מדיה מרקט: מפת התקשורת הגרמנית
איזו מהדורת חדשות אסור לפספס? מה המקבילה המקומית ל״הארץ״? ואיזה מגזין קוראות פמיניסטיות שמאסו בעיתוני הנשים הקלאסיים? ארבעה עיתונאים גרמנים סייעו לנו למפות את עולם התקשורת הגרמנית. מדריך
עם יד על הלב (או על הסמרטפון/טאבלט/לפטופ), איפה אתם מתעדכנים דבר ראשון על הבוקר? אם אתם גרים בגרמניה אבל עדיין חיים ונושמים רק את המדיה הישראלית, הישארו עימנו. אולי הגרמנית שלכם עדיין לא מספיק משופשפת כדי לקרוא תחקירי עומק, אבל שווה להתאמץ. לאו דווקא משום שההיצע בעולם המדיה הגרמני טוב יותר או פחות מאשר בישראל - את זה ישפוט כל אחד לעצמו - אלא משום שהיכרות עם התקשורת המקומית היא דרך גם לשפר משמעותית את השפה, וגם להבין מה לעזאזל מתרחש מסביבכם.
אם אתם ממש חדשים, בהתחלה תקלטו רק מילים בודדות, בהמשך כותרות ועיקרי פסקאות, ואם תתמידו, בסוף אולי אפילו תצליחו לדסקס עם חברים את כתבת השער האחרונה של דר שפיגל. כדי לעשות קצת סדר בים המדיה האינסופי, גייסנו כמה דגים ששוחים בו באופן קבוע: האנו האוונשטיין-פופל (Hanno Hauenstein-Poeppel), פרילנסר בשבועון די צייט (Die ZEIT), קורביניאן פרנצל (Korbinian Frenzel), עורך ומגיש בדויטשלנד רדיו קולטור (Deutschland Radio Kultur); פטרה דורמן (Petra Dorrmann), כתבת תרבות ב-ARTE ובשלוחה האזורית של ARD; וג’ני צילקה (Jenni Zylka), סופרת ומגישה שמגדירה עצמה כ״כותבת פרילנסרית וסוכנת חשאית״.
עיתונות
בתור האומה שהביאה לעולם את מתנת הדפוס המודרני מחד, ושרפה הררי ספרים של גדולי הכותבים מנגד, יש לגרמנים המון כבוד למילה המודפסת. לכן זה לא מפתיע שאפשר למצוא בגרמניה יותר מ-300 עיתונים יומיים מקומיים, עשרה יומונים בתפוצה ארצית, עשרות מגזינים בכל תחום אפשרי ובקיצור - הרבה פוטנציאל לקריאה לצד הקפה ולעיטוף דגים. נדמה שלא ניתן לסקור את העיתונות הגרמנית במגזין עברי מבלי להקדיש תחילה כמה מילים לאקסל שפרינגר (Axel Springer), האב המייסד של קונצרן העיתונות והמו״לות הגדול באירופה הנושא את שמו. נוסף על היותו ימני ושמרן, הוא גם היה אוהד נלהב ותומך בלתי מסויג של ישראל. עד היום, כל עובד בקונצרן נדרש לחתום על מסמך עקרונות שבו הוא מתחייב - מיד אחרי שמירה על החירויות והחוק בגרמניה - לפעול למען פיוס עם העם היהודי והגנה על זכויותיה של מדינת ישראל. את העיתון שעומד בלב קונצרן אקסל שפרינגר, בילד (Bild), אפשר לדמות לרכז הצהוב שמוביל את החמישייה הפותחת של העיתונות היומית הארצית בגרמניה. הוא נודע בעיקר בכותרות ענק, רדיפה אחר שערוריות, ונערות שער חשופות חזה שהיו סימן ההיכר של העיתון במשך 28 שנה (ועברו לעמודים הפנימיים במהלך יח״צני ״פמיניסטי״ לכאורה, סביב יום האישה הבינלאומי בשנה שעברה).
לצד הבילד, שמתהדר בהיותו העיתון הנפוץ ביותר באירופה והשישי הכי נפוץ בעולם, אפשר למנות ארבעה שחקני איכות. פרנצל, שעובר על העיתונים מדי בוקר במסגרת תפקידו כשדרן ועורך באחת משתי תחנות הרדיו הארציות, נותן מעט רקע על ההבדלים שיצוינו בהמשך בין הארבעה: ״אנחנו אוהבים את החדשות שלנו נייטרליות ולכן העיתונים די ממורכזים, עם נטיות קלות פה ושם. אתה לא יכול להרים עיתון ולהגיד ׳אני לא יכול לקרוא את זה׳. הרדיו והטלוויזיה מנסים להיות נייטרליים אפילו יותר״. ואלה שמות:
Frankfurter Allgemeine Zeitung - עיתון שמרני יחסית, היוצא לאור בפרנקפורט ועוסק הרבה בכלכלה. ״זו ספינת הדגל הליברלית, שגם נוקטת בגישה פרו-ישראלית, בין השאר מכיוון שפרנקפורט היא עיר עם קהילה יהודית גדולה״, מסביר האוונשטיין-פופל.
Die Welt - היומון הרציני יותר מבית אקסל שפרינגר, שנטייתו למרכז וימינה. הוא מעולם לא היה רווחי, אך הושאר בחיים בזכות הצלחת הבילד. האוונשטיין-פופל: ״שפרינגר רצה לתת פייט לתקשורת השמאלנית גם בזירת העיתונים המכובדים”.
Süddeutsche Zeitung - אל תיתנו לשם להטעות אתכם. מדובר ביומון בתפוצה ארצית היוצא לאור במינכן ונטייתו מרכז-שמאל. בהחלט העיתון הנכון לקרוא בבית הקפה אם אתם רוצים להשאיר רושם של אינטלקטואלים נאורים. אם תרצו, ״המקבילה הגרמנית ל’הארץ’״, לפי האוונשטיין-פופל.
Die Tageszeitung - או בקיצור: Taz. עיתון שמאלני מובהק שהוקם על-ידי יוצאי מהפכת הסטודנטים, ומנוהל כקואופרטיב בבעלות יותר מעשרת אלפים חברים משלמים. הוא הצנוע מבין החמישייה (כ-50 אלף מנויים), אבל נחשב למשמעותי ולמשפיע. העיתון נתבע אחרי שבמדור הסאטירה שלו נכתב שהעורך הראשי של בילד עבר לכאורה ניתוח להגדלת איבר מינו. בית המשפט קיבל את התביעה, אך סירב לפסוק לעורך הבילד פיצויים. כעדות ליריבות המרה בין העיתונים מקשטת את קיר בניין מערכת ה-TAZ יצירת אמנות ובה דמות עירומה (הדומה באופן מחשיד לעורך הבילד), שחלק מסוים ממנה מתנשא עד גג הבניין.
מי שמעדיף לצרוך את העיתונות שלו במנה שבועית מרוכזת כדאי שיכיר את Der Spiegel ו-Die ZEIT. שניהם מאותו ה״כפר״ (המבורג): הראשון מגזין צבעוני שמזכיר במראה את ״טיים״ האמריקני ומתהדר בתחקירים ובחשיפות; והשני עיתון בגודל מלא (ברודשיט) שמתבסס על פרשנויות וכתבות עומק, וקורץ לאינטלקטואלים (או למי שרוצים להיראות כאלה). האוונשטיין-פופל: ״דר שפיגל מנסים לשמור על רמה נגישה לספקטרום רחב יותר של קוראים, ושפה פשוטה יותר, אך גאים בכך שהכתבים שלהם עובדים הכי מהר וחושפים שחיתויות. די צייט כולל שפה מתוחכמת ומאמרים ארוכים יותר, שמנסים לתת תמונה רחבה״.
בגזרה הכלכלית ניתן למנות את Handelsblatt היומי, Wirtschafts Woche השבועי ומגזינים כמו Capital ו-Focus. במשך קרוב ל-13 שנה יצא לאור בגרמניה גם ה-Financial Times Deutschland, אך הוא נסגר בדצמבר 2012 עקב קשיים כלכליים. אם תחליטו לתמוך בעסקי העיתונות המקומיים, ההיצע רחב גם הוא וכולל את ה-Berliner Morgenpost מבית אקסל שפרינגר (חלקו מורכב מידיעות של די וולט); Der Tagesspiegel הליברלי (אין קשר לדר שפיגל), Berliner Zeitung, העיתון היחיד ממזרח גרמניה שהצליח להגיע לתפוצה משמעותית ולנוכחות גם בזירה הארצית (נטייתו היא מרכז-שמאל ומהדורת סוף השבוע שלו נמכרת ביותר מ-200 אלף עותקים); וה-B.Z (מזכיר בעיצוב ובתוכן את הבילד, רק מקומי).
מכיוון שבעיר כמו ברלין חשוב להיות מעודכנים לא רק במה שקורה סביב הרייכסטאג, מחירי הדיור המאמירים וסאגת שדה התעופה הבלתי נגמרת, תוכלו ליהנות גם מהיצע מרשים של מגזינים בכל נושא אפשרי. Zitty ו-Tip, שרב הדומה ביניהם על השונה, הם שני מגזינים היוצאים לאור אחת לשבועיים ומהווים את הגרסה המקומית לטיים אאוט ת״א ועכבר העיר. הם מכסים טרנדים, אירועים, מסיבות, סרטים, אמנות וכל מה שצריך לדעת בשביל בילוי מוצלח בעיר. המגזין Exberliner מציע אחת לחודש חבילה דומה אך מצומצמת יותר. הפלוס: כולו באנגלית. מגזינים נוספים ששווה לציין הם Spex לתרבות פופ שפוזלת מעט לשוליים, Intro החינמי והמיינסטרימי, Siegeseule לקהילה הגאה ו-Missy Magazine לפמיניסטיות שמאסו במגזיני הנשים הקלאסיים.
כל אחד מהעיתונים שהוזכרו לעיל מתחזק כמובן גם אתר אינטרנט. האוונשטיין-פופל, הכותב גם עבור הגרסה המודפסת וגם עבור הגרסה המקוונת של די צייט, מספר שהמשבר הכלכלי העולמי בעיתונות המודפסת לא פסח על גרמניה, אם כי ״זה מורגש יותר בעיתונים היומיים מאשר בשבועונים המבוססים, שם אנשים מקבלים יותר עומק ולכן עדיין מוכנים לשלם״. העיתונים היומיים עולים בין 70 סנט (בילד) ל-2.20 אירו (זודדויטשה צייטונג), ופרנצל מזכיר ניסיון שהיה לפני כעשור להדפיס גרסאות מצומצות וחינמיות של העיתונים, בתקווה שיביאו יותר קוראים ומפרסמים. הניסיון כשל, וכיום מתרכזים המאמצים כמובן באינטרנט. ״לפני מספר חודשים החליט די וולט להיות החלוץ שלפני המחנה והתחיל ליישם באתר שלו את מודל התשלומים של הניו יורק טיימס, שלפיו הגולש יכול לקרוא מספר כתבות ראשונות בחינם, ולאחר מכן עליו לשלם אם ברצונו להמשיך״, מסביר פרנצל. ב-TAZ לעומת זאת, שהיה הראשון להעלות את התוכן של כל הגליונות המודפסים לאינטרנט כבר ב-1995, מנסים לפנות ללב (ולכיס) של הקוראים באמצעות חלון קופץ השואל: ״האם התוכן הזה שווה עבורך?״, אך הגולשים יכולים להחליט אם לשלם או להמשיך לקרוא בחינם.
טלוויזיה ורדיו
תחנות רדיו פרטיות וערוצי טלוויזיה פרטיים ומסחריים יש בגרמניה בשפע, וקצרה היריעה מלפרט את כולם. על מערכת השידור הציבורי, לעומת זאת, שווה להתעכב, משום שהיא מיוחדת במינה, וכמו הרבה דברים בגרמניה של היום קשורה בלקחים מימי השלטון הנאצי. לאחר המלחמה התעקשו בעלות הברית שהשידור הציבורי בגרמניה יאוגד תחת קורת גג אחת, אך עם זאת יהיה מורכב מרשויות שידור אזוריות, כדי למנוע ריכוזיות ולהקשות על ניצול אפשרי של השידור הציבורי לצורכי תעמולה. רשות השידור הגרמנית, ה-ARD, הוקמה ב-1950 בגרמניה המערבית, והיא בעלת מבנה מסועף. צילקה: ״ה-ARD מורכב מתשע רשתות ציבוריות של המדינות הפדרליות ובסך הכל מכ-30 חברות שידור אזוריות. לכל אחת מהן ערוץ משלה, אבל רובן לא משדרות בכל שעות היממה. כל הרשתות האזוריות יחד תורמות את החומרים שמרכיבים את ערוץ הטלוויזיה הארצי Das Erste, שבאופן מסורתי היה הערוץ הראשון בשלט״.
ב-1961 נוסד על-ידי המדינות הפדרליות בגרמניה המערבית ערוץ הטלוויזיה השני, ZDF (ראשי תיבות של ״הערוץ הגרמני השני״). נוסף לתחנות הטלוויזיה האזוריות, ARD משדרת גם בשלושה ערוצים דיגיטליים פתוחים ושותפה יחד עם ZDF להפקה של כמה ערוצי כבלים ולוויין בגרמניה ומחוץ לה: ARTE הצרפתי-גרמני, Kika לילדים, 3sat למדינות דוברות גרמנית ו-Phoenix, המשדרת תוכניות פוליטיקה ודוקו.
ברדיו המבנה דומה, אם כי באופן טבעי המבחר האזורי גדול הרבה יותר. נוסף ליותר מ-50 תחנות רדיו אזוריות פועלת בגרמניה גם חברת שידורי הרדיו הארצית Deutschlandradio שנמצאת בבעלות משותפת של ARD ו-ZDF וכוללת ארבע תחנות. שתיים מתוכן, לדברי פרנצל, הן המשמעותיות בזירה הארצית:
Deutschlandfunk - כמעט אך ורק דיבורים, עם מעט מוזיקה קלאסית בערבים. בעיקר אקטואליה ופוליטיקה, אבל הקריינים מדברים לאט וברור. מומלץ גם לתרגול הגרמנית. 97.7FM
Deutschlandradio Kultur - דיבורים ואקטואליה בשילוב תוכניות תרבות ומוזיקה. 89.6FM
תחנות נוספות, פחות ״חשובות״ אך מומלצות על פי פרנצל:
Radio eins - ציבורי אבל אזורי, וניתן לקבל בו הרבה מידע על דברים שקורים בברלין ובסביבה (הופעות, אירועים מיוחדים בסופי שבוע וכו’). 95.9FM
FluxFM - תדר שהיה שייך בעבר לתחנת רדיו ימנית במיוחד, והיום, תחת הסלוגן ״Die Alternative im Radio״ מהווה בית לתוכניות מוזיקה טובות ולהגשה נעימה וקלילה. 100.6FM
Radio Fritz - בעיקר מוזיקה, ובעיקר לצעירים.
Detektor.fm - רק באינטרנט. מגדירים את עצמם כ״עיתונות אונליין״ ומציעים מוזיקת פופ אלטרנטיבית.
ערוצי הטלוויזיה הציבוריים מורשים להקרין פרסומות רק בין שש לשמונה בערב, וגם תחנות הרדיו הציבוריות נתונות למגבלות לגבי קידום גופים מסחריים. אז מאיפה הכסף? את מנגנון השידור הציבורי הענק הזה, שמעסיק יותר מ-20 אלף עובדים ונחשב לשני בגודלו בעולם אחרי ה-BBC, מממנת מערכת משומנת היטב שגם תושבים זמניים/חדשים בברלין מכירים מהר מאוד - GEZ. מדובר בגוף שגובה את האגרה עבור השידור הציבורי. עד השנה התשלום היה נגזרת של מכשירי קליטה בבית, אולם כיום נדרש כל משק בית לשלם 17.98 יורו בחודש ללא קשר להרגלי צריכת המדיה. לדברי פרנצל, התקציב של השידור הציבורי בגרמניה עומד על קרוב לשמונה מיליארד יורו בשנה, כמעט כפול מזה של ה-BBC.
ומה התמורה בעד האגרה? מצד אחד, החלוקה למדינות הפדרליות מבטיחה גיוון בתכנים, אך מצד שני ניכרים במערכת גם סימני השנים: ״באופן רשמי תחנות הרדיו הציבוריות הארציות פונות לקהל בגילאי 65-25, אבל גיל המאזינים הממוצע קרוב כיום הרבה יותר לגבול העליון״, אומר פרנצל. ״זה נכון גם בטלוויזיה, שם הגיל הממוצע של צופי ZDF הוא בסביבות 61 ושל ARD רק מעט יותר צעיר. וזה מעגל קסמים: הם יודעים שהצופים מבוגרים ולכן מייצרים תכנים שיתאימו להם״. עם זאת, דורמן מציינת כמה יוצאי דופן: ״בערוץ השני יש את ה-Heute Show, שמגישה סאטירה חדשותית, והם ייסדו גם את ZDF Neo שנועד למשוך קהל קצת יותר צעיר״.
מדורת השבט
למרות הקושי להתחרות בתכנים הפופולריים של ערוצי הכבלים והלוויין מחד, ובאינטרנט מנגד, הערוץ הציבורי הראשון (Das Erste), עדיין מחזיק בשני קלפים חזקים:
Tagesschau - מדורת השבט החדשותית המשודרת מדי ערב בשמונה. ״אורכה רבע שעה בלבד וזו המהדורה המרכזית שכולם רואים״, אומרת פטרה דורמן, כתבת תרבות ב-ARTE ובשלוחה האזורית של ה-ARD. ״אתר האינטרנט של התוכנית מהווה אבן שואבת לכל מי שרוצה להתעדכן באקטואליה״. באתר יש גם גרסה מקוצרת של מהדורת החדשות במאה שניות, דרך טובה להתעדכן במהירות בכותרות המרכזיות של היום.
Tatort - ״זירת הפשע״, בתרגום מילולי, היא דרמה בלשית, המשודרת מדי יום ראשון מיד לאחר מהדורת החדשות. כל פרק מתרחש בעיר אחרת בגרמניה, שכן בכל שבוע רשות שידור אזורית אחרת אחראית על ההפקה. מדובר במוסד מיתולוגי (הפרק הראשון שודר ב-1970), וככזה, לא מפתיע שהצופים בו (בין 7 ל-11.5 מיליון בממוצע) עושים זאת יותר מתוך נוסטלגיה ופחות בגלל האיכות. ״ב-95 מקרים מתוך 100 הפרק די צולע, ורוב האנשים צופים בתוכנית בגלל שהם גדלו עליה״, אומרת הכותבת והמגישה ג’ני צילקה. ודורמן מוסיפה: ״אנשים בדרך כלל צופים כששחקן מפורסם שהם אוהבים משתתף, או כשהתוכנית משודרת מהעיר שלהם. סוג של גאוות יחידה, אני מניחה״.
ולמי שבכל זאת רוצה באנגלית
אם אין לכם יכולת או חשק לצרוך מדיה בגרמנית ואתם בכל זאת רוצים להיות מעודכנים במה שקורה, אתם יכולים לבחור באתרים גרמניים באנגלית, למשל: