איך זוג מבת עין מארגן את הקהילות הישראליות באירופה (בחסות ממשלת ישראל)
תהילה ונתנאל דרמון מחוללים שינוי היסטורי בקהילתיות הישראלית באירופה ומקבלים לשם כך תקצוב נדיב. מי עומד מאחוריהם?
את המבנה של צוזאמן ברלין לא ניתן לזהות מהרחוב. הוא אמנם ממוקם באזור שוקק ומבוקש בלב העיר, אבל רק מי שהוזמן אליו יוכל למצוא את הכניסה. דרך דלת עץ גדולה וישנה נכנסים לבניין מגורים ותיק, דרכו עוברים לחצר פנימית שמובילה לעוד בניין המוסתר מהרחוב. גם כאן אין שילוט או הכוונה וקל להמשיך לעלות בגרמי המדרגות ולפספס את הכניסה. אבל כשמוצאים לבסוף את דלת המתכת, נכנסים לחלל רחב ממדים ומואר, עם תקרות גבוהות וחלונות גדולים.
אבל אם סביב צוזאמן יש איזשהו מעטה של חשאיות, הוא קשור אך ורק בהסדרי האבטחה. למעשה, אנשי המרכז עושים הכל כדי להגיע לכמה שיותר ישראלים שחיים בברלין. ״החודש מחכה לנו תפריט אירועים מרתקים שלא מפחד לשלב בין דראג לביאליק ובין ג’חנון לדמוקרטיה גרמנית״; ״בואו לגלות את הפיקאסו הפנימי שלכם בקורסי רישום והתבוננות״; ״מוזמנים להתפנק בארוחת שישי חגיגית בצוזאמן מערב ברלין״; ״קורס עיסוי תינוקות בקבוצה קטנה ואינטימית״; ״פמיניזם ברשת והמאבק בפגיעות מיניות״; ״אתגרים והזדמנויות בזוגיות של מהגרים״.
הערבוביה הזאת, החיננית לפרקים, היא מאפיין בולט בפעילות של צוזאמן. צעירים שהגיעו לא מכבר לעיר, הורים שנאבקים לשמר את העברית של ילדיהם, או בני הגיל השלישי שצריכים לבנות רשת חברתית חדשה בעקבות הגירה מאוחרת — בצוזאמן יוצאים מגדרם לקלוע לטעמן של קבוצות רבות ככל האפשר, משימה לא פשוטה בעיר כמו ברלין, שהאינדיבידואליזם הוא אחד מערכי היסוד שלה ושהיוזמות הקהילתיות הישראליות בה התאפיינו דווקא בנטייה לביזור.
מה שהתחיל בסתיו 2017 בארוחות שישי קטנות בסלון ביתם של בני הזוג הצעירים והנמרצים תהילה ונתנאל דרמון, שהגיעו לעיר מההתנחלות בת עין, הפך למיזם משגשג, שכבר התרחב לחמש ערים נוספות וצמח לארגון בשם ICE — ״הקהילה הישראלית באירופה״, שתוכניות הפיתוח שלו כוללות הקמת קהילות בערים רבות נוספות ביבשת. היוזמה הייחודית עונה לצרכים קהילתיים מגוונים של ישראלים באירופה שקודם לכן לא קיבלו מענה, או במקרה הטוב טופלו על ידי התארגנויות התנדבותיות נקודתיות ולא יציבות. במובן הזה, ICE מחולל שינוי גדול, שאפשר אפילו לכנותו היסטורי, באופן שבו קהילות ישראליות באירופה מתארגנות ופועלות.
שני היבטים נוספים של המיזם הופכים אותו לתופעה שיותר מראוי להתבונן בה: היסודיות והשיטתיות של בני הזוג דרמון — אולי בצירוף העובדה שהם עצמם דתיים — הביאו לכך שהם מצליחים ליצור שיתופי פעולה חסרי תקדים בין הקהילות היהודיות והקהילות הישראליות במקומות שבהם הם פועלים. מאפיין נוסף שמושך תשומת לב למיזם הוא המימון הנרחב שהוא זוכה לו מממשלת ישראל. כששר האוצר דאז יאיר לפיד אמר ב–2013 ״תסלחו אם אני קצת חסר סבלנות לאנשים שמוכנים לזרוק לפח את הארץ היחידה שיש ליהודים כי בברלין נוח יותר״, הדברים שיקפו מסורת ארוכה של התייחסות לישראלים שבוחרים לחיות מחוץ לישראל כאל ״יורדים״ ו"נפולת של נמושות". קצת יותר מעשור מאוחר יותר, המפעל של הדרמונים נתמך בהתלהבות ובכסף רב על ידי משרד התפוצות של הממשלה הימנית ביותר בתולדות המדינה.
ההתלהבות הזאת היא גם מה שגורם לישראלים רבים להירתע מהחיבוק הממסדי הישראלי שהם רואים כחיבוק דוב. מבחינתם, ההשקעה התקציבית הגדולה בקהילות ישראליות באירופה למעשה קונה לממשלת ישראל אחיזה בתוכן. זאת באמצעות גוף שכלל לא נבחר לייצג את אותן קהילות, אבל צובר במהירות כוח והשפעה. אם מביאים בחשבון שהקהילה בברלין, לדוגמה, נחשבה למעוז ישראלי ליברלי־ביקורתי, הרי שלממשלת ישראל יש מה להרוויח מטיפוח גוף ממלכתי ש"מייצג" את הישראלים בברלין.
מגוף העשייה של צוזאמן לאורך השנים לא ניתן לחלץ איזושהי אג’נדה פוליטית מובחנת או כזו שניתן לכווץ לשורות תחתונות כמו ״הדתה״. למעשה, מסקירה של פעילויות המרכז, עולה שאנשיו חותרים ללא ליאות להתקרב למה שהם תופסים כמהות האמיתית של ברלין ולאו דווקא ״לקרב״ את אנשי העיר. דוגמה אחת היא הסלון התרבותי שהנחה בשנה שעברה תומר צירקלביץ’, כוריאוגרף ואמן פרפורמנס שפועל בברלין. צירקלביץ’ הקדיש את אחד הערבים לאירועי חודש הגאווה ואירח אמנים קווירים שנחשבים רדיקלים כמו אריאל ניל לוי, אמן תיאטרון שמוכר גם בדמות הדראג אנאלי גולדברג, וכמו האמנית הטראנסית ויקטוריה חפץ. גם אמן הספוקן וורד הישראלי יוסי צברי קיבל במה חופשית לביטוי הביקורת החריפה שלו על ממשלת ישראל והעומד בראשה. אפילו ארוחות השישי של צוזאמן, שמהן צמחה היוזמה, היו מרחב מתירני למדי. המשתתפים מספרים על התקהלויות של מעשני וויד במרחק־מה משולחן השבת, שימוש בטלפונים ניידים ואפילו על אורחים שהיו עוברים שם בדרך למסיבה באחד ממועדוני הפטיש בעיר, כשהם כבר בבגדים ההולמים את קוד הלבוש של המועדון.
״סלון״ נוסף של צירקלביץ’ התקיים בינואר האחרון, בעיצומה של המלחמה. האורח שבמרכזו היה הסטנדאפיסט עידן אלתרמן. בפרסום האירוע בצוזאמן תואר אלתרמן כמי ש"יזם סרטונים קומיים למלחמה באנטישמיות והסברה ישראלית אשר זכו להצלחה רבה". לא כל המשתתפים חשו בנוח עם האירוע, שלדברי אחד מהם ״התנהל באווירת פרופגנדה עם חיוך״.
דוגמה מובהקת יותר ליומרות ה"ייצוגיות" של הארגון היא אירוע שהתקיים בצוזאמן בפברואר 2023 לכבוד השגריר שנכנס אז לתפקידו, רון פרושאור. האירוע לא נועד לקהילה הישראלית, אלא לפיתוח הקשרים של צוזאמן מול פוליטיקאים מקומיים, ומיצוב הארגון כגורם בעל חשיבות עבורם. במערכת פוליטית שבה הפגנת יחס אוהד לישראל וליהדות נחשבת לסעיף חשוב בכרטיס הביקור של פוליטיקאים, המיתוג של צוזאמן כמי שמקבלים את פניו של השגריר בגרמניה נועד לחצוב לארגון נתיב של שיתופי פעולה עתידיים והקצאת תקציבים.
תהילה ונתנאל דרמון, שניהם בני 33, שמתגוררים כעת בלונדון, מדברים על הפרויקט שלהם במונחים של ״שליחות״, מילה שגורמת לאוזן חילונית להיזדקף. ״זו שליחות במובן של משימת חיים״, מסבירה תהילה בראיון זום שהתקיים עמם בשבוע שעבר. ״המטרה שלנו היא לייצר חיבורים, לגשר על הפערים והדעות הקדומות ולמצוא את נקודות המפגש בין הקצוות״.
את השליחות שלהם בברלין פתחו הדרמונים בפוסט שבו הזמינו את אנשי הקהילה הישראלית לבוא להתארח אצלם בארוחת חג לרגל ראש השנה. חלק מהתגובות היו קשות. ״זה היה פוסט טעון, והוא התהפך עלינו לסוג של שיימינג״, נזכרת תהילה בכאב ניכר. ״אנשים בדקו את הפייסבוק שלנו, הסיקו מסקנות על סמך איך שאנחנו נראים. אמירות כמו ׳ברחנו מישראל בגלל אנשים כמוכם׳. זה היה שוק. חשבנו שיגידו לנו ׳וולקאם׳, ובמקום זה עשו עלינו עליהום. באותו יום אמרתי לנתנאל: בוא נחזור. לא הבנתי איך זה שאני פתוחה וסובלנית לכולם, וכלפיי לא מפגינים סובלנות מינימלית. אבל למרות הכל פתחנו את הבית שלנו בחג ואנשים לא הפסיקו להגיע. התברר שיש צורך ענק במה שהצענו״.
העליהום שאת מתארת קרה גם מפני שבתגובה לאותו פוסט נשאלתם אם גם ערבים יכולים להגיע לפעילויות שלכם והשבתם שלא, בגלל אילוצי אבטחה.
״הלכתי ביי־דה־בוק, לפי הנהלים שקיבלתי מהרשויות בגרמניה ביחס לקהילות יהודיות, וזו היתה טעות. בסופו של יום, היו בפעילויות שלנו לאורך השנים אנשים ממגוון זהויות ולאומים. גרמנים, פלסטינים, הכל מהכל. לכן גם מחקתי את הפוסט ההוא. הוא לא עמד בקנה אחד עם הערכים שלנו״.
מה העמדה שלכם לגבי נישואי תערובת?
תהילה: ״כל בן אדם יכול לבחור להתחתן עם מי שהוא רוצה ולהיות מה שהוא רוצה. אני לא סובלת את המילה ׳גוי׳. אנחנו נטו באהבת אדם. אין לנו שום אג’נדה לגבי זה. זה אפילו לא אישיו״.
תהילה אף מציינת כי הם סירבו לשתף פעולה עם ארגונים יהודיים שגימגמו בהקשר הזה. ״שוחחנו עם קהילה יהודית כלשהי, שרמזה שהיא לא תקבל לתוכה זוגות מעורבים. אנחנו לא ניכנס לשם. באופן כללי, כדי שניכנס לשיתוף פעולה עם קהילה יהודית, צריכה להיות הסכמה שמרכז הקיום של הקהילה הוא לא רק בית הכנסת. שיש בה גם חיים אחרים, לא־דתיים, שמאורגנים סביב נושאים כמו תרבות ורווחה״.
מיזם הארוחות בערב שבת שערכו הדרמונים בביתם שבשכונת מיטה (Mitte) עלה יפה, וקהילה קטנה החלה להתגבש סביבם. בתוך זמן קצר נוספו לארוחות השישי מפגשים לילדים, אירועי במה פתוחה, סדנאות ועוד. כשלושה חודשים אחרי הגעתם לברלין השיקו הדרמונים רשמית את הפרויקט הטרי שלהם תחת השם ״צוזאמן״ (ביחד בגרמנית) וקצב האירועים, המפגשים והיוזמות הלך וגבר. ״הבנו שעלינו פה על סטארט־אפ חברתי״, אומרת תהילה.
״אני מבינה שיש ישראלים שמפריע להם שהתקציב מגיע ממדינת ישראל״, אומרת תהילה דרמון, ״אבל התמיכה הזו לא נועדה להחזיר אותם לארץ, אלא לאפשר להם לבטא את הישראליות שלהם במקום שבו הם חיים. ישראל לא תופסת אותם כיורדים, כבוגדים או כנפולת של נמושות. זו לא הגישה״
אחרי יותר משנה וחצי שבהן ארוחות השישי נערכו בסלון ביתם והפעילויות האחרות נדדו בין חללים משתנים, ב–2019 נפתח מבנה הקבע של צוזאמן, בלב ברלין. בחלל המרווח ובמוקדים נוספים בעיר מתקיים מגוון רחב של פעילויות ואירועים קהילתיים, לרבות חוגים לילדים (מוזיקה, בלט, עברית ועוד), קורסי העשרה ופנאי למבוגרים, הרצאות, סדנאות, מעגלי שיח, הופעות, ספריית השאלת ספרים, בראנץ’ ישראלי ועוד. ההשתתפות ברוב הפעילויות כרוכה בתשלום סמלי, אם בכלל. בקיץ האחרון נפתח שבט הצופים הראשון בהיסטוריה של העיר ובאוקטובר אפילו התחיל במרכז קורס ללימוד ערבית מדוברת. חלק מהפרויקטים של צוזאמן בנויים על הפעלת מתנדבים ויוזמות מתוך הקהילה — כך היה למשל בעזרה למבודדים בזמן הקורונה ובפרויקט הבישול ליולדות שרחוקות מהמשפחה. לאחרונה צוזאמן אף הודיעו על התרחבות ופתיחת ״צוזאמן מערב ברלין״, כדי לספק מענה גם לישראלים שגרים באזור זה של העיר.
תורם גדול שנשאר בצל
בני הזוג דרמון הגיעו לברלין בתמיכת קרן לאודר, שמקימה בתי ספר יהודיים באירופה ומפעילה יוזמות נוספות לעידוד ״אורח חיים יהודי״ בגרמניה ובעוד מדינות. אחד התורמים העיקריים, תחילה לצוזאמן ובהמשך ל–ICE, הוא איש העסקים היהודי־דרום אפריקאי אנתוני מושל, המתגורר בלונדון, שמעורבותו הענפה קיבלה מופעים פומביים מועטים עקב רצונו להישאר אנונימי. מושל, שגדל בדרבן במשפחה מסורתית, עשה את הונו מהימורים באינטרנט, כשהתעשייה הזאת עדיין היתה בחיתוליה. לאורך השנים נעשה דתי יותר ומכר את עסקי ההימורים. הוא עבר להשקיע בנדל"ן ובקרנות הון־סיכון וכן ייסד מיזמי צדקה שונים. בין השאר הוא עומד בראש קרן שמסייעת לילדים יהודים מאוקראינה שהתייתמו מהוריהם או ננטשו. בעמוד הפייסבוק הפרטי שלו מושל מרבה לשתף תכנים דתיים ופרו־ישראליים וכן מבקר גורמים פרו־פלסטיניים שאותם כינה בהזדמנות אחת ״יצורים פראיים״.
נתנאל דרמון מציין כי מושל מעולם לא התנה את תמיכתו בצוזאמן בקידום השקפותיו. ״אף פעם לא שמעתי ממנו אג’נדה פוליטית או רעיונית לגבי ישראל או בכלל״, אמר דרמון. ״נכחתי בשיחה שבה אנתוני נשאל על ידי אחד הישראלים אם בפרויקטים שלנו משלבים תוכן דתי. הוא ענה שזו בכלל לא המטרה, ושהרעיון הוא לתמוך בעצם ההתכנסות וביצירת מארג קהילתי״. ובכל זאת, בכיר לשעבר במשרד התפוצות שעמד בקשר רציף עם מושל התרשם כי ״המניע של אנתוני לתרום היה לחבר את הישראלים בתפוצות ליהדות שלהם״.
בכל מקרה, תרומות של נדבנים פרטיים הן רק מרכיב אחד, ולאו דווקא עיקרי, בפעילות של ICE. הארגון נתמך על ידי ארגונים ישראליים ויהודיים, לרבות ההסתדרות הציונית העולמית והסוכנות היהודית, וכן פועל לגייס תמיכה מקרנות וגורמי ממשל במקומות שבהם הוא פעיל. בברלין זוכה ICE לתמיכה מוניציפלית רשמית של רובע Mitte וכן מהקרן הגדולה ״זיכרון, אחריות ועתיד״ (EVZ), שתומכת בפעילות הארגון בתחום המלחמה באנטישמיות.
את החיבוק הממסדי החם ביותר מקבל הארגון כאמור ממשרד התפוצות. זאת באמצעות חברה לתועלת הציבור בשם ״מוזאיק יונייטד״, שמשמשת עבור המשרד זרוע למימון הפעילות מחוץ לישראל. ״מוזאיק״ נוסדה ב–2015 תחת השם ״יוזמת עתיד העם היהודי״. זמן קצר לאחר הקמתו שינה הארגון את שמו וחתם על הסכם עם משרד התפוצות לביצוע מיזם משותף שמטרתו ״חיזוק הזהות היהודית של דור העתיד בתפוצות והעמקת הקשר למדינת ישראל ולציונות״.
בספטמבר 2019 דיווחה ״מוזאיק״ לרשם החברות שהמיזם המשותף יוארך עד סוף 2022 וציינה כי תקציבו הכולל יעמוד כ–800 מיליון שקל. לאחרונה הודיעה המדינה על כוונתה להאריך את ההתקשרות עם מוזאיק פעם נוספת, עד סוף 2027 לפחות, כך שנראה כי הסכום הכולל שהושקע במיזם כבר חצה את רף מיליארד השקלים. המדינה מממנת שליש מהסכום ושאר הכסף מגיע מתרומות. בפרוטוקול ועדת המכרזים של משרד התפוצות נומקה ההתקשרות עם הארגון בפטור ממכרז בכך ש"חברת מוזאיק יונייטד היום היא בעלת הניסיון הרב והעשיר ביותר… בהקמת שותפויות ארוכות טווח בעולם היהודי". כן צוין בפרוטוקול ש"מדובר בהתקשרות הגדולה ביותר של משרד התפוצות לאורך השנים".
ואמנם, מוזאיק יונייטד, שתקציבה השנתי עומד היום על כ–176 מיליון שקל, זוכה למימון ממשלתי יוצא דופן. לאורך השנים, חלק ניכר מהתקציב הוקצה למשכורות עתק שחורגות בהרבה מהסטנדרט הנהוג בשירות הציבורי ובוודאי במגזר השלישי. שכרה של מנכ"לית הארגון לשעבר, איימי הולץ, עמד על לא פחות מ–1.1 מיליון שקל בשנה (כ–91 אלף שקל בחודש). ב–2020 שכרו של המנכ"ל שהגיע אחריה הופחת ל–922,000 שקל בשנה (כ–76 אלף שקל בחודש). שכרו של המנכ"ל האחרון מאיר הולץ, שבספטמבר האחרון עזב את מוזאיק ומונה לראש ארגון ״מסע״, עמד ב–2021 על כ–625 אלף שקל בשנה (כ–52 אלף שקל בחודש). אגב, אף שמוזאיק היא חברה ציבורית שמשמשת קבלנית ביצוע של משרד התפוצות בחו"ל, היא מקצה תקן ל"מנהל תחום קשרי ממשל" כאן בישראל. בתפקיד מכהן מלאכי לוינגר, ראש מועצת קרית ארבע לשעבר, שמשכורתו השנתית הממוצעת עמדה, על פי הדיווח האחרון, על כ–300 אלף שקל (כ–25 אלף שקל בחודש).
לאורך השנים, גולת הכותרת של פעילות מוזאיק בתפוצות היתה פרויקט הקמפוסים שמטרתו ״חיבור הסטודנטים לזהותם היהודית ולמדינת ישראל״. לפני כחמש שנים השיקה החברה את פרויקט ״ישראלים בתפוצות״ שמטרתו ״להעצים״ קהילות ישראליות ברחבי העולם. בדוח שפירסמה מוזאיק בשנה שעברה צוין כי פרויקט ״ישראלים״ מתוקצב בכ–4.4 מיליון שקל בשנה. במסמך פורט כי ״החברה חתמה על הסכמים עם כמה גורמים המפעילים מרכזים עבור ישראלים בחו"ל ב–2023 הכוללים מרכזים בלונדון, ברלין, אתונה, ברצלונה, וינה וליסבון״.
הכוונה ב"אותם גורמים" היא בראש ובראשונה ל–ICE, שמקים את המרכזים הללו (מלבד ליסבון) וזוכה למימון. ״אנחנו לא מסתירים את זה שהתקציב מגיע ממדינת ישראל״, אומרת תהילה דרמון. ״אני מבינה שיש ישראלים שזה מבאס אותם, אבל התמיכה של משרד התפוצות לא נועדה להחזיר אותם לארץ. המטרה היא לאפשר להם לבטא את הישראליות שלהם במקום שבו הם בחרו לחיות. ישראל לא תופסת אותם כיורדים, כבוגדים או כנפולת של נמושות. זו לא הגישה״.
״בשנתיים הראשונות לא הסכמנו לקבל כסף מהמדינה״, מוסיף בעלה נתנאל, ״לא רצינו שיבחשו לנו בקלחת ויגידו לנו שהאג’נדה היא א’, ב’ או ג’. אבל זה לא קורה. מאמינים במודל שלנו״.
לצד התמיכה בקהילות עצמן, מוזאיק מקצה משרה לראש פרויקט ״ישראלים״ המשמש איש קשר ל–ICE. ב–2021 זכה אלעד מאיר, ראש תחום ישראלים במוזאיק, למשכורת שנתית של כ–402 אלף שקל (כ–33 אלף שקל בחודש). מאיר, תושב ההתנחלות תקוע, שימש בעבר ראש מטה החטיבה להתיישבות וחבר הנהלת המועצה הדתית בגוש עציון. החיבור בין שלוש צלעות המשולש — ממשלת ישראל, מוזאיק ו–ICE — הוא איתן וגלוי. כאשר שרת התחבורה לשעבר מרב מיכאלי התארחה בצוזאמן ברלין עם בן זוגה ליאור שליין, תואר מאיר באתר החברה כשותף מרכזי בהפקת הסיור. את מאיר החליפה בראש תוכנית ״ישראלים״ מיטב טסלר שימל, לשעבר מנהלת תוכנית ״משרתות באמונה״ לליווי צעירות דתיות לקראת שירות צבאי משמעותי, שגם היא עזבה את הארגון לאחרונה.
נחמן שי, שכיהן כשר התפוצות בממשלת השינוי, קיבל בירושה את שיתוף הפעולה הענף של המשרד עם מוזאיק. בשלהי הקדנציה הקצרה שלו, נחשף גם לפרויקט ״ישראלים״ ולקבלני הביצוע העיקריים שלו, בני הזוג דרמון מברלין. ״הפרויקט הזה עורר אצלי לא מעט ספקות ותמיהות״, אמר השבוע שי בשיחה עם מוסף ״הארץ״. ״זו נראתה לי כמו קליקה מאוד מסוימת של ׳חבר מביא חבר׳ וניסיתי לחקור איך היא נוצרה. שאלתי: איך הם נבחרו? האם היה מכרז? מי החליט לקחת בעל ואישה, נחמדים ובעלי כוונות טובות ככל שיהיו, ולממן להם את השהות בברלין? על סמך אילו קריטריונים? ועל פי איזה סולם נקבע שכרם?״
שי לא קיבל תשובות מספקות מהדרג המקצועי, וסימני השאלה ביחס לפרויקט הוסיפו להיערם. ״אחר כך אמרו לי: מתרחבים״, ממשיך שי. ״שאלתי, לאן? על בסיס איזו עבודת מטה פורסים את הפעילות? מי החליט שפותחים מרכז נוסף דווקא בברצלונה? האם זו נגזרת של מספר הישראלים בעיר? איך מודדים הצלחה? מי מפקח על הפעילות?״
גם שאלות אלו נותרו באוויר עד סוף כהונתו של שי במשרד. ״אני תומך בקיום פעילות בקרב ישראלים שחיים מחוץ לישראל, אסור להזניח אותם״, מבהיר שי, ״אבל פעילות משרד התפוצות באירופה נראתה לי כמו סוג של אלתור. משהו שנעשה לחלוטין ללא תכנון, ללא חשיבה, ולצערי לא היה לי זמן להיכנס לעומקו. לא הבנתי מדוע הפרויקט הזה גדל ולאן הוא הולך. זה נראה היה כמו גידול פרא״.
בתגובה לכך, אומרת דרמון כי ״את השאלה למה אנחנו נבחרנו צריך להפנות למוזאיק ולמשרד התפוצות. להבנתנו, בתחילת הפעילות שלהם עם ישראלים הם בחנו יוזמות שונות בשטח, ובחרו בנו כאחד מהשותפים בפיילוט — שהיה מוצלח״.
הצעה מפתה
בספטמבר 2021 הודיעו הדרמונים על שכפול המודל ופתיחת מרכז נוסף בבירת אוסטריה שיציע שירותים דומים לישראלים בעיר: ארוחות שישי, אירועים למשפחות ומופעי תרבות. בראש צוזאמן־וינה הועמדו שליחים מישראל — עדן וליטל גבע, שהתגוררו בשכונת נחלאות בירושלים ויצאו לברלין בשליחות ההסתדרות הציונית העולמית ופעלו בין השאר במסגרת ארגון ״תורה מציון״ שמקים בתפוצות רשת של כוללים ציוניים ובתי מדרש. במהלך שהותם בעיר נחשפו בני הזוג גבע לפעילות צוזאמן ואז נבחרו להקים את השלוחה הווינאית. ״אין קשר בין היותנו דתיים לבין הפעילות במרכז״, ציינה ליטל בשיחה עמה. ״התכנים הם לא דתיים אלא מאורגנים סביב התרבות והשפה העברית. יש אצלנו גם דרוזים וישראלים לא יהודים״. בשנתיים שלאחר מכן פתחו בני הזוג דרמון שלושה מרכזים נוספים תחת המותג ״ביחד״ בתרגום לשפה המדוברת במדינת היעד: מאזי אתונה, חונטוס ברצלונה וצוזאמן פרנקפורט. לצורך ההתרחבות ליעדים נוספים באירופה הוקם ICE. תהילה היא מנכ"לית הארגון והאישה שבפרונט, נתנאל הוא יו"ר הדירקטוריון ואחראי על הכספים והמינהלות.
בתחילה כיהנו הדרמונים בתפקידיהם במטה האירופי במקביל להובלת המרכז בברלין. בסתיו 2023 הודיעו שבכוונתם לעזוב את העיר ולהעביר את ניהול צוזאמן לשליחים אחרים. לקראת העזיבה, הם ראיינו שורה של מועמדים להחליפם ולבסוף בחרו בבני הזוג מתניה וגיתית גרנות, שהיו פעילים בכפר הסטודנטים בלוד מטעם עמותת ״איילים״. עם גיתית היתה לתהילה היכרות מוקדמת מהתקופה שבה שתיהן עבדו במועצה המקומית של ההתנחלות אפרת.
״כמעט סגרנו עם זוג חילוני, אבל רציתי להעביר מסר שאני לא מפחדת להביא משפחה דתית״, אומרת דרמון. ״זה הולם את התפיסה שאנחנו מחזיקים בה, שהמרחב המשותף שלנו צריך להכיל ריבוי דעות ואמונות״. אולם משפחת גרנות התקשתה להתאקלם בברלין, וביוני האחרון, חודשים ספורים מאז נבחרו לנהל את הקהילה, הודיעו מתניה וגיתית שבכוונתם לעזוב. גם הדרמונים חישבו מסלול מחדש, והפעם מינו מנהלת שהגיעה מתוך הקהילה בברלין, עדי דואק, שגם צמחה בארגון והובילה קודם לכן את פרויקט החוגים והמשפחות בצוזאמן. ״לכולם חילחלה ההבנה שמי חי כאן יודע יותר טוב מכל שליח מי הקהילה כאן ומה אנשים רוצים וצריכים״, אומרת דואק, ומביעה תסכול מכך שהיא ״עדיין נתקלת באנשים ששואלים אותי אם זה כמו בית חב"ד ואני צריכה להסביר שלא״.
המוניטין המתפתח של ICE כארגון עוצמתי שזוכה לגב כלכלי מהמדינה לא נעלם מעיניהם של ישראלים באירופה שכבר הקימו יוזמות קהילתיות התנדבותיות. האפשרות ש–ICE יפרוס עליהם חסות, תוך הבטחה להקצות תפקידים בשכר שיאפשרו להם להתרכז בניהול הקהילה, היא הצעה קוסמת למדי. זאת בצד חשש שביטאו אחדים מהם לאובדן העצמאות שלהם. כך למשל, הדיאלוג עם ראשי הקהילה הישראלית נורדריין־וסטפליה, שחולשת בין השאר על הערים דיסלדורף וקלן, התברר כבוסרי וירד מסדר היום. כיום שוררת עוינות בין הצדדים. בהמבורג, הפנייה הראשונית הגיעה ממובילי היוזמה המקומית, אבל כעת עושה רושם שהקהילה הישראלית המתהווה שם תעדיף לעמוד ברשות עצמה. במדריד, צוזאמן היו קרובים מאוד להקים קהילה ישראלית על בסיס יוזמה מקומית שכבר נבטה. הצדדים כבר החליפו טיוטות חוזה, אך המשא ומתן הסתבך והסתיים בפיצוץ גדול. לבסוף, קמה בבירת ספרד קהילה ישראלית בניהול עצמי.
גם הקהילה הישראלית בברצלונה שאפה בתחילה להתבסס כארגון עצמאי. אנשיה ניסו להתאגד לראשונה כבר לפני שבע שנים, אך מצאו עצמם נשאבים לעיסוק במינהלות וגיוס משאבים. ״היה לנו המון קושי בעניינים הארגוניים״, מספרת דנה מן־כהן, שעברה עם משפחתה לברצלונה לפני כ–11 שנים. ״עשינו פעילות מועטה, בעיקר בחגים, ואחרי הקורונה השותפים שלי עזבו וגם זה התמוסס״.
בשלב הזה עלתה האפשרות להתמזג עם ICE. מן־כהן היססה. ״היו כל מיני ספקות״, היא מגלה. ״קיבלתי טלפונים מאנשים שהזהירו אותי מפניהם. מישהו טען באוזניי שהם לא כמו שהם נראים, שזו בעצם הדתה, וניסה להוריד אותי מהעניין״. אולם כבר במפגש הראשון עם אנשי ICE החששות התפוגגו. ״זו היתה שיחה מאוד נעימה שבה כל אחד פירט איך הוא רואה את הדברים ומה החזון שלו. אני אמרתי שאני צריכה שייקחו ממני את כל העבודה המשרדית ויתנו לי לעבוד. גם הבהרתי שאנחנו קהילה חילונית ורוצים להישאר כזאת. שתי המגבלות היחידות שהם העלו הן שלא עושים אירועים בשבת ושבארוחות מגישים אוכל כשר. לא חזיר מן הסתם, וגם לא בשר וחלב. מבחינתנו לא היתה בעיה עם שני התנאים האלה, כי גם בגלגול הקודם שלנו לא קיימנו אירועים בשבת, וגם בעבר לא שמנו אוכל לא כשר״.
מן־כהן ושותפיה החליטו אפוא להיפתח מחדש כסניף של ICE תחת המותג ״חונטוס״. בדיעבד, היא אומרת, ״זו היתה ההחלטה הכי טובה שקיבלתי בחיים. הם נתנו לנו מה שאנחנו צריכים כדי להקים את הקהילה מחדש ואיפשרו לי להגשים את החלום שלנו: לקיים פעילויות בעברית, לייצר לילדים אווירה של מסורת במובן החילוני שלה ולחוות תרבות ישראלית״.
במסגרת המיזוג לתוך ICE, הארגון הקצה לצוות הקהילה כמה תקנים בשכר. כהן־מן עצמה עובדת כמנהלת ב–80% משרה, ״אבל בפועל זו משרה מלאה פלוס פלוס״, היא אומרת. ״כל החלומות והטענות והבעיות של האנשים מגיעים אלייך. אין שעות, אנשים מתקשרים אלייך כל היום. כולם קוראים לי ׳דנה חונטוס׳. אבל אני עושה את זה באהבה ובתחושת שליחות״.
זיהוי יוזמות מקומיות ושילובן תחת מטריית הארגון הם חלק מתוכנית העבודה של ICE, שאף פתח תוכנית ושמה ״מאיץ״, שמטרתה לזהות ולפתח פרויקטים קהילתיים עצמאיים במקומות שבהם לא נפתחו עדיין מרכזים. ״הם כמו תמנון ששולח עוד ועוד זרועות״, אומר אב המעורב ביוזמת הורים עצמאית בברלין שעומדת בפני הדילמה אם להתמזג עם צוזאמן. ״ובאמת יש משהו מפתה בהצעה שלהם לקחת על עצמם את העלויות ולטפל בסידורי האבטחה, בצד ההבטחה לא להתערב בתכנים. הכיסים שלהם מאוד עמוקים וההבדל ביכולת התקציבית בינינו לבינם הוא שמים וארץ, אבל אנחנו יוזמה בעלת אופי ליברלי־חילוני מוצהר וחשוב לנו לשמור על העצמאות שלנו. שיתוף הפעולה עם צוזאמן עדיין באוויר, אבל יש אצלנו מי שמסתייג ממנו״.
תומר דותן־דרייפוס, סופר ופובליציסט שחי בברלין ונחשב לאחד הקולות הביקורתיים כלפי צוזאמן בקהילה הישראלית, מסביר את הספקות שלו סביב הנסיבות שבהן ICE הולך ומתרחב: ״צוזאמן ודומיו עונים על צורך אמיתי של ישראלים שחיים מחוץ לארצם — לייצר קהילות ופעילויות בעברית. הם מעניקים תחושת שייכות שמהגרים כמהים לה״, הוא אומר. ״עם זאת, על הקהילות הישראליות בחו"ל להבין שהפעילויות הללו מתופעלות על ידי גורמים מרקע מתנחלי וממומנות על ידי ממשלה פשיסטית. היוזמה נתמכת על ידי המשרד של שיקלי והיא הולכת וצוברת מעמד בתור ׳הפנים׳ של הקהילה הישראלית בעיר. זה דבר שצריך לתת עליו את הדעת״.
״הם הופכים להיות דה־פקטו הפנים של הקהילה הישראלית בברלין״, אומרת גם יזמית ישראלית שחיה בעיר, ״אבל ICE ואנשים כמו תהילה ונתנאל לא באמת מייצגים נאמנה את הקהל הישראלי־ברלינאי״.
בני הזוג דרמון לא מכחישים את שאיפתם לייצג את הקהילות הישראליות, אם כי הם מבינים שלא נבחרו לעשות זאת. ״אנחנו פה בשביל להילחם עבור הישראלים״, אומרת תהילה. ״העבודה הזאת נעשית מול ממשלות, ארגונים וקהילות יהודיות. להיות הגוף שמייצג את הישראלים זו לא מטרת־על מבחינתנו, אבל בסוף אנחנו אלה שדופקים על הדלתות ופועלים בשמם כי יש לנו הרבה קהל, ניסיון וידע. בפועל גם אין ארגון אחר, אז אנחנו מייצגים״. ונתנאל מוסיף: ״האם מכורח הנסיבות אנחנו הארגון הישראלי הגדול שקיים כרגע באירופה ויכול לייצג את מספר הישראלים הגדול ביותר? התשובה היא כן. אבל האם קיבלנו את המנדט מכל ישראלי בכל קהילה? ברור שלא. וגם אי אפשר. אנחנו מייצגים את הקהילות שאצלנו בארגון ושואפים להיות הקול של הישראלים בתוכן״.
בכל מקרה, בני הזוג דרמון דוחים על הסף את הניסיון לייחס להם נטיות אימפריאליסטיות. ״הנרטיב של ׳הם מתפרסים ומשתלטים׳ הוא שקרי ולא מעוגן במציאות״, אומרת תהילה. ״אני יודעת שיש אנשים שהגדילה שלנו פורטת להם על החרדות, אבל אין לנו כל כוונה לכבוש את אירופה״.
לצד זאת, דרמון מתגאה בגידול העקבי בפעילות הארגון ובראיון שנתנה לפני חודשים אחדים לפודקאסט ״נשים מדברות רילוקיישן״ תיארה אותו בחיוך במונחים של ״מפלצת״. ואמנם, מיזם ארוחות השבת של הדרמונים צמח לארגון רב־זרועות שמעסיק 27 עובדים ותקציבו השנתי עומד על כשישה מיליון שקל. לצד ששת המרכזים הקיימים, הארגון מפעיל מיזמים נקודתיים גם בהאג, סופיה, מילאנו ובמדינת בוואריה בגרמניה. על המפה שלהם מסומנות 25 ערים נוספות שבהן הם בוחנים להקים שלוחה. בני הזוג דרמון מציינים שעוד לפני כן, הם נדרשים לתגבר פעילות בקהילות הקיימות, שההגירה מישראל בצל המלחמה המריצה מאוד את מחזור הדם שלהן בשנה האחרונה. זו גם הסיבה שדווקא בארץ זוכה המיזם שלהם לתגובות מעורבות. ״הגירה היא תמיד סוגיה טעונה בישראל והיום היא כאובה מתמיד״, אומרת דרמון. ״מבחינת אנשים מסוימים בארץ אנחנו מעודדים ירידה, מכשירים את הקרקע ליורדים הנוספים ומרפדים להם את הנחיתה בחו"ל. הטענה היא ׳הקמתם ארגון שמסייע לעוזבים ואתם משאירים אותנו לבד במלחמה על המקום הזה׳״.
מאבק באנטישמיות
תהילה דרמון גדלה במשפחה חרדית בבית שמש. היום היא לא מגדירה עצמה חרדית, וגם לא חוסכת ביקורת מהחברה שעזבה. ״זו לא חברה בריאה״, היא אומרת. ״אני לא חושבת שהחברה החרדית היא זו שאמורה לייצג את העולם היהודי״. נתנאל דרמון גדל בהתנחלות מעון שבדרום הר חברון. ״זה מושב שהוקם על אדמות מדינה״, הוא אומר, כדי לחדד את ההבדל בינו לבין המאחז הסמוך חוות מעון שידוע כמוקד של אלימות וחיכוך עם האוכלוסייה הפלסטינית בסביבתו. גם שמו של דרמון נקשר לאירוע כזה, הגם שלא באשמתו. ב–2012 נעצרו שלושה מתנחלים שיצאו ממעון לאחר שביצעו פעולת נקם אלימה בכפר פלסטיני סמוך. במכוניתם נמצאו אבנים, בקבוק תעברה, לום מברזל, אולרים, כפפות, תרסיס צבע ושקית עם מסמרים. בחקירת האירוע התברר כי הרכב המדובר שייך לדרמון. הוא זומן לחקירה ואף שימש עד תביעה במשפטם של השלושה. דרמון העיד כי הרכב שלו שימש כרכב שיתופי הזמין לכל אנשי היישוב, ועל כן נהג להשאיר את המפתחות בתוכו.
״אני לא סולחת לאנשים האלה, זה היה מפח נפש גדול מבחינתנו״, אומרת תהילה, ומבקשת להבהיר למען הסר ספק את מה שנראה לה כמובן מאליו: ״אנחנו לא מסכימים בשום צורה עם דרך הפעולה של תג מחיר״.
אף שדרמון לא היה חשוד בפרשה בשום שלב, העובדה ששמו שורבב לפעולת תג מחיר רדפה אותו עד ברלין. פרט נוסף מעברם שעורר הרמות גבה היה העובדה שב–2013 השניים שימשו שליחים בגואה והקימו שם בית למטיילים ישראלים מטעם עמותת ״רוח אחרת״, שמפעילה ״בתים יהודיים״ לתרמילאים בהודו ובדרום אמריקה ומקדמת אידיאולוגיה דתית מובהקת. כך גם בנוגע לבחירתם של הדרמונים לעבור להתגורר בהתנחלות בת עין לאחר השליחות בגואה.
את מבינה למה הנראות שלכם והמקום שממנו באתם, בתוספת הדיבור על ״שליחות״, גרמו לחלק מהאנשים לקטלג אתכם?
״אני בעצמי לא יודעת איפה אני ממוקמת במפה הפוליטית. מבחיל אותי לדבר על השליחות שלנו במונחים של ימנים ושמאלנים. אנחנו כל כך לא שם. אני מבינה שלכיסוי הראש שלי יש השלכות, אבל אני אומרת באופן הכי חד וברור: לא נשלחתי על ידי אף מגזר. המקום שבו נולדנו וגדלנו הוא חלק מהסיפור שלנו, אבל הוא לא מגדיר אותנו״.
באביב 2023 גמלה בלבם של הדרמונים ההחלטה לעזוב את ברלין. ״הארגון שלנו גדל, התפתח, ומצאנו את עצמנו עסוקים בהתנהלות מול קהילות וארגונים לקראת פתיחה של מרכזים נוספים״, מסבירה תהילה. ״לא יכולתי לתת לקהילה הישראלית בברלין את המענה שנתתי לה פעם״.
דרמון מציינת שההחלטה לעזוב ״היתה ההחלטה הכי קשה שקיבלנו, יותר מאשר לצאת לשליחות. התחושה שעדיין לא מקבלים אותי, שיש מי שאומר לי: אין לך קיום פה, זה כאב. הייתי מותשת מהצורך להצדיק את עצמי בכל פעם מחדש״. היא מתארת את התקופה במונחים של ״שבר גדול״, שנפער אצלה לאחר לידת בתה הרביעית. ״התמודדתי עם דיכאון אחרי לידה״, היא מספרת בגילוי לב, ״זה עימת אותי עם העובדה שלי, תהילה, אין באמת קהילה. ושכמנהלת אני לא יכולה להמשיך. שאין לי כוחות. במשך שש שנים פתחתי את הבית שלי, את הנשמה שלי, ובסוף התרסקתי״.
הדרמונים החליטו לעבור ללונדון ובסוף ספטמבר 2023 הם התמקמו בפרבר ירוק בצפון־מערב העיר. בחודש שעבר הכריזו על הקמת Together, הסניף הלונדוני החדש, שהפך למרכז השישי של הארגון. את המרכז השביעי של הארגון קיוו לפתוח באירלנד, אולם לעת עתה הקמת Together–דאבלין מתעכבת בגלל קושי בגיוס מימון. בכל אופן, התוכניות לפתח את ICE באופן נינוח יותר התנפצו ימים ספורים אחרי שהגיעו לעיר, כשאירועי 7 באוקטובר חוללו תפנית דרמטית גם בארגון.
ארגון מוזאיק, שעומד מאחורי פרויקט הקהילות, זוכה למימון כבד של ממשלת ישראל. לא פחות ממיליארד שקל הושקעו לאורך השנים במיזם. בין נושאי התפקידים אפשר למצוא את אלעד מאיר, תושב ההתנחלות תקוע ששימש בעבר ראש מטה החטיבה להתיישבות, ואת מלאכי לוינגר, ראש מועצת קרית ארבע לשעבר
ב–ICE מיהרו להתאים את עצמם למצב החדש. לשלושת העקרונות שחרת הארגון על דגלו — קידום תרבות ישראלית, קיום אירועים ברוח המסורת היהודית ועידוד יזמות מקומית — נוסף עיקרון רביעי מוצהר: המאבק באנטישמיות. המשימה החדשה, שהיא למעשה מימוש ראשון של היומרות הייצוגיות של הארגון, תואמת במידה רבה את האינטרס של ממשלת ישראל לנכס את המאבק באנטישמיות. לצורך כך, נפתחה בארגון משרה של רכזת תוכניות זיכרון השואה ומאבק באנטישמיות. בצוזאמן גם יזמו את ״מתן״, קו קשב ותמיכה לדוברי עברית בגרמניה שפועל תחת מרכז הייעוץ אופק, ארגון שנותן מענה ליהודים ולישראלים נפגעי אלימות, אנטישמיות ואפליה (בשיתוף עם ארגון הרווחה של המועצה המרכזית של יהודי גרמניה). הקו לא הוקם בהקשר של מאבק באנטישמיות, אך מאז 7 באוקטובר עלה מאוד מספר הפניות אליו, ופעילותו הורחבה לכל אירופה. משימה נוספת שצוזאמן לקח על עצמו באופן זמני לאחר 7 באוקטובר היא ניטור הפגנות פרו־פלסטיניות בברלין, תוך ציון המיקום שלהן ומסלול הצעדה המתוכנן, על מנת להזהיר את הישראלים. תהילה דרמון בעצמה ציינה כי לתחושתה ״מאז 7 באוקטובר כל ישראלי שחי בתפוצות הולך עם מטרה על הגב שלו״.
בני הזוג דרמון רואים בישראלים באירופה עתודה בעלת פוטנציאל רב למאבק באנטישמיות. לדברי נתנאל, ״אחרי 7 באוקטובר ישראלים הם גם יותר יעד לאנטישמיות, וגם אלו שהרבה יותר נחושים להילחם נגדה״.
״בעוד שחברי הקהילות היהודיות שמורגלות בהתמודדות עם אנטישמיות זה עשרות שנים העדיפו להוריד פרופיל ולהסתגר עד יעבור זעם, אצל הישראלים יש פחות פחד לצאת לרחובות, להפגין בעד ישראל או לקרוא לשחרור החטופים״, מבארת תהילה.
ואמנם, השבר של 7 באוקטובר חולל שינוי משמעותי ביחס לארגון. מקורות בקהילה הישראלית בברלין מציינים למשל שמאז הטבח התגברה מאוד הלגיטימציה של צוזאמן וכי החשדנות כלפי הארגון דעכה. לדברי אחד מהם, ״אם קודם היתה תחושה שבערבוב בין ישראליות ליהדות עלולה להיות אג’נדה נסתרת, אז אחרי 7 באוקטובר הרבה ישראלים באירופה ממילא נהיו שותפים להנחה שאין באמת הבדל בין להיות יהודים ללהיות ישראלים״.
המטרה החדשה של מלחמה באנטישמיות מסייעת גם לחיבורים עם קהילות יהודיות באירופה. ההצלחה של ICE לייצר אותם היא לא דבר של מה בכך. זאת משום שבאופן מסורתי, הקהילות היהודיות והישראליות פעלו במנותק זו מזו, ובמוקדים מסוימים בתפוצות היחסים ביניהן אף טעונים ומתאפיינים בחשדנות הדדית.
באתונה, המרכז של ICE קם בשיתוף פעולה הדוק עם הקהילה היהודית בעיר. כך גם בפרנקפורט. ״שמענו על צוזאמן בברלין וחשבנו שזה יכול להועיל לנו״, סיפר בנימין גראומן, יו"ר משותף של הקהילה היהודית בפרנקפורט בראיון ל"דה מרקר" לפני כחודש. ״רצינו לקרב אלינו ישראלים שלא מתקרבים לקהילה, כי הם לא דתיים״.
למוסף ״הארץ״ נודע כי ב–ICE מתכננים לפתוח עוד ארבע קהילות ישראליות בגרמניה, בשיתוף פעולה עם המועצה המרכזית של יהודי גרמניה (Zentralrat der Juden in Deutschland), ארגון בעל השפעה רבה המקיים קשרים הדוקים עם הממשלה הגרמנית ואף מתוקצב על ידה בנדיבות. בני הזוג דרמון היו שמחים להעתיק את המודל הזה למדינות נוספות באירופה. ״יש קהילות יהודיות שהולכות ונכחדות״, אומר נתנאל. ״הגיל הממוצע בהן רק עולה. לאחרונה מחלחלת אצל חלקן ההבנה שאם הן רוצות לשרוד, כדאי להן ליצור שיתופי פעולה עם הישראלים, שזו תת־קהילה שגדלה ומתחדשת. אנחנו יכולים לשמש גשר ביניהן״. ותהילה מוסיפה כי ״במציאות כפי שאני חווה אותה, הישראלים הם העתיד של הקהילות היהודיות באירופה״.
ממשרד התפוצות נמסר: ״משרד התפוצות והמאבק באנטישמיות גאה לפעול למען חיזוק יהדות התפוצות. מתוקף כך, פועל המשרד בהתקשרות עם חברה עצמאית לתועלת הציבור מוזאיק יונייטד בע"מ. התקשרות זו מתקיימת בהתאם לכל דין ולחוק חובת מכרזים״.
הכתבה פורסמה לראשונה במוסף ״הארץ״