אחרי ארבע שנים שבהן צילם את חומת ההפרדה, גלעד ברעם עבר לברלין
סרטו של ברעם ״קודלקה: שוטינג הולילנד״, המתעד את מסעו של הצלם הצ׳כי האגדי יוזף קודלקה לאורך חומת ההפרדה הישראלית, זכה להתעלמות של קרנות וגופי שידור ישראליים, אך מוצג בהצלחה בפסטיבלים ברחבי העולם וישודר בערוץ ארטה הגרמני ב-20 במרץ. ראיון
אחרי ותוך כדי שהוא נודד בין עשרות פסטיבלים בעולם ואף גורף פרסים, סרטו התיעודי של הבמאי גלעד ברעם ״קודלקה: שוטינג הולילנד״ ישודר ביום שני 20 במרץ בטלוויזיה הגרמנית (ראו פרטים בסוף הכתבה).
ברעם, בן 35, חי בברלין מאז 2012, אך את הסרט על הצלם הצ׳כי האגדי צילם לפני המעבר. ״את יוזף קודלקה הכרתי ראשית דרך הצילומים שלו. הוא היה אחד הצלמים הראשונים שלמדנו בשבועות הראשונים שלי במחלקה לצילום בבצלאל. הצלם הישראלי מיקי קרצמן הציג לנו את התצלומים האיקוניים שלו מהפלישה הסובייטית לפראג ב-68’ ואת סדרת הצוענים. מיד אחרי השיעור הלכתי לספרייה, הוצאתי את כל ספרי קודלקה שהיו על המדף וצללתי לעולם שלו. אבל רק שלוש שנים מאוחר יותר, בשעת לילה מאוחרת במלון משכנות שאננים, פגשתי את האיש מאחורי הצילומים ויצאתי איתו להרפתקה ששנינו לא ידענו איך היא תיגמר״.
קודלקה הגיע לישראל במסגרת פרויקט שיזם הצלם פרדריק ברנר. הפרויקט, שלימים נקרא ״מקום זה״ והוצג בין השאר גם במוזיאון ת״א, שם לו למטרה להתבונן בישראל והגדה המערבית באמצעות קבוצה בינלאומית של צלמים וצלמות ידועי-שם.
״כשקודלקה הגיע לישראל בפעם הראשונה, פרדריק לקח אותו למעין סיור תיירותי כזה - העיר העתיקה בירושלים, עכו, קיסריה, קצת נגב… ולמרות שהוא התרשם מהמקומות הרבים שראה, הוא לא מצא דבר שעניין אותו מספיק כדי להחליט להצטרף לפרויקט. רק לקראת סוף הביקור הם הגיעו לשכונת אבו-דיס במזרח ירושלים, ושם הוא ראה את חומת ההפרדה החוצה את השכונה. שם קרה לו משהו, הוא מצא את הדבר שנגע בו - אישית וצילומית״.
כסטודנט שנה שלישית לצילום נבחר ברעם לתפקיד האסיסטנט של קודלקה, שהגיע לישראל ופלסטין לשבעה ביקורים שנפרשו לאורך ארבע שנים. ״כל ביקור ארך כחודש ובמהלכו עבדנו מזריחה עד שקיעה כל יום, כל סופ״ש, כל חג - נון סטופ״.
במשך רוב הזמן שבו עבד עם קודלקה, לא היה לברעם מושג קלוש שהוא עושה סרט. ״התיעוד שלי את קודלקה נולד מתוך הניסיון שלי למצוא דבר מה שיעניין אותי ויהיה לי לעיסוק בזמן שאני איתו. לקח לי בערך יומיים להבין שהוא לא צריך אסיסטנט. האיש, כפי שדמיינתי אותו לפני פגישתנו, הוא התגלמות המונח ׳זאב בודד׳. זה הוא, המצלמה והעולם שמולו. הוא כן היה זקוק לי כנהג, כמתורגמן ואולי כחברה מדי פעם כשאוכלים איזה סנדוויץ’, אבל בהחלט לא כאסיסטנט במובן הקלאסי. מבחינתי זה אמנם היה כבוד גדול לבלות בחברת צלם שהערכתי מאוד, אבל היה לי ברור שלא אשרוד כך זמן רב. מה גם שבהתחלה קודלקה לא היה נדיב, בלשון המעטה, בשיחה ובשיתוף. הוא היה מסוגר מאוד. היום, אחרי שנים של הכרות איתו, אני יכול לומר שאחת הסיבות לכך היתה שהוא חשד בי מאוד. כגבר צעיר שגדל בצ׳כוסלובקיה תחת עינו הפקוחה של האח הגדול הסובייטי, הוא למד לא לבטוח באיש. כשציוותו לו בחור ישראלי צעיר שלא היה לו מושג קלוש מיהו ומאין בא, הוא הניח שיש סיכוי טוב שאני סוכן ביון כלשהו ושאולי אני שם כדי לפקוח עליו עין״.
כשברעם הבין שאין לו עניין לשמש רק כנהג וכמתורגמן הוא שלף את המצלמה שלו. התגובה של קודלקה לא היתה נעימה. הוא הבהיר לברעם שלידו יש מקום רק למצלמה אחת, אבל ברעם מצדו לא ויתר.
״בהתחלה צילמתי סטילס. עברתי לווידאו כשהבנתי שמה שמעניין אותי זה קודלקה עצמו. מה שמשך אותי היה בעיקר האופן שבו הוא נע, מה שאני קורא לו היום כוריאוגרפיה של אקט הצילום וניכר מאוד בסרט. כשראיתי את קודלקה מצלם בפעם הראשונה לא יכולתי להתיק ממנו את העיניים. נראה כאילו כל גופו וכל תנועותיו מתנקזות למקום אחד - המפגש בין העין למצלמה. מתוך הרצון לתעד את ה׳מחול׳ הזה העברתי את המצלמה למצב וידאו והתחלתי להקליט קטעים קצרים שעם הזמן הלכו והתארכו״.
מתי בכל זאת הבנת שאתה מצלם סרט?
״באמת שלפחות בהתחלה לא היה לי מושג מה אני עושה. היתרון הגדול שלי, ואני יכול לומר זאת רק היום בדיעבד, היה פרקי הזמן בין הביקורים של קודלקה. בהפסקות האלה, שארכו 4-6 חודשים, יכולתי לשבת ולצפות בחומרים שצילמתי ולהבין איזה קטסטרופות יצרתי שם. זה היה תהליך לימוד ארוך ומכאיב. בהתחלה צילמתי את קודלקה כשאני מתרוצץ סביבו בניסיון נואש ׳לתפוס׳ אותו מכמה זוויות ובאותו הזמן להימנע מלהפריע לו בעבודתו. זה היה נורא. בהדרגה הפנמתי, שאם תהליך היצירה של קודלקה הוא מרכז העניין שלי, אני צריך ללמוד ממנו ואותו. כך התחלתי להאט, לייצר משך בהתבוננות שלי עליו, ולבסוף גם הצבתי את המצלמה על חצובה, לא בגלל שקודלקה משתמש בחצובה - הוא ממש לא - אבל כיוון שהתחוור לי שעלי להחיל על אופן ההתבוננות שלי את שפת צילום הסטילס. וזו השפה הוויזואלית של הסרט בסופו של דבר - צלם שמתבונן בצלם שמתבונן. רק בשנה השלישית לעבודתנו המשותפת, ולאחר שכבר היו לי עשרות שעות של חומרי גלם, התחלתי להבין שמה שיש לי יכול אולי לעניין גם אנשים אחרים. שם הנצו ראשוני הניצנים לקראת היווצרותו של סרט״.
אחד הדברים היפים בסרט הוא באמת הדיאלוג בין צילומי הסטילס של קודלקה לצילום הווידאו שלך. האם קודלקה התערב או הביע עניין מדי פעם בעיצוב הפריימים שלך?
״קודלקה לא היה מעורב בתהליך שתיארתי ולוּ לרגע. זה היה תהליך שאני, כמתלמד וכיוצר מתחיל, עברתי ביני לבין עצמי. הוא עסק בשלו ואני בשלי. כמובן שבשלב מאוד מוקדם קודלקה הבחין בכך שאני מפנה את עדשת המצלמה שלי כלפיו. הוא ניגש אלי ואמר לי באופן שלא השתמע לשתי פנים: ׳לא ממש מעניין אותי מה אתה עושה, אבל אתה לא יכול להראות את החומרים הללו לאיש, גם לא לחבריך הסטודנטים, ואם אני ארצה לעשות איתם דבר מה יש לי גישה חופשית ללא כל התנגדות מצדך׳. כמובן שלא היתה לי ברירה אלא להסכים לדברים והחוזה הזה היה תקף לאורך זמן רב מאוד״.
איך בסופו של דבר שכנעת אותו לערוך סרט מהחומרים?
״עם הזמן הלכה והתגבשה בינינו חברות נדירה - בין בחור בן 28 לאיש בן 73, בין מאסטר למתלמד, בין אירופאי שגדל מאחורי מסך הברזל לישראלי שגדל ליד חומה שנבנית על ידי החברה שלו עצמו מרחק קילומטרים ספורים מביתו. מערכת היחסים הזו התבססה על אמון הדדי שצמח במסגרת המסע המאוד טעון ומאוד מורכב שעברנו יחד. כיום קודלקה חוזר ומציין שלולא המפגש בינינו הוא לא היה מצליח ליצור את גוף העבודות שלו בישראל ובפלסטין. עד כמה זה נכון אני לא בטוח, אבל מה שברור הוא שמערכת היחסים בינינו היא זו שאפשרה את גוף העבודות שלו כפי שהוא, ואני חושב שהוא מעולה. לקודלקה היה חשוב, שלא לומר הכרחי, שתהיה לו גישה חופשית ומוחלטת לכל מקום שעניין אותו לצלם, ובמקרה של החומה - משני עבריה. איכשהו, השילוב בינינו הצליח לאפשר את זה.
בשלב שבו התחלתי לחשוב על האפשרות שמצבור חומרי הגלם שבידי אולי יכול להיות סרט, קודלקה ביקש שאראה לו מדגם מייצג. הכנתי לו טיימליין עם חומרים שעניינו אותי והוא צפה, אמר מילה או שתיים, אבל לא ממש התעניין. היום, בהסתכלות לאחור, אני חושב שחוסר העניין הכללי שלו במה שאני עושה היה אלמנט קריטי עבורי ביצירת הסרט. העובדה שמבחינתו זה היה מצב של ׳נו טוב, אני אתן לילד לשחק, רק שיישאר בסביבה כשאני זקוק לו׳, אפשרה חופש גדול בעשייה שלי וגם יצרה מצב שבו קודלקה לא ׳משחק׳ עבורי בסרט עליו. הנוכחות שלי עם המצלמה היתה כמעט שקופה עבורו והוא פשוט עשה את מה שהוא עושה תמיד כשהוא בשטח ומצלם. לא יכולתי לבקש יותר מזה. אנשים קרובים אליו שצפו בסרט ציינו בפניי שההישג שלי מהבחינה הזו הוא אדיר - קודלקה מעולם לא הראה את עצמו כך בשטח לאיש ובטח שלא מול מצלמה.
תהליך עריכת הסרט גם היה ארוך ונמשך על פני כמעט שלוש שנים. רק בשלבים האחרונים קודלקה פתאום הראה הרבה יותר עניין. אולי סוף סוף נפל לו האסימון שמשהו כאן קורה ושהוא יכול גם להיות לא רע. לזכותו ייאמר שבשלב הזה הגישה שלו היתה ׳זה הסרט שלך ואתה תעשה מה שאתה חושב לנכון׳. הערכתי את זה עמוקות. הבנתי שהאיש שעומד לפניי הוא אמן עצום לא רק בגלל עבודותיו, אלא גם בגלל האופן שבו הוא תופס אומנות - לפני הכל כיצירה חופשית ונטולת מגבלות״.
אתה יודע אם הוא אוהב את התוצאה הסופית?
״קשה לענות על השאלה הזאת. לקודלקה קשה מאוד להתייחס לכל יצירה שאינה שלו והוא שונא לראות את דמותו - בצילומי סטילס ובטח שעל המסך הגדול. אבל האיש הוא קונטרול פריק מהגדולים שפגשתי, והעובדה שהוא אפשר לי לעשות את הסרט הזה ואפשר לי לעשותו על פי תפישתי, היא מבחינתי המתנה הגדולה ביותר שיכולתי לקבל ממנו והכרה בכך שלסרט הזה יש איכויות מסוימות. אחרת לא היה סיכוי שהוא היה נותן לו לצאת למסכי העולם״.
בשטח קודלקה לא מרבה לדבר, אבל יש כמה מונולוגים יפהפיים שלו שאנחנו שומעים על רקע הצילומים שלו.
״זו היתה החלטה שקיבלתי בתהליך העריכה עם אליסה פורפורסט (Elisa Purfürst), עורכת הסרט שפגשתי מעט אחרי המעבר שלי לברלין והפכה לימים לכותבת השותפה שלו וחברה קרובה. ב-2013 קיימנו שני ראיונות מצולמים עם קודלקה, אחד בסטודיו שלו בפריז ואחד בסטודיו שלו בפראג. הרגשתי שכדי לתאר תמונת מצב מדויקת ככל הניתן של אופן עבודתו של קודלקה בישראל ובפלסטין, על הצופה להבין את הקונטקסט האישי להחלטתו לצלם שם. מראה החומה בביקור הראשון באבו-דיס הדהד בו את חייו כנער וכגבר צעיר מאחורי מסך הברזל. קודלקה גדל כילד תחת כיבוש גרמני ולאחר מכן תחת כיבוש סובייטי. באופן אוטומטי הוא מזדהה עם אנשים שחיים תחת כיבוש, והחומה היא הסימבול הוויזואלי האולטימטיבי לכיבוש שכזה. זו הקרקע שממנה צמח הפרויקט שלו ולכן זה היה חייב להיות בסרט. בסופו של דבר החלטנו להשתמש רק באודיו של החומרים שצילמנו, באופן שיתאים להגיון הפנימי של הסרט״.
באחד המונולוגים קודלקה מדבר על משמעות העובדה שנעקר מארצו צ׳כוסלובקיה. הוא אומר (בתרגום חופשי): ״כשאתה נודד, לסביבה יש בעיה גדולה איתך, מנסים להביא אותך למקום מסוים… אתה הבחור ה׳אחר׳, אבל באותו זמן אתה יודע שזה מאוד חשוב לנסות להישאר ׳אחר׳. לא להתאים את עצמך, לשמור על הכעס הבריא, לשמור עליו לזמן הארוך ביותר האפשרי״. כמי שנדד בעצמו לברלין, עד כמה אתה מזדהה עם האמירה הזאת?
״מאוד. זאת אחת הסיבות שהמונולוג הזה שם כמובן. עבורי הוא שופך הרבה מאוד אור על אישיותו של קודלקה ועל מה שמניע אותו, ובד בבד זו אמירה די אוניברסלית שרבים שעקרו ממקום הולדתם - מבחירה או שלא - יכולים להזדהות איתה״.
קודלקה מצלם בפילם ואף מספר במהלך הסרט שאין לו אימייל או טלפון. מצד אחד הוא עובר בסרט כנציג של עולם הולך ונעלם, ומצד שני הסיפור שלו עצמו, כמו גם הסיפור שהוא מספר באמצעות הצילומים, הם במידה רבה אוניברסליים ועל-זמניים. איזה תפקיד או משמעות יש בעיניך לקודלקה - האיש והסרט אודותיו - בעולם של פיד אינסופי שבו אנחנו מוצפים בדימויים ״חזקים״ ומאבדים עניין בהם תוך שניות?
״קודלקה הוא חלק מדור שחושב על צילום כצורה של אמת. יש לי כבוד עמוק לדור המאסטרים, אבל אנחנו חיים היום בעידן אחר, עידן ׳פוסט-עובדתי׳ הוא המושג הטרנדי בימים אלה, וצילום הוא ללא ספק חלק מהעידן הזה. יש איזשהו יסוד של פוסט-אמת בצילום, וזה השדה שאני פועל בתוכו ומתייחס אליו כצלם. אני תופש את הסרט שלי על קודלקה כמעין מחווה לדור, לדרך צילום ולדרך מחשבה על צילום ועל החיים שכמעט נעלמו מהעולם. אולי הסרט הוא איזושהי הצעה לאיזשהו גשר בין שני העולמות האלה. ועם זאת, חשוב גם לומר שקודלקה והעבודה שלו נהיו זה מכבר על-זמניים, וזו לא רק מליצה. ספר הצילומים מהפלישה הסובייטית יצא 40 שנה אחרי המאורע, תורגם ל-9 שפות ונמכר כמו לחמניות חמות. אותו דבר עם ׳צוענים׳, שממשיך להיות מודפס, מהדורה אחרי מהדורה מאז שיצא לאור לראשונה ב-1975, וכך גם ׳גלות׳. אני מסתובב עם הסרט בעולם והקהל מורכב מבני כל הגילאים, ממש כולם, כולל המון צעירים מתחת לגיל 25. זה אומר משהו. עדיין המון אנשים משתמשים בעבודות שלו כשמחפשים דימויים שייצגו נושאים כגון פלישה, כיבוש, הגירה, שונות, זרות״.
הסרט לא נתמך ולא נרכש על ידי שום גוף ישראלי, ולמעשה מדובר בסופו של דבר בהפקה צ׳כית-גרמנית. מה הסיבות לכך לדעתך?
״הלוואי וידעתי למה החליטו הגופים הישראליים לא לתמוך בסרט וגם לא לרכוש אותו לשידור לאחר שכבר היה מוכן. אולי ניתן להסביר זאת בכך שיש תחרות גדולה בשוק או בעובדה שהייתי יוצר לא מוכר בלי רקורד בעשייה דוקומנטרית. משום מה מקבלי ההחלטות אוהבים ללכת על בטוח במקום להעז. אולי ישנן סיבות אחרות, אני לא יודע. אבל לדעתי זה פספוס. לא כל יום מגיע אמן בסדר גודל כזה לאזור הזה ויוצר עבודה מעמיקה וחשובה בו. ולא כל יום מתלווה לאמן כזה בחור ישראלי צעיר שמתעד את עבודתו. רק על הבסיס הזה היה אפשר ולדעתי גם צריך לתת לסרט תמיכה וליווי.
אבל למרות שבזמנו הייתי מאוכזב מאוד מהסירובים שקיבלנו, היום אני יכול לומר שאני שמח שהדברים התפתחו כפי שהתפתחו. אני חושב שהעובדה שבסרט הזה לא מעורבים כספים ממוסדות ישראליים שנתמכים ממשלתית היא נקודת זכות לסרט ועובדה שמאפשרת לו להיות חופשי ממטען המשמעויות הנלווה לכספים שכאלה. אבל זה גם לא הופך אותו לסרט פחות ישראלי מבחינתי. זהו סרט שנוצר על-ידי ישראלי, צולם בישראל ובשטחים שבשליטתה ומתייחס לישראל העכשווית באופן ישיר. מה יכול להיות יותר ישראלי מזה?״
אחד הפרויקטים שאתה עובד עליהם בימים אלה בוחן את השינוי שעברו בני הנוער הגרמנים בנוגע לתפישתם את עצמם ביחס למלחמת העולם השנייה. האם הסרט הזה הוא חלק מההתאקלמות שלך בברלין?
״הסרט הזה כרגע על הולד כיוון שאת רוב זמני תופס הפרויקט הדוקומנטרי ׳הנעלם׳, עליו אני עובד בשותפות עם האמן אדם קפלן שחי גם הוא בברלין. ׳הנעלם׳ הוא פרויקט דוקומנטרי-ניסיוני שמגולל את סיפורו של ׳הנעלם׳, סרט עלילתי באורך מלא שהופק על-ידי יחידת ההסרטה של דובר צה״ל (שברעם שירת בה כחייל - ט״א) בסוף שנות התשעים. לסרט, שנועד לסייע במאמצים לעצירת תופעת ההתאבדויות בצה״ל, הוקצו משאבים עצומים. מיטב שחקני ישראל דאז - ליאור אשכנזי, נטלי עטייה ודן תורג’מן - לוהקו לתפקידים הראשיים ומאות חיילים-ניצבים כמו גם טנקים ומסוקים גויסו לטובת הצילומים. הסרט צולם ונערך, אבל רגע לפני שיצא להפצה קולנועית, אזרחית וצבאית כאחת, נגנז. ׳הנעלם׳ נעלם.
אבל כן, העניין שלי ב-׳What about guilt?׳ (שם זמני) הוא תוצאה של השהות שלי בברלין, של מערכות היחסים שלי עם גרמנים - החל מבן זוגי וכלה בחברויות שנוצרו כאן עם השנים, של השיחות שאני מקיים, החדשות שאני שומע וקורא, וההתבוננות שלי בחברה שסובבת אותי דרך הפריזמה של מהגר בעל זהות ישראלית על כל מורכבויותיה. מעניין לחשוב עליו כעל התאקלמות. אני לא בטוח שזו המילה הנכונה. כל העבודות שלי קשורות אלי באופן ביוגרפי כזה או אחר וכך גם זו - זו התקופה בחיי שבה אני חי כמהגר בברלין ונראה לי רק טבעי שאתבונן על החברה שבתוכה אני חי ואשאל שאלות״.
אתה מצליח להתפרנס מהעשייה הדוקומנטרית או שיש לך גם day job?
״אין דיי ג׳וב. הסרט הזה וזה שבא אחריו הם פול טיים ג׳וב… אחד השיעורים שלי מקודלקה היה - לא מספיק שאתה צלם טוב, אתה צריך לייצר לך את סביבת העבודה שתאפשר לך להיות צלם מלכתחילה. במקרה של קודלקה זו היתה העבודה עם סוכנות מגנום, אבל גם שינה בשק״ש ברחובות במשך שנים, בין השאר גם כדי לא לשלם שכר דירה ושימוש בכסף המועט שהרוויח מהצילום דרך מגנום כדי לקנות ולפתח פילמים. במקרה שלי, אני חי די צנוע וברלין עדיין מאפשרת לעשות את מה שאתה מאמין שאתה צריך לעשות ובכל זאת לא לחיות בעוני מוחלט״.
באיזו תדירות אתה מבקר בישראל והאם אתה רואה את עתידך האישי והמקצועי בברלין?
״נושאי עבודתי בעת הזו עדיין מאוד קשורים לישראל כך שאני שם כמה פעמים בשנה. את עתידי האישי והמקצועי אני רואה כרגע בברלין, אבל אני מכיר את עצמי כדינמי מאוד - נע ממקום למקום - אז אני באמת לא מעוניין לייצר, קודם כל לעצמי, התחייבות מבוססת מקום, במיוחד לא במציאות הפוליטית-מדינית העכשווית שמשתנה סביבנו במהירות מטורפת״.
״קודלקה: שוטינג הולילנד״ ישודר בגרסת המקור (אנגלית, עברית, ערבית) עם כתוביות לגרמנית ביום שני 20 במרץ בשעה 23:55 בארטה (גם בסטרימינג). לאחר השידור הסרט יהיה זמין במדיאטק עד 4 במאי.