רשימת היובל: 50 סרטים על גרמניה שצריך לראות
״50 שנים, 50 סרטים, 50 במאים״, פרויקט מיוחד של מכון גתה בתל אביב לרגל שנת היובל ליחסי ישראל גרמניה, משרטט מפה מרתקת של החברה הגרמנית וסדר היום הציבורי שלה בחמשת העשורים האחרונים
אחד הפרויקטים הבולטים במסגרת אירועי שנת היובל ליחסים הדיפלומטיים בין ישראל וגרמניה הוא ״50 שנים, 50 סרטים, 50 במאים״ - תוכנית קולנועית-היסטורית מיוחדת שערך מכון גתה בתל אביב, שבמסגרתה יוקרן בסינמטקים בישראל סרט לכל שנה מאז כינון היחסים, החל מ-1965 ועד 2015.
מטבע הדברים, יצירת רשימה מהסוג הזה אינה פשוטה. ההיסטוריה של הקולנוע הגרמני רוויית תהפוכות (רק לפני כשני עשורים היה הקולנוע הזה עדיין מפוצל בין מזרח למערב), ושלובה בהיסטוריה המורכבת של גרמניה. מעבר לכך, ניכר שבחירת הסרטים לתוכנית המיועדת לקהל ישראלי ויהודי בעיקרו, הפכה להליכה על חבל דק. יוצרי התוכנית גיבשו אג’נדה מנחה, לפיה יבחרו סרטים המייצגים באופן כלשהו את הצייטגייסט של אותה שנה ואשר מלמדים דבר או שניים על מה שהעסיק את החברה הגרמנית בתקופתם. רשימת הסרטים שלפנינו לא טריוויאלית, וחלק ניכר ממנה מורכב מסרטים לא מוכרים - בודאי לא לקהל הלא גרמני. בולטים בהיעדרם סרטי מלחמה, שאחדים מהם, כמו Das Boot מ-1981, הינם סרטי מופת, כמו גם דרמות תקופתיות, שזכו להצלחה בינלאומית. כך או כך, מייצגת התוכנית את ההיסטוריה הקולנועית של שתי הגרמניות בחמשת העשורים הללו, ומכאן נובע הערך המוסף שלה גם למי שאין לו נגישות להקרנות בסינמטקים הישראליים.
״הקולנוע הגרמני החדש״ במערב והמאבק על חופש האמנות במזרח
ב-1965, השנה בה כוננו היחסים הדיפלומטיים בין ישראל וגרמניה, כבר היתה ברלין מחולקת מזה כארבע שנים. בכללן, היו שנות השישים רוויות טלטלות פוליטיות ומתחים קיצוניים, ששיאן בתנועות המחאה והסטודנטים של 1968. אולם ב-1969 עלה לשלטון במערב גרמניה השמאל המסורתי בראשות וילי ברנדט, ובמסגרת מה שכונה ה-״Ostpolitik״, ניהל מדיניות מתונה שחתרה להפגת מתיחויות ולפיוס מול הגוש המזרחי. על הרקע הזה צמח ״הקולנוע הגרמני החדש״.
ב-1962, פירסמו 26 קולנוענים, בהם הבימאים החלוצים אלכסנדר קלוגה, אדגר רייץ ופטר שאמוני, את ״מניפסט אוברהאוזן״. המנשר יצא נגד האופן שבו נעשו סרטים בגרמניה - בכפוף לנוסחתיות ולשיקולים מסחריים - ודרש חקיקה שתתמוך באמנים צעירים ותעודד חדשנות בצורה ובתוכן. המחאה הניבה פירות, והשנים הבאות הביאו לפריחה חסרת תקדים של הקולנוע המקומי. בדומה לתנועות אוונגרד שהתפתחו במקביל במקומות אחרים, כמו למשל ״הגל החדש״ בצרפת, התאפיין הקולנוע הזה באקספרימנטליות של צורות ביטוי ואסתטיקה ובתעוזה, ולמרות שלרוב לא הצליח בקופות, הוא זכה להערכה ביקורתית ובינלאומית משמעותית.
התוכנית ״50/50/50״ פותחת בסרטיהם של שלושה ממובילי התנועה הזו: קלוגה, שסרטו Abschied von Gestern (פרידה מאתמול) מ-1965 קיבל את מענק התמיכה הראשון מן הממסד; שאמוני, שסרטו Schonzeit für Füchse (העונה האסורה לציד שועלים) נבחר לייצג את שנת 1966; ורייץ, שסרטו Mahlzeiten (ארוחות) מייצג את שנת 1967. בהמשך מוקרנים גם סרטיהם של בימאים חשובים אחרים שיצרו במסגרת הז’אנר, כמו ריינר ורנר פסבינדר (סוחרי ארבע עונות השנה, 1971), ורנר הרצוג (אגירה, זעם האלה, 1972), פולקר שלונדורף ומרגרטה פון טרוטה (הכבוד האבוד של קתרינה בלום, 1975).
לעומת הפריחה במערב, היה מצב האמנות והקולנוע במזרח-גרמניה בשנים הללו שונה בתכלית. תחת שלטון ולטר אולבריכט התמקדה המדינה מצד אחד בשיפור איכות החיים ובביסוס התעשייה והתעסוקה, אך מצד שני דוכא כל ניסיון להביא לשיפור בזכויות האזרח. רשות הקולנוע המזרח-גרמנית, DEFA, נאבקה באופן מתמיד לאזן בין האמנות לדרישות הפוליטיות. הפתיחוּת היחסית של ראשית שנות השישים, שהביאה לפריחה ביצירת דרמות חברתיות ביקורתיות, נבלמה ב-1965 עם התגברות חשדנות המשטר אל מול מה שכינה ״הניהיליזם של דור הבימאים והסופרים הצעיר״, שחתר לטענתו תחת יסודות הסוציאליזם. תחושת האיום הפוליטי הביאה לגניזת פרויקטים רבים ולצנזורה עצמית אמנותית בשנים הבאות. רק עם עליית אריך הונקר לשלטון ב-1971 הגיעה שוב תקופה קצרה של פתיחוּת יחסית, שאיפשרה את יצירתם של מספר סרטים איכותיים. מתוכם נכנסו לתוכנית Die Legende von Paul und Paula (האגדה על פאול ופאולה, 1973) של היינר קארוב ו-Jakob der Lügner (יעקב השקרן, 1974) של פרנק באייר, אחד הסרטים הבודדים ממזרח-גרמניה שעוסק במישרין בגורל היהודים תחת הנאציזם. אולם כבר ב-1976 נבלמה שוב מגמת הפתיחוּת והגבלות שונות על אמנים הביאו לעזיבה של רבים מהם למערב.
שקיעתו של ״הקולנוע הגרמני החדש״ ומותו של הקולנוע המזרח-גרמני
הופעת כנופיית הטרור של השמאל הרדיקלי ״באדר מיינהוף״ (RAF) ב-1973 ושיא פעילותה באירועי ״הסתיו הגרמני״ ארבע שנים מאוחר יותר, בלמו את ההתרגשות והתקווה שהביאו תנועות 68’. מה שהחל בניסיונות לחשיפתם של יסודות פשיסטיים בחברה המערב-גרמנית יצא משליטה וגרר את המדינה לטירוף מערכות ומערבולת דמים. גם הקולנוע החדש והאוונגרדי, כמו שאר תחומי התרבות והאמנות שזוהו עם תנועות השמאל, ספג טלטלה עזה ונדמה שאיבד מהאוריינטציה שלו. הסרט Deutschland im Herbst (גרמניה בסתיו, 1978), מהווה נסיון התמודדות של עשרה מאמני הז’אנר הבולטים עם המצב. טרור ה-RAF והשלכותיו מהווים עד היום נושא שנוי במחלוקת בגרמניה ויש הסבורים שעדיין רב הנסתר בו על הגלוי. במהלך השנים הופקו לא מעט סרטים העוסקים בנושא, ושניים נוספים מהם אף נכללים בתוכנית: Die Innere Sicherheit (הביטחון הפנימי, 2000) של כריסטיאן פטצולד, והסרט התיעודי Black Box BRD (קופסה שחורה BRD, 2001) של אנדראס פייל.
ב-1979 הופעל על ״הקולנוע הגרמני החדש״ לחץ נוסף, כשקולנועניות פמיניסטיות פירסמו מניפסט משלהן בפסטיבל הסרטים של המבורג. הן ביקרו את ייצוג הנשים בקולנוע, ודרשו תמיכה אקטיבית ביוצרות וביצירה נשית ופמיניסטית. ב-1982 סימל מותו של פסבינדר את מות הקולנוע הזה ובאותה שנה גם עבר השלטון במדינה מהשמאל-מרכז לימין המסורתי של הלמוט קוהל (CDU). כקונטרה לקולנוע האוונגרדי הקשה לעיכול, התאפיינו שנות השמונים בקומדיות פופולריות שפנו בעיקר לקהל מקומי, כדוגמת Männer (גברים, 1985) של דוריס דורי. בשנים אלה איבד הקולנוע הגרמני כמעט לחלוטין את הניראות הבינלאומית שלו.
בינתיים, במזרח-גרמניה החריף מצבה של רשות הקולנוע DEFA והיא המשיכה לסבול ממגבלות פוליטיות חמורות ומעזיבתם של אמנים רבים למערב. למרות זאת הצליחה להפיק מספר בודד של סרטי איכות, שאף זכו להצלחה מעבר לגבול. אחד מהם הוא Solo Sunny (סולו סאני, 1980), שנולד משיתוף פעולה בין וולפנג קולהאזה וקונרד וולף ומספר את סיפורה של זמרת בסצנה המזרח-ברלינאית המתאהבת בפילוסוף.
נפילת חומת ברלין ואיחוד גרמניה הביאו לתקופה של פריחה תרבותית משמעותית, אולם ל-DEFA הגיעו הרפורמות מאוחר מדי והיא נמכרה ב-1992 לחברה צרפתית. בכך למעשה חדל הקולנוע המזרח-גרמני להתקיים.
הקולנוע הגרמני היום
בשנים שלאחר האיחוד סבלה הרפובליקה הגרמנית מכאבי גדילה, הן במזרח, שבו נמחקו כל המבנים המוכרים והן במערב, שנאלץ לשאת בשיקום המזרח. זמן קצר לאחר פוג האופוריה החלו לבצבץ תופעות כ-Ostalgie (נוסטלגיה למזרח) ושנאת זרים. בסוף שנות התשעים זכה שוב השמאל בשלטון והפעם היו אלה בני דור 68’ כגרהרד שרדר ויושקה פישר שנטלו את ההנהגה. לצד רפורמות לא פופולריות, ידעה המדינה גם גלים של התמודדות מחודשת עם עברה הנאצי, ולראשונה גם עם המורשת במזרח-לשעבר. מחקרים על מעורבות אזרחים בפשעים, תערוכת הוורמכט, שחשפה את חלקם של ״חיילים פשוטים״ בפשעי מלחמה בקנה מידה נרחב והקמת המוזיאון היהודי בברלין העלו שוב ושוב על סדר היום הציבורי גילויים חדשים. לצד העיסוק בפשעים, נוצרה גם התמקדות חדשה בסבלותיהם של הגרמנים עצמם במלחמה. כל אלה השתלבו בקרָב הפוליטי על האזרחות ועל מדיניות ההגירה והאינטגרציה (מאבק שנמשך למעשה עד היום). ב-2010 הכריז הנשיא כריסטיאן וולף על היות האסלאם חלק בלתי נפרד מגרמניה, אמירה שצוננה מעט על-ידי הכרזתה של אנגלה מרקל בדבר כשלון פרויקט הרב-תרבותיות.
בקולנוע, שהתאחד אף הוא עם נפילת החומה, ניכרות התמורות, הן הפוליטיות והן האזרחיות והתרבותיות. לאחר כמה שנים של התרכזות כלפי פנים והיעלמות כמעט מוחלטת מהנוף הבינלאומי, תוך חיפוש אחר ״אנחנו״ חדש, בלט חסרונו של קולנוע אמנותי וביקורתי. בסרטי ה-Post Wende (אחרי נפילת החומה) נעשה ניסיון להתמודד עם סוגיות פוליטיות ושאלות זהות מקומיות ולייצג את החוויה האישית בגרמניה המשתנה. לרוב היו אלה סרטים קונבנציונליים שפנו בעיקר לקהל מקומי, אולם חלקם, כמו Halbe Treppe (חצי מדרגה, 2002) של אנדראס דרזן (ורוב סרטיו האחרים המצולמים במזרח-גרמניה לשעבר), מלבבים בריאליזם הנגיש והיומיומי שלהם.
מגמה נוספת, שהחלה כבר בסוף שנות התשעים, היא הופעתן של דרמות היסטוריות כדוגמת Aimée & Jaguar, מגמה שהמשיכה אל תוך המילניום החדש ועד היום, עם סרטים מסוגננים שמצליחים גם מעבר לגבולות. בין אלה נזכיר את Der Untergang (הנפילה) מ-2004 ו-Das Leben der Anderen (חיים של אחרים) מ-2006, שאף זכו לשבחים ופרסים. אף אחד מהסרטים הללו לא נבחר לתוכנית ההקרנות, ככל הנראה גם בשל החשיפה הבינלאומית שכבר זכו לה.
ב-1999 הוקרנו בברלינלה לא פחות מארבעה סרטים של בימאים טורקים-גרמנים, ובישרו בכך את פריצתו של קולנוע חדש ששינה במידה רבה את פני התרבות הגרמנית. בניגוד לסרטים אחרים שעסקו עד אז בהגירה ובמיעוטים ונוצרו מבחוץ על ידי מי שאינם משתייכים לקבוצות הללו, כעת הופיעו סרטים על מיעוטים הנעשים על ידי בני המיעוטים עצמם. הסנונית המשמעותית הראשונה בז’אנר אמנם הופיעה כבר בשנות השמונים עם 40 qm Deutschland (40 מ״ר גרמניה, 1986) של טאופיק באזר, אולם הייבול של סרטי איכות ואף סדרות טלוויזיוניות שטבעו שפה חדשה לגמרי והנכיחו את חוויות המהגרים ותרבותם, העלו את הניראות של הרב-תרבותיות בגרמניה לדרגה חדשה. מבין סרטיו של פאטי אקין, הבולט והמוערך ביותר מבין במאי הקולנוע הזה, יוקרן הסרט המשובח Auf der anderen Seite (בקצה גן עדן, 2007).
בעשור האחרון ראינו את הקולנוע הגרמני צובר שוב נוכחות בזירה הבינלאומית. לצד סרטים הפונים לקהל מקומי, בעיקר קומדיות מצליחות, מתפתחים גם זרמים אמנותיים חדשים ומעניינים כמו הקולנוע הטורקי-גרמני שהוזכר וכן אסכולת ברלין, שמפגינים הן תעוזה וחדשנות אסתטיות והן עמדה ביקורתית שאינה נכנעת ללחצי השוק. אולם למרות יבול הסרטים הרב יחסית, עדיין מועט מספר היצירות המשמעותיות. אפשר לקוות שפוטנציאל היצירה הנדיר שמביאה עימה ההגירה הפנים-אירופית והפיכתה של גרמניה (בייחוד ברלין) לאבן שואבת לאוכלוסייה אמנותית, ימצה עצמו, כך שבשנים הבאות נוכל לצפות בפירותיו הברוכים.
התוכנית הקולנועית הרב-גונית של מכון גתה מספקת דוגמאות מייצגות לזרמים ולז’אנרים העיקריים בקולנוע הגרמני של היובל האחרון, לרבות מחוות לחשובי הבימאים שפעלו בו. הסרטים שנבחרו עשויים לספק מושג מסוים על החברה הגרמנית ועל סדר היום הציבורי בשנים בהן נוצרו.
רשימת הסרטים המלאה (קטלוג הפרויקט)
* להכנת הכתבה נעזרתי בקטלוג הפרויקט של מכון גתה ובספר A new history of German cinema בעריכת ג׳ניפר קפצ׳ינסקי ומיכאל ריצ׳רדסון (הוצאת Camden House).