מגזין שפיץ - Spitz Magazine

הסיפור האמיתי נחשף: מדוע הוזמן נתניהו לברלין כדי לקחת את התוכניות המקוריות של אושוויץ

מאת טל אלון •

בראיון ל״שפיץ״ מגלה קאי דיקמן, עורך-העל והמו״ל של קבוצת ה״בילד״, איך איימו עליו בארכיב הלאומי ובמשרד הפנים הגרמני שאם ינסה להעביר את המסמכים הנדירים לישראל יעצרו אותו בגבול, ואיזו תוכנית הגה כדי להערים עליהם: ״חשבתי שצריך למצוא מישהו שלא ייעצר. המישהו הזה היה נתניהו״

בתחילת השנה סיים קאי דיקמן (52) את תפקידו כעורך הראשי בפועל של ה״בילד״, העיתון הנקרא ביותר בגרמניה ובאירופה כולה. אם בתפקידו זה, שאותו מילא במשך כ-15 שנה, הוא נחשב לאיש החזק והמשפיע ביותר בעולם התקשורת הגרמני, הרי שהטייטל החדש שלו - עורך-העל והמו״ל של כל קבוצת ה״בילד״ מבית אקסל שפרינגר (שכוללת את בילד, בילד אם זונטאג, בילד אונליין ו-.B.Z) - מיצב עוד יותר את מעמדו כמי שיכול לקדם בשלל אמצעים ופלטפורמות כל אג׳נדה שיקרה ללבו.

אחד הנושאים שנמצאים גבוה מאוד בסדרי העדיפויות של דיקמן הוא הידידות עם מדינת ישראל. עובדה ידועה היא שכל העיתונים של הוצאת אקסל שפרינגר הם פרו-ישראליים, ושכל עיתונאי שמועסק בה מתחייב בכתב לפעול להגן על זכויותיה של מדינת ישראל. אבל נדמה שהמסירות של דיקמן לנושא חורגת מעבר למחויבות חוזית כלשהי.

בצירוף אירועים מקרי אך סמלי, בסמוך לפרסומה של כתבה יוצאת דופן ב״דר שפיגל״ תחת הכותרת ״גוברת הסקפטיות בברלין לגבי הידידות עם ישראל״, יצא דיקמן בתחילת חודש מאי עם משלחת עורכים ראשיים של כלי תקשורת מרכזיים בגרמניה לביקור בירושלים. בראיון שקיימנו עימו לאחר שובו, ביקשנו לבדוק בין השאר האם הכתבה ב״שפיגל״ אכן עשויה לסמן שינוי אפשרי ביחסים בין ישראל לגרמניה, ומדוע ביקור נדיר של קבוצה כה בכירה של עורכים גרמנים בישראל הוקדש ברובו לסמינר אינטנסיבי ב״יד ושם״.

אך עוד לפני שצללנו לענייני השעה, דיקמן הפתיע כשחשף את השתלשלות העניינים האמיתית שהובילה למסירת התוכניות המקוריות של מחנה ההשמדה אושוויץ-בירקנאו לידי ישראל. התוכניות הוענקו לראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו ב-27 באוגוסט 2009, בטקס שהתקיים בבניין אקסל שפרינגר בברלין ושתמונות ממנו פורסמו בכלי התקשורת בישראל ובגרמניה. הטקס התקבל אז כמהלך סמלי מתבקש בדרכם של המסמכים הנדירים ל״יד ושם״, אך דיקמן מגלה עתה מה באמת הוביל להזמנתו של נתניהו:

״השרטוטים היו חלק מהאוסף של אריך מילקה [ראש המשטרה החשאית (השטאזי) של גרמניה המזרחית מ-1957 ועד איחוד גרמניה ב-1989], ששמר מסמכים מסוג זה בין השאר כדי לסחוט אנשים. כשהחומה נפלה, הרבה מהמסמכים האלה אבדו, ואחרים נלקחו על ידי אנשים כסוג של ׳ביטוח חיים׳. בסופו של דבר, השרטוטים הגיעו לשוק השחור ואנחנו הצלחנו להשיג אותם. בהתחלה לא היינו בטוחים אם הם אותנטיים. נתנו אותם לארכיב הלאומי הגרמני כדי לבדוק, והתברר שהם אכן אותנטיים, ואף חתומים על ידי היינריך הימלר״.

דיקמן ונתניהו בטקס העברת התוכניות בברלין, באוגוסט 2009

״זו היתה סנסציה״, ממשיך דיקמן. ״הגילוי זכה לדיווחים נרחבים והצגנו את השרטוטים גם בתערוכה. לאחר מכן היינו צריכים לקבל החלטה מה לעשות איתם. אני הייתי משוכנע שהם צריכים להגיע ל׳יד ושם׳. חשבתי שזה המקום שאליו הם שייכים. אבל הארכיב הלאומי של גרמניה סבר אחרת. הם אמרו לנו, וכך גם משרד הפנים הגרמני, שהמסמכים האלה שייכים לממשלת גרמניה, משום שממשלת גרמניה היא היורשת החוקית של הרייך השלישי. ׳אם תנסה לקחת אותם מחוץ למדינה, יש לך בעיה, אנחנו נעצור אותך בגבול׳, אמרו לי. חשבתי, אוקי, מה עושים? אני עדיין מאמין שהם צריכים להגיע ל׳יד ושם׳. ואז היה לי רעיון: צריך למצוא מישהו שיעביר אותם את הגבול, מישהו שלא ייעצר. והמישהו הזה היה ראש הממשלה בנימין נתניהו. שאלנו אותו אם הוא יבוא לברלין וישתתף בטקס שבמהלכו נמסור לו את המסמכים - וכך היה״.

למען האמת בהתחלה היה לי קשה למצוא מישהו ב׳יד ושם׳ שיתעניין בתוכניות… אחר כך הם רק רצו עותק, אבל אני אמרתי להם: ׳לא, אתם יכולים לקבל את המקור, אני רוצה לתת לכם את המקור׳

כידוע, נתניהו אכן מילא את המשימה בהצלחה - והשרטוטים נחתו ב״יד ושם״ ללא תקלות. אגב, דיקמן נזכר שבהתחלה ב״יד ושם״ כלל לא מיהרו לקפוץ על המסמכים, שכחודש מיום קבלתם נתניהו אף נפנף בהם (או בעותק שלהם) בנאומו באו״ם. ״למען האמת, כשהיה לי את הרעיון למסור להם את התוכניות, היה לי קשה למצוא מישהו שם שיתעניין בזה. לא הצלחתי בהתחלה. אני לא יודע אם הם לא האמינו לי, או שהיתה סיבה אחרת. בסופו של דבר הגעתי לחיים גרטנר, מנהל אגף הארכיונים, והוא היה נרגש למדי. הם שלחו אלינו אנשים שלהם, ובהתחלה הם רק רצו עותק של התוכניות, אבל אני אמרתי להם: ׳לא, אתם יכולים לקבל את המקור, אני רוצה לתת לכם את המקור׳. זו היתה תחילתה של ידידות ושותפות עם ׳יד ושם׳״.

מתוך חוברת שהפיק הבילד על התוכניות המקוריות של מחנה אושוויץ-בירקנאו
מתוך חוברת שהפיק הבילד על התוכניות המקוריות של מחנה אושוויץ-בירקנאו

אחד השרטוטים של המחנה, מתוך חוברת שהפיק הבילד

במסגרת אותה ידידות מופלאה ארגן דיקמן ב-2012 משלחת עיתונאים גרמנים ראשונה מאז ומעולם שיצאה לביקור ב״יד ושם״. ״המסע הזה היה הצלחה גדולה״, הוא משחזר. ״בביקור ההוא ראיתי לראשונה את אוסף האמנות של ׳יד ושם׳, וכך נולדה התערוכה שהוצגה השנה ב-Deutsche Historische Museum.

במאי השנה אירגן דיקמן משלחת נוספת, והפעם צורפו אליה 15 עורכים ראשיים, מהבכירים ביותר בעולם העיתונות הגרמני (ראו רשימה בתמונה). דיקמן מאשר בסיפוק ששום פוליטיקאי גרמני לא היה מצליח לרתום קבוצה כזו של בכירים לבוא איתו לישראל, שלא לדבר על גורמי הסברה ישראליים. לדבריו, הוא הופתע מאוד לגלות שכמעט חצי ממשתתפי המשלחת לא ביקרו קודם לכן מעולם בישראל.

רשימת העורכים הראשיים שהשתתפו במשלחת
רשימת העורכים הראשיים שהשתתפו במשלחת

מהרשימה המכובדת נעדרים עורכים ראשיים של עיתונים ביקורתיים כלפי ישראל, כמו למשל זודדויטשה צייטונג ו-TAZ, אבל דיקמן מסביר שנציג של הזודדויטשה (שטפן קורנליוס) כבר השתתף במשלחת הקודמת ב-2012, ואילו לטאצ יש עורך ראשי חדש שלא יכול היה לנטוש את כיסאו בשלב כה מוקדם של כהונתו.

כאמור, רוב הביקור הוקדש לזכרון השואה. ״הסמינר הוא צלילה עמוקה ׳ליד ושם׳״, מספר דיקמן, ״זה לא רק סיורים בתערוכות, אלא דיונים והרצאות על המחקר העכשווי, מה צופן העתיד, וכמובן - השתתפות בטקס הזיכרון כמשלחת רשמית, זה היה מאוד מרשים ומיוחד לחברי המשלחת. כשאתה משתתף בטקס ורואה את ניצולי השואה, וכולם מדברים על גרמניה, פתאום אתה מבין מה זה אומר בשביל האנשים האלה שהזמינו אותנו, מה זה אומר שהם בכל זאת יכולים לסבול את זה שהם שומעים שוב קולות בגרמנית. זו חוויה מרגשת מאוד״.

אם כבר לוקחים לישראל קבוצת עיתונאים בעלת השפעה אדירה כזאת, למה להתמקד ב״יד ושם״, כלומר בעבר?

״אם אתה מבין את ההיסטוריה של ישראל לעומק, אתה מבין גם את המצב בהווה. אתה מבין מה זה אומר בשביל הישראלים ׳לעולם לא עוד׳, אתה מבין למה ישראל לא מחכה שאחרים יתמכו או יעזרו לה כשהיא חשה מאוימת, אלא לוקחת יוזמה בעצמה. אנחנו לא סתם אנשים בשביל היהודים - אנחנו הגרמנים. אם לא היתה גרמניה לא היה ׳יד ושם׳. ואנחנו צריכים לקחת אחריות מאוד מסוימת לגבי הקיום של ישראל. אני מאמין בכך בכל לבי. זו הסיבה שחשוב לבקר ב׳יד ושם׳. הייתי שם כל כך הרבה פעמים ובכל פעם אני רואה משהו חדש ומבין משהו חדש״.

אין לי בעיה לסייר לאורך החומה, אבל אני יודע למה היא שם: היא שם כי היא עוצרת טרוריסטים. בעיניי הסכסוך במזרח התיכון מסתכם בסופו של דבר בשני משפטים מאוד פשוטים: אם הערבים יניחו את נשקם יהיה שלום. אם הישראלים יניחו את נשקם — לא תהיה ישראל יותר. בוודאות

״לפעמים חשוב לראות דברים במו עיניך״, דיקמן מוסיף. ״לפני כמה חודשים נסעתי לאידומני (מחנה פליטים בגבול יוון־מקדוניה). למה מוציא לאור צריך להגיע לאידומני? משום שלפעמים אתה צריך לראות דברים כדי להבין את המשמעות הסמלית שלהם. אידומני הפך להיות הסמל של מדיניות הפליטים הכושלת של אירופה. הוא יכול להפוך לסמל של הכישלון של אירופה בתוך כמה שנים. זה היה רגע חשוב, ואתה צריך ללכת לשם ולקבל רושם בלתי אמצעי״.

דיקמן, שמארח בעצמו משפחה של פליטים סורים בביתו בפוטסדאם, הוביל את ה״בילד״ לתמוך במדיניות קליטת הפליטים (refugees are welcome). ״כשראיתי בפברואר מה הולך באידומני זה רק הוכיח לי כמה צדקנו בגישה שלנו, איך אירופה מאבדת את כל האמינות שלה. לכן אני מאמין שעורכים ראשיים גרמנים חייבים לבקר גם בישראל ולדווח עליה רק אחרי שהיו שם בעצמם. ישראל היא לא איטליה או ארה״ב בשבילנו. זו ישראל. הם חייבים שיהיה להם רושם אישי״.

מכיוון שחברי המשלחת ל׳יד ושם׳ הם עורכים ראשיים שחלקם כאמור לא ביקר לפני כן בישראל, החליט דיקמן בכל זאת לשלב בלו״ז גם פגישות עם פוליטיקאים. האורחים הגרמנים נפגשו עם נתניהו, עם שר החינוך נפתלי בנט (״הקולגות שלי מאוד מאוד התרשמו ממנו״) ועם ראש האופוזיציה יצחק הרצוג. ״היה מעניין להיווכח ששני הצדדים הפוליטיים בישראל מנתחים את המצב בצורה מאוד דומה״, אומר דיקמן.

המשלחת בפגישה עם נתניהו, מתוך הטוויטר של דיקמן

הפוליטיקאים שנפגשתם איתם לא ממש מייצגים את הקשת הפוליטית בישראל. בזמן ששוחחתם עם הרצוג הוא ניהל מגעים מתקדמים להיכנס לממשלת נתניהו. אולי אם הייתם כוללים בתוכנית גם סיור לאורך החומה למשל, או מפגש עם איימן עודה שעומד בראש המפלגה שמייצגת את אזרחי ישראל הערבים, חברי המשלחת היו נחשפים לזוויות חשובות נוספות?

״בכנות, אני לא מומחה בפוליטיקה הפנימית בישראל. אבל אם התוכנית נראית חד צדדית אז האחריות לכך היא עלי. אין לי בעיה לסייר לאורך החומה, אבל אני יודע למה היא שם: היא שם כי היא עוצרת טרוריסטים. בעיניי הסכסוך במזרח התיכון מסתכם בסופו של דבר בשני משפטים מאוד פשוטים: אם הערבים יניחו את נשקם יהיה שלום. אם הישראלים יניחו את נשקם - לא תהיה ישראל יותר. בוודאות. לכן לדעתי זה לא קונפליקט בין שווים. זו דעתי האישית. כשהכנתי את המסע הדבר הכי חשוב בשבילי היה ׳יד ושם׳. לא נשאר הרבה זמן לדברים אחרים, אפילו לא ביקרנו בתל אביב״.

״פגישה מלהיבה עם נפתלי בנט״, מתוך הטוויטר של דיקמן

אגב, ייצוג עקיף לקיומו של שמאל ישראלי בכל זאת היה בתוכנית הביקור: דיקמן ואנשי המשלחת נפגשו עם מו״ל ״הארץ״ עמוס שוקן ועורך העיתון אלוף בן. אבל לדברי דיקמן, ״זו לא היתה שיחה פוליטית. שוחחנו בעיקר על תפוצה ונושאים שעיתונאים מדברים עליהם כמו אונליין מול פרינט״. מלבד זאת נפגשו העורכים גם עם נתן שרנסקי (כיום יו״ר הסוכנות היהודית) ועם תום פרנץ (גרמני שהתגייר, חזר עם אשתו הישראלית בתשובה וזכה בעונה השלישית של מאסטר שף הישראלי).

דיקמן מתאר את האימפקט של הביקור על קבוצת העורכים כחוויה מטלטלת: ״בסופו של דבר זה היה קצת כמו טיול שנתי בבית הספר. ביום שאחרי משהו תמיד חסר. כשחזרנו כולם המשיכו להתכתב ולדבר על כך שצריך לנסוע שוב. הם היו צריכים שמישהו ייקח אותם בפעם הראשונה, אבל עכשיו זה כבר יהיה עניין אישי אמיתי״.

לאור ההצלחה החליטו דיקמן ו׳יד ושם׳ למסד את המשלחות: מעתה יבקרו כל שנה 15 עיתונאים גרמנים צעירים ב׳יד ושם׳ ויתלווה אליהם אחד העורכים הבכירים שהשתתפו במשלחת השנה. ״אנחנו לא רוצים שיהיה שוב מצב שעורך ראשי בגוף תקשורת מוביל בגרמניה לא היה מעולם בישראל״, הוא אומר.

משלחת העורכים הגרמנים, מתוך הטוויטר של מיכאל ברוקר, העורך הראשי של הריינישה פוסט

ומה לגבי הכתבה ב״שפיגל״? דיקמן מביע את דעתו עליה במילה אחת נחרצת ובשפת גוף שמגבה אותה: ״שטויות!״. לדבריו, אין שום זרמים תת-קרקעיים לשינוי המדיניות מול ישראל. ״כמובן שמרקל לא תמיד שמחה עם איך שדברים עובדים בישראל. בוודאי היא חושבת שלפעמים יש הזדמנויות שמוחמצות. אבל זו היתה כתבה טיפשית לחלוטין״.