״הסיפור שאנו מספרים לעצמנו הופך לפעמים לכלא״: נאומו של דויד גרוסמן בטקס קבלת פרס הסובלנות בברלין
הנאום המרגש שנשא הסופר דויד גרוסמן באירוע שבו הוענק לו ״פרס ההבנה והסובלנות״ במוזיאון היהודי בברלין
גבירותיי ורבותי, אתם נותנים לי את הפרס הנכבד הזה, במקום רב-המשמעות הזה, במוזיאון היהודי, בברלין, בתוך הקשר שכמעט כל מילה שנאמרת בו - ובוודאי מילים כמו ׳סובלנות׳, ׳הבנה׳, ׳פלורליזם׳ - יש להן תיבת תהודה גדולה וטרגית.
הפרס שאתם מעניקים לי יש לו גם משמעות פוליטית, תמיכה ברצון ובמאבק להגיע לשלום בין ישראל והפלסטינים. אבל אני אינני יכול להפריד את האדם הפוליטי שאני מהסופר שאני, וגם אינני יכול להפריד בין הסופר שאני לאדם שאני. ולכן, בדקות הקצרות שניתנו לי אומר כמה מילים על סוג מסוים ומיוחד של סובלנות, ושל קבלת האחר, שנמצאת בלב לבה של הספרות. הסובלנות שמאפשרת לכותב - ואחר כך גם לקורא - לחוות את העולם מתוך תודעתו ונשמתו, וגופו, של אדם אחר, זר, ולפעמים גם אויב.
אספר לכם סיפור קטן.
לפני עשר שנים, קצת יותר, הייתי שקוע בכתיבת רומן - 'אישה בורחת מבשורה׳ - שהגיבורה שלו היתה אישה ישראלית, אורה שמה, שמנסה לברוח מהבשורה על מות בנה במלחמה.
כתבתי את אורה במשך כשנתיים, נאבקתי בה שנתיים, והרגשתי שאני לא מצליח להבין אותה באמת. שאני לא יודע אותה כפי שסופר צריך לדעת דמות שהוא כותב.
לא הרגשתי בה את אותה פעימה של אותנטיות, של אמת, של חיים, שבלעדיה אני לא יכול להאמין בדמות שאני כותב, ולהיותה.
בסוף, לא היתה לי ברירה, ועשיתי מה שכל אזרח הגון במצבי היה עושה - ישבתי וכתבתי לה מכתב. פשוט, מכתב כמו פעם, עם עט ונייר, מכתב ִמלבי אל ליבה.
ובמכתב שאלתי אותה, מה קורה, אורה? למה את כל כך מסרבת לי, למה את לא מתמסרת?
ועוד לפני שהגעתי לסוף העמוד הראשון, כבר הבנתי את הטעות הגדולה שלי: זו לא אורה שצריכה להתמסר לי. זה אני שצריך להתמסר לה. כלומר, להפסיק להתנגד לאפשרות של אורה שבתוכי. להתמסר בכל לבי ונשמתי וגופי לאפשרות של אישה בתוכי. לאפשרות של האישה המסוימת הזאת בתוכי.
להרשות לחלקיקי נפש שלי לרחף באופן חופשי, בלי מעצורים ובלי פחד, אל עבר המגנט החזק של אורה, ושל הנשיות שקורנת ממנה.
ומאותו הרגע, אורה כמעט כתבה את עצמה.
***
יצירה היא אפשרות של מגע באינסוף. לא האינסוף המתמטי ולא הפילוסופי - אלא האינסוף האנושי. כלומר, אינסוף פניו של האדם. אינסוף נימי נפשו, אינסוף דעתו ודעותיו, יצריו, תעתועיו, קטנותו וגדולתו, כוח יצירתו, כוח ההרס שבו, אינסוף צירופיו. כמעט כל רעיון שצץ בי בקשר לדמות שאני כותב פותח בפניי עוד ועוד אפשרויות שלה, עוד ועוד קווי אופי שלה. גן של שבילים מתפצלים.
כמעט בנאלי להתרגש מכך, ובכל זאת הרשו לי להתרגש היום מן הבנאלי הזה: אנחנו - כל אחד ואחת מאיתנו - מלאי חיים. בכל אחד מאיתנו יש אינסוף אפשרויות ודרכים להימצא בתוך החיים, ִלחיותם.
ואולי זה בכלל לא בנאלי? אולי דווקא צריך להזכיר זאת לעצמנו שוב ושוב? כי ראו עד כמה אנו נזהרים ונמנעים מלחיות את השפע שאנחנו, את כל מה שמזמנים לנו נפשנו, וגופנו ונסיבות חיינו. כל כך מהר, בשלבים מוקדמים מאוד בחיינו, אנחנו נקרשים ומצמצמים את עצמנו להיות ׳אחד׳, גוף אחד, שפה אחת או שתיים שבהן אנחנו נותנים שמות לדברים, ג’נדר אחד. לכל אחד מאתנו יש ׳סיפור רשמי׳ אחד שאנו מספרים תמיד על אודות עצמנו, סיפור רשמי אחד מתוך רבים אפשריים, סיפור רשמי, שלפעמים הופך להיות לנו לכלא.
וזאת, דרך אגב, סכנה שאורבת לא רק ליחידים, אלא לחברות שלמות, למדינות וגם לעמים: הסכנה להפוך לאסירים של הסיפור הרשמי שאנו מספרים לעצמנו.
הכתיבה היא תנועה של הנפש בניגוד לאותו ויתור, בניגוד לאותה הצטמצמות הנפש, בניגוד להימנעות מהשפע שבנו. היצירה הספרותית היא תנועה חתרנית של הכותב, בראש ובראשונה נגד עצמו. באופן גשמי יותר אפשר לדמות אותה למסאז’ עיקש, שהסופר עושה פעם אחר פעם לתודעתו הנזהרת, הבלומה, המבוהלת.
בשבילי, הכתיבה היא תנועה חופשית, גמישה וקלה, על הציר הדמיוני שבו אני יכול לנוע בין הילד והזקן שהייתי ושאהיה; בין הגבר והאישה שאני; ביני השפוי לביני המטורף. בין הישראלי שאני, לבין הפלסטיני שהייתי יכול להיות, לו נולדתי 500 מטר מזרחה מן הבית שלי.
ואני בטוח כי מהרגע שאנחנו מרשים לעצמנו - והאמנות היא דרך נפלאה לכך - לחוות את תחושת התנועה החופשית, אנחנו נוגעים גם במהותה של הסובלנות הפוליטית בכל הקשר שלה: גם בעימות בין עמים, וגם באתגר שמציבים - למשל - הפליטים שזורמים לאירופה.
הסובלנות נולדת מן הנכונות להרגיש ולהבין את האחר מתוכו, גם כאשר האחר הזה מאיים עלי, בגלל שהוא אחר, ושונה ולא מפוענח לי. גם כאשר הוא אויב מוצהר שלי.
המהות של הסובלנות היא הנכונות לקרוא את הטקסט של המציאות - את מצב המלחמה בין ישראל והפלסטינים, למשל - לא רק ב’עיניים הלאומיות’ שלנו, הישראלים, אלא גם דרך עיני האויב שלנו. להרשות לעצמנו לחוות - ואפילו לזמן קצר - את הסיפור שלו, את הצדק שלו, את הסבל שלו, את השגיאות שהוא עושה, את נקודות העיוורון שלו לגבינו.
אם כך נעשה, יהיה המגע שלנו עם המציאות עמוק ומלא הרבה יותר.
המציאות לא תהיה אז רק ההשלכה של החרדות העמוקות שלנו, וגם לא השלכה של משאלות הלב המופרכות שלנו. המציאות תהפוך אז הרבה יותר מציאותית.
מן הנקודה הזאת יכולה לצמוח הבנה, סובלנות, השלמה עם שונותו של האחר, ואולי כעבור שנים, ואחרי שהרעלים של המלחמה הממושכת יתנדפו מתוך מחזור הדם של שני העמים העוינים - עשויות לצמוח גם סקרנות הדדית, הערכה, ולבסוף אפילו סימפתיה כלפיו.
ליותר מזה קשה לקוות בינתיים, אבל אם זה יתגשם זו תהיה הגשמה של חלום, לא פחות.
תודה.
*הסופר דויד גרוסמן קיבל אמש (10.11.2018) את הפרס להבנה ולסובלנות באירוע חגיגי שהתקיים במוזיאון היהודי בברלין. לצדו זכתה בפרס סוזנה קלאטן. הפרס ניתן מאז שנת 2002, בין השאר לדמויות מרכזיות בהן הקנצלר לשעבר הלמוט קוהל (2007), הקנצלרית אנגלה מרקל (2011) והנשיא לשעבר יואכים גאוק (2017).
לרשימת הזוכים המלאה
