יומן קורונה ברלין: ״במקום לנסוע להתבודד באי דני עברתי למוד עבודה סביב השעון״
אסף אוני, בברלין לסירוגין מ-2009, כתב ״גלובס״ באירופה
מי אני, מאיזו שנה אני בברלין ומה אני עושה בעיר?
שמי אסף אוני, ואני עיתונאי. באתי לברלין במסגרת תוכנית לחילופי עיתונאים ב-2008 לכמה חודשים, והיה כל כך נחמד שמאז חתרתי בנחישות לעבור לכאן באופן קבוע. הייתי אז כתב ״הארץ״ באירופה, אבל כזה שמבוסס בלונדון. העורך של ״הארץ״ דאז, דייוויד לנדאו זכרו לברכה, היה אינטלקטואל בריטי יהודי מאמין, טיפוס חד-פעמי, גדול מהחיים, והעובדה שהצלחתי לשכנע אותו לשגר אותי מהחדרון הקטן של חדשות החוץ במערכת ״הארץ״ קודם לווסט-המפסטד ואחרי זה לפרנצלאואר ברג עיצבה במידה רבה את החיים שלי. בעצם מ-2009 אני חי לסירוגין בברלין וביפו, כשבשנים האחרונות הפוקוס הוא יותר על ברלין, בשל תפקידי ככתב ״גלובס״ באירופה. כתב חוץ הוא התפקיד של חיי, בינתיים.
איך משבר הקורונה משפיע עליך ברמה האישית?
האמת היא שאני מרגיש די מוכן למגפה הזאת. אני עובד מהבית כבר יותר מעשור, בלי הרבה קשר עם אנשים, למעט המערכת דרך הטלפון. תפקיד של כתב חוץ הוא לפעמים להיות אאוטסיידר, וזה די מתאים לי. אני זוכר שבהתחלה באמת הייתי צריך להתרגל לכך. יש משהו במשרדים - באוסף של אנשים שבאים עם אנרגיה מסוימת בשעות מסוימות - שעוזר לך להתכוון, להתכייל לפיו. אני מניח שזה מה שעומד בבסיס חללי העבודה המשותפים. הייתי צריך לבנות חלופה בעצמי, אבל אחרי שזה קרה, כמובן שלא הייתי מחליף את זה בעבודה משרדית. הדבר היחיד שצובט לי הוא שאני לא יכול לקפוץ לישראל לבקר את סבא שלי, שהוא בן 94, בדיור מוגן. הוא שמח כל פעם שאני בא אליו לאכול ביחד, מצויד במיטב השוקולדים הגרמנים והבלגים. שלחתי לו אייפד, והמטפלת שלו ניסתה ככל יכולתה, אבל זה לא ממש עובד. אין תחליף למבט בעיניים.
איך משבר הקורונה משפיע עליך ברמה המקצועית?
אני עובד הרבה יותר. כמעט מסביב לשעון. עם ההבנה בתחילת מרץ שאירופה הופכת להיות מוקד המגפה, ושאני בתור כתב באירופה צריך להציג את התמונה ביבשת, עברתי למוד עבודה בלתי מוגבלת. זה חלק מהעבודה, כמובן, מהאחריות. הרעיון הוא להציג מה נעשה באירופה מבחינה רפואית, חברתית ופוליטית, להתמקד בגרמניה ובבריטניה שאני מכיר היטב אבל גם לצלול למדינות כמו שבדיה, איטליה, צרפת, ובעצם כל חזית במאבק הזה. אני מקבל כמה אימיילים והרבה תגובות נאצה באתר ״גלובס״ שמתלוננים שאני משבח את אירופה ומגנה את ישראל. זו ממש לא הכוונה, רק לפתוח את האופקים של הקוראים הישראלים, להראות להם מה קורה במקומות אחרים. להרחיב את הידע ולשפר על ידי כך את המצב בישראל.
מה הדבר הכי מבאס שהתבטל לך בגלל המשבר?
האמת שהיתה לנו תוכנית בריחה מבוססת היטב. בת הזוג שלי ואני נוסעים מדי פעם לאי דני, שחבר טוב מכיר בו את הבעלים של בית חווה גדול ליד המגדלור של האי. אין שם חשמל, אבל יש מים וכל מה שצריך. אתה נמצא בטבע שדי נדיר למצוא באירופה - לא הפארקים המעוצבים או היערות המלאכותיים - אלא צמחייה של אי חולי, שבו מקננים שחפים וכלבי ים נולדים כל מאי-יוני. היתרון הגדול הוא שאין שם אנשים. בהתחלה זה שובר את הלב, לראות שחף עם כנף שבורה, או גור כלבי ים שפשוט גווע ומחכה לאמא שלו (אם יש יותר מדי גורים, או סערה, או לא מספיק אוכל, הן נוטשות אותם). אבל זה קרוב ביותר לסוג של טבע פראי ואמיתי. בקיצור, חשבנו לנסוע לשם עם פרוץ המגפה. אבל בינתיים, כאמור, הרגשתי תחושת שליחות לדווח מאירופה, ולאנקה יש סטודיו בברלין, אז נשארנו כאן. אני מקווה שעד הקיץ דנמרק תפתח את הגבול עם גרמניה, ונוכל לנסוע לשם לפחות לביקור.
מה מבין הדברים שאי אפשר לעשות עכשיו בברלין הכי חסר לך?
אני חושב שהסגר בברלין היה מאוד ״לייט״, בהשוואה למה שקרה במקומות אחרים. ראיתי שוטרים מסתובבים ומתעלמים בעדינות מחבורות שיושבות על הדשא, והמון חנויות היו פתוחות גם בימים של הסגר הראשוני, החמור יותר. במיוחד אהבתי את ההחרגה הגרמנית של הגלידריות - העובדה שהן מוכרות סוג של מזון הפך אותן לחיוניות. בחיים לא ראיתי כל כך הרבה מבוגרים מסתובבים עם גלידה בשמש כמו בחודשיים האחרונים. אפשר לנסוע באופניים, שזה תענוג בברלין, אפשר לשבת בפארקים. מה עוד צריך במאי? אולי קולנוע יהיה דבר שיחסר, אבל רק בחורף.
מה בברלין הכי עושה לך טוב בימים אלה?
אני מניח שהעצים, ההתפוצצות הזאת של העלים הירוקים שמתרחשת בתוך כמה ימים ושאחותי, שחוקרת עצים בערבה, אומרת שמשפיעה על כל רמות הפחמן הדו-חמצני באירופה. נכנסתי לעומק לנושא העצים בברלין פעם, וגיליתי שהוא מאוד מסודר ויש הרבה אנקדוטות נחמדות. יש 431,101 עצים בברלין, והיפנים תרמו עשרות אלפי עצי דובדבן אחרי האיחוד מחדש של העיר (שמהפריחה שלהם כולנו נהנינו לאחרונה), יש מגנוליות יפות שאפשר לראות בכל מיני מקומות, יש עצים עתיקים, אבל הרוב חדשים, והעץ הכי פופולרי הוא הטיליה (Linde). מול החלון שלי כמעט כל אביב מקננים עורבים, ואני תמיד מתפלא מהקצב הנפלא של הטבע. הם מתחילים לקנן ממש לפני האביב, חשופים לכל, ואז העלים צומחים ומסתירים את הקן ואת הגוזלים עד שאי אפשר לראות אותם ממש. כל הקצב והסנכרון הזה, אגב, לא נעשה לפי טמפרטורות או לחות או משהו אחר, אלא לפי אורך היום. אם חושבים על זה, המחזור של אור וחושך הוא הדבר היחידי על כדור הארץ שלא השתנה במשך עשרות מיליוני שנה, והעצים מכוונים את עצמם לפיו. גם כמי שעוסק בכתיבה אני מרגיש שקצב - המעבר של הזמן - הוא שנותן את ההרגשה של אמת.
האם גילית או הבנת טוב יותר משהו על ברלין/גרמניה/הגירה באמצעות/בזכות/בגלל המשבר?
בהתחלה הופתעתי מהשאננות הגרמנית, כיצד הם לא ממש נכנסו לפאניקה שחשתי היטב זורמת מהארץ בקבוצות ווטסאפ ובתקשורת. זה היה הפער הכי גדול שהרגשתי אי פעם בין החיים בישראל לחיים בברלין. אחרי זה הפער נסגר, ואני מניח שזה לא מפתיע, אבל חייכתי לעצמי כשראיתי באיזו מהירות הברלינאים עוברים מלהסתובב בלי מסכה להסתובב עם אחת, ברגע שההנחיות שונו. לגבי הגירה, אני מניח שזה מבחן טוב להיכן האדם מרגיש בטוח, אבל במקרה הזה גם ישראל וגם גרמניה היו מקומות שהתמודדו היטב עם הקורונה, כך שהדילמה אולי נחסכה ממני.
המלצות (מכל סוג) לתקופה הזאת?
להתנתק כמה שאפשר מהחדשות. זה אולי מפליא שאני אומר את זה כעיתונאי, ואולי לא מפליא לאור כמויות המידע והחדשות שאני עובר עליהן בימים אלה. לדעתי הן שוות-ערך לקריאה של רומן ביום, אם לא יותר. מעבר לכל כלי התקשורת הגרמניים הוספתי מעבר על הבריטיים (חגיגה בפני עצמה), וקצת ספרדים, איטלקים וצרפתים. וגם כלי תקשורת דנים ושבדיים, כי זה תמיד מעניין. אני מוצף במידע וחושב שאם לא הייתי עובד כעיתונאי, וגם כל כך נהנה מהתפקיד הזה, הייתי שמח על האפשרות לרוגע. תפקיד התקשורת היום הוא לשתות לכם את תשומת הלב בקשית מזוויות העיניים, כמו שכתב אבידן, בלי שתרגישו. כדאי לנסות להימנע מזה. אבל לפני זה, אנא עשו מנוי אינטרנטי ל״גלובס״.
