״ברלין בלוז״: הקלישאות הן לא הבעיה
הסדרה עונה על הצורך הישראלי הדחוף בימים אלה לחזק את המסר ש״אין תחליף לבית האמיתי״, אבל אל תטעו לחשוב שהיא על ישראלים בברלין
רוב הביקורות שנכתבו על ״ברלין בלוז״, ונכתבו לא מעט מאז שהסדרה עלתה ל״יס״ בסוף מרץ, היו חיוביות, אפילו נלהבות. ״בינג’ מתגמל של טלוויזיה מצוינת״ (וויינט), ״קצרה מדי״ (מאקו), ״קומדיה מקסימה ועצובה״ (13), ״סדרה נהדרת״ (טיימאאוט), ״סדרה חכמה״ (וואלה) – אלה רק חלק מהמחמאות שהוצמדו לסדרה של דנה אידיסיס ואיתמר רוטשילד. מובן שהביקורות נכתבו על ידי מי שחיים בישראל, ועל כן נכתב הטקסט שאתם קוראים כרגע, באיחור גלותי ולא כל כך אופנתי. אף שברור שהסדרה לא פונה לישראלים שחיים בברלין (ולמעשה אין אפילו דרך חוקית לצפות בה מברלין), היא בכל זאת לכאורה ״עלינו״ וראוי לנתח אותה גם מהזווית הזאת.
הביקורות המלטפות מוצדקות בהרבה מובנים: ״ברלין בלוז״ היא סדרה מהנה, מרגשת לפרקים, עם משחק מצוין ודיאלוגים אמינים, מהסדרות שמזכירות למה טלוויזיה ישראלית מצטיינת לעתים למרות משאביה הדלים יחסית (הפרט האירוני בהקשר הזה הוא שהסדרה, שמתרחשת ברובה בברלין, צולמה בכלל בבודפשט). למי שלא צפו בסדרה או לא קראו עליה עד כה: העלילה מבוססת על שנתיים שבהן אידיסיס ורוטשילד חיו בברלין. אידידיס ניסתה לכתוב את העונה השנייה של ״על הספקטרום״ עטורת הפרסים, אך לא הצליחה לעשות זאת. בסדרה, טליה (שירה נאור) ויונה (איתמר רוטשילד) עוברים עם בתם הקטנה לברלין בעקבות הצעת עבודה שיונה קיבל כנגן אבוב בתזמורת (ממש כפי שהיה במציאות). טליה, בשינוי קוסמטי מהמציאות של אידיסיס, היא סופרת שכתבה ספר ראשון מצליח ומקווה לכתוב את הרומן השני שלה בברלין. בעוד יונה נלהב וסקרן מהמעבר, טליה מרגישה מהר מאוד שהיא נובלת ומבודדת ורוצה לחזור לישראל.
העובדה שאידיסיס ורוטשילד אכן חיו שנתיים בברלין בהחלט ניכרת בפרטים: ריפרורים משעשעים לאובססיות הטחינה, הג’חנון והביסלי של ישראלים בניכר (שמאפשרים לסלוח על כך שהדמויות בסדרה שותות אפרול שפריץ ואוכלות פירות יער בדצמבר); אזכורים לכך שבגרמנית קוראים לזארה צארה ול-H&M הא אונד אם; סצנה שבה טליה מגיעה לדירה של ישראלים לאסוף ציפרלקס (כמובן דרך אחת הקבוצות בפייסבוק) ומוצאת שם התקהלות של אנשים בוגרים ״בין עבודות״ משחקים משחקי חברה באמצע היום (בהמשך יש גם התייחסות שנונה של טליה לברלין כאל ״דיור מוגן לצעירים״); יש דמות של ויולנית גרמנייה בשם אנה שלא מעוניינת ללדת ילדים ונראה שאידיסיס ורוטשילד שמחים לתת מקום לאפשרות הזאת, שבישראל עדיין לא עד הסוף מתקבלת על הדעת; ויש גם סצנה אדירה שלוכדת את האנליוּת וחוסר ההומור הגרמני, כשטליה מגיעה להשקת הספר הראשון שלה בתרגום לגרמנית. הדיאלוג שלה מול השחקן הגרמני, שמנסה בחשיבות עצמית רבה למצוא את ״הקול הנכון״ להקראת הדמות של אחיה מתמודד הנפש בעוד היא מנסה לומר לו באופן נואש ״פשוט קול רגיל״, הוא לא פחות מגאוני.
וכמובן, איך אפשר בלי, גם ״הגרמני הנוזף״ זוכה לכמה וכמה הופעות: החל מנזיפה מביכה אך קלילה יחסית כשטליה מניחה שגם במסעדה במתחם הספא/סאונה יושבים ערומים (אם כי בעלי קילומטרז’ בנזיפות לא יכולים שלא לתהות איך זה שדווקא כשהיא ויונה מפטפטים בקול רם בתוך הסאונה אף אחד לא נוזף בהם), דרך נזיפה יותר מדכדכת שמוטחת בה ברגע של שפל נפשי בטראם, ועד לנזיפה גרנדיוזית שיש לה גם תפקיד מפתח בעלילה: יונה מגיע לשיחה עם מנהל התזמורת והמנצח בהנחה שהם הולכים להחמיא לו ולומר לו שקיבל חוזה קבוע, אך במקום זאת מסבירים לו השניים בחומרה רבה, שהצטברו נגדו תלונות מצד חבריו לתזמורת, על כך שבחודשים מאז הגיע הוא משתמש במכונת האספרסו, וזאת מבלי שהשתתף בתשלום על הקפסולות. יונה ההמום ממלמל שאף אחד לא אמר לו שצריך לשלם, ושהוא הניח שזו פשוט המכונה של התזמורת, וכל ישראלי וישראלית בברלין מרגישים ביחד איתו את הצריבה בגרון והכיווץ בבטן. למה לעזאזל הקולגות העדיפו להתלונן מאחורי גבו מאשר פשוט לבקש ממנו לשים כמה אירו? זהו רגע מכונן עבור יונה, שעד כה רצה להישאר בברלין כמה שיותר, שמתוסף לרגעים נוספים שבהם הזרוּת שלו מתחדדת, כמו מול תומכי אפ״ד בתזמורת (מסקרן אם זה משהו שבאמת קרה או נוסף בכוח לתסריט לצורכי דרמה, כי נגנים קלאסיים בתזמורת בברלין הם לא בדיוק הקליינטים הטבעיים של מפלגת הימין הקיצוני), או בסצנה שכבר הוזכרה לא מעט, שבה הוא מנגן בגן של בתו את ״ימי בנימינה״ ונשנק. בשונה ממה שנכתב, ההתפרקות הזאת אינה הרגע שבו הוא מבין שאינו שייך, אלא הרגע שבו הוא כבר מבין שהוא לא רוצה להתאמץ יותר להיות שייך.
הקלישאות היו פחות בעייתיות, אם אחריהן היתה מגיעה המורכבות. כי הגירה היא בין השאר אכן מעבר איטי ומייסר לעתים בין התבוננות קלישאתית ודיכוטומית לתמונת עולם רב-שכבתית ולעתים קרובות מבלבלת
הביקורות הבודדות שכתבו באופן לא רק חיובי על ״ברלין בלוז״, האשימו אותה בריבוי קלישאות. אבל קלישאות הן לפעמים גם כמוסות אמת, שמותר להשתמש בהן אם השימוש הוא אינטליגנטי ומודע לעצמו. הקלישאות (כמו למשל היחס של אמא של יונה לכל הגרמנים כאל נאצים) היו פחות בעייתיות, אם אחריהן היתה מגיעה המורכבות. כי הגירה היא בין השאר אכן מעבר איטי ומייסר לעתים בין התבוננות קלישאתית ודיכוטומית לתמונת עולם רב-שכבתית ולעתים קרובות מבלבלת.
אבל טליה ויונה, כמו דנה ואיתמר, לא באמת היגרו מעולם. הם בקושי עשו ״רילוקיישן״. אחרי ארבעה חודשים בברלין טליה כבר יודעת בוודאות שהיא רוצה לחזור לישראל (למרות שבאופן מפתיע בשלב מסוים היא אומרת לנהג המונית בדרך מביקור בארץ לנתב״ג שהיא חוזרת ״הביתה״. לקח לי שנים להיות מסוגלת לומר את זה ועד היום זה לפעמים מרגיש מוזר). הבחירה לקפוץ למקום להרפתקה קצרה היא כמובן לגיטימית ומובנת. אבל הדברים הכי משמעותיים ומעניינים קורים כשנמצאים מספיק זמן במקום אחר.
כשיונה מגיב בהתגוננות על נזיפת מכונת האספרסו, הוא ננזף בשנית על כך שהוא גם כל הזמן מתפרץ לדברי אחרים. זה נכון, אנחנו הישראלים מתפרצים לדברי אחרים כל הזמן, בעוד שהגרמני הממוצע מאבד ריכוז אם ישמע הברה לפני שסיים את כל אלף המילים שבעיניו הן פסקה אחת. בשלב הטרומי שבו יונה נמצא, הוא לא יכול להבין שיש גם קיום היברידי בין (היעדר)-תרבות הדיבור שגדלנו בה לתרבות הדיבור הטרחנית שבחרנו לחיות בה. כדי להבחין בכך הוא צריך יותר חוויות, יותר מערכות יחסים, יותר רגעי שבירה ויותר רגעי נחת. הוא צריך יותר זמן. זמן שמאפשר להיכנס לאיזור חדש של שם וכאן, כאן ושם, איזור שמהגרים נכנסים אליו אחרי דם, יזע ודמעות.
יש בסדרה רגע אחד נדיר של רפלקסיה מורכבת, כשיונה מספר לאמו (לאורה ריבלין) על כך שבברלין ילדי הגן נוסעים לטיול שנתי שכולל שלושה לילות בלי ההורים. ״שלושה לילות בגיל ארבע בלי הורים זה לא נורמלי״, משיבה האם בצורה אופיינית. בתגובה אומר לה יונה: ״בגיל שבוע שמתם אותי בבית ילדים״, והיא עונה: ״בסדר, זאת היתה תקופה אחרת, אבל אתה צודק״. זה רגע יפהפה וכואב, שמזכיר כמה מהר אנחנו שופטים אנשים אחרים ותרבויות אחרות על מה שנראה לנו שונה ומחריד, וכמה קשה לנו לפעמים לראות את תמונת המראה של אותן הבעיות בעצמנו ובתרבות שלנו (כן, גם אם נדמה לנו שאנחנו הישראלים חזקים בביקורת עצמית).
הרגע הזה יוצא דופן במורכבותו בגלל הבעיה המרכזית של ״ברלין בלוז״: חסר בה ממד הזמן והפרספקטיבה. זו סדרה על מסע שבמובנים רבים נגמר עוד לפני שהתחיל. לביקורות בישראל היא באה בעיתוי מושלם: תקופה שבה יותר מאי פעם יש צורך בחיזוק המסר ש״אין תחליף לבית האמיתי״ (מסר שרוטשילד גם העביר בצורה חד משמעית בראיון ל״הארץ״). ״ברלין בלוז״ עוזרת לשכנע את המשוכנעים, שגם אם ישראל היא בית משוגעים שעתידו לוט בערפל - אין מקום טוב יותר. כן, היא סדרה טובה שכיף לצפות בה, אבל אל תטעו לחשוב שהיא סדרה על ישראלים בברלין. היא סדרה על ישראלים שבחרו לא לחיות בברלין.