יומן קורונה ברלין: ״מפחידה אותי האמונה המוחלטת בשלטון, גם של אנשים שבדרך כלל ספקניים״
אליענה בן-דוד, בברלין מ-2016, מגישת ועורכת תוכנית הרדיו ״אחת ששומעת״
מי אני, מאיזו שנה אני בברלין ומה אני עושה בעיר?
אני אליענה בן-דוד, בברלין מאז 2016, לאחר שקיבלתי את ההחלטה שהתגלתה כטובה בחיי: לעזוב את ביתי, למכור את כל מה שיש לי, ולטוס לברלין עם כמה מזוודות ושני חתולים, בתקווה שאקבל ויזת אמן ואוכל להישאר פה ולנסות את מזלי. זה היה מצב של ״עכשיו או לעולם לא״, וידעתי שאני חייבת לעצמי אפשרות לחיים טובים יותר, ושאם אשאר בישראל אסיים את חיי מתוסכלת ומרירה.
ויזת אמן על שום ״אחת ששומעת״, תוכנית הרדיו השבועית שלי ברדיו מהות החיים, שאני עורכת ומשדרת כבר שנים לא מעטות. מזלי הטוב החל כנראה כבר כשנפגשתי עם מנהל הרדיו, כדי לומר לו בעצב שאני עוזבת בגלל המעבר לברלין והוא אמר פשוט ״אז תשדרי משם״, ומאז המעבר לפה אני משדרת מהאולפן הביתי שהקמתי.
וכן, ההימור שלקחתי הצליח, ובגדול. מצאתי בית ומצאתי שקט, ופה גם הכרתי את מי שהפך לבעלי וזכיתי לא רק בו אלא גם בארבעה ילדים אהובים.
איך משבר הקורונה השפיע ומשפיע עלייך ברמה האישית?
זעזעה אותי הקלות שבה נוצר משבר עולמי. המהירות שבה מדינות העולם עברו למצב חירום, למצב מלחמה ממש. מצד אחד תחושה שכלום לא קורה בחיים האמיתיים, מצד שני החדשות מפחידות, מאיימות, נון סטופ. השליטה המוחלטת של המדינה בחיינו, הצייתנות של התושבים, ותגובת הפאניקה המוחלטת. הקלות בה חוקים לשעת חירום מועברים, עם הגיון מסוים למצבי חירום, אבל עם השלכות מחרידות לגבי הדמוקרטיה והפחד של איך ישרת חוק כזה את נציג המפלגה הלא נכונה. החדירה לפרטיות באמתלת המחלה, הדיבורים על אפליקציות והאיום על חירות הפרט בעתיד לבוא. זה הפחיד אותי מאוד. זה עדיין מפחיד אותי מאוד. הסדרה ״מראה שחורה״ קמה לתחייה, בתחושה שלי. הפמפום הבלתי פוסק של מספרים ונתונים שהגיע מכל אמצעי התקשורת, תוך כדי נתינת מקום זעום, אם בכלל, לקולות שמנסים לשאול שאלות מהותיות לגבי הנתונים שמופצים, או לומר משהו שונה מהקונצנזוס. הקונפורמיזם והאמונה המוחלטת בשלטון גם של אנשים שבדרך כלל ספקניים. רק עכשיו מתחילים לשמוע בערוצי התקשורת הגדולים גם קולות אחרים, ובחינה של מה שהיה, בניסיון להבין טוב יותר (למשל: כמה נדבקו, כמה מתוכם היו אכן חולים, כמה מתוכם אושפזו, כמה נפטרו).
יד ביד - המהירות שבה הכלכלה נפגעה, אנשים איבדו את פרנסתם, עסקים הגיעו לסף קריסה. העולם שנראה לנו יציב התגלה כשברירי כל כך. הקפיטליזם התגלה במערומיו. חודש הפוגה וכבר כלכלת העולם במשבר, זה מטורף! התרגזתי מהפוליטיקה, מהצביעות של העסקים הכי קפיטליסטיים שיש, שיעשו הכל כדי להימנע מתשלומי מיסים, שמשלמים למנהלים משכורות עתק ולעובדים פרוטות, אבל בעת משבר פתאום מדברים על סולידריות ורוצים סוציאליזם.
איך משבר הקורונה השפיע ומשפיע עלייך ברמה המקצועית?
מצד אחד, אני קורבן קורונה קלאסי: עבדתי במשרה חלקית כעוזרת אדמיניסטרטיבית בחברת סטארט-אפ שאינה רווחית, כלומר הכסף מגיע מגיוסי כספים, ודי מהר לאחר תחילת המשבר (ושבועיים אחרי שהבטיחו לנו במשרד ש״אין מה לדאוג!״), פוטרתי יחד עם עוד כמה קולגות ממקום העבודה, שזה פשוט קקה.
מצד שני, הרדיו הוכיח את עצמו (שוב) כמקום עבודה וכמקור פרנסה יציב ומשקיט.
וגם, למרבה המזל, העולם לא דמם כפי שנדמה: כעת אני מחפשת משרת ניהול משרד בארגון בר-קיימא, והרבה עסקים עדיין מחפשים עובדים באופן אקטיבי. אני מתראיינת במרץ ויש אפשרויות חדשות בפתח.
מה הדבר הכי מבאס שהתבטל לך בגלל הקורונה?
שום דבר, האמת. אולי לרגע קט, בהתחלה, אבל לא לקחתי שום דבר קשה מדי.
כבר בשבוע הראשון של הסֶגֶר בוטלו שתי הופעות והצגה שציפינו להם. מצד שני, המון אירועים עברו במהירות לפורמט אינטרנטי (הלושן, זום!), כך שמצאתי את עצמי באפריל עם הרבה יותר תוכניות מאשר בשגרה.
ראיתי כמה וכמה סרטים תיעודיים בהקרנות ״דוקומנטרי בשפירא״ של קפה שפירא בתל אביב, השתתפתי בקורס ״מה לעשות עכשיו״ של דב חנין ודני פילק בחסות עמותת ״עומדים יחד״, הרצאות של ״שוברים שתיקה״, ההרצאה של גל כדן על מוזיקה מזרחית (From Barcelona to Tel Aviv - Mizrahi Pop Lecture), סרטים שסינמטק הרצליה פתח לצפייה ללא עלות, ואפילו כמה קורסי לימוד אקדמיים בקמפוס IL.
יוגה אני מתרגלת כבר הרבה שנים דרך אתר אינטרנטי, כך שהרוטינה לא השתנתה, אבל כן פתחתי אי אלו בקרים בשיעור גאגא אונליין, מה שהיה כיף גדול.
אפילו הביטול של נסיעת OSTERN השנתית לכפר, לאחותו של בעלי, שציער את כולנו מאד, הפך לחופשה משפחתית נהדרת בבית, כולל שיעורי בית בחשבון עם הבנות כל בוקר, מלא ארוחות טובות, קישוטי וחיפושי ביצים בחצר הבניין, וזמן משפחתי איכותי ומענג.
מה הדבר הכי משמח שקרה לך בזכות הקורונה?
התרגשתי מאוד משפע מחוות הסולידריות החברתית שצצו מיד: אנשים שהציעו עזרה לשכנים בקבוצות סיכון באמצעות שלטים שנתלו בבניינים, מודעות באתר השכונתי nebenan.de, ועזרה ספונטנית ברחוב; התארגנויות שכונתיות לתמיכה בעסקים קטנים באזור; ״גדרות הנתינה״ (Gabenzäune) להומלסים שצצו מכל עבר והופצו בקבוצות טלגרם וואטסאפ; המונים שהתנדבו לחלק מזון, לתפור מסכות וכו’.
באיזו מידה את מרגישה שחזרת לשגרה? אלו היבטים הכי מאתגרים בתהליך החזרה לשגרה?
זה מוזר, כי כבר בתחילת מרץ התחלנו לעבוד מהבית, כך ששגרת הנסיעה למשרד פסקה. אחר כך פוטרתי, אבל זה כבר לא שינה הרבה, כי הייתי בבית. אני מורגלת להיות לבד בבית ואוהבת את זה. עכשיו אני מחכה להתרגל שוב לצאת לעבודה כל יום.
חוכמה בדיעבד: מה את מבינה כעת על החודשים האחרונים ועל עצמך בתוכם שלא יכולת להבין או לדמיין בתחילת התקופה?
את היכולת להתכוונן נפשית. כשפוטרתי הרגשתי שיש בפניי בחירה: האם אני נותנת לזה עכשיו לדכא אותי או לא. הבחירה המודעת שלי היתה שלא לאפשר לזה לקחת אותי מטה, והאמת? זה לא היה קשה. בחרתי להתייחס לעצמי יפה, באהבה, ליהנות ממה שיש (ויש!), להסתכל ולעשות קדימה.
וגם: את הגמישות והיחסיות של הזמן. שלושת החודשים האלה הרגישו מהרבה בחינות כמו שנים. הכל השתנה ללא הרף, מבחוץ ומבפנים: מידע, מחשבות, הבנות ותובנות, חוקים, דאגות… בתחילת המשבר, מתישהו בפברואר, היו כשבועיים בהם אשכרה שטפתי ידיים כל הזמן (וזה כשהיה רק חולה אחד בעיר), עכשיו זה מצחיק אותי להיזכר בזה. היה רגע בו לא ידענו אם יכריזו פה על סגר קיצוני כמו בישראל (ותודה לאל שלא!). זוכרים שלא היה נייר טואלט? עכשיו כל הסופרים מלאים חבילות ענק.
המלצות (מכל סוג) לתקופה?
טבע! המזל הגדול הוא שבתקופה הזו האביב פרץ במלואו, ועשינו כל כך הרבה טיולי אופניים נהדרים בעיר, שהתאהבתי בה מחדש. גיליתי שכונות ופארקים שלא הכרתי, ובעיקר התרגשתי מVolkspark Prenzlauer-Berg הפראי ומ-Volkspark Rehberge בוודינג. לעלות על האופניים ופשוט לנסוע, לחגוג את שפע הטבע המדהים שסביבנו בעיר.
ההמלצה השנייה היא כל פעילויות האונליין לעיל שגיליתי, ויש עוד המון: לצפות, לרקוד, ללמוד - והמון גם בחינם.
המלצה שלישית: ללכת להפגין! היינו בהפגנה נגד גזענות בשבת, והיה מרומם רוח.
