נולד ליד שכם, מתמודד על ראשות עיריית ברלין: ״ברלין היא המולדת שלי״
אתם אולי מכירים אותו בתור המועמד ״הפלסטיני״ לרשת את כיסאו של ראש העיר המתפטר ווברייט, אבל בשביל ראאד צאלח (זַאלֶה) גרמניה היא הבית. בראיון ראשון בעברית הוא מבטיח להמשיך להיאבק באנטישמיות, מודה שהוא מודאג מהתחזקות האסלאם הפונדמנטליסטי - ומגלה מה החומוס האהוב עליו בברלין
יותר מכל דבר אחר, המפגש עם ראאד צאלח במשרדו המרווח והבוהק בקומה השלישית של בית הנבחרים של ברלין מגלם את חוויית הפער האדיר בין מדיה למציאות, בין סיפור שמדומיין אי שם עבורנו לבין אדם אמיתי שניתן לפגוש במרחק נסיעת אופניים. ״האם ראש עיריית ברלין הבא יהיה פלסטיני?״ זעקו הכותרות בתקשורת הישראלית, ובעקבותיהן החלו לרתוח גם קבוצות הפייסבוק והטוקבקיאדות. בשיחה עם צאלח (שבגרמנית כותבים את שמו Saleh ומבטאים אותו ״זַאלֶה״, במלרע) מתקבל הרושם שחלק גדול מהאמירות בדיונים האלה היה בלתי רלבנטי, אם לנקוט לשון עדינה. אבל צאלח, רק בן 37 אך עם קילומטרז’ פוליטי מאחוריו, מבין היטב מדוע ביקשנו לראיין דווקא אותו מבין המועמדים שהכריזו על רצונם להחליף את קלאוס ווברייט בראשות העיר הכי חשובה בגרמניה, כשהתפטרותו של האחרון תיכנס לתוקף ב-11 בדצמבר. הוא שמע כבר על ההתעניינות הגדולה בו בישראל ובקרב יהודים וישראלים בברלין, ולאורך כל השיחה הוא מבקש להרגיע, להרגיע, להרגיע. גם כשאנחנו שואלים שאלות פוליטיות ״כלליות״, צאלח משלב בתשובותיו אמירות שנועדו להבהיר את עמדותיו הליברליות ואת התנגדותו העזה והמוחלטת לגזענות בכלל ולאנטישמיות בפרט. הוא נולד בכפר סבסטיה שליד שכם. כפי שיספר לנו לקראת סוף השיחה, כשנקבל ממנו רשות לחרוג מהפרוטוקול הגרמני ולגלוש לשאלות מעט יותר אישיות, לא נותרו לו זכרונות של ממש מחמש השנים הראשונות לחייו במזרח התיכון, וזיכרון הילדות המשמעותי הראשון שלו הוא משדה התעופה שנפלד. אבל עוד נשוב לכך. כמהגרים רבים, הגיע אביו לגרמניה בחזקת ״עובד אורח״ (Gastarbeiter), במטרה לשלוח כסף הביתה, אך כשצאלח היה בן חמש היגרו גם האם ושמונת ילדי המשפחה לברלין. צאלח הצעיר גדל ברובע שפנדאו שבמערב העיר, ועם סיום התיכון התחיל לעבוד בחברת מזון מהיר. בשלב מסוים החל ללמוד רפואה אך פרש, ועד מהרה הפך מעובד פשוט בחברת המזון המהיר למנהלהּ באיזור ברלין. במקביל הצטרף למפלגה הסוציאל-דמוקרטית (SPD) וגם שם ההצלחה שלו היתה מהירה. תחילה מילא שורת תפקידים ברובע הבית שלו שפנדאו, אך ב-2006 כבר נבחר לחבר בפרלמנט של ברלין וב-2011 מונה ברוב גדול ליו״ר סיעת המפלגה הסוציאל-דמוקרטית בפרלמנט ברלין, תפקיד שבו הוא מכהן גם כיום ושממנו הוא מקווה לזנק לכיסא ראש העירייה. כדי לעשות זאת הוא יצטרך לקבל את תמיכת רוב חברי ה-SPD בברלין בפריימריז שיתקיימו באוקטובר (מכיוון שווברייט התפטר באמצע כהונה, הבחירה במחליפו היא עניין פנים-מפלגתי).
מהם סיכוייך להיבחר? או במילים אחרות: האם ברלין בשלה שיעמוד בראשה מהגר מוסלמי?
״אני מעריך שסיכויי טובים. אני רגיל להילחם על המקום שלי, כל חיי עשיתי זאת. מאז שהגעתי לגרמניה הייתי צריך לעבוד קשה כדי לטפס מלמטה למעלה. בחברה שבה עבדתי, במפלגה, בפרלמנט. זה אף פעם לא היה אחרת. התחזיות הראשונות מסמנות אותי כאאוטסיידר, אבל אני רגיל לכך. יש לי חודש וחצי לעבוד קשה ולהפוך לסיפור הכי טוב של המירוץ הזה. המפלגה שלי הרי מייצגת את האנשים שמטפסים למעלה. אני מביא איתי שני דברים עיקריים: את הניסיון הפוליטי שלי במפלגה ובפרלמנט, ואת ניסיון החיים שלי. אני מכיר גם את הצד של האנשים שלא קל להם, האנשים שלא גדלו לתוך ההצלחה. יש לנו בברלין הרבה אנשים, בעיקר צעירים, שההצלחה עוברת לידם. כראש עיריית ברלין אני רוצה להחזיר להם את האומץ והתקווה שגם הם יכולים להיות חלק מההצלחה של העיר. אני רוצה לומר לאנשים האלה שאנחנו ניצור להם את התנאים, אבל הם צריכים להסכים לחוקי המשחק. קהילה שרוצה להיות מגוונת וצבעונית זקוקה גם לכללים ברורים. ליברליות לצד גבולות״.
אבל מה לגבי הבורגנות והאליטות הגרמניות - הן מוכנות לראש עירייה עם רקע של הגירה?
״היתרון שלי הוא שאני מכיר את שני הצדדים. הייתי עובד פשוט וגם בעל עסק. עבדתי בחברת מזון מהיר, אבל אני גם נפגש לארוחת בוקר עם ראש לשכת המסחר. אני יודע שאין שגשוג בלי כלכלה חזקה. ואני יודע שצריך להבין גם את אלה שכבר טיפסו למעלה - וגם את אלה שרוצים לטפס. זה אפילו עובד ביחד. אני חושב כבר הרבה שנים שהדבר הנכון לסוציאל-דמוקרטים הוא לחשוב על שילוב בין כלכלה חזקה לזכויות סוציאליות. לא מדובר בסתירה״.
אתה עשוי להפוך לסמל של קליטת הגירה מוצלחת בגרמניה בכלל ובברלין בפרט. אתה חושב שכל הדלתות באמת פתוחות לכולם?
״אם המועמדות שלי, כמי שהגיע לכאן בגיל 5 והצליח לטפס מלמטה מבלי שהיו לו תנאי פתיחה טובים, תיתן אומץ לאנשים - לא רק למהגרים, ולא רק בברלין - זה ישמח אותי מאוד. אני חושב שהמפלגה שלי היתה מאז ומתמיד פורצת דרך בדברים האלה - החל מחיזוק זכויות נשים, דרך הבנת החשיבות בהענקת חינוך איכותי לילדים של מהגרי העבודה, שבשנות השישים נחשבו לילדים מלוכלכים שאף אחד לא רצה לשחק איתם. וילי ברנדט היה הראשון שהבין שצריך לתת אופק לילדים האלה, להגיע לקבוצות חדשות ולהעניק להן אפשרות לטפס ולהצליח. כ-55 אחוז מהצעירים משכבות מצוקה לא מאמינים כיום ביכולת שלהם להצליח. כשבחור בן 17 אומר ׳ich werde Hartzer׳ (אני אהיה מישהו שחי על אבטחת הכנסה, Hartz IV), אנחנו צריכים לחשוב איך משנים את זה. גני הילדים צריכים להיות לגמרי בחינם, אסור שיהיה בית ספר שהורים שולחים אליו את ילדם למרות שהם יודעים שזה מקום גרוע בשבילו. צריך לבנות מחדש את מערכת האינטגרציה. אחותי סיפרה לי שבבית הספר של הבת שלה שני ילדים - אחד מסרביה והשני מלבנון - אמרו שהם רוצים להיות כמו ראאד. אם הדוגמא שלי תיתן מוטיבציה לילדים אני אהיה אסיר תודה״.
הזכרת את הנושא של ליברליות לצד גבולות. מה עמדתך לגבי הערבוב בין ביקורת פוליטית כלפי ישראל לבין אנטישמיות?
״הזכות להפגין היא זכות בסיסית וחשובה, אבל אנטישמיות זה חציית הגבול ולאלימות אין שום הצדקה. הפתרון לכך הוא בחינוך. ביקרתי באושוויץ עם בני נוער, רבים מרקע של הגירה, חלקם מוסלמים. כשניצבנו מול הר של נעלי ילדים והר של שיער אדם יכולתי לראות שהם מבינים משהו. בחור צעיר שאמא שלו היגרה מלבנון עמד עם דמעות בעיניים ואמר: ׳תחת הנאצים גם אנחנו היינו מגיעים לכאן׳. בבת אחת הוא הבין שנציונל סוציאליזם וגזענות הם קרובי משפחה. שאנטישמיות היא בעצם גזענות, וברגע שיש גזענות - גם הוא עצמו, כמיעוט בגרמניה, אינו בטוח. זו דוגמה שמוכיחה לדעתי שצריך ללמד עוד ועוד את הנושא הזה, לא רק בשיעורי היסטוריה אלא גם בשיעורים רגילים. ילד גרמני שסבא וסבתא שלו או סבא וסבתא רבא שלו הגיעו מלבנון או מאפריקה צריך לדעת שההיסטוריה הגרמנית היא גם שלו, לטוב ולרע. גם המורים והמורות לפעמים נותרים בודדים בסיטואציות האלה. מורה צעירה בנויקלן שנמצאת בכיתה שיש בה שמונים אחוז תלמידים מוסלמים ואין לה שום ניסיון בתחום, איך היא תתמודד אם בכיתה יש התבטאויות אנטישמיות? האחריות שלנו היא גם להכין את המורים לסיטואציות האלה״.
כיצד היית מרגיע יהודים וישראלים שאולי חוששים מכך שיהיה להם ראש עיר פלסטיני? מה המסר שתרצה להעביר לקהילה הישראלית בברלין?
״ברלין גאה להיות בית לקהילה היהודית הכי גדולה בגרמניה. אני שייך כבר שנים רבות למפלגה הסוציאל-דמוקרטית. בשפנדאו, הרובע שבו גדלתי, הקמתי לפני שמונה שנים שתי עמותות: הראשונה היא שולחן עגול נגד אנטישמיות, שנאת זרים, הדרה וחוסר סובלנות. שמתי את האנטישמיות בחזית כי אסור לשכוח בשום אופן את מה שהיה בעבר, גם כשנלחמים בצורות השונות של האפליה שקיימות היום. העמותה השנייה היא עמותה לדיאלוג בין הדתות. קיימנו כבר כארבעים מפגשים ואירועים שבהם נציגים של דתות שונות דנים בשאלות יומיומיות כמו חינוך וסביבה. המטרה היא למצוא מכנה משותף במקום להדגיש את השוני. לפני שמונה שנים הרבה אנשים לא הבינו למה אני מתעסק בנושאים האלה, שאלו אותי אם אין דברים יותר דחופים לטפל בהם. אני חשבתי שצריך לטפל בנושאים האלה לפני שהם נהיים דחופים. ברלין יכולה להיות הבית של כל אחד ואחת - לא משנה אם הם נוצרים, יהודים, מוסלמים, מדת אחרת או ללא דת, לא משנה מה צבע עורם או מה הנטייה המינית שלהם. מה שחשוב הוא שכולנו עובדים ביחד על קהילה חופשית וסובלנית, שיש בה חוקי משחק ברורים מאוד. אחד מהם הוא שלאנטישמיות אין שום מקום ברחובות גרמניה. ברלין היא כור היתוך. עיתונאי שאל אותי אם ברלין סובלנית ל’אחר’. עניתי שברלין היא ערבוב של ׳אחרים׳. היא העיר שבה להיות ׳אחר׳ הפך לדבר הכי נורמלי. במובן הזה אני מתאים לעיר (צוחק)״.
פוליטיקאים גרמנים בכירים ובהם גם הקנצלרית מרקל מקפידים להדגיש את ידידותה ומחויבותה העמוקה של גרמניה לישראל. האם כפוליטיקאי הבכיר ביותר של ברלין תוכל לעמוד מאחורי מסר כזה?
״כסוציאל-דמוקרט גרמני, שרוצה להיות ראש העיר הכי חשובה בגרמניה, שיש לה גם רקע היסטורי ותרבותי מאוד ייחודי, ברור לי שהידידות בין גרמניה לישראל היא לא רק היסטורית אלא חשובה גם לעתיד. נכון שגם בין חברים אפשר להחליף דעות ולומר כשמשהו לא עובד כמו שצריך, אבל את זה אני משאיר לאנשי מדיניות החוץ. אם אהיה ראש העירייה אני רוצה שברלין תהיה בית לכולם. לכל האנשים מכל הדתות. אני אשמח מאוד אם החיים היהודיים בברלין ימשיכו להתפתח בצורה חיובית. יש כאן פוטנציאל ענק, הזדמנות גדולה שנפלה בחלקנו. חשוב לומר ולדעת שברלין היא בית לחיים יהודיים. יהודים בברלין חייבים להרגיש בנוח, להרגיש בטוחים. כראש עיריית ברלין אני אתעקש על הנושא הזה״.
אני אשמח מאוד אם החיים היהודיים בברלין ימשיכו להתפתח בצורה חיובית. יהודים בברלין חייבים להרגיש בנוח, להרגיש בטוחים. כראש עיריית ברלין אני אתעקש על הנושא הזה״
אתה חושב שבברלין יש גם הזדמנות ליצור שיח אחר בין פלסטינים לישראלים או שבהכרח הסכסוך משועתק גם לפה?
״אני מקווה שגם על הקונפליקט אפשר לדבר. כשמדברים מתחיל דיאלוג. גם ביקורת זה דבר לגיטימי בדמוקרטיה. אבל אנטישמיות זו לא ביקורת. אנטישמיות שמה קבוצה שלמה תחת גג אחד. זו הסכנה בגזענות. זה היה הפשע של הנציונל סוציאליזם. וזה קורה היום בגרמניה גם ביחס לאסלאם בכמה מקומות. יש גם אסלאמופוביה. וכשאנשים מתחילים לדבר על קבוצה כקבוצה ורוצים לשלול מהאנשים בה זכויות - זה מסוכן. זכות להפגין - כן. אנטישמיות - לא. אתה רוצה להביע את דעתך? בבקשה. אבל במסגרת חוקי המשחק שיש לנו כאן בגרמניה. אני לא אסבול שקונפליקטים מבחוץ ייגררו לברלין. אי אפשר לסבול את זה״.
בחברה הפלסטינית יש מחלוקת האם דרך המאבק הנכונה והאפקטיבית יותר היא באמצעות אלימות או במאבק לא אלים. מה עמדתך בנושא?
״אני שייך למפלגה הסוציאל-דמוקרטית - כמובן שאני נגד אלימות. אם יש לי משאלה אחת היא שיהיה שלום בקרוב. אני מכיר הרבה אנשים משני הצדדים שרק רוצים דבר אחד: שקט וחיים שלווים. אני חושב ששני העמים מייחלים לשלום״.
כשחיפשנו חומרים על צאלח באינטרנט לקראת הראיון, הופתענו לגלות שלמעט עובדת היותו נשוי ואב לשני בנים, כמעט אין מידע אישי עליו. אולי בעצם לא היינו צריכים להיות מופתעים - בעיתונות הגרמנית לא ממש נהוג לערבב את הפוליטי עם הפרטי, וסביר להניח שהזהירות עוד גוברת כשמדובר בפוליטיקאי עם ״רקע של הגירה״ כמו שאוהבים לומר כאן. אבל מכיוון שהסקרנות שלנו בערה, ביקשנו רשות לשאול גם כמה שאלות שחורגות מהתקן המקומי.
זיכרון הילדות הראשון שלו, כאמור, אינו מהשומרון אלא דווקא משדה התעופה שנפלד: ״המילה הראשונה ששמעתי בגרמנית היתה משוטר בשדה שאמר לי ׳verboten׳. אולי נגעתי במשהו שאסור היה לגעת בו. בכל אופן במשך שלושה ימים הייתי בטוח ש-verboten זה כמו להגיד ׳שלום׳. הסתובבתי בגן משחקים ובשכונה בסקרנות, ובכל מקום אמרתי לכולם ׳verboten, verboten, verboten׳… עד שהבנתי שזו לא ברכת שלום ידידותית במיוחד (צוחק)״.
באיזו תדירות אתה מבקר בכפר הולדתך? האם ביקרת גם בישראל?
״אני מנסה לבקר באופן קבוע, אבל הפעם האחרונה היתה לפני חמש שנים. זה קשור למיעוט ימי חופשה. כשיש לי רק שישה ימים אני נוסע עם המשפחה ל-Ostsee (הים הבלטי)… כשאני מבקר זה בדרך כלל את המשפחה שלי בגדה. אבל אני אשמח מאוד לבקר גם בישראל בתור ראש עיריית ברלין״.
האם היו לך אי פעם מחשבות לחזור למולדת?
״ברלין היא המולדת שלי. גרמניה היא המולדת שלי. אני לא שוכח שהשורשים שלי בפלסטין ויש לי גם קרובי משפחה שם, אבל החיים שלי כאן. ברלין היא הבית שלי״.
איך הערבית שלך? אתה מדבר עם הילדים ערבית כדי לשמור על שפת אמם?
״אני מדבר, אבל הערבית שלי לא מושלמת. אני משתדל לדבר עם התאומים הצעירים שלי בשתי השפות, ערבית וגרמנית, אבל בינתיים הגרמנית גוברת״.
מהם ארבעת המרכיבים העיקריים בזהות שלך?
״גרמני סוציאל-דמוקרטי, עם שורשים ערביים, מוסלמי, ברלינאי בלב ובנשמה״.
מה יחסך לדת?
״אני חילוני, זה די רגיל בקרב סוציאל-דמוקרטים… אני שמח שיש בגרמניה הפרדה בין דת למדינה, כך שלדת אין השפעה גדולה על הקהילה״ (בהקשר אחר סיפר לנו שגם אשתו חילונית ואינה מכסה את ראשה).
אתה מודאג מהתחזקות האסלאם הפונדמנטליסטי בעולם?
״דאגה גדולה. לא רק בעולם, אלא גם כאן, בברלין. ולא רק אני, אלא רוב המוסלמים עוקבים בדאגה אחרי ההתפתחויות האלה. לכן אמרתי שצריך להציב גבולות בצורה מאוד ברורה״.
האם אתה גם סופג ביקורת מהקהילה שלך על עמדותיך הליברליות?
״לְמה את קוראת הקהילה שלי?.. הקהילה שלי היא כל אחד שמרגיש בבית בברלין. כל אחד שגר כאן ואכפת לו ממה שקורה כאן - מוזמן לקהילה שלי. אם את מתכוונת לשאול האם כמה אנשים מרקע ערבי או מוסלמי מבקרים אותי על ההתבטאויות שלי, אז זה לא אכפת לי. לא ידוע לי על אף אחד מהסביבה שלי - הערבית או המוסלמית - שביקר אותי. אבל אם מישהו יאמר לי שאני הולך רחוק מדי עם העמדות הליברליות שלי זו לא בעיה שלי, אלא בעיה של אותו אדם, שאינו בשל לדמוקרטיה״.
מהו המקום האהוב עליך בברלין?
״בכנות - החדר של הילדים שלי הוא המקום האהוב עליי. כשאני בחדר שלהם אני חוזר להיות ילד בעצמי ויכול לשכוח הכל״.
החומוס הכי טוב בברלין?
״החומוס שאני מכין ביום ראשון למשפחה שלי״.
לפני סיום אנחנו נזכרים שאי אפשר בלי איזו מילה על שדה התעופה, הכישלון המהדהד ששלח את ווברייט הביתה בסופו של דבר. אנחנו מגלים שהבהירות החד-משמעית של צאלח בנושא כמו אנטישמיות מתחלפת בדיפלומטיות זהירה שמנסה לאזן בין נאמנות לראש העיר המכהן לבין טביעה בבוץ. אם יהיה ראש העירייה הבא של ברלין, מהחומרים האלה יורכבו הצרות האמיתיות שלו.