משימתו של המתרגם
מה אפשר ללמוד מהאופן השונה שבו דוברי גרמנית ודוברי עברית מרכיבים משפט? מהם הקריטריונים הכי חשובים לתרגום מוצלח? והאם חלק מתפקיד המתרגם הוא לעדן גזענות וסקסיזם? שיחה עם המתרגם גדי גולדברג
במאמרו של ולטר בנימין מ-1923, ״משימתו של המתרגם״, הוא כותב במילים דרמטיות למדי, כי תפקידו של הנ״ל הוא ״להביאנו אל מחוז הבטחה קדמונית שעוד לא בא בו אדם, מחוז של התפייסות הלשונות והתממשותן המלאה״ (תרגום: נילי מירסקי, הוצאת רסלינג, 2002). משימת תרגום מושלמת, לדעת בנימין, אינה מנוגדת לטבע האדם, ההיסטוריה והחברה האנושית, אלא מתעלה מעליהם. בבוקר ברלינאי סתווי, על כוס קפה ועוגיות בביתו, ישבתי לשוחח עם המתרגם גדי גולדברג על ״משימתו של המתרגם״ בכלל, ועל משימת הגישור ו״התפייסות הלשונות״ שבין גרמנית ועברית בפרט.
גדי, בן 41, מתגורר בגרמניה יותר מ-12 שנים, מתוכן כתשע בברלין. הוא הגיע לכאן במסגרת חילופי סטודנטים (״אם כי היו אלה ימי האינתיפאדה השנייה והפיגועים הגדולים, ואף סטודנט גרמני לא ׳התחלף׳ איתי ונסע לישראל״), במהלך לימודי פילוסופיה וספרות באוניברסיטת תל אביב. ״באתי כדי להתעמק בלימודי הפילוסופיה הגרמנית, אבל קודם כל הייתי צריך ללמוד גרמנית, ואת זה עשיתי במשך שנתיים בקורסים אינטנסיביים באוניברסיטאות של היידלברג, קונסטנץ, פרייבורג ומינכן. במינכן התאהבתי בבחורה איטלקייה והחלטתי להישאר איתה שם - למרות שאת העיר עצמה שנאתי, ומייד כשנפרדנו עברתי לברלין״.
לתחום התרגום הגיע במקרה. ״נתקלתי בספר בגרמנית שהיה כתוב במקצב מעורר התפעלות (׳יונים בדשא׳ מאת וולפגנג קפן), ותהיתי אם ניתן לכתוב עברית במקצב דומה״, הוא מספר. ״תרגמתי עשרה עמודים, ושלחתי אותם להוצאות שונות. התגובות היו טובות, הוצאת כרמל קנתה את התרגום הראשון שלי - ובקשות לתרגום מגרמנית התחילו להגיע״. באותה תקופה הכיר מישהי שעבדה בתחום התרגום, ״והיא לימדה אותי את מה שאפשר ללמד. מה שלומדים כשנכנסים לעולם התרגום, הם למעשה יסודות וטכניקות של תרגום מאנגלית. את חלקי הפאזל הנוגעים לגרמנית נאלצתי להשלים בכוחות עצמי״. בהתחלה תרגם בעיקר פרוזה, אבל מכיוון שלמד לימודי תואר שני בפילוסופיה באותה תקופה, עבודות התרגום גלשו עד מהרה גם לתחום הפילוסופיה.
אתה מתעסק למחייתך בפער שבין גרמנית לעברית. תוכל לעמוד על הדמיון והשוני בין השתיים?
״הדמיון קיים בעיקר בעברית הישראלית, השאובה בחלקה מן היידיש, ובה הגרמנית נוכחת כ’יסוד נעלם’ מאחורי הרבה ביטויים יומיומיים שאנחנו משתמשים בהם. למשל, ׳אם כבר, אז כבר׳, שהוא תרגום מילולי של wenn schon, denn schon. תחום נוסף של דמיון הוא במונחי פילוסופיה ומדעי הרוח, שם הניחו גרמנים רבים את היסודות. למשל, הביטוי ׳רוח הזמן׳ הוא התרגום המילולי של מונח ה-Zeitgeist, שטבע הרדר. לעומת זאת, בעברית לדורותיה אין הרבה דמיון. למעשה יש בעיקר שוני - בעיקר במבנה המשפט. אפשר אפילו לומר שדרך אופן הרכבת המשפט ניתן ממש לזהות הבדלים מהותיים בין החשיבה של דובר הגרמנית ודובר העברית״.
אלו הבדלים למשל?
״נדמה לי שמכיוון שבגרמנית הפועל בא בסוף בדרך כלל, ובכלל המשפטים יותר ארוכים ושזורים זה בזה, החשיבה של הגרמנים רחבה ומקיפה יותר. מלבד זאת, בזכות הנטייה הדקדוקית של היידוע, הם לא מחויבים לסדר כלשהו של עניינים במשפט - בעצם בגרמנית רק הפועל קבוע במקומו, וכל השאר יכול להשתנות. הם חופשיים הרבה יותר לקישורים מעניינים. אני יודע שזה נוגד את המחשבה הכללית על השפה הגרמנית, שנחשבת בעיני רוב האנשים לשפה נוקשה ומאורגנת מאוד. אבל אני חושב שבדיוק ההיפך הוא הנכון. כל מי שלמד שפה לטינית (צרפתית, איטלקית, ספרדית) יודע ששם סדר המילים במשפט נוקשה יותר. הגרמנית מאפשרת חופש משחק גדול מאוד ומאפשרת הרבה יותר הדגשה של דברים מסוימים במשפט. היא הרבה יותר סוגסטיבית. דוברי עברית, לעומת זאת, חושבים, לדעתי, ביחידות קטנות יותר. החשיבה שלהם קצרה יותר, אבל בזכות זה גם ההבנה שלהם מהירה יותר. הם לא צריכים לחכות לסוף המשפט כדי להבין מה הדובר מבקש לומר ויכולים לנהל דו-שיח אנרגטי הרבה יותר, שפחות מושפע מסוגסטיה. אין גם סכנה בעברית לומר משפטים ארוכים ומתפלפלים שבסופו של דבר אולי לא אומרים כלום, אלא צריך לדבר ישר ולעניין״.
כמי שמגשר בין השפות ומחבר קוראי עברית לספרות גרמנית, איך התגובות של קהלים כל כך שונים לאותו הספר?
״קריאת הספרות בישראל היא מנקודת מבט ציונית עכשווית. ההתעסקות בעולם ספרות העיון הישראלית היא הרבה פעמים אם משהו ׳טוב לנו׳ או ׳רע לנו׳, הישראלים. הציונות בישראל נכנסת לתחומי הרוח והאמנות, ומנסה להבין הכול מתוך תפישת העולם שלה״.
יש לך דוגמא?
״למשל הסופר היהודי-אוסטרי (שחי עד גיל שלוש בישראל) דורון רבינוביץ’. רציתי לתרגם רומן שלו שבו הדמות הראשית היא ישראלי שחי בווינה לצורך אקדמי, ואחר כך חוזר לישראל וחווה הרפתקאות, כנראה בעלות נופך ביקורתי. ההוצאות בישראל דחו את הספר על הסף בטענה שהישראלים לא אוהבים לקרוא על עצמם מבחוץ. לא רוצים שיבוא איזה אוסטרי ויספר להם על עצמם״.
אתה מתעסק הרבה בחומרים על ה״קונפליקט הגרמני-יהודי״? איך אתה מתמודד איתם?
״כן, זה נפוץ. בין השאר אני מתרגם קבוע לכתב העת של יד-ושם, ודרך כך עוסק הרבה בשואה ובמלחמת העולם השנייה. עם זאת, ההתעסקות היא פחות מנקודת המבט של היום. ערכתי את ״האחים הימלר״, שם התעסקתי בנושא באופן משמעותי. באיזשהו מקום, הטקסטים שאני מתרגם מעצבים את תפישת עולמי. באופן כללי, אין אמצעי יותר עוצמתי מספר כדי לאפשר מצבי חיים שלעולם לא נחווה. אנו מעצבים את עולמנו על פי מנעד החוויות שאנו עוברים, וקריאת ספרות מגדילה משמעותית את אותו מנעד. כאן בעצם ההשפעה של הספרות״.
מהם הקריטריונים שלך לבחירת טקסט לתרגום? אתה הרי לא מתרגם מסמכים או תעודות, אלא פרוזה ופילוסופיה, ואני מניח שגם שם לא תתרגם הכול.
״יש לי שני קריטריונים. הראשון, אם הטקסט מדבר אליי. אם הוא לא נוגע לי, התרגום לא ייצא מעניין. עבודתי כמתרגם היא כתיבת הטקסט מחדש בשפה שלי. כדי שהטקסט יעבור, אני צריך שהחשיבות שלו תעמוד לנגד עיניי. הקריטריון השני לתרגום הוא האתגר. אם יש בשפה משהו שיכול להיות תרגיל מעניין, משהו לשוני שעוד לא עשיתי. בכל שפה יש המון שפות שמתחבאות בתוכה. שפה משפטית למשל, שעלולה להיראות לא מובנת כלל גם לדוברי גרמנית שוטפת״.
אתה יכול לתת דוגמא לספר שתרגמת שהיה בו אתגר מסוג כזה?
״׳תאונה עם אקסולוטול׳ מאת הלנה הגמן, שיצא ב-2010 בגרמניה, כשהסופרת בת 17 בלבד. בספר מסופרות חוויות סמים וסקס של נערה ברלינאית מתבגרת. השפה מעניינת ועכשווית, ובניגוד להרבה ספרים מסוג זה, גם א-פוליטית. הסופרת לוקחת את שפת הרחוב והופכת אותה למשהו ספרותי. האתגר לעשות זאת בעברית רחוק מהאתגר של לתרגם פילוסופיה גרמנית לעברית למשל. מעניין אותי למצוא בתוך העברית את אזורי השפה השונים הללו״.
יצא לך לסרב לתרגם טקסט מטעמים רעיוניים?
״כן. למשל לספר של פילוסוף צבאי, המדבר על תורת לחימה נכונה, או לספר פילוסופיה שמצאתי לאומני מדי. יצא גם שסירבתי לתרגם לא על רקע אידיאולוגי, אלא על רקע ספרותי - ספרי פרוזה שפשוט נראו לי לא מספיק מעניינים״.
לפעמים בטקסטים פילוסופיים גרמניים, גם כאלה שנחשבים יפים ובסיסיים ביותר בעולם הפילוסופיה, יש נגיעות של גזענות וסקסיזם, שהיו חלק מרוח הזמן כשנכתבו. האם אתה מעדן טקסט כשאתה נתקל במשהו כזה?
״לא מעדן. יחסי אהבה-שנאה אל הטקסט הם חלק נכבד מעבודתי, לא רק בקטעים שאינם מוסריים. המתרגם הוא הצינור שדרכו מדברים אותם כותבים אל הציבור דובר העברית. בחירת המילים שלי מתבצעת לפי מה שיעביר את כוונת הכותב בצורה הטובה ביותר, גם אם הכוונה אינה לרוחי. לפעמים אני נתקל למשל במעידות ספרותיות של ממש, לא רק רעיונות שאיני מסכים איתם, וגם המעידות הספרותיות נשארות כמו שהן. לכתוב משהו מושלם זה לא אנושי, באיזשהו מקום. אני מנסה להעביר גם את האנושיות שבדבר״.
עם מי אתה מתייעץ בדרך כלל, כשאתה נתקל בבעיה תרגומית?
״היועצת הראשונה היא אשתי. לפעמים, אם זה אפשרי, אני מתייעץ גם עם הסופרים עצמם. בענייני עברית אני מתייעץ בדרך כלל עם העורכים שלי, או עם ידידים שאני מעריך את דעתם״.
האם יש מתרגם גרמנית-עברית שחביב עליך במיוחד?
״אני אוהב מאוד את תרגומיה של אילנה המרמן, היא מעין אורים ותומים בשבילי. אני מעריך מאוד את התרגומים של נילי מירסקי לספרות הגרמנית של המאה ה-19. מהמתרגמים ׳הצעירים׳ יותר מגרמנית אני אוהב מאוד את תרגומיהם של חנן אלשטיין ושל טלי קונס״.
בוא נדבר מעט על הספר האחרון שתרגמת - ״גרמנים נגד גרמנים״ מאת משה צימרמן (שיצא לאור לאחרונה בהוצאת עם עובד). זו היתה הפעם הראשונה שתרגמת ספר של מישהו ששפת האם שלו היא עברית. האם תהליך העבודה היה שונה?
״נדרשה זהירות רבה. משה צימרמן עבר על התרגום לפני הפרסום, וגם שינה והוסיף דברים שהתוספו למחקר בארבע השנים מאז שהספר יצא לאור בגרמנית. הרגשתי מעט כבול. הספר מצוין ומרתק, אבל לא הרגשתי חופשי בתרגום. אולי זה הכול היה בראש שלי, כי הוא בכל אופן לא אמר שום דבר בנושא. זו הפעם הראשונה שיכולתי לחשוב כיצד הסופר היה אומר את הדברים בעברית. בדרך כלל המחשבה הזו מגוחכת. יש זרם כזה בתרגום, אך אני לא משתייך אליו״.
לסיום, יש לך המלצות קריאה לישראלים שחיים בגרמניה?
״הייתי ממליץ לקרוא ספרות גרמנית כדי להתקרב לתרבות. מתורגמת או לא מתורגמת, זה כבר כל אחד לפי יכולותיו. רומן פותח יריעה מאוד רחבה, סיפור חיים. החשיפה לספרות הגרמנית יכולה להפחית את הדעות הקדומות שיש לפעמים. לא שהן תמיד לא נכונות, אבל יש גם הרבה מעבר להן״.