יומן קורונה ברלין: ״כמעט כל שיחה עם סבתא נגמרת ב׳מקווה שנספיק עוד להתראות׳, ומציפה אותי דמעות״
נופר מש, בברלין מ-2019, מורה ליוגה
מי אני, מאיזו שנה אני בברלין ומה אני עושה בעיר?
אני נופר מש, ברלינאית טרייה, חובבת כתיבה, גינון ויהודית רביץ. לומדת ומלמדת יוגה. עברתי לברלין לפני שבעה חודשים.
לפני שלוש שנים הכרתי את עודד בן זוגי בחתונה בישראל. זה סיפור אהבה שהתחיל בזוגיות מרחוק עד שנסעתי אליו לניו יורק, שם הוא חי. אחרי תקופה לא ארוכה שם החלטנו להתחיל במסע משותף יחד ולעבור לברלין. הרעיון התבשל הרבה זמן וזאת היתה חוויה מוזרה עבורי. חייתי כמעט שנתיים בהרגשה שהכל זמני. לא כאן ולא שם, ולא בארץ, אז… נסעתי להודו.
זה היה הדבר הכי טוב שעשיתי בשביל עצמי. נסעתי לבד. נרגעתי, חשבתי, טיילתי ועשיתי קורס מורים ליוגה. חייתי בקצב ההודי שהוא לגמרי הקצב בשבילי.
כשחזרתי לניו יורק הרגשתי כמו צב במרוץ סוסים. היתה תקופה מאתגרת. כעבור כמה חודשים שעיקרם ארגונים למעבר, ארזנו את הבגדים ואת הכלבה שלנו ג’וי והגענו לברלין.
בתוכנית: יוגה-סביח. וביותר ריאלי: סביחייה ידי עודד ויוגה שלי.
אני אוהבת לחפור ולחקור ועוד לפני שהגענו לעיר הגוגל מפס שלי היה מלא בנקודות כחולות, הקלסר היה מוכן עם כל המסמכים הדרושים כדי לתקתק ענייני בירוקרטיה והתוכניות שלי מסודרות טיפ-טופ! אממה… ברלין. לא תקתוק ולא נעליים. שאנטי שאנטי… מקצב ניו יורקי לקצב ברלינאי - פתאום הכל בסלואו מושן. הפכתי לצב במרוץ חלזונות. אז זרמתי והתחלתי לזחול. למדתי גרמנית אצל מורה מדהים (עומר ארד - ממליצה), במקביל עבדתי כמלצרית במשרה חלקית ובחיפוש דירה במשרה מלאה (עדיין מועסקת שם) והתחלתי ללמד יוגה.
איך תקופת הקורונה השפיעה ומשפיעה עלייך ברמה האישית?
כמו כולם, עברתי את שלב החרדה והדאגה מהלא נודע. מחשבות קיומיות ומיני ציטוטים של חכמים סינים על מהות החיים. אבל עם זאת, משהו בעצירה הכפויה, במיוחד בתקופת המעבר לחיים החדשים, הוביל אותי להשלמה מהירה עם המצב. הבנתי שהקורונה עצרה לי את החיים בזמן. מהרגע שהגעתי לברלין נכנסתי ללופ לימודים, עבודה ותיזוזים בין משרדי בירוקרטיה למיניהם ובקושי היה לי זמן לעצמי, ואני בנאדם שמאוד צריך את זה. ואז, מ-200 קמ״ש ירדתי ל-20. איזי, שקט, בית, כמו שאני אוהבת. לצד המחשבה המטרידה על המתרחש בעולם, חזרתי לכתוב, קראתי ספרים, תרגלתי יוגה, טיפחתי את גינת המרפסת שלי, עיצבתי מחדש את הדירה בערך פעם בשבוע (מחכה לבית ריק ומסתערת - מתחביביי). עודד ואני זכינו לזמן זוגי וגם ידענו למצוא את הפינות שלנו. בערבים הוא היה בשיחות זום עם החבר’ה שלו שמפוזרים בעולם ואני הייתי שמה לעצמי מוזיקה ורוקדת. לפעמים הוא גם זרם איתי בעמידת שש על אקרו-יוגה (ותודה לקורונה). בעיקר טיפחנו את התחביב המשותף שלנו - אוכל. הוא מבשל ואני אוכלת. והיו גם הרבה ניסויי סביח ואני הייתי השפן בר המזל. בשלב מסוים שמתי סוף לדבר כשהבנתי שעם כל הכבוד לעסק, השפן עוד דקה הופך לפיל.
אני חושבת שזו תקופה שתיזכר לטובה. היא לא היתה פשוטה בכלל והיו רגעים היסטריים, אבל סה לה וי. גם בלי הקורונה יש כאלה. היופי הוא שאנחנו יכולים לשלוט בהם ולהרגיע את עצמנו.
איך תקופת הקורונה השפיעה ומשפיעה עלייך ברמה המקצועית?
חיפושי סטודיו להשכרה לשיעורי היוגה נעצרו והעבודה שלי במסעדה נפסקה, אבל לשמחתי היה ביקוש לשיעורים שהעברתי אונליין. למרות שרוב התוכניות שלי שהיו מסודרות כל כך יפה במחברת נעצרו, אני מרגישה שהרווחתי מהתקופה הזאת. דייקתי עם עצמי את הדרך שלי להדריך ולהסביר בפירוט כל תנוחה ונשימה בזכות השיעורים מרחוק. וגם היה לי הרבה זמן לתרגל, לקרוא וללמוד בעצמי.
מה הדבר הכי מבאס שהתבטל לך בגלל הקורונה?
נשיקות וחיבוקים למשפחה בארץ ולחברים שלי שאני מתגעגעת אליהם מאוד. וגם חופשה בסיני. חיכיתי לזה כל כך הרבה זמן. חשבתי שמהרגע שאני אעבור לברלין מניו יורק אני ״אקפוץ״ לארץ כל חודשיים-שלושה. קצר, זול ומאפשר סופשבוע של מילוי מצברים. אז מאוד התבאסתי, במיוחד כשכמעט כל שיחת טלפון עם סבתא נגמרת ב״מקווה שנספיק עוד להתראות…״ ומציפה אותי דמעות.
מה הדבר הכי משמח שקרה לך בזכות הקורונה?
הכי הכי משמח ומרגש - בתקופת העוצר בארץ התחלתי לעשות עם אבא שלי שיעורי יוגה בזום. אבא שלי הוא מהאנשים שחשבו שיוגה זה לסטלנים ששרים הארי קרישנה. אדם ספקני וציני, מרצה לפסיכולוגיה שעובד מסביב לשעון. בקיצור, בנאדם די לחוץ מטבעו. אז ניגשתי לעניין בזהירות והתחלנו בתרגול מתיחות והרפיה של 15 דקות, קודם כל ניסיתי לשחרר לו את המחשבה שהמטרה היא לגעת עם הידיים ברגליים או לעשות עמידת ראש. וכך לאט לאט הארכנו את התרגול וזו נהייתה שגרת הבוקר שלנו. במקביל, הוא התחיל בתזונה מאוזנת ובריאה. אחרי חודשיים בערך קיבלתי ממנו הודעה שהוא עשה בדיקת דם ושהסכרת שלו נעלמה. גם עכשיו כשאני נזכרת ברגע הזה השערות שלי סומרות כמו חתול. כל כך התרגשתי. ממצבו הבריאותי בעיקר וגם קצת מזה שהוא הבין שכל הדיבורים שלי על זה שיוגה מרפאת גוף ונפש זה לא קשקוש רוחניקי. היום אנחנו מתרגלים ביחד לפחות שלוש פעמים בשבוע. כנראה שבלי הקורונה זה לא היה קורה.
באיזו מידה את מרגישה שחזרת לשגרה? אלו היבטים הכי מאתגרים בתהליך החזרה לשגרה?
אני מרגישה שאני רק מתחילה בשגרה ולא חוזרת אליה כי לא ממש היתה לי כזאת לפני הקורונה. הכל התחיל חמישה חודשים אחרי שהגעתי לעיר. אז לאט לאט ובזהירות. מצאתי סטודיו מדהים ובקרוב אתחיל ללמד שם ובינתיים מטיילת בעיר ומחוצה לה, או סתם לוקחת ספר ושמיכה ויושבת בפארק. הריגוש עדיין מהול בדאגה בעיקר בגלל מה שקורה בארץ. וגם אני מבינה שהעיר לא חזרה לעצמה עדיין. בכל תקופת החורף שלנו כאן, שמעתי שוב ושוב ״חכי לקיץ״ והנה הוא כאן אבל עדיין עצור. אני שומעת מסביבי על ימי קיץ ברלין העליזים ומחכה לחוות אותם בקרוב. אבל סך הכל אני מבסוטית. הכל עדיין חדש לי. מתרגשת מזה שמחשיך בעשר. מקומות ישיבה מחוץ לשפטי…וואו. אבל השוס האמיתי - אגמים! בעצם השאלה היתה מה הכי מאתגר בחזרה לשגרה. אז חד משמעי - להיות עם מסכה באוטובוס לא ממוזג.
חוכמה בדיעבד: מה את מבינה כעת על החודשים האחרונים ועל עצמך בתוכם שלא יכולת להבין או לדמיין בתחילת התקופה?
אני מאוד מחוברת ומודעת לעצמי אז לא יותר מדי, אבל כן הבנתי שהעוצמות שבי יותר חזקות משחשבתי. תמיד חשבתי שאני מסוגלת לשלוט ברגשות שלי, אפילו כשיש המון רעשי רקע, אפילו כשמתהפכת לי הבטן מסטרס. בימים הפחות טובים של הקורונה, בימים שבהם קמתי בבוקר עם מועקה בחזה, הייתי עוברת ישירות מהמיטה למזרן. מספיקה ישיבה של עשר דקות. נשימות, מתיחות, מה שמרגיש באותו רגע… וזהו. כמו תרופת קסם. זה לא שהראש שלי או השמיים מגלים פתאום קשת בענן וחדי קרן, זה פשוט משרה עלי רוגע שמאפשר לי לחשוב על הדברים בפרופורציה.
המלצות (מכל סוג) לתקופה?
צמחים, צמחים, צמחים! צמחים זה שמחה וחיים ופשוט עשייה כיפית. ולא רק למי ששפר מזלו ויש לו חצר. אפשר ליצור כמעט בכל מקום גינה קטנה. בתוך הבית, במרפסת או על אדן החלון. ואפילו לא צריך ללכת לקנות זרעים/שתילים, אפשר להנביט ולהשריש כל כך הרבה דברים משאריות סופר. גזר, סלרי, תפו״א, אבוקדו, בטטה, בצל ירוק, שום והרשימה עוד ארוכה. המלצה למתחילים: עגבניות - מכל סוג. פשוט לוקחים עגבנייה וסוחטים אותה לאדמה, משקים כל יום ומדברים אליה יפה. תוך ימים הזרעים יתחילו לצמוח. כן כן, נפלאות הטבע.
