יומן קורונה ברלין: ״ילדתי יום אחרי היציאה מהסגר. הרחובות המלאים הלחיצו, רציתי להשתבלל בחזרה״
איליי צ׳סטר, בברלין מ-2013, צ׳לנית, בסיסטית, זמרת וכותבת מוזיקה ושירים
מי אני, מאיזו שנה אני בברלין ומה אני עושה בעיר?
איליי צ׳סטר, בברלין מסתיו 2013, מוזיקאית: צ׳לנית, בסיסטית, זמרת וכותבת מוזיקה ושירים.
איך תקופת הקורונה השפיעה ומשפיעה עלייך ברמה האישית?
העובדה שהכל היה על הולד, או למראית עין הפסיק ובעבע מתחת לפני השטח, שיקפה את מה שהרגשתי בגוף: הבידוד החברתי התחיל בחודש האחרון של ההריון שלי, שבו גם ככה קשה לזוז, לפגוש אנשים, לעשן ולשתות. גם ככה נמנעתי, המוח לא ממש מפוקס על דברים שהם מחוץ לבייבי המתבשל. הרגשתי דווקא בסנכרון עם העולם והאנשים סביבי. התמלאתי תקווה מוזרה לשינוי חיובי עמוק באיך שהעולם מתנהל. הנה, הקפיטליזם הוא כל כך שברירי, אולי כדאי שנאמץ שיטה אחרת. ההישענות על סין כמייצרת הבלעדית כמעט של מוצרי צריכה, אולי הכלכלה תעבור לייצור מקומי. האוויר נקי כל כך, אולי האנושות תרגע מהצורך לזוז כל הזמן. איזה עולם מתהווה לו שהילד שלי עומד להיוולד אליו?
איך תקופת הקורונה השפיעה ומשפיעה עלייך ברמה המקצועית?
בדיוק חזרנו מארבעה חודשים עמוסים באירועים ומוזיקה בישראל, אז לוח ההופעות בברלין לא הספיק להתמלא, כך שזה לא הלחיץ במיוחד כשהכל התבטל כי תכננתי להוריד הילוך בכל מקרה. ויותר מכך, התמלאתי התרגשות אמיתית והודיה על כך שאני כאן בברלין כשהעירייה החליטה לעזור לאמנים ועשתה את זה כל כך קל לקבל את העזרה הזו. אלו לא רק דיבורים אלא דאגה אמיתית. יש מקום לאמנים, הקול שלהם חשוב, וכך גם התפקיד שלהם במרקם החברתי והתרומה לחברה.
מעבר לכך, הסגר הדגים לי איך זה להיות הרבה בבית עם תינוק עוד לפני שהוא נולד. התמלאתי הערכה וגם נשטפתי בגל של פומו לקולגות, אמנים שעשו את המעבר למרחב האינטרנטי. לא ראיתי אותי עושה סשן לייב, פשוט לא מצאתי כוח. לא הצלחתי לראות הופעה במחשב כמשהו נורמלי. לנגן לאוויר. חשבתי איפה לא צריך מרחב פיזי משותף עם קהל, איפה זה כן עובד - מוזיקה לסרטים. העמדתי אתר עם מוזיקה שכתבתי לסרטים מתוך כוונה ששם יהיה העתיד המקצועי-מוזיקלי שלי. הבנתי שהתעייפתי מלרוץ מהופעה להופעה, לסחוב ציוד ולבלות שעות בדרכים. עשיתי סוויצ׳ - אני אוהבת להיות בחוץ ולהופיע, הפידבק המיידי, האינטראקציה עם אנשים, אבל אולי זה יותר מדי בשביל מעט מדי.
מה הדבר הכי מבאס שהתבטל לך בגלל הקורונה?
אני מנגנת לרקדנים פעם בחודש. הם רוקדים קונטקט, שזה אלתור בתנועה תוך כדי מגע וסנכרון גופי עם עוד אדם, ואני מאלתרת על הצ׳לו עם לופר ואפקטים. המפגשים האלה תמיד ממלאים אותי ומרוממים את רוחי, מזכירים לי את הדבר הזה שהוא גדול יותר, מעבר לעצמנו, הרוח שמחברת בין כל הדברים בעולם.
מה הדבר הכי משמח שקרה לך בזכות הקורונה?
עוד בספטמבר הרגשתי תקועה אז הקמתי ״קבוצת חלומות״ - נפגשות כל שבוע ומגשימות חלומות אחת לשנייה, בעקבות הרצאת טד על כך שלפעול לבד או ״גישה חיובית״ הורג את החלומות שלנו, ואילו אנשים אחרים שרוצים מטבעם לעזור, יכולים לעזור לנו להגשים חלומות. אז ממפגשים פיזיים בבתים עברנו לזום, ואפילו שאין לנו כרגע עולם לפעול בו, אנחנו עדיין שמחות לתמוך אחת בשנייה. אחרי כל מפגש כזה חוויתי הקלה אדירה וסיפוק.
מבחינה משפחתית, יש לי אחות בכל יבשת, מה שעושה את זמני השיחה לבלתי אפשריים. אחותי באוסטרליה גרמה לשאר להירשם לשיעורי ריקוד עם ראיין הפינגטון, הכוריאוגרף בין היתר של סיה. אז עכשיו יוצא שהאחיות שלי רוקדות בזום בזמן שאני מניקה בשעות הזויות.
מבחינה זוגית, הזמן שרק שתינו היינו לבד בבית גרם לנו דווקא להתקרב אחת לשנייה, לפעול כיחידה משפחתית שהיא חדשה בעצם, כצוות פותר משימות. המשפחתיות החדשה מול זו הישנה עם ההורים, והמרחב שנוצר כמו לעשות ליל סדר בזום, ניטרלו את כל האנרגיות הטעונות של להיות עם המשפחה המורחבת באותו חדר או לקבל רגשות אשם על זה שלא באנו לישראל לחגוג ביחד - ופשוט להיות.
באיזו מידה את מרגישה שחזרת לשגרה? אלו היבטים הכי מאתגרים בתהליך החזרה לשגרה?
נהייתי ללא ספק חרדה יותר, אבל גם מלאת תקווה. ילדתי את בני הבכור יום אחרי ״השחרור״, היציאה מהסגר, ונוצרה לנו שגרה אחרת לגמרי בלי קשר לקורונה. הכל התאפס. אני גם לא בטוחה לגבי העתיד המקצועי. אני בתהליך ״חשב מסלול מחדש״.
במרחב הציבורי דווקא לראות את הרחובות מלאים באנשים הלחיץ אותי, רציתי להשתבלל בחזרה. אני עדיין מייחלת לשינוי, שהמדיניות בכל העולם תתייחס לאקלים המשתנה, שתפעל לעבר שימור וקיימות. שלילד שלי ולילדים שלו יהיה כוכב לחיות בו.
חוכמה בדיעבד: מה את מבינה כעת על החודשים האחרונים ועל עצמך בתוכם שלא יכולת להבין או לדמיין בתחילת התקופה?
תמיד שיבחתי את החופש שברלין מאפשרת. אפשר להיות מי שרוצים, להתלבש, להגדיר, לבלות באיזו דרך שרק נבחר. אבל זה חופש שגם יוצר ריחוק: לא פעם מצאתי את עצמי היחידה שעוזרת לנערה שהתמוטטה בתחנת רכבת, או להומלסית שהיתה צריכה לעשות כביסה. בקורונה גיליתי שעם כל החופש שהעיר מציעה והריחוק כתוצאה מכך, קמו המון יוזמות לעזרה הדדית. דברים שתמיד חשבתי שיקרו בישראל - הערבות ההדדית המפורסמת - קרו דווקא כאן. בישראל נעצבתי לגלות שמזניחים את האמנים, העסקים הקטנים, את האנשים שצריכים עזרה.
המלצות (מכל סוג) לתקופה?
הקשבתי להמון פודקאסטים. אני אוהבת במיוחד את ״חיות כיס״ של ״כאן״, שמסביר ומנגיש את הכלכלה לאנשים ״רגילים״. עוד פודקאסט אהוב ומרתק: invisibila של NPR, שמועבר על ידי שתי נשים וחוקר ומביא סיפורים על כל מיני תופעות שלא בהכרח רואים אותן.
