איך הפך מכון ויצמן למוטב מרכזי בעסקת נדל"ן ברלינאית בשווי כמיליארד אירו
מאחורי ידיעה לא מסעירה במיוחד שפורסמה בחודש שעבר על הנחת אבן פינה לפרויקט מגורים חדש בברלין, מסתתר סיפור מדהים למדי
מאחורי ידיעה לא מסעירה במיוחד שפורסמה בחודש שעבר על הנחת אבן פינה לפרויקט מגורים חדש בברלין, מסתתר סיפור מדהים למדי על ירושה מפתיעה שנחתה על מכון ויצמן למדע ואחרי מסע ארוך הפכה אותו למוטב מרכזי בעסקת נדל"ן בשווי עתידי כולל של כמיליארד אירו.
מדובר בסאגה שיכולה להתפרס על פני אלפי מילים (או סרט תיעודי מרתק), אבל לעת עתה נסתפק בעיקריה:
בסוף המאה ה-19 הגיע לברלין יהודי בשם אהרון כהן. כהן, ששינה את שמו לארתור מילר, היה סוחר תבואה ויזם, שפיתח שיטה להקמת אסמים גדולים וזולים לאחסון תבואה. כמה שנים אחר כך יצאה לדרך תעשיית התעופה, ומילר הבין שבהאנגרים הגדולים שבבעלותו אפשר לאחסן גם מטוסים. הוא קנה שטח אדמה גדול ליד ברלין, שעליו הוקם שדה התעופה הראשון בגרמניה והשני באירופה.
במלחמת העולם הראשונה העסק של מילר כבר ייצר מטוסים לחיל האוויר הגרמני. לאחר המלחמה, כשנאסר על גרמניה לבנות מטוסי קרב כחלק מהסכמי ורסאי, מילר הסב את עסקיו לתעופה אזרחית והפך למיליארדר במונחים של ימינו. כשהלך לעולמו ב-1935, אלמנתו טקלה מילר הפכה לבעלת האימפריה, אלא שהמשטר הנאצי החרים את החברות שבבעלותה. ילדיה, מקס ולודוויג, ואחריהם טקלה עצמה, אמנם הצליחו לצאת מגרמניה לבריטניה ולארה"ב, אך בחוסר כל.
אחרי המלחמה, בשנות החמישים, המשפחה קיבלה בחזרה לידיה את ביתה במערב ברלין, אבל שדה התעופה והשטחים שעליהם עמדו ההאנגרים הפכו לחלק ממזרח גרמניה ונחשבו אבודים. מאז עזבו את גרמניה חיו בני המשפחה חיים צנועים, ללא שמץ תקווה שהרכוש הרב שהיה ברשותם ישוב אליהם אי פעם.
כשנפלה חומת ברלין ב-1989, טקלה מילר ובניה מקס ולודוויג כבר לא היו בחיים. היא נפטרה ב-1953, הם בשנות השמונים. למקס וללודוויג לא היו ילדים. עם איחוד גרמניה ב-1990, התאפשר הליך השבת רכוש יהודי לבעליו המקוריים. חלון ההזדמנויות שניתן להגשת תביעות היה צר: עד סוף 1992.
מי שנותרה עדיין בחיים בשלב הזה היתה אלמנתו של הבן לודוויג, פרנסיס מילר. היא שמעה ממנו במהלך השנים על הרכוש הרב של משפחתו בנעוריו, והחליטה לפעול. היא פנתה לעורכי דין גרמנים שהגישו עבורה את התביעה להשבת הרכוש. כשאלה פעלו לאיתור יורשי האח השני, מקס, כדי לצרפם לתביעה, הם גילו שמקס הותיר את רכושו (הצנוע, בזמנו) למכון ויצמן.
בשלב הזה צורף מכון ויצמן לתביעה, וזו התבררה במשך כמעט עשור. בסופו של דבר קיבל בית המשפט בברלין את מרבית הטענות, ורוב השטח הגדול במזרח ברלין הושב לבעלוּת היורשים החוקיים של ארתור וטקלה מילר, שהיו עתה פרנסיס מילר ומכון ויצמן.
השטח המדובר מצוי באדלרסהוף שבמחוז הברלינאי טרפטו-קפניק. אמנם נדל"ן עצום, אבל עם הרבה אתגרים: מבנים עם חשיבות היסטורית שהוזנחו קשות בשנים שהיו חלק ממזרח גרמניה, לרבות חברות ממשלתיות שזיהמו את הקרקע. ב-2010, כשעיריית ברלין החלה לאיים בהפקעת השטח אם הוא לא יפותח, מכון ויצמן, בעזרת חברת הנדל"ן שלו, התחיל לקדם את הפרויקט ברצינות.
בסופו של דבר, אחרי שנים ארוכות של משאים ומתנים עם ממשלות שונות בברלין, הייעוד של הקרקע הומר מתעשייה למגורים ולהייטק, ובמהלך השנים הקרובות ייבנה על השטח רובע חדש שייקרא Segelflieger (דָּאוֹן, כשם רחוב סמוך ורפרור לעבר התעופתי של השטח). הפרויקט יכלול 1,800 דירות חדשות, 153,000 מ"ר של שטחי מסחר, מרכז עירוני, בית ספר יסודי ושני צהרונים. כמה פיסות היסטוריה ישומרו ולדרישת עיריית ברלין, 25% מהדירות יהיו דיור ציבורי בר השגה.
הפרויקט נתפר כחלק מעסקה מורכבת שבמסגרתה מכון ויצמן מכר את חלקו בקרקע, אבל יהיה שותף לרווחים העתידיים מהפרויקט. וכך, יזמוּת של איש עסקים יהודי בתחילת המאה הקודמת תתורגם למימון לא מעט מחקרים במוסד אקדמי מוביל בישראל, ומעגל היסטורי נוסף ייסגר.