שתי האימהות שלי
לא סתם קוראים לזה ״שפת אם״. שפה היא אכן אמא. ולי יש שתיים - ביולוגית ומאמצת. אני לומד גרמנית כדי לשרוד. כדי לעבוד. כדי לשחק. כדי להכיר אחרים. כדי להיות מובן ולהבין. אבל תמיד אתגעגע לאימהות שלי
סבא וסבתא שלי אמנם לא סיפרו לי סיפורי אימה על יערות קפואים ועליות גג, אבל את רוב חיי העברתי בבתי ספר ובסביבה יהודית. מה אני מתרץ כאן? את העובדה שהשפה הגרמנית מעוררת בי אסוציאציות שליליות. ואם אפשר, על הדרך, גם את העובדה שמהרגע שנחתתי בברלין פשוט שנאתי אותה. מצטער, זה הכי עדין שהיה לי.
מה שהופתעתי לגלות הוא, שלא רק היהודים, בעלי הסיבות הטובות מאוד, נרתעים ממנה. לפעמים נראה כאילו רוב העולם שונא אותה. אני אפילו אעשה את השנוא עלי ואכליל, שהדעה הרווחת מחוץ לעולם דובר הגרמנית היא, שזו פשוט שפה לא יפה ולא נעימה לאוזן.
בת הזוג שלי תוהה ברגעים של ספק צחוק ספק אמת, למה ברלין ולא, נגיד, רומא. איטלקית זו שפה נפלאה, היא תסביר, שפה שכולה בצק, נופים ציוריים, יין טוב ובחורה יפה שעוברת לידך ברחוב ואומרת ״צ’או״ בחיוך מתוק. אבל לא, כיוון שאני בחרתי בברלין, נגזר עלינו ללמוד גרמנית, שפת הפשיזם והפורנו.
אחרי כמה חודשים שבהם כבר הלך לגן מקומי, אלכסנדר עדיין לא הסכים להוציא מילה בגרמנית, למרות שהייתי משוכנע שהוא מבין הכל. יום אחד ישבנו בבית קפה וחברה גרמנייה הזמינה לעצמה וופל עם שני כדורי גלידה וקצפת. שם הילד נכנע, ובלי לחשוב פעמיים קרא: ich auch (״אני גם״).
פתאום יכולתי להישבע שבכל זאת יש קסם בשפה הזאת.
אחר-כך הבחנתי, שה-ch ב-ich צריך לצאת מהגרון כמו חתול עצבני, ומעבר לעובדה שחתולים אני אוהב, חלחלה בי ההבנה שלא רחוק היום שבו אהפוך לזקן הגלותי שלא למד מעולם את השפה, והעצבני היחיד שיככב בסיפור הזה יהיה הבן שלי, שיאשים אותי בכך שהבאתי אותו למדינה זרה אך מעולם לא הצלחתי להשתלב בה עד הסוף.
האפשרויות שעמדו בפניי אחרי המחשבה הזאת היו לשים קץ לחיי או להתחיל ללמוד גרמנית. בחרתי בקשה מבין השתיים, וחזרתי אחריו: ich auch. מאז אני לומד. לאט, אבל לומד.
כמעט שלוש שנים אחרי, אלכסנדר בן השבע הוא עדיין היחיד במשפחה שדובר גרמנית שוטפת. הוא זה שמציל אותי כשנגמרות לי המילים מול נהג המונית או המלצר במסעדה, והוא זה שעונה לי בחוסר סבלנות כשאני שואל אותו בלחש ״תזכיר לי איך אומרים תותים בגרמנית?״. אומרים שלילדים יותר קל ללמוד שפות, אבל אולי גם העובדה שהוא היחיד מבינינו שבא לשפה הזאת בלי שום דעה מוקדמת עזרה לו פשוט לשחות לתוכה.
***
היום אני גם מבין יותר את היהודים בישראל שלא מעוניינים ללמוד ערבית, אפילו שעבור חלק נכבד מהם היא שפה שורשית מבית. לפני הכל, ערבית היא שפת האויב. ערבית זה חמאס. ערבית זה דאעש. זה ״איד׳בח אליהוד״, שמשום מה הרבה ישראלים חושבים שהוא לקוח מהקוראן. באוזניהם לא משנה מה תגיד בערבית, זה יישמע כמו מילותיו האחרונות של שאהיד לפני שהוא יוצא לפוצץ את עצמו. מי רוצה ללמוד שפה מפחידה כזאת? רק אלה שהולכים לשרת במודיעין בצה״ל. כל השאר משקיעים באנגלית, כי ישראל זה אירופה. עזבו אירופה - ישראל זה אמריקה.
כך בדיוק הגענו למצב שבו כל מדינת ישראל נסערת משתיים-שלוש מילים מתוך מאות שירים יפים שכתב דרוויש. שתיים-שלוש מילים שלא נשמעו על הבמה ואפילו לא תורגמו נכון.
גם כשאני מדבר עברית ליד פלסטינים בברלין, צליל השפה מעלה בחלקם כעסים על הכיבוש והנישול מאדמת הוריהם. אולי הוא מזכיר להם את קולות החיילים הישראלים שהם רואים בטלוויזיה מוציאים בצעקות משפחות מבתיהן; תמונה של טנק מול ילד שזורק אבן; עצי זית כרותים. צלילי שפה מעלים במוחנו זיכרונות ממש כמו מוזיקה. אולי אפילו יותר.
כשלמדתי באוניברסיטה, התפרנסתי מעבודה בעמותה בשם ״ניצני שלום״. הסתובבתי עם מדריכה יהודייה בבתי ספר ערבים ויהודים, והעברנו שיעורים לסובלנות ודמוקרטיה. בפעם הראשונה שהמדריכה הצטרפה אלי לכיתה הערבית היא יצאה מהשיעור מוקסמת. ״לא שמעתי אותך אף פעם מדבר ערבית! זה ממש סקסי, איזו שפה מדהימה, וגם הקול שלך ירד באיזה טון או שניים״.
זה נכון, הקול שלי יותר עמוק, רגוע ובטוח בערבית. אני לא באמת יודע למה. אבל זאת היתה הפעם ראשונה ששמעתי מישהי מגדירה את השפה הערבית כסקסית. לימים אולי אפילו השתמשתי בזה פעם או פעמיים.
עושה לי עצוב עכשיו לחשוב כמה יופי יש בשפה הזאת ואיך הרשיתי לעצמי לזנוח אותה עם השנים. את שפת האם שלי.
כור ההיתוך של בן גוריון גזל איתו שפות, ריחות, טעמים ותרבויות שלמות של כל מי שבסך הכל רצה להרגיש ישראלי. במקרה של עדות המזרח לא רק שזנחו את שפת אימם, הם אף מתביישים בה. בדומה לדרוזים, הם מתכחשים לערביות שלהם. למעשה, לפעמים נראה שהרעיון של הזקן הצליח עד כדי כך, שאפילו לערבים בישראל העברית הפכה סוג של שפת אם.
אני זוכר שחבר ששירת בשטחים סיפר לי, שפעם אחת, באמצע עוצר, חיילים דרוזים חנו עם הג׳יפ שלהם במרכז היישוב, והשמיעו בפול ווליום שירים של פירוז כדי לעצבן את תושבי השכונה. סצנה מזעזעת במורכבותה.
***
החברה היהודייה הראשונה שלי לקחה אותי לבקר את סבתה האשכנזייה. כל חששותיי התבדו כשהתיישבתי בסלון ומולי ישבה אישה נאה עם עיניים מוארות שרק רצתה שאספר לה עוד ועוד על אחד הנושאים האהובים עלי בעולם - על עצמי. בשבוע שאחרי היא לקחה אותי לסבתה השנייה. לשם כבר הגעתי רגוע, הבנתי שבחרתי נכון, לא רק חברה, אלא גם משפחה טובה. אבל לפני שנכנסנו, חברתי התנצלה וביקשה שלא אספר שאני ערבי. ״אני לא יכולה לשנות אותה. היא תתחרפן אם תדע״. הסכמתי. הרי אין לי כל כוונה להיות אחראי להתקף לב של אף אדם בעולם. גם אם הוא שונא אותי. מה גם שאני שחקן, ואשמח לקפוץ על כל הזדמנות לשחק.
נכנסנו לבית. ברקע שמעתי את פריד אל-אטרש, בסלון הוקרן סרט ערבי, והסתבר לי שהסבתא מצרייה. הייתי מבולבל. הצורך הטבעי שלי היה לשבת ולדבר איתה בערבית. אך כמו שהבטחתי, ישבתי ושתקתי.
אבל יש גם כאלה שמסרבים לשתוק. תאמר נפאר ויוסי צברי הניפו אגרופים בטקס חלוקת פרסי הקולנוע כסמל למאבקם להיות שווים ויוסי צברי קרא: ״תרשום, אני ערבי-יהודי״. בייקום מקביל הייתי רוצה לראות את שרת התרבות מירי רגב עולה לבמה, וכמו פנתרה שחורה אמיתית וחזקה, מניפה אף היא אגרוף, קוראת ״גם אני ערבייה-יהודייה״, ומשיבה להם בשיר. בשפת אימה. ממרוקו הקסומה. היא לא צריכה לוותר על דעותיה. להיפך, שתשתמש בתרבות שלה להילחם בחזרה, בשפה משותפת. שתראה לכולם על מה ובשביל מי היא נלחמת. הרי מבחינות רבות היא קרובה אליהם יותר מאשר לנתניהו או לבנט.
יש אנשים הרחוקים מאיתנו שנות אור, ועדיין אנחנו חולקים איתם שפה משותפת.
החודש הכרתי חבר חדש ושמו ג’ף. שחקן יהודי-ישראלי שעבר לגרמניה לפני חמש שנים. הוא לא ילד כמו אלכסנדר, ובכל זאת הוא כבר דובר גרמנית מרשימה מאוד. אחרי הכרות יותר מעמיקה הבנתי שהבחור מגיע מבית חרדי הארד-קור בירושלים. מה זה הארד קור? שפת האם שלו היא יידיש, והוא רק בן 27. בגיל 13 ג’ף נפרד מהדת ומצא לעצמו חיים חדשים. בערב אחד של שתייה, סיפרנו אחד לשני על העבר הדתי שלנו. אני סיפרתי שאני בא מהכנסייה המארונית בחיפה, שבה שפת הקודש היא סיריאנית, שהיא נגזרת של ארמית. והוא אמר שגם בבית הכנסת שלו זימרו בארמית. כך מצאתי את עצמי עומד בדירה שלי בקרויצברג ושר עם בחור שהכרתי רק לפני שבוע ״קאדישאת אלוהו…״ בארמית. קודם כל, שמחתי לגלות שלמרות שאני בן 40, הזיכרון שלי עדיין לא מאכזב אותי (טפו טפו טפו). ובנוסף, פתאום התברר לי שאני וג’ף, שגדלנו בעולמות כל כך רחוקים זה מזה, חולקים שפה בלתי צפויה.
לא סתם קוראים לזה ״שפת אם״. שפה היא אכן אמא. היא הדבר שתמיד כמהים אליו, הזרועות הרכות והחזקות ששומרות עליך ומלטפות את ראשך הטרוד כדי שתחלום חלומות טובים.
זה גורם לי להרגיש בר מזל. לי יש שתיים, שתי אימהות. אחת ביולוגית ושנייה מאמצת. והן גם אחיות.
כשאני מדבר בשפה אחרת, לא בשפות האימהות שלי, אני לא מרגיש בבית.
אלמד גרמנית כדי לשרוד. כדי לעבוד. כדי לשחק. כדי להכיר אחרים. כדי להיות מובן ולהבין. אלמד אותה כי היא הופכת להיות שפת האם המאומצת של בני.
אבל תמיד אתגעגע לאימהות שלי. להתחפר בין האותיות העתיקות ושדיהן המלאים. אחבק את שתיהן ואקרב אותן אחת לשנייה, שתיזכרנה בניחוח הקדום והמוכר של האחרת. שתגענה. שנהיה כמו פעם: משפחה.