מגזין שפיץ - Spitz Magazine

״אנחנו בסך הכל פנטזיה של מישהו אחר״: מבוא לתרבות הישראלית-ברלינאית החדשה

מאת אלעד לפידות ועפרי אילני •

האם גרמניה באמת רוצה אותנו, הישראלים, או שאנחנו פשוט הדבר הכי קרוב שבנמצא ל״מה שהיה פעם, בימים הטובים״? והאם אנחנו רוצים את ״גרמניה״, או דווקא את ״ברלין״ כ״לא-גרמניה״? אלעד לפידות ועפרי אילני מניחים את היסודות לדיון על האפשרות של תרבות ישראלית-ברלינאית חדשה

עפרי: בכל מקום מדברים על ״תופעת הישראלים בברלין״. זה בא בגלים, והגל הגדול האחרון היה ״מחאת המילקי״ לפני כשנה. כשלעצמה, זאת היתה תופעה מעניינת - הגרמנים, שבעצמם מאוד אוהבים לעסוק בשאלה ״איך אנחנו נראים״, הופתעו לגלות שיש לגרמניה הגדרה חדשה: אומת ה- Billigpudding. על זה הם מעולם לא חשבו. בכל מקרה, ״מחאת המילקי״ ודומותיה מיסגרו את המעבר של ישראלים לברלין בהקשר הכי ארצי, הכי חומרי שיש. זה לא רע - סיבות חומריות הן לפחות אחד הגורמים החשובים שמניעים את ההיסטוריה, ואולי הגורם העיקרי. זה מוכיח שבסופו של דבר החיים המיידיים חשובים יותר מהזיכרון, ההיסטוריה, המיתוסים. כשחוקרים או עיתונאים גרמנים שואלים אותי (וזה קורה לי מדי פעם) מה היחס של הישראלים בברלין ״לעברה של גרמניה״, אני עונה להם בדרך כלל: אני לא יודע. חלק מתייחסים אליו כך, וחלק מתייחסים אחרת, אבל בסופו של דבר אנשים רוצים לחיות ברווחה ולהרגיש שיש להם עתיד. ולכן אנשים עוזבים את ישראל ועוברים לברלין.

יחד עם זאת, לא צריך גם להתפתות מדי לתיאור של ״הגירת המילקי״. יש כמובן תנאים מסוימים שבזכותם אנחנו פה. אם גרמניה לא היתה מעוניינת שישראלים יבואו לגרמניה ויישארו בה, זה כנראה לא היה קורה, לפחות לא בהיקפים האלה. ומכאן עולה השאלה: למה גרמניה רוצה אותנו?

לכאורה התשובה ברורה: העובדה שישראלים אוהבים את גרמניה מאשרת לגרמנים שהם השתנו, שהם כבר ״גרמניה אחרת״ וכו’. אבל נראה לי שזה לא כל הסיפור. מכמה בחינות, הגרמנים רוצים לחזור להיות כמו בעבר, לשוב למצב שלפני קטסטרופות המאה העשרים. הנה, הם משחזרים את ה-Berliner Schloss באונטר דן לינדן. אמנם לא משחזרים את הטירה במלואה, אבל כן את החזית, כך שהיא תיראה ״כמו שזה היה״.

וכשהם מנסים להחזיר עטרה ליושנה, הם מתמודדים עם החסך של היהודים הגרמנים. עד שהיהודים הגרמנים לא יחזרו, גרמניה לא תוכל להיות באמת ״כמו בימים הטובים״. אז מנסים להצמיח איכשהו יהודים חדשים. חוקר גרמני שאני מכיר הגדיר את זה בתור reforestration - ייעור מחדש. כמו שיקום של יער שנשרף. והגרמנים מבינים ביערנות. רק מה - אי אפשר להחזיר את היהודים הגרמנים. הם אינם. הם כמו מין של עץ שכמעט נכחד בשריפה. אז מה עושים? מביאים עצים דומים, קרובים. מביאים קצת יהודים פולנים, קצת יהודים רוסים, ובסוף גם ישראלים. העיקר שאפשר יהיה לצלם בית כנסת ולהגיד: ״יש חיים יהודיים בגרמניה״. העיקר שזה ייראה ״כמו שזה היה״.

אבל האם אנחנו הישראלים באמת מסוגלים לקחת את התפקיד הזה, של ממלאי המקום של מנדלסון, איינשטיין ורוזנצווייג? אני חושש שלא. אני עומד מול המראה ואומר לעצמי: לא, אני לא נראה כמו ולטר רתנאו*. נכשלתי במשימה הזאת. ונדמה לי שבאיזה מקום, הגרמנים גם יודעים את זה, ואולי קצת רוצים שניכשל.

לא ברור ממה בדיוק ״הישראלים בברלין״ מתרחקים: מהפרויקט הציוני או בדיוק להיפך - מהניסיון הכושל להגשים את הפרויקט הזה, כלומר מתוך שאיפה בעצם להגשמה טהורה יותר שלו

אלעד: אתה מצביע נכון על המעמד העדין של הנסיבות החומריות בתוך התהליך ההיסטורי. החומר הוא מרכזי, אבל יש גם מה שאתה קורא לו ״תנאים״ של רצון, או של חיבה, כלומר רשת של דימויים, רצונות ותובנות שבכלל מאפשרים את האינטרקציה בין ישראלים לגרמניה, ואף מעצבים אותה.

אתה אומר ״גרמניה רוצה אותנו״, ואני הייתי משלים - ״ואנחנו רוצים את גרמניה״. וכבר בשלב הראשוני הזה צריך אולי להיות יותר זהירים ולחשוב למה בעצם התופעה לא נתפשת כ״ישראלים בגרמניה״, אלא כ״ישראלים בברלין״. לא שאין ישראלים גם במקומות אחרים, אבל יש כאן משמעות מרכזית מאוד ל״ברלין״. כלומר, אנחנו לא בדיוק רוצים את גרמניה, אלא את ברלין. למעשה, אולי זה אפילו אחד המאפיינים החשובים של ״ברלין״, כלומר בעצם ״ברלין״ כ״לא-גרמניה״. זה לא שהפכנו לגרמנים, אפילו אם קיבלנו דרכון. ולכן אנחנו עוד ״ישראלים״, ואולי ״ברלין״ זה מה שבכלל מאפשר לנו להיות בדיוק את זה, לשחק איזה חלום או פנטזיה של ״ישראליוּת״ באופן שלא מתאפשר בישראל הממשית עצמה. ואת אותו הרהור אפשר לגלגל גם על הגרמנים, שאולי גם לא בדיוק רוצים ״יהודים בברלין״, אלא ״ישראלים בברלין״. ושוב, בהקבלה, אולי מבחינתם ״ישראלים״ זה בעצם ״לא-יהודים״, כלומר לא סתם אנשים שאין להם שום קשר ליהדות, נגיד מהגרים מווייטנאם, אלא דווקא יהודים שמסכימים מרצונם להפוך להיות משהו אחר, עוד לא בדיוק ברור מה, אבל שונה מאוד מהדמות ההיסטורית והזרה של היהודי האירופאי, משהו שאפילו מנוגד ומתנגד ליהודי ההיסטורי, ולדמות החדשה הזו - שאותה יותר קל לאהוב - קוראים ״ישראלים״.

ליאור וילנצ׳יק, סוכה, 2015 (מתוך התערוכה פופ אפ ירושה שתוצג בפסטיבל ID)
ליאור וילנצ׳יק, סוכה, 2015 (מתוך התערוכה פופ אפ ירושה שתוצג בפסטיבל ID)

עפרי: אני מסכים איתך שברלין מאפשרת להיות שוב ״ישראלים״. וזאת אחרי שאפילו נשיא מדינת ישראל אמר שבעצם אין יותר דבר כזה ״ישראלים״ במובן המקובל, כלומר אנשים שבאיזושהי צורה שייכים למה שנהוג היה לכנות ״תרבות ישראלית״. כי בקרוב יהיו שליש חרדים, שליש פלסטינים ושליש ״ציוֹנים״, וגם הקבוצה הזאת מחולקת למעשה להרבה תתי-קבוצות (חופפות בחלקן) - אשכנזים, מזרחים, חילונים, דתיים-לאומיים, מתנחלים, יוצאי חבר העמים, יוצאי אתיופיה וכו’. על הרקע הזה ייתכן שברלין תהיה בזמן מסוים המקום העיקרי שעוד יש בו בכלל ״תרבות ישראלית״ במובנה כתרבות חילונית. לכן אני חושב שיש ערך לפעילויות בעברית (כמו הרצאות ״הגימנסיה״ שאני משתתף בארגונן, ״שפיץ״, הספרייה העברית ועוד) - לא רק כדי לשרת את הצרכים של הקהילה, אלא בתור מקלט לתרבות מסוימת. אולי זה סמלי שבפרידריכסהיין נפתח בחודש שעבר מקום שנקרא ״קפה תמר״, אחרי ש״קפה תמר״ המפורסם ברחוב שינקין סגר את שעריו והמנהלת המיתולוגית שלו שרה שטרן הלכה לעולמה.

עם זאת, לא צריך כמובן לעשות אידיאליזציה לדברים. אפשר לומר שהתרבות הישראלית בברלין היא אשכנזית מאוד וחילונית מאוד. מבחינה זו יש בה משהו אחוס״לי (ראשי תיבות שטבע פרופ’ ברוך קימרלינג לציון האליטות הוותיקות בישראל: אשכנזים-חילונים-סוציאליסטים-לאומיים), ואולי אנכרוניסטי. מבחינות מסוימות, ״תופעת ברלין״ היא תנועת ההתעוררות האשכנזית האחרונה (בינתיים). מה ההסבר לזה? ברור שהייצוג הגבוה של אשכנזים בקרב הישראלים בברלין קשור למאפיינים הסוציו-אקונומיים של הישראלים כאן, וגם לשיעור הגדול שיש למחזיקי דרכון אירופי.

אבל גם המבט הגרמני מכונן את האשכנזיוּת הזאת. בסופו של דבר, הגרמנים רוצים לדבר בעיקר עם יהודים-אשכנזים, עם אלה שיש להם חשבון איתם. כלפי האחרים - מזרחים, ערבים - הם לא מרגישים שצריך להיות להם איזשהו יחס, כי אין להם יחסי קורבן-מקרבן איתם. באותה מידה, גם המהגרים בגרמניה - במיוחד הטורקים - מצופים למעשה לא להביע דעה בעניין יהודים או ישראלים, כי ״הם לא קשורים לסיפור״. זה לא מונע כמובן להאשים בסוף דווקא אותם באנטישמיות.

מדי פעם צריך להזכיר לעצמך: ברלין לא אוהבת אותי בגלל שאני מוכשר, או חכם, או שיש לי אנגלית טובה או אפילו תחת יפה. היא אוהבת אותי בגלל אברהם אבינו והיינריך הימלר

אלעד: כאן אתה נוגע בפרדוקס אולי הכי גדול בכל התופעה הזו - ישראלים שעזבו את ישראל לטובת ברלין הם כביכול אלה שהלכו הכי רחוק מישראל, מהפרויקט של ישראל, כלומר לא סתם למקום אחר, אלא בדיוק למקום שאי-האפשרות לחיות בו היתה הסמל הגדול לאידיאולוגיה של מדינת היהודים (ומתוקף כך כלל לא נתפסה כאידיאולוגיה, אלא כהכרח לוגי של המציאות). ובוודאי זו גם הסיבה שהפנומן ״ישראלים בברלין״ מעורר כל כך הרבה עניין וגם חשש בתוך החברה הישראלית. לכן אפילו שטות כמו מילקי ישר נתפשת כאיזו תנועת מחאה. ההתייחסות לתופעה היא כאל התחלה של סכנה קיומית, של שלילת עצם ההצדקה לקיום המדינה. הפרדוקס הוא, שדווקא אצל אותם ״גורמי סיכון״, הישראלים בברלין, אפשר באמת לזהות איזו תנועת טיהור וזיקוק של ״ישראליוּת״ צרופה - אפשר כמעט לומר בתנאי מעבדה.

אתה צודק שאפשר לזהות כאן מבחינה סוציולוגית בדיוק את האלמנטים המכוננים של התנועה היהודית-לאומית המקורית, אותן ״אליטות ותיקות״. ובעצם לא ברור ממה בדיוק ״הישראלים בברלין״ מתרחקים: האם באמת מפרויקט ישראל, הפרויקט הציוני של הקמת מדינת לאום יהודית, או שמא בדיוק להיפך - מהניסיון הכושל להגשים את הפרויקט הזה, כלומר מתוך שאיפה בעצם להגשמה טהורה יותר שלו.

ופה אני נע הרבה פעמים באי-נוחות, כאשר אני חש בהרבה ״מפעלי תרבות״ של ״ישראלים בברלין״ יסודות הקשורים למפעל הלאומי, כמו למשל העבריוּת, או עיסוק במושגי ה״תרבות״ וה״זהות״. זה כמובן נוגע בהתמודדויות מאוד אישיות, שיש לי גם עם עצמי, למשל עם התרגומים העבריים שאני עושה לפילוסופיה הגרמנית. ולכן אני מרשה לעצמי לעורר את השאלה גם ביחס ל״גימנסיה״ או עיתון שפיץ עצמו: בה בעת שאני משתתף ונוטל חלק, אני תוהה באיזו מידה יש כאן איזו חזרה לתנועת ההשכלה, או בעצם יותר נכון מעין ציונות רוחנית אחד-העמית. ואני לא יכול שלא לחשוב על ההיסטוריה שחוזרת על עצמה לפי מרקס פעם ראשונה כטרגדיה ופעם שנייה כפארסה. למה פארסה? כי נוכח הטרגדיה, בפעם השנייה שחוזרים על אותו הדבר, כבר אי אפשר להתכוון לזה ברצינות.

האם אנחנו הישראלים באמת מסוגלים לקחת את התפקיד הזה, של ממלאי המקום של מנדלסון, איינשטיין ורוזנצווייג? אני חושש שלא

עפרי: בשונה ממך, אני לא נבהל כל כך מלאומיוּת תרבותית. מבחינה מסוימת יש אכן דמיון מעניין בין המצב העכשווי לבין המצב של יהודים ציונים בגרמניה לפני השואה. חלק מהיהודים הגרמנים ניסו לאמץ תרבות עברית, אף שרובם התכוונו להישאר בגרמניה. כלומר, הציונות שלהם היתה בעיקרו של דבר פרויקט תרבותי שמתקיים באירופה, אף על פי שפלשתינה היוותה בשבילו מעין מחוז חפץ. עכשיו יש בגרמניה יהודים שעוצבו על-ידי הציונות, שהתרבות ואורח החיים שלהם הם תוצר של הציונות, אבל הם חיים בגרמניה. כך שיותר מאשר היסטוריה שחוזרת על עצמה יש כאן אולי מעין תמונת ראי, או לחילופין – תנועה לאחור, rewind שעושים לסרט או לשיר: הציונות שצמחה באירופה חוזרת בהדרגה לאירופה. ברור שיש עם זה הרבה בעיות, ומיותר לציין שבאמצע בין שתי הנקודות ההיסטוריות יש חורבן והשמדה. ועם זאת, אולי זאת דרך מלהיבה יותר לתאר את המצב מאשר האפשרויות האחרות. חלק מהקסם של ״תופעת הישראלים בברלין״ הוא הדינמיוּת והנזילוּת שלה. במובן הזה, היא גילום אולטימטיבי של עידן הגלובליזציה, ההגירה והזהויות המפוצלות. מדובר על אנשים בכל מיני דרגות של שייכות - החל ממבקרים לכמה שבועות וכלה באזרחים גרמנים שהעבירו את חייהם לכאן באופן מלא. בסופו של דבר, יותר מאשר ישראלים-גרמנים, אלה אנשים שהם כבר לא לגמרי ישראלים ועדיין לא גרמנים, וכנראה שאף פעם גם לא יהיו. אני מכיר כמה צעירים ישראלים עם אזרחות גרמנית שמקבלים תמיכה מהג’וב סנטר. הפקידים שם נוזפים בהם, מנסים לקרוא אותם לסדר: ״אתה צריך ללמוד, לעבוד, להיות אזרח טוב. אתה הרי אזרח גרמני״. הפקיד מתייחס לגרמניוּת שלהם יותר ברצינות מהם, כי הם לא באמת כפופים להיגיון המדינה הגרמני. הם אמנם אזרחים, אבל לא גרמנים. וזה חיובי, בסופו של דבר. יש בגרמניה מספיק אזרחים טובים. אני לא מתלהב מאותם ישראלים שמאמצים תוך שנתיים מנטליוּת של גרמני זעיר-בורגני שדוגל בחוק וסדר ומגלה חשדנות כלפי זרים.

לעתים יש תחושה שישראלים בברלין מפצים על אסקפיזם וא-פוליטיות על ידי היפר-פוליטיזציה - מרחוק - ביחס למצב בישראל. בפועל זו דרך לחיות כאן בלי להיות כאן

אלעד: צריך להבדיל בין ביקורת לפסימיוּת. גם אני מחפש ביסודו של דבר את האור בסיטואציה, אבל נדמה לי שיש כאן הרבה אמביוולנטיות, ולכן אני מנסה לברר מה מהותה המדויקת של התנועה הזו, והאם היא באמת יוצאת מחושך לאור. הלא יש הרבה ישראלים שבסופו של דבר באמת באו בשביל המילקי, או בשביל נדל״ן, ולא רואים שום בעיה פוליטית בישראל. היה אפילו ישראלי שהזדהה עם תנועת פגידה. ומי שכן רוצה להתרחק מחושך פוליטי, אז מאיזו פוליטיקה בדיוק, ועד כמה היא בעצם לא פוליטיקה אירופית, של הגרמניוּת הזעיר-בורגנית ושונאת הזרים כמו שאמרת. את החשיכה הזאת קשה לי שלא לזהות עם התנועה הלאומית, ולכן קשה לי לראות את שחזור הציונות - אפילו ״תרבותית״ - כמקור אור. ואם כבר לקחתי על עצמי את תפקיד משבית השמחה - אז יש לי ספקות גם לגבי קסם הדינמיוּת הנזילה של עידן הגלובליזציה. יש כאן הרבה מן האשליה, כמו שמראה תופעת הפליטים ומבקשי המקלט הצובאים על אירופה המתבצרת בתוך עצמה. והאשליה הזו מזינה גם סוג של אסקפיזם וא-פוליטיות, כלומר ניתוק וניכור מהעולם ומהקהילה המקומיים, שבהם בסופו של דבר החיים מתנהלים בפועל. ואם מישהו מבקש לחיות מכספי המדינה הגרמנית, האם הוא לא ממילא מכפיף את עצמו להיגיון המדינה הגרמני? זה לא אומר שהוא צריך לומר אמן על הפוליטיקה הגרמנית כפי שהיא, ממש לא; אבל זה כן אומר שהוא הפך להיות גורם פעיל בתוכה, ולכן יש לו אחריות בה. להתנער מהאחריות הזו בשם היותך ״ישראלי״ נראה לי מאוד בעייתי. לעיתים יש תחושה שהדה-פוליטיזציה בשדה הברלינאי, הגרמני והאירופי מוסווית על ידי היפר-פוליטיזציה - מרחוק - ביחס למצב בישראל. כביכול אני ממלא את חובתי בחברה על ידי היותי ביקורתי מאוד כלפי ישראל, בעוד שבפועל זו דרך לחיות כאן בלי להיות כאן. אז איפה בכל זאת האור? אתה הצבעת על כיוון מעניין - יחסי הראי בין היציאה מגרמניה/אירופה לבין החזרה לגרמניה/אירופה. מה בדיוק קרה בשנות ה״מעבר״ בישראל? האם אפשר להצביע כאן על איזה רגע של שחרור, החלמה, צמיחה או אפילו - גאולה? ועל איזו גאולה בדיוק מדובר? אם זו גאולה מרעיון הלאום דרך מכבש הלאום, אז פירושה הוא או השלת ה״ישראליוּת״ לגמרי - אם לא בדור הראשון אז בדור הבא, של הילדים; או בשינוי יסודי במשמעות המושג ״ישראל״.

גבריאל בן משה, Planet, 2013 (מתוך התערוכה פופ אפ ירושה שתוצג בפסטיבל ID)
גבריאל בן משה, Planet, 2013 (מתוך התערוכה פופ אפ ירושה שתוצג בפסטיבל ID)

עפרי: בסופו של דבר, אי אפשר לברוח מעצמך ומהמקום שלך בעולם. האופן שבו גרמניה תופשת אותנו מותנה לחלוטין על ידי ה״עבר״. ואני לא מתכוון רק לשואה, אלא להיסטוריה הארוכה של היחסים בין ״גרמניה״ ל״ישראל״ - לא רק מדינת ישראל אלא עם ישראל. זה אולי טריוויאלי, אבל לפעמים צריך להזכיר לעצמך את זה: ברלין לא אוהבת אותי בגלל שאני מוכשר, או שאני חכם, או שיש לי אנגלית טובה או אפילו תחת יפה. היא אוהבת אותי בגלל אברהם אבינו והיינריך הימלר. אתה בסך הכל פנטזיה של מישהו אחר. רק בגללם כל הדבר הזה קורה. אפשר לחיות כאילו שכל זה לא קיים, אבל נדמה לי שזה דורש הרבה מאמץ של הכחשה.

אלעד: אבל באותה המידה ״האחר״ - במקרה הזה ״גרמניה״ - הוא גם רק פנטזיה שלי. ובמידה עוד יותר גדולה, גם אני וגם האחר מתפקדים בתוך פנטזיה שהיא לא רק שלנו, אלא גם עומדת בפני עצמה. ולזה אפשר לקרוא היסטוריה, או כמו שאתה אומר ״עבר״, עם מרכאות. והמרכאות חשובות, כי זה בעצם לא עבר אלא הבסיס לסיפור שמתרחש עכשיו. ובמידה רבה ה״עבר״ הזה נכתב מתוך הסיפור של ההווה. ובהווה אפשר לכתוב כמה סיפורים שונים, עם קריאות שונות של ה״עבר״, ובהן פנטזיות אפשריות שונות של מה זה בדיוק ״גרמניה״ ומה זה בדיוק ״ישראל״. יש כאן ברירה. ואולי זו בדיוק ההחלטה היסודית עכשיו.

*ולטר רתנאו היה שר החוץ היהודי היחיד בתולדות גרמניה.

ד״ר אלעד לפידות וד״ר עפרי אילני מארגנים ומנחים את אירועי ״הקברט הפילוסופי״ בפסטיבל ID. לפידות הוא מתרגם ומרצה לפילוסופיה ולתלמוד בברלין. אילני הוא היסטוריון החוקר את יחסה של התרבות הגרמנית לתנ״ך ולעם ישראל.