יומן קורונה ברלין: ״אני מחכה ל׳פתיחת השמיים׳ בפאתוס שווה לזה שבמונח עצמו״
הילה להב, בברלין מ-2017, מוזיקאית ומשוררת
מי אני, מאיזו שנה אני בברלין ומה אני עושה בעיר?
אני הילה להב, מוזיקאית ומשוררת, חיה בברלין מקיץ 2017. מנגנת, כותבת, עובדת עם ילדים וחברה חדשה בקולקטיב של אאוסלנד (״טריטוריה לאמנות ונזק נלווה״) - חלל אלטרנטיבי למוזיקה ואמנות בפרנצלאואר ברג.
איך תקופת הקורונה השפיעה ומשפיעה עלייך ברמה האישית?
אני שייכת לזן הממוזל יחסית של אינטרוורטיות שיודעות להתמודד היטב (ובצהלה) עם בדידות והשעיה של השגרה או המציאות. במובן אחד תקופת הבידוד הכללית היתה העברה רצויה מהפרטי אל הציבורי של חלק חשוב במחזור החיים שלי, מין סינקדוכה שפטרה אותי מהרבה אשמה בתוך עולם הפרעות-הקשב-והפנטזיה הפרטי. מצד שני וממוזל פחות, ארץ-חרדות-הפרא שלי המשיכה להתקיים בהבלחות קצרות (האסתמה, הביטוח הלא-מוצלח, ״הַאַתָּה הוּא הַקֵץ?״ וכו’) או כנקודת עוגב מכאיבה (ההורים והחברות אשר בישראל, המגפה וסגירת הגבולות לצד חגיגת האלימות השלטונית/משטרתית/צבאית).
איך תקופת הקורונה השפיעה ומשפיעה עלייך ברמה המקצועית?
אני זוכרת את התחושה שהעולם עצר, מין קליימקס של חרדת-פרילנסרים באשר הם - כשהתוכניות והעבודה התבטלו כולם, ואת ההשתאות והפליאה מההתמודדות הציבורית כאן, מההתגייסות והסולידריות והתחושה שברמה הציבורית והאישית יש מחויבות גדולה לצמצום נזקים ולתמיכה קולקטיבית.
לצד חיי הממש כאן, הייתי שותפה לעריכת ״אותה השמש״ - אנתולוגיה של שירה טורקית בעברית בהוצאת הליקון (המלווה שנים של סדנאות תרגום הדדיות של משוררים משתי המדינות), שרואה אור בימים אלה. הזכות לצלול חזרה אל תוך השפה ולשמור על שגרת עבודה ביתית תרמו הרבה לבריאות הנפש בימי תחילת המגפה, ואולי יותר מכך הזכות לשקוד ולהתעקש על היופי, על המעוף ועל הדיוק בתוך ימי התקנות וההגבלות.
גם בחיי הממש - לצד כל מה שבוטל ונדחה, התחילה פעילות אלטרנטיבית וגם תכנון לטווח האפשרי, 2021 ואילך (טפו).
למשל, במקום הופעות וקונצרטים התחילה באאוסלנד סדרת צילום הופעות לרשת; במסגרות של הילדים הכנת ערכות של יצירה ואמנות במקום סדנאות; רעיונות והרכבים חדשים; ופרישה של תכנונים לכתיבה וליצירה על פני זמן ארוך מהמקובל ולטווח ארוך מהנהוג.
לראשונה בחיי אני גם שותפה ל״סדנת כתיבה״ - מפגש שבועי של כתיבה של משוררים.ות מרחבי הכדור, שיזם יונתן קונדה. בניגוד למה שהאמנתי, מה שרציתי להאמין וכל עצם של סירוב וגאווה שמסתיידת בי כלפי סדנאות או כתיבה משותפת, אני נהנית הנאה צרופה, ומחכה למפגשים האלו בשמחה גדולה. הפגישה הזאת, בזום ובדוקס ובזמן שהסגר אפשר, היא מתנה שאני שומרת מהזמן הזה, שאני מקווה שתמשיך זמן רב.
מתנת הקורונה המשמחת שנתתי לעצמי ולרמה המקצועית שלי: רכשתי חליל-מידי (בעצם מין סינתיסייזר שמזהה גם נשיפה וארטיקולציה), והתחלתי להתעמק גם בעולם של הסאונד הדיגיטלי. בינתיים זה צעצוע נחמד וחסין-שכנים-נוזפים, כי הוא מתחבר לאוזניות ולספריות אינסופיות של סמפלים, וחברה חדשה בכנופיית הצנרת האקוסטית/אלקטרונית שלי.
מה הדבר הכי מבאס שהתבטל לך בגלל הקורונה?
כתבתי ומחקתי פסטיבל שירה בינלאומי, הופעות, מפגשים עם ילדים - בזמן אמת אני מניחה שכולם ביאסו שווה, אבל לאורך הימים האלו אני חסרה יותר מכל את הטיסה שלא טסתי לראות את אמא ואבא, ואת כל הטיסות שהתבטלו ומתבטלות מאז. אני מחכה ל״פתיחת השמיים״ בפאתוס שווה לזה שבמונח עצמו.
מה הדבר הכי משמח שקרה לך בזכות הקורונה?
במסגרת צילום הסשנים באאוסלנד, שבו אני שותפה שמחה בצוות, הקלטתי גם אני חלק מתוך מוזיקה שכתבתי לעבודת הפרפורמנס-מחול Missspelled של מאיה וינברג (עם מורן סנדרוביץ’). את המוזיקה אני מבצעת בהופעה לייב על הבמה, ועד עכשיו לא היתה הזדמנות להקליט חלק ממנה הקלטה מקצועית. העבודה והמוזיקה קרובות ללבי מאוד-מאוד. בסוף ההקלטה הזאת ״גנבתי״ זמן, תאורה וג’יגה בייטים והקלטתי גם פנטזיה של טלמן שתהפוך או תתחבר לאנימציית צלליות קלאסית (במובן הלואו-טקי של המילה) שאני עובדת עליה. השמחה על ההקלטות היא צד אחד, והשמחה על התזכורת הזאת למי שאני בעולם הלא-מושעה - מוזיקה, אנשים, קהילה - היא השני, המשמעותי מהשניים.
באיזו מידה את מרגישה שחזרת לשגרה? אלו היבטים הכי מאתגרים בתהליך החזרה לשגרה?
החזרה לשגרה אמיתית במובן לוח-הזמנים המתמלא והולך והשעות הקטֵנות במרווחי הזמן. אין יותר זמן לרקום, השתילה החדשה תחכה, אבל בינתיים זאת שגרת-עראי, תחליף-שגרה, זמן-חלום; דברים קורים ומעשים נעשים ותוכניות נקבעות ומתממשות, אבל ברקע איזו מלאות חסרה, או בעצם אמונה: כאילו תחת כל פעולה מותאמת זמן והגבלות נמצאת הפעולה ״האמיתית״. יותר הכחשה מאשר קבלה, שלא לומר קובלר-רוס כולו (חמשת שלבי האבל) דחוס לקובייה.
חוכמה בדיעבד: מה את מבינה כעת על החודשים האחרונים ועל עצמך בתוכם שלא יכולת להבין או לדמיין בתחילת התקופה?
אני מוכרחה להודות שלא הרבה. כמו כל אדם חרדתי ביסודו, אני מתמחה יותר בחכמת-הבטרם. מצד שני, אני עוד רחוקה משלב העיבוד האמיתי, ועד שלא תחלוף התקופה לא אדע מה נשאר ממנה באמת בנפש.
המלצות (מכל סוג) לתקופה?
הפוסטתמה - הבלוג של דורית נחמיאס, האמנית המופלאה, שבכל תחביר וחומר שהיא בוחרת בו היא מדייקת ולוחמת ומרגשת; בין טקסט וחומר ושאילה ומטונימיה ומלאכת יד - העבודות שלה הן הכי שירה שיש בחומר ובדימוי ויזואלי.
