יומן קורונה ברלין: ״החיבוק מהמדינה גרם לי להרגיש שאני יכול להתגאות בזהות שלי כאמן״
אמיר עובדיה סטקלוב, בברלין מ-2015, צלם ועורך וידאו וסטילס, יוצר סרטים דוקומנטריים ואנימציה
מי אני, מאיזו שנה אני בברלין ומה אני עושה בעיר?
שמי אמיר עובדיה סטקלוב, אני בברלין משנת 2015, אני עוסק בצילום ועריכה של וידאו וסטילס, וגם יוצר סרטים דוקומנטריים ואנימציה.
איך משבר הקורונה השפיע ומשפיע עליך ברמה האישית?
משבר היא מילה גדולה עם קונוטציות שליליות מאוד, הרבה אנשים חווים משבר כיום, אבל אני מוצא את עצמי בצד מאוד פריווילגי של אנשים אשר תקופה זו אינה מהווה משבר בשבילם.
בתקופה הזו אני מתרכז המון בהתפתחות אישית. בחודש שעבר עשיתי שני סרטים קצרים, ואני בעיצומו של תהליך התלמדות לפרויקט גדול שיתחיל בסתיו. אני מוצא את עצמי מאוד עסוק ולפעמים חסר מנוחה. יש גם פרויקט תיעודי שאני עושה, אשר נועד לתפוס את הרגע הנדיר הזה של שינוי בעירנו: אני יוצר סרטון ״טיימלאפס״ כל חודש ומעלה לערוץ היוטיוב שלי, בלי דיבורים, רק ברלין ומוזיקה נהדרת שכתב hipless.
טיימלאפס: ברלין במרץ
בנוסף, למדתי לאפות לחמי מחמצת וזה מאוד נחמד וטעים, הבעיה רק שחדר הכושר היה סגור תקופה ארוכה ואני חושש שלאכול כל כך הרבה לחם אולי לא היה מאוד חכם מצידי.
איך משבר הקורונה השפיע ומשפיע עליך ברמה המקצועית?
עד השנה שעברה הייתי מעביר סדנאות צילום רחוב למבקרים בברלין. היו לי תחושות מעורבות בנוגע לתחום התיירות - מצד אחד היה לי עסק עובד, ומצד שני הרגשתי הרבה גועל מהתעשייה הזו. לכן היה נחמד שהקורונה באה ואילצה אותי לא להיכנס לבוץ הזה שוב.
תעשיית התיירות הישראלית בברלין היא מהתעשיות המכוערות שאי פעם יצא לי לקחת בהן חלק. למרות שאני היחיד אולי שהעביר סדנאות צילום בעיר, חברות סיורים ומדריכים פרטיים ראו בי מתחרה ועשו כל שביכולתם להרוס לי את מקור הפרנסה. זה הרגיש לי לא נכון להיות שם והחלטתי לוותר על העסק הקטן של הסדנאות ולהתפתח יותר בתחום המדיה, תחום שכרגע אני מוצא בו חברים וקולגות אמיתיים שלא רוצים לפגוע בי רק בגלל שאני דובר עברית.
אני חושב שכשישראלים עוברים לגרמניה ונחשפים למושג ״קולגה״ הם מפרשים את זה כמתחרה, ואני קצת נפגעתי מהלך הרוח הזה. אני חושב שהייתי מאוד נאיבי כאשר עברתי לברלין וחשבתי שאמצא פה הרבה ישראלים שמאסו מהאגרסיביות הצבאית הישראלית, אבל הופתעתי לגלות שדווקא פה אנשים הרבה יותר אגרסיביים. אני חושב שבשנה האחרונה איבדתי הרבה מהנאיביות שהיתה בי.
טיימלאפס: ברלין באפריל
בסופו של דבר מצאתי את עצמי מתרכז יותר ביצירה האישית שלי ואני חייב להודות שזה בדיוק מה שהייתי צריך.
מה הדבר הכי מבאס שהתבטל לך בגלל הקורונה?
היו כמה פסטיבלי קולנוע שחיכיתי להשתתף בהם, אבל למזלי סרט שלי הוצג ב-Berlin Independent Film Festival רגע לפני שהכל התפרץ וזכה בפרס סרט האנימציה הקצר הטוב ביותר. אז לפחות הצלחתי לקטוף משהו קטן לפני שכל הפסטיבלים בוטלו.
מה הדבר הכי משמח שקרה לך בזכות הקורונה?
התבטלה לי טיסה לישראל.
באיזו מידה אתה מרגיש שחזרת לשגרה? אלו היבטים הכי מאתגרים בתהליך החזרה לשגרה?
אני חושב שחיי בברלין מעולם לא היו מוגדרים בעיניי כשגרה ולכן לא אוכל ממש לחזור לשום שגרה שכזו. חל שינוי, אבל הוא לא שונה באופן משמעותי משינויים שחלו בשנים קודמות.
חוכמה בדיעבד: מה אתה מבין כעת על החודשים האחרונים ועל עצמך בתוכם שלא יכולת להבין או לדמיין בתחילת התקופה?
אני חושב אולי שלא הרגשתי בנוח להגדיר את עצמי כאמן עד לא מזמן. בקיבוץ שבו גדלתי היה פַסָל שאמא שלי תמיד קרא לו ״פרזיט״ וחונכתי שאמנים הם טפילים בחברה שצריך להדביר. לכן כשגדלתי ולא התגייסתי לצבא וגיליתי שהחברה הישראלית רוצה להדביר אותי כי אני עדין ורגיש ומאמין בשלום, התרחקתי מהזהות שלי כאמן ועסקתי פה בברלין במימד יותר פרקטי של המקצוע שלי (לצלם לקוחות, ללמד סדנאות). אבל גרמניה באה בסוג של חיבוק שאני לא מכיר ונתנה סיוע לעצמאים ואמנים ופתאום הרגשתי שדווקא הזהות שלי כאמן היא משהו שאני יכול להתגאות בו. ולכן גם תקופה זו מסמלת בעיניי זמן של צמיחה.
טיימלאפס: ברלין במאי
אילו הייתי מגיע לתובנות אלו מוקדם יותר, אולי הייתי יוצר יותר סרטים עד היום.
המלצות (מכל סוג) לתקופה הזאת?
בגלל שקצב החיים הואט, אני חושב שיש חלון הזדמנויות ליהנות מקולנוע איטי יותר. אני ממליץ לצפות בסרטים קלאסיים, לעזוב את העריכה הקצבית של יוטיוב ונטפליקס והוליווד, ולצפות בקולנוע אחר, למשל:
הרמוניות וורקמייסטר של הבמאי ההונגרי בלה טאר הוא סרט מקסים שראיתי לא מזמן ולדעתי הוא רלוונטי כיום.
גם ב-Repulsion של רומן פולנסקי צפיתי לאחרונה והוא היה מעורר השראה (חשוב לי לציין שאני מעריך את תרומתו להיסטוריה של תעשיית הקולנוע אבל גם מאמין שהוא צריך לרצות את עונשו בבית הכלא).
המלצה נוספת היא משחק המחשב EVE-Online - וכל מילה נוספת מיותרת.
