יומן קורונה ברלין: ״התחילו להגיע טלפונים מזוגות שחייבים דירה כי הם לא יכולים יותר לסבול אחד את השני״
ניצי בראוטמן, בברלין מ-2001, שמאית ומתווכת נדל״ן
מי אני, ממתי אני בברלין ומה אני עושה בעיר?
ניצי בראוטמן, נולדתי בפרנקפורט וגדלתי בישראל בנעוריי. הגעתי לברלין ב-2001. אני שמאית, מתווכת ומנהלת את חברת הנדל’'ן BSPACE ESTATE GMBH.
איך משבר הקורונה משפיע עלייך ברמה האישית?
אני חושבת שפעם ראשונה באמת הצלחתי להוריד הילוך ולגלות שאני מאוד מאוד נהנית מחברת עצמי.
איך משבר הקורונה משפיע עלייך ברמה המקצועית?
שוק הנדל״ן קפא מהיום להיום. האמת שכבר לפני הקורונה היתה לנו את רעידת האדמה של חוק המיטנדקל (הקפאת שכר הדירה בברלין) שזעזע את התחום, ככה שהנדל״ן בעירנו נמצא בהלם כפול. בתור מומחית בתחומי, ציפו ממני לתת פרוגנוזות וניתוחים כבר מהרגע הראשון. לקוחות ועיתונאים צלצלו ושאלו: נו? למכור מהר? לקנות? יהיו מציאות? קראתי כל כך הרבה מאמרים, ניתוחים של מומחים אחרים ופתאום נפל האסימון. אם זה בתחום הרפואה, החינוך, או הכלכלה - זו תקופה שכדאי שמומחים בכל תחום יסתמו רגע את הפה וימתינו, לפני שמשחררים עוד ניתוח ועוד תחזית לא מבוססת. מעולם עוד לא היה משבר גלובלי מהסוג הזה. ההשלכות שלו דורשות ניתוח סבלני ולא קפיצות בראש. זה מה ששידרתי ללקוחות שלי והאמת שהתגובות היו טובות מאוד. לקוח חמד אמר לי ״אם גם המומחים מבולבלים, אז אני כחובבן לא מרגיש לבד ואידיוט כל כך״. להגיד כמומחית ״אני לא יודעת״ היתה חוויה חזקה עבורי. בינתיים התמונה כבר מתחילה להתבהר.
בהמשך הסגר התחילו להגיע טלפונים דרמטיים מזוגות שמחפשים במיידי דירה להשכרה כי הם לא יכולים יותר לסבול אחד את השני. לאחר מכן היה גל של טלפונים מישראל כי עדי קייזמן, איש עסקים שמכר הרבה דירות לישראלים בעירנו, נעלם מהארץ פתאום. הרבה לקוחות ישראלים שלי שקשורים לסיפור שלו כאן נבהלו ממש. אז הפכתי קצת לווירולוגית נדל’'ן, מרגיעה ומכניסה לפרופורציות. לא הכל אבוד.
לפני שבועיים פלוריאן, מנהל המכירות שלי, עשה מכירה ראשונה של דירה שהלקוחות ראו אך ורק בשיחת וידאו. פגישות וייעוצים לאנשים שרוצים לקנות או למכור דירות גם הן עברו לזום, וזה עובד דווקא מעולה. אני חושבת שהרבה מהפגישות יישארו גם בעתיד בספייס הווירטואלי, ולאט לאט תתחיל אופנה של טרנינגים לביזנס.
תחום הנדל״ן יעבור שינויים רבים, אין ספק. לא רק דיגיטליזציה. אני צופה גל של שטחים מסחריים שיציפו את השוק ומכירות חירום של דירות כי לאנשים לא יהיה איך לשלם את המשכנתאות. תנודות בשוק הנדל’'ן מגיעות בדרך כלל בדיליי של חודשיים שלושה. קצת מטריד אותי שבנקים לא ממהרים כרגע לתת משכנתאות וישנה תחושה שכולם מחכים להתרסקות. אבל מכל הקולגות שלי אני כנראה הכי פחות בלחץ, כי מאז ומעולם לא ניפחתי את החברה שלי לממדים כאלה שלא אוכל לעמוד בתשלומים ומשכורות בתקופות משבר. משרדים מפוֹצצים וצי מכוניות יוקרה בליסינג זה לא הסטייל שלי. תמיד האמנתי שמי שמגיע אלי, מגיע דווקא בגלל הפשטות ובגלל שאני מוותרת על כל הדאווין שטיפוסי לתחום.
מה הדבר הכי מבאס שהתבטל לך בגלל המשבר?
יצאתי לחופשי ממערכת יחסים ארוכה לא כזה מזמן. כל חיי הרווקות וההוללות שתכננתי בקפידה, הלכו פייפן ברגע אחד. אבל לא ויתרתי. עשיתי לי מנהג בכל יום בשלוש, כשהשמש מגיעה למרפסת שלי, להתלבש בשמלת נצנצים מהודרת ולהתאפר כאילו אני יוצאת לדייט לפחות עם ג׳וני דפ בימים הטובים שלו. למרות שאני כולה יוצאת לדייט עם עצמי ועם כוס מיץ רימונים למרפסת, חשוב לעשות את זה בסטייל. זה גם נתן לי סיבה לקלף מעלי את הטרנינג אחת ליום. אמא שלי בטוחה שיש לי רומן עם איזה שכן.
מה מבין הדברים שאי אפשר לעשות עכשיו בברלין הכי חסר לך?
חוץ מלהביא את הבן שלי לגן בבוקר? לשבת על בירה ככה סתם עם חברים בפאב בסוף יום עבודה, לשמוע מוזיקה בינונית ולדבר על הקלוּת הבלתי נסבלת של הקיום.
מה בברלין הכי עושה לך טוב בימים אלה?
פארקים. הפכתי לסוג של פנסיונרית על סקייטבורד. אני קמה בבוקר מוקדם כשהאוויר נקי ויוצאת לעשות סיבובים בפארק. עוד לא התדרדרתי למודוס האכלת יונים, אבל אני בהחלט מוצאת את עצמי עוצרת המון ומסתכלת בהשתאות על איזה עץ פורח, לוקחת את הזמן לההקשיב לציפורים ולדבורים, משהו שבסדר היום המאוד עמוס שלי בדרך כלל לא היה קורה. בזכות הקורונה חוויתי את האביב השנה באופן מאוד אינטנסיבי. זמן האיכות עם הבן שלי הוא גם רווח נקי כמובן, וגם כן אינטנסיבי.
האם גילית או הבנת טוב יותר משהו על ברלין/גרמניה/הגירה באמצעות/בזכות/בגלל המשבר?
הופתעתי לגלות שגם בדי-אן-אי של גרמנים יש משהו שמזכיר סולידריות. בימים הראשונים של הקורונה התחילו לדבר איתי שכנים דרך המרפסת כאילו אנחנו בכלל חיים בפרבר של פירנצה. הוחלפו מתכונים לקוקטיילים, התארגנו על קניות משותפות לשכנה מבוגרת ואף מחאו כפיים סוערות לצוותים הרפואיים איזה פעמיים. זה ריגש אותי מאוד. כיוון שאני יזמית אובססיבית, ארגנתי דרך פייסבוק קבוצה של נשים שהחלה לתפור מסכות בד עבור בתי אבות ומרפאות שננטשו בלי הגנה בכלל. יצרנו שם ספייס מדהים של סולידריות וכיום הקבוצה מונה כ-1600 נשים ושלושה גברים. גם שם הופתעתי לטובה מאוד מההירתמות הקהילתית ופתיחות הלב, שבימים רגילים הן פחות סממן ברלינאי או גרמני. חילקנו בערך 20000 מסכות עשויות מבדים שנתרמו ונתפרו על ידי בנות הקבוצה. חשוב לציין בשביל הסדר הטוב שניצי לא תפרה אפילו מסכה אחת. אני לא טובה בעבודות יד. הכישרון שלי הוא בארגון וניהול אופרציות, מה לעשות.
המלצות (מכל סוג) לתקופה הזאת?
אני באופן כללי חיה בהשקפה שמומלץ לנצל כל יום כדי להתקדם צעד אחד לכיוון טוב יותר. אם זה ברמה האישית או ברמה הגלובלית. זה לא משנה לצורך העניין אם למדת משהו חדש, העשרת את עצמך בעשייה או יצירה כלשהי, או גרמת למישהו לצחוק עד דמעות ולשכוח את הבאסה של עצמו. יום כזה הוא לא יום מבוזבז וסביר שבסופו ארגיש נפלא. זו לא תקופה לשינויים ויעדים ענקיים לדעתי. גם מעשים קטנים של חסד ורגעים קטנים של הגשמה זה מספיק, ואולי כל הקורונה הזו באה לספר לנו בדיוק את זה?
שאלה שהיית רוצה להוסיף:
מה את מאחלת שיקרה אחרי משבר הקורונה?
אחרי משבר הקורונה אני מקווה שכל אחד ואחת מאיתנו תזכור שמהרבה בחינות כדור הארץ קורא לנו למחוק את הגבולות והפערים בין בני האדם ולהתחיל לחשוב בצורה גלובלית באמת. גלובליזציה לא יכולה להישאר רק פונקציה של שווקים ונתיבים כלכליים. הווירוס הזה מזכיר לנו כמה כולנו פגיעים וכמה רק שיתופי פעולה אמיתיים יכולים ליצור כאן עתיד טוב לכולנו.
