הסרט #uploading_holocaust: כך משמשים המסעות לפולין להנצחת הפוסט-טראומה
שגיא בורנשטיין ואודי ניר יצרו סרט תיעודי מטלטל על המסעות לפולין של בני נוער מישראל - מבלי לצלם אפילו פריים אחד: הסרט מורכב כולו מסרטוני יוטיוב של תלמידים, מורים והורים. ״המסע לפולין הוא מעין מיקרוקוסמוס של החברה הישראלית ושל תהליכים מטרידים בעינינו שמתרחשים בה״
הסרט הדוקומנטרי uploading_holocaust# מוצג על ידי יוצריו, שגיא בורנשטיין (38) ואודי ניר (27), כסרט התיעודי הראשון בעולם באורך מלא שמורכב כולו מחומרים קיימים מיוטיוב. ההצהרה הזו עלולה ליצור רושם ראשוני של גימיק, אבל אחרי שצופים בסרט, שעוסק במסעות לפולין של בני נוער מישראל, מתבהר שזה בהחלט לא המקרה: לא רק שהשימוש בסרטונים שתלמידים, מורים והורים העלו בעצמם לרשת אינו גימיקי; למעשה הוא זה שהופך את הסרט לאגרוף עוצמתי בבטן הרכה של מה שבורנשטיין וניר מכנים ״תיעוש זכרון השואה״.
הקרנת הבכורה העולמית של הסרט נערכה בתחילת נובמבר בתחרות הרשמית של פסטיבל DOK Leipzig, והקרנת הבכורה בברלין תתקיים ב-28 בנובמבר בקולנוע בבילון במיטה (קוראי שפיץ יכולים לזכות בהזמנה). זהו סרטם המשותף הראשון של בורנשטיין וניר, שחיים יחד גם מחוץ לחדר העריכה ומשתדלים לחלק את זמנם בין תל-אביב לברלין.
איך הגעתם בכלל לרעיון של שימוש בסרטוני יוטיוב לצורך סרט תיעודי באורך מלא?
ניר: ״התחלנו מסיפור שהיה נראה לנו חשוב לספר: במסע לפולין יש מעין מיקרוקוסמוס של החברה הישראלית ושל תהליכים מטרידים בעינינו שמתרחשים בה. היה נראה לנו שהרבה אנשים לא יודעים איך נראים המסעות האלה ומה הנרטיב שהם מציעים לבני נוער יהודים בישראל היום. התחלנו לעבוד על סרט ׳סטנדרטי׳ - לקחנו מצלמה ויצאנו ללוות כמה בתי ספר בארץ בתהליך ההכנה למסע. היה רגע שבו נדרשנו לייצר טריילר לסרט העתידי לצורך גיוס כספים ועוד לא היה לנו חומר מצולם מספיק מעניין, אז החלטנו להיכנס ליוטיוב בתקווה שאולי יהיה שם קצת חומר שמישהו העלה מאיזה מסע ונוכל להשתמש בו כרפרנס. חיפשנו ׳המסע לפולין׳ ועלו יותר מ-10,000 תוצאות (היום זה כבר 30,000). ברגע שראינו שיש כבר אלפי שעות וידאו שתלמידים, מורים והורים צילמו ושיתפו ברשת - התחלנו לחשוב שאולי התפקיד שלנו כקולנוענים משתנה קצת ואנחנו לא צריכים להוסיף עוד חומר לתוך אוקיינוס הווידאו הקיים, אלא לנסות לעשות בו קצת סדר ולזקק ממנו סיפור״.
בורנשטיין: ״לאט לאט עניין החומר מיוטיוב הפך יותר ויותר משמעותי בתוך הסרט והתחלנו להתבונן לא רק על המסע לפולין, אלא גם על איך ישראלים מתעדים אותו, ובאופן רחב יותר - על תיעוד ויצירה של זיכרון קולקטיבי בעידן האינטרנט. הדברים האלה הפכו להיות חלק אינטגרלי מהסרט והם משמעותיים בו בדיוק כמו המסע לפולין״.
האם מישהו מכם השתתף בעצמו במסע לפולין?
בורנשטיין: ״בתקופתי זה היה הרבה פחות נפוץ מהיום ורק מעטים יצאו לפולין. אני לא רציתי ולכן לא השתתפתי. נסעתי לפולין מאוחר יותר במסגרת עבודה על סרט, אבל אני שמח שזה לא היה בקבוצה ובטח שלא בבית ספר.
ניר: ״אני נסעתי במשלחת בית ספר ענקית של מאות תלמידים. זכורה לי חוויה מאוד אינטנסיבית ובה גם הרבה חורים ושאלות שרק בחלוף כמה שנים יכולתי להבין, בעיקר לגבי מניפולציות חינוכיות ואינדוקטרינציה, אבל גם שאלות לגבי התפישה שלי את ההיסטוריה המשפחתית והלאומית שלי״.
אתם מופיעים כבמאים של הסרט, אבל מה בעצם ההבדל במקרה הזה בין תפקיד הבמאים לעורכים?
ניר: ״זה אכן סרט שמרכיב העריכה בו מרכזי ומשמעותי מהרגיל. כנראה שלא היינו יכולים לעשות אותו אם שגיא לא היה בין השאר גם עורך מנוסה. ועם זאת, לצד העריכה יש גם עבודות קונספט ותסריט שנדרשנו לעשות לאורך תהליך היצירה, כמו גם ׳ניצוח׳ על מרכיבים אחרים של הסרט - גרפיקה, מוזיקה, סאונד וכו׳. עבודת הניצוח הזו מאפיינת יותר בימוי מעריכה, גם אם זה באמת מתערבב לפעמים. היו כמה נקודות במהלך העבודה על הסרט שבהן תהינו לגבי הקרדיט שאנחנו לוקחים. יש פיתוי מסוים בלהצניע את הקרדיט שלנו כבמאים ולתת לחומר מיוטיוב כאילו לדבר בעד עצמו. אבל זה לא כיוון שלקחנו, בעיקר כי בסופו של דבר, לנו כבמאים יש כוונות ואמירה והרבה כוח ביצירת הסרט ובמניפולציות שאנחנו יכולים לעשות. נראה לנו נכון להצהיר על זה ולא להסתיר את זה, בייחוד כשמתעסקים בין השאר במניפולציות ובדרמטיזציה במערכת החינוך״.
תוכלו לשתף בדילמות הרבות שוודאי ליוו אתכם בתהליך? הרי יכולתם ליצור המון סרטים שונים. מה היה תהליך העשייה?
בורנשטיין: ״התחלנו משעות רבות של צפייה. סרטוני מסע לפולין מיוטיוב התנגנו אצלנו בבית במשך כמה חודשים רצוף ושמענו אותם בזמן שבישלנו, סידרנו את הבית וכו’. זה עומס אדיר של חומר ואי אפשר לצפות בהכל, אבל כל פעם ששמענו או ראינו משהו יוצא דופן - סימנו אותו וחזרנו אליו, וכך צמצמנו שוב ושוב עד שהגענו לאסופה ראשונית של כמה מאות סרטים שאיתם התחלנו לעבוד. חילקנו אותם לפי כל מיני תגיות - נושאים, סוגים של חוויות, שירים, זמנים ביום, מקומות ועוד. קיבצנו את כולם יחד לפי התגיות, צפינו שוב, וראינו מה חוזר על עצמו או עולה כעניין קבוע. ככה זיהינו את הסצנות הראשונות שאפשר להרכיב מחומרים שונים. אחר כך התחלנו לתפור את הסיפור השלם ולהפוך אותו שוב ושוב כמו בכל תהליך עריכה״.
ניר: ״עם כל התגיות והסדר שניסינו לעשות, גילינו שכשעובדים עם חומר כל כך אקלקטי, שיש בו הבדלים עצומים באיכויות, בצבעים, בסאונד וכו’ - אפשר לסדר ולתסרט אותו כמה שרוצים, אבל בסופו של דבר צריך פשוט להרגיש את החומר ולראות מה עולה ממנו, מה עובד ומה לא. יש סצנות שהתחברו בגלל שני פריימים דומים מאותו מקום, או בגלל שהצבע של שתיהן מתחבר נכון (הסצנה הראשונה בסרט הוגדרה סביב הצבע הירוק, למשל). זה לא תמיד היה פשוט, כי נורא מתחשק לאלץ את החומר לתוך תבנית שמייצרים בראש, אבל במקרה הזה לא היתה לנו אפשרות טכנית לעשות את זה. בסופו של דבר הסרט מורכב מכמעט מאה סרטונים שונים. זה אומר שהוא צולם במאות מצלמות, על ידי מאות אנשים, בעשרות מקומות וזמנים שונים, החל משנות השמונים (אנשים מעלים ליוטיוב גם רטרואקטיבית) ועד לפני חודשיים-שלושה״.
האם הייתם צריכים לקבל אישור מהאנשים שהעלו את הסרטונים?
ניר: ״כיוון שלא ממש היה תקדים בסדר גודל כזה, היינו צריכים להמציא את החוקים שלפיהם נעבוד. אבל בגדול - כן, היינו צריכים לפנות לכל אחד מהאנשים שיצרו את הסרטונים והעלו אותם ליוטיוב. זה דווקא היה החלק הקל. החלק הקשה היה למצוא מאות מהאנשים שמופיעים בסרטונים ולקבל גם את אישורם. עשינו אלפי טלפונים ולפעמים חיפשנו מישהו שלא ידענו את שמו או מאיפה הוא והיתה לנו רק תמונה שלו שנאלצנו להפיץ בין אנשים ולקוות שמישהו יזהה. למזלנו ישראל זה מקום די קטן. זו היתה עבודת נמלים של כמה חודשים רצופים של תמר מנשס, תחקירנית הסרט, ושלי״.
יש בסרט גם סרטונים משנות השמונים. היה לכם חשוב להשתמש גם בחומרים ישנים כדי להראות שהסיפור מתפרש על פני כמה עשורים?
בורנשטיין: ״הסרטים משנות השמונים היו הפתעה שלא ציפינו לה בהתחלה. מעבר לעובדה שמדובר בעינינו בעדויות מאוד חזקות בכל קנה מידה, גם כשמתמסרים להן רגשית וגם כשמתבוננים בהן מבחוץ, החומרים האלה הם סוג של נקודת יחס: המסע התחיל בשנות השמונים כיוזמה קטנה וצנועה עם אופי משפחתי, והפך במרוצת השנים למפלצת מתועשת שיצאה מכל פרופורציה. כך שעניין אותנו להסתכל מדי פעם אחורה למקום שממנו הכל התחיל, לפני שנכנסו משרד החינוך, סוכנויות הנסיעות והרכבות האוויריות״.
אחת התמות הדומיננטיות בסרט היא ההתעסקות של כל המעורבים ב״להרגיש״ מול ״לא להרגיש״. למה בחרתם להדגיש את הנושא הזה?
בורנשטיין: ״קודם כל כי זה עלה מהחומר. זה הנושא שחזר על עצמו בהכי הרבה סרטוני יוטיוב - עיסוק כמעט אובססיבי בשאלה ׳האם אני מרגיש או לא׳״.
ניר: ״זה לא משהו שהמצאנו או תיסרטנו - זה פשוט היה כל כך בולט בחומרים שהיינו חייבים להתייחס לזה. יש שם גם דרמה אמיתית לגמרי - מצד אחד מניעים אנושיים מאוד ונוגעים ללב, ומצד שני תוצאות אבסורדיות לחלוטין ושיח רדוד ומשונה שנוצר סביב הניסיון להגיע לקתרזיס עלום-השם הזה, שכולם מדברים עליו ואף אחד לא יודע להגדיר מהו או למה בעצם הוא חשוב כל כך״.
מה למדתם מתהליך הכנת הסרט? האם היה משהו שהפתיע אתכם?
בורנשטיין: ״היה מאוד מעניין להתבונן על חוויה מובנית אחת דרך כל כך הרבה נקודות מבט. זה איפשר לנו לראות את המסע לפולין כתופעה ולזהות דרך החומרים המגוונים תהליכים ושינויים שמשקפים את החברה הישראלית בפרט ובני אדם בכלל. בין השאר, הופתענו לזהות במסע, בצורות מאוד בוטות לפעמים, את הניסיון לשמר את הטראומה ולהעביר אותה לדור הבא. זה הקולקטיב היהודי-ישראלי במערומיו: מתקבץ סביב חרדה ובסופו של דבר נהיה גם אלים. יש בזה משהו טרגי מאוד בעינינו״.
ניר: ״למדנו גם שאפשר לעשות סרט שמורכב כולו מחומרים קיימים מיוטיוב. האמת היא שזה די הפתיע אותנו״.
מי קהל היעד המדומיין שלכם? האם אתם חושבים שיהיו הבדלים מהותיים באופן שבו קהל ישראלי וקהל גרמני יחוו את הסרט?
בורנשטיין: ״אין ספק שיש הבדלים משמעותיים בין ישראלים לגרמנים כשצופים בסרט הזה. בבכורה העולמית בפסטיבל דוק-לייפציג היה מעניין לראות למשל, שבכל ההקרנות רק ישראלים ולא-גרמנים מעזים לצחוק. הגרמנים יושבים חמורי סבר ורציניים לאורך כל הסרט. רק ברגע אחד קטן שבו מופיעה אישה גרמנייה הם מגיבים פתאום בקול, מרגישים לגיטימציה להגיב לסרט בצורה ניכרת״.
ניר: ״כשאנחנו מדברים לקהל ישראלי ברור לנו מאוד מה אנחנו רוצים. יש לנו שאלות על נרטיב השואה הישראלי, על מערכת החינוך הישראלית, על תיעוד וזיכרון קולקטיבי - ואת השאלות האלה אנחנו רוצים להציף. כשמגיעים לקהל גרמני זה סיפור אחר. אנחנו לא מכירים את תרבות הזיכרון הגרמנית ויש להם כמובן סרט אחר לגמרי משלנו עם השואה, לכן הם גם רואים את הסרט הזה אחרת לגמרי. חשוב להראות את המציאות הישראלית הבעייתית בישראל וגם במקומות אחרים, אבל חשוב גם לנסות תמיד לאתגר את הקהל עם שאלות שרלוונטיות לו ולא רק למקומות רחוקים, אז אנחנו מקווים שיש משהו מספיק אוניברסלי בסרט הזה כדי שזה יקרה. מעבר לקהל הישראלי והקהל הגרמני, אנחנו מחכים מאוד להקרנות במדינות קצת נייטרליות יותר. בינתיים צופים לא-ישראלים ולא-גרמנים הגיבו מאוד מעניין לסרט. הם קצת פחות קשורים לזה רגשית ומתבוננים גם על המסע וגם על סרטוני היוטיוב כעל תופעה אנושית רחבה ולא רק כסיפור מקומי עם הקשר ספציפי מאוד ומטענים כבדים כמונו״.
אתם חושבים שהביקורתיות של הסרט תהיה ברורה לכל צופה, או שיהיו אנשים שעבורם הוא יהיה רק מרגש?
ניר: ״אנחנו לא יודעים מה עובר בראשו של כל צופה כמובן, אבל רוב האנשים שראו אותו בהחלט הגיבו לממד הביקורתי שלו. אין ספק שישראלים היו יותר רגישים לזה מגרמנים עד כה, אבל גם גרמנים התייחסו לזה. ואנשים ממקומות נייטרליים יותר הגיבו לזה בכל פעם. היה חשוב לנו לראות את הסיפור כטרגדיה ולא ככתבת תחקיר צקצקנית ויש לזה מחיר, כי לפעמים הקול שלנו כבמאים פחות חד-משמעי ממה שהוא כשאנחנו מתראיינים, למשל. אבל זה מאפשר לסרט לדבר עם קהלים רחבים, גם כאלה שלא מסכימים איתנו בהכרח. באחד מבתי הספר שהסרטונים שלהם מופיעים בסרט התקשו מאוד לצפות בו בהתחלה, אבל סיפרו לנו מאוחר יותר שהוא יצר דיון מעמיק בבית הספר על הנושא של זכרון השואה וחינוך, ושבסופו של דבר חשוב בעיניהם שדיון כזה התקיים. אנחנו מקווים שיהיו עוד אנשים שיוכלו להסתכל על הדברים קצת אחרת אחרי צפייה בסרט״.
האם לסרט יש מסר מבחינתכם?
בורנשטיין: ״מסר זו מילה בעייתית. בהחלט יש שאלות שאנחנו רוצים להציף ובהחלט יש עמדה שאנחנו מביעים בסרט ביחס לשאלות האלה. חשוב בעינינו שישראלים יבחנו מחדש את האופן שבו הם עוסקים בשואה וחשוב בעינינו שאנשים מכל סוג ומקום יבחנו מחדש את הזיכרון הקולקטיבי שלהם ואת האופן שבו מעצבים ומשמרים אותו״.
מבלי לגלות יותר מדי, הסרט מסתיים דווקא בסצנות שאינן מהמסע לפולין, שמככבים בהן ילדים וילדות ישראלים צעירים יותר. למה לא סיימתם עם חומרים מהמסע?
ניר: ״בגלל האופי יוצא הדופן של חומרי היוטיוב, לאורך כל הסרט משתנים זמנים, מקומות, אנשים - אין דמות ששזורה לאורך כל הסרט והעלילה לא ליניארית לגמרי. ניסינו כמה שיכולנו לשזור את החומרים כך שנוצר מאין ארכי-מסע שהצופה יכול לעקוב אחריו, אבל יש כל הזמן גם שבירות בזמנים, במקומות, באנשים ובסוגי החומרים - גם כי זה מה שהחומר מחייב וגם כי לא רצינו לשחזר את המניפולציות של המסע בסרט עצמו, אלא להתבונן עליהן מבחוץ. בהמשך לזה לא רצינו גם לסיים את הסרט כמו שהמסע מסתיים. בחרנו לעצור בנקודה שנראית לנו שיא של הרבה מהדברים שהסרט עוסק בהם ולאחר מכן לעבור לסצנת סיום שהיא מעין אפילוג בדימוי. החזרה לילדים צעירים יותר מאפשרת גם לראות את המהלך הרחב יותר שעוברים יהודים ישראלים צעירים בנושא השואה, מהלך שמתחיל בגיל הגן ונגמר בלחץ להתגייס לצבא. יש משהו בסצנה הזו שמתמצת בעינינו את ההתמודדות עם השואה בישראל ואת האבסורדים שעולים ממנה. הסצנה הזו היא גם אחת מהסצנות שבהן מניפולציית העריכה משמעותית ובולטת יותר והיה חשוב לנו לסיים עם סצנה כזו - שבה גם הפעולה שאנחנו עשינו על החומרים נחשפת״.