יומן קורונה ברלין: ״גיליתי שמאוד כיף לי להיות בבית ושבאופן כללי אני אדם די אופטימי״
נעמה לנדאו, בברלין מ-2011, בימאית, צלמת ומספרת סיפורים ויזואליים
מי אני, מאיזו שנה אני בברלין ומה אני עושה בעיר?
אני נעמה לנדאו, בברלין מקיץ 2011, בימאית, צלמת ומספרת סיפורים ויזואליים (באנגלית זה נשמע יותר טוב). גרה עם בת זוג ושתי חתולות ליד אחד הפארקים היפים בעיר. במהלך תשע השנים שאני כאן, גרתי בחמש שכונות שונות ואני נהנית להכיר את העיר מזווית אחרת בכל פעם.
איך משבר הקורונה משפיע עלייך ברמה האישית?
שנייה לפני שסגרו את הגבולות הספקתי להיות בארץ לביקור משפחתי קצר (איזה מזל!). בגלל שבארץ הכל התחיל כשבועיים לפני גרמניה, כשחזרתי לברלין ידעתי למה להתכונן. דבר ראשון שעשיתי הוא לקחת את האופניים שלי ששכבו שנה שלמה במרתף לתיקון. כך, כשהכל היה סגור ובאמת לא היה לאן לצאת, יכולתי לעלות על האופניים ולגלות מקומות קרובים ורחוקים בלי לפחד ממפגשים לא רצויים עם וירוס בתחבורה הציבורית.
חוץ מהיציאות היומיות לשאוף אוויר, גיליתי שדווקא מאוד כיף לי להיות בבית ושבאופן כללי, אני אדם די אופטימי. כבר מההתחלה במקום פחד והרגשת ״סוף העולם״, הרגשתי מלאת תקווה וחיובית (בטח עזרו לזה האביב שפרץ בעוז והעובדה שאני גרה מול פארק גדול שהשתנה לנגד עיניי כל יום).
איך משבר הקורונה משפיע עלייך ברמה המקצועית?
כשהכל נסגר נסגרו גם כל אפיקי הפרנסה שלי. זה היה מלחיץ לכמה רגעים אך הודות ל״קורונה שוּץ״ עברתי די מהר ממצב של לחץ לתחושה שדווקא עכשיו כשהכל שקט מסביב ואין לי לקוחות, אפשר לפתח כיוונים מקצועיים חדשים ולהתרכז בפרויקטים אישיים. אחד הכיוונים החדשים הוא שיתוף פעולה עם חברה צלמת בצילומי פורטרטים מקצועיים. זה פרויקט שמאוד משמח אותי כי בניגוד לקולנוע, צילום סטילס (בחוויה שלי) הוא בודד מאוד והנה הצלחתי למצוא שותפה שנוטעת בי חדוות יצירה ומכניסה זווית ראיה והנאה מסוג חדש לעבודה.
זה היה גם זמן טוב לצאת עם המצלמה ולבלוש את העיר והאור - שני נושאים שמעסיקים אותי הרבה בצילומים שלי. מצד אחד, סופסוף היה אפשר לראות את העיר בלי תלבושת בני האדם שהיא עוטה בימים כתיקונם, ומצד שני כל אינטראקציה אנושית ברחוב היתה רגע חד פעמי ומיוחד.
מה הדבר הכי מבאס שהתבטל לך בגלל המשבר?
לא ממש התבטל לי, אך מכיוון שאני אוהבת את מה שאני עושה כעבודה, ביאס אותי שלא יכולתי לעבוד בכלל. ובמישור האישי, הביקור שלי בארץ אמנם התקצר רק ביום אחד, אבל חצי ממנו העברתי בבידוד בבית של אמא שלי בקיבוץ. זה כשלעצמו לא מבאס בכלל, אבל הרבה חברים שחיכיתי לראות הרבה זמן כבר לא יכולתי לפגוש.
מה מבין הדברים שאי אפשר לעשות עכשיו בברלין הכי חסר לך?
עכשיו כבר אפשר לעשות די הרבה דברים, כך שלא ממש חסר לי. אבל בהתחלה מפגשים עם חברים, ארוחות ערב משותפות או בירה ספונטנית בשפטי או בפארק חסרו לי מאוד. ואני עדיין משתוקקת לרגע בו אוכל ללכת לראות סרט בקולנוע. אבל כנראה שלא אצטרך לחכות יותר מדי, כי הפריילופט קינו תכף נפתחים ויש לי אחד ממש ליד הבית.
מה בברלין הכי עושה לך טוב בימים אלה?
הכי קלישאתי, אבל הטבע של ברלין ממלא אותי חדווה. וגם הימים הארוכים עם האור המיוחד שלהם.
האם גילית או הבנת טוב יותר משהו על ברלין/גרמניה/הגירה באמצעות/בזכות/בגלל המשבר?
לא ממש גיליתי משהו חדש אבל הסולידריות החברתית, שהיתה הדבר שהכי ריגש אותי לגלות כשהגעתי לברלין, שימחה אותי גם בימי המשבר בדרכים השונות שבהן היא באה לידי ביטוי: המאבק הווירטואלי והממשי למען הפליטים (“No one left behind”), ההתגייסות של שכנים לעזור בקניית מצרכים למי שלא יכול לצאת מהבית ואפילו סתם קשר עין שמסתיים בחיוך עם זרים גמורים ברחוב.
המלצות (מכל סוג) לתקופה הזאת?
הפודקאסט הנהדר של לאבאר ברטון (LeVar Burton Reads) בו הוא מקריא סיפור קצר בכל פרק. הסיפורים הם סיפורים קצרים של סופרים ידועי שם (טוני מוריסון, מייקל שיבון, ניל גאיימן…) ולאבאר מקריא אותם בכישרון יוצא דופן.
הסדרה ״להרוג את איב״ (Killing Eve). משחקי חתול ועכבר בין סוכנת של ה-MI6 ורוצחת סדרתית הופכים די מהר לקשר אובססיבי ולא שגרתי. הסדרה כתובה נהדר, הדמויות הנשיות עמוקות ולא צפויות ויש כבר שלוש עונות אך המהנה מכולן לדעתי היא הראשונה, שחלק ממנה מתרחש בברלין (תמיד כיף לי לראות את ברלין בסרטים ובסדרות).
תוכנית הרדיו של אליענה בן דוד, אחת ששומעת. אליענה אוהבת מוזיקה וזה ניכר בכל אחת מהתוכניות שלה. דרכה גיליתי מלא מוזיקה שעשתה לי טוב על הנשמה במהלך ימים ארוכים של בידוד ביתי (הערת המערכת: בשבוע הבא אליענה מתארחת במדור ותחנוך את השאלון החדש!)
ולבסוף, ההאשטאג #חיותאמבט באינסטגרם יוביל אתכם לקומיקס מצולם שיצרה הבימאית טליה לביא (״אפס ביחסי אנוש״). הפוגה קומית מאוד נחוצה במהלך ימי המשבר.
