צופן הגרמניות
דווקא משום שהוא גרמני בעצמו, טים רידל מבין היטב את מקורות התסכול שמהגרים חווים בגרמניה. כמאמן ויועץ בין-תרבותי הוא מסייע לזרים להבין את “הסטנדרטים התרבותיים” הגרמניים, אבל מה שחשוב מבחינתו הוא לקיחת אחריות: “אם אתה תופס את עצמך מדבר רק ‘עליהם’ - סימן שאתה בכיוון הלא נכון”
אם הייתם מתבקשים לדרג את תחושת הנוחות שלכם בגרמניה בין 1 ל-10, איפה הייתם ממקמים את עצמכם? זו השאלה שאיתה פותח טים רידל את הסדנה “להבין את גרמניה”. רידל הוא המייסד והמנהל של חברת Interpool, העוסקת בגיוס בינלאומי של עובדים - וגם בפתרון האתגרים הבין-תרבותיים שנוצרים כתוצאה מכך. כדי להשיב על השאלה, מתבקשים הנוכחים בסדנה - ברלינאים מיוון, הודו, רומניה, ארה”ב, ספרד, סין, רוסיה וישראל - להתמקם בחצי גורן שהקצה השמאלי המדומיין שלו מייצג את מספר 1 - “מרגיש מאוד לא בנוח”, והקצה הימני המדומיין שלו מייצג את מספר 10 - “מרגיש לגמרי בבית”. בפועל, המשתתף שמרגיש הכי בנוח, ממקם את עצמו על 8-9, והמשתתפת שמרגישה הכי לא בנוח ממקמת את עצמה על 3.5 (שניהם ישראלים, אגב). כך שהרוב אי שם באמצע. רידל ושותפתו להנחיה, אן היידוק, מבקשים מכל אחד ואחת לנמק את המיקום שבחרו, אבל בשלב הזה כולם עדיין די מאופקים. רק בהמשך ירווח לכולם לגלות, שרידל והיידוק אומרים בחופשיות את כל מה שהמשתתפים התאמצו קודם לכן לנסח בדיפלומטיות.
רידל (43), נשוי (לגרמנייה) ואב לארבעה בנים בגילאי 6 עד 13, נולד במינכן, ובילדותו נדד עם משפחתו בין ברלין, מינכן ובון. בגיל 16 חי במשך שנה בארה”ב, ולדבריו היתה זו עבורו נקודת ההתחלה של הלמידה הבין-תרבותית. בהמשך למד מדעי המדינה ומשפטים, כתב את עבודת המסטר שלו בירדן, ואחרי שצבר ניסיון ניהולי בכמה פרויקטים בינלאומיים ובין-תרבותיים, החליט להקים חברה שתסייע לארגונים בגיוס כוח אדם רב-לאומי. עם הזמן הבין את הקשיים התרבותיים הכרוכים בשיתופי פעולה בינלאומיים, וכיום החברה שלו מתמחה גם באימון ובייעוץ בין-תרבותי בקבוצות, וגם אחד על אחד.
החדשות הטובות הן שכל תחושת אי-נוחות, מבוכה או תסכול שאתם מכירים כמהגרים בגרמניה, רידל כבר תרגם לאינפוגרפיקה במצגת שלו. במילים אחרות, אם חשבתם שהמצאתם משהו, או שאתם לבד במערכה - טעיתם, ובגדול. אבל לפני שצוללים לקשיים הספציפיים של תקשורת ובניית מערכות יחסים עם גרמנים, חשוב להבין את התפיסה שמנחה את רידל, שלפיה שלושה ממדים משפיעים על תקשורת בין-תרבותית: האישיות של האנשים המתקשרים, הסיטואציה הספציפית שבה הם נמצאים, והתרבות שממנה הם באים. כל מפגש מכיל פוטנציאל תבערה שרידל משרטט כמעגל: (1) התנהגות כלשהי של האדם השני, (2) נתפסת על ידינו כ”מעצבנת”, (3) אנחנו מעניקים לה פרשנות מסוימת, (4) ומגיבים באופן שהולם את ההנחות התרבותיות שלנו. כאן מתחיל המעגל כמובן מחדש, אך הפעם האדם שמולנו הוא שתופס את ההתנהגות שלנו כ”מעצבנת”, מעניק לה פרשנות מסוימת ומגיב באופן שהולם את ההנחות התרבותיות שלו, וחוזר חלילה. את המעגל הזה, על פי רידל, ניתן לשבור רק אם נטיל ספק בפרשנות הראשונית שלנו. כלומר, המפתח הוא לקיחת אחריות. לקיחת אחריות, על פי רידל, היא גם מה שמבדיל בין “סטריאוטיפים”, שנוטים לדבריו להיות שטחיים, סובייקטיביים, שיפוטיים; לבין “סטנדרטים תרבותיים”, שלוקחים בחשבון רקע היסטורי ונסיבות, ומזמינים התבוננות והשוואתיות. אם לנסח זאת בקצרה - סטריאוטיפים הם הרסניים, בעוד שסטנדרטים תרבותיים הם בונים.
בראיון שהתקיים אחרי הסדנה, במשרדי החברה המעוצבים בפרנצלאואר ברג, אני שואלת אם ההבדל אינו בסופו של דבר רק סמנטי. רידל מתעקש שהמטרה אינה תקינות פוליטית, אלא שינוי פרספקטיבה: “סטריאוטיפים מנוסחים על פי רוב באופן שלילי והם מיוחסים לאחרים כדי לגרום לעצמנו לחוש ‘נורמלים’”, הוא משיב, “בעוד שסטנדרטים תרבותיים נועדו לצורך דיאלוג ושאילת שאלות. סטריאוטיפ הוא פסק דין - ‘הם כאלה’, נקודה. אם אתה תופס את עצמך מדבר רק ‘עליהם’ - סימן שאתה בכיוון הלא נכון”.
מסך שלם במצגת של רידל מוקדש לדוגמאות של סטריאוטיפים על גרמנים: בטור החיובי מופיעים בין השאר יסודיות, דיוק, סדר, חריצות, אמינות, ישירות; ואילו בטור השלילי הם קשים, צרי-מוחין, מתוחים, לא גמישים, משעממים, לא אנושיים ולא מנומסים. בסדנה, הוא מבקש להמחיש את הדברים באמצעות סצנת משחקי תפקידים. אנחנו נחלקים לשתי קבוצות וכל קבוצה מקבלת דף הנחיות: אנחנו אנשי עסקים מתחום התיירות שנפגשים בכנס בינלאומי. משתתפי הקבוצה ה״לא-גרמנים״ מתבקשים להתקרב פיזית לעמיתיהם, לצחוק, להביע רגשות ולשאול שאלות פרטיות. ההנחיות ל״גרמנים״ הן לברך לשלום עם לחיצת יד חזקה וקשר עין, אבל לאחר מכן לשמור על מרחק של מטר. ״אינכם אוהבים ללכת סחור סחור, ומעדיפים לגשת ישר לעניין. אתם מעוניינים להבין איך בדיוק השותפים הפוטנציאליים יכולים לסייע לכם״. בסיום התרגיל כל קבוצה בטוחה בצדקתה. ה״לא-גרמנים״ מתלוננים על כך שה״גרמנים״ לא שאלו אפילו לשמותיהם, התעניינו רק במספרים, היו לחוצים, לא מנומסים וחסרי הומור. התלונות על הקבוצה ה״לא-גרמנית״ כוללות וריאציות שונות על ״לא רציניים״ ו״ילדותיים״.
כדי להיפרד מהסטריאוטיפים ולעבור לדבר על “הסטנדרטים התרבותיים” של הגרמנים, המצגת של רידל חוזרת לאחור, להיסטוריה המדממת של גרמניה. לדבריו, בכל פעם שלגרמנים היה “רעיון גדול” - הוא נכשל בקול תרועה רמה. זו היסטוריה של עוצמה, אבל לא של הצלחה. ולכן, למשל, הגרמנים לא מאמינים בגמישות. מה שעובד - לא משנים. כשאני שואלת אותו איך ניתן בעצם לדעת אם ההיסטוריה עיצבה את המאפיינים התרבותיים, או שאולי המאפיינים התרבותיים הם אלה שעיצבו את ההיסטוריה, הוא משיב תחילה שההשפעה היא אכן לשני הכיוונים: “אם היו יותר רגשות וחופש ופחות ציות לחוקים, השואה לא היתה מתרחשת”, הוא אומר. אבל בהמשך השיחה אנחנו מתמודדים עם מיני-קונפליקט בין- תרבותי, כשהוא מעיר לי לפתע שהשאלה ההיא לא היתה במקום ושואל איך הייתי מרגישה אם הוא היה שואל שאלה הפוכה על יהודים. מכיוון ששנינו לוקחים אחריות בין-תרבותית מלאה, אנחנו מצליחים לטאטא את העניין באווירה טובה (אם כי בנקודה אחרת בשיחה רידל מודה שהגרמנים לא מצטיינים בשימוש בהומור לצורך הפגת מתח).
מבין רשימת “הסטנדרטים התרבותיים” הגרמניים, הנושא הרגשי מטריד אותי במיוחד. אני שואלת את רידל איך ומדוע התפתח לדעתו היחס המורכב של הגרמנים לרגשותיהם. בתחילת דבריו הוא מבקש להבהיר, אם תהיתם, שזה לא שלגרמנים אין רגשות - הם פשוט לא נוטים להביע אותם. לדעתו, היחס של גרמנים לרגשות נעוץ באופן שבו למדו להתמודד עם פחד ואי-ודאות. הנטייה היא לחשוב שיהיה קל יותר אם לא ישימו את הרגשות על השולחן, כי “כשמביאים את הרגשות, אתה לא יודע לאן זה יתפתח ומה ייצא בסוף”. רידל מגלה שחלק ניכר מעבודת ההדרכה שלו עם גרמנים עוסק בהחזרת הרגשות לתמונה.
מכיוון שהוא מתמחה בנושאי תעסוקה, אני שואלת את רידל גם על חוסר הגמישות הגרמני בתחום הזה. אני מספרת לו שבישראל, רבים מחבריי עובדים בתחומים שונים לחלוטין מאלה שלמדו, ואילו כאן נדמה שלכל תפקיד יש תעודה אחת מתאימה, ואין בלתה. האם לדעתו עולם התעסוקה המשתנה, ההופך גמיש ופתוח יותר, ישנה גם את הגרמנים? רידל משיב על כך ששינוי אינו נובע מפתיחות או מרצון, אלא מצורך - ולכן הוא מאמין שלגרמניה לא תהיה ברירה אלא להתאים את עצמה למציאות המשתנה.
אף שהסדנה מתמקדת לכאורה ביחסי עבודה, היא רלבנטית למפגש עם גרמנים בכל תחומי החיים. רידל ממליץ להיות סבלנים, לא לפתח ציפיות מוגזמות (״הזמנה הביתה נחשבת כמחווה מאוד אינטימית״), ו״להבין לאיפה הגעתם״. לדבריו, הדרך לחברות עם גרמנים עוברת דרך פעילויות משותפות. בעוד שאת האמריקאים הוא מדמה לאפרסק - ״רכים ומתוקים, אבל מתישהו אתה מגיע לגרעין קשה״, הגרמנים בעיניו הם אגוזי קוקוס - ״קשה להיכנס פנימה, אבל אם נוצרת חברות - היא מאוד עמוקה ולכל החיים״.
חשוב שתכירו: ״הסטנדרטים התרבותיים״ של הגרמנים
- כנות לגבי עובדות, אבל לא לגבי רגשות
- הפרדה בין אישיות לתפקידים (התנהגויות שונות כאבא/בן/חבר/קולגה)
- משמעת עצמית ותחושת אחריות
- דבקות בחוקים
- שנאת סיכונים, מזעור הפתעות
- פורמליות, שמירת דיסטנס
- מבוכה ממחמאות
- לא להפריע לאחרים - ערך גבוה
- חשיבות גבוהה לדייקנות
- בניית יחסים תוך כדי עשייה ופעילות משותפת
- חשיבות רבה לפרטים ולמומחיות
- ניתוח מעמיק עדיף על ״ניסוי וטעייה״
- ביקורת ישירה והערה על טעויות נתפסות כדבר חיובי
- הגזמות וכל סטייה מהעובדות זוכות ליחס סקפטי (לא אוהבים הגזמה אמריקאית, לא הכל ״!great״)
- תכנון מדוקדק וחלוקת אחריות מוגדרת היטב
- סקפטיות לגבי כל דבר לא מתוכנן