יומן קורונה ברלין: ״בגיל 37, רגע לפני שאני הופך לאבא, התאהבתי בסקייטבורד״
בן פישר, בברלין מ-2015, בקיץ מדריך תיירים, בחורף חוקר את העבודה המאורגנת בענף ההיי-טק
מי אני, מאיזו שנה אני בברלין ומה אני עושה בעיר?
שמי בן פישר, בברלין מקיץ 2015. אני מחלק את זמני בין הדרכת תיירים בחודשי הקיץ ומחקר אקדמי בנושא עבודה מאורגנת בענף ההיי-טק בחודשי החורף.
איך משבר הקורונה השפיע ומשפיע עליך ברמה האישית?
המשבר תפס אותי בזמן קצת משונה מבחינה אישית - כמדריך תיירים, ניצלתי את סוף החורף הסגרירי לחופשה באיים הקנריים, והכנתי עצמי לתחילתה של עונת ההדרכות האינטנסיבית והמהנה; כך שבעצם, עם פרוץ המשבר, הייתי גם ככה בסופה של ״שנת החורף״ שלי, שהתחילה אי שם בנובמבר אך פשוט מיאנה להסתיים עקב סגירת הגבולות ומניעת כניסת תיירים.
לכן אני מרגיש קצת בר מזל - כבר הייתי מצוי בתקופה שבה אינני עובד, ואילוצי לו״ז הם ממני והלאה. אני כבר רגיל להמציא לעצמי עיסוקים, מטלות, להתעורר בבוקר עם שעון מעורר גם אם אין ממש סיבה, לעשות פעילות גופנית על בסיס כמעט יומי, לנהל רשימה של ספרים ומאמרים שאני רוצה לקרוא ומטלות בית שמחכות להתייחסות - מציאות שאחרים היו צריכים ״לגלות״ ולהסתגל אליה, היתה לי כבר בחזקת הרגל.
האופי העונתי של הדרכת תיירים בברלין ״מנרמל״ את האבטלה והבטלה, וכל מדריך מוצא לעצמו עיסוק לחודשי החורף - עבודה אחרת, תחביב משמעותי, טיול ארוך מאוד בחו״ל. להרגשתי, המדריכים שבינינו הצליחו לנחות לא רע על הרגליים והשיבוש לא היה חריף במיוחד.
ההישג הגדול ביותר: צבעתי את כל הדירה. טיפין טיפין, כל יום קיר או שניים. זה נתן לי זמן ללמוד את רזי הצביעה, לעשות את כל הטעויות, לתקן ולשפר. בהזדמנות זאת אני רוצה לשלוח שלמי תודה לאנגלה מרקל שלא הורתה לסגור את באוהאוס.
איך משבר הקורונה השפיע ומשפיע עליך ברמה המקצועית?
כבר במהלך חודש ינואר התחלתי לקבל מיילים מלקוחות אמריקאים (אני מדריך בעיקר תיירים מארה״ב ומבריטניה) המודיעים לי בצער על ביטול הסיור המתוכנן ליוני או לאוגוסט, עקב התפרצות הקורונה. אני ממש זוכר את רגשות הזלזול העזים שחשתי כלפיהם - השתגעתם? בגלל איזה וירוס בסין אתם מבטלים את הטיול שלכם לאירופה בקיץ?! איזו אומה של מגזימנים!
הביטולים הלכו וגברו, ולקראת סוף פברואר כבר אחז אותי ייאוש מסוים - מה יהיה על עונת הקיץ?
שבועיים לאחר מכן, העולם עצר מלכת, שדות התעופה נדמו, מרכזי הקניות והתיירות החרישו, כל הסיורים המתוכננים התבטלו באבחה אחת. אין תיירים, אין הדרכות, אין עבודה ואין פרנסה.
אודה ולא אבוש - לי זה היה רגע של הקלה; עד לנקודה הזאת, ספרתי את הפסדיי והנחתי שאיש לא יפצה אותי על ״עונה אבודה״ שאין לדעת עד מתי תימשך. הרי תיירות היא בחזקת מותרות, והיא רגישה מאוד למיתון, לטרור, לאופנות ולמגפות. משק כנפי עטלף בסין מביא לסגירת מלון בברלין.
כשהבעיה הפרטית שלי הפכה לבעיה של כולם, קיוויתי שענף התיירות יזכה לסיוע ממשלתי, ואולי אף יקבל פיצוי כספי ישיר - וכך קרה.
זכורה לי התחושה שכל יום הרגיש כמו כניסה לטריטוריה חדשה, בלתי מסומנת. איש לא ידע לאן נושבת הרוח ומה יהיו פני הדברים בעוד שעה או בעוד יום. החרדה הכללית העמומה נמהלה במעין שלווה של חוסר מעורבות וצפייה מן הצד.
במבט לאחור אני משתומם משלוות הנפש שמלווה אותי לאורך התקופה הזאת; אולי זה קשור למה שציינתי - שמדריכי תיירים כמותי היו גם כך במעין הדממה, ואולי ההסבר טמון דווקא בכך שהשינויים שהביאה הקורונה היו כל כך מדהימים ובלתי צפויים, שהתדהמה החרישה את שאר הרגשות.
ממרחק הזמן, אני מודה על השלווה הזאת - החרדה מהלא-נודע היא מאוד אנושית ואסור להכחיש אותה, אבל היא לא מסייעת לבריאות.
מה הדבר הכי מבאס שהתבטל לך בגלל הקורונה?
אשתי בהריון ואנו מצפים ללידת בננו הראשון בחודש ספטמבר. עקב הקורונה, נאסר עלי להיכנס איתה למרפאה וללוות אותה לבדיקות ולאולטרה סאונד. זה כאב לי מאוד, ועדיין כואב כשאני נזכר בזה.
לאחת הבדיקות המשוכללות והחשובות שהתקיימו לאחרונה, הבהירו לי שוב, שאינני יכול להיכנס למרפאה. סירבתי לקבל את רוע הגזרה, ובמעין חוצפה ישראלית (שכבר שכחתי שקיימת בי) דרשתי מאשתי שתשאל את הרופאה אם אני יכול לנכוח בבדיקה דרך שיחת וידאו. ידעתי שזה לונג-שוט ושאנחנו בגרמניה והרופאה בוודאי תסרב…
אך הרופאה הסכימה! וכך נכחתי בכל הבדיקה, כאשר אשתי שוכבת על מיטת הטיפולים ומחזיקה בידה את מצלמת הטלפון לכיוון מסך ההדמיה, והרופאה מסבירה באנגלית ומאפשרת לי לשאול שאלות. הזדמנות טובה להודות לאשתי שצריכה להתמודד גם עם מגבלות הקורונה, גם עם הריון ראשון וגם עם בן זוג קרציה.
מה הדבר הכי משמח שקרה לך בזכות הקורונה?
פתאום, משום מקום, בגיל 37 התחשק לי ללמוד לגלוש על סקייטבורד! זה התחיל כמחשבה מהוססת ובוסרית, נאמר בלי כוונה בנוכחות חברים, אחד מהם הציע לי מיד את הבורד שלו לתקופת השאלה ומשם כבר לא היתה דרך חזרה. נפגשנו בפארק, הוא הסביר לי קצת מה לעשות, חבשתי קסדה, עליתי על הבורד… וזהו! התחלתי לגלוש! תוך שלוש דקות התרסקתי על הרצפה בצורה מבישה, עם כל הגוף, וזהו - התאהבתי.
מאז אני גולש פעם-פעמיים בשבוע, סופג בהנאה את מבטי הלגלוג והקנאה של עוברי האורח ברואם איש לא צעיר ומעט מגושם גולש באיטיות, ונהנה ממשב הרוח השוטף את הקרחת. לא מאמין שלקח לי 37 שנים לעלות על סקייטבורד.
באיזו מידה אתה מרגיש שחזרת לשגרה? אלו היבטים הכי מאתגרים בתהליך החזרה לשגרה?
כאמור, לא חזרתי לשגרה כי לא ממש יצאתי ממנה - שנת החורף שלי התארכה וכנראה תימשך עד לקיץ הבא (אם לא אחליף מקצוע). האמת, לא חסרו לי המסעדות והברים, אני לא פוקד את ספסלי בית הספר, ולא סגרו לי את המשרד. כל עוד יכולתי לצאת מהבית ולרוץ בפארק הסמוך, הרגשתי טוב. מה שכן - מאוד חסרים לי המועדונים בברלין. לא רקדתי בצוותא כבר הרבה זמן ואני מתגעגע מאוד: לחוויה הגופנית והחושית, לאינטראקציות החברתיות, להרפתקנות, לעייפות והנחת שאחרי. זה מרכיב חשוב בחיים שלי וכרגע לא ברור בכלל מתי זה ישוב.
בינתיים, בהיעדר הדרכות, צריך להתפרנס, והיות שבספטמבר אהיה מטופל בתינוק, זה לא זמן מתאים להתחיל עבודה חדשה (וגם ככה השוק מוצף במחפשי עבודה). מה שנותר אם כן הוא לאלתר ולחלטר בעבודות מזדמנות. בשבוע שעבר הפקתי ובישלתי פופ-אפ בראנץ’ ישראלי, וכרגע יש מגעים על עוד כמה שיתופי פעולה בחודשי הקיץ. אני אוהב לבשל ואוהב להאכיל ואוהב להפגיש אנשים ואני שמח שזה משהו שניתן להפיק בעיר ושיש לזה ביקוש.
במקביל, התחלתי לעבוד כשליח אופניים. כסף כמעט לא רואים מזה, אבל זאת חוויה מאוד מעניינת, מעשירה ופוקחת עיניים, עד כדי כך שהתחלתי לכתוב על זה בלוג.
חוכמה בדיעבד: מה אתה מבין כעת על החודשים האחרונים ועל עצמך בתוכם שלא יכולת להבין או לדמיין בתחילת התקופה?
הבנתי, שאם גם בזמן המשבר המטלטל ביותר שחווינו כחברה בעשרות השנים האחרונות, מצב הרוח שלי נשאר טוב וחיובי - כנראה שאני נמצא במקום טוב בחיים שלי. זה גרם לי להודות על מה שיש לי ומי שנמצא לצידי, על בת הזוג ועל והחברים כאן ובארץ ועל פארק האזנהיידה ועל ברלין. זאת תזכורת חשובה שהולכת איתי מאז.
המלצות (מכל סוג) לתקופה הזאת?
לאחרונה גיליתי שבפארק האזנהיידה הקרוב למקום מגוריי יש מתחם fkk לא קטן. הוא נמצא בסמוך לאגמון המלאכותי שפוגשים אם נכנסים לפארק מצד Columbia damn. נתראה שם?
