יומן קורונה ברלין: ״המשבר חיזק את התחושה שיצרתי כאן בית, אי של שפיות
סמר אבו-פריחה, בברלין מ-2016, מנהלת פרויקטים בתחום האוכל והמסעדנות
מי אני, מאיזו שנה אני בברלין ומה אני עושה בעיר?
אני סמר אבו-פריחה, גרה בברלין מתחילת 2016. אני עושה כאן לא מעט דברים, מצליחה לגעת בכל מיני תחומי עניין שיש לי ולבטא את עצמי בדרכים שונות, שמה שמחבר ביניהן זו האהבה שלי לאוכל, לאירוח ולאנשים.
אני עובדת בברלין בעיקר בתחום המסעדנות. ניהלתי את מסעדת יפו ב-Mitte בתחילת דרכה, משם עברתי ל-House of Small Wonder, לפתוח ולהריץ את ארוחות הערב ולנהל את האירועים במסעדה במשך השנה וחצי האחרונות. כיום אני מתרגשת להגיד שאני משתתפת בהקמה של מסעדה מזרח-תיכונית חדשה, תחת אותה חברה, ביחד עם הבוס שלי, שנקראת ״יאללה פיתה״, ומביאה איתה טעמים וריחות שמזכירים את הבית ועושים טוב על הלב. בין לבין עשיתי גם פרויקטים אישיים עם האוכל שלי - אוכל מסורתי שמגיע מהתרבות הערבית-פלסטינית בכלל והבדואית בפרט - מאינספור ארוחות ביתיות, דוכן בפסטיבל ועד לתערוכת אוכל בשווייץ. הדגש אצלי הוא תמיד על האירוח ועל ייצור תחושה ביתית ונינוחה - בדואית, איך לא. לאחרונה עומלת גם על שיתופי פעולה עם חברים מהתחום שגם מתעסקים באוכל, אז יש עוד הפתעות בדרך.
הגעתי להתעסק בתחום האוכל והתרבות מתוך כמיהה אמיתית וגעגוע עז הביתה ולתרבות שממנה אני באה, שמרכזה הוא סביב האוכל והאירוח הבדואי, שחסרים לי נורא כאן. גם הטעמים, הריחות והשפע, וגם החום האנושי, תחושת אינטימיות והחיבור סביב שולחן האוכל. זה, בשילוב עם החופש שברלין מאפשרת, והמפגש עם אנשים מכל העולם, עזרו לי למצוא את האיזון הזהותי שלי מחוץ למסקנות פוליטיות או חברתיות, אלא פשוט מה הכי נכון ומדויק לי כבן אדם; לקחת את מה שאני אוהבת ומתגעגעת אליו מהבית שלי ולחבר אותו אל המציאות והכלים שהחיים בברלין מאפשרים לי.
איך משבר הקורונה משפיע עלייך ברמה האישית?
התקופה הזו האמת די טובה אלי בסך הכל. הזמן הזה עזר לי בעיקר לזקק את הדברים שעושים לי טוב ביומיום שלי, אם בבית ואם בחוץ, ומה עוזר לי לדחוף את עצמי קדימה.
בזכות הזמן שהתפנה לי להיות בבית בערבים, מה שלרוב מאוד נדיר בלו״ז השגרתי שלי, בישלתי המון בתקופה הזו. וגם אכלתי בלי הפסקה מלא אוכל טוב. כמו שציינתי, החיים שלי סובבים סביב אוכל ואני מאוד אוהבת לבשל, זה אקט מדיטטיבי ותרפויטי בשבילי. ככה אני מסדרת את המחשבות שלי, מוציאה תסכול או סטרס או פשוט מרגיעה את עצמי. זה גם מאוד מחבר אותי לאמא שלי זכרונה לברכה, וזה גם נותן לי הרבה כוחות. ככה שאם לומר את האמת, מאוד נהניתי מהזמן בבית, התנסיתי בהרבה מתכונים חדשים שרציתי לנסות כבר הרבה זמן, כל מיני תבלינים וירקות כבושים שאני משתוקקת להכין בעצמי כבר תקופה, וגם כל מיני מתכונים של אמא שלי שהתגעגעתי אליהם מאוד. באופן כללי, אני בנאדם של בית, אני נהנית מהרגעים הקטנים של לצפות בשכונה מהחלון במטבח, לשתות קפה במרפסת, לעשות אמבטיות, לשבת על הספה ולהקשיב למוזיקה שאני אוהבת. כל זה היה לי חסר מאוד בתקופה שלפני הקורונה.
יוצא לי גם לתקשר הרבה יותר עם המשפחה בארץ, בזכות הלו״ז הגמיש יותר שלי ושלהם, וזה לגמרי משפיע עלי לטובה ומציף אותי באנרגיות טובות. יש לי משפחה גדולה, ולרוב זה לא קל למצוא זמן שבו כולם פנויים, או לחלוק רגעים מסוימים עם כולם. כל השיחות וידאו וזום בתקופה האחרונה עוזרות להרגיע ולו במעט את הגעגועים.
אני מרגישה שאני בפרץ של יצירתיות, דווקא בזכות הסיטואציה ההזויה הזו, שמשנה את כל החוקים והרבה דברים צריכים להיעשות בצורה אחרת. אני מרגישה דחף ליצור ולעשות, לנצל את הזמן הזה ואת ההפוגה בעומס כדי לצאת מאיזור הנוחות שלי ולראות את החיובי שיוצא מכך.
איך משבר הקורונה משפיע עלייך ברמה המקצועית?
המשכתי לעבוד, ואף יותר באינטנסיביות. בכל התקופה הזו קורים הרבה דברים לא צפויים, בייחוד בתחום הגסטרונומיה והמסעדנות, וזה מביא איתו דרישה לחשוב מחוץ לקופסה, למצוא פתרונות יצירתיים וחדשניים להתמודד עם המצב הזה. המצב המיוחד הזה נותב למקום של עשייה, ליצירת פלטפורמה חדשה למשלוחי אוכל ממסעדות בברלין שנקראת Truffle Pony, כשהדגש הוא על איכות השירות, האוכל, והמשלוח בכללי. זה מעבר לא פשוט בכלל, ובזמן כה קצר זה אף יותר מאתגר, ומביא איתו סגנון אחר של עבודה ממה שהייתי רגילה אליו לפני כן, אבל אני נהנית מזה מאוד ומוקירה את האפשרות שנפלה בחלקי לגדול ולצמוח בזמנים לא ברורים שכאלה.
גם להיות חלק מהקמה של מסעדה חדשה זו הזדמנות מדהימה עבורי ואני מתרגשת מאוד. זה חלום שלי לפתוח יום אחד מקום משלי, והתחושה היא שזה עוד צעד בדרך לשם. היתרון של ללמוד איך לבנות את התמונה הגדולה דרך כל הפרטים הקטנים, להיות חלק מכל התהליך, עם יד חופשית לבטא את עצמי ואת התרבות שממנה אני באה, ועוד עם הנחיה צמודה של אדם שאני מאוד מעריכה אישית ומקצועית, הוא מדהים עבורי. זה מאפשר לי להביא לקדמת הבמה את מי שאני ואת המקום שממנו אני באה בעזרת האוכל וההוויה שסביבו. זה מלהיב אותי מאוד וממלא אותי באש של עשייה וסקרנות לקראת ההמשך.
מה הדבר הכי מבאס שהתבטל לך בגלל המשבר?
וואו יש כל כך הרבה. הקיץ הוא העונה שלי לגמרי, סופרת את הדקות במשך כל השנה עד בוא השמש. היו לי אינספור תוכניות לנסיעות והופעות ופסטיבלים. אבל אני משתדלת בגדול לנסות ולא להתבאס על מה שהתבטל, ולשמוח על מה שכן נוצר בתקופה הזו ויניב פירות בהמשך.
עם זאת, באופן משמעותי, הדבר הכי מבאס שהתבטל לי בגלל הקורונה, זה פסטיבל מוזיקה בברלין שאני וחבר טוב עבדנו קשה לארגן אותו בכל השנה האחרונה. הפסטיבל נקרא Future East והוא מתמקד במוזיקה ויצירה של נשים מהמזרח תיכון.
המצפן שמוביל אותי בכל דבר שאני עושה הוא לקדם דברים שאני מאמינה בהם, שמרגשים אותי ונוגעים בי. אחד הדברים המרכזיים עבורי הוא לקדם את קולן של נשים במסגרות השונות שבהן אני פועלת. הרעיון לפסטיבל הזה נוצר מרצון וצורך להביא את הקול הנשי המזרח-תיכוני, היצירה הנשית, לקדמת הבמה, היכן שהוא איננו נשמע מספיק. ויחד עם זאת לייצר נקודת מפגש בין יוצרות ואמניות שלא יכול להתקיים במקום אחר בצורה הזו.
זה היה אמור לקרות ב-22-23 במאי ב-YAAM. הצלחנו להשיג מימון מלא ולסגור ליינאפ מדהים של אמניות ישראליות, פלסטיניות, מצריות, לבנוניות, איראניות; ממוזיקאיות ודיג׳ייות, לתצוגות תאורה, אמניות ומעצבות גרפיות. כבר יש פוסטרים ואתר והכל, היינו ממש רגע לפני פתיחה של מכירת כרטיסים כשמשבר הקורונה התחיל.
התאריך של הפסטיבל יצא במקרה באותו זמן של עיד אל-פיטר, וכל המשפחה שלי היתה אמורה לבוא לכאן לברלין שנחגוג כולם יחד. מאוד התרגשתי לקראת זה, בייחוד שאבא שלי יגיע לביקור כאן לראשונה מאז שעברתי. לצערי, כל זה בוטל וזה בהחלט צובט לי את הלב. אבל אנחנו נשארים אופטימיים ומנסים לחשוב איך לייצר את מה שרצינו בכל זאת, עם התנאים המוגבלים. אני מלאת תקווה שזה יהיה אפשרי בסופו של דבר. ואם לא, אז אולי בקיץ הבא.
מה מבין הדברים שאי אפשר לעשות עכשיו בברלין הכי חסר לך?
בעיקר חסר לי לראות את החברים שלי על בסיס קבוע ולחגוג (שלא לומר, להתקהל) תחת קרני השמש. אני חולת קיץ, ומאוד קשורה לחבריי הקרובים כאן שהם כמו משפחה עבורי, וברלין בקיץ היא העיר המושלמת לבלות בה עם חברים. הרבה מזה נקטע. עדיין עשינו כמה ארוחות ערב מצומצמות פה ושם עם כמה חברים וחלקם ראיתי אחד על אחד, אבל את הרוב לא ראיתי הרבה זמן ואני מתגעגעת אליהם מאוד.
מאוד חסר לי גם לצאת לרקוד, להוציא קצת קיטור ולענטז תחת השמש. אין דבר שאני יותר אוהבת מלרקוד בחוץ, באוויר הפתוח, כשהשמש מלטפת לי את הפנים. אלה הרגעים שאני מרגישה באמת בחופש מכל המחויבויות שיש לי. אלה לגמרי נקודות האושר שלי כאן בקיץ, ובפסטיבלים בטבע, זה חסר לי מאוד.
מה בברלין הכי עושה לך טוב בימים אלה?
השמש, בלי יוצא מן הכלל, וקוטי (Kotbusser Tor), השכונה שלי. קוטי ושמש ביחד, זה בכלל תענוג בשבילי.
האביב פה הוא יפהפה ואני מרגישה שאני קמה לתחייה ביחד עם העצים. הכל מסביב נהיה ירוק ופורח - זה אושר. השמש מביאה איתה אינספור נפלאות והרבה טבע וצבע בעיניים ואני מתה על זה!
האביב גם גורם לקוטי להיראות קצת יותר פסטורלית מבדרך כלל. איכשהו, גם בימים כאלה, קוטי נשארה מלאת אקשן והרבה מקומות עוד המשיכו לתפקד במתכונות מיוחדות לאורך כל התקופה. גם השוק הטורקי עוד היה פעיל. כל פעם שהייתי חוזרת מהעבודה בחודשים האחרונים, הייתי יורדת בקוטי, עושה את הסיבוב השכונתי הרגיל שלי, אצל הירקן והקצב והמאפייה והשפטי, וכולם שואלים לשלומי ודואגים איך אני מסתדרת עם המצב הזה. זו תחושה שכונתית אחרת ממה שחוויתי בשכונות אחרות שגרתי בהן כאן. ובזמן הקורונה זה מספק לי מעין רגיעה בלב, כאילו כאן הכל עוד כרגיל, כמו שאני מכירה ואוהבת. המקום הזה מייצג עבורי את הבית שיצרתי לי פה ועם כמה שזה נשמע אירוני, בתקופת הקורונה, זה רק התחזק לי עוד יותר והרגיש לי אי של שפיות בתוך ההזיה שהיא המציאות היומיומית במשבר הקורונה.
האם גילית או הבנת טוב יותר משהו על ברלין/גרמניה/הגירה באמצעות/בזכות/בגלל המשבר?
עם כל התקופה האינטנסיבית הזו בעבודה, אני מרגישה בכל יום כמה זכיתי לעבוד עם אנשים כה ייחודיים ומדהימים, שאני לומדת מהם כל הזמן ולומדת על עצמי עוד יותר בעזרתם. אני עובדת בצוות שכמעט כולו נשים, וכל אחת יותר מהממת מהשנייה. אנחנו באות כולנו מתרבויות מאוד שונות וממקומות מאוד שונים בעולם, והעבודה האינטנסיבית יחד, ובייחוד כשזה סביב אוכל, מלמדת אותנו שוב ושוב כמה נקודות השקה קיימות בעצם בין התרבויות שלנו וכמה אפשר ללמוד כך אחת על השנייה.
הסיטואציה הלא מוכרת שנקלענו אליה יצרה בינינו קרבה ואינטימיות מסוג אחר, מעין ניסיון להוות משענת זו לזו. העובדה שכולנו זרות פה, רחוקות מהבית והמשפחה, וכביכול ״תקועות״ פה בסיטואציה לא מוכרת - מצב חירום שאין לדעת כמה זמן הוא יימשך - יצרה מצב שאנחנו העוגן האחת של השנייה בתוך הדבר הזה. האנשים שהעברתי איתם את רוב הזמן בחודשים האחרונים, שמהווים כיום את העוגן שלי, הם אנשים שלא יכולתי לנחש לפני כמה שנים שיהיה להם חלק כה משמעותי בחיי, ושבגלגול אחר או בכל מדינה אחרת כנראה לא היינו נפגשים. זה פרייסלס עבורי, וזה רק מראה לי עוד יותר את היופי המרהיב שיש בברלין, באנשים שמגיעים לכאן, היופי של להיות נקודת מפגש כה מטורפת ולא להפסיק להפתיע אותי, גם כשחשבתי שזה כבר לא אפשרי. זה גם היופי שיש בהגירה בעיניי, למצוא איך לייצר לעצמך בית, דומה למוכר ולאהוב מהעבר אבל עם כלים ומרכיבים אחרים מההווה.
המלצות (מכל סוג) לתקופה הזאת?
קודם כל, אני חייבת לציין שאחד הדברים שהכי נהניתי מהם בכל התקופה הזו היה לצפות בהופעות חיות של אמנים מהארץ. ההפקות המטורפות שעשו, גם בלי קהל, נתנו לי אפשרות להרגיש כאילו אני בהופעות של הרבה אמנים שאני אוהבת ולא זוכה לראותם כאן בברלין. זה לגמרי תענוג, כי מי לא רוצה קצת זהבה בן ונסרין קדרי מרימות אצלו בסלון?
חוצמזה, ממליצה בחום על האינסטגרם של נוף עתאמנה אסמעיל ממאסטר שף. היא מדהימה! למדתי ממנה מלא מתכונים בחודשים האחרונים, והכל יצא טעים בטירוף. בשלב הבא אני לומדת איך לעשות הכל עם לק וצמידים.
אני בעיקר ממליצה ליצור, וכמה שיותר. דווקא ממקום של חוסר מעש ושעמום כביכול, יוצאים הדברים הכי יפים, יצירתיים ומעניינים, ואנחנו תמיד יכולים להפתיע את עצמנו ממה שיכול לצאת מאיתנו. אני באמת מאמינה שהיצירה משאירה אותנו בתנועה, וזה סימן שאנחנו חיים.
