יומן קורונה ברלין: ״תמיד קיוויתי שהעולם ייעצר, שאוכל לנשום בלי להרגיש אשמה או שפספסתי משהו״
אביה שושני, בברלין מ-2017, מוזיקאית-זמרת ומפיקת וידאו קליפים
מי אני, מאיזו שנה אני בברלין ומה אני עושה בעיר?
אני אביה שושני, מוזיקאית-זמרת, בברלין מ-1 בינואר 2017, חיה עם בן זוגי והפרטנר המוזיקלי שלי לוקאס בנויקלן, יחד אנחנו עובדים על האלבום שלי ועל פרויקטים משותפים, ובנפרד - בשנה האחרונה אני מפיקה וידאו קליפים לאמנים שונים בעיר.
איך משבר הקורונה משפיע עלייך ברמה האישית?
בכנות, משבר הקורונה ואני נעשינו חברים טובים. מינימום כביסות, פגישות זום בתחתונים ולהישאר כל היום בחלוק וגולגול - החיים יפים. מהיום שאני זוכרת את עצמי הרגשתי במרוץ אינסופי והישרדות כלכלית יומיומית, הקצב המהיר והשגרה המטורפת תמיד הביאו אותי לקצה בכל סוף חודש. אני אדם שקשה לו מאוד לעצור על דעת עצמו, לקחת הפסקה ולשים את עצמי במקום הראשון. תמיד קיוויתי שהעולם ייעצר, שהטלפון לא יצלצל, שאוכל לנשום מבלי להרגיש אשמה או שפספסתי משהו ואז משום מקום הגיע משבר הקורונה וחייב את כולם להסתגר, לבטל תוכניות ולהביט רגע פנימה. תחושת השחרור מכל מחויבות מילאה אותי באושר והמענק לעצמאים העניק לי ביטחון כלכלי שמעולם לא היה לי. למרות חוסר הוודאות, הרגשתי יציבה מאי פעם.
איך משבר הקורונה משפיע עלייך ברמה המקצועית?
אחרי שלושה ימים של רביצה במיטה מול תוכניות ריאליטי הרגשתי צורך עז לנהל את עודף הזמן שלי ולהפוך כל יום למשמעותי יותר. התחלתי למלא טבלאות אקסל ודפים ריקים ברשימות של כל המטרות שלי. החל מלהצליח לגדל עציצים ליותר משבוע ועד לסיים את האלבום שלי ולשחרר אותו לעולם. ממש לפני הקורונה לוקאס ואני בנינו סטודיו בסלון ונראה שהגיע הזמן הנכון להשתמש בו. בשנים האחרונות שיתוף תכנים ויזואליים וסושיאל מדיה נעשו חלק בלתי נפרד מהתקדמות של אמן, ולמרות שאף פעם לא הצלחתי להתחבר לזה, מיס קורונה דחקה אותי לפינה וחייבה אותי להתחיל לדבר למצלמה.
במקביל התקבלתי לפרויקט תמיכה באמנים Framed Process שהעניק לי וללוקאס מוטיבציה ענקית להמשיך ליצור. אז החלטנו להיפגש כל יום ב-00:16 בסלון ולהתמסר לרגע. היו שעות שצחקנו עד שכאבו הלחיים, הרבה הרבה הרבה שעות התווכחנו ורבנו, היו גם ימים שלמים שלא דיברנו וכל אחד היה עסוק בלחפש לעצמו מפלט, אך בשעות שיצרנו, גם אם בסוף הן היו מועטות, התאהבנו מחדש ונזכרנו למה בחרנו האחד בשנייה.
מה הדבר הכי מבאס שהתבטל לך בגלל המשבר?
ב-27 במרץ תכננתי להופיע בארטסטניה, בפעם הראשונה עם שמונה נגנים, הכל היה מוכן, דפי התווים, ימי החזרות ואפילו ידעתי מה אני הולכת ללבוש. מאז שהגעתי לברלין לא היתה לי הזדמנות להופיע עם הרכב מלא, כמו שהייתי מופיעה בישראל, בעיקר מסיבות תקציביות, וגם לקח לי הרבה זמן למצוא נגנים שירצו להתלוות לדרך שלי. מבחינתי ההופעה הזו היתה אמורה להיות קפיצת מדרגה משמעותית וכשנאלצתי לבטל אותה הרגשתי איך שוב החלום חומק לי בין האצבעות. אבל הכל לטובה, לא? לפעמים לא חחח.
מה מבין הדברים שאי אפשר לעשות עכשיו בברלין הכי חסר לך?
להופיע מול קהל. אמיתי ולא מול מצלמות עם המחשבה הבלתי פוסקת של כמה אנשים באמת צופים בי עכשיו וכמה כבר לא, אם אני מעניינת מספיק כדי להחזיק אותם מול המסך שעה שלמה, אם הבדיחה שסיפרתי היתה מצחיקה ואם הזיוף בשיר השלישי יישאר מתועד לנצח בפייסבוק ואמא שלי תשתף אותו עשר פעמים בשנה.
מה בברלין הכי עושה לך טוב בימים אלה?
לשמוע את הילדים של נויקלן משחקים תופסת בחצר האחורית ואת האימהות שלהם קוראות להם לעלות מהר הביתה מזכיר לי את הילדות שלי בערד, תקופת החופש הגדול. גם אם כל יום היה בדיוק אותו הדבר, אף פעם לא היה משעמם.
האם גילית או הבנת טוב יותר משהו על ברלין/גרמניה/הגירה באמצעות/בזכות/בגלל המשבר?
שמחתי לגלות שלעיר אכפת ממני ומקיומי בכבוד, שגם בלי דרכון אירופאי, או שפה, עדיין רואים בי חלק בלתי נפרד מהאוכלוסייה. הרגשתי בפעם הראשונה בבית ואף הרבה יותר בבית משהרגשתי בישראל.
המלצות (מכל סוג) לתקופה הזאת?
לדבר עם אמא או עם כל בן אדם שיש לנו סיפור לא פתור איתו לפחות פעם ביום, גם אם ממש ממש ממש קשה לי למצוא רצון לזה, אני מנסה ללמוד להקשיב ולתת מקום לכנות, להביע פחד וחששות, להציף דברים. למדתי המון על עצמי ועליה, מה שגרם באופן טבעי לפצעים פתוחים בינינו להגליד ולהתרפא.
לצאת מהעיר, אפילו ליום אחד, גרמניה כאמור יפה יותר בקיץ.
