימים במשפט. היא הרבה יותר סוגסטיבית. דוברי עברית, לעומת זאת, חושבים, לדעתי, ביחידות קטנות יותר. החשיבה שלהם קצרה יותר, אבל בזכות זה גם ההבנה שלהם מהירה יותר. הם לא צריכים לחכות לסוף המשפט כדי להבין מה הדובר מבקש לומר ויכולים לנהל דו-שיח אנרגטי הרבה יותר, שפחות מושפע מסוגסטיה. אין גם סכנה בעברית לומר משפטים ארוכים ומתפלפלים שבסופו של דבר אולי לא אומרים כלום, אלא צריך לדבר ישר ולעניין״.\n״לכתוב משהו מושלם זה לא אנושי״. צילום: יהודה סוויד\nכמי שמגשר בין השפות ומחבר קוראי עברית לספרות גרמנית, איך התגובות של קהלים כל כך שונים לאותו הספר?\n״קריאת הספרות בישראל היא מנקודת מבט ציונית עכשווית. ההתעסקות בעולם ספרות העיון הישראלית היא הרבה פעמים אם משהו ׳טוב לנו׳ או ׳רע לנו׳, הישראלים. הציונות בישראל נכנסת לתחומי הרוח והאמנות, ומנסה להבין הכול מתוך תפישת העולם שלה״.\nיש לך דוגמא?\n״למשל הסופר היהודי-אוסטרי (שחי עד גיל שלוש בישראל) דורון רבינוביץ’. רציתי לתרגם רומן שלו שבו הדמות הראשית היא ישראלי שחי בווינה לצורך אקדמי, ואחר כך חוזר לישראל וחווה הרפתקאות, כנראה בעלות נופך ביקורתי. ההוצאות בישראל דחו את הספר על הסף בטענה שהישראלים לא אוהבים לקרוא על עצמם מבחוץ. לא רוצים שיבוא איזה אוסטרי ויספר להם על עצמם״.\nאתה מתעסק הרבה בחומרים על ה״קונפליקט הגרמני-יהודי״? איך אתה מתמודד איתם?\n״כן, זה נפוץ. בין השאר אני מתרגם קבוע לכתב העת של יד-ושם, ודרך כך עוסק הרבה בשואה ובמלחמת העולם השנייה. עם זאת, ההתעסקות היא פחות מנקודת המבט של היום. ערכתי את ״האחים הימלר״, שם התעסקתי בנושא באופן משמעותי. באיזשהו מקום, הטקסטים שאני מתרגם מעצבים את תפישת עולמי. באופן כללי, אין אמצעי יותר עוצמתי מספר כדי לאפשר מצבי חיים שלעולם לא נחווה. אנו מעצבים את עולמנו על פי מנעד החוויות שאנו עוברים, וקריאת ספרות מגדילה משמעותית את אותו מנעד. כאן בעצם ההשפעה של הספרות״.\nמהם הקריטריונים שלך לבחירת טקסט לתרגום? אתה הרי לא מתרגם מסמכים או תעודות, אלא פרוזה ופילוסופיה, ואני מניח שגם שם לא תתרגם הכול.\n״יש לי שני קריטריונים. הראשון, אם הטקסט מדבר אליי. אם הוא לא נוגע לי, התרגום לא ייצא מעניין. עבודתי כמתרגם היא כתיבת הטקסט מחדש בשפה שלי. כדי שהטקסט יעבור, אני צריך שהחשיבות שלו תעמוד לנגד עיניי. הקריטריון השני לתרגום הוא האתגר. אם יש בשפה משהו שיכול להיות תרגיל מעניין, משהו לשוני שעוד לא עשיתי. בכל שפה יש המון שפות שמתחבאות בתוכה. שפה משפטית למשל, שעלולה להיראות לא מובנת כלל גם לדוברי גרמנית שוטפת״.\nאתה יכול לתת דוגמא לספר שתרגמת שהיה בו אתגר מסוג כזה?\n״׳תאונה עם אקסולוטול׳ מאת הלנה הגמן, שיצא ב-2010 בגרמניה, כשהסופרת בת 17 בלבד. בספר מסופרות חוויות סמים וסקס של נערה ברלינאית מתבגרת. השפה מעניינת ועכשווית, ובניגוד להרבה ספרים מסוג זה, גם א-פוליטית. הסופרת לוקחת את שפת הרחוב והופכת אותה למשהו ספרותי. האתגר לעשות זאת בעברית רחוק מהאתגר של לתרגם פילוסופיה גרמנית לעברית למשל. מעניין אותי למצוא בתוך העברית את אזורי השפה השונים הללו״.\nיצא לך לסרב לתרגם טקסט מטעמים רעיוניים?\n״כן. למשל לספר של פילוסוף צבאי, המדבר על תורת לחימה נכונה, או לספר פילוסופיה שמצאתי לאומני מדי. יצא גם שסירבתי לתרגם לא על רקע אידיאולוגי, אלא על רקע ספרותי - ספרי פרוזה שפשוט נראו לי לא מספיק מעניינים״.\nלפעמים בטקסטים פילוסופיים גרמניים, גם כאלה שנחשבים יפים ובסיסיים ביותר בעולם הפילוסופיה, יש נגיעות של גזענות וסקסיזם, שהיו חלק מרוח הזמן כשנכתבו. האם אתה מעדן טקסט כשאתה נתקל במשהו כזה?\n״לא מעדן. יחסי אהבה-שנאה אל הטקסט הם חלק נכבד מעבודתי, לא רק בקטעים שאינם מוסריים. המתרגם הוא הצינור שדרכו מדברים אותם כותבים אל הציבור דובר העברית. בחירת המילים שלי מתבצעת לפי מה שיעביר את כוונת הכותב בצורה הטובה ביותר, גם אם הכוונה אינה לרוחי. לפעמים אני נתקל למשל במעידות ספרותיות של ממש, לא רק רעיונות שאיני מסכים איתם, וגם המעידות הספרותיות נשארות כמו שהן. לכתוב משהו מושלם זה לא אנושי, באיזשהו מקום. אני מנסה להעביר גם את האנושיות שבדבר״.\nעם מי אתה מתייעץ בדרך כלל, כשאתה נתקל בבעיה תרגומית?\n״היועצת הראשונה היא אשתי. לפעמים, אם זה אפשרי, אני מתייעץ גם עם הסופרים עצמם. בענייני עברית אני מתייעץ בדרך כלל עם העורכים שלי, או עם ידידים שאני מעריך את דעתם״.\nהאם יש מתרגם גרמנית-עברית שחביב עליך במיוחד?\n״אני אוהב מאוד את תרגומיה של אילנה המרמן, היא מעין אורים ותומים בשבילי. אני מעריך מאוד את התרגומים של נילי מירסקי לספרות הגרמנית של המאה ה-19. מהמתרגמים ׳הצעירים׳ יותר מגרמנית אני אוהב מאוד את תרגומיהם של חנן אלשטיין ושל טלי קונס״.\nבוא נדבר מעט על הספר האחרון שתרגמת - ״גרמנים נגד גרמנים״ מאת משה צימרמן (שיצא לאור לאחרונה בהוצאת עם עובד). זו היתה הפעם הראשונה שתרגמת ספר של מישהו ששפת האם שלו היא עברית. האם תהליך העבודה היה שונה?\n״נדרשה זהירות רבה. משה צימרמן עבר על התרגום לפני הפרסום, וגם שינה והוסיף דברים שהתוספו למחקר בארבע השנים מאז שהספר יצא לאור בגרמנית. הרגשתי מעט כבול. הספר מצוין ומרתק, אבל לא הרגשתי חופשי בתרגום. אולי זה הכול היה בראש שלי, כי הוא בכל אופן לא אמר שום דבר בנושא. זו הפעם הראשונה שיכולתי לחשוב כיצד הסופר היה אומר את הדברים בעברית. בדרך כלל המחשבה הזו מגוחכת. יש זרם כזה בתרגום, אך אני לא משתייך אליו״.\nלסיום, יש לך המלצות קריאה לישראלים שחיים בגרמניה?\n״הייתי ממליץ לקרוא ספרות גרמנית כדי להתקרב לתרבות. מתורגמת או לא מתורגמת, זה כבר כל אחד לפי יכולותיו. רומן פותח יריעה מאוד רחבה, סיפור חיים. החשיפה לספרות הגרמנית יכולה להפחית את הדעות הקדומות שיש לפעמים. לא שהן תמיד לא נכונות, אבל יש גם הרבה מעבר להן״." }, { "title": "מסע אחר: מדריך לחיפוש שורשים באירופה", "date_published": "2026-10-08T17:54:07.680Z", "id": "https://www.spitzmag.de//magazine/german-geniology/", "url": "https://www.spitzmag.de//magazine/german-geniology/", "content_html": "רחל ורד גרינשפן מתל אביב נולדה כבת יחידה בגרמניה לאחר המלחמה. אמה אסתר, ילידת פולין וניצולת אושוויץ, לא דיברה כלל על עברה והיתה משוכנעת ששרדה לבד בעולם מכל משפחתה הענפה. רק לפי כשנתיים, לאחר פטירת אביה, העזה רחל להתחיל לחקור את שורשיה. היא ביקרה ביד-ושם, נסעה לפולין, שכרה שם את שירותיו של חוקר מקומי, אך חזרה בידיים ריקות.\nפגשתי אותה באקראי, חודשים ספורים לאחר שנדבקתי בחיידק הגנאלוגי (חקר היוחסין ותולדות המשפחה). הנושא ריתק ומשך אותי תמיד, בעיקר בשל אובדן משפחת אבי בשואה, אבל רק לפני כשנתיים לקחתי פסק זמן מרוב עיסוקיי השוטפים (בעיתונות) והתחלתי לבנות את העץ המשפחתי שלי. הצלחתי לשחזר את שורשי המשפחה מהצד הפולני שלי כתשעה דורות לאחור, ובינתיים גיליתי עולם מרתק, שאני מקדיש לו זמן ואנרגיה רבים יותר ויותר, בין השאר כיו״ר סניף דן בהתנדבות של העמותה לחקר שורשי משפחה בישראל וכעורך ערוץ Genealogytv ביוטיוב.\nכשפגשתי את רחל, היתה זו הפעם הראשונה שהחלטתי לערוך מסע גנאלוגי שאינו קשור למשפחה שלי עצמי, ולאור המידע המועט שעימו התחלתי - שם המשפחה של אמא של רחל, והעובדה שנולדה בלודז’ ב-1921, ללא מסמכים או קרובי משפחה חיים ידועים כלשהם - הציפיות שלי היו נמוכות.\nלמרבה המזל, כבר אחרי שבועיים, גיליתי שלאסתר לבית האוסשפיגל בת התשעים מתל אביב יש אח בן 86 המתגורר בסיאטל ארה״ב תחת השם וולף הל, שאף קרא לבתו אסתר על שם אחותו שהיה משוכנע במותה.\nאז איך מצאתי את וולף, למרות שכלל לא ידעתי שאני מחפש אותו? בסופו של דבר היה זה דף-עד שמילא ביד-ושם במהלך ביקור בישראל בתחילת שנות השמונים, במטרה להנציח את אחותו ובני משפחה נוספים, שסגר את המעגל. אולם למרבה הצער, הוא חתם על העדות בשם המשפחה שאימץ לאחר שהיגר לארה״ב, ולכן בני המשפחה לא איתרו אותו בחיפושים קודמים שביצעו במאגרי המידע של יד ושם. אילו היה מציין את השם האוסשפיגל, ייתכן שהמפגש המשפחתי היה נערך לפני שנים רבות, כשאחותו עוד היתה במצב בריאותי שהיה מאפשר לה להבין שמצאנו את וולווה, אחיה הצעיר. במקום זאת הוא זכה לפגוש את אחייניתו רחל, שטסה לפגוש אותו בסיאטל, ואני ליוויתי אותה במסגרת סרט דוקומנטרי שאני מצלם על עולם חקר השורשים.\nאסתר לבית האוסשפיגל עם אחיה וולף. שניהם חשבו שרק הם שרדו\nאך עד לאותה נקודה מרגשת, המחקר עבר דרך כמה צמתים, בהם שיחזור ובניית העץ של משפחת האוסשפיגל בעזרת מנוע החיפוש JRI-POLAND שיסד סטנלי דיימונד הקנדי, ושימוש בכלים גנאלוגיים רבים נוספים שחלקם יפורטו בהמשך.\nאם החיים בברלין עוררו בכם סקרנות ורצון לחקור את השורשים שלכם (בגרמניה או במדינות אחרות), המיקום שלכם יכול ללא ספק להקל, וזאת למרות שחלק גדול מהמחקר ניתן היום לבצע באינטרנט, בעזרת שלל מאגרי מידע נגישים, ארכיונים סרוקים מכל העולם ורשתות חברתיות שמתמחות בנושא.\nהבת רחל, שהתעקשה לחקור\nאז איך מתחילים?\nאם אתם רוצים לצאת לדרך, חשוב להחליט ראשית מה המטרה שלכם. האם אתם מבקשים לחשוף זהות אבודה? לאתר קרובים שנספו בשואה? למצוא את הקשר שלכם למגילת יוחסין של אישיות ידועה או רב מיוחס? להשיג הוכחות משפטיות? (למשל הוכחת קרבת משפחה כדי לטעון לזכאות בירושה, או לצורך השבת רכוש לבעלי נכסים אבודים). בכל אחת מהמטרות יש לטפל בדרך אחרת.\nאם אתם פשוט מתעניינים בחקר העבר המשפחתי שלכם, החליטו איזה ענף של המשפחה הכי מעניין אתכם. התחילו באדם שאתם יודעים עליו כמה עובדות מוצקות, ועשו את דרככם אחורה. בשלב ראשון מומלץ לאסוף מידע מקרובי משפחה. הציגו בפני בני משפחה מבוגרים תמונות משפחתיות ישנות ונסו לעורר את זיכרונם. הכינו רשימת שאלות על אנשים שהייתם רוצה לדעת עליהם יותר. לאחר מכן נסו להרחיב את האינפורמציה באמצעות בני דודים רחוקים, יוצאי אותה העיר וכדומה. רשמו את המידע שקיבלתם, אך זכרו ששום דבר לא ודאי בחקירות משפחתיות, ותמיד עדיף להיות ספקן: יש המון מיתוסים שאינם קשורים למציאות ורבים נוטים לשכתב את ההיסטוריה המשפחתית שלהם.\nתיעוד וארגון חשובים לא פחות. כמות המידע הולכת וגדלה, ולכן חשוב לשמור על סדר. קיבלתם תמונה מהעבר? רשמו על גבה את הפרטים שידועים לכם על האנשים והסיטואציה. נהלו יומן מחקר עם רישום של כל שיחה שערכתם, אחרי מה צריך לעקוב, מה עוד יש לעשות - כל אלה יקלו עליכם בהמשך הדרך.\nהמלצה נוספת היא להוציא את החומרים מהמגרה ולבנות עץ משפחה ברשת. העץ הגרפי מסייע לרכז ולשמור את המידע שתאספו, וגם לקבל תמונה רחבה וברורה יותר. לעתים העלאת המידע לרשת גם עשויה לסייע לאתר קרובים שלא ידעתם עליהם כלל, למשל באמצעות ״התאמה חכמה״ שמציעה הפלטפורמה הפופולרית MyHeritage.com.\nמאגרי מידע ברשת\nמבחינת מאגרי מידע ברשת, כדאי להתחיל מכמה בולטים: ה-Jewish Gen הוא מנוע מרכזי לחיפוש, וכמות המידע שמצויה בו היא עצומה. הוא כולל, בין השאר, מאגר שמות משפחה, ערים ועיירות הנחקרים על ידי החוקרים הרשומים באתר (JGFF), וכן מידע על בתי עלמין עתיקים, לרבות פירוט המצבות, שמהוות מקור מידע אמין ומרתק, ולעיתים אף צילומים שלהן (JOWBR).\nראוי להזכיר גם את המאגר המרכזי של שמות קורבנות השואה ביד ושם, האתר של מוזיאון השואה בוושינגטון, אינדקס הרשומות של יהודים בפולין שהוזכר לעיל (JRI-Poland), מאגר המידע של אליס איילנד, שמציע מידע מקיף על מהגרים רבים שנכנסו לארצות הברית בין השנים 1924-1892, לרבות כתובת המהגר בהגיעו לארה״ב, מידע גנאלוגי על המהגר, שם מלא, גיל, מצב משפחתי, עיסוק, שפה, ארץ מוצא ועיר לידה, מידע על בני משפחה בארה״ב וכתובותיהם, וכן - לעתים הכי חשוב - מידע על בני משפחה שנשארו בארץ המוצא; ומנוע החיפוש של Ancestry.com (בתשלום), המכיל אוסף מאגרי מידע רבים וחשובים, בעיקר למחפשים בארצות הברית.\nבפורום שורשים משפחתיים בתפוז גולשים יסייעו לכם בהכוונה מקצועית; בבית התפוצות תוכלו לאתר מידע אודות קהילות, פירושם של שמות משפחה, אילנות יוחסין ואוספי מולטימדיה; באתר של העמותה הישראלית לחקר שורשי משפחה (IGS) ושל העמותה לחקר המשפחה היהודית (IGRA) תגלו מידע רב על מאגרים מארץ ישראל, ובין הארכיונים הבולטים בארץ אמנה את הארכיון הציוני, ארכיון המדינה והארכיון המרכזי לתולדות העם היהודי, שטומן בחובו אוצרות רבים, בעיקר לגבי יהדות גרמניה. שווה לבדוק גם את האוספים הדיגיטליים של המרכז להיסטוריה יהודית והארכיון של מכון לאו בק.\nאם שורשי המשפחה שלכם מברלין, צפויים לכם חיים קלים באופן יחסי, משום שכמות המידע שנשמרה על יהדות ברלין היא עצומה. באתר JewishGen שהוזכר לעיל תמצאו ״קבוצת עניין״ בשם GerSIG, המיועדת לבעלי שורשים יהודיים בגרמניה. רבים יוכלו לסייע לכם שם, ואולי אפילו תגלו שמישהו אחר כבר עשה חלק מהעבודה עבורכם. חפשו באותו אתר עצי משפחה בתוך פרויקט ה-FTJP, וחיפוש דומה שווה לבצע גם בגוגל ובאתרים מרכזיים לבניית אילנות יוחסין כמו Geni ו-MyHeritage.\nאם ברשותכם מידע על הכתובות שבהן התגוררו הקרובים שלכם לפני מלחמת העולם השנייה ואתם מבקשים לדעת היכן נמצאת כתובת זו כיום, האתר berlingeschichte.de/strassen יסייע לכם בכך. כאן תוכלו לברר על חברות בבעלות יהודית בברלין, וכאן תמצאו ריכוז של אתרים לחיפוש חומרים מתקופת השואה.\nזהירות, זה ממכר!\nלמרות שפע המידע ברשת, במקרים רבים כמובן תידרשו גם לכתת רגליים. ספריות, ארכיונים, מוזיאונים, בתי עלמין - כולם מקומות שחוקרי שורשים מגיעים אליהם לעתים תכופות.\nבעיירה באד ארולסן בגרמניה ממוקם שירות האיתור הבין לאומי (ITS) שהוקם בעקבות מלחמת העולם השנייה ומנוהל על ידי הצלב האדום וועדה בינלאומית, שבה חברה גם ישראל. השירות אסף תיעוד היסטורי רב ממקורות שונים, כמו מסמכים שנמצאו על ידי חיילי בעלות הברית, וכולל בין השאר מידע עצום של רישומים ממחנות שונים, שמות ניצולים ופרטים נוספים לגבי יותר מ-17 מיליון איש ואישה.\nמקור מידע איכותי נוסף הוא ארכיון המדינה בברלין (מומלץ לפנות ישירות לגב’ ארלר erler@larch.verwalt-berlin.de), שהמידע האצור בו כולל שם מלא, שמות ההורים, תאריכי לידה, מקום לידה, תאריכי פטירה ומקום הפטירה (אם התרחש בגרמניה), תאריך הגירה מגרמניה, יעד הגירה ואף בני משפחה נוספים. במונחים של חקר גנאולוגי זה המון.\nבעיריית ברלין תוכלו לבקש תעודות לידה של קרובי משפחה, וייקל עליכם אם תדעו באיזה איזור בברלין הקרובים נולדו. מקור מידע מרכזי נוסף הוא הארכיב בבית הקהילה היהודית באורניינבורגר שטרסה (archiv@centrumjudaicum.de).\nאם עדיין לא תגיעו למבוקשכם, בביקור הבא שלכם בארץ שווה לקפוץ לארכיון המשפחות במוזיאון ליהדות דוברת גרמנית - מרכז מורשת הייקים בתפן. בארכיון המשפחות שמורים חומרים מעזבונותיהם האישיים והמשפחתיים של יוצאי מרכז אירופה דוברי גרמנית. עבודת הארכיון נעשית תוך שמירה על המסגרת המשפחתית ובמטרה לפענח את ההקשרים המשפחתיים, החברתיים וההיסטוריים, כדי שהסיפור האישי/משפחתי יהיה שלם ונגיש ככל שניתן. בארכיון שמורים מסמכים, מכתבים, תמונות, יומנים, ספרי זיכרונות, פרטי טקסטיל ועוד. עובדי הארכיון מסייעים לחוקרים ולתלמידי מחקר באיתור החומרים הרלבנטיים (נילי דוידסון, מנהלת הארכיון: nili@omuseums.org.il).\nלסיכום, כדאי אולי להתריע: זהירות, זה ממכר! אבל באותה נשימה אפשר גם להבטיח: כל מי שייצא למסע הכרת השורשים שלו ושל משפחתו, יכיר טוב יותר בסופו של התהליך גם את עצמו.\nניתן ליצור קשר עם צח ב-zackoryan@gmail.com או בפייסבוק\nצח אוריין-אוראץ׳\nטעם חמצמץ\nניירות מתפוררים, מסמכים דהויים, חותמות וחתימות שיכולות לצמרר - התחושה שאנחנו חלק מההיסטוריה, לוקחים חלק כמעט ממשי באירועים שעיצבו את העולם, העובדה שיש לנו דריסת רגל משפחתית במקומות שלא ידענו, מעוררת לפעמים התרגשות רבה. מה התוצר של אותה התרגשות? זו כבר שאלה אחרת לגמרי.\nמעולם לא התכוונתי לעשות מחקר שורשים כלשהו, ומלבד אותה פעם, בכיתה ד’, ששאלתי את סבי וסבתי על העלייה באוניית מעפילים, הפחד מהבריטים וחיי המחתרות - מעולם לא חקרתי יתר על המידה בנושא. ידעתי שסבי הגיע מברלין, ידעתי שהוא וסבתי לא מדברים על כך, וידעתי שמסיבות כאלה ואחרות - אין ברשותו מסמכים ועדויות כלשהן לחיים שהיו לו שם. רק לאחר שהלך לעולמו, במסגרת עשיית הסדר במגירות השונות, התגלה אוצר קטן - בתוך חוברת הפעלה של רדיו ישן נושן, הסתתר מסמך שהעביר בי רעד - דרכון. דרכון גרמני. משנות השלושים. עם צלב הקרס ועם חותמת ה-J המפורסמת. דוקומנט פיזי, פשוט ומצמרר.\nזמן לא רב לאחר מכן, יצאתי למסע שורשים קטן בברלין. המחקר הוכתר בהצלחה, אולם הופתעתי לגלות שבסופו המתינה לי תחושת ריקנות וסתמיות, במקום הסיפוק שציפיתי לו. מצאתי את עצמי עומד מול בית דירות, שנראה דומה לבתי דירות אחרים, ולמרות שידעתי בוודאות שכאן, באחת הדירות הללו, סבי העביר את ילדותו ונעוריו - נותרתי עם טעם חמצמץ.\nניר נון נוה, תל אביב" }, { "title": "הבנק שלא מתעניין רק בשורת הרווח", "date_published": "2026-10-08T17:54:07.680Z", "id": "https://www.spitzmag.de//magazine/GLS-bank/", "url": "https://www.spitzmag.de//magazine/GLS-bank/", "content_html": "האם הייתם רוצים להיות בעלי מניות בבנק שלכם? האם הייתם רוצים שהבנק שלכם יכלכל את צעדיו מתוך דאגה לאקולוגיה ולחלשים, מתוך תפישה של צדק ואחריות הדדית? האם זה אפשרי בכלל?\nלפני כחצי שנה עברתי להיות לקוחה של בנק GLS, שמושתת על התפישה שכל זה אפשרי בהחלט. הבנק מגדיר עצמו כבנק “מקיים” (או בר-קימא), תואר הנגזר מהמושג “קיימות״ (Sustainability), המתייחס לייצור ולאספקת מוצרים ושירותים באופן שלוקח בחשבון היבטים אקולוגיים, חברתיים, תרבותיים ובריאותיים, הן של הדור הנוכחי והן של הדורות הבאים.\nהקיימות של GLS באה לידי ביטוי בשני אופנים: בראש ובראשונה, באפיקי ההשקעה של כספי הלקוחות. הבנק תומך בפרויקטים של אנרגיה חלופית ונקייה, בחקלאות מקומית, בפרויקטים המבטיחים סחר הוגן, ביוזמות חינוך וחינוך מיוחד, בחיזוק התחבורה הציבורית, במיחזור פסולת אורגנית, בדיור בר השגה ועוד; ולעומת זאת, הבנק אינו תומך בפרויקטים של חברות נשק, כימיקלים, חברות שמפרות זכויות אדם וכדומה. כלקוחות הבנק, באפשרותכם אף להחליט אם ברצונכם לתמוך בתחום השקעה אחד ספציפי, או בשילוב של מגוון תחומים.\nבמה משקיע בנק GLS?\nהמאפיין הייחודי השני של הבנק, קשור במבנה שלו ובאופן ניהולו: הבנק מנוהל כקואופרטיב. כל לקוח יכול להצטרף כחבר, תמורת דמי חברות של מאה אירו לחמש שנים. לכל חבר בקואופרטיב יש קול שווה בהצבעות על ענייני הבנק, ללא תלות במספר המניות שבבעלותו. עם זאת, מספר המניות משפיע על חלקו של חבר הקואופרטיב בחלוקת רווחים (דיוידנדים), שעומדים על 4-2% מהרווחים השנתיים, אם ישנם. אך בעידן שבו כל החברות והתאגידים הבינו איך “נכון” להתנהל מבחינה תדמיתית, כיצד ניתן לדעת שהבנק לא רק מדבר על קיימות, אלא גם מתנהל כך באמת? בראיון עם מנהל הסניף הברלינאי של GLS, ורנר לנדוור, הוא מסביר שמילת המפתח היא קודם כל שקיפות. כל לקוח/ה יכולים לבדוק להיכן מוזרם ההון של הבנק, כמה כסף ניתן כהלוואה ולמי. כדי להקל על הלקוחות להישאר בעניינים, הבנק אף מפרסם מגזין רבעוני, שבו מפורטים כל הנתונים הפיננסיים והמידע אודות ההשקעות. “הבנק לא רק מאפשר ללקוחות לדעת מה קורה, אנחנו אף מצפים שאנשים יבינו לאן הכסף הולך וכיצד הוא משפיע על העולם שסביבם”, אומר לנדוור. גם הפרטים הקטנים, הבלתי-חשובים לכאורה, עושים רושם שלא מדובר רק בססמאות. כך, למשל, בפינת השתייה בסניף אין כלים חד-פעמיים, והמים מגיעים מהברז. לנדוור עצמו ידע לציין, כי מתוך 24 עובדות ועובדי הבנק, כעשרה מגיעים לעבודה ברכיבה על אופניים והשאר בתחבורה ציבורית. לדבריו, אף אחד מהעובדים לא נוסע לעבודה עם רכב פרטי. הבנק, אגב, שהוקם בבוכום כבר ב-1974, מעסיק יותר מ-400 עובדים בסך-הכל, כ-59% מהם נשים. בעמדות ההנהלה יש ייצוג שווה לנשים ולגברים. בסוף 2012 היו 143,000 חברים וחברות בקואופרטיב, גידול של 23% לעומת 2011.\n“אנחנו לא מדברים רק במונחים של רווח והפסד, משום שבני האדם לא אמורים לעבוד כדי לייצר כסף, אלא כדי לענות על הצרכים שלהם”, אומר לנדוור. כאשר הבנק שוקל האם לתמוך בפרויקט, משקל רב ניתן לשאלות על משמעות הפרויקט מבחינה סביבתית וחברתית, כך שהלוואות ניתנות מתוך מערך שיקולים שונה לחלוטין מאשר בבנק מסחרי רגיל. אחת המטרות של הבנק היא להשפיע גם על הבנקים המסחריים הרגילים, ולשם כך אף הוקם מרכז הדרכה ל”בנקאות חברתית”, שבמסגרתו מוכשרים אנשי כספים וכלכלה מהמיינסטרים ברוח עקרונות הקיימות. GLS גם חבר ל”ברית העולמית לבנקאות עם ערכים״ (The Global Alliance for Banking on Values). לנדוור מציין בנקים נוספים שפועלים בגרמניה ברוח הקיימות, גם אם אינם מציעים בהכרח מודל זהה: Ethik Bank, Triodos Bank, Umwelt Bank-ו Pax-Bank.\nמהם בכל זאת חסרונות הבנק? יש לו רק שבעה סניפים בכל גרמניה, וסניף אחד בלבד בברלין, ששעות הפעילות שלו מוגבלות. בסניף עצמו לא ניתן למשוך כסף, אבל ניתן למשוך דרך בנקים אחרים שעימם יש ל-GLS הסכם שיתוף פעולה (Volksbank, Reifenbank). בנוסף, לדברי לנדוור, בקרוב יפוזרו בעיר שורת בנקומטים שישרתו את לקוחות הבנק." }, { "title": "מדיה מרקט: מפת התקשורת הגרמנית", "date_published": "2026-10-08T17:54:07.680Z", "id": "https://www.spitzmag.de//magazine/media-markt/", "url": "https://www.spitzmag.de//magazine/media-markt/", "content_html": "עם יד על הלב (או על הסמרטפון/טאבלט/לפטופ), איפה אתם מתעדכנים דבר ראשון על הבוקר? אם אתם גרים בגרמניה אבל עדיין חיים ונושמים רק את המדיה הישראלית, הישארו עימנו. אולי הגרמנית שלכם עדיין לא מספיק משופשפת כדי לקרוא תחקירי עומק, אבל שווה להתאמץ. לאו דווקא משום שההיצע בעולם המדיה הגרמני טוב יותר או פחות מאשר בישראל - את זה ישפוט כל אחד לעצמו - אלא משום שהיכרות עם התקשורת המקומית היא דרך גם לשפר משמעותית את השפה, וגם להבין מה לעזאזל מתרחש מסביבכם.\nאם אתם ממש חדשים, בהתחלה תקלטו רק מילים בודדות, בהמשך כותרות ועיקרי פסקאות, ואם תתמידו, בסוף אולי אפילו תצליחו לדסקס עם חברים את כתבת השער האחרונה של דר שפיגל. כדי לעשות קצת סדר בים המדיה האינסופי, גייסנו כמה דגים ששוחים בו באופן קבוע: האנו האוונשטיין-פופל (Hanno Hauenstein-Poeppel), פרילנסר בשבועון די צייט (Die ZEIT), קורביניאן פרנצל (Korbinian Frenzel), עורך ומגיש בדויטשלנד רדיו קולטור (Deutschland Radio Kultur); פטרה דורמן (Petra Dorrmann), כתבת תרבות ב-ARTE ובשלוחה האזורית של ARD; וג’ני צילקה (Jenni Zylka), סופרת ומגישה שמגדירה עצמה כ״כותבת פרילנסרית וסוכנת חשאית״.\nצוות היועצים שלנו, מימין לשמאל: ג׳ני צילקה, קורביניאן פרנצל, פטרה דורמן והאנו האוונשטיין-פופל\nעיתונות\nבתור האומה שהביאה לעולם את מתנת הדפוס המודרני מחד, ושרפה הררי ספרים של גדולי הכותבים מנגד, יש לגרמנים המון כבוד למילה המודפסת. לכן זה לא מפתיע שאפשר למצוא בגרמניה יותר מ-300 עיתונים יומיים מקומיים, עשרה יומונים בתפוצה ארצית, עשרות מגזינים בכל תחום אפשרי ובקיצור - הרבה פוטנציאל לקריאה לצד הקפה ולעיטוף דגים. נדמה שלא ניתן לסקור את העיתונות הגרמנית במגזין עברי מבלי להקדיש תחילה כמה מילים לאקסל שפרינגר (Axel Springer), האב המייסד של קונצרן העיתונות והמו״לות הגדול באירופה הנושא את שמו. נוסף על היותו ימני ושמרן, הוא גם היה אוהד נלהב ותומך בלתי מסויג של ישראל. עד היום, כל עובד בקונצרן נדרש לחתום על מסמך עקרונות שבו הוא מתחייב - מיד אחרי שמירה על החירויות והחוק בגרמניה - לפעול למען פיוס עם העם היהודי והגנה על זכויותיה של מדינת ישראל. את העיתון שעומד בלב קונצרן אקסל שפרינגר, בילד (Bild), אפשר לדמות לרכז הצהוב שמוביל את החמישייה הפותחת של העיתונות היומית הארצית בגרמניה. הוא נודע בעיקר בכותרות ענק, רדיפה אחר שערוריות, ונערות שער חשופות חזה שהיו סימן ההיכר של העיתון במשך 28 שנה (ועברו לעמודים הפנימיים במהלך יח״צני ״פמיניסטי״ לכאורה, סביב יום האישה הבינלאומי בשנה שעברה).\nלצד הבילד, שמתהדר בהיותו העיתון הנפוץ ביותר באירופה והשישי הכי נפוץ בעולם, אפשר למנות ארבעה שחקני איכות. פרנצל, שעובר על העיתונים מדי בוקר במסגרת תפקידו כשדרן ועורך באחת משתי תחנות הרדיו הארציות, נותן מעט רקע על ההבדלים שיצוינו בהמשך בין הארבעה: ״אנחנו אוהבים את החדשות שלנו נייטרליות ולכן העיתונים די ממורכזים, עם נטיות קלות פה ושם. אתה לא יכול להרים עיתון ולהגיד ׳אני לא יכול לקרוא את זה׳. הרדיו והטלוויזיה מנסים להיות נייטרליים אפילו יותר״. ואלה שמות:\nFrankfurter Allgemeine Zeitung - עיתון שמרני יחסית, היוצא לאור בפרנקפורט ועוסק הרבה בכלכלה. ״זו ספינת הדגל הליברלית, שגם נוקטת בגישה פרו-ישראלית, בין השאר מכיוון שפרנקפורט היא עיר עם קהילה יהודית גדולה״, מסביר האוונשטיין-פופל.\nDie Welt - היומון הרציני יותר מבית אקסל שפרינגר, שנטייתו למרכז וימינה. הוא מעולם לא היה רווחי, אך הושאר בחיים בזכות הצלחת הבילד. האוונשטיין-פופל: ״שפרינגר רצה לתת פייט לתקשורת השמאלנית גם בזירת העיתונים המכובדים”.\nSüddeutsche Zeitung - אל תיתנו לשם להטעות אתכם. מדובר ביומון בתפוצה ארצית היוצא לאור במינכן ונטייתו מרכז-שמאל. בהחלט העיתון הנכון לקרוא בבית הקפה אם אתם רוצים להשאיר רושם של אינטלקטואלים נאורים. אם תרצו, ״המקבילה הגרמנית ל’הארץ’״, לפי האוונשטיין-פופל.\nDie Tageszeitung - או בקיצור: Taz. עיתון שמאלני מובהק שהוקם על-ידי יוצאי מהפכת הסטודנטים, ומנוהל כקואופרטיב בבעלות יותר מעשרת אלפים חברים משלמים. הוא הצנוע מבין החמישייה (כ-50 אלף מנויים), אבל נחשב למשמעותי ולמשפיע. העיתון נתבע אחרי שבמדור הסאטירה שלו נכתב שהעורך הראשי של בילד עבר לכאורה ניתוח להגדלת איבר מינו. בית המשפט קיבל את התביעה, אך סירב לפסוק לעורך הבילד פיצויים. כעדות ליריבות המרה בין העיתונים מקשטת את קיר בניין מערכת ה-TAZ יצירת אמנות ובה דמות עירומה (הדומה באופן מחשיד לעורך הבילד), שחלק מסוים ממנה מתנשא עד גג הבניין.\nמי שמעדיף לצרוך את העיתונות שלו במנה שבועית מרוכזת כדאי שיכיר את Der Spiegel ו-Die ZEIT. שניהם מאותו ה״כפר״ (המבורג): הראשון מגזין צבעוני שמזכיר במראה את ״טיים״ האמריקני ומתהדר בתחקירים ובחשיפות; והשני עיתון בגודל מלא (ברודשיט) שמתבסס על פרשנויות וכתבות עומק, וקורץ לאינטלקטואלים (או למי שרוצים להיראות כאלה). האוונשטיין-פופל: ״דר שפיגל מנסים לשמור על רמה נגישה לספקטרום רחב יותר של קוראים, ושפה פשוטה יותר, אך גאים בכך שהכתבים שלהם עובדים הכי מהר וחושפים שחיתויות. די צייט כולל שפה מתוחכמת ומאמרים ארוכים יותר, שמנסים לתת תמונה רחבה״.\nבגזרה הכלכלית ניתן למנות את Handelsblatt היומי, Wirtschafts Woche השבועי ומגזינים כמו Capital ו-Focus. במשך קרוב ל-13 שנה יצא לאור בגרמניה גם ה-Financial Times Deutschland, אך הוא נסגר בדצמבר 2012 עקב קשיים כלכליים. אם תחליטו לתמוך בעסקי העיתונות המקומיים, ההיצע רחב גם הוא וכולל את ה-Berliner Morgenpost מבית אקסל שפרינגר (חלקו מורכב מידיעות של די וולט); Der Tagesspiegel הליברלי (אין קשר לדר שפיגל), Berliner Zeitung, העיתון היחיד ממזרח גרמניה שהצליח להגיע לתפוצה משמעותית ולנוכחות גם בזירה הארצית (נטייתו היא מרכז-שמאל ומהדורת סוף השבוע שלו נמכרת ביותר מ-200 אלף עותקים); וה-B.Z (מזכיר בעיצוב ובתוכן את הבילד, רק מקומי).\nמכיוון שבעיר כמו ברלין חשוב להיות מעודכנים לא רק במה שקורה סביב הרייכסטאג, מחירי הדיור המאמירים וסאגת שדה התעופה הבלתי נגמרת, תוכלו ליהנות גם מהיצע מרשים של מגזינים בכל נושא אפשרי. Zitty ו-Tip, שרב הדומה ביניהם על השונה, הם שני מגזינים היוצאים לאור אחת לשבועיים ומהווים את הגרסה המקומית לטיים אאוט ת״א ועכבר העיר. הם מכסים טרנדים, אירועים, מסיבות, סרטים, אמנות וכל מה שצריך לדעת בשביל בילוי מוצלח בעיר. המגזין Exberliner מציע אחת לחודש חבילה דומה אך מצומצמת יותר. הפלוס: כולו באנגלית. מגזינים נוספים ששווה לציין הם Spex לתרבות פופ שפוזלת מעט לשוליים, Intro החינמי והמיינסטרימי, Siegeseule לקהילה הגאה ו-Missy Magazine לפמיניסטיות שמאסו במגזיני הנשים הקלאסיים.\nכל אחד מהעיתונים שהוזכרו לעיל מתחזק כמובן גם אתר אינטרנט. האוונשטיין-פופל, הכותב גם עבור הגרסה המודפסת וגם עבור הגרסה המקוונת של די צייט, מספר שהמשבר הכלכלי העולמי בעיתונות המודפסת לא פסח על גרמניה, אם כי ״זה מורגש יותר בעיתונים היומיים מאשר בשבועונים המבוססים, שם אנשים מקבלים יותר עומק ולכן עדיין מוכנים לשלם״. העיתונים היומיים עולים בין 70 סנט (בילד) ל-2.20 אירו (זודדויטשה צייטונג), ופרנצל מזכיר ניסיון שהיה לפני כעשור להדפיס גרסאות מצומצות וחינמיות של העיתונים, בתקווה שיביאו יותר קוראים ומפרסמים. הניסיון כשל, וכיום מתרכזים המאמצים כמובן באינטרנט. ״לפני מספר חודשים החליט די וולט להיות החלוץ שלפני המחנה והתחיל ליישם באתר שלו את מודל התשלומים של הניו יורק טיימס, שלפיו הגולש יכול לקרוא מספר כתבות ראשונות בחינם, ולאחר מכן עליו לשלם אם ברצונו להמשיך״, מסביר פרנצל. ב-TAZ לעומת זאת, שהיה הראשון להעלות את התוכן של כל הגליונות המודפסים לאינטרנט כבר ב-1995, מנסים לפנות ללב (ולכיס) של הקוראים באמצעות חלון קופץ השואל: ״האם התוכן הזה שווה עבורך?״, אך הגולשים יכולים להחליט אם לשלם או להמשיך לקרוא בחינם.\nצילום: בועז ארד\nטלוויזיה ורדיו\nתחנות רדיו פרטיות וערוצי טלוויזיה פרטיים ומסחריים יש בגרמניה בשפע, וקצרה היריעה מלפרט את כולם. על מערכת השידור הציבורי, לעומת זאת, שווה להתעכב, משום שהיא מיוחדת במינה, וכמו הרבה דברים בגרמניה של היום קשורה בלקחים מימי השלטון הנאצי. לאחר המלחמה התעקשו בעלות הברית שהשידור הציבורי בגרמניה יאוגד תחת קורת גג אחת, אך עם זאת יהיה מורכב מרשויות שידור אזוריות, כדי למנוע ריכוזיות ולהקשות על ניצול אפשרי של השידור הציבורי לצורכי תעמולה. רשות השידור הגרמנית, ה-ARD, הוקמה ב-1950 בגרמניה המערבית, והיא בעלת מבנה מסועף. צילקה: ״ה-ARD מורכב מתשע רשתות ציבוריות של המדינות הפדרליות ובסך הכל מכ-30 חברות שידור אזוריות. לכל אחת מהן ערוץ משלה, אבל רובן לא משדרות בכל שעות היממה. כל הרשתות האזוריות יחד תורמות את החומרים שמרכיבים את ערוץ הטלוויזיה הארצי Das Erste, שבאופן מסורתי היה הערוץ הראשון בשלט״.\nב-1961 נוסד על-ידי המדינות הפדרליות בגרמניה המערבית ערוץ הטלוויזיה השני, ZDF (ראשי תיבות של ״הערוץ הגרמני השני״). נוסף לתחנות הטלוויזיה האזוריות, ARD משדרת גם בשלושה ערוצים דיגיטליים פתוחים ושותפה יחד עם ZDF להפקה של כמה ערוצי כבלים ולוויין בגרמניה ומחוץ לה: ARTE הצרפתי-גרמני, Kika לילדים, 3sat למדינות דוברות גרמנית ו-Phoenix, המשדרת תוכניות פוליטיקה ודוקו.\nברדיו המבנה דומה, אם כי באופן טבעי המבחר האזורי גדול הרבה יותר. נוסף ליותר מ-50 תחנות רדיו אזוריות פועלת בגרמניה גם חברת שידורי הרדיו הארצית Deutschlandradio שנמצאת בבעלות משותפת של ARD ו-ZDF וכוללת ארבע תחנות. שתיים מתוכן, לדברי פרנצל, הן המשמעותיות בזירה הארצית:\nDeutschlandfunk - כמעט אך ורק דיבורים, עם מעט מוזיקה קלאסית בערבים. בעיקר אקטואליה ופוליטיקה, אבל הקריינים מדברים לאט וברור. מומלץ גם לתרגול הגרמנית. 97.7FM\nDeutschlandradio Kultur - דיבורים ואקטואליה בשילוב תוכניות תרבות ומוזיקה. 89.6FM\nתחנות נוספות, פחות ״חשובות״ אך מומלצות על פי פרנצל:\nRadio eins - ציבורי אבל אזורי, וניתן לקבל בו הרבה מידע על דברים שקורים בברלין ובסביבה (הופעות, אירועים מיוחדים בסופי שבוע וכו’). 95.9FM\nFluxFM - תדר שהיה שייך בעבר לתחנת רדיו ימנית במיוחד, והיום, תחת הסלוגן ״Die Alternative im Radio״ מהווה בית לתוכניות מוזיקה טובות ולהגשה נעימה וקלילה. 100.6FM\nRadio Fritz - בעיקר מוזיקה, ובעיקר לצעירים.\nDetektor.fm - רק באינטרנט. מגדירים את עצמם כ״עיתונות אונליין״ ומציעים מוזיקת פופ אלטרנטיבית.\nערוצי הטלוויזיה הציבוריים מורשים להקרין פרסומות רק בין שש לשמונה בערב, וגם תחנות הרדיו הציבוריות נתונות למגבלות לגבי קידום גופים מסחריים. אז מאיפה הכסף? את מנגנון השידור הציבורי הענק הזה, שמעסיק יותר מ-20 אלף עובדים ונחשב לשני בגודלו בעולם אחרי ה-BBC, מממנת מערכת משומנת היטב שגם תושבים זמניים/חדשים בברלין מכירים מהר מאוד - GEZ. מדובר בגוף שגובה את האגרה עבור השידור הציבורי. עד השנה התשלום היה נגזרת של מכשירי קליטה בבית, אולם כיום נדרש כל משק בית לשלם 17.98 יורו בחודש ללא קשר להרגלי צריכת המדיה. לדברי פרנצל, התקציב של השידור הציבורי בגרמניה עומד על קרוב לשמונה מיליארד יורו בשנה, כמעט כפול מזה של ה-BBC.\nומה התמורה בעד האגרה? מצד אחד, החלוקה למדינות הפדרליות מבטיחה גיוון בתכנים, אך מצד שני ניכרים במערכת גם סימני השנים: ״באופן רשמי תחנות הרדיו הציבוריות הארציות פונות לקהל בגילאי 65-25, אבל גיל המאזינים הממוצע קרוב כיום הרבה יותר לגבול העליון״, אומר פרנצל. ״זה נכון גם בטלוויזיה, שם הגיל הממוצע של צופי ZDF הוא בסביבות 61 ושל ARD רק מעט יותר צעיר. וזה מעגל קסמים: הם יודעים שהצופים מבוגרים ולכן מייצרים תכנים שיתאימו להם״. עם זאת, דורמן מציינת כמה יוצאי דופן: ״בערוץ השני יש את ה-Heute Show, שמגישה סאטירה חדשותית, והם ייסדו גם את ZDF Neo שנועד למשוך קהל קצת יותר צעיר״.\n\nמדורת השבט\nלמרות הקושי להתחרות בתכנים הפופולריים של ערוצי הכבלים והלוויין מחד, ובאינטרנט מנגד, הערוץ הציבורי הראשון (Das Erste), עדיין מחזיק בשני קלפים חזקים:\nTagesschau - מדורת השבט החדשותית המשודרת מדי ערב בשמונה. ״אורכה רבע שעה בלבד וזו המהדורה המרכזית שכולם רואים״, אומרת פטרה דורמן, כתבת תרבות ב-ARTE ובשלוחה האזורית של ה-ARD. ״אתר האינטרנט של התוכנית מהווה אבן שואבת לכל מי שרוצה להתעדכן באקטואליה״. באתר יש גם גרסה מקוצרת של מהדורת החדשות במאה שניות, דרך טובה להתעדכן במהירות בכותרות המרכזיות של היום.\nTatort - ״זירת הפשע״, בתרגום מילולי, היא דרמה בלשית, המשודרת מדי יום ראשון מיד לאחר מהדורת החדשות. כל פרק מתרחש בעיר אחרת בגרמניה, שכן בכל שבוע רשות שידור אזורית אחרת אחראית על ההפקה. מדובר במוסד מיתולוגי (הפרק הראשון שודר ב-1970), וככזה, לא מפתיע שהצופים בו (בין 7 ל-11.5 מיליון בממוצע) עושים זאת יותר מתוך נוסטלגיה ופחות בגלל האיכות. ״ב-95 מקרים מתוך 100 הפרק די צולע, ורוב האנשים צופים בתוכנית בגלל שהם גדלו עליה״, אומרת הכותבת והמגישה ג’ני צילקה. ודורמן מוסיפה: ״אנשים בדרך כלל צופים כששחקן מפורסם שהם אוהבים משתתף, או כשהתוכנית משודרת מהעיר שלהם. סוג של גאוות יחידה, אני מניחה״.\nולמי שבכל זאת רוצה באנגלית\nאם אין לכם יכולת או חשק לצרוך מדיה בגרמנית ואתם בכל זאת רוצים להיות מעודכנים במה שקורה, אתם יכולים לבחור באתרים גרמניים באנגלית, למשל:\nהמהדורה הבינלאומית של השפיגל\nThe Local\nDeutsche Welle" }, { "title": "צופן הגרמניות", "date_published": "2026-10-08T17:54:07.680Z", "id": "https://www.spitzmag.de//magazine/interpool-interview/", "url": "https://www.spitzmag.de//magazine/interpool-interview/", "content_html": "אם הייתם מתבקשים לדרג את תחושת הנוחות שלכם בגרמניה בין 1 ל-10, איפה הייתם ממקמים את עצמכם? זו השאלה שאיתה פותח טים רידל את הסדנה “להבין את גרמניה”. רידל הוא המייסד והמנהל של חברת Interpool, העוסקת בגיוס בינלאומי של עובדים - וגם בפתרון האתגרים הבין-תרבותיים שנוצרים כתוצאה מכך. כדי להשיב על השאלה, מתבקשים הנוכחים בסדנה - ברלינאים מיוון, הודו, רומניה, ארה”ב, ספרד, סין, רוסיה וישראל - להתמקם בחצי גורן שהקצה השמאלי המדומיין שלו מייצג את מספר 1 - “מרגיש מאוד לא בנוח”, והקצה הימני המדומיין שלו מייצג את מספר 10 - “מרגיש לגמרי בבית”. בפועל, המשתתף שמרגיש הכי בנוח, ממקם את עצמו על 8-9, והמשתתפת שמרגישה הכי לא בנוח ממקמת את עצמה על 3.5 (שניהם ישראלים, אגב). כך שהרוב אי שם באמצע. רידל ושותפתו להנחיה, אן היידוק, מבקשים מכל אחד ואחת לנמק את המיקום שבחרו, אבל בשלב הזה כולם עדיין די מאופקים. רק בהמשך ירווח לכולם לגלות, שרידל והיידוק אומרים בחופשיות את כל מה שהמשתתפים התאמצו קודם לכן לנסח בדיפלומטיות.\nרידל (43), נשוי (לגרמנייה) ואב לארבעה בנים בגילאי 6 עד 13, נולד במינכן, ובילדותו נדד עם משפחתו בין ברלין, מינכן ובון. בגיל 16 חי במשך שנה בארה”ב, ולדבריו היתה זו עבורו נקודת ההתחלה של הלמידה הבין-תרבותית. בהמשך למד מדעי המדינה ומשפטים, כתב את עבודת המסטר שלו בירדן, ואחרי שצבר ניסיון ניהולי בכמה פרויקטים בינלאומיים ובין-תרבותיים, החליט להקים חברה שתסייע לארגונים בגיוס כוח אדם רב-לאומי. עם הזמן הבין את הקשיים התרבותיים הכרוכים בשיתופי פעולה בינלאומיים, וכיום החברה שלו מתמחה גם באימון ובייעוץ בין-תרבותי בקבוצות, וגם אחד על אחד.\nרידל. צילומים: Kay Siegert\nהחדשות הטובות הן שכל תחושת אי-נוחות, מבוכה או תסכול שאתם מכירים כמהגרים בגרמניה, רידל כבר תרגם לאינפוגרפיקה במצגת שלו. במילים אחרות, אם חשבתם שהמצאתם משהו, או שאתם לבד במערכה - טעיתם, ובגדול. אבל לפני שצוללים לקשיים הספציפיים של תקשורת ובניית מערכות יחסים עם גרמנים, חשוב להבין את התפיסה שמנחה את רידל, שלפיה שלושה ממדים משפיעים על תקשורת בין-תרבותית: האישיות של האנשים המתקשרים, הסיטואציה הספציפית שבה הם נמצאים, והתרבות שממנה הם באים. כל מפגש מכיל פוטנציאל תבערה שרידל משרטט כמעגל: (1) התנהגות כלשהי של האדם השני, (2) נתפסת על ידינו כ”מעצבנת”, (3) אנחנו מעניקים לה פרשנות מסוימת, (4) ומגיבים באופן שהולם את ההנחות התרבותיות שלנו. כאן מתחיל המעגל כמובן מחדש, אך הפעם האדם שמולנו הוא שתופס את ההתנהגות שלנו כ”מעצבנת”, מעניק לה פרשנות מסוימת ומגיב באופן שהולם את ההנחות התרבותיות שלו, וחוזר חלילה. את המעגל הזה, על פי רידל, ניתן לשבור רק אם נטיל ספק בפרשנות הראשונית שלנו. כלומר, המפתח הוא לקיחת אחריות. לקיחת אחריות, על פי רידל, היא גם מה שמבדיל בין “סטריאוטיפים”, שנוטים לדבריו להיות שטחיים, סובייקטיביים, שיפוטיים; לבין “סטנדרטים תרבותיים”, שלוקחים בחשבון רקע היסטורי ונסיבות, ומזמינים התבוננות והשוואתיות. אם לנסח זאת בקצרה - סטריאוטיפים הם הרסניים, בעוד שסטנדרטים תרבותיים הם בונים.\nבראיון שהתקיים אחרי הסדנה, במשרדי החברה המעוצבים בפרנצלאואר ברג, אני שואלת אם ההבדל אינו בסופו של דבר רק סמנטי. רידל מתעקש שהמטרה אינה תקינות פוליטית, אלא שינוי פרספקטיבה: “סטריאוטיפים מנוסחים על פי רוב באופן שלילי והם מיוחסים לאחרים כדי לגרום לעצמנו לחוש ‘נורמלים’”, הוא משיב, “בעוד שסטנדרטים תרבותיים נועדו לצורך דיאלוג ושאילת שאלות. סטריאוטיפ הוא פסק דין - ‘הם כאלה’, נקודה. אם אתה תופס את עצמך מדבר רק ‘עליהם’ - סימן שאתה בכיוון הלא נכון”.\nמסך שלם במצגת של רידל מוקדש לדוגמאות של סטריאוטיפים על גרמנים: בטור החיובי מופיעים בין השאר יסודיות, דיוק, סדר, חריצות, אמינות, ישירות; ואילו בטור השלילי הם קשים, צרי-מוחין, מתוחים, לא גמישים, משעממים, לא אנושיים ולא מנומסים. בסדנה, הוא מבקש להמחיש את הדברים באמצעות סצנת משחקי תפקידים. אנחנו נחלקים לשתי קבוצות וכל קבוצה מקבלת דף הנחיות: אנחנו אנשי עסקים מתחום התיירות שנפגשים בכנס בינלאומי. משתתפי הקבוצה ה״לא-גרמנים״ מתבקשים להתקרב פיזית לעמיתיהם, לצחוק, להביע רגשות ולשאול שאלות פרטיות. ההנחיות ל״גרמנים״ הן לברך לשלום עם לחיצת יד חזקה וקשר עין, אבל לאחר מכן לשמור על מרחק של מטר. ״אינכם אוהבים ללכת סחור סחור, ומעדיפים לגשת ישר לעניין. אתם מעוניינים להבין איך בדיוק השותפים הפוטנציאליים יכולים לסייע לכם״. בסיום התרגיל כל קבוצה בטוחה בצדקתה. ה״לא-גרמנים״ מתלוננים על כך שה״גרמנים״ לא שאלו אפילו לשמותיהם, התעניינו רק במספרים, היו לחוצים, לא מנומסים וחסרי הומור. התלונות על הקבוצה ה״לא-גרמנית״ כוללות וריאציות שונות על ״לא רציניים״ ו״ילדותיים״.\nמשחקי תפקידים בסדנה\nכדי להיפרד מהסטריאוטיפים ולעבור לדבר על “הסטנדרטים התרבותיים” של הגרמנים, המצגת של רידל חוזרת לאחור, להיסטוריה המדממת של גרמניה. לדבריו, בכל פעם שלגרמנים היה “רעיון גדול” - הוא נכשל בקול תרועה רמה. זו היסטוריה של עוצמה, אבל לא של הצלחה. ולכן, למשל, הגרמנים לא מאמינים בגמישות. מה שעובד - לא משנים. כשאני שואלת אותו איך ניתן בעצם לדעת אם ההיסטוריה עיצבה את המאפיינים התרבותיים, או שאולי המאפיינים התרבותיים הם אלה שעיצבו את ההיסטוריה, הוא משיב תחילה שההשפעה היא אכן לשני הכיוונים: “אם היו יותר רגשות וחופש ופחות ציות לחוקים, השואה לא היתה מתרחשת”, הוא אומר. אבל בהמשך השיחה אנחנו מתמודדים עם מיני-קונפליקט בין- תרבותי, כשהוא מעיר לי לפתע שהשאלה ההיא לא היתה במקום ושואל איך הייתי מרגישה אם הוא היה שואל שאלה הפוכה על יהודים. מכיוון ששנינו לוקחים אחריות בין-תרבותית מלאה, אנחנו מצליחים לטאטא את העניין באווירה טובה (אם כי בנקודה אחרת בשיחה רידל מודה שהגרמנים לא מצטיינים בשימוש בהומור לצורך הפגת מתח).\nמבין רשימת “הסטנדרטים התרבותיים” הגרמניים, הנושא הרגשי מטריד אותי במיוחד. אני שואלת את רידל איך ומדוע התפתח לדעתו היחס המורכב של הגרמנים לרגשותיהם. בתחילת דבריו הוא מבקש להבהיר, אם תהיתם, שזה לא שלגרמנים אין רגשות - הם פשוט לא נוטים להביע אותם. לדעתו, היחס של גרמנים לרגשות נעוץ באופן שבו למדו להתמודד עם פחד ואי-ודאות. הנטייה היא לחשוב שיהיה קל יותר אם לא ישימו את הרגשות על השולחן, כי “כשמביאים את הרגשות, אתה לא יודע לאן זה יתפתח ומה ייצא בסוף”. רידל מגלה שחלק ניכר מעבודת ההדרכה שלו עם גרמנים עוסק בהחזרת הרגשות לתמונה.\nמכיוון שהוא מתמחה בנושאי תעסוקה, אני שואלת את רידל גם על חוסר הגמישות הגרמני בתחום הזה. אני מספרת לו שבישראל, רבים מחבריי עובדים בתחומים שונים לחלוטין מאלה שלמדו, ואילו כאן נדמה שלכל תפקיד יש תעודה אחת מתאימה, ואין בלתה. האם לדעתו עולם התעסוקה המשתנה, ההופך גמיש ופתוח יותר, ישנה גם את הגרמנים? רידל משיב על כך ששינוי אינו נובע מפתיחות או מרצון, אלא מצורך - ולכן הוא מאמין שלגרמניה לא תהיה ברירה אלא להתאים את עצמה למציאות המשתנה.\nאף שהסדנה מתמקדת לכאורה ביחסי עבודה, היא רלבנטית למפגש עם גרמנים בכל תחומי החיים. רידל ממליץ להיות סבלנים, לא לפתח ציפיות מוגזמות (״הזמנה הביתה נחשבת כמחווה מאוד אינטימית״), ו״להבין לאיפה הגעתם״. לדבריו, הדרך לחברות עם גרמנים עוברת דרך פעילויות משותפות. בעוד שאת האמריקאים הוא מדמה לאפרסק - ״רכים ומתוקים, אבל מתישהו אתה מגיע לגרעין קשה״, הגרמנים בעיניו הם אגוזי קוקוס - ״קשה להיכנס פנימה, אבל אם נוצרת חברות - היא מאוד עמוקה ולכל החיים״.\nחשוב שתכירו: ״הסטנדרטים התרבותיים״ של הגרמנים\n\nכנות לגבי עובדות, אבל לא לגבי רגשות\nהפרדה בין אישיות לתפקידים (התנהגויות שונות כאבא/בן/חבר/קולגה)\nמשמעת עצמית ותחושת אחריות\nדבקות בחוקים\nשנאת סיכונים, מזעור הפתעות\nפורמליות, שמירת דיסטנס\nמבוכה ממחמאות\nלא להפריע לאחרים - ערך גבוה\nחשיבות גבוהה לדייקנות\nבניית יחסים תוך כדי עשייה ופעילות משותפת\nחשיבות רבה לפרטים ולמומחיות\nניתוח מעמיק עדיף על ״ניסוי וטעייה״\nביקורת ישירה והערה על טעויות נתפסות כדבר חיובי\nהגזמות וכל סטייה מהעובדות זוכות ליחס סקפטי (לא אוהבים הגזמה אמריקאית, לא הכל ״!great״)\nתכנון מדוקדק וחלוקת אחריות מוגדרת היטב\nסקפטיות לגבי כל דבר לא מתוכנן" }, { "title": "געגועים לשמש", "date_published": "2026-10-08T17:54:07.680Z", "id": "https://www.spitzmag.de//magazine/missing-sun/", "url": "https://www.spitzmag.de//magazine/missing-sun/", "content_html": "16:30 וכבר חושך מצרים בחוץ. מינימום ארבע שכבות בגדים בכל יציאה מהבית, חיפוש קדחתני אחר מעיל פוך רציני, פרידה מהאולסטארס - כולם סימנים שלא רק שווקי חג המולד נמצאים מעבר לפינה, אלא גם החורף הברלינאי. אם בנובמבר עוד אפשר לקוות, גם אם לשווא, לאיזה יום נעים יחסית שיבליח, בדצמבר כבר ברור שהמצב בלתי הפיך, לפחות עד סוף מרץ. ובין אם זה עומד להיות החורף הראשון שלכם בברלין (או החורף הראשון שלכם מחוץ לישראל - כלומר החורף האמיתי הראשון שלכם אי פעם), או שאתם כבר שתייני גלו-וויין ותיקים, הניסיון מלמד שאי אפשר להתעלם גם מהצדדים הפחות רומנטיים של החודשים שלפנינו.\nמילות המפתח הן קר ואפור. הכפור חודר העצמות בדרך כלל גונב את הפוקוס, כי מי מסוגל בכלל לחשוב על משהו אחר כשהתחושה היא שהאף עומד לנשור. אבל בעוד שעם קור אפשר להתמודד באמצעות ציוד ראוי (כפי שאמר סקנדינבי חכם, “אין דבר כזה מזג אוויר גרוע, רק ביגוד לא מתאים”) ובעזרת תשתיות החימום הגרמניות (בעוד שבתל אביב החנויות מקפידות על עננת מזגן בכניסה שתמשוך אותך פנימה, כאן הפיתוי הוא בדמות משב חימום קטלני), דווקא אור השמש הנעדר מחיינו למשך פרק זמן בהחלט לא קצר הוא הערמומי יותר, ואם לא משגיחים, השפעתו מתגנבת לאט ובטוח, הן במישור הנפשי והן בגופני.\n“צמצום שעות האור מביא לשינויים בשעון הביולוגי, ולשינויים בהפרשת חומרים כימיים במוח - בעיקר סרוטונין ומלטונין״, מסבירה ענב אור גורדון, פסיכולוגית קלינית המתגוררת בצ’כיה ומכירה את החורף האירופי גם באופן אישי. ״השינויים האלה יכולים לתרום אצל חלק מהאנשים לדכדוך, רצון להישאר במיטה, ירידה ברמת האנרגיה ושינויים בתיאבון ובדפוסי השינה״.\nבשנת 1984 הפכו הסימפטומים המוזכרים לעיל להפרעה פסיכולוגית מוגדרת. הפסיכיאטר הדרום-אפריקני נורמן רוזנטל (Norman E. Rosenthal) ניסה להבין מדוע תקף אותו Winter Blues כשבילה את החורף בצפון ארה״ב. רוזנטל הצליח להראות קשר בין התסמינים שהוא ואחרים חוו לבין מיעוט שעות האור ביממה, וטבע את המושג SADי(Seasonal Affective Disorder). כמו סוגי דיכאון אחרים, גם ״הפרעה רגשית עונתית״ נפוצה יותר בקרב נשים מגברים, אך בשונה מהם היא מאופיינת בהשמנה ובשעות שינה רבות מהרגיל. ברשימת הסימפטומים אפשר למנות גם נרגנות, איבוד עניין בעבודה ותנועות נרפות.\nאיור: אביטל יומדין\nכדי להתמודד עם דיכאון חורף, מציעה אור גורדון להקדים תרופה למכה, רצוי כבר בסתיו: לדאוג לתזונה בריאה ומאוזנת, למצוא פעילות גופנית שאפשר להתמיד בה גם בקור (יוגה, חדר כושר, סקווש, ובעצם כל ספורט שניתן לתרגל במקום מקורה), להיפגש עם חברים, ולהדליק אורות כדי להוסיף אור ואנרגיה. לדבריה, עבור מהגרים, ״האקלים הוא חלק ממערך שינויים שלם שיש להתמודד עמו - תעסוקה, שפה חדשה וכדומה, ולכן כדאי לחזק את מערכות התמיכה הטבעיות, כמו משפחה וחברים. כמובן שאפשר לפנות גם לטיפול רגשי”.מובן שתנאי מזג האוויר משפיעים גם על מי שנולד במקום מסוים וגם על מי שהיגר אליו. אך האם ההשפעה על מי שהתרגל למזג האוויר מילדות לעומת מי שמסתגל אליו בשלבים מאוחרים יותר בחיים היא זהה? לדברי אור גורדון, אצל מהגרים חדשים הקושי הפסיכולוגי עלול אף להתעצם: ״בהחלט אפשר לומר, שככל שהסביבה החדשה שונה מזו שאליה האדם רגיל, כך ההסתגלות תהיה עבורו מורכבת יותר. גם אם מישהו אוהב את השלג והקור, העובדה שזו לא הסביבה המוכרת שבה גדל תדרוש ממנו הסתגלות והשקעת מאמץ. בחורף מבלים יותר זמן בבית ובמקומות סגורים, ומי שעדיין לא יצר קשרים חברתיים בסביבה החדשה יכול לחוות באופן מוחשי יותר בדידות, געגוע, ואפילו קושי לתפקד״.\nישע כרמלי, רופא טבעי שלמד בשווייץ ובגרמניה ומתגורר בברלין, מסכים שלמזג האוויר השפעה חריפה יותר על מהגרים מארצות חמות. כרמלי, המתמחה ברפואה אנתרופוסופית, הומיאופתיה, רפואת צמחים ופסיכותרפיה, חווה את השפעות שינויי האקלים באופן אישי לפני כ-15 שנה: ״כמה חודשים אחרי המעבר לשווייץ חליתי, עד כדי כך שלא היה לי כוח לזוז. זו היתה מחלה שליוותה אותי במשך כחצי שנה וגרמה לי לחקור את הגוף והנפש שלי״. לדבריו, הגוף והנפש של מהגר ישראלי מושפעים משני היבטים מרכזיים: הראשון הוא המצב המדיני-פוליטי בישראל. ״רובנו סבל בישראל מלחץ שנוצר מחוויות לא קלות, שהשפיעו באופן ישיר או עקיף על הגוף והנפש, והן עדיין נמצאות שם. אחרי תקופה של ׳שקט נפשי׳ שנוצר בברלין, תופעה שכיחה היא שהגוף רוצה ׳לנקות את עצמו׳ מהלחץ שנספג עם השנים. תופעה זו מעלה סימפטומים נפשיים שונים. ההיבט השני הוא שינוי האקלים וההשפעות הסביבתיות עלינו. מצד אחד, מדובר בשינוי אקולוגי - הגוף מקבל פחות שמש ממה שהיה רגיל עד כה, ומצד שני, שינוי בהרכב החיידקים שחיים סביבנו. הגוף שלנו צריך להתאים את עצמו לסביבה החדשה ולחיידקים החדשים, ולכן חשוב לתמוך בחיזוק המערכת החיסונית והמעיים. מעבר לכך, על מנת להסתגל לסביבה החדשה, חשוב ללמוד להתלבש בהתאם למזג האוויר ולדרישות הגוף המעוניין בחום, במיוחד כשמדובר בילדים קטנים״.\nצילום: פבל רובן, נתונים: ויקיפדיה\nהחבר שלכם לחורף: ויטמין D\nדיכאון חורף מתבטא לעתים גם בהשפעות גופניות עקיפות, ובראשן השמנה בשל מיעוט בפעילות גופנית וחיבה גוברת לנשנושים. אולם למיעוט חשיפה לשמש יש גם השלכות גופניות ישירות, והניכרת ביותר שבהן היא בגזרת הוויטמין D. ויטמין D חיוני לעיבוד נכון של סידן וזרחן בגוף, והרפואה מודעת כבר שנים רבות לכך שמחסור בו גורם לרככת (Rickets) - התרככות העצמות והתעקמותן. אולם מחקרים מהשנים האחרונות מצביעים על השלכות רחבות הרבה יותר, וכיום מקשרים בין מחסור בוויטמין D לבין סיכון מוגבר לחלות בשורה ארוכה של מחלות, בהן סכרת, סרטן המעי, השד והערמונית, טרשת נפוצה, דלקת פרקים ועוד.\nלמה חסר לנו ויטמין D? תאי העור שלנו מייצרים ויטמין D מכולסטרול בתגובה לחשיפה לקרני UVB באורך שבין 270-300 ננומטר. הקרינה הזו מסופקת רק כשקרני השמש מגיעות לכדור הארץ בעוצמה מספיקה. בישראל, העוצמה הזו גבוהה בחודשי הקיץ, עד כדי כך שמספיקות דקות ספורות של חשיפה לשמש מדי יום כדי להגיע למכסת הוויטמין D הדרושה (אם כי גם בארץ רבים סובלים ממחסור בוויטמין D בשל הפחד מנזקי השמש והשימוש הרב במסנני קרינה). בגרמניה, קרינת השמש בימי החורף אינה חזקה מספיק, ולכן גם ״השמש השקרנית״ שצצה מדי פעם בימי חורף קפואים לא ממש עוזרת. לדברי כרמלי, ״בקרב רוב הפציינטים הגרמניים המטופלים אצלי מתגלה בבדיקת הדם מחסור חמור בוויטמין D. פירוש הדבר - מחסור באנרגיה״. עם זאת, בניגוד לישראל, שבה ניתן לבצע את הבדיקה כחלק מבדיקות הדם השגרתיות, בדיקת ויטמין D אינה כלולה בסל הבדיקות הממומן בגרמניה, ותידרשו לשלם עליה 32 אירו. למרות העלות, לא מומלץ לצרוך תוסף ויטמין D ללא אבחון. כאשר ויטמין D מיוצר בגוף כתוצאה מחשיפה לשמש, הגוף יודע לפרק מייד עודפים אם נוצרים כאלה. אך עודפי ויטמין D המגיעים דרך הפה מצטברים בכבד ועלולים לגרום לבחילות, הקאות, אובדן תיאבון, עצירות, חולשה ועודף סידן. לכן, חשוב להתייעץ עם רופא לגבי המינון המומלץ. כרמלי מציע להקפיד ליטול ויטמין D3 טבעי ולא סינתטי, וממליץ להתבונן גם בתמונה הרחבה יותר: ״יש גם השפעה של רעלים סביבתיים, חומרים משמרים, תרופות ומתכות דוגמת כספית, שחוסמת תהליכים רבים בגוף ובהם את היכולת לספוג אור שמש. רוב המחלות הכרוניות הן תוצאה של הרעלה, וניקוי הגוף מרעלים מקל משמעותית על ספיגת הוויטמינים והמינרלים הדרושים לנו״.\nכמובן שגם חופשה שטופת שמש באמצע החורף יכולה לעזור, אבל בהנחה שאין לכם אפשרות או אמצעים לטוס לקאריביים (או לישראל), את המחסור באור שמש אפשר לפתור באמצעות מנורות. אלו הרגילות שיש לנו בבית פולטות אור בעוצמה של 200-500 לוקס (Lux), בעוד שעוצמת האור ביום בהיר (לא תחת שמש ישירה) היא בין 10,000 ל-25,000 לוקס. יש כיום מנורות פוטותרפיה מיוחדות שמפיצות אור בעוצמה של 10,000 לוקס, ומלבד העובדה שהן מסייעות לסובלים ממחלות עור, הן גם מקלות על תסמינים של דיכאון עונתי. יש לשבת במרחק של 60-30 ס״מ מהמנורה, במשך כ-30 דקות כל פעם, ולא להביט ישירות אליה (עלול לגרום לכאבי ראש ועיניים). מומלץ לשבת ליד המנורה בבוקר, כדי לתת לגוף אנרגיה, ומאוד לא מומלץ לעשות זאת לפני השינה (עלול לגרום לקשיים בהירדמות). עמותת ה-SAD בבריטניה מדווחת כי טיפול באור במשך שעה עד שעתיים ביום בממוצע עוזר לכ-85% מהסובלים מדיכאון עונתי.\nסוג נוסף של מנורות נועד להחזיר אותנו לימים הנפלאים שבהם האדם התעורר עם הזריחה, ולא עם השעון המעורר שנקבע לפי מועד הפגישה הראשונה ביום. אלה מנורות המפיצות אור בעוצמה הולכת וגדלה במשך כעשרים דקות (בחלקן אפשר לכוון את משך הזמן), וגורמות להתעוררות טבעית גם כשבחוץ עדיין חושך מצרים. מיטות שיזוף עוזרות גם הן, אבל במקרה שלהן הסיכונים בהחלט גוברים על היתרונות. מנורות הפלורסנט שנמצאות בשימוש ברוב הסלונים פולטות 97% קרינת UVA ורק 3% קרינת UVB הדרושה ליצירת ויטמין D, ורופאים מזהירים מפני סכנות של סרטן עור, הזדקנות מואצת של העור וקמטים. למרות הסכנות, ברחבי ברלין יש יותר מ-50 סלונים עם מיטות שיזוף.\nקר בחוץ = קר בלב?\nאחרי שהבנו את ההשלכות הפסיכולוגיות והגופניות האישיות האפשריות של חורף רציני, עולה כמובן שאלה נוספת: האם למזג אוויר קר ולמחסור באור שמש יש גם השלכות תרבותיות וסוציולוגיות? ברמת הסטריאוטיפים אין ספק שהתשובה היא כן. המיתולוגיה העממית מחברת בין אקלים חם לחום חברתי ותרבותי ובין אקלים קר לקרירות ולקפדנות. כך למשל, בתוך אירופה עצמה, ישראלים נוטים לראות דמיון חברתי ותרבותי רב יותר לעצמם באיטליה או בספרד הדרומיות והחמות יותר, לעומת גרמניה או דנמרק הצפוניות והקרות יותר.\nמחקר שפורסם בשנת 2008 במגזין Science, מחזק לכאורה את אמיתות הדעות הקדומות הללו: המחקר מצא כי נבדקים שהחזיקו משקה חם במשך שלושים שניות, נטו לאחר מכן יותר לאקט של נדיבות (בחירת מתנה עבור חבר תחת בחירת מתנה לעצמם), ואף שפטו אנשים אחרים כיותר ״חמים״. כלומר, המחקר הוכיח לכאורה את ההשפעה של חום פיזי על חום בין-אישי. אולם פרופסור אבי גוטליב, מרצה לסוציולוגיה באוניברסיטת תל אביב המבקר תכופות בברלין לצרכי עבודה, מסתייג מהשלכת מחקרים מסוג זה על חברות שלמות, עמים ותרבויות. גוטליב מסביר, שהקשר בין תנאים סביבתיים לשינויים חברתיים אינו ישיר ודטרמיניסטי כפי שסברו גיאוגרפים במחצית הראשונה של המאה העשרים. מנגד, גם הגישה הסוציולוגית הקיצונית שלפיה הודות לטכנולוגיה התנתק האדם מסיפוק צרכיו על-ידי המערכת האקולוגית ויצר מעין חברה בוואקום - איבדה מכוחה. לדבריו, הסברה הרווחת היום היא שהקשר בין תנאים סביבתיים ואקלימיים לבין מאפיינים חברתיים מתווך על ידי גורמים אחרים, כלומר שהמתאם ביניהם מדומה: ״בארצות חמות, למשל, אנשים נוטים לבלות יותר בחוץ. קיום אינטראקציות חברתיות חיוני למפגשים ביניהם בפרהסיה ולקיום קשרים חברתיים, ועל כן התפתחו יחסים יותר חברותיים ו’חמים’ כצורך חברתי, ולא בתגובה ישירה לתנאי מזג האוויר״, אומר גוטליב.\nאת המקומיים שנוכל לפגוש בברלין בחורף מחלק גוטליב לשלוש קבוצות: ״אלה המשתדלים לא לצאת את ביתם עד האביב; המתיימרים ליהנות מהחורף (רובם בעלי כלבים, כך שאין להם ברירה אלא לצאת מהבית); והזעפנים שנאלצים לנסוע כל יום לעבודה. אותם פוגשים ברכבת התחתית, והם מעצבנים כמעט כמו המתיימרים ליהנות מהחורף״.\nאורי ברקוביץ׳, עיתונאי שחי בברלין לסירוגין מ-2010, מאמין שהישראלים בברלין דווקא לא משתייכים לקבוצת הנרגנים: ״אנחנו מעריכים את מה שאין לנו״', הוא כותב מהשמש התל אביבית שאליה שב לאחרונה. עם זאת, הוא לא מכחיש את הקושי המצטבר שמציב החורף באירופה: ״חבר הגדיר זאת יפה: בשנה-שנתיים הראשונות זה כיף, בשלישית-רביעית-חמישית זה בסדר, אבל בשישית-שביעית כבר נשבר לך לגור במדינה עם שלושה חודשים חמים בלבד״. ברקוביץ׳ הגיע לברלין כ״חובב אפלה״ ודווקא שמח להתרחק מאור השמש החזק והבוהק של ישראל, אך גם הוא גילה ששום קיצוניות אינה טובה: ״חוסר האור מדכדך ומעגמם, ואתה מוצא את עצמך כאחרון הברלינאים, שמח על כל יום בהיר, וכמותם מנצל כל הזדמנות לצאת לטייל ולשבת בחוץ. הרי בחורף יום בהיר עם שמונה או עשר מעלות מעל האפס נחשב לחמסין״.\nולמרות הכל, איך מסיימים בנימה אופטימית? למרבה המזל, הטבע עושה את העבודה בשבילנו. בסך הכל צריך לזכור שאחרי כל חורף מגיע האביב, שבו נוכל להתקלף אט-אט מהשכבות. יש שיאמרו שבשביל האנרגיה המתפרצת בעיר ביום השמש האמיתי הראשון, התורים בגלידריות והמוני האנשים המחייכים בפארקים - שווה לעבור את הכל." } ] }