יומן קורונה ברלין: ״אנחנו חיים באיזור עם הרבה קשישים, המגפה חשפה את הבדידות שלהם״
אסף דבורי, בברלין מ-2011, כותב (בעיקר שירה), בפתחה של הסבה מקצועית לחינוך לגיל הרך
מי אני, מאיזו שנה אני בברלין ומה אני עושה בעיר?
אסף דבורי, בברלין מיוני 2011, נשוי ואבא לעלמא (תיכף שנתיים), כותב (בעיקר שירה), בפתחה של הסבה מקצועית לחינוך לגיל הרך.
איך משבר הקורונה משפיע עליך ברמה האישית?
קצת לא נעים לי להודות כשבעולם מתים כל כך הרבה אנשים, הכלכלה קופאת ויותר מדי אנשים חוששים לפרנסתם או לא יודעים איך הם ייצאו מהמשבר הזה, אבל ברמה האישית זה תענוג צרוף. איכשהו יצא שצירוף מקרים אפשר לי לקחת את פסק הזמן שתמיד חלמתי עליו ולבלות זמן בבית עם הילדה, מעין חופשת לידה שמעולם לא איפשרתי לעצמי והנה הונחה על מפתן הדלת. והיות והפצפונת בשלב רכישת השפה, כמעט כל יום איתה הוא הרפתקה חדשה, קורעת מצחוק ומרגשת.
איך משבר הקורונה משפיע עליך ברמה המקצועית?
בינואר האחרון סיימתי שנתיים של ניהול עמותה ללא מטרות רווח. זאת היתה תקופה אינטנסיבית ומאתגרת, ובעיקר מאוד מאוד מלמדת ומעשירה. אבל אחרי שמונה שנות ניהול במצטבר, ועם כל החרדות שנקשרות להורות ולתפקיד ה״אבא״ שלימדו אותנו להיות (מפרנס, חרוץ, אבל גם נעדר), החלטתי לזוז הצידה ולעשות חישוב מחדש של איזה סוג של אדם, בן זוג והורה אני רוצה להיות. מה שהוביל לבחירה בהסבה מקצועית לחינוך. הקורונה הגיעה שנייה לפני שהדברים נסגרו ונחתמו, מה שהשאיר עננה גדולה של אי ודאות, אבל דברים מתחילים שוב להתבהר עכשיו, לאט לאט.
מה הדבר הכי מבאס שהתבטל לך בגלל המשבר?
הייתי אמור להיות עכשיו בארץ, כדי להשיק ולקדם את ספר השירה הראשון שלי, ״טיוטות למשפחה״.
מה מבין הדברים שאי אפשר לעשות עכשיו בברלין הכי חסר לך?
כיוון שבמהלך השבוע אני לבד בבית עם עלמא, חסרות לי שעות הכתיבה בבתי קפה. היכולת להתיישב לכתוב, בלי רעשי רקע, מתרחשת אצלי רק במרחבים חצי ציבוריים של בתי קפה. רק שם אני מצליח לשכוח את עצמי.
מה בברלין הכי עושה לך טוב בימים אלה?
המרחבים הציבוריים שנמצאים כמה דקות מהבית, והשקט העמוק שמקיף אותם ואותו.
האם גילית או הבנת טוב יותר משהו על ברלין/גרמניה/הגירה באמצעות/בזכות/בגלל המשבר?
אנחנו גרים באיזור שבו יותר ממחצית האוכלוסייה הם קשישים (בגבול בין Mitte לפרידריכסהיין). גם ביום רגיל מגיע לפחות אמבולנס אחד לבניינים שסביבנו. בשבועות האחרונים, דרך שיחות עם השכנים שגרים איתנו בבניין ובהייה במה שמתרחש במרחב, נחשפה הבדידות. ברלין היא עיר גדולה, וכמו כל עיר גדולה יש בה לא מעט מהלבד. בדרך כלל הבדידות נבלעת ברחשי העיר ובדברים ובסמים שאפשר או צריך לעשות. אבל פתאום היא היתה שם: מחוץ לחלונות הבית, בשבילים שמובילים אל בנייני המגורים, בתורים הארוכים בסופר. בהתחלה היה לי מאוד קשה להביט בקשישים שמפרים את ההנחיות ומתעקשים להתקבץ יחד בספסלים, לעמוד בתור בסופר כדי לקנות רק עיתון או לחמנייה, ולחזור ולצאת שוב בערב, בתואנה אחרת. אבל עם הזמן למדתי להקשיב להם, ולמרד השקט שלהם. להתעקשות שלהם על מבט, מגע, על אי שמירת המרחק והצורך להביט בפנים אנושיים. הסטואיות הגרמנית המוכרת חשפה פתאום תו עדין ורגיש, ולימדה אותי שיעור נוסף באנושיות וביופי השקט והמופנם של העיר הזאת.
המלצות (מכל סוג) לתקופה הזאת?
״סתיו״ של אלי סמית. בגל הקריאה האחרון יצא לי להניח יד על הרומן הצלול והמדויק הזה. איכשהו, בספר צנום (הראשון מתוך סדרה של ארבעה) מצליחה סמית להעמיד רומן חניכה עדין ויפהפה שמתאר את הקשרים האנושיים שבין דניאל בן ה-101 לאליזבט בת ה-32. הרומן, שברקע שלו מתוארים הברקזיט, הקפיטליזם בגלגולו הנוכחי, תוכניות ריאליטי, אמנות ואקדמיה, פמיניזם, זקנה ואהבה, אורג את כל אלה בכתיבה נקייה וחדה, מלאכת מחשבת.
חשבון האינסטגרם של מירב מרודי הגאונה. לפני כמה שנים, כשערכתי גיליון של ״החוטם״, יצא לי להתעמק בעבודת הצילום שלה וביכולת שלה לספר סיפורים שלמים ומורכבים דרך המצלמה. מאז אני עוקב אחריה באדיקות. בתקופה האחרונה היא מתבוננת בעיר וכמובן שגם זה (כמו פרויקטים מופלאים אחרים שלה), מוציא ממנה מבט כן, עמוק ומלא יופי.
מתוך ״טיוטות למשפחה״
אני מאבד
אֲנִי מְאַבֵּד אֶת הַפְּתָקִים שֶׁהִשְׁאַרְתֶּם
בְּדִירוֹת בָּהֶן לֹא בִּקַּרְתֶּם מֵעוֹלָם:
מַשְׁאִיר אוֹר דּוֹלֵק בַּחֲדָרִים רֵיקִים, כֵּלִים בַּכִּיּוֹר
מֵנִיחַ לַבְּגָדִים לְהֵעָרֵם עַל הָרִצְפָּה
לַטֶּלֶפוֹן לְצַלְצֵל
חוֹמֵק (בְּאוֹתָהּ הָעֲדִינוּת שֶׁלִּמַּדְתֶּם אוֹתִי)
מֵהָרֶגַע
בּוֹ הִתְחַלְנוּ לְדַבֵּר
עַל גֶּשֶׁם
שֶׁמֶשׁ
עַל רוּחוֹת.
