צדק מאחה במקום זיכרון תחרותי: צמד החוקרים שצלל למשולש הנפיץ שבין גרמנים, ישראלים ופלסטינים
ספרם החדש של קתרינה גאלור וסאעד אטשאן, היא ישראלית-יהודייה שנולדה בגרמניה והוא פלסטיני-אמריקאי, מצייר קולאז' עשיר, שמקשה על תפיסת עולמם השטחית של חלק גדול מהמרואיינים שלהם
ספרם החדש של קתרינה גאלור וסאעד אטשאן, The Moral Triangle: Germans, Israelis, Palestinians (הוצאת Duke University Press) - נפתח בציפייה. צמד החוקרים - גאלור היא ישראלית-יהודייה שנולדה בגרמניה ואטשאן הוא פלסטיני-אמריקאי - יושב בבית קפה על ברגמן שטראסה וממתין לבמאית ויוצרת התיאטרון יעל רונן. במהלך הציפייה מועלים שמות נוספים שמתקשרים לפגישה הזו: יוסף סוויד, בן זוגה לשעבר של רונן, קולגה וחבר בהווה, ופלסטיני בעבר, הווה ועתיד. שם נוסף הוא קרולין אמקה, העיתונאית הגרמנייה שמסקרת את המזרח התיכון שקישרה בין החוקרים לרונן. בעקבות הפגישה עם אמקה התבררה נחיצות כתיבתו של ספר כזה, העוסק בשילוש כולו: דווקא משום האינפלציה החדה בסיפורים ובכתבות על ישראלים בברלין - אותם סיפורים, כתבות, תחקירים, שנפשי שלי כישראלי עם עשור של ותק בעיר נקעה מהם. דווקא בגללם, או יותר נכון, בגלל מה שנעדר מהם: ברלין היא אחד ממוקדי הדיאספורה הפלסטינית הגדולים בעולם. ההתעלמות מהאוויר הטעון בין שתי הקבוצות (״טעון״ לאו דווקא כביטוי שלילי - גם הרצון של ישראלים רבים ״לשתף פעולה״ עם פלסטינים וליצור מרחב של דו-קיום בברלין, רעיונות ששמעתי בעבר פלסטינים מלינים על ששבעו מהם כבר, הוא ״טעון״), מפריעה למחקרים הרבים על ״ישראלים בברלין״ בכל מיני אופנים. למשל, כפי שמתברר בין השורות בחלק מהראיונות עם הגרמנים (וכפי שידוע לנו מהחיים עצמם), אופן התפיסה של גרמנים מקומיים את הישראלים המהגרים קשור לעתים קרובות באופן שבו הם תופסים את הפלסטינים, או מהגרים אחרים שדומים להם בתרבותם. לא אחת ניסה גרמני להתחבב עלי באירוע חברתי על ידי התבדחויות אסלאמופוביות, למשל. ההעמדה של הישראלים המהגרים מול ההגמוניה הגרמנית בשלל הטקסטים שפורסמו עד היום, לוקה בחסר.
ספרם של אטשאן וגאלור שונה אם כן תוכנית מקודמיו, בכך שהוא כולל את כל שלוש הקבוצות בתוכו. עם זאת הוא אינו שונה מתודית מאלה שהיו לפניו: הרבה ראיונות עם גרמנים, ישראלים ופלסטינים מכל קצווי הקשת הפוליטית, או הקשתות הפוליטיות, מציירים קולאז’ עשיר ומבלבל, שמקשה בעיקר על תפיסת עולמם השטחית של חלק נרחב מהמרואיינים. כאן אולי כוחו של המחקר הזה: ריבוי הדמויות שרואות את העולם בשחור ולבן, בטובים ורעים - יהיו אלה מי שיהיו - מתערבל יחד לתמונה שהיא ההפך הגמור. התמונה הזו גם מקשה את הקריאה בספר עבור בעלי טמפרמנט חם, ואלה, בהכללה גזענית ידידותית למשתמש, שני שלישים מהנמענים שלו, החלק הלבנטיני. למשל, נפוצה התופעה של השלכת העבר הנאצי הגרמני על הפלסטינים. הסנטימנט הזה מובע על ידי גרמנים בספר ועל ידי פלסטינים שחשים בכך, כמובן. איש לא אומר ״יש כאן השלכה של העבר הכלוא בתוך העצמי הגרמני אל מקור חיצוני, כדי שיהיה קל יותר להתמודד איתו״, מה פתאום. אומרים שהאנטישמיות בגרמניה הגיעה עם גל הפליטים. וגל הפליטים של 2015 כולל, אלא מה, גם פלסטינים שהם דור שלישי בברלין. הדם מתחמם אמנם עם שתיקת החוקרים מול הטענות האלה, או מול טענה של פסיכואנליטיקאי גרמני-יהודי על הצידוד האוטומטי של גרמניה בפלסטינים תמיד. איך לא מעמתים אותו עם העובדות, אני תוהה בלב. כנראה, שדמו של מי שחושב הפוך ממני על המצב יתחמם על מרואיינים אחרים בספר, שטוענים למשל שהאשמה הגרמנית גורמת להם תמיד לראות ביהודי קורבן, ולגזור מכך תפיסת עולם מעוותת ביחס למזרח התיכון.
מעבר לכך ששתיקת החוקרים מול טענות מקוממות היא הדבר המקצועי לעשות בעמדתם, היא גם טומנת בחובה סוד. הרי העימות הגדול של הטענות זו מול זו מגיע בסוף, בצורת הספר, שעמוס גם בסקירה היסטורית של אירועים שונים המשותפים לעבר הקולקטיבי של הישראלים, הגרמנים והפלסטינים. כך, למשל מפורטת תגובת ממשלת מערב גרמניה לכיבושי מלחמת ששת הימים, לצד עמדתם של פוליטיקאים גרמנים שונים בנושא היום. רוחב היריעה ההיסטורית שמעניקה הקשר לראיונות, הוא זו שבעצם ״עונה״ למרואיינים.
בשיחה שלי עם גאלור ואטשאן, הם מציינים את ההלם שלהם עצמם מהאמירות הגזעניות בראיונות. גאלור מתארת את שלוות הנפש של אטשאן הפלסטיני מול הערות אנטי פלסטיניות מצד מרואיינים. במיוחד זכור לה ריאיון עם ישראלי אחד, שהביט בהם ישר וטען ״מה כבר הפלסטינים עשו למען האנושות, מה הם כבר עשו חוץ מאלימות וזריקת אבנים, לעומת הישראלים שהפריחו את המדבר״.
״אני כלל לא חושבת שהוא הבין את חומרת הדברים שהוא אומר, או את רמת הגזענות בהם״, אומרת גאלור. את שלוותו של אטשאן הוא גם זוקף לזכותה של גאלור, העובדה שהיתה לצדו, הוא צוחק, עזרה מאוד לאופן המקצועי והשקול שבו יכול היה להגיב לאמירות קשות באמת. במיוחד התרגשה גאלור משני הראיונות שקיימו עם פלסטינים מעזה. בראשה עשתה הפרדה בין פלסטינים מהגדה ופלסטינים אזרחי ישראל לבין אלו שחיים בעזה, והעובדה שהאחרונים הסכימו להיפגש איתה ריגשה אותה מאוד. אולי אלה הרגישות של החוקרים למצב, הידע וההיכרות שהביאו איתם, שאחראים לעובדה שמרואיינים רבים נפתחו אליהם.
בנוסף להתרועעות שלהם באירועים כמו פסטיבל הסרטים היהודי, כדי לנסות ולקבל תובנות על העולם שאותו הם חוקרים באופן בלתי אמצעי ולאו דווקא מתוך הראיונות, אטשאן וגאלור גם נדרשו כחוקרים אקדמיים לסוג של סדר ומבנה קבוע, וכך צמח השאלון ששימש כנקודת הפתיחה בכל השיחות, מסביר אטשאן.
מה שהטריד אותי בקריאת הספר הוא המיצוב של ״קורבן״ ו״מקרבן״, שממוחזר בו אינספור פעמים על ידי המרואיינים בצורות שונות. תפיסת העולם שלך נובעת מתוך את מי אתה תופס ככזה ואת מי ככזה, והרוב מרגיש יותר בנוח, כמובן, לתפוס את עצמו כקורבן, אפילו חלק מהגרמנים. הבעייתיות של התפיסה הזו היא רדוקציה של משחקי הכוחות, ובהמשך רדוקציה של המציאות. הקטגוריות ״קורבן״ ו״מקרבן״, Opfer ו-Täter, הופכות להיות הקטגוריות הגבוהות ביותר של הקיום בתוך הסיטואציה הפוליטית, איך אני ממצב את עצמי ביחס אליהן הופכת להיות השאלה של מה מותר ומה אסור לי לעשות, להגיד, עם מי, והאם לגיטימי לדחות אותי או לא. נדמה לי שהנוחות שמייצרות שתי הקטגוריות האלה ממשיכה לשמר בינאריות שגויה. קודם כל משום שכולם קורבנות של משהו ומקרבנים של משהו אחר. דבר שני, משום שהעול של היות-מקרבן עבור גרמנים רבים דומה מדי לעול של היות קורבן, ולכן שרטוט הגבול בין שתי הקטגוריות הללו נדמה לי אקראי ולא נאמן למציאות, ואף מזיק ומונע מרבים לראות מורכבות שנעלמת בתוך דיון על משוואות של הקרבה.
גאלור מספרת על ידיד פסנתרן, פלסטיני עם אזרחות ישראלית, שהתקבל לקונסרבטוריון בברלין ונאמר לו עד כמה שהם שמחים לקבל אותו, במיוחד משום שהוא יהודי. כשהופתע ואמר שאינו יהודי, הם לא ידעו את נפשם
גם חלק מהמרואיינים לא הרגישו בנוח עם הבינאריות הזו, מספרת גאלור. הם לא חשבו שלאום, או קבוצה כזו או אחרת יכולה להיות מוגדרת כ-א’ או ב’ בתוך מערכת שכוללת רק את א’ או ב’. היא אומרת שהם בירכו דווקא את התגובות האלו, את הטענה שאפשר להיות גם וגם או לא זה ולא זה. אטשאן ממליץ בתגובה על ספרו האחרון של מייקל רוטברג, The Implicated Subject: Beyond Victims and Perpetrators, וטוען שהספר יכול היה לעזור להם אם היה מפורסם בעת שכתבו את המחקר.
פלסטינים עם אזרחות ישראלית בברלין הם אחת הקבוצות המבלבלות, מהבחינה הזו. הן מבלבלות גם עבורנו, אבל בעיקר עבור גרמנים שמנסים ״לסדר״ את המציאות באופן הבינארי הבעייתי הזה. גאלור מספרת על ידיד פסנתרן, פלסטיני עם אזרחות ישראלית, שהתקבל לקונסרבטוריון בברלין ונאמר לו עד כמה שהם שמחים לקבל אותו, במיוחד משום שהוא יהודי. כשהופתע ואמר שאינו יהודי, הם לא ידעו את נפשם (מסכנים, אני חושב, תפס להם תקן של יהודי!).
הבעיה שיש תמיד עם ראיונות ומחקרים מהסוג הזה, נמצאת במעטפת שלהם. אנחנו מדברים על מתיחויות בתוך הקבוצות עצמן, שמשפיעות על המתיחויות כלפי חוץ. השיחה מתעקלת, ואטשאן מציין את ההבדל המעמדי בין התגובות של פלסטינים שונים. ״לפעמים, דווקא בגלל שאתה כבר בכיר ובעמדת מפתח כביכול, יש עליך יותר לחץ״. הוא מתייחס לראיונות שביצעו עם פוליטיקאים פלסטינים-גרמנים, לעומת פלסטינים שאך עתה היגרו העירה, או עובדים לדוגמה כמלצרים. לפוליטיקאים יש הרבה יותר מה להפסיד, אם לא יישרו קו עם ההגמוניה. נקודות החיכוך ביניהם לבין הגרמנים חריפות יותר. המחשבה הדיפלומטית על ״מה יש לי להפסיד״ לפני התבטאות פוליטית אכן נוגעת בפוליטיקאים ובכירים שמתבטאים בעד ישראל כי השיח בגרמניה מחייב אותם לכך, אבל היא נוגעת גם בצד השני, בפלסטינים ש״אין להם מה להפסיד״. כמובן שגם להם יש. המילייה שבו הם עשויים ״להפסיד משהו״ הוא פשוט אחר, הוא כזה שבו ההתנגדות לזכות הקיום של ישראל וענידת תליון של פלסטין השלמה הם הנורמה וסממן ההשתייכות. ממש כמו שיהיו ישראלים, שאכן ייפתחו באותם אירועים חברתיים למשמע הבדיחות האסלאמופוביות של הגרמני הרנדומלי שייראה לו שצחוקים על ערבים זו השפה המשותפת עם הישראלי. יש, כמובן, גם רבים שפשוט מביעים את עמדתם בתום לב. כל אלה מקשים עוד יותר על גזירת אמירה כוללת (״הישראלים חושבים ש…״), הכללות שהחוקרים באמת נמנעים מהן. הם לא מנסים לנתח מגמות חברתיות, אלא לתאר מצב מורכב ולהציע פתרון.
אנחנו מגיעים לשיחה על אופן הצדק שיש לדרוש, עבור מי ובאיזה אופן. הספר מקדם גישה של Restorative Justice, או בעברית ״צדק מאחה״. הגישה הזו מחפשת את טובת הקורבן והפושע, ועושה זאת באופן של מפגש. אטשאן מספר על מרואיינת שתפסה את עצמה כקורבן, אבל במהלך פגישות עם אנשים בברלין הבינה שלאו דווקא כך המצב. מתוך השתייכותה לרוב הערבי במזרח התיכון, ראו בה למשל כורדים מישהי שמשתייכת לקבוצה שמדכאת אותם. היא התחילה לראות בעצמה זהות יותר פלואידית בהקשר של קורבן ופושע. שאלתי אותם על התהליך שהם עצמם עברו במהלך העבודה. כשהיא בישראל, גאלור מרגישה את האשמה על הכיבוש והדיכוי שמפעילה הקבוצה אליה היא משתייכת, על עם וקבוצה אתנית אחרת. כמו כן, היא מסיקה על עצמה כשהיא משווה את שתי הסיטואציות זו לזו: דרך השיחה על הזעם של מי שספג דיכוי ואפליה במזרח התיכון, היא מבינה טוב יותר את הזעם שלה עצמה על היחס שספגה כיהודייה בגרמניה. בנוסף, כשהיא מדבררת בעל כורחה את הצד המקרבן בסכסוך, במפגשים עם פלסטינים, היא מגיעה להשלמה גם עם הצד המקרבן הגרמני, שמולו היא דווקא הקורבן. וכך, לאט, במפגש המשולש, מתחדדת ההבנה שאיש לא צריך לשנוא קבוצה אתנית בשלמותה. זה איפשר לה לחזור לברלין ולערוך מחקר ממקום של חמלה, אפילו כלפי צאצאי נאצים.
הספר לא רק מציע את המפגש, אלא הוא עצמו המפגש. גאלור ואטשאן מצטטים את מייקל רוטברג בפתח המחקר, ואת טענתו נגד מה שהוא קורא לו Competitive Memory (זיכרון תחרותי), הרעיון שהכרה באובדן של האחר יוריד מההכרה באובדן שלי. זו תפיסה ששייכת לעולם שבו הכל משחק סכום אפס. אבל זיכרון אינו עובד כך ואין לתפוס אותו ככזה, כמטבע עובר לסוחר. רוטברג מציע גישה של שימוש בזיכרון הטראומה שלי כדי להבין את הטראומה של האחר, כפי שהאחר ישתמש בשלו כדי להבין את שלי. וכך הם מסיימים את הספר עם רוטברג, ותיאורו את המסע של ו. א. ב. דו בויז, הסוציולוג האפרו-אמריקאי, לוורשה שאחרי מלחמת העולם השנייה. האופן העמוק יותר שבו הבין דו בויז את הטראומה שלו עצמו בעקבות החשיפה לטראומה של עם אחר, מגישה את ההצעה הלא-נוחה לעיכול הזו. אולי הגיע הזמן להפסיק לשנן ״אסור להשוות״, ולהבין שיש השוואות, שנעשות בעדינות, ברגישות, לא באופן מתמטי, לא הנכבה=השואה, אלא כניסיון להיפתח לטראומה של האחר על מנת להבין את הטראומה שלי באופן עמוק יותר ואולי להתחיל תהליך של החלמה. החלמה, אם רוצים בה כמובן.
האקדמיה האמריקאית של ברלין תארח את גאלור ואטשאן לשיחה אונליין על הספר ביום רביעי 11 בנובמבר בשעה 19:30.