ברלינאים מסרבים להיות אויבים: היוזמה התרבותית ששואפת ״לחבר מחדש את המזרח התיכון״
תקראו להם נאיבים, אבל הילה עמית עבאס ומתי שמואלוף נרגשים מאוד לקראת האירוע שמנסה למסגר מחדש את פוליטיקת הזהויות המזרח תיכונית בברלין, ועל הדרך גם ללמד את הגרמנים מה זה יהודים-ערבים
תחת הכותרת ״מחברים מחדש את המזרח התיכון״, ייערך ביום חמישי הקרוב, 25 באוקטובר, ערב שבמרכזו הקראות שירה ומופעים של יוצרים ישראלים וערבים ביחד ולחוד. את הערב מארגנים שני הישראלים תושבי ברלין, ד״ר הילה עמית עבאס ומתי שמואלוף, ומבחינתם, האירוע הוא יותר מעוד ניסיון להביא לדו-קיום ישראלי-ערבי דרך יצירה משותפת; במרכזו עומדת התפישה שלהם את עצמם כיהודים-ערבים, כמי שאינם זרים לתושבי מדינות ערב אלא חולקים איתם חוויה תרבותית משותפת. זוהי עמדה שיכולה לאפשר, כך הם מקווים, קשר ישיר ליוצרים הערבים המשתתפים בערב, תושבי ברלין גם הם, כמו האמנית הרב-תחומית ילידת מצרים מרים ראשיד והמשורר יליד כורדיסטן עבדולקאדיר מוסא.
מעבר לחיבור מחדש של המזרח התיכון, השניים, שבקונטקסט הישראלי יזוהו כמזרחים, מעלים בשיחה עימם היבטים שונים של הדרה הן מהשיח הישראלי והן מהגרמני. בהקשר הישראלי הם תופשים עצמם כחורגים מהקו שמכתיב הקאנון הישראלי - גם כמי שהיגרו מישראל וגם כיהודים-ערבים. ואילו בהקשר המקומי הם מעידים שהסביבה האירופית מזהה את היהודים בראש ובראשונה כקשורים לשואה, ועל כן בגרמניה הם מייצגים יהדות שאינה מוכרת לקהל הרחב וגם אינה מעסיקה את מוסדות התרבות.
ספרו לי על היוזמה - איך נפגשתם? איך עלה הרעיון? במה שונה היוזמה הזו מיוזמות אחרות?
עמית: הרעיון עלה בעקבות שיחה בינינו כשני סופרים מזרחים בברלין. יצרתי קשר עם מתי לפני כחמש שנים סביב הדוקטורט שלי שעסק בהגירה של ישראלים. אין הרבה מזרחים בברלין וזה עוד פן של ישראליוּת שהוא בכל זאת שוני. ברלין מאפשרת מפגשים שבישראל ובמזרח התיכון לא מתאפשרים. החלטנו לנסות ולמצוא עוד אנשים מסוריה, מאיראן, ממדינות שונות במזרח התיכון, שיוצרים, שעוסקים בספרות, באמנות.
שמואלוף: הייתי שותף לארגון של ״החפלה הפואטית״, ערבים שאפשרו בין השאר מפגשים בין ישראלים לערבים. אחרי 17 אירועים היתה חסרה לי איזו רפלקסיה על משמעות המפגש - להרחיב, לאפשר דיון. האירוע הקרוב אינו מסיבה, אלא שיחה שמטרתה להכיר במה שמשותף לנו, לְמה כל אחד מתגעגע. האירוע ישלב בין שפות שונות - ערבית, עברית, גרמנית, אנגלית ועוד, באופנים שאולי נשכחו היום אבל הם חלק ממסורת ארוכה. לדוגמה, השיר שזהבה כלפה תקריא נכתב בערבית אך באותיות עבריות, שזו מסורת רבת שנים של יהודים שחיו בעולם הערבי, מסורת שהולכת אחורה עד הרמב״ם. אני מקווה שזו התחלה של פרויקט שיהיה רחב יריעה. יהיה אפשר למשל לעשות עוד אירועים שיוקדשו למדינות מסוימות - איראן, מצרים. הקול הקורא שפרסמנו חותר גם לפרסום של אסופה, אולי אחת לכל אירוע.
איך נוצר הקשר עם מרכז הספרות והתרבות הבינלאומי, ה-Literarisches Colloquium? מה היתה התגובה שלהם ליוזמה?
שמואלוף: לקולוקיום הספרותי יש אירוע של סופרים ויוצרות שחיים בברלין וכותבים בשפות זרות. הופעתי שם, וחשבתי שזה יכול להיות מעין אירוע המשך. חלק מהיוצרים שאנחנו מארחים גם הציגו שם בעבר. הם התלהבו מאוד מהפרויקט ותומכים בו עד הפרט האחרון: אוכל, שתייה, מוזיקאים, תרגום החוברת.
איך יתנהל הערב? איך תנהלו דיון פוליטי בערב שמארח הקראות שירה והופעות?
עמית: אחרי ההקראה הכותבים ישתתפו בפאנל שיעסוק גם בפוליטיקה ובהיסטוריה. הערב הוא פוליטי מעצם העובדה שיישבו בחדר אנשים מרקעים שונים. קודם כל, אנחנו נפתח שולחן. אנשים שאינם יכולים לשבת ביחד במזרח התיכון יישבו ביחד כאן. ישתו, יאכלו, ישמעו שירה, ספרות, ישוחחו.
שמואלוף: אנחנו מתכננים לצאת מתוך היצירות, להשתמש ביצירות כעוגן לדיון פתוח עם קהל. מפגשים יומיומיים בין אנשים שונים מן המזרח התיכון קורים בברלין, אבל כאן יש אפשרות להצצה שהיא מעבר לאנשים שנפגשים במקרה בדוכן חומוס. יש ישראלים שחיים פה בברלין כהמשך ישיר של ישראל, אנחנו מנסים לעשות משהו אחר.
בחרתם להציג את עצמכם כמו גם את המשתתפים הישראלים האחרים באמצעות ההגדרה ההיברידית ״יהודים-ערבים״. ההגדרה הזו עוררה ויכוחים ויש רבים הבוחרים שלא להשתמש בה.
עמית: מבין ההגדרות הקיימות, זו ההגדרה המתאימה ביותר. ״מזרחים״, למשל, זו הגדרה שמושפעת מהשיח בישראל והיא בעיניי לא מאוד מדויקת - למשל במקרה של מרוקאים שהם אינם מזרחים כלל. ההגדרה ״ספרדים״ שקיימת בשיח של היהדות העולמית היא נכונה, כי כולנו צאצאי יהודי ספרד, אבל מרגישה לי מנותקת מההיסטוריה הקרובה יותר. המשפחה שלי, למשל, שבספרד נקראה משפחת פרדו, היגרה והגיעה לסוריה ושם במשך שנים חייתה עם שם ״ערבי״, עבאס. ההיסטוריה הקרובה של המשפחה שלי היא מסוריה, לא מספרד. יהודים-ערבים זו הגדרה פוליטית מאוד נכונה. היא מחברת בין המרחב הערבי, בין היהודים של העולם הערבי והמזרח תיכוני, ובין המציאות. זו הגדרה עם פוטנציאל פוליטי. מדינת ישראל גרמה ליהודים-ערבים לשנוא את הזהות הזו בעצמם.
שמואלוף: זו גם הגדרה מאפשרת. ההדרה בישראל של הזהות הזו ממשיכה גם עם חוק הלאום. שנאת השפה הערבית היא גם שנאת התרבות היהודית-ערבית. כאן בברלין אנחנו במקום ייחודי: כמי שחיים בחו״ל אנחנו מודרים מהתכנים של משרד החינוך ומן הפרסים הספרותיים בישראל. בגרמניה אנחנו יכולים ללמד את מי שמסביבנו שיש זהות נוספת שהושתקה. לפעמים אני הולך ברחוב בנויקלן ופונים אליי בערבית. הייתי בחופשה ושאלו את זוגתי בבלבול אם אני ישראלי או פלסטיני. הזהות הזו טבועה בגוף שלנו.
כיצד ישתלב הקהל הגרמני בערב? איזה תפקיד הוא ממלא ביוזמה שלכם?
עמית: מבחינתי הם יכולים להיות סוג של עדים. הם יכולים לראות אספקט שונה של המזרח התיכון. גרמנים מקשרים יהדות לשואה. אני לא יודעת כמה מהם יודעים שיש יהודים שלא היו בשואה. אני לא בטוחה באיזו מידה הם צריכים להיות שותפים לדיון ברמה הראשונית.
שמואלוף: אני חושב שלגרמנים יש תפקיד חשוב, בגלל חלקם ההיסטורי שהוביל להקמת מדינת ישראל. כשאני מסתובב במוזיאון היהודי בברלין, כל הכרונולוגיה של ההיסטוריה היהודית היא של אשכנזים, איינשטיין וכו׳. אין שם את הרמב״ם, שלום שבזי, ז’קלין כהנוב. אין ייצוג ליהודי העולם הערבי ואין להם קיום בידע הגרמני על ישראל ויהדות. יש איזה רצון שהגרמנים יראו סוג אחר של יהדות שנמצאת כאן ואינה מיוצגת.
אחרי הכל הגרמנים הם מי שמממנים את האירוע. סביר להניח שיהיו משתתפים גרמנים שירצו לקחת בו חלק פעיל.
שמואלוף: נכון, אבל אני חושב שקודם כל צריך להכיר בזה שיש לציבור הגרמני לאקונה בנוגע ליהודים-ערבים. אני מוצא את עצמי מסביר לעורכים של מגזין יהודי-גרמני על היסטוריה של יהודים לא-אירופאים. הם לא מכירים את זה. לאחרונה הזמינו אותי לדיון במוזיאון היהודי. אין להם סימוכין לגבי נושאים כמו חטופי תימן כמו שיש להם לגבי פוגרומים באירופה.
ישנם בזמן האחרון אירועי תרבות רבים בברלין הנוגעים בישראל. חלקם מקבלים תמיכה משגרירות ישראל. אני מניחה שזה לא מקרי שהאירוע שלכם לא נתמך בחסות כזו (עמית פירסמה לאחרונה באתר ״שיחה מקומית״ ובעמוד הפייסבוק שלה עדות בגוף ראשון לכך שאנשי ביטחון ישראלים אסרו עליה להיכנס לאירוע בברלין שעסק בקולנוע ישראלי להטב״י אליו הזמינה מקום מראש - י.א.).
עמית: צריך להיות מציאותיים ולראות מה מאפשר מפגש מהסוג שאנו רוצים. השגרירות לא היתה מסכימה לתמוך באירוע שכזה, וגם אנחנו לא רוצים. יש הרבה אנשים, לא יהודים ויהודים שלא רוצים להשתתף במה שישראל מייצגת. ישראל היא גם מדינה שמאוד מתערבת בתרבות. להיכנס תחת המטרייה של משרד התרבות היום זה דבר בעייתי - היום אנשי תרבות מתבקשים ליישר קו. זה לא אירוע שיש בו אמירות נגד מדינת ישראל, אנחנו לא נכנסים לדיון של כן או לא בידיאס. אבל זה כן אירוע שמסרב ליישר קו עם מדיניות כמו המחיקה שראינו לאחרונה של השפה הערבית.
שמואלוף: אנחנו לא רוצים שמישהו אחר ידבר מגרוננו. האירוע מבטא את האפשרות שלנו להשמיע קול עצמאי.
אבל האם אתם יכולים להיות בטוחים שיהיו לכם שותפים לשיח? לאחרונה התפרסם סיפורה של המוזיקאית הישראלית רותי רוזנפלד המתגוררת בברלין שהפיקה ערב של שירי אום כולתום. היא סיפרה בריאיון שכמה מהמוזיקאים הסורים ביטלו את השתתפותם באירוע ברגע האחרון, חלקם עקב לחצים כנגד שיתוף פעולה עם ישראלים שמבקשים לנכס לעצמם את התרבות הערבית.
עמית: אנחנו מאוד מקווים שהאירוע לא ייפול לדבר הזה. אנחנו מציגים את עצמנו כיהודים-ערבים, גם אם הזהות האזרחית שלנו היא ישראלית. ישראל לא יכולה להיות חזות הכל. אני מקווה שלא יופעל לחץ על המשתתפים הלא-יהודים באירוע, ושהם יוכלו לעמוד על שלהם.
שמואלוף: יש לנו קשר טוב מאוד עם מרים ראשיד וגם עם עבדולקאדיר מוסא. זה לא שאנחנו באים מבחוץ.
כרגע שני השותפים ליוזמה שלכם הם ישראלים. ההזמנה והקול הקורא כתובים מנקודת המבט שלכם, של ישראלים שמתארים הדרה שחוו בישראל.
עמית: אנחנו רק בהתחלה של הפרויקט. התקווה היא שכן יהיו שותפים ערבים. זה קרה מאוד מהר. מוסא כבר הביע את הסכמתו ואת רצונו.
ומה אם ישראלים שלא ממוצא מזרחי יבקשו להשתתף ביוזמה שלכם? הרי הם יכולים בהחלט לטעון שגם הם מן המזרח התיכון.
שמואלוף: לגבי אירועים עתידיים איננו מתחייבים כרגע שהיוזמה תהיה רק של יהודים-ערבים. לא נפסול את זה שזהות ים תיכונית שייכת גם לישראלים אשכנזים שגדלו במזרח התיכון. אנחנו מודעים לכך שאנחנו בסביבה אשכנזית, שגם לאשכנזים יש חלק בזהות המזרח תיכונית.
עמית: אנחנו פתוחים להגדרות. אם אדם כזה יפנה אלינו זה כבר מראה על פתיחות ורצון לקחת חלק בדיאלוג.
ד״ר יעל אלמוג היא חוקרת ומרצה בפקולטה לתיאולוגיה של אוניברסיטת פרנקפורט בה היא מנהלת את הפרויקט ״פיקציות של חזרה״, שבוחן את הייצוגים של אירופה בספרות יהודית, בתמיכת משרד החינוך הגרמני. כמו כן היא חברת סגל של האקדמיה למוזיקה ברנבוים-סעיד. השלימה לימודי דוקטורט בספרות גרמנית בברקלי.