למה החלטתי לפתוח על המולדת הקדושה והמקוללת שלי
יוסף סוויד על מה שהביא אותו ליצור את הצגת היחיד החדשה Between the River and the Sea
אלכסנדר ניגש אלי לראשונה מאז פרוץ המלחמה בעזה, ושאל בתסכול: ״אבא, למה לא מדברים איתנו בבית הספר על זה? כולם הרי יודעים על המלחמה, למה לא מזכירים כלום?״
כלום? באמת? שום דבר?
הסכמתי איתו, כמובן, וגם זעמתי. הייתי גאה בו על כך שהוא רוצה לדעת. 99.9 אחוז מהזמן הוא לא מתעניין בכלל בזהות העשירה שלו. לא מעניין אותו שהוא גם ערבי וגם יהודי, גם ישראלי וגם פלסטיני. האמת שאני גאה בו על זה אפילו יותר, או יותר נכון גאה באמא שלו ובי. עשינו משהו טוב. מה הוא צריך להתעסק בחרא הזה בגילו? אני הייתי צריך להתמודד עם זהויות לאומיות כבר בגיל ארבע! בגן היהודי. אבי ביטון קרא לי ׳ערבי מסריח׳ מול כל החברים שלי. אני לא הבנתי מה זה בכלל ערבי ואיך אני מסריח אם אמא שלי דואגת לקלח אותי פעמיים ביום. אבל אני חושב שגם אבי ביטון לא ידע. אני מדמיין את זה קורה למישל, בתי בת החמש, והגוף שלי מתחיל לפתח אגרסיות.
ובכל זאת, איך יכול להיות שהמורים לא מדברים על זה? במיוחד בבית ספר בינלאומי פתוח ומתקדם כמו שלו. למה על רוסיה ואוקראינה קשקשו במשך שבועות ועלינו לא? אנחנו הרי מרכז העולם.
לקח לי בדיוק עשר שניות לסגת. רגע, מי ידבר איתם על זה? את מי יביאו? מי מוסמך? אפילו אני, שתמיד התייצבתי בין שני הנרטיבים, הפלסטיני והישראלי, לא מרגיש מוסמך מספיק כדי להסביר לתלמידים מרחבי הגלובוס מה לעזאזל קורה שם, במולדת הקדושה והמקוללת שלי.
לבן שלי כן ניסיתי: ״אתה רוצה הסבר מעמיק או גרסת טיקטוק של עשר דקות? …לא אלכסנדר, אי אפשר בפחות מזה!״ לא יודע איך הצלחתי לדחוס מאה שנות סכסוך לתשע דקות וחצי, מה לעשות שהילד ירש ממני הפרעות קשב וריכוז? ואחר כך אמא שלו הוסיפה את נקודת המבט שלה. בכל זאת חייבים גם לבלבל אותו קצת.
אבל זה המשיך להטריד אותי. הגרמנים והאירופאים, אין להם בכלל מושג. הם נעים בין נרקיסיזם לרגשי אשם, אם יש בכלל הבדל בין השניים. לא באמת חוקרים אותנו לעומק. אין פלא שחלק מה"פרו-פלסטינים" מתגלים לפעמים כאנטישמים או אפילו איסלאמופובים, וגם ה"פרו-ישראלים" מתבררים לעתים כאיסלאמופובים או אפילו אנטישמים בתחפושת. אני לא סומך על מי שרגלו לא דרכה על האדמה הקשוחה שלנו להסביר מה קורה, וגם מי שכן - רובם חוו רק צד אחד. את רובם מזין האלגוריתם המוטה מראש, שיודע בדיוק מהן דעותיך וימשיך לספק לך מידע חד-צדדי, כמו סם לתוך וריד השנאה.
ולמרות שאיני רואה עצמי מוסמך, עלו בי שתי מחשבות:
אולי אפשר להרוויח מזה? פרידות זה יקר ואני צריך פרנסה.
יכול להיות שאני באמת מתאים לדבר על הנושא? שאין מישהו מתאים יותר? ונכון שגם אני לא ממש אובייקטיבי, אבל אני לא אובייקטיבי באופן הכי שווה לשני הצדדים.
לרוע מזלי או לטובתו, נולדתי אל תוך שני העולמות. גדלתי ביניהם, ותמיד מצאתי את עצמי מנסה לחבר ביניהם - דרך סדרות וסרטים, או דרך עבודות שבחרתי עוד לפני שהפכתי לשחקן: כשעברתי לתל אביב ללמוד תיאטרון, הדרכתי ב"ניצני שלום" שהפגישה ילדים ערבים ויהודים כדי לשחק יחד ולהרגיש שכולנו בני אדם. הקמתי קבוצות תיאטרון של יהודים וערבים ביפו, ברמלה ובלוד.
אני כבר 12 שנים בברלין. מאז הספיקו לפרוץ כמה מלחמות, מבצעים, מחאות. ואז ה-7 באוקטובר. אבל התרחקתי בדיוק בגלל זה. לא רציתי עוד מהדיכאון. כבד לגשר. נשבר לו. נשבר הגשר. ואם אני רחוק, יש לי עוד זכות לדבר? מה לעשות כשהילד בא ורוצה לדעת? רוצה שחבריו יידעו? אני חושש לגשת, לנסות להסביר. מה יש להסביר? אין לי הסבר. הלוואי שהיה. החשד שלי הוא שכאשר עזבנו את ישראל לפני 12 שנה, עזבנו כי למעשה איבדנו תקווה. אני מפחד שיראו את זה בעיניים שלי. ייתכן שזו הסיבה האמיתית שלא פציתי את פי מאז ה-7 באוקטובר. מי שאיבד תקווה אין לו זכות לדבר. לפחות אל תמוטט תקוות של אנשים אחרים שיוצאים ומפגינים ומקווים לאיזשהו פתרון, הסכם, או אולי, כמו שאני רואה את זה, איזשהו נס. רק נסים יכולים להציל אותנו עכשיו.
כנראה שהדבר היחיד שאוכל לעשות הוא לספר את סיפור חיי. כן, רק על עצמי לספר ידעתי: מהיום שנולדתי ברמב"ם בחיפה ואמא ביקשה מרב עובר-אורח לחתוך לי אותו (היא חשבה שזה יותר אסתטי!) ועד לגירושים שאני חווה כעת, שאינם קשורים לסכסוך הפוליטי. או שמא כן? הייתם רוצים שכן, נכון?
כנראה שהדבר היחיד שאוכל לעשות הוא לספר את סיפור חיי. כן, רק על עצמי לספר ידעתי: מהיום שנולדתי ברמב"ם בחיפה ואמא ביקשה מרב עובר-אורח לחתוך לי אותו (היא חשבה שזה יותר אסתטי!) ועד לגירושים שאני חווה כעת, שאינם קשורים לסכסוך הפוליטי. או שמא כן? הייתם רוצים שכן, נכון?
אולי ניסיון החיים שלי בין הנהר לים, בין שני עמים, בין שני נרטיבים, בין שתי אקסיות יהודיות, בין שני עולמות שונים אבל מצד שני כל כך דומים וקרובים, יכול לעזור ליצור נרטיב שלישי. איזושהי ראייה בהירה יותר לתוך המורכבות שבתוכה אני חי, שבתוכה חיים כולנו, גם אם האסונות גרמו לרובנו לראות רק צד אחד. להזדהות רק עם אחד. להאמין רק באחד. הדרך שבה אני בחרתי לחיות, הילדים שבחרתי להביא לעולם, לעולם יהיו בהם שניים. וטוב שכך.
והי, אני שחקן! אם כבר אני רוצה לספר סיפור, למה לא לעשות מזה הצגה!
אז אספתי חבורת אנשים טובים ויצאנו לדרך: איזבלה זדלאק, הבמאית ושותפתי לכתיבה, שהיא גם חברתי הטובה - אוסטרית בלונדינית עם לב זהב שבאה בלי הרבה ידע וראש נקי ולכן הכי מתאימה; תומר מוקד בלום, מוזיקאי מחונן שבזכות דרכונו האירופי טייל בעולם הערבי; מוראט דיקנסי הדרמטורג הגרמני-טורקי מתיאטרון מקסים גורקי; השותפה שלו אירינה צודרוך, דודתו של אלכסנדר (כן, אנחנו מאפיה תיאטרונית); ויובל גרבר התל-אביבית, היח״צנית שלי שהיא גם שומרת הראש שלי.
וכך, שוב נוצרה קבוצה מהמשולש הטרגי גרמנים-ישראלים-פלסטינים. אבל אל דאגה - בהצגה אני לא מדבר על המלחמה. לפחות לא על זאת שאתם חושבים עליה. אני מדבר על המון מלחמות יומיומיות שלי, במהלך חיי, לאורך פסיפס הזיכרונות והרגעים שעברתי בדרך וגם עכשיו, כשחיי עומדים בפני צומת מכריע.
אז תודה לך אלכסנדר על השאלות שאתה שואל. בזכותך יש הצגה. אם כי פתאום כשאני מדמיין אותך מגיע לבכורה אני נזכר שאתה כבר לא ילד. אתה גבר בן 15 עם… דעות. טוב, כדאי שאלך לערוך שוב את המחזה. נתראה בתיאטרון.
הצגת היחיד Between the River and the Sea עולה ב-5 באפריל ב-Studio R בתיאטרון הגורקי. פרטים נוספים
